דייטים בגיל השלישי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דייטים בגיל השלישי

דייטים בגיל השלישי

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: פברואר 2015
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 125 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 5 דק'

אליאן חן נינווה

אליאן חן-נינווה, ילידת הארץ, בת 73. מתגוררת בתל-אביב.

תקציר

סיפורה של ריי הוא סיפורן של נשים בנות הגיל השלישי שמצאו את עצמן פנויות כאשר הן עדיין מרגישות תשוקה לחיים, חיוניות ואנרגטיות, ומבקשות מערכת יחסים זוגית מתאימה להן. בחברה המודרנית נדמה שהסוגיה הזו נמצאת מתחת לפני השטח. אין לה לגיטימציה והמסר הסמוי הוא שזה אולי אפילו פתטי לחפש זוגיות בגיל כזה.
אז לריי יש חדשות בשבילכן: זה אפשרי, מותר ואפילו רצוי בכל גיל, אם רק תרצו בכך.

זהו ספרה הראשון של אליאן חן-נינווה, ילידת הארץ, בת 73. במסגרת עיסוקיה בתחום התיירות נסעה ברחבי העולם, חייתה בדרום אפריקה ובארה"ב והיום מתגוררת בתל-אביב.

פרק ראשון

פרק ראשון
 
 
מהנשים בנות דורה של ריי ציפו להיות צנועות, צייתניות ובתולות ביום נישואיהן. מין היה נושא שלא דיברו עליו. המילה "סקס" הופיעה רק במילון. הייתה בהן אמנם סקרנות, אך לא היה להן את מי לשאול. הבנות הביאו מדי פעם פיסות אינפורמציה בנושא, שבדיעבד התגלו כבוּרוּת מוחלטת. כך למשל נפוצו השמועות שגם לבנים יש מחזור, ושכאשר עושים אהבה שוכבים זה על זה כל הלילה. זה נשמע מאוד לא נוח...
"דייט" היה "פגישה". במילה "כאילו" השתמשו במובנה המקורי. "באסה" היה אזור ליד מסילת הרכבת, בגבול רמת השרון והרצליה, לשם הלכו בחורף לקטוף נרקיסים. איבר המין הזכרי נקרא "הקטן", ואם ריכלו על מישהי שהיא שוכבת עם גברים, רחמנא ליצלן, אמרו שהיא כבר "עשתה את זה".
ריי נישאה לראשונה בגיל 19, לאחר שירות צבאי משעמם ומתסכל. היא רצתה ללכת לקורס קצינות, אבל אז לא שאלו את החיילות לרצונן והיא נשלחה לשמש פקידה במחסני ציוד. היא רצתה להיות חופשייה, להתנער מחסות הוריה. היא אהבה את עמירם או שכך לפחות חשבה, והאמינה בכל לבה שלאחר הנישואים יכפר עמירם בעלה על כל הדברים הרעים שקרו לה עד אז. חייה יהיו חיי "יין ושושנים", כמו בסרטים.
היא אמנם לא הייתה בתולה ביום נישואיה, אבל עמירם היה זה שקטף את הדובדבן. לריי לא היה מושג איך מתנהלים העניינים במיטה, ולמען האמת, היא לא התפעלה מהעניין באופן מיוחד. בין זה לבין ארטיק שוקולד-בננה, היא בחרה באפשרות השנייה. עמירם חשב עצמו לדון ז'ואן ומבין גדול בענייני נשים, וריי חשבה שמעשה האהבה הראשון שלה יהיה כמו בספרו של המינגוויי "למי צלצלו הפעמונים".
היא ציפתה שהאדמה תרעד, אבל הדבר היחידי שרעד בסוף היה עמירם.
נדרשו לה ארבע שנים כדי להבין, בסופו של דבר, שהנישואים אינם מה שציפתה. עמירם היה בחור גבוה ויפה, בעל עיניים ירוקות עם ריסים ארוכים ובלורית שופעת. הוא היה החתיך שבחבורה ובסך הכול בחור טוב. אבל הדרך שבה התנהלו חייהם המשותפים, שכללה מגורים משותפים עם בני המשפחה שלו בבית אחד, הקשתה עליה. השינוי היחידי שחל בחייו של עמירם לאחר החתונה התבטא בכך שהיא עברה לגור בחדר שלו, בבית המשפחה.
היא הרגישה זרה ולא שייכת, ולא הייתה להם כל פרטיות. מעולם לא קיבלה מפתח לבית. בעקבות נישואיה השתחררה ריי מהצבא, וחלפו כמה חודשים עד שמצאה עבודה. עמירם לא הפסיק להציק לה בנושא. לבסוף, כאשר החלה לעבוד במשרד עורכי-דין, עמירם דרש וקיבל את מלוא משכורותיה החודשיות וקצב לה סכום כסף חודשי להוצאות נסיעה ודמי כיס. הוא לא היה שם בשבילה והיא, מסתבר, לא הייתה בשלה לנישואים.
בקיצור, נראה שלא היה זה רעיון כל כך מוצלח.
ריי החלה לחפש דרכים להיחלץ מנישואי הבוסר שלה. לא היה לה כל רצון לקבור את חייה בגיל עשרים ושלוש. אם לא טוב לה, היא קמה והולכת. מעכשיו תהיה אחראית לגורלה. היא עובדת, מרוויחה את לחמה, ומבחינתה היא עצמאית. ההחלטה גמלה בלבה, מבלי שביקשה את רשות הוריה או את ברכתם. היא לא ביקשה גם את עזרתם.
והם לא ידעו כיצד להתמודד עם החלטתה.
הוריה התגרשו כאשר הייתה בת שש. כאשר אביה ניסה לשכנע אותה לשנות את דעתה ולהישאר עם עמירם, אמרה לו: "לך בכלל אין זכות לדבר. אתה בעצמך התגרשת... "
והוא השיב לה: "אני לא רציתי. אימא שלך הייתה זו שרצתה להתגרש."
כן, חשבה ריי, גרוש שלא באשמתו.
 
להיות גרושה באותה תקופה אמנם לא הייתה בושה, אבל גם לא כבוד גדול. נשים גרושות נחשבו בעיני גברים לטרף קל, אבל ריי לא חששה. זו לא הייתה עבורה סיבה מספיק טובה להישאר בכלא הנישואים.
היא תעבור את הגשר כאשר תגיע אליו.
ואמנם, לאחר שגמלה בה ההחלטה עזבה ריי את עמירם ועברה לגור עם חברה. כל שלקחה עמה היו שמיכה, כרית, סדין, שתי מגבות וחפציה האישיים. כן, היא גם קיבלה מעמירם "מתנה" לדרך.
"את רק נראית חתיכה," אמר לה, "אבל האמת היא שבמיטה את לא שווה כלום."
למרות כל זה הרגישה שמטען עצום הוסר מעל כתפיה. היא הייתה חופשייה לעשות כרצונה, ובאותה נקודה זה הספיק לה.
שנה לאחר גירושיה הכירה את מייק והתאהבה בו עד כלות הנשימה. בפעם הראשונה שעשו אהבה אמר לה: "כאשר אני איתך, אני מתחיל להאמין באלוהים ובגן עדן."
שמעת, עמירם? חשבה בלבה, תאכל את הלב...
הם יצאו במשך כמה חודשים ולבסוף נפרדו. הטיימינג היה גרוע. מייק בדיוק התגרש, לאחר עשר שנות נישואים ושני ילדים. הוא השאיר הכול לאשתו, כדי שיוכל לראות את הילדים בכל עת.
את ריי השאיר עם לב שבור. היא קיוותה שתוכל למצוא דרך לשנות את דעתו, אולם לאחר שנה של ניסיונות עיקשים הבינה שזה כנראה לא יקרה וכי עליה להמשיך הלאה. היא החליטה לעזוב את מקום עבודתה בשבע השנים האחרונות, מקום שהיה לה כמעט כמו בית, ובעיקר לאחר גירושיה, ולצאת להרפתקה.
היא התקבלה לעבודה כמזכירה בכירה בשדה הנפט בסיני. כולם אמרו לה שלא עוזבים מקום עבודה קבוע, שסיני זה מערב פרוע, שזה לא מקום בשבילה, שהיא עושה טעות. אבל הפיתוי היה גדול מדי, והמשכורת גבוהה פי שלושה מכפי שהרוויחה עד כה. היא ארזה מזוודה ונסעה לשדה דוב, שם עלתה יחד עם חמישה-עשר נוסעים נוספים למטוס צבאי מסוג "דקוטה". בפנים, משני צדי המטוס, היו מושבים צרים וארוכים.
הימים היו ימי מלחמת ההתשה שהתנהלה בתעלת סואץ. הנוסעים במטוס התלוצצו על הצורך להיזהר מפני מטוסי מיג מצריים. ריי פחדה לטוס, למרות שטסה לחו"ל גם לפני כן. באמצע הטיסה הגיח מתא הטייס איש גדול בסרבל והביט מבעד אחד החלונות בפנים חמורי סבר.
"הוא מחפש מיגים," לחש אחד הנוסעים בצחוק.
"מי זה?" שאלה ריי.
"זה הטייס," ענו לה.
זיעה קרה כיסתה את פניה. אם זה הטייס, אז מי מטיס את המטוס עכשיו? חשבה. אולי באמת יצאתי מדעתי כשבחרתי ללכת לעבוד במקום כזה.
בתום שעת טיסה אחת נחת המטוס על מסלול במדבר, סמוך לחוף הים, באמצע שום מקום. דלת המטוס נפתחה ומתקן מדרגות נעות הוצב ליד הפתח. הנוסעים החלו לרדת. משב רוח חם ופקידת טיסות לבושה בחצאית מיני כתומה וחולצה ירוקה קיבלו את פניהם.
הפקידה החזיקה בידה האחת רשימת נוסעים ואת החצאית בידה השנייה, שלא תתעופף ברוח. היא סימנה "וי" ליד שמות הנוסעים. כשריי התייצבה מולה היא שאלה: "את המזכירה החדשה של מנהל השדה?"
"נכון, שמי ריי."
"אוקיי, אני מירי. את תבואי איתי למזכירות ונלך לאכול צהריים. אחר כך נכיר לך את הבוס."
הן נכנסו לטנדר שעמד בצד המסלול ונסעו ביחד. המקום נראה כמו מחנה צבאי. המשרדים מוקמו בקבוצת בקתות עץ, בנויות בצורת האות חי"ת. במרכז ניצב עמוד בטון לבן, קטום ומיותם.
"פה היה פעם הפסל של עבדל אל נאצר," הסבירה מירי.
הן נכנסו למזכירות ומירי נתנה לריי טופס שהיה עליה למלא. לאחר מכן הלכו ביחד לחדר האוכל.
ריי לא ידעה להסביר מה היא מרגישה. תחושת הפחד התחלפה בתחושה של התרוממות רוח. עצם השהייה במדבר, על חוף ים, סביבה נופי בראשית המתפארים בהוד קדומים, בעלי איכות של משהו ראשוני, בתולי, הציפה אותה בתחושת התרגשות גדולה. זו גאתה בה כמעט עד כדי דמעות. עלו בראשה מילות השיר של נעמי שמר "בהיאחזות הנחל בסיני".
אחר הצהריים פגשה את מנהל השדה, הבוס שלה. גבר נאה בשנות החמישים לחייו, אדיב ונעים הליכות. הם ישבו במשרדו והוא הסביר לה את תפקידה ומנה בפניה את הציפיות ממנה.
"פה עובדים עשרה ימים ברצף, גם בסופי שבוע ובחגים," הסביר, "ואחר כך טסים הביתה לחמישה ימי חופשה. כאשר את בחופשה, אחת הבנות במזכירות תחליף אותך ואתן צריכות לעדכן זו את זו במעשיכן כדי שיהיה ביניכן תיאום."
משרדה של ריי היה פשוט. נראה היה שלא השתנה בו הרבה מאז שאויש על ידי הפקידים המצרים. הטלפונים שימשו רק לתקשורת פנימית בתוך השדה. היה גם מכשיר קשר, שדרכו תקשרו באמצעות מברקים עם משרדי החברה בתל-אביב. על הקיר היו תלויות מפות האזור ושדה הנפט, בצד תמונות של חוות המכלים וגרפים שייצגו את תפוקת הנפט. הכול היה חדש ולא מוכר, מרתק וגם קצת מפחיד. הבנות במזכירות אמרו לה שישמחו לעזור לה בכל מה שתצטרך.
בשעות אחר הצהריים החלה תנועה ערה של אנשים באזור המשרדים. זיוה, אחת הבנות מהמזכירות, נכנסה למשרדה של ריי וחיוך גדול על פניה.
"אל תיבהלי. השמועה על בואך עשתה לה כנפיים. הגיעה מזכירה חדשה לבוס והחבר'ה באים לבדוק מה טיבה..."
"מה זה אומר?"
"שום דבר, שחקי אותה קשוחה, שקועה בעבודתך. ו... כן, ינסו להתחיל אתך, אז תתכונני למתקפה רומנטית."
"במה זכיתי?"
"את גם המזכירה של הבוס, וגם אין כאן יותר מדי בנות. אנחנו במיעוט לשם שינוי, אז תיהני."
 
בסיום יום העבודה הראשון לקחו הבנות את ריי למגורים. צריף עץ גדול שבו ארבעה חדרים, מקלחת ושירותים. לכל אחת חדר משלה, ובו ריהוט בסיסי. כמו בשירות הצבאי שלה. הדלתות נסגרו בחריקה, מפתחות לא היו, שום דבר לא היה נעול. עולם אחר, חיים כמו פעם. ריי לא הפסיקה להתפעם. הכול היה עבורה כל כך מרגש. לחיות במדבר היה בעיניה כמו לחיות על פלנטה אחרת, כמו בחלום.
בין מגורי הבנות למתחם המשרדים היה אזור של צריפי עץ רעועים וריקים. אלה שימשו בתקופת המצרים למגורי הפועלים בשדה הנפט. הרוח שנשבה במקום במשך כל שעות היממה גרמה לדלתות הצריפים להיפתח ולהיסגר בחריקה. הרעש הזה צמרר את ריי בכל פעם שעברה שם בחושך, בדרכה מהמשרד למגורים. זה היה מפחיד, כמו קטע מסרט של היצ'קוק. בוקר אחד החליטה ועשתה. היא עברה בין הצריפים, מאחד לאחר, וסגרה את כל הדלתות. עכשיו, קיוותה, יהיה פה שקט. אך היא עשתה טעות וסיפרה על מעשיה לחבר'ה, והם לא הפסיקו להציק לה בעניין. "אל תדאגי, ריי, נמצא דרך אחרת להפחיד אותך," הזהירו אותה בקריצה.
מדי יום, בסביבות השעה שלוש אחר הצהריים, השתנה משטר הרוחות באזור ורוח מערבית נשבה. זו הייתה רוח ים שהתאפיינה בבריזה נעימה ובריח מלוח ומשכר. בשבועות הראשונים הרגישה כל הזמן ב"היי". הספיקו לה ארבע או חמש שעות שינה בלילה כדי לקום ערנית, אמרו לה שזה בגלל האוויר הנקי. זו היתה תחילתו של הרומן שלה עם המדבר. היא לא תיארה לעצמה שמקום כזה יכול לעורר בה תחושות כל כך חזקות והתפעמות מתמשכת, למרות שקראה באיזה מקום שמדבר סיני ידוע באנרגיות החזקות שבו.
במשך הזמן, ריי הכירה את הצוות הבכיר בשדה. את הנתבים, את רבי החובלים שירדו לשדה הנפט כדי להכניס את מכליות הנפט שהגיעו למעגן, את מהנדסי הנפט, ומיני מומחים, ישראלים וזרים, שנמנו עם הצוות של מחלקת ים. זו הייתה חבורה של יורדי ים לשעבר, אנשים קסומים שבפיהם סיפורי אלף לילה ולילה על הפלגות, הרפתקאות, סופות הוריקן וסערות, שריי הקשיבה להם בהתפעמות ובקנאה. והיו גם אורחים רמי דרג, שמישהו בחלונות הגבוהים חפץ ביקרם והזמין אותם לערוך ביקור במתקני הנפט.
 
באחד הימים הגיע למשרד יוסי, אחד הצוללנים, ולחש לה שהקפטן של מכלית הנפט מזמין אותה לארוחת ערב על סיפון האנייה. מדי פעם, כאשר המכלית היוונית הגיעה למעגן, הזמין הקפטן את הימאים והצוללנים לארוחת ערב על סיפון המכלית. ריי הביטה ביוסי ושאלה בהפתעה גלויה:
"אותי?! מה, מה פתאום?"
"ריי, את רוצה לבוא או את רוצה לשאול שאלות קלוץ?"
"טוב, כן, בסדר, מי עוד יהיה?.. איך?..."
"נאסוף אותך בשבע. ביי," אמר יוסי והלך.
ריי לא הייתה מעודה קודם לכן על סיפון מכלית נפט. זה היה ערב קסום. היא הייתה האישה היחידה על הסיפון (פרט לארוסתו של הקפטן), וכולם דיברו אנגלית חוץ מארוסתו של הקפטן, יוונייה עבת בשר שישבה כל העת במקומה וחייכה בנימוס. הקפטן לא טרח להציג אותה בפני האורחים, ומכיוון שאיש מהם לא ידע יוונית, היא שתקה במשך כל הערב. נראה היה שעמדה במשימה מבלי לצרוח במחאה בזכות בקבוק ויסקי שניצב בסמוך אליה, ובסוף הערב נותר כמעט ריק.
המסיבה הסתיימה. הקפטן העניק לריי בקבוק רצינה, יין יווני בעל טעם ייחודי. הם ירדו מסיפון האנייה בסולם שירד לעבר ספינת התג – ספינה גרר קטנה המשמשת להכנסה ולהוצאה של אניות מהנמל – שהמתינה להם, צמודה למכלית. ריי הרגישה כמו אליס בארץ הפלאות. בחופשות, בבית, לא הפסיקה לספר לכל מי שרצה לשמוע (או לא רצה לשמוע) על אודות החיים המופלאים שלה בסיני.
לא מעטים היו הגברברים בשדה הנפט שניסו להתחיל איתה. אבל ריי גמרה אומר בלבה להיזהר בבחירותיה. זה היה מקום קטן שבו כולם הכירו את כולם וכולם ידעו מי ישן עם מי, מתי ואיפה... אחד מהם חיזר אחריה באינטנסיביות. זה היה אבי, מנהל באחת המחלקות. הוא לא היה הטיפוס שלה וגם היה נשוי, כמו רוב העובדים הבכירים בשדה אשר שהו שם בגפם בעוד משפחותיהם נשארו בבית. שדה הנפט היה, מבחינה מסוימת, גן עדן של שוטים. שם היה אפשר לנהוג כאילו יתר העולם אינו קיים. ולמען האמת, זה היה חלק מקסמו של המקום. מתוקף עבודתה, נמצאה ריי בקשר יומיומי עם אבי. נראה היה לה שהוא מגיע למשרדים בתכיפות מעט גבוהה יותר מכפי שתפקידו הצריך. הוא חיזר אחריה בעדינות, אבל התעקש ולא הירפה. ריי שיחקה אותה נחמדה, אדיבה ולא מבינה רמזים.
הצוללנים, אשר יצאו לבצע עבודות תחזוקה של הצנרת התת-ימית, צדו מדי פעם דגי לוקוס ענקיים. באחת ההזדמנויות הביאו את השלל למשרד ושאלו את ריי אם בא לה להכין משהו. ריי קפצה על ההזדמנות והחליטה להכין ארוחת ערב בווילה שאליה עברו הבנות לאחרונה. זו הייתה אחת הווילות אשר שימשו בעבר את המהנדסים האיטלקים שהתגוררו שם בתקופה שבה היה שדה הנפט בשליטת המצרים: בית אבן נוח ומרווח, ובו מטבח גדול עם תנור בישול ענקי, כיאה לאיטלקים. היא חשבה שזו הזדמנות לחנוך את המטבח והתנור והזמינה את הצוללנים, את הבנות ועוד כמה אורחים, ביניהם גם אבי.
זה היה ערב נפלא. הימאים הביאו מכל טוב מהמכליות שפקדו את המעגן, האוכל היה נהדר והייתה גם שתייה לרוב. כולם החמיאו לריי על הדגים, והרבה ויסקי נשפך לגרונות. גם ריי שתתה, אמנם במידה, אבל בהחלט חשה חופשייה ומשוחררת.
לבסוף נגמר הערב וכולם הלכו. אבי נשאר. הוא וריי ישבו על המרפסת ושוחחו. הבית היה קרוב לים, והמרפסת פנתה לכיוון מערב. רוח קלה נשבה, מביאה עמה את הריח המלוח, המשכר. היה משהו קסום וממכר באוויר. אבי סיפר על המסעות שערך ברחבי העולם, על תחושת החופש והעוצמה של הים הגדול, על הסערות שפקדו אותו וגם על ארצות שבהן ביקר ועל המשפחה. ריי סיפרה גם היא מעט על חייה, ועל מייק. לבסוף אמרה לאבי: "השעה כבר שלוש לפנות בוקר ומחר יום עבודה רגיל. צריך כמה שעות שינה כדי לתפקד." אבי הודה לה שוב על הארוחה הטעימה והחברה הנעימה והלך.
ריי כיבתה את האורות ונכנסה לחדרה, התפשטה ונכנסה למיטה. היה לה קשה להירדם. היא הייתה במין "היי" מכל הערב. זו הייתה חוויה שלא הכירה, בחברת אנשים מזן אחר, מעניינים, אנשי העולם הגדול. הם עוררו בה איזה יצר חבוי של הרפתקנות והתעוררה בה תשוקה לצאת, לנסוע בעולם ולגלות תרבויות חדשות, לפגוש אנשים. היא גם חשבה על אבי, על כך שגילתה בו צד שלא הבחינה בו קודם לכן. גבר אמיתי, רגיש ובעל נשמה יתרה, למרות החזות הקשוחה כביכול. בעל דרך ארץ והרבה הערכה וכבוד לנשים.
למחרת התעוררה בקושי. חיכה לה יום עמוס. אורחים מהמשרד הראשי של החברה בתל-אביב היו אמורים להגיע, הבוס נכנס ללחץ והלחיץ גם אותה. בשעה עשר בבוקר הגיע מברק: ביקור האורחים נדחה. ריי נכנסה לחדרו של הבוס כדי לבשר לו על כך. הוא עשה קולות של מאוכזב, אבל ריי ידעה שרווח לו. וגם לה. נחסך מאיתנו קטע האירוח המלחיץ, חשבה, נעשה זאת בפעם אחרת.
הוא הסתגר במשרדו, בודק את דוחות תפוקות הנפט שהגיעו. כאשר יצא מהמשרד, מסר לה את הדוחות.
"הוסיפי בבקשה את החומר הזה לנתונים על הגרף," אמר, "אני רוצה שהגרף הזה יעודכן מדי יום."
הוא עמד רגע נוסף מול דלת היציאה, ואז פנה לריי ואמר: "את יודעת מה נעשה במקום? אני אערוך לך סיור במתקן הימי ובחוות המכלים. עוד לא היית שם, נכון?"
"לא," השיבה ריי, "עוד לא ביקרתי שם."
"טוב," אמר, "טייס ההליקופטר מוכן ממילא כי היינו צריכים לקחת לשם את האורחים, ואני מזמן לא ביקרתי שם. הודיעי לדן שאנחנו רוצים לצאת בעוד כרבע שעה."
"בסדר גמור," השיבה.
ריי לא טסה מעולם לפני כן בהליקופטר. הם הגיעו למנחת ועלו למסוק. המתקן הימי היה במרחק של עשרה קילומטר מהחוף, והטיסה אליו הייתה קצרה. על אסדת הקידוח נמצא מנחת מסוקים שסומן ב-X בולט, ונועד גם למקרי חירום, שבהם נדרש פינוי מהיר של עובדי המקום, או לימים שבהם הים סוער וספינת האספקה אינה יכולה להתקרב לאסדה. המסוק נחת על המתקן והטייס נותר ישוב בכיסאו מבלי לכבות את המנוע, כי במקרה של תקלה במנוע לא הייתה דרך להוציא את המסוק משם.
הם ירדו מהמסוק בסולם צר ותלול, כמו באניות. ריי לבשה חצאית מיני קצרה ולא הייתה מוכנה לסיור הזה. היא הביטה במורד הסולם, וראתה את אנשי הצוות של המתקן עומדים שם, למטה, כשראשיהם מורמים כלפי מעלה. היא הייתה נבוכה לרגע ואז אמרה, "אז מה? אני לובשת חצאית יפה בצבע תות ותחתוני תחרה לבנים יפים. שיציצו וייהנו."
היא ירדה בביטחון בסולם, וכשהגיעה למטה הביטה בחבר'ה, חייכה חיוך גדול ואמרה: "נו, איך היה, נהניתם?..."
החברה הנבוכים פרצו בצחוק ומחאו לה כפיים. "גם חתיכה וגם גזעית," אמרו.
הקרח נשבר וריי זכתה לקבל מקום של כבוד בקליקה של אנשי המתקן.
הבוס לקח אותה לסיור באסדה, והסביר לה על אופי הפעילות במקום ועל תפוקת הבארות הימיים, תוך שהוא מפנה אל אנשי הצוות שהתלוו אליהם שאלות נקודתיות. לאחר שהמריאו משם נסעו לחוות המכלים, מקום שבו מאחסנים את הנפט שנשאב מן הבארות. הם נסעו גם למעגן שבו נקשרות המכליות בבואן לטעון נפט גולמי באמצעות הצינור שנקרא "הגמיש". ריי הביעה עניין רב בתהליך ושאלה הרבה שאלות. הבוס שמח להשיב לה ולהיווכח שמזכירתו החדשה אכן מגלה עניין אמיתי בתפקידה.

אליאן חן נינווה

אליאן חן-נינווה, ילידת הארץ, בת 73. מתגוררת בתל-אביב.

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: פברואר 2015
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 125 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 5 דק'
דייטים בגיל השלישי אליאן חן נינווה

פרק ראשון
 
 
מהנשים בנות דורה של ריי ציפו להיות צנועות, צייתניות ובתולות ביום נישואיהן. מין היה נושא שלא דיברו עליו. המילה "סקס" הופיעה רק במילון. הייתה בהן אמנם סקרנות, אך לא היה להן את מי לשאול. הבנות הביאו מדי פעם פיסות אינפורמציה בנושא, שבדיעבד התגלו כבוּרוּת מוחלטת. כך למשל נפוצו השמועות שגם לבנים יש מחזור, ושכאשר עושים אהבה שוכבים זה על זה כל הלילה. זה נשמע מאוד לא נוח...
"דייט" היה "פגישה". במילה "כאילו" השתמשו במובנה המקורי. "באסה" היה אזור ליד מסילת הרכבת, בגבול רמת השרון והרצליה, לשם הלכו בחורף לקטוף נרקיסים. איבר המין הזכרי נקרא "הקטן", ואם ריכלו על מישהי שהיא שוכבת עם גברים, רחמנא ליצלן, אמרו שהיא כבר "עשתה את זה".
ריי נישאה לראשונה בגיל 19, לאחר שירות צבאי משעמם ומתסכל. היא רצתה ללכת לקורס קצינות, אבל אז לא שאלו את החיילות לרצונן והיא נשלחה לשמש פקידה במחסני ציוד. היא רצתה להיות חופשייה, להתנער מחסות הוריה. היא אהבה את עמירם או שכך לפחות חשבה, והאמינה בכל לבה שלאחר הנישואים יכפר עמירם בעלה על כל הדברים הרעים שקרו לה עד אז. חייה יהיו חיי "יין ושושנים", כמו בסרטים.
היא אמנם לא הייתה בתולה ביום נישואיה, אבל עמירם היה זה שקטף את הדובדבן. לריי לא היה מושג איך מתנהלים העניינים במיטה, ולמען האמת, היא לא התפעלה מהעניין באופן מיוחד. בין זה לבין ארטיק שוקולד-בננה, היא בחרה באפשרות השנייה. עמירם חשב עצמו לדון ז'ואן ומבין גדול בענייני נשים, וריי חשבה שמעשה האהבה הראשון שלה יהיה כמו בספרו של המינגוויי "למי צלצלו הפעמונים".
היא ציפתה שהאדמה תרעד, אבל הדבר היחידי שרעד בסוף היה עמירם.
נדרשו לה ארבע שנים כדי להבין, בסופו של דבר, שהנישואים אינם מה שציפתה. עמירם היה בחור גבוה ויפה, בעל עיניים ירוקות עם ריסים ארוכים ובלורית שופעת. הוא היה החתיך שבחבורה ובסך הכול בחור טוב. אבל הדרך שבה התנהלו חייהם המשותפים, שכללה מגורים משותפים עם בני המשפחה שלו בבית אחד, הקשתה עליה. השינוי היחידי שחל בחייו של עמירם לאחר החתונה התבטא בכך שהיא עברה לגור בחדר שלו, בבית המשפחה.
היא הרגישה זרה ולא שייכת, ולא הייתה להם כל פרטיות. מעולם לא קיבלה מפתח לבית. בעקבות נישואיה השתחררה ריי מהצבא, וחלפו כמה חודשים עד שמצאה עבודה. עמירם לא הפסיק להציק לה בנושא. לבסוף, כאשר החלה לעבוד במשרד עורכי-דין, עמירם דרש וקיבל את מלוא משכורותיה החודשיות וקצב לה סכום כסף חודשי להוצאות נסיעה ודמי כיס. הוא לא היה שם בשבילה והיא, מסתבר, לא הייתה בשלה לנישואים.
בקיצור, נראה שלא היה זה רעיון כל כך מוצלח.
ריי החלה לחפש דרכים להיחלץ מנישואי הבוסר שלה. לא היה לה כל רצון לקבור את חייה בגיל עשרים ושלוש. אם לא טוב לה, היא קמה והולכת. מעכשיו תהיה אחראית לגורלה. היא עובדת, מרוויחה את לחמה, ומבחינתה היא עצמאית. ההחלטה גמלה בלבה, מבלי שביקשה את רשות הוריה או את ברכתם. היא לא ביקשה גם את עזרתם.
והם לא ידעו כיצד להתמודד עם החלטתה.
הוריה התגרשו כאשר הייתה בת שש. כאשר אביה ניסה לשכנע אותה לשנות את דעתה ולהישאר עם עמירם, אמרה לו: "לך בכלל אין זכות לדבר. אתה בעצמך התגרשת... "
והוא השיב לה: "אני לא רציתי. אימא שלך הייתה זו שרצתה להתגרש."
כן, חשבה ריי, גרוש שלא באשמתו.
 
להיות גרושה באותה תקופה אמנם לא הייתה בושה, אבל גם לא כבוד גדול. נשים גרושות נחשבו בעיני גברים לטרף קל, אבל ריי לא חששה. זו לא הייתה עבורה סיבה מספיק טובה להישאר בכלא הנישואים.
היא תעבור את הגשר כאשר תגיע אליו.
ואמנם, לאחר שגמלה בה ההחלטה עזבה ריי את עמירם ועברה לגור עם חברה. כל שלקחה עמה היו שמיכה, כרית, סדין, שתי מגבות וחפציה האישיים. כן, היא גם קיבלה מעמירם "מתנה" לדרך.
"את רק נראית חתיכה," אמר לה, "אבל האמת היא שבמיטה את לא שווה כלום."
למרות כל זה הרגישה שמטען עצום הוסר מעל כתפיה. היא הייתה חופשייה לעשות כרצונה, ובאותה נקודה זה הספיק לה.
שנה לאחר גירושיה הכירה את מייק והתאהבה בו עד כלות הנשימה. בפעם הראשונה שעשו אהבה אמר לה: "כאשר אני איתך, אני מתחיל להאמין באלוהים ובגן עדן."
שמעת, עמירם? חשבה בלבה, תאכל את הלב...
הם יצאו במשך כמה חודשים ולבסוף נפרדו. הטיימינג היה גרוע. מייק בדיוק התגרש, לאחר עשר שנות נישואים ושני ילדים. הוא השאיר הכול לאשתו, כדי שיוכל לראות את הילדים בכל עת.
את ריי השאיר עם לב שבור. היא קיוותה שתוכל למצוא דרך לשנות את דעתו, אולם לאחר שנה של ניסיונות עיקשים הבינה שזה כנראה לא יקרה וכי עליה להמשיך הלאה. היא החליטה לעזוב את מקום עבודתה בשבע השנים האחרונות, מקום שהיה לה כמעט כמו בית, ובעיקר לאחר גירושיה, ולצאת להרפתקה.
היא התקבלה לעבודה כמזכירה בכירה בשדה הנפט בסיני. כולם אמרו לה שלא עוזבים מקום עבודה קבוע, שסיני זה מערב פרוע, שזה לא מקום בשבילה, שהיא עושה טעות. אבל הפיתוי היה גדול מדי, והמשכורת גבוהה פי שלושה מכפי שהרוויחה עד כה. היא ארזה מזוודה ונסעה לשדה דוב, שם עלתה יחד עם חמישה-עשר נוסעים נוספים למטוס צבאי מסוג "דקוטה". בפנים, משני צדי המטוס, היו מושבים צרים וארוכים.
הימים היו ימי מלחמת ההתשה שהתנהלה בתעלת סואץ. הנוסעים במטוס התלוצצו על הצורך להיזהר מפני מטוסי מיג מצריים. ריי פחדה לטוס, למרות שטסה לחו"ל גם לפני כן. באמצע הטיסה הגיח מתא הטייס איש גדול בסרבל והביט מבעד אחד החלונות בפנים חמורי סבר.
"הוא מחפש מיגים," לחש אחד הנוסעים בצחוק.
"מי זה?" שאלה ריי.
"זה הטייס," ענו לה.
זיעה קרה כיסתה את פניה. אם זה הטייס, אז מי מטיס את המטוס עכשיו? חשבה. אולי באמת יצאתי מדעתי כשבחרתי ללכת לעבוד במקום כזה.
בתום שעת טיסה אחת נחת המטוס על מסלול במדבר, סמוך לחוף הים, באמצע שום מקום. דלת המטוס נפתחה ומתקן מדרגות נעות הוצב ליד הפתח. הנוסעים החלו לרדת. משב רוח חם ופקידת טיסות לבושה בחצאית מיני כתומה וחולצה ירוקה קיבלו את פניהם.
הפקידה החזיקה בידה האחת רשימת נוסעים ואת החצאית בידה השנייה, שלא תתעופף ברוח. היא סימנה "וי" ליד שמות הנוסעים. כשריי התייצבה מולה היא שאלה: "את המזכירה החדשה של מנהל השדה?"
"נכון, שמי ריי."
"אוקיי, אני מירי. את תבואי איתי למזכירות ונלך לאכול צהריים. אחר כך נכיר לך את הבוס."
הן נכנסו לטנדר שעמד בצד המסלול ונסעו ביחד. המקום נראה כמו מחנה צבאי. המשרדים מוקמו בקבוצת בקתות עץ, בנויות בצורת האות חי"ת. במרכז ניצב עמוד בטון לבן, קטום ומיותם.
"פה היה פעם הפסל של עבדל אל נאצר," הסבירה מירי.
הן נכנסו למזכירות ומירי נתנה לריי טופס שהיה עליה למלא. לאחר מכן הלכו ביחד לחדר האוכל.
ריי לא ידעה להסביר מה היא מרגישה. תחושת הפחד התחלפה בתחושה של התרוממות רוח. עצם השהייה במדבר, על חוף ים, סביבה נופי בראשית המתפארים בהוד קדומים, בעלי איכות של משהו ראשוני, בתולי, הציפה אותה בתחושת התרגשות גדולה. זו גאתה בה כמעט עד כדי דמעות. עלו בראשה מילות השיר של נעמי שמר "בהיאחזות הנחל בסיני".
אחר הצהריים פגשה את מנהל השדה, הבוס שלה. גבר נאה בשנות החמישים לחייו, אדיב ונעים הליכות. הם ישבו במשרדו והוא הסביר לה את תפקידה ומנה בפניה את הציפיות ממנה.
"פה עובדים עשרה ימים ברצף, גם בסופי שבוע ובחגים," הסביר, "ואחר כך טסים הביתה לחמישה ימי חופשה. כאשר את בחופשה, אחת הבנות במזכירות תחליף אותך ואתן צריכות לעדכן זו את זו במעשיכן כדי שיהיה ביניכן תיאום."
משרדה של ריי היה פשוט. נראה היה שלא השתנה בו הרבה מאז שאויש על ידי הפקידים המצרים. הטלפונים שימשו רק לתקשורת פנימית בתוך השדה. היה גם מכשיר קשר, שדרכו תקשרו באמצעות מברקים עם משרדי החברה בתל-אביב. על הקיר היו תלויות מפות האזור ושדה הנפט, בצד תמונות של חוות המכלים וגרפים שייצגו את תפוקת הנפט. הכול היה חדש ולא מוכר, מרתק וגם קצת מפחיד. הבנות במזכירות אמרו לה שישמחו לעזור לה בכל מה שתצטרך.
בשעות אחר הצהריים החלה תנועה ערה של אנשים באזור המשרדים. זיוה, אחת הבנות מהמזכירות, נכנסה למשרדה של ריי וחיוך גדול על פניה.
"אל תיבהלי. השמועה על בואך עשתה לה כנפיים. הגיעה מזכירה חדשה לבוס והחבר'ה באים לבדוק מה טיבה..."
"מה זה אומר?"
"שום דבר, שחקי אותה קשוחה, שקועה בעבודתך. ו... כן, ינסו להתחיל אתך, אז תתכונני למתקפה רומנטית."
"במה זכיתי?"
"את גם המזכירה של הבוס, וגם אין כאן יותר מדי בנות. אנחנו במיעוט לשם שינוי, אז תיהני."
 
בסיום יום העבודה הראשון לקחו הבנות את ריי למגורים. צריף עץ גדול שבו ארבעה חדרים, מקלחת ושירותים. לכל אחת חדר משלה, ובו ריהוט בסיסי. כמו בשירות הצבאי שלה. הדלתות נסגרו בחריקה, מפתחות לא היו, שום דבר לא היה נעול. עולם אחר, חיים כמו פעם. ריי לא הפסיקה להתפעם. הכול היה עבורה כל כך מרגש. לחיות במדבר היה בעיניה כמו לחיות על פלנטה אחרת, כמו בחלום.
בין מגורי הבנות למתחם המשרדים היה אזור של צריפי עץ רעועים וריקים. אלה שימשו בתקופת המצרים למגורי הפועלים בשדה הנפט. הרוח שנשבה במקום במשך כל שעות היממה גרמה לדלתות הצריפים להיפתח ולהיסגר בחריקה. הרעש הזה צמרר את ריי בכל פעם שעברה שם בחושך, בדרכה מהמשרד למגורים. זה היה מפחיד, כמו קטע מסרט של היצ'קוק. בוקר אחד החליטה ועשתה. היא עברה בין הצריפים, מאחד לאחר, וסגרה את כל הדלתות. עכשיו, קיוותה, יהיה פה שקט. אך היא עשתה טעות וסיפרה על מעשיה לחבר'ה, והם לא הפסיקו להציק לה בעניין. "אל תדאגי, ריי, נמצא דרך אחרת להפחיד אותך," הזהירו אותה בקריצה.
מדי יום, בסביבות השעה שלוש אחר הצהריים, השתנה משטר הרוחות באזור ורוח מערבית נשבה. זו הייתה רוח ים שהתאפיינה בבריזה נעימה ובריח מלוח ומשכר. בשבועות הראשונים הרגישה כל הזמן ב"היי". הספיקו לה ארבע או חמש שעות שינה בלילה כדי לקום ערנית, אמרו לה שזה בגלל האוויר הנקי. זו היתה תחילתו של הרומן שלה עם המדבר. היא לא תיארה לעצמה שמקום כזה יכול לעורר בה תחושות כל כך חזקות והתפעמות מתמשכת, למרות שקראה באיזה מקום שמדבר סיני ידוע באנרגיות החזקות שבו.
במשך הזמן, ריי הכירה את הצוות הבכיר בשדה. את הנתבים, את רבי החובלים שירדו לשדה הנפט כדי להכניס את מכליות הנפט שהגיעו למעגן, את מהנדסי הנפט, ומיני מומחים, ישראלים וזרים, שנמנו עם הצוות של מחלקת ים. זו הייתה חבורה של יורדי ים לשעבר, אנשים קסומים שבפיהם סיפורי אלף לילה ולילה על הפלגות, הרפתקאות, סופות הוריקן וסערות, שריי הקשיבה להם בהתפעמות ובקנאה. והיו גם אורחים רמי דרג, שמישהו בחלונות הגבוהים חפץ ביקרם והזמין אותם לערוך ביקור במתקני הנפט.
 
באחד הימים הגיע למשרד יוסי, אחד הצוללנים, ולחש לה שהקפטן של מכלית הנפט מזמין אותה לארוחת ערב על סיפון האנייה. מדי פעם, כאשר המכלית היוונית הגיעה למעגן, הזמין הקפטן את הימאים והצוללנים לארוחת ערב על סיפון המכלית. ריי הביטה ביוסי ושאלה בהפתעה גלויה:
"אותי?! מה, מה פתאום?"
"ריי, את רוצה לבוא או את רוצה לשאול שאלות קלוץ?"
"טוב, כן, בסדר, מי עוד יהיה?.. איך?..."
"נאסוף אותך בשבע. ביי," אמר יוסי והלך.
ריי לא הייתה מעודה קודם לכן על סיפון מכלית נפט. זה היה ערב קסום. היא הייתה האישה היחידה על הסיפון (פרט לארוסתו של הקפטן), וכולם דיברו אנגלית חוץ מארוסתו של הקפטן, יוונייה עבת בשר שישבה כל העת במקומה וחייכה בנימוס. הקפטן לא טרח להציג אותה בפני האורחים, ומכיוון שאיש מהם לא ידע יוונית, היא שתקה במשך כל הערב. נראה היה שעמדה במשימה מבלי לצרוח במחאה בזכות בקבוק ויסקי שניצב בסמוך אליה, ובסוף הערב נותר כמעט ריק.
המסיבה הסתיימה. הקפטן העניק לריי בקבוק רצינה, יין יווני בעל טעם ייחודי. הם ירדו מסיפון האנייה בסולם שירד לעבר ספינת התג – ספינה גרר קטנה המשמשת להכנסה ולהוצאה של אניות מהנמל – שהמתינה להם, צמודה למכלית. ריי הרגישה כמו אליס בארץ הפלאות. בחופשות, בבית, לא הפסיקה לספר לכל מי שרצה לשמוע (או לא רצה לשמוע) על אודות החיים המופלאים שלה בסיני.
לא מעטים היו הגברברים בשדה הנפט שניסו להתחיל איתה. אבל ריי גמרה אומר בלבה להיזהר בבחירותיה. זה היה מקום קטן שבו כולם הכירו את כולם וכולם ידעו מי ישן עם מי, מתי ואיפה... אחד מהם חיזר אחריה באינטנסיביות. זה היה אבי, מנהל באחת המחלקות. הוא לא היה הטיפוס שלה וגם היה נשוי, כמו רוב העובדים הבכירים בשדה אשר שהו שם בגפם בעוד משפחותיהם נשארו בבית. שדה הנפט היה, מבחינה מסוימת, גן עדן של שוטים. שם היה אפשר לנהוג כאילו יתר העולם אינו קיים. ולמען האמת, זה היה חלק מקסמו של המקום. מתוקף עבודתה, נמצאה ריי בקשר יומיומי עם אבי. נראה היה לה שהוא מגיע למשרדים בתכיפות מעט גבוהה יותר מכפי שתפקידו הצריך. הוא חיזר אחריה בעדינות, אבל התעקש ולא הירפה. ריי שיחקה אותה נחמדה, אדיבה ולא מבינה רמזים.
הצוללנים, אשר יצאו לבצע עבודות תחזוקה של הצנרת התת-ימית, צדו מדי פעם דגי לוקוס ענקיים. באחת ההזדמנויות הביאו את השלל למשרד ושאלו את ריי אם בא לה להכין משהו. ריי קפצה על ההזדמנות והחליטה להכין ארוחת ערב בווילה שאליה עברו הבנות לאחרונה. זו הייתה אחת הווילות אשר שימשו בעבר את המהנדסים האיטלקים שהתגוררו שם בתקופה שבה היה שדה הנפט בשליטת המצרים: בית אבן נוח ומרווח, ובו מטבח גדול עם תנור בישול ענקי, כיאה לאיטלקים. היא חשבה שזו הזדמנות לחנוך את המטבח והתנור והזמינה את הצוללנים, את הבנות ועוד כמה אורחים, ביניהם גם אבי.
זה היה ערב נפלא. הימאים הביאו מכל טוב מהמכליות שפקדו את המעגן, האוכל היה נהדר והייתה גם שתייה לרוב. כולם החמיאו לריי על הדגים, והרבה ויסקי נשפך לגרונות. גם ריי שתתה, אמנם במידה, אבל בהחלט חשה חופשייה ומשוחררת.
לבסוף נגמר הערב וכולם הלכו. אבי נשאר. הוא וריי ישבו על המרפסת ושוחחו. הבית היה קרוב לים, והמרפסת פנתה לכיוון מערב. רוח קלה נשבה, מביאה עמה את הריח המלוח, המשכר. היה משהו קסום וממכר באוויר. אבי סיפר על המסעות שערך ברחבי העולם, על תחושת החופש והעוצמה של הים הגדול, על הסערות שפקדו אותו וגם על ארצות שבהן ביקר ועל המשפחה. ריי סיפרה גם היא מעט על חייה, ועל מייק. לבסוף אמרה לאבי: "השעה כבר שלוש לפנות בוקר ומחר יום עבודה רגיל. צריך כמה שעות שינה כדי לתפקד." אבי הודה לה שוב על הארוחה הטעימה והחברה הנעימה והלך.
ריי כיבתה את האורות ונכנסה לחדרה, התפשטה ונכנסה למיטה. היה לה קשה להירדם. היא הייתה במין "היי" מכל הערב. זו הייתה חוויה שלא הכירה, בחברת אנשים מזן אחר, מעניינים, אנשי העולם הגדול. הם עוררו בה איזה יצר חבוי של הרפתקנות והתעוררה בה תשוקה לצאת, לנסוע בעולם ולגלות תרבויות חדשות, לפגוש אנשים. היא גם חשבה על אבי, על כך שגילתה בו צד שלא הבחינה בו קודם לכן. גבר אמיתי, רגיש ובעל נשמה יתרה, למרות החזות הקשוחה כביכול. בעל דרך ארץ והרבה הערכה וכבוד לנשים.
למחרת התעוררה בקושי. חיכה לה יום עמוס. אורחים מהמשרד הראשי של החברה בתל-אביב היו אמורים להגיע, הבוס נכנס ללחץ והלחיץ גם אותה. בשעה עשר בבוקר הגיע מברק: ביקור האורחים נדחה. ריי נכנסה לחדרו של הבוס כדי לבשר לו על כך. הוא עשה קולות של מאוכזב, אבל ריי ידעה שרווח לו. וגם לה. נחסך מאיתנו קטע האירוח המלחיץ, חשבה, נעשה זאת בפעם אחרת.
הוא הסתגר במשרדו, בודק את דוחות תפוקות הנפט שהגיעו. כאשר יצא מהמשרד, מסר לה את הדוחות.
"הוסיפי בבקשה את החומר הזה לנתונים על הגרף," אמר, "אני רוצה שהגרף הזה יעודכן מדי יום."
הוא עמד רגע נוסף מול דלת היציאה, ואז פנה לריי ואמר: "את יודעת מה נעשה במקום? אני אערוך לך סיור במתקן הימי ובחוות המכלים. עוד לא היית שם, נכון?"
"לא," השיבה ריי, "עוד לא ביקרתי שם."
"טוב," אמר, "טייס ההליקופטר מוכן ממילא כי היינו צריכים לקחת לשם את האורחים, ואני מזמן לא ביקרתי שם. הודיעי לדן שאנחנו רוצים לצאת בעוד כרבע שעה."
"בסדר גמור," השיבה.
ריי לא טסה מעולם לפני כן בהליקופטר. הם הגיעו למנחת ועלו למסוק. המתקן הימי היה במרחק של עשרה קילומטר מהחוף, והטיסה אליו הייתה קצרה. על אסדת הקידוח נמצא מנחת מסוקים שסומן ב-X בולט, ונועד גם למקרי חירום, שבהם נדרש פינוי מהיר של עובדי המקום, או לימים שבהם הים סוער וספינת האספקה אינה יכולה להתקרב לאסדה. המסוק נחת על המתקן והטייס נותר ישוב בכיסאו מבלי לכבות את המנוע, כי במקרה של תקלה במנוע לא הייתה דרך להוציא את המסוק משם.
הם ירדו מהמסוק בסולם צר ותלול, כמו באניות. ריי לבשה חצאית מיני קצרה ולא הייתה מוכנה לסיור הזה. היא הביטה במורד הסולם, וראתה את אנשי הצוות של המתקן עומדים שם, למטה, כשראשיהם מורמים כלפי מעלה. היא הייתה נבוכה לרגע ואז אמרה, "אז מה? אני לובשת חצאית יפה בצבע תות ותחתוני תחרה לבנים יפים. שיציצו וייהנו."
היא ירדה בביטחון בסולם, וכשהגיעה למטה הביטה בחבר'ה, חייכה חיוך גדול ואמרה: "נו, איך היה, נהניתם?..."
החברה הנבוכים פרצו בצחוק ומחאו לה כפיים. "גם חתיכה וגם גזעית," אמרו.
הקרח נשבר וריי זכתה לקבל מקום של כבוד בקליקה של אנשי המתקן.
הבוס לקח אותה לסיור באסדה, והסביר לה על אופי הפעילות במקום ועל תפוקת הבארות הימיים, תוך שהוא מפנה אל אנשי הצוות שהתלוו אליהם שאלות נקודתיות. לאחר שהמריאו משם נסעו לחוות המכלים, מקום שבו מאחסנים את הנפט שנשאב מן הבארות. הם נסעו גם למעגן שבו נקשרות המכליות בבואן לטעון נפט גולמי באמצעות הצינור שנקרא "הגמיש". ריי הביעה עניין רב בתהליך ושאלה הרבה שאלות. הבוס שמח להשיב לה ולהיווכח שמזכירתו החדשה אכן מגלה עניין אמיתי בתפקידה.