אדם-שור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אדם-שור
הוספה למועדפים

אדם-שור

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

חנוך כרמון

חנוך כרמון הוא אמן, צייר ופסל. בציוריו העשויים צבעי אקריליק, כמו בפסליו העשויים קרמיקה, ניכר סגנונו האינטואטיבי והייחודי של חנוך כרמון. יצירותיו מאופיינות בעוצמת רגשות ובעושר דימויים פנימי. פעם הוא המוליך את הצבע ואת הצורות ופעם הצבע והצורות הם המוליכים אותו. יצירותיו זורמות בלהט ונובעות ממעיין של חוויות אישיות, של מראות ושל רצף זכרונות. לטענת כרמון, תהליך העבודה אינו נופל כלל בחשיבותו מהתוצאה הסופית.

כרמון הוא אב לשני בנים וסב לשתי נכדות. הוא בעל השכלה אקדמית נרחבת: תואר שני במנהל עסקים ותארים נוספים בסוציולוגיה, בחינוך ובהסטוריה.

כרמון מתמחה באומנות הציור בסטודיו רונית ART, של הציירת רונית נוביק ובאומנות בפיסול בסטודיו "חוויה בחומר", של האומנית נטע גולדמן.

תקציר

דבריו של באסם זעזעו אותי עד עמקי נשמתי. משהו נשבר בי, כשהתוודעתי לצד האפל של חברי. הספק התעורר וקינן במוחי, כשהתברר לי כי האיש שהכרתי עוטה מסכה ומחליף את עורו על פי נוחיותו. פעם אחת הוא הומניסט מתחשב, ופעם אחרת מניף את גרזן לשונו וזועם על הישראלים עד לסף שער הנקמה. דברי התוכחה והזעם שלו קשים היו, ונטפו ארס על גבול השנאה.
אך כנגד הנאום הזה, לעולם לא אשכח את שעת המבחן, שבה הסתיר אותי באסם במרתף ביתו בעודו מסתכן במוות מידי הכנופיה, ובכך הציל את חיי.

פרק ראשון

1. הפרוטוקולים של צעירי ציון
 
 
 
מבלי משים אני נזכר בוויכוח שהתלהט בביתו של באסם בעת הארוחה. משפט אחד מטריד אותי, משפט שיצא מפיו של אשרף הזועף וזועק. אינני מבין עדיין כיצד חדר פתע לתודעתי.
המשפט שנאמר בלהט היה זעקה של אשרף לעברי, ספק שאלה ספק האשמה; "מה יש לך לומר על הפרוטוקולים של זקני ציון?"
בעת שנאמרו הדברים לא התייחסתי אליהם ואף שכחתי אותם בלהט השיחה.
כעת אני משחזר אותו ויכוח, ומבין לפתע שהייתה כאן איזו נקודת שבירה, שאיש - לא באסם ולא אף אחד אחר מיושבי ביתו בארוחה – לא התייחס לדברים.
מילות המשפט זרמו כמו קרונות רכבת ועברו לתחנה הבאה בלהט הוויכוח. דווקא עכשיו כשאני נסחף בזיכרונותיי, כלוא לבדי בצינוק הארור, מהדהדות המילים בראשי ללא הפסק, כמו הלמות פטישים. קצב שמזכיר לי את רכבות המוות בזמן השואה, ואני אפילו לא יודע מדוע.
כיצד נכנסו הפרוטוקולים הללו ונחתו במרכז זיכרונותיי וברקמות החיבור שלהם? אינני יודע, אך הם צפים ועולים מול עיניי בעוצמה כה רבה. אני מנסה להיזכר מי הם אותם זקני ציון ומהם אותם פרוטוקולים שהעמידו את אשרף על רגליו האחוריות, בעוד זעקתו מהדהדת וידיו מתנפנפות בסערת רגשות. אני נזכר שזה גם היה הרגע בו נעמד אשרף, לפני שנטש את חבריו בדרכו החוצה. בעודי משחזר את אשר קרה לי, אני מבין כי בעצם האיש הזה, שזעק נגד זקני ציון, יצא מביתו של באסם ממש דקות ספורות לפני בואם של רעולי הפנים מחפשי דמי, שהגיעו ודרשו בשם אללה להוציא החוצה את היהודי ולשחוט אותו קבל עם ועדה לעיני אספסוף מתלהם וצמא-דם.
כיצד הפך ספר הזוי ומזויף לאבן היסוד בשנאת היהודים החדשה? האם באמת מאמינים כל האנטישמים החדשים באמיתות הדברים? ומהם אותם פרוטוקולים שיש בהם כוח כה רב המביא לשנאה עזה כל-כך?
אני נזכר, מתוך לימודיי, כי הפרוטוקולים של זקני ציון חשפו אנטישמים אינטלקטואלים המתארים דיונים סודיים שערכו לכאורה מנהיגי היהדות העולמית, בהם זממו להשתלט על העולם. עלילת דם מרושעת שחדרה למוחם וללבם של שונאי היהודים.
תוך כדי ניסיונותיי לשחזר את אשר עברתי בביתו של באסם, להיזכר בעוצמת הדברים ולהבינם, הצלחתי לגנוב תנומה קלה.
ובחלומי, אני מוצא את עצמי בורח מפני קבוצת רעולי פנים, הזועקים: "אללה הוא אכבר" ובידיהם סכינים ואלות. בראש אותה כנופיה צועד אשרף כשכאפיה לראשו, והוא מנופף בספר הארור שכותרתו: "הפרוטוקולים של זקני ציון". בחלומי אני מגיע למבנה גבוה ועגול דמוי מגדל. אני נכנס דרך הפתח הצר ומטפס מעלה מעלה במדרגות צרות, במעגלים אין-סופיים. מכלה את כוחי מפאת המאמץ והפחד, וכמעט מאבד את הכרתי. ברגע השיא שלפני איבוד ההכרה, כאשר נראה לי כי תש כוחי, נשימתי קצרה והלמות פעימות לבי נחלשה, נשמעים קולות של אנשים הנמצאים בראש המגדל. אני נעצר. מאחוריי רודפים דורשי דמי ומלפניי צעקות שעדיין אינני מזהה. אור חזק ומסנוור מנתק אותי מהמרדף, ואני נזכר לפתע כי בעדויותיהם של אנשים שחוו את המוות וחזרו לחיים, תמיד חוזר התיאור של אור מסנוור.
אני מופתע, הקולות שנשמעים מראש המגדל מדברים בשפה מוכרת, עברית.
אט אט שבים אליי כוחותיי ואני מתקרב על בהונות רגליי לכיוון מקור הקולות. לפתע נגלה לעיני מראה אולם צר שבמרכזו שולחן, וסביבו יושבות דמויות.
במאמץ רב אני רואה כי דמויות אלו הן ציפורים מפלצתיות בעלות פני אדם מכוערים.
מי הם אותם דוברי עברית, הדמויות המפלצתיות הללו זקופות הקומה?
אני נזכר בסיפור מן המיתולוגיה היוונית, על ציפורים דמויות אדם המכונות "רפיות", המתוארות כרוחות רעות ודורסניות שזוממות וחוטפות אנשים, מתעללות בהם ואוכלות את בשרם. אני מנסה להתקרב לאותן רפיות ואינני מבין כיצד שגורה השפה העברית בפיהן. סקרנותי גוברת, ברצוני להקשיב לדבריהן.
החבורה מנהלת דיון תרבותי, כל אחד מדבר בתורו ואחת מהרפיות רושמת פרוטוקול. המראה מזכיר לי קבוצה מחתרתית שמקיימת דיונים סודיים. אני מרגיש שאני נמצא במרכזה של מזימה מסודרת וחתרנית. בראש השולחן יושבת מעין דמות מכובדת, שנואמת: "אנו, מנהיגי ישראל החדשה, מחליטים היום באופן סופי להשתלט על החברה הישראלית ועל כל אחד ואחד מיושביה. אי לכך ובהתאם לזאת, אני מבקש מכל אחד מכם להכין רשימות חיסול של אנשים חשובים, לפי הבנתכם ורצונותיכם."
לחשושי הסכמה נשמעים בקרב היושבים.
היושב-ראש ממשיך: "אנחנו, מנהיגי ישראל המורמים מעם, נלמד כל ישראלי מהי דמוקרטיה אמיתית, כי החוכמה היא לנו!"
הרפיות מנפנפות בכנפיהן בשמחה וצוהלות.
"אנו הרפיות דוברות העברית, מנהיגי היישוב החדש בארץ ישראל, נלמד את בני יהודה לקח שלא ישכחו; נרדוף אותם, נצוד אותם, נחמוס אותם ונתעלל בהם."
כל המפלצות הנוכחות בישיבה צועקות בקול: "נשתה את דמכם! מושחתים, נמאסתם! אויבי הדמוקרטיה!"
"הבה נשיר את ההמנון," אומר היושב-ראש. ואז עומדים המשתתפים על רגליהם, מנופפים בכנפיהם ושרים: "עוד לא אבדה תקוותנו, אנו מנהיגי ישראל החדשה, חבורת אנשים ישרים כסרגל! התקשורת בידינו והרייטינג – נר לרגלינו!"
"חובבי ציון הצעירים מצהירים בזאת כי החלטנו לייסד כאן מדינה כראות עינינו, נשתלט ונבנה ישראל חדשה לעיני העולם כולו!"
והכול נרשם בפרוטוקולים. אני אחוז פלצות ופחד. מתחיל לקלוט כי הרפיות דוברות העברית הן, אכן, מראה מציאותי. "לשונן – קלשונן," כדברי המשורר אבן-גבירול בשירו "בפי חרבי ובלשוני חניתי".
בחלומי אני שומע את קולות רודפיי, רעולי הפנים: "אללה הוא אכבר", ומלפניי זועקות הרפיות: "הנה אחד שחיפשנו! הבה נשתה את דמו!"
 
ברגע זה אני מתעורר מחלומי. זיעה קרה מבצבצת על מצחי. כיצד התערבבו המראות בראשי וחדרו לתודעתי? מוזר לי כי רודפיי, שנופפו בפרוטוקולים של זקני ציון, מתאחדים בהרמוניה עם כותבי הפרוטוקולים של צעירי ציון, וכי רעולי הפנים והרפיות דוברי העברית נמצאים תחת אותה קורת-גג ומזימתם אחת. והכול בעטיי.
אני מזועזע ותוהה מה פשר הדבר. האם צעירי ציון של היום מקעקעים, משחיתים ומנפצים את החזון של נביאי ישראל ושל מבשרי הציונות, אשר ביקשו להקים בית של אהבה, אחדות, צדק ושלום?

חנוך כרמון

חנוך כרמון הוא אמן, צייר ופסל. בציוריו העשויים צבעי אקריליק, כמו בפסליו העשויים קרמיקה, ניכר סגנונו האינטואטיבי והייחודי של חנוך כרמון. יצירותיו מאופיינות בעוצמת רגשות ובעושר דימויים פנימי. פעם הוא המוליך את הצבע ואת הצורות ופעם הצבע והצורות הם המוליכים אותו. יצירותיו זורמות בלהט ונובעות ממעיין של חוויות אישיות, של מראות ושל רצף זכרונות. לטענת כרמון, תהליך העבודה אינו נופל כלל בחשיבותו מהתוצאה הסופית.

כרמון הוא אב לשני בנים וסב לשתי נכדות. הוא בעל השכלה אקדמית נרחבת: תואר שני במנהל עסקים ותארים נוספים בסוציולוגיה, בחינוך ובהסטוריה.

כרמון מתמחה באומנות הציור בסטודיו רונית ART, של הציירת רונית נוביק ובאומנות בפיסול בסטודיו "חוויה בחומר", של האומנית נטע גולדמן.

עוד על הספר

אדם-שור חנוך כרמון
1. הפרוטוקולים של צעירי ציון
 
 
 
מבלי משים אני נזכר בוויכוח שהתלהט בביתו של באסם בעת הארוחה. משפט אחד מטריד אותי, משפט שיצא מפיו של אשרף הזועף וזועק. אינני מבין עדיין כיצד חדר פתע לתודעתי.
המשפט שנאמר בלהט היה זעקה של אשרף לעברי, ספק שאלה ספק האשמה; "מה יש לך לומר על הפרוטוקולים של זקני ציון?"
בעת שנאמרו הדברים לא התייחסתי אליהם ואף שכחתי אותם בלהט השיחה.
כעת אני משחזר אותו ויכוח, ומבין לפתע שהייתה כאן איזו נקודת שבירה, שאיש - לא באסם ולא אף אחד אחר מיושבי ביתו בארוחה – לא התייחס לדברים.
מילות המשפט זרמו כמו קרונות רכבת ועברו לתחנה הבאה בלהט הוויכוח. דווקא עכשיו כשאני נסחף בזיכרונותיי, כלוא לבדי בצינוק הארור, מהדהדות המילים בראשי ללא הפסק, כמו הלמות פטישים. קצב שמזכיר לי את רכבות המוות בזמן השואה, ואני אפילו לא יודע מדוע.
כיצד נכנסו הפרוטוקולים הללו ונחתו במרכז זיכרונותיי וברקמות החיבור שלהם? אינני יודע, אך הם צפים ועולים מול עיניי בעוצמה כה רבה. אני מנסה להיזכר מי הם אותם זקני ציון ומהם אותם פרוטוקולים שהעמידו את אשרף על רגליו האחוריות, בעוד זעקתו מהדהדת וידיו מתנפנפות בסערת רגשות. אני נזכר שזה גם היה הרגע בו נעמד אשרף, לפני שנטש את חבריו בדרכו החוצה. בעודי משחזר את אשר קרה לי, אני מבין כי בעצם האיש הזה, שזעק נגד זקני ציון, יצא מביתו של באסם ממש דקות ספורות לפני בואם של רעולי הפנים מחפשי דמי, שהגיעו ודרשו בשם אללה להוציא החוצה את היהודי ולשחוט אותו קבל עם ועדה לעיני אספסוף מתלהם וצמא-דם.
כיצד הפך ספר הזוי ומזויף לאבן היסוד בשנאת היהודים החדשה? האם באמת מאמינים כל האנטישמים החדשים באמיתות הדברים? ומהם אותם פרוטוקולים שיש בהם כוח כה רב המביא לשנאה עזה כל-כך?
אני נזכר, מתוך לימודיי, כי הפרוטוקולים של זקני ציון חשפו אנטישמים אינטלקטואלים המתארים דיונים סודיים שערכו לכאורה מנהיגי היהדות העולמית, בהם זממו להשתלט על העולם. עלילת דם מרושעת שחדרה למוחם וללבם של שונאי היהודים.
תוך כדי ניסיונותיי לשחזר את אשר עברתי בביתו של באסם, להיזכר בעוצמת הדברים ולהבינם, הצלחתי לגנוב תנומה קלה.
ובחלומי, אני מוצא את עצמי בורח מפני קבוצת רעולי פנים, הזועקים: "אללה הוא אכבר" ובידיהם סכינים ואלות. בראש אותה כנופיה צועד אשרף כשכאפיה לראשו, והוא מנופף בספר הארור שכותרתו: "הפרוטוקולים של זקני ציון". בחלומי אני מגיע למבנה גבוה ועגול דמוי מגדל. אני נכנס דרך הפתח הצר ומטפס מעלה מעלה במדרגות צרות, במעגלים אין-סופיים. מכלה את כוחי מפאת המאמץ והפחד, וכמעט מאבד את הכרתי. ברגע השיא שלפני איבוד ההכרה, כאשר נראה לי כי תש כוחי, נשימתי קצרה והלמות פעימות לבי נחלשה, נשמעים קולות של אנשים הנמצאים בראש המגדל. אני נעצר. מאחוריי רודפים דורשי דמי ומלפניי צעקות שעדיין אינני מזהה. אור חזק ומסנוור מנתק אותי מהמרדף, ואני נזכר לפתע כי בעדויותיהם של אנשים שחוו את המוות וחזרו לחיים, תמיד חוזר התיאור של אור מסנוור.
אני מופתע, הקולות שנשמעים מראש המגדל מדברים בשפה מוכרת, עברית.
אט אט שבים אליי כוחותיי ואני מתקרב על בהונות רגליי לכיוון מקור הקולות. לפתע נגלה לעיני מראה אולם צר שבמרכזו שולחן, וסביבו יושבות דמויות.
במאמץ רב אני רואה כי דמויות אלו הן ציפורים מפלצתיות בעלות פני אדם מכוערים.
מי הם אותם דוברי עברית, הדמויות המפלצתיות הללו זקופות הקומה?
אני נזכר בסיפור מן המיתולוגיה היוונית, על ציפורים דמויות אדם המכונות "רפיות", המתוארות כרוחות רעות ודורסניות שזוממות וחוטפות אנשים, מתעללות בהם ואוכלות את בשרם. אני מנסה להתקרב לאותן רפיות ואינני מבין כיצד שגורה השפה העברית בפיהן. סקרנותי גוברת, ברצוני להקשיב לדבריהן.
החבורה מנהלת דיון תרבותי, כל אחד מדבר בתורו ואחת מהרפיות רושמת פרוטוקול. המראה מזכיר לי קבוצה מחתרתית שמקיימת דיונים סודיים. אני מרגיש שאני נמצא במרכזה של מזימה מסודרת וחתרנית. בראש השולחן יושבת מעין דמות מכובדת, שנואמת: "אנו, מנהיגי ישראל החדשה, מחליטים היום באופן סופי להשתלט על החברה הישראלית ועל כל אחד ואחד מיושביה. אי לכך ובהתאם לזאת, אני מבקש מכל אחד מכם להכין רשימות חיסול של אנשים חשובים, לפי הבנתכם ורצונותיכם."
לחשושי הסכמה נשמעים בקרב היושבים.
היושב-ראש ממשיך: "אנחנו, מנהיגי ישראל המורמים מעם, נלמד כל ישראלי מהי דמוקרטיה אמיתית, כי החוכמה היא לנו!"
הרפיות מנפנפות בכנפיהן בשמחה וצוהלות.
"אנו הרפיות דוברות העברית, מנהיגי היישוב החדש בארץ ישראל, נלמד את בני יהודה לקח שלא ישכחו; נרדוף אותם, נצוד אותם, נחמוס אותם ונתעלל בהם."
כל המפלצות הנוכחות בישיבה צועקות בקול: "נשתה את דמכם! מושחתים, נמאסתם! אויבי הדמוקרטיה!"
"הבה נשיר את ההמנון," אומר היושב-ראש. ואז עומדים המשתתפים על רגליהם, מנופפים בכנפיהם ושרים: "עוד לא אבדה תקוותנו, אנו מנהיגי ישראל החדשה, חבורת אנשים ישרים כסרגל! התקשורת בידינו והרייטינג – נר לרגלינו!"
"חובבי ציון הצעירים מצהירים בזאת כי החלטנו לייסד כאן מדינה כראות עינינו, נשתלט ונבנה ישראל חדשה לעיני העולם כולו!"
והכול נרשם בפרוטוקולים. אני אחוז פלצות ופחד. מתחיל לקלוט כי הרפיות דוברות העברית הן, אכן, מראה מציאותי. "לשונן – קלשונן," כדברי המשורר אבן-גבירול בשירו "בפי חרבי ובלשוני חניתי".
בחלומי אני שומע את קולות רודפיי, רעולי הפנים: "אללה הוא אכבר", ומלפניי זועקות הרפיות: "הנה אחד שחיפשנו! הבה נשתה את דמו!"
 
ברגע זה אני מתעורר מחלומי. זיעה קרה מבצבצת על מצחי. כיצד התערבבו המראות בראשי וחדרו לתודעתי? מוזר לי כי רודפיי, שנופפו בפרוטוקולים של זקני ציון, מתאחדים בהרמוניה עם כותבי הפרוטוקולים של צעירי ציון, וכי רעולי הפנים והרפיות דוברי העברית נמצאים תחת אותה קורת-גג ומזימתם אחת. והכול בעטיי.
אני מזועזע ותוהה מה פשר הדבר. האם צעירי ציון של היום מקעקעים, משחיתים ומנפצים את החזון של נביאי ישראל ושל מבשרי הציונות, אשר ביקשו להקים בית של אהבה, אחדות, צדק ושלום?