העגלון ובובת החרסינה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
העגלון ובובת החרסינה
הוספה למועדפים

העגלון ובובת החרסינה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דבורה אגרנוב לבית עמרם, ילידת אפגניסטן 1934, עלתה ארצה ב-1937. חברה באגודת האמנים הארצית, פרצה לראשונה לתחום האמנות בגיל חמישים ותשע לאחר שבתה, האמנית עדנה טופר, עודדה אותה לפתח את יכולותיה האישיות; מאז היא עוסקת באמנות, תוך כדי למידה ושימוש בטכניקות שונות וזוכה להכרה ולהערכה בארץ ובחו"ל.

תקציר

נובלה אימפרסיוניסטית יפהפייה, מפרי עטה של דבורה אגרנוב לבית עמרם, אמנית ויוצרת, המשרטטת ביד אמן את סיפור חייה של ילדה מופלאה ובעלת שאר רוח יוצא דופן, בפתח תקווה של שנות ה-40. דבורה רוקמת במילים רקמת יחסים עדינה ועטורת נימים של רגש בין ילדה שחיצוניותה פשוטה אולם פנימיותה מוארת באור עצום לבין "בובת החרסינה" – אישה חירשת ומנותקת מהחברה, שניחנה ביופי עוצר נשימה, מיוחדת במינה ובעלת כישורים אמנותיים למלאכות יד. קשיי החיים של שתיהן וסביבתן הקשוחה משמשים תפאורה מורכבת לסיפור יחסיהן, לתקשורת המפותחת שנוצרת בין השתיים ולנאמנות ההדדית המוחלטת שלהן. בכל קריאה נוספת הסיפור מרגש מחדש ומרטיט את הלב עד בלי די. כתיבתה של דבורה נקייה ופשוטה וחפה מכל קישוטיות עודפת. העגלון ובובת החרסינה מותיר בקורא רושם עז וטעם ייחודי שלא יפוג עם השנים וייצרב בתודעת כל אדם.

פרק ראשון

התגוררנו בחצר הנמצאת מול משפחתו של שומר ישראל ידוע. בחצר גרו משפחות מעדות שונות, בין היתר גר בה אלמן. הייתה גם קיבוצניקית לשעבר ולה שלוש בנות.
בכל יום שישי הייתי שוטפת את החדר שבו הן התגוררו. הכול היה מוכן לשטיפה בביתן, כל שנותר היה לשטוף את הרצפה. היא הדריכה אותי במפורט כיצד לשטוף, ולימדה אותי שסוחטים את הסמרטוט בתוך הדלי ולא על הבטן כפי שנהגתי לעשות ולהרטיב את כל בגדיי ואת גופי.
לא היה מקל שטיפה בימים ההם וגם לא מגב, הייתי שוטפת את הרצפה כשאני מתכופפת לכל בלטה ובלטה. לבקשתה, נהגתי להשתמש לשטיפת הרצפות במי הכביסה שאגרה במשך כמה ימים, כי היה חבל לשפוך אותם. הייתי משפשפת את הרצפה ואת הפינות במברשת קשה במי סבון מהכביסה, ולאחר מכן מנגבת ושופכת מים נקיים. לייבוש השתמשתי בכל בד שהיה אפשר להשתמש בו, לפעמים בחצאית או במגבת קרועה ולעתים בשק יוטה, שהיה הכי מכובד.
בתמורה היא שילמה לי חצי גרוש. היא גם הייתה מכינה לי ארוחת צהריים גדולה שכללה מרק עם אטריות, תפוחי אדמה, עוף, קציצות או קלופס, ולקינוח קומפוט. רציתי לקחת את האוכל הביתה אבל היא לא הסכימה. היא אמרה לי: "את צריכה לאכול ולגדול. כמו שאוטו לא נוסע בלי בנזין וסוס לא הולך בלי אוכל - גם את לא יכולה לגדול בלי לאכול, בייחוד בגילך." היא ישבה איתי ליד השולחן ודאגה שאגמור לאכול את הכול, והייתה מאחלת לי את כל הטוב כמו שאיחלה לבנותיה.
הייתי אוכלת בזריזות כי מיהרתי לעבודות הנוספות שחיכו לי, אך היא הייתה מרגיעה אותי ומבקשת שאוכל לאט כי שום דבר לא בורח. היא בעצם לימדה אותי איך לאכול, ובכל יום שישי היה לי שיעור אכילה חדש. לפני שהלכתי היא נהגה לתת לי חצי מהעוגה שאפתה בסיר הפלא, כדי שאקח ממנה הביתה.
בכל יום חמישי הייתי מנקה גם את ביתו של האלמן. הייתי מוצאת על הרצפה שתי ערמות של כלים שהצטברו במהלך כל השבוע - בשרי וחלבי. נוסף על כך הייתי מצחצחת בעבורו שלושה זוגות נעליים שחורות, מחליפה מצעים ושוטפת את הרצפה. השמיכות והמצעים, ובייחוד כריות הפוך הגדולות המלאות נוצות אווזים רכות ונעימות, עשו לי תמיד חשק לישון, מכיוון שאנחנו בבית ישנו רק על מעילים.
מדי פעם הייתי מנקה גם את החלונות ואת התריסים שהיו גבוהים מאוד. הייתי צריכה לטפס על שולחן, שעליו הנחתי כיסא ומעליו שרפרף, ורק כך יכולתי להגיע בקושי רב לקצה החלונות והתריסים. גם התקרות היו גבוהות מאוד.
את הכביסה האלמן היה מוסר לכובסת, ואחרי שחזרה ממנה אני הייתי מגהצת את החולצות במגהץ גחלים. לא פעם הגחלים היו מלכלכות את הכביסה, ולעתים רחוקות אף שורפות אותה. הוא היה משאיר לי שתי פרוסות גדולות ממרכז הכיכר העגולה של לחם השיפון, שתי חתיכות לקרדה או חלבה, צנצנת לבניה או לבן וביצה קשה. את כל אלו לא הייתי אוכלת, אלא לוקחת איתי הביתה ומחלקת בין אחיי. נוסף על כך הוא היה משאיר לי תשלום של שני גרוש.

דבורה אגרנוב לבית עמרם, ילידת אפגניסטן 1934, עלתה ארצה ב-1937. חברה באגודת האמנים הארצית, פרצה לראשונה לתחום האמנות בגיל חמישים ותשע לאחר שבתה, האמנית עדנה טופר, עודדה אותה לפתח את יכולותיה האישיות; מאז היא עוסקת באמנות, תוך כדי למידה ושימוש בטכניקות שונות וזוכה להכרה ולהערכה בארץ ובחו"ל.

עוד על הספר

העגלון ובובת החרסינה דבורה אגרנוב לבית עמרם

התגוררנו בחצר הנמצאת מול משפחתו של שומר ישראל ידוע. בחצר גרו משפחות מעדות שונות, בין היתר גר בה אלמן. הייתה גם קיבוצניקית לשעבר ולה שלוש בנות.
בכל יום שישי הייתי שוטפת את החדר שבו הן התגוררו. הכול היה מוכן לשטיפה בביתן, כל שנותר היה לשטוף את הרצפה. היא הדריכה אותי במפורט כיצד לשטוף, ולימדה אותי שסוחטים את הסמרטוט בתוך הדלי ולא על הבטן כפי שנהגתי לעשות ולהרטיב את כל בגדיי ואת גופי.
לא היה מקל שטיפה בימים ההם וגם לא מגב, הייתי שוטפת את הרצפה כשאני מתכופפת לכל בלטה ובלטה. לבקשתה, נהגתי להשתמש לשטיפת הרצפות במי הכביסה שאגרה במשך כמה ימים, כי היה חבל לשפוך אותם. הייתי משפשפת את הרצפה ואת הפינות במברשת קשה במי סבון מהכביסה, ולאחר מכן מנגבת ושופכת מים נקיים. לייבוש השתמשתי בכל בד שהיה אפשר להשתמש בו, לפעמים בחצאית או במגבת קרועה ולעתים בשק יוטה, שהיה הכי מכובד.
בתמורה היא שילמה לי חצי גרוש. היא גם הייתה מכינה לי ארוחת צהריים גדולה שכללה מרק עם אטריות, תפוחי אדמה, עוף, קציצות או קלופס, ולקינוח קומפוט. רציתי לקחת את האוכל הביתה אבל היא לא הסכימה. היא אמרה לי: "את צריכה לאכול ולגדול. כמו שאוטו לא נוסע בלי בנזין וסוס לא הולך בלי אוכל - גם את לא יכולה לגדול בלי לאכול, בייחוד בגילך." היא ישבה איתי ליד השולחן ודאגה שאגמור לאכול את הכול, והייתה מאחלת לי את כל הטוב כמו שאיחלה לבנותיה.
הייתי אוכלת בזריזות כי מיהרתי לעבודות הנוספות שחיכו לי, אך היא הייתה מרגיעה אותי ומבקשת שאוכל לאט כי שום דבר לא בורח. היא בעצם לימדה אותי איך לאכול, ובכל יום שישי היה לי שיעור אכילה חדש. לפני שהלכתי היא נהגה לתת לי חצי מהעוגה שאפתה בסיר הפלא, כדי שאקח ממנה הביתה.
בכל יום חמישי הייתי מנקה גם את ביתו של האלמן. הייתי מוצאת על הרצפה שתי ערמות של כלים שהצטברו במהלך כל השבוע - בשרי וחלבי. נוסף על כך הייתי מצחצחת בעבורו שלושה זוגות נעליים שחורות, מחליפה מצעים ושוטפת את הרצפה. השמיכות והמצעים, ובייחוד כריות הפוך הגדולות המלאות נוצות אווזים רכות ונעימות, עשו לי תמיד חשק לישון, מכיוון שאנחנו בבית ישנו רק על מעילים.
מדי פעם הייתי מנקה גם את החלונות ואת התריסים שהיו גבוהים מאוד. הייתי צריכה לטפס על שולחן, שעליו הנחתי כיסא ומעליו שרפרף, ורק כך יכולתי להגיע בקושי רב לקצה החלונות והתריסים. גם התקרות היו גבוהות מאוד.
את הכביסה האלמן היה מוסר לכובסת, ואחרי שחזרה ממנה אני הייתי מגהצת את החולצות במגהץ גחלים. לא פעם הגחלים היו מלכלכות את הכביסה, ולעתים רחוקות אף שורפות אותה. הוא היה משאיר לי שתי פרוסות גדולות ממרכז הכיכר העגולה של לחם השיפון, שתי חתיכות לקרדה או חלבה, צנצנת לבניה או לבן וביצה קשה. את כל אלו לא הייתי אוכלת, אלא לוקחת איתי הביתה ומחלקת בין אחיי. נוסף על כך הוא היה משאיר לי תשלום של שני גרוש.