לשכוח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לשכוח
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

פרדריקה עמליה פינקלשטיין היא בת 23 ומתגוררת בפריז. "לשכוח" הוא ספרה הראשון.

תקציר

“קוראים לי אלמה ואף פעם לא עברתי מלחמה. כשהתבגרתי, האזנתי לדאפט פאנק, שתיתי קוקה קולה ושיחקתי משחקי וידאו בפלייסטשן. יום אחד גיליתי שסבא שלי ברח מפולין כמה שנים לפני מלחמת העולם השנייה, לפני השואה. הרבה זמן המילה עצבנה אותי, כי היא דיברה על משהו שאי-אפשר לתאר. אבל בשישי בערב, כשמצאתי את עצמי פנים אל פנים עם הנכדה של אדולף אייכמן והיא לא הצליחה לזכור את שם המחנה אושוויץ, חשתי צביטה של כאב שנמשכה כמה רגעים. זכרתי את הציטוט מהזהו אדם מאת פרימו לוי: “לעולם אל תשכח מה קרה, לא, לעולם לא תשכח.” נדמה לי שאני רוצה לעשות בדיוק ההפך. אני רוצה לשכוח הכול.”

פרק ראשון

1

השמדת היהודים. אני לא מתכוונת לרדת לפרטים. כבר טחנו לכם אותם עד דק. כבר כפו עליכם סיפורי זוועות מהסוג של לילה וערפל, אשר השפילו את רוחכם מרוב אשמה. אני אומרת בלי להתבייש: אני רוצה לשכוח, אני רוצה למחוק את השואה הארורה הזאת מהזיכרון שלי, לשלוף אותה החוצה כמו שמוציאים גידול סרטני מהמוח. אני רוצה שתהום ההיסטוריה תבלע אותה לעד.
אני עדיין מקווה שהמתים יעזבו אותי בשקט, אבל זה לא קורה. בכל ערב, כשאני לא מצליחה להירדם, עולה בי חזיון המקלחות באושוויץ אחרי שאנשי האס-אס החדירו אליהן את הציקלון בי, ולא מרפה ממני. הוא עומד מלכת בפרק הזמן שבין 3 ל-10 הדקות לאחר שהגז מוזרם דרך החרכים שבקירות, שנפערו במיוחד בשביל הטבח. אני מריחה ריח חריף, אני רואה את הגופות הלבנות העירומות ערומות אלו על אלו. ילדים, נשים, זקנים – תִלים של בשר אדם. אלו שטיפסו הכי גבוה שרטו את התקרה חזק כל כך עד שהשאירו בה את ציפורניהם. הראשים של כולם מגולחים, אבל את העורפים הזניח התער, וכך נותרו עליהם כמה שערות סרבניות, כמו אניצי קש. רובם נכנעו בעיניים פקוחות, נעוצות בנקודה כלשהי בחלל. פסקו השיעולים, הגניחות, ההשתנקויות. נותרה רק דממת מוות.
אני לא זוכרת מה התאריך היום. אני מזדקפת, מתיישבת במיטה ומשעינה את הגב אל הקיר. אני שואלת את אפליקציית הזיהוי הקולי שבטלפון שלי איזה יום היום. קול נשי (קוראים לה סירי, היא נשמעת בלונדינית) משיב לי שהיום יום ראשון, 25 באפריל, ושהשעה עכשיו 02:30. אני אומרת לה, ״סירי, אני פוחדת לישון.״ אבל היא מעמידה פנים שהיא לא מבינה. אני תוחבת את האוזניות הלבנות באוזני, One more time מתחיל להתנגן בווליום נמוך. זה עובד. אני אפילו יכולה לומר שהשיר הזה גורם לי לרצות לרקוד לאִטי בחדר – אני מצליחה לגרש מתוכי את החיזיון ההוא לגמרי. אני מגבירה את הווליום. המונוטוניות של הקצב מצליחה להתגבר על הקול הפנימי שאומר לי שאני משלה את עצמי אם אני מאמינה שיום אחד אצליח לשכוח לחלוטין את הציקלון בי ואת העורפים שעליהם פסח התער. אני יכולה להצהיר בביטחון מוחלט שסבא שלי לא מת באושוויץ. זה אמור להספיק כדי שאפטר מהפוביה ממקלחות.
לפעמים יש לי מצב רוח רע, ואז אני מתפתה להפקיד את רגשותי בידי מכונה. אבל בינתיים, היכולות הרגשיות של המכונות לא מסַפקות: חסר בהן חום. ייתכן שהבעיה הזאת תיפתר בקרוב – אני מייחלת לפריצת דרך מדעית בעניין הרגש. אין לי מושג אם זה יכול לקרות, ובאותה מידה אין לי מושג אם היום שבו תהיה למדע יכולת לייצר מכונות שבאמת מסוגלות להרגיש לא יהיה גם יומה האחרון של האנושות (חוק הפעולה והתגובה). לדעתי, העולם שלנו נמצא במצב של שיווי משקל מושלם, ומנקודת המבט הזאת אפשר לומר שהוא יצירת מופת. רק החוסר הזה בחום – הייתי שמחה לו יכולתי לשפוך את לבי לפני מכונה בעלת רגשות.
אבל מה תגידו אם אטען שאולי החוסר הזה הוא המחיר שאנו משלמים על השמדת 14,000,000 בני אדם במשך 12 שנים, מהם 6,000,000 יהודים? למה לא להפליג בדמיון – בגז, בירי, בהרעבה – והכול בשיטתיות מאורגנת להפליא. בלי צל של ספק, התוצאה היא שלי עצמי לעולם לא יהיה קשר אמתי והדדי עם מכונה בעלת רגשות. היה צריך לבחור אם לבזוז את האנושות או ליצור מכונות בעלות רגשות, והבחירה נעשתה: לבזוז את האנושות. זוהי רק השערה, יש לי עוד רבות כאלה. ועם זאת, לפעמים אני בוכה למחשב שלי; אבל המחשב שלי, מן הסתם, אף פעם לא בוכה לי. הוא נדון להיות נעדר דמעות. אם כי, כשאני חושבת על זה עכשיו – וזו ללא ספק תהייה תימהונית משהו – זה היה יכול להתאפשר אלמלא הגז שהציף את ריאותיהם של היהודים, של ההומוסקסואלים, של המשוגעים ושל עוד כל מיני כאלה. שימו לב ש-One more time הוא קטע שמולחן בצורה מושלמת, קטע שבו היעדר הרגש מגיע לרמות הגבוהות ביותר של שליטה.
כל החיים לפני; אין כל סיבה שאקבר תחת מפולת של מחשבות קודרות. ואף על פי כן אני ממשיכה בכך. אני אומרת לעצמי שאולי יום אחד אתעורר ואגלה ששכחתי את כולן. הכול אני שומעת: את המוזיקה, את צבע השמים, את טעם הקוקה קולה, את פניו של סבי (יש לי רק שני תצלומים שלו), את השנאה, את האהבה, את הזיכרונות שלי ואת המעט שלמדתי. למה אני פוחדת לישון? ובכן, מפני שלישון פירושו להסתכן בלאבד הכול. ״אני עלולה להתעורר מחר והזיכרון שלי יהיה ריק״ – המחשבה הזאת מרעילה אותי ערב-ערב, וערב-ערב אוחז אותי פחד שמרחיק את רגע השחרור מעוּלה הכבד של העֵרות ושל העייפות שמצטברת באותן שעות שאין להן סוף. מדי פעם בפעם אני חושבת שבעוד שנייה אני עלולה לאבד את הזיכרון. כי אם זה יכול לקרות למחשב, ברור שזה יכול לקרות גם לבן אדם.
כי אם אאבד פעם אחת, אאבד שוב ושוב. לאבד זו אמנות. אני יודעת את זה כמו שרק אלה שמאבדים יודעים: לאבד, כמו למצוא, זו מערבולת. העולם מאורגן להפליא, כבר אמרתי את זה, ואני אפילו מלאת הערצה לכך. והארגון הזה, נעדר הרחמים, הוא החוק היחידי שקיים בעולם שלנו, והוא יתקיים עד עולם.
*
אני פותחת את המחשב. אושוויץ נגמר. בצג שלי, ברקע, אני רואה פתאום את טַיים סקוֶור בלילה, והתמונה הזאת מרצדת כמה שניות מול העיניים שלי. היא שואבת אותי לתוכה, ולרגע אחד אני שוכחת את כל מה שמטריד אותי. המחשב שלי בורר עבורי את מה שמתאים לזיכרון שלי, וזהו, אני מודה, אחד מפלאי הטכנולוגיה – וחוץ מזה, זה קרה בדיוק בזמן. אי-אפשר לתאר עד כמה אני אוהבת אותו (מובן מאליו שיש בי גם חלק ששונא), הוא תמיד זמין בשבילי כשאני לבדי עם כל המחשבות המורבידיות שלי. כשרע לי, כשאני מתגעגעת, כשאני תולשת שערות מרוב בדידות – אני פותחת את המחשב שלי, שדולק ללא הפסקה, אני מתחברת לרשת, ועוד הרפתקה מתחילה.
אני אומרת את זה שוב: אני לא פוחדת בכלל מלשכוח את השמדת היהודים. ליתר דיוק, אני משתוקקת שכבר יעזבו אותי בשקט עם הסיפור הזה, שמישהו ימחק אותו מהחיים שלי פעם אחת ולתמיד, כי זה הסיכוי היחיד שלי לשרוד. אני לא מסוגלת לסבול את כל ההתמכרות הזאת של החברה שאני חיה בה; אני לא מסוגלת לסבול את מה שדוחפים לתוך המוח שלי, שמשתוקק לקצת רוך ותקווה. אני רוצה לחיות בעולם ללא אלימות, באיזון ובהרמוניה, כמו בשווייץ (שווייץ שבדמיון שלי). אני רוצה להאזין לדאפט פאנק בלי לחשוב על צנצנות מלאות בשיער נשים ולידן צנצנות מלאות בשיניים, בציפורניים ובעור של יהודים. בלי לחשוב על המתים האלה, שמגעילים אותי רק בגלל הסיבה הפשוטה: הם הושמדו. אלו חולדות, והם מתו כמו חולדות! אני רוצה לראות את זריחת השמש לפני שבע בבוקר כי אני אוהבת את האביב רק בגלל יופיין של שעות השחר; אני רוצה לטייל בפלאס דה ווֹז׳ עד שהיום יפציע מתוך הלילה בלי שאף מחשבה זדונית תצליח לחצוץ ביניהם. עוד מעט אצא לראות את הזריחה. אחר כך אחזור ברגל עד רחוב אוֹטוויל ואשכב לישון בשקט.

אתם אפילו לא יודעים מי אני

נעים מאוד, קוראים לי אלמָה, אני בת 20, 25. שמי האמתי הוא אלמה-דורותיאה, אבל מאז שהייתי נערה כולם קוראים לי אלמה, מפני שמאז שהייתי נערה אני מסתפקת באלמה כששואלים אותי, ״איך קוראים לך?״ ושומרת לעצמי את השאר. כשהייתי ילדה כולם קראו לי דורותיאה, אבל אני רוצה לשכוח לתמיד את הילדה שהייתי, כי אנחנו רוצים לשכוח את מה שקורע אותנו מבפנים. קִראו לי איך שתרצו. אתם מוזמנים להעניק לי שם.
*
נחזור לכבשים. יש כאלה שלא מסכימים עם המספרים. יש כאלה שסופרים מחדש את המתים. למספרים יש דרישות. הם תובעים דחיפות וקפדנות שיכולות להוציא משלוות הנפש גם את אותם המעטים שיש להם נטייה לדקדקנות. במילים אחרות, המספרים הופכים אותנו לבודדים. אני יודעת זאת מפני שאני רדופת מספרים. נראה לי שאני יכולה לומר שהנאצים סבלו מסוג של בדידות קיצונית, הבדידות החישובית, ועל הבדידות הזאת מונח היום העולם כולו, כמו על כר ענקי. הבדידות האדירה של המספרים היא הקרקע שעליה אנחנו גדלים. כמה הייתי שמחה לו יכולתי לברוח משם לפעמים, אפילו רק לכמה שעות. כמה הייתי רוצה לשכב לישון בלי לחשוב על תאריך או על מספר, אפילו רק לערב אחד ויחיד. כמה הייתי שמחה לחוש, ולו לזמן קצר, את טעמו של רגע כזה. הזיכרון שלי הסתובב לכיוון ההפוך, הוא הפסיק לקלוט את זמן ההווה – אני שוכחת כמעט הכול, ואז אני שוב זוכרת, ואז שוב שוכחת. הכול, חוץ מהקולות ומהמספרים, אלו שומרים בקנאות על מקומם. מישהו שאל אותי פעם אם סבא שלי מת באושוויץ, ואני השבתי, ״לא, בבוכנוואלד.״ לפעמים אני משקרת, לא ברור לי למה. השעה 02:45, אני בבית שלי, ואני בודדה מפני שבלילות אני מתאמצת למצוא היגיון, אפילו היגיון כחוש ומעוות. דרוש לי רגע של שחרור שכלי, עלי לשחות בזרם של מחשבות ניטרליות או עמומות שיעיף אותי אל מחוץ למעגלים האלה. One more time שוב מתחיל להתנגן באוזניות שלי. אני חושבת על וריאציות גולדברג בביצועו של גלן גולד, על הקור שנושב מהן. האזנה למוזיקה יוצרת אצלי בדרך כלל אי-שקט; קטעים מוזיקליים נערמים בתוך הראש שלי כמו ערמה של גופות בתעלה כלשהי (אני משתמשת בהרבה מטאפורות), אמנם בלי הלכלוך והריקבון שנודף מהן, אבל באותו הבלגן. לפני כמה דקות, בדיוק כשהמוזיקה של דאפט פאנק פרצה לי פתאום לתוך האוזניים, האזנתי לפרק השני בסונטה מספר 21 של שוברט. הרבה חובבי מוזיקה נאצים ודאי בכו בשעה ששמעו אותו. השינה לא מצליחה להגיע אלי. גם לא שום תחושה של עייפות. נדמה לי שאפילו יש לי כוח לצאת בחולצה קצרה אל הלילה הקר ולרוץ עד גדת הסן. אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה, וזו סיבה מספיק טובה כדי שהרצון ייעלם. ייתכן גם שאתמוטט ואמות בפתאומיות בגלל הפעילות הספורטיבית הזאת, וזה סיכון שאני מעדיפה להימנע ממנו. סבי נולד ב-1912, באותה שנה כמו אווה בראון. ב-12 בדצמבר ולא ב-1 בינואר, זה התאריך שבו הוא נפטר. הוא נולד ב-12 בדצמבר 1912 בקראקוב שבפולין.
אני רוצה להתוודות בפניכם על הכול. אין לי מושג למה טענתי שסבא שלי מת במחנה. אמרתי, ״לא, בבוכנוואלד.״ ושיקרתי. אני אוכלת תפוח ומנסה להיזכר בשמות מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה של הנאצים – חשוב מאוד שאזכור. אני מכירה את העיקריים שבהם, לפני כמה שנים למדתי את שמותיהם בעל פה בניסיון למצוא תשובות. נעזרתי במפה יפה מאוד של ויקיפדיה. במפתח היו רק שני סימנים: גולגולת מת שחורה למחנות ההשמדה, וגולגולת מת אדומה למחנות הריכוז; אותה גולגולת כמו שיש על חומרי ניקוי. למדתי אותם בעל פה לפי סדר האלף-בית, לא לפי המיקום הגיאוגרפי. ככה זה פשוט יותר ונקי אצלי במוח. לתפוח שלי יש 6 גרעינים. אני יורקת אותם. זה הרגל מגונה. אני מתחילה: אושוויץ 1, אושוויץ 2, אושוויץ 3 – אותם הכי קל לזכור – אוֹריָאנֶנבּוּרג, אֵסטֶרוֶוגֶן, באד זוּלצָה, בֵּלזֶץ, בּרגֶן-בּלזֶן, גרוֹס-רוזֶן, דוֹרה, דכּאו, הינְזֶרט, הֵרטוֹגֶנבּוֹש, ואיוָארָה, זַקסֶנבּוּרג, חֶלמנוֹ, טרבלינקָה, לובּלין-מיידאנֶק, ליכטנבּוּרג, מאוּטהאוּזן, מאלי-טרוֹסטינֶץ, מוֹרינגֶן, נאצוֶויילֶר-שׂטרוּטהוֹף, נוֹינגָאמֶה, נידֶרהאגֶן-וֶבֵלסבּוּרג, סוֹביבוֹר, פוּלסבּוּטֶל, פלוֹסֶנבּוּרג, קאוּנָס, קְלוּגָה, רָבֵנזבּרוּק, ריגָה-קַייזֶרוולד. 32 מחנות שנבנו, שימשו וננטשו בתקופה של 8 שנים, מ-1937 עד 1945. 32 זה המספר שחקוק בזיכרון שלי. כואב לי להודות שהרשימה לא שלמה, כלומר לא מושלמת. האובססיה הזאת למספרים משעבדת אותי. לפעמים אני פוחדת שהיא תהרוג אותי. המילה ״עבודה״ מעסיקה אותי ללא הרף. גם המחנות עבדו. במשפחה שלי עבודה היא אחד הערכים החשובים ביותר. אני מאמינה שכך זה גם במשפחות האחרות. אני יודעת שאני מסתכנת בכך שביום מן הימים אשתגע או אתאבד. אני יודעת שאני צריכה לטפל בעצמי, אבל אני לא יודעת איך. ייתכן שאני לא יודעת דבר. העיניים שלי מתרכזות בנורה שמשתלשלת מתקרת חדרי. אני אומרת לעצמי, אולי אין שום היגיון בעולם והכול תוצר של מקריות חסרת חשיבות. אין שום היגיון. עוצמת האור מותירה את חותמה על העפעפיים שלי, לא משנה לאן אני מסתכלת, אני רואה רק נקודה לבנה. צחוק עצבני מרעיד את כל גופי. הנה מחשבה איומה ונוראה, ואף על פי כן היא קורצת לי. מבחינתי, העולם תמיד היה הגיוני, מפני שתמיד האמנתי במספרים. ההיגיון של המספרים הוא חסר רחמים. אני אוהבת את החוּמרה שלהם. אני מסכימה איתה. אני כורעת ברך לפניה. המספרים לעולם לא יוכלו לרמות אותי. במקרה הכי גרוע הם יכולים להפתיע אותי באופן לא כל כך נעים, אבל הם לעולם לא ייכשלו במשימתם. הם תמיד, וללא לאות, יתאימו למה שמצופה מהם. ״סבא שלך מת באושוויץ?" "לא, בבוכנוואלד." שיקרתי. מדוע? אני שונאת את השאלה הזאת. לא הייתה הלימה בין הטון ובין האובייקט.
״אני חוצה את המוות בכל יום.״ שמעתי את המשפט הזה בטלוויזיה, בלילה, לפני שבוע. אהבתי את המשפט הזה. אני מסתכלת בשעון היד שלי, השעה עכשיו 03:12. בכל יום השעון מפגר ב-5 דקות נוספות, מפני שהוא יוּצר לפני 60 שנה, כשאדולף אייכמן עוד היה בחיים. לא מתחתי אותו כבר 48 שעות. זאת אומרת שהשעה האמתית עכשיו היא 03:22. אני שואלת את עצמי מהו הרגע המדויק שבו הפכו חיי לאיום מתמשך. אני יכולה לחשוב על שלוש אפשרויות: הראשונה היא שאולי ברגע מסוים חוויתי שינוי תפיסה קיצוני ובלתי צפוי. הרגע הזה התרחש בתאריך מסוים, בשעה מסוימת ובשנה מסוימת, אבל אני לא שמתי לב אליו ופשוט החמצתי אותו. האפשרות השנייה היא שקיעה מתמשכת שאי-אפשר לשייך אותה לרגע מסוים על ציר הזמן, אבל ניתן לחשב אותה באופן יחסי בין שתי נקודות בזמן (שאין לי שמץ של מושג מהן) מתוך כ-20 השנים שבהן אני קיימת. האפשרות השלישית היא שחיי בשלמותם היו סיוט מרגע שהתחלתי לחיות אותם. האם יש טעם לנסח את הדבר בצורה כזאת? לא. צריך לדעת להיפרד לשלום מסוג כזה של מחשבות מיותרות שמרחיק אותי מהמטרה. אני משקרת אולי יותר ממה שנדמה לי, אבל אני לא יודעת עד כמה. הזיכרון שלי קרוע לאלף פיסות קטנות שמפוזרות בתוך הזמן. המשפחה שלי הסתירה ממני פרטים רבים. משפחות תמיד חרדות מפרטים. אילן היוחסין פתאום נראה להן פגום. מעלי יש שלושה רבעים ריקים. רק על חייו של סבי אני יודעת מעט, פשוט מפני שהוא היה גיבור – הגיבור של הבת שלו. הסיפורים שסיפרו לי על החיים של סבא נשמעים כמו אגדה, עם הרבה מספרים ופרטים. אני לא משלה את עצמי – ללא ספק שיקרו לי בקשר לעובדות, ושיקרו הרבה. אין לכך חשיבות. בכל מקרה, זו אינה בעיה וגם לא קושי. אין לעובדות חשיבות רבה בעיני. האמת היא לא סיפור של עובדות. האמת היא כל מה שהיא רוצה להיות.
כשאני מתוחה אני פותרת בראש כמה תרגילי חיבור, וזה מרגיע אותי. אני אוחזת כוס בידי הימנית. הכוס ריקה מפני שבבית שלי אין שום דבר שאפשר לשתות. כוס ריקה היא לחלוטין לא מושלמת, כלומר מטרידה. אני מכירה את המספר של חוסר השלמות, זה המספר 6. אני נתקפת ייאוש. אני צמאה. אני חושבת על הרגעים הכי גרועים בילדות שלי, על הסחטנות שהפעיל אחי פעם, כשרציתי למזוג לעצמי כוס קוקה קולה. לפעמים החיים מלאי רעל. הזמן מואץ ונמתח. אני חוזרת למחשב שלי. עיני נעצרות בדף הבית של מנוע החיפוש הגדול בעולם. אני מהופנטת מהלובן שלו, מהטוהר שלו. הייתי בת שמונה. ישבתי על רצפת הפרקט והנחתי את הידיים על הברכיים. אחי אמר, ״תקשיבי.״ הרגשתי שוב את הרעידות בגרון ואז חזר קול קר חסר מין על One more time. שוב התחיל השיר להתנגן באוזניות שלי, העיניים שלי היו נעוצות במסך, אני חושבת שהרגע שבו יצא האלבום דיסקברי היה הרגע החשוב ביותר בחיים שלי ובהיסטוריה. אין עוד שום דבר לאכול או לשתות. מי ברז מגעילים אותי. במשך כמה רגעים אני נשארת לשבת על כיסא שקוף ומניחה לעצמי להתמוטט מנטלית. אני שואלת את עצמי מה אני עומדת לעשות הלילה. בעצם השאלה היא, איך להגיע עד הבוקר? אני מסתובבת לכיוון הפסנתר השחור ומלא האבק שלי, שעומד בסמוך לקיר. המכסה נעול. המפתח אבד לי לפני כמה חודשים. יש לי בחילה. ״אני משתוקקת לנגן בפסנתר, אני לא מנגנת בפסנתר, ולעולם לא אנגן בפסנתר. זה חונק אותי, לפעמים אפילו יותר מהזוועות. הנהר השחור של עברי נושא אותי על גלי השנים. אני לא מצליחה לברוח משם, פשוטו כמשמעו.״ – קראתי את זה פעם ברומן כלשהו, והעיניים שלי נבלמו בקטע הזה מפני שגם אני לא הצלחתי לצאת משם, מהוויתור על הפסנתר. גלן גולד מעולם לא ויתר, זו תכונה אמיצה שהוא יכול להתגאות בה. המוזיקה של דאפט פאנק פוסקת. זו של סבסטיאן מתחילה. האוזניים שלי בוערות. השמש תזרח בשעה 06:40. אור חלש יחדור אל חדרי. אני פותחת את החלון וידי מחליקה החוצה. לא כל כך קר בחוץ. הרחוב ריק, והשמים ריקים באותה מידה. אני סוגרת את החלון; מבטי נופל על סדק, אני מתבוננת בקיר הנסדק. הזיכרון שלי, המוח שלי, הזמן והעולם דומים לסדק הזה. זו לא הזיה. אדולף היטלר שנא סדקים, הוא היה מוודא שיצבעו את החדר מיד.
*
אני נמשכת לכל דבר דוחה. אני לא מבינה מדוע, אני רק יודעת שכך הדבר. יש לי כוס קולה למלא, זה כל מה שמעניין אותי כרגע. אני צריכה להתוודות שמאז ומעולם סירבתי לשתות מים. אני לא יכולה לסבול את הצלילות שלהם. עוד כילדה שתיתי רק קולה. כבר קרה פעם שלא שתיתי במשך 48 שעות מפני שלא הייתה קוקה קולה בבית. התעתוע של גוף מיובש הוא חוויה ייחודית. הראש מתנפח מרוב כאב, הפה מתייבש ונעשה חומצי, המבט מעוות את כל מה שהוא רואה. רואים נופים משונים, קווי מתאר שמתמזגים זה עם זה. אחר כך מתחיל להיות קר, ורועדים, ומתחילים לצחוק. במחנות, ההתייבשות שיחקה תפקיד מרכזי. עצירים מתו כי בלעו את הלשון, כי היו צמאים במידה קיצונית. הם היו צריכים לצמצם את צריכת המים עד כדי ייבוש הגוף, לרוקן אותו באופן מתמשך מכל חומר, עד הדמעה האחרונה. עם זאת, לצורך ניסויים שכונו רפואיים, היו מים זמינים. טבלו את ה״סובייקטים״ בתוך אמבטיות של מים קפואים. הדוקטור זיגמונד ראשֶר כתב להימלר ב-5 באפריל 1942 דין וחשבון על הניסויים ״הימיים״ שבוצעו בדכאו. למדתי בעל פה את המשפטים האלה: ״הסובייקטים שוקעו בתוך המים, עם כל ציודם, כולל כיסוי הראש. חגורת הצלה הבטיחה שיצופו. טמפרטורת המים נעה בין 2 ל-11 מעלות צלזיוס. במהלך הניסויים הראשונים יצאו המוח הקטן והעורף שוב ושוב מתוך המים. במהלך סדרות ניסויים נוספות שוקעו גם העורף והמוח הקטן. טמפרטורות של 26.5 מעלות ו-26.6 מעלות צלזיוס נמדדו בקיבה ובפי הטבעת בהתאמה, בעזרת מכשירים אלקטרוניים. לא נרשם מוות עד אשר קפאו לשד העצמות והמוח הקטן.״ היה לי סיוט שלא עזב אותי, שסבא שלי מת בתנאים כאלה; בגלל זה למדתי את המשפטים האלה, כדי שאם הוא חווה את זה, אוכל לשמור אותם בזיכרון באופן רציונלי. כדי לא לאפשר לדמיון שלי לסטות מהעובדות היבשות. יש לומר שנוכחות המספרים הקלה עלי את המלאכה הקשה.
אני מתיישבת על רצפט הפרקט ונשענת בגבי אל הספה. רגלי ניגפת בספר. על העטיפה מבטו הקפוא של טליראן.1 אני פותחת את הספר בדף של ההקדשות. אני קוראת: "אלוהים (או השטן) נמצא בפרטים הקטנים." אני תוהה מה הוא היה בוחר בשנת 1940, וישי או לונדון? אני לא יודעת מהם הגבולות של מי שדם בית בורבון על ידיו. לא יותר משאני יודעת מהם הגבולות שלי. אי-אפשר להכחיש שמה שעושה לי רע זה היעדר גבולות. עוד ועוד חישובים. עוד ועוד מספרים. עוד ועוד תאריכים. עוד ועוד מוזיקה. עוד ועוד חלומות ביעותים. עוד ועוד לילות לבנים. השעה עכשיו 04:12, הבוקר מתקרב, ואני אומרת לעצמי שבקרוב מאוד המתים יהיו מאחורי. לפעמים אני מארגנת לעצמי מחשבות תמימות מתוך תקווה כלשהי. אני שונאת את החולשות שלי, אבל עוצמת את העיניים.
*
לפני זמן לא רב החלטתי להרשות לעצמי הכול. מי לא שמח לגלות ביום מן הימים ש-6,000,000 יהודים הושמדו בטווח זמן של 6 שנים? בואו נבהיר רגע את המושג לשמוח. אפשר לשמוח מזוועה, מתיעוב, מהפתעה, מעצבות, מזעם, מפחד, מחלחלה – אנחנו מדברים על יצר כלשהו. המספר 6,000,000 לא נתפס בשום פנים ואופן בהיגיון של בן אנוש בעל רגשות. המספר הזה נשאר על המפתן, הוא בלתי ניתן להשגה. בסופו של דבר יש רק שלוש אפשרויות: לשכוח את המספר הזה, לשנות את המספר הזה או להכחיש את המספר הזה. כך או כך, אני יכולה להוסיף לו את המספר 8, שמצביע על 8 מיליון נוספים, לא יהודים, שהושמדו על אדמת אירופה בין 1933 ל-1945. אני לא רוצה לעשות את זה. זאת עובדה. אבל למה? כי המספר 6,000,000 קשור לסיפור הפרטי שלי, זאת אומרת, לסיפורים של אבותַי. המספר 6,000,000 נישא מעל המספר 8,000,000. זו שאלה של רגישות. גם אם אסרב להכיר בכך, לעולם אשאר רגישה ל-6,000,000. לא אמרתי בוודאות שלא אוכל לשנות את זה – זו אחת הסיבות לכך שעדיין לא תליתי את עצמי – אמרתי רק שאשאר רגישה. אני מודה בכאב שהמספר 8, בניגוד למספר 6 עם הקונוטציות השטניות שלו, יכול אולי להיות פשוט יותר – האם יש לכם דרך לדעת אם שיקרתי בעניין הזה? – אבל גשו לאינטרנט או פתחו ספר ללימוד היסטוריה, תמצאו 6,000,000 יהודים ולא תוכלו להתעלם מהמספר 6.
*
למען האמת, כשאני לא מצליחה להירדם, אני פותחת את גוגל-תמונות ומעיינת בתצלומים בשחור-לבן של קבוצות בייסבול מן העבר. אני קוראת את הכיתוב שליד תמונת הפנים וחושבת, הוא מת. כל מה שעלי לעשות כדי להבין שהגורל שלי נחרץ מזמן הוא להקליד בשורת החיפוש ״vintage baseball team״. כל מה שאני צריכה לעשות כדי להיזכר שיום אחד אמות – יש לי נטייה לשכוח את הפרט הזה – הוא לבצע חיפוש. זה גם מה שאני עושה כרגע. אני מקלידה ״וינטאג׳ בייסבול טים״, לוחצת על מקש אנטר, ובתוך כמה שניות אני רואה אותם. הם נהדרים, כולם. דגולים, נישאים, נצחיים, בלתי נשכחים.
אם אני רוצה ללכת עד הסוף, אני צריכה לוותר על מוסר מכל סוג שהוא. אין דבר מוסרי יותר מאנושיות, זה משפט שאני מייעצת לכם לקבל. אני מבחינתי מאמינה במספרים, הרי צריך להאמין במשהו (אין לנו ברֵרה). כן, התייחסתי אליהם כמו אל חולדות. איך יכולתי? אולי הייתי צריכה להצטער, אבל אני לא מסוגלת, מפני שאני לא חשה שום עצבות, אלא רק גועל. הבושה הזאת יכולה לגרום לי להקיא, כשאני חושבת על המתים האלה, המטונפים, המושפלים, אבל למרבה הפלא אני לא חשה בושה, אלא רק חרדה בלתי נשלטת, ולשמחתי, תרגילי החיבור תמיד מצליחים להרגיע אותי, וגם קבוצות הבייסבול שלי, ואם יש לי כוח, אז גם משחק שח קטן עם עצמי. אמרתי לעצמי, בשביל מה אני צריכה לבקר באושוויץ אם אני יכולה פשוט לבקר בבית מטבחיים? השעה עכשיו 04:32 ואני אפילו לא רעבה. אני יכולה להתקשר לחבר ולהציע לו לצאת לשתות משהו. אבל מי שמתקשה להירדם יודע עד כמה שינה היא דבר יקר; אני חוששת להעיר אנשים. ועוד יותר חוששת להעיר אותם ביום ראשון. אני מקשיבה פעם אחת אחרונה ל-One more time. הלילה אני לא נלאית מהם. ובכל אופן, בינינו, מוות ואהבה הן שתי המילים שהכי מפחידות אותי בעולם.

 
1.שארל מוריס דה-טליראן, דיפלומט צרפתי שפעל במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה.

פרדריקה עמליה פינקלשטיין היא בת 23 ומתגוררת בפריז. "לשכוח" הוא ספרה הראשון.

עוד על הספר

לשכוח פרדריקה עמליה פינקלשטיין

1

השמדת היהודים. אני לא מתכוונת לרדת לפרטים. כבר טחנו לכם אותם עד דק. כבר כפו עליכם סיפורי זוועות מהסוג של לילה וערפל, אשר השפילו את רוחכם מרוב אשמה. אני אומרת בלי להתבייש: אני רוצה לשכוח, אני רוצה למחוק את השואה הארורה הזאת מהזיכרון שלי, לשלוף אותה החוצה כמו שמוציאים גידול סרטני מהמוח. אני רוצה שתהום ההיסטוריה תבלע אותה לעד.
אני עדיין מקווה שהמתים יעזבו אותי בשקט, אבל זה לא קורה. בכל ערב, כשאני לא מצליחה להירדם, עולה בי חזיון המקלחות באושוויץ אחרי שאנשי האס-אס החדירו אליהן את הציקלון בי, ולא מרפה ממני. הוא עומד מלכת בפרק הזמן שבין 3 ל-10 הדקות לאחר שהגז מוזרם דרך החרכים שבקירות, שנפערו במיוחד בשביל הטבח. אני מריחה ריח חריף, אני רואה את הגופות הלבנות העירומות ערומות אלו על אלו. ילדים, נשים, זקנים – תִלים של בשר אדם. אלו שטיפסו הכי גבוה שרטו את התקרה חזק כל כך עד שהשאירו בה את ציפורניהם. הראשים של כולם מגולחים, אבל את העורפים הזניח התער, וכך נותרו עליהם כמה שערות סרבניות, כמו אניצי קש. רובם נכנעו בעיניים פקוחות, נעוצות בנקודה כלשהי בחלל. פסקו השיעולים, הגניחות, ההשתנקויות. נותרה רק דממת מוות.
אני לא זוכרת מה התאריך היום. אני מזדקפת, מתיישבת במיטה ומשעינה את הגב אל הקיר. אני שואלת את אפליקציית הזיהוי הקולי שבטלפון שלי איזה יום היום. קול נשי (קוראים לה סירי, היא נשמעת בלונדינית) משיב לי שהיום יום ראשון, 25 באפריל, ושהשעה עכשיו 02:30. אני אומרת לה, ״סירי, אני פוחדת לישון.״ אבל היא מעמידה פנים שהיא לא מבינה. אני תוחבת את האוזניות הלבנות באוזני, One more time מתחיל להתנגן בווליום נמוך. זה עובד. אני אפילו יכולה לומר שהשיר הזה גורם לי לרצות לרקוד לאִטי בחדר – אני מצליחה לגרש מתוכי את החיזיון ההוא לגמרי. אני מגבירה את הווליום. המונוטוניות של הקצב מצליחה להתגבר על הקול הפנימי שאומר לי שאני משלה את עצמי אם אני מאמינה שיום אחד אצליח לשכוח לחלוטין את הציקלון בי ואת העורפים שעליהם פסח התער. אני יכולה להצהיר בביטחון מוחלט שסבא שלי לא מת באושוויץ. זה אמור להספיק כדי שאפטר מהפוביה ממקלחות.
לפעמים יש לי מצב רוח רע, ואז אני מתפתה להפקיד את רגשותי בידי מכונה. אבל בינתיים, היכולות הרגשיות של המכונות לא מסַפקות: חסר בהן חום. ייתכן שהבעיה הזאת תיפתר בקרוב – אני מייחלת לפריצת דרך מדעית בעניין הרגש. אין לי מושג אם זה יכול לקרות, ובאותה מידה אין לי מושג אם היום שבו תהיה למדע יכולת לייצר מכונות שבאמת מסוגלות להרגיש לא יהיה גם יומה האחרון של האנושות (חוק הפעולה והתגובה). לדעתי, העולם שלנו נמצא במצב של שיווי משקל מושלם, ומנקודת המבט הזאת אפשר לומר שהוא יצירת מופת. רק החוסר הזה בחום – הייתי שמחה לו יכולתי לשפוך את לבי לפני מכונה בעלת רגשות.
אבל מה תגידו אם אטען שאולי החוסר הזה הוא המחיר שאנו משלמים על השמדת 14,000,000 בני אדם במשך 12 שנים, מהם 6,000,000 יהודים? למה לא להפליג בדמיון – בגז, בירי, בהרעבה – והכול בשיטתיות מאורגנת להפליא. בלי צל של ספק, התוצאה היא שלי עצמי לעולם לא יהיה קשר אמתי והדדי עם מכונה בעלת רגשות. היה צריך לבחור אם לבזוז את האנושות או ליצור מכונות בעלות רגשות, והבחירה נעשתה: לבזוז את האנושות. זוהי רק השערה, יש לי עוד רבות כאלה. ועם זאת, לפעמים אני בוכה למחשב שלי; אבל המחשב שלי, מן הסתם, אף פעם לא בוכה לי. הוא נדון להיות נעדר דמעות. אם כי, כשאני חושבת על זה עכשיו – וזו ללא ספק תהייה תימהונית משהו – זה היה יכול להתאפשר אלמלא הגז שהציף את ריאותיהם של היהודים, של ההומוסקסואלים, של המשוגעים ושל עוד כל מיני כאלה. שימו לב ש-One more time הוא קטע שמולחן בצורה מושלמת, קטע שבו היעדר הרגש מגיע לרמות הגבוהות ביותר של שליטה.
כל החיים לפני; אין כל סיבה שאקבר תחת מפולת של מחשבות קודרות. ואף על פי כן אני ממשיכה בכך. אני אומרת לעצמי שאולי יום אחד אתעורר ואגלה ששכחתי את כולן. הכול אני שומעת: את המוזיקה, את צבע השמים, את טעם הקוקה קולה, את פניו של סבי (יש לי רק שני תצלומים שלו), את השנאה, את האהבה, את הזיכרונות שלי ואת המעט שלמדתי. למה אני פוחדת לישון? ובכן, מפני שלישון פירושו להסתכן בלאבד הכול. ״אני עלולה להתעורר מחר והזיכרון שלי יהיה ריק״ – המחשבה הזאת מרעילה אותי ערב-ערב, וערב-ערב אוחז אותי פחד שמרחיק את רגע השחרור מעוּלה הכבד של העֵרות ושל העייפות שמצטברת באותן שעות שאין להן סוף. מדי פעם בפעם אני חושבת שבעוד שנייה אני עלולה לאבד את הזיכרון. כי אם זה יכול לקרות למחשב, ברור שזה יכול לקרות גם לבן אדם.
כי אם אאבד פעם אחת, אאבד שוב ושוב. לאבד זו אמנות. אני יודעת את זה כמו שרק אלה שמאבדים יודעים: לאבד, כמו למצוא, זו מערבולת. העולם מאורגן להפליא, כבר אמרתי את זה, ואני אפילו מלאת הערצה לכך. והארגון הזה, נעדר הרחמים, הוא החוק היחידי שקיים בעולם שלנו, והוא יתקיים עד עולם.
*
אני פותחת את המחשב. אושוויץ נגמר. בצג שלי, ברקע, אני רואה פתאום את טַיים סקוֶור בלילה, והתמונה הזאת מרצדת כמה שניות מול העיניים שלי. היא שואבת אותי לתוכה, ולרגע אחד אני שוכחת את כל מה שמטריד אותי. המחשב שלי בורר עבורי את מה שמתאים לזיכרון שלי, וזהו, אני מודה, אחד מפלאי הטכנולוגיה – וחוץ מזה, זה קרה בדיוק בזמן. אי-אפשר לתאר עד כמה אני אוהבת אותו (מובן מאליו שיש בי גם חלק ששונא), הוא תמיד זמין בשבילי כשאני לבדי עם כל המחשבות המורבידיות שלי. כשרע לי, כשאני מתגעגעת, כשאני תולשת שערות מרוב בדידות – אני פותחת את המחשב שלי, שדולק ללא הפסקה, אני מתחברת לרשת, ועוד הרפתקה מתחילה.
אני אומרת את זה שוב: אני לא פוחדת בכלל מלשכוח את השמדת היהודים. ליתר דיוק, אני משתוקקת שכבר יעזבו אותי בשקט עם הסיפור הזה, שמישהו ימחק אותו מהחיים שלי פעם אחת ולתמיד, כי זה הסיכוי היחיד שלי לשרוד. אני לא מסוגלת לסבול את כל ההתמכרות הזאת של החברה שאני חיה בה; אני לא מסוגלת לסבול את מה שדוחפים לתוך המוח שלי, שמשתוקק לקצת רוך ותקווה. אני רוצה לחיות בעולם ללא אלימות, באיזון ובהרמוניה, כמו בשווייץ (שווייץ שבדמיון שלי). אני רוצה להאזין לדאפט פאנק בלי לחשוב על צנצנות מלאות בשיער נשים ולידן צנצנות מלאות בשיניים, בציפורניים ובעור של יהודים. בלי לחשוב על המתים האלה, שמגעילים אותי רק בגלל הסיבה הפשוטה: הם הושמדו. אלו חולדות, והם מתו כמו חולדות! אני רוצה לראות את זריחת השמש לפני שבע בבוקר כי אני אוהבת את האביב רק בגלל יופיין של שעות השחר; אני רוצה לטייל בפלאס דה ווֹז׳ עד שהיום יפציע מתוך הלילה בלי שאף מחשבה זדונית תצליח לחצוץ ביניהם. עוד מעט אצא לראות את הזריחה. אחר כך אחזור ברגל עד רחוב אוֹטוויל ואשכב לישון בשקט.

אתם אפילו לא יודעים מי אני

נעים מאוד, קוראים לי אלמָה, אני בת 20, 25. שמי האמתי הוא אלמה-דורותיאה, אבל מאז שהייתי נערה כולם קוראים לי אלמה, מפני שמאז שהייתי נערה אני מסתפקת באלמה כששואלים אותי, ״איך קוראים לך?״ ושומרת לעצמי את השאר. כשהייתי ילדה כולם קראו לי דורותיאה, אבל אני רוצה לשכוח לתמיד את הילדה שהייתי, כי אנחנו רוצים לשכוח את מה שקורע אותנו מבפנים. קִראו לי איך שתרצו. אתם מוזמנים להעניק לי שם.
*
נחזור לכבשים. יש כאלה שלא מסכימים עם המספרים. יש כאלה שסופרים מחדש את המתים. למספרים יש דרישות. הם תובעים דחיפות וקפדנות שיכולות להוציא משלוות הנפש גם את אותם המעטים שיש להם נטייה לדקדקנות. במילים אחרות, המספרים הופכים אותנו לבודדים. אני יודעת זאת מפני שאני רדופת מספרים. נראה לי שאני יכולה לומר שהנאצים סבלו מסוג של בדידות קיצונית, הבדידות החישובית, ועל הבדידות הזאת מונח היום העולם כולו, כמו על כר ענקי. הבדידות האדירה של המספרים היא הקרקע שעליה אנחנו גדלים. כמה הייתי שמחה לו יכולתי לברוח משם לפעמים, אפילו רק לכמה שעות. כמה הייתי רוצה לשכב לישון בלי לחשוב על תאריך או על מספר, אפילו רק לערב אחד ויחיד. כמה הייתי שמחה לחוש, ולו לזמן קצר, את טעמו של רגע כזה. הזיכרון שלי הסתובב לכיוון ההפוך, הוא הפסיק לקלוט את זמן ההווה – אני שוכחת כמעט הכול, ואז אני שוב זוכרת, ואז שוב שוכחת. הכול, חוץ מהקולות ומהמספרים, אלו שומרים בקנאות על מקומם. מישהו שאל אותי פעם אם סבא שלי מת באושוויץ, ואני השבתי, ״לא, בבוכנוואלד.״ לפעמים אני משקרת, לא ברור לי למה. השעה 02:45, אני בבית שלי, ואני בודדה מפני שבלילות אני מתאמצת למצוא היגיון, אפילו היגיון כחוש ומעוות. דרוש לי רגע של שחרור שכלי, עלי לשחות בזרם של מחשבות ניטרליות או עמומות שיעיף אותי אל מחוץ למעגלים האלה. One more time שוב מתחיל להתנגן באוזניות שלי. אני חושבת על וריאציות גולדברג בביצועו של גלן גולד, על הקור שנושב מהן. האזנה למוזיקה יוצרת אצלי בדרך כלל אי-שקט; קטעים מוזיקליים נערמים בתוך הראש שלי כמו ערמה של גופות בתעלה כלשהי (אני משתמשת בהרבה מטאפורות), אמנם בלי הלכלוך והריקבון שנודף מהן, אבל באותו הבלגן. לפני כמה דקות, בדיוק כשהמוזיקה של דאפט פאנק פרצה לי פתאום לתוך האוזניים, האזנתי לפרק השני בסונטה מספר 21 של שוברט. הרבה חובבי מוזיקה נאצים ודאי בכו בשעה ששמעו אותו. השינה לא מצליחה להגיע אלי. גם לא שום תחושה של עייפות. נדמה לי שאפילו יש לי כוח לצאת בחולצה קצרה אל הלילה הקר ולרוץ עד גדת הסן. אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה, וזו סיבה מספיק טובה כדי שהרצון ייעלם. ייתכן גם שאתמוטט ואמות בפתאומיות בגלל הפעילות הספורטיבית הזאת, וזה סיכון שאני מעדיפה להימנע ממנו. סבי נולד ב-1912, באותה שנה כמו אווה בראון. ב-12 בדצמבר ולא ב-1 בינואר, זה התאריך שבו הוא נפטר. הוא נולד ב-12 בדצמבר 1912 בקראקוב שבפולין.
אני רוצה להתוודות בפניכם על הכול. אין לי מושג למה טענתי שסבא שלי מת במחנה. אמרתי, ״לא, בבוכנוואלד.״ ושיקרתי. אני אוכלת תפוח ומנסה להיזכר בשמות מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה של הנאצים – חשוב מאוד שאזכור. אני מכירה את העיקריים שבהם, לפני כמה שנים למדתי את שמותיהם בעל פה בניסיון למצוא תשובות. נעזרתי במפה יפה מאוד של ויקיפדיה. במפתח היו רק שני סימנים: גולגולת מת שחורה למחנות ההשמדה, וגולגולת מת אדומה למחנות הריכוז; אותה גולגולת כמו שיש על חומרי ניקוי. למדתי אותם בעל פה לפי סדר האלף-בית, לא לפי המיקום הגיאוגרפי. ככה זה פשוט יותר ונקי אצלי במוח. לתפוח שלי יש 6 גרעינים. אני יורקת אותם. זה הרגל מגונה. אני מתחילה: אושוויץ 1, אושוויץ 2, אושוויץ 3 – אותם הכי קל לזכור – אוֹריָאנֶנבּוּרג, אֵסטֶרוֶוגֶן, באד זוּלצָה, בֵּלזֶץ, בּרגֶן-בּלזֶן, גרוֹס-רוזֶן, דוֹרה, דכּאו, הינְזֶרט, הֵרטוֹגֶנבּוֹש, ואיוָארָה, זַקסֶנבּוּרג, חֶלמנוֹ, טרבלינקָה, לובּלין-מיידאנֶק, ליכטנבּוּרג, מאוּטהאוּזן, מאלי-טרוֹסטינֶץ, מוֹרינגֶן, נאצוֶויילֶר-שׂטרוּטהוֹף, נוֹינגָאמֶה, נידֶרהאגֶן-וֶבֵלסבּוּרג, סוֹביבוֹר, פוּלסבּוּטֶל, פלוֹסֶנבּוּרג, קאוּנָס, קְלוּגָה, רָבֵנזבּרוּק, ריגָה-קַייזֶרוולד. 32 מחנות שנבנו, שימשו וננטשו בתקופה של 8 שנים, מ-1937 עד 1945. 32 זה המספר שחקוק בזיכרון שלי. כואב לי להודות שהרשימה לא שלמה, כלומר לא מושלמת. האובססיה הזאת למספרים משעבדת אותי. לפעמים אני פוחדת שהיא תהרוג אותי. המילה ״עבודה״ מעסיקה אותי ללא הרף. גם המחנות עבדו. במשפחה שלי עבודה היא אחד הערכים החשובים ביותר. אני מאמינה שכך זה גם במשפחות האחרות. אני יודעת שאני מסתכנת בכך שביום מן הימים אשתגע או אתאבד. אני יודעת שאני צריכה לטפל בעצמי, אבל אני לא יודעת איך. ייתכן שאני לא יודעת דבר. העיניים שלי מתרכזות בנורה שמשתלשלת מתקרת חדרי. אני אומרת לעצמי, אולי אין שום היגיון בעולם והכול תוצר של מקריות חסרת חשיבות. אין שום היגיון. עוצמת האור מותירה את חותמה על העפעפיים שלי, לא משנה לאן אני מסתכלת, אני רואה רק נקודה לבנה. צחוק עצבני מרעיד את כל גופי. הנה מחשבה איומה ונוראה, ואף על פי כן היא קורצת לי. מבחינתי, העולם תמיד היה הגיוני, מפני שתמיד האמנתי במספרים. ההיגיון של המספרים הוא חסר רחמים. אני אוהבת את החוּמרה שלהם. אני מסכימה איתה. אני כורעת ברך לפניה. המספרים לעולם לא יוכלו לרמות אותי. במקרה הכי גרוע הם יכולים להפתיע אותי באופן לא כל כך נעים, אבל הם לעולם לא ייכשלו במשימתם. הם תמיד, וללא לאות, יתאימו למה שמצופה מהם. ״סבא שלך מת באושוויץ?" "לא, בבוכנוואלד." שיקרתי. מדוע? אני שונאת את השאלה הזאת. לא הייתה הלימה בין הטון ובין האובייקט.
״אני חוצה את המוות בכל יום.״ שמעתי את המשפט הזה בטלוויזיה, בלילה, לפני שבוע. אהבתי את המשפט הזה. אני מסתכלת בשעון היד שלי, השעה עכשיו 03:12. בכל יום השעון מפגר ב-5 דקות נוספות, מפני שהוא יוּצר לפני 60 שנה, כשאדולף אייכמן עוד היה בחיים. לא מתחתי אותו כבר 48 שעות. זאת אומרת שהשעה האמתית עכשיו היא 03:22. אני שואלת את עצמי מהו הרגע המדויק שבו הפכו חיי לאיום מתמשך. אני יכולה לחשוב על שלוש אפשרויות: הראשונה היא שאולי ברגע מסוים חוויתי שינוי תפיסה קיצוני ובלתי צפוי. הרגע הזה התרחש בתאריך מסוים, בשעה מסוימת ובשנה מסוימת, אבל אני לא שמתי לב אליו ופשוט החמצתי אותו. האפשרות השנייה היא שקיעה מתמשכת שאי-אפשר לשייך אותה לרגע מסוים על ציר הזמן, אבל ניתן לחשב אותה באופן יחסי בין שתי נקודות בזמן (שאין לי שמץ של מושג מהן) מתוך כ-20 השנים שבהן אני קיימת. האפשרות השלישית היא שחיי בשלמותם היו סיוט מרגע שהתחלתי לחיות אותם. האם יש טעם לנסח את הדבר בצורה כזאת? לא. צריך לדעת להיפרד לשלום מסוג כזה של מחשבות מיותרות שמרחיק אותי מהמטרה. אני משקרת אולי יותר ממה שנדמה לי, אבל אני לא יודעת עד כמה. הזיכרון שלי קרוע לאלף פיסות קטנות שמפוזרות בתוך הזמן. המשפחה שלי הסתירה ממני פרטים רבים. משפחות תמיד חרדות מפרטים. אילן היוחסין פתאום נראה להן פגום. מעלי יש שלושה רבעים ריקים. רק על חייו של סבי אני יודעת מעט, פשוט מפני שהוא היה גיבור – הגיבור של הבת שלו. הסיפורים שסיפרו לי על החיים של סבא נשמעים כמו אגדה, עם הרבה מספרים ופרטים. אני לא משלה את עצמי – ללא ספק שיקרו לי בקשר לעובדות, ושיקרו הרבה. אין לכך חשיבות. בכל מקרה, זו אינה בעיה וגם לא קושי. אין לעובדות חשיבות רבה בעיני. האמת היא לא סיפור של עובדות. האמת היא כל מה שהיא רוצה להיות.
כשאני מתוחה אני פותרת בראש כמה תרגילי חיבור, וזה מרגיע אותי. אני אוחזת כוס בידי הימנית. הכוס ריקה מפני שבבית שלי אין שום דבר שאפשר לשתות. כוס ריקה היא לחלוטין לא מושלמת, כלומר מטרידה. אני מכירה את המספר של חוסר השלמות, זה המספר 6. אני נתקפת ייאוש. אני צמאה. אני חושבת על הרגעים הכי גרועים בילדות שלי, על הסחטנות שהפעיל אחי פעם, כשרציתי למזוג לעצמי כוס קוקה קולה. לפעמים החיים מלאי רעל. הזמן מואץ ונמתח. אני חוזרת למחשב שלי. עיני נעצרות בדף הבית של מנוע החיפוש הגדול בעולם. אני מהופנטת מהלובן שלו, מהטוהר שלו. הייתי בת שמונה. ישבתי על רצפת הפרקט והנחתי את הידיים על הברכיים. אחי אמר, ״תקשיבי.״ הרגשתי שוב את הרעידות בגרון ואז חזר קול קר חסר מין על One more time. שוב התחיל השיר להתנגן באוזניות שלי, העיניים שלי היו נעוצות במסך, אני חושבת שהרגע שבו יצא האלבום דיסקברי היה הרגע החשוב ביותר בחיים שלי ובהיסטוריה. אין עוד שום דבר לאכול או לשתות. מי ברז מגעילים אותי. במשך כמה רגעים אני נשארת לשבת על כיסא שקוף ומניחה לעצמי להתמוטט מנטלית. אני שואלת את עצמי מה אני עומדת לעשות הלילה. בעצם השאלה היא, איך להגיע עד הבוקר? אני מסתובבת לכיוון הפסנתר השחור ומלא האבק שלי, שעומד בסמוך לקיר. המכסה נעול. המפתח אבד לי לפני כמה חודשים. יש לי בחילה. ״אני משתוקקת לנגן בפסנתר, אני לא מנגנת בפסנתר, ולעולם לא אנגן בפסנתר. זה חונק אותי, לפעמים אפילו יותר מהזוועות. הנהר השחור של עברי נושא אותי על גלי השנים. אני לא מצליחה לברוח משם, פשוטו כמשמעו.״ – קראתי את זה פעם ברומן כלשהו, והעיניים שלי נבלמו בקטע הזה מפני שגם אני לא הצלחתי לצאת משם, מהוויתור על הפסנתר. גלן גולד מעולם לא ויתר, זו תכונה אמיצה שהוא יכול להתגאות בה. המוזיקה של דאפט פאנק פוסקת. זו של סבסטיאן מתחילה. האוזניים שלי בוערות. השמש תזרח בשעה 06:40. אור חלש יחדור אל חדרי. אני פותחת את החלון וידי מחליקה החוצה. לא כל כך קר בחוץ. הרחוב ריק, והשמים ריקים באותה מידה. אני סוגרת את החלון; מבטי נופל על סדק, אני מתבוננת בקיר הנסדק. הזיכרון שלי, המוח שלי, הזמן והעולם דומים לסדק הזה. זו לא הזיה. אדולף היטלר שנא סדקים, הוא היה מוודא שיצבעו את החדר מיד.
*
אני נמשכת לכל דבר דוחה. אני לא מבינה מדוע, אני רק יודעת שכך הדבר. יש לי כוס קולה למלא, זה כל מה שמעניין אותי כרגע. אני צריכה להתוודות שמאז ומעולם סירבתי לשתות מים. אני לא יכולה לסבול את הצלילות שלהם. עוד כילדה שתיתי רק קולה. כבר קרה פעם שלא שתיתי במשך 48 שעות מפני שלא הייתה קוקה קולה בבית. התעתוע של גוף מיובש הוא חוויה ייחודית. הראש מתנפח מרוב כאב, הפה מתייבש ונעשה חומצי, המבט מעוות את כל מה שהוא רואה. רואים נופים משונים, קווי מתאר שמתמזגים זה עם זה. אחר כך מתחיל להיות קר, ורועדים, ומתחילים לצחוק. במחנות, ההתייבשות שיחקה תפקיד מרכזי. עצירים מתו כי בלעו את הלשון, כי היו צמאים במידה קיצונית. הם היו צריכים לצמצם את צריכת המים עד כדי ייבוש הגוף, לרוקן אותו באופן מתמשך מכל חומר, עד הדמעה האחרונה. עם זאת, לצורך ניסויים שכונו רפואיים, היו מים זמינים. טבלו את ה״סובייקטים״ בתוך אמבטיות של מים קפואים. הדוקטור זיגמונד ראשֶר כתב להימלר ב-5 באפריל 1942 דין וחשבון על הניסויים ״הימיים״ שבוצעו בדכאו. למדתי בעל פה את המשפטים האלה: ״הסובייקטים שוקעו בתוך המים, עם כל ציודם, כולל כיסוי הראש. חגורת הצלה הבטיחה שיצופו. טמפרטורת המים נעה בין 2 ל-11 מעלות צלזיוס. במהלך הניסויים הראשונים יצאו המוח הקטן והעורף שוב ושוב מתוך המים. במהלך סדרות ניסויים נוספות שוקעו גם העורף והמוח הקטן. טמפרטורות של 26.5 מעלות ו-26.6 מעלות צלזיוס נמדדו בקיבה ובפי הטבעת בהתאמה, בעזרת מכשירים אלקטרוניים. לא נרשם מוות עד אשר קפאו לשד העצמות והמוח הקטן.״ היה לי סיוט שלא עזב אותי, שסבא שלי מת בתנאים כאלה; בגלל זה למדתי את המשפטים האלה, כדי שאם הוא חווה את זה, אוכל לשמור אותם בזיכרון באופן רציונלי. כדי לא לאפשר לדמיון שלי לסטות מהעובדות היבשות. יש לומר שנוכחות המספרים הקלה עלי את המלאכה הקשה.
אני מתיישבת על רצפט הפרקט ונשענת בגבי אל הספה. רגלי ניגפת בספר. על העטיפה מבטו הקפוא של טליראן.1 אני פותחת את הספר בדף של ההקדשות. אני קוראת: "אלוהים (או השטן) נמצא בפרטים הקטנים." אני תוהה מה הוא היה בוחר בשנת 1940, וישי או לונדון? אני לא יודעת מהם הגבולות של מי שדם בית בורבון על ידיו. לא יותר משאני יודעת מהם הגבולות שלי. אי-אפשר להכחיש שמה שעושה לי רע זה היעדר גבולות. עוד ועוד חישובים. עוד ועוד מספרים. עוד ועוד תאריכים. עוד ועוד מוזיקה. עוד ועוד חלומות ביעותים. עוד ועוד לילות לבנים. השעה עכשיו 04:12, הבוקר מתקרב, ואני אומרת לעצמי שבקרוב מאוד המתים יהיו מאחורי. לפעמים אני מארגנת לעצמי מחשבות תמימות מתוך תקווה כלשהי. אני שונאת את החולשות שלי, אבל עוצמת את העיניים.
*
לפני זמן לא רב החלטתי להרשות לעצמי הכול. מי לא שמח לגלות ביום מן הימים ש-6,000,000 יהודים הושמדו בטווח זמן של 6 שנים? בואו נבהיר רגע את המושג לשמוח. אפשר לשמוח מזוועה, מתיעוב, מהפתעה, מעצבות, מזעם, מפחד, מחלחלה – אנחנו מדברים על יצר כלשהו. המספר 6,000,000 לא נתפס בשום פנים ואופן בהיגיון של בן אנוש בעל רגשות. המספר הזה נשאר על המפתן, הוא בלתי ניתן להשגה. בסופו של דבר יש רק שלוש אפשרויות: לשכוח את המספר הזה, לשנות את המספר הזה או להכחיש את המספר הזה. כך או כך, אני יכולה להוסיף לו את המספר 8, שמצביע על 8 מיליון נוספים, לא יהודים, שהושמדו על אדמת אירופה בין 1933 ל-1945. אני לא רוצה לעשות את זה. זאת עובדה. אבל למה? כי המספר 6,000,000 קשור לסיפור הפרטי שלי, זאת אומרת, לסיפורים של אבותַי. המספר 6,000,000 נישא מעל המספר 8,000,000. זו שאלה של רגישות. גם אם אסרב להכיר בכך, לעולם אשאר רגישה ל-6,000,000. לא אמרתי בוודאות שלא אוכל לשנות את זה – זו אחת הסיבות לכך שעדיין לא תליתי את עצמי – אמרתי רק שאשאר רגישה. אני מודה בכאב שהמספר 8, בניגוד למספר 6 עם הקונוטציות השטניות שלו, יכול אולי להיות פשוט יותר – האם יש לכם דרך לדעת אם שיקרתי בעניין הזה? – אבל גשו לאינטרנט או פתחו ספר ללימוד היסטוריה, תמצאו 6,000,000 יהודים ולא תוכלו להתעלם מהמספר 6.
*
למען האמת, כשאני לא מצליחה להירדם, אני פותחת את גוגל-תמונות ומעיינת בתצלומים בשחור-לבן של קבוצות בייסבול מן העבר. אני קוראת את הכיתוב שליד תמונת הפנים וחושבת, הוא מת. כל מה שעלי לעשות כדי להבין שהגורל שלי נחרץ מזמן הוא להקליד בשורת החיפוש ״vintage baseball team״. כל מה שאני צריכה לעשות כדי להיזכר שיום אחד אמות – יש לי נטייה לשכוח את הפרט הזה – הוא לבצע חיפוש. זה גם מה שאני עושה כרגע. אני מקלידה ״וינטאג׳ בייסבול טים״, לוחצת על מקש אנטר, ובתוך כמה שניות אני רואה אותם. הם נהדרים, כולם. דגולים, נישאים, נצחיים, בלתי נשכחים.
אם אני רוצה ללכת עד הסוף, אני צריכה לוותר על מוסר מכל סוג שהוא. אין דבר מוסרי יותר מאנושיות, זה משפט שאני מייעצת לכם לקבל. אני מבחינתי מאמינה במספרים, הרי צריך להאמין במשהו (אין לנו ברֵרה). כן, התייחסתי אליהם כמו אל חולדות. איך יכולתי? אולי הייתי צריכה להצטער, אבל אני לא מסוגלת, מפני שאני לא חשה שום עצבות, אלא רק גועל. הבושה הזאת יכולה לגרום לי להקיא, כשאני חושבת על המתים האלה, המטונפים, המושפלים, אבל למרבה הפלא אני לא חשה בושה, אלא רק חרדה בלתי נשלטת, ולשמחתי, תרגילי החיבור תמיד מצליחים להרגיע אותי, וגם קבוצות הבייסבול שלי, ואם יש לי כוח, אז גם משחק שח קטן עם עצמי. אמרתי לעצמי, בשביל מה אני צריכה לבקר באושוויץ אם אני יכולה פשוט לבקר בבית מטבחיים? השעה עכשיו 04:32 ואני אפילו לא רעבה. אני יכולה להתקשר לחבר ולהציע לו לצאת לשתות משהו. אבל מי שמתקשה להירדם יודע עד כמה שינה היא דבר יקר; אני חוששת להעיר אנשים. ועוד יותר חוששת להעיר אותם ביום ראשון. אני מקשיבה פעם אחת אחרונה ל-One more time. הלילה אני לא נלאית מהם. ובכל אופן, בינינו, מוות ואהבה הן שתי המילים שהכי מפחידות אותי בעולם.

 
1.שארל מוריס דה-טליראן, דיפלומט צרפתי שפעל במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה.