כוח החיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כוח החיים
הוספה למועדפים

כוח החיים

4.8 כוכבים (34 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

פסח אנדרמן, יליד בוצ'אץ'. היה בגטו טולסטה ובמחנה עבודה באזור, ליד מחנה שליד כפר הולובצינצהממנו נמלט ושרד תוך בריחה והסתתרות בחוות איכרים. כשהשתחרר על ידי הרוסים היה בן 14. חזר לבוצ'אץ' ועזב לכיוון פשמישל ומשם להונגריה, לעיר סאטמר ומשם למחנה עקורים באיטליה
עלה ארצה בערך בשנת 1945-6 למקווה ישראל, ומאוחר יותר לחם בגוש עציון במלחמת השחרור וישב בשבי הירדני.

תקציר

"כבר אז הייתה לי החלטה נחושה: לעולם לא לעמוד עם הפנים מול המוות, אלא להפנות אליו את גבי. ואם הנורא מכול צריך לקרות – אז לפחות שלא אראה את פרצופם האכזרי של הרוצחים.""כוח החיים" הוא סיפור חיי שלא סופר עד היום. במשך למעלה משישים שנה, נצרתי בזיכרוני את שעבר עליי בזמן הגיהינום של השואה, משא כבד סחבתי עד בואי הלום. חרף הקשיים הכרוכים בהעלאת הסיפור כפי שהוא, החלטתי שהגיע הרגע להעלות את סיפור חיי על הכתב. עשיתי זאת, ללא עכבות, ללא סייגים, במבט חד וחודר אל נפשי שלא ידעה מנוחה באותם ימים, ולו רק למען יידעו הדורות הבאים מאין באנו, איך נראינו כעם ללא מולדת משלו ואיך נרדפנו במשך כל השנים.כשאנו מתפללים את תפילת "יזכור", על יקירנו שאינם אתנו, נאמרות המילים: "שנטבחו, שנשחטו ונשרפו על קדוש השם", מילים פרוזאיות שקשה לעכל את משמעותן. לכן, אנו, אותם מעטים מבני הדור, ששרדו את הגיהינום, חוו ועברו על בשרם את התקופה הנוראה ההיא, צריכים להעיד על כך. אני תקווה, כי בסיפורי זה הוספתי עוד לבנה קטנה לקיר הזיכרון של יד ושם, עדות חיה ובועטת כנגד כל הטענות האוויליות שמשמיעים מכחישי השואה הרשעים, הפושעים בנו ללא חת שכל מטרתם למחות את הזיכרון. מכאן, ברור שעל אחת כמה וכמה ראוי כי כל סיפור וכל עובדה כמו בעדותי זו יתועדו לעד.לזכור ולא לשכוח!
- פסח אנדרמן

פרק ראשון

בוצ'אץ' שלי - עיר הולדתי

"זה ספר תולדות העיר בוטשאטש

היא בוטשאטש אשר כתבתי בצערי

וביגוני למען ידעו בנינו אשר יקומו

אחרינו שעירנו מלאה תורה וחכמה

ואהבה ויראה וחיים וחן וחסד

וצדקה הייתה למן היום היווסדה ועד

שבא השיקוץ המשומם והטמאים

והמטורפים אשר עמו ועשו בה

כליה..."

ש"י עגנון - "עיר ומלואה".

נולדתי בשנת 1929 להוריי דוד ומלכה אנדרמן, בעיר בוצ'אץ' שבגליציה. אמנם, באותם ימים רחוקים, נמצאה עירי תחת השלטון הפולני, אולם ניכרו בה היטב ימי שגשוגה הממושך תחת השלטון האוסטרי. הדבר התבטא בסממני תרבות למיניהם, המובהק שבהם היה השימוש שעשו התושבים בשפה הגרמנית, באותה השפה שבה השתמשו גם היהודים.

מתקופות קודמות, שרדו חורבות טירה גדולה, כנסייה ובית עירייה שבכיכר המרכזית. בוצ'אץ' נמצאת באוקראינה המערבית, שוכנת מעל לגדה המערבית של הנהר סטריפה: 55 ק"מ מטארנופול, בירת המחוז, וכמאה ק"מ מלבוב. עיר שהייתה לבירת גליציה בימי השלטון האוסטרי ולבירת רוסיה האדומה בימי השלטון הפולני שלפני החלוקה הראשונה ב-1772.

היו בה אז כעשרת אלפים נפש, בהם יהודים, אוקראינים ופולנים. העיר שימשה מרכז למלאכה זעירה ושוק לתוצרת חקלאית: היהודים היו מייצרים כוהל ומייצאים דגן, קטניות, בקר, סוסים, עופות, ביצים וזיפי חזיר. בתחילת המאה ה-20, הגיע מספר היהודים בבוצ'אץ' ל-7000 בערך. אמנם, בתקופת מלחמת העולם הראשונה עזבו אותה רוב היהודים, אולם רבים מהם חזרו אליה אחרי המלחמה.

הסופר ש"י עגנון, חתן פרס נובל לספרות, כתב על בוצ'אץ', עיר ילדותו שהיא גם עיר ילדותי, בספר עב כרס, "עיר ומלואה". בפתיחת ספרו, הוא כותב:

"עירי שלי מיוסדת על הרים וגבעות ונכנסת ויוצאת לתוך יערות מלאים עצים ושיחים, ונהר סטריפא מושך והולך בתוך העיר ובצידי העיר, ונחלים מוציאים מים ומשקים קנים ושיחים ועצים, ומעיינות טובים שופעים מים חיים, וצפרים שוכנות על העצים ומצייצות משם."

ישוב יהודי בבוצ'אץ' נזכר לראשונה ב-1572. מאז הלכה והתפתחה שם קהילה יהודית גדולה ושורשית: היהודים עסקו במסחר. הם מכרו וקנו בירידים שהתקיימו במרכז העיר ופיתחו קשרי מסחר עם תורכיה ומדינות אחרות. רבים מהם היו משכילים ומבוססים. עיקר גאוותה של הקהילה עמד על תלמידי החכמים שיצאו מתוכה. בית הכנסת הגדול היה שוקק אברכים שלמדו בו תורה ושנו בה יומם וליל. רבנים מפורסמים פעלו בעיר ושמם יצא לפניהם בקרב קהילות אשכנז. כאמור, בוצ'אץ' שכנה בגליציה, והביטוי 'ראש גליציאני' התייחס ליהודים שמוחם חריף ושהם בעלי יכולת להתפלפל בלשונם בצורה מעוררת התפעלות.

אין תימה לכך שבקהילה היוו 'המתנגדים' את הרוב, לעומת ה'חסידים' שהיוו רק מיעוט מבוטל ממנה. אמנם, בוצ'אץ' הייתה מרכז להשכלה תורנית, אך גם אישים, כמו זיגמונד פרויד, מייסד הפסיכואנליזה, יצאו ממנה. הוא נולד בבוצ'אץ' למשפחה בשם פריידה, אבל ב-1812 כשהגיעו האוסטרים, הם התקינו את השמות מחדש וקבעו את השם כפרויד. האם עברה אליו בתורשה חריפות השכל הגליציאנית? לאלוהי החלומות הפתרונים.

התנועות הציוניות פעלו בבוצ'אץ'- כל הזרמים והמפלגות היו מיוצגים בה. רבים וטובים עלו מעירנו לארץ והגיעו לעמדות מכובדות בתחומים שונים. משפחת אנדרמן שמוצאה היה כנראה מגרמניה, נמנתה עם המשפחות הוותיקות בבוצ'אץ' וסביבותיה. בגלל הפרעות והמצוקות כלכליות, חלק גדול מהמשפחה היגר לארצות הברית כבר בתחילת המאה העשרים. בשנת 1935 נוסד בניו יורק ארגון שמטרתו עזרה ליהודי בוצ'אץ'.

עירנו הייתה מאוכלסת ברובה ביהודים, האוכלוסיה הנוצרית התגוררה בעיקר בפרברים. האנטישמיות הייתה מושרשת אצל האוקראינים והפולנים מדורי דורות. בלב האנטישמיות הלכה והתחזקה האשמתם של היהודים בדבר הריגת ישו, בן האלוהים. הנצרות ראתה ביהודים מעין משתפי פעולה עם השטן. השקפות דתיות אלו עמדו בבסיס מעשי ההשפלות שנעשו ביהודים: גירושים תכופים שלהם ממקומות מושבם; ניסיונות לכפות עליהם בכוח להמיר את דתם; עלילות דם ומעשי טבח כנגד יחידים וכנגד קהילות שלמות.

האוקראינים היו בוטים ופרועים בגילויי שנאתם כלפי היהודים: הם נהגו לעשות פוגרומים ביהודים. הדבר אמור במיוחד לאוקראינים שבכפרים. בכפרים, היוו היהודים מיעוט קטן מאד. מדי פעם היו שוחטים האוקראינים משפחות שלמות, על טפם, זקניהם ונשותיהם. לעומתם, הפולנים שנחשבו ל'מתורבתים' יותר שנאו אף הם את היהודים במידה לא מבוטלת, אולם ידעו להסתיר זאת, פחות או יותר.

אמי נולדה למשפחת וייסטל, בין קרובי משפחתי נמנו גם משפחות באואר ומנדל. בניגוד לסטריאוטיפ המקובל ש"כל היהודים הם סוחרים", רוב בני משפחתה של אמי עסקו דווקא בחקלאות. הייתי מבקר תכופות אצל דודי ודודתי, שכולם גרו בכפרים. היום כמו אז, אני מדמה שאני יכול לראות אותם: הם יושבים בכרכרות יפות שאליהן רתומים סוסים חסונים, סוסים החולפים על פני שדות ויערות.

באופן טבעי, זיכרונותיי מתקופת הילדות המוקדמת מעומעמים ומטושטשים משהו. בדמיוני, עולים שברי תמונות...אירועים מתערבבים זה בזה, לא פעם מופיע הזיכרון המאוחר לפני זה המוקדם. פרטים רבים נמחקו מתודעתי, אם בכלל היו שם; השמות נעלמים או נשארים בלא פנים שאוכל להצמיד אליהם...

למרות זאת, אני מספר את שאירע לי, כמיטב יכולתי.

זמן מה לאחר שמלאו לי ארבע שנים, אבי, דוד, חלה בדלקת ריאות. היה זה בתקופת החורף הקשה. השלג נערם אז, גבוה ולבן, לפני הבית. אבא הועבר לבית חולים ואחרי כמה שבועות נפטר מהמחלה. לא תפסתי אז את מלוא המשמעות של המוות, מה זה אומר בדיוק שלא אראה אותו יותר לעולם. אולם, הייתי עצוב, כמו כולם סביבי.

ביום ההלוויה הגענו עד לשער בית הקברות: השאירו אותי מחוץ לגדר ולא הרשו לי להיכנס. הם טענו כי אני שייך למשפחת כוהנים. על פי ההלכה היהודית, חל איסור גמור על כוהנים להיכנס לבית קברות, כדי שלא תבוא עליהם טומאה שלא יוכלו בעטיה לשרת בקודש, בעיקר בבית המקדש. כילד, כמובן שלא הבנתי את העניין הזה (לא שהיום אני מבין בדיוק). חשתי מושפל. למה מעמידים אותי בחוץ? מדוע אינני יכול להיפרד מאבי ליד קברו? עשיתי משהו רע?

הזיכרון הזה מלווה אותי כל חיי.

אמי, מלכה, נשארה עם שלושה ילדים: אחותי סלה, אחי אריה (לונק) ואנוכי, שהייתי הצעיר במשפחה. אבל כבד נפל על משפחתנו. האבא, הבעל, האדם האהוב, המפרנס, הלך מאתנו. אמי הייתה אישה יפת תואר, משכילה ועדינת נפש. היא גידלה את שלושתנו ושימשה כעקרת בית. אבא הסתייע במספר אנשים שעבדו אתו במסחר בתבואה אולם לא באימא; לאימא לא היה מושג כלשהו לגבי המתרחש בעסק של אבא. לאחר מותו, העסק התמוטט, כמובן. לא ידועים לי פרטים על כך.

אמי מצאה את עצמה, בביתנו שבקצה העיר, כשעל כתפיה ניחת עול כבד, הדאגה לפרנסת המשפחה. היא התפנתה להתמודד עם דאגה זו רק לאחר ה"שבעה", לאחר שכל המנחמים חזרו לחייהם הרגילים. כך, נותרנו אנחנו באבלנו ועם כל הבעיות שנוצרו בעקבות האובדן של אבא. אימא הייתה אישה שקטה ונשאה את האבל כיאה לאישה אינטליגנטית ומאופקת. בהשפעתה, חונכנו שלא להפגין את צערנו בפומבי, לעצור את הדמעות ולשאת את הצער רק בתוך הבית. אחותי ואחי שהיו מבוגרים ממני פינקו אותי וניסו להיטיב עמי. לעומתם, הייתה אימא מזמרת שירי עצב שהקשבנו להם.

לאחר זמן מה, אמי התאוששה והחלה לדאוג לפרנסת הבית. היא ניצלה את הקשרים הטובים עם האיכרים שחלקם היו יוצאים ובאים בביתנו. היא סיפקה לאיכרים סחורות שלהן הזדקקו. תמורתן, הייתה מקבלת מהם מצרכי מזון ומביאה אותם הביתה.

אחותי למדה בשקידה רבה בקורס למורות כדי שתוכל בהקדם לתרום את חלקה בפרנסת המשפחה. אחי מצא איזו שהיא תעסוקה אחרי שעות הלימודים. כך, הסתדרנו מבחינה כלכלית, פחות או יותר. נתון חשוב אולי יותר הוא שבזכות התנהגותה האצילית של אמי, שררו בבית יחסי אחווה והתחשבות אחד בשני: אימא שבאה ממשפחה מבוססת, למדה בוינה באוניברסיטה בזמן מלחמת העולם הראשונה. בתקופה ההיא, משפחות בעלות אמצעים שלחו את ילדיהן לרכוש השכלה בוינה או בגרמניה. שכן, האוניברסיטה נחשבה למוסד יוקרתי ואף שימשה ככלי מאתגר ללומדים בה. אף על פי כן, גם בוינה שררה אנטישמיות. יחד עם זאת, האווירה שם הייתה נעימה ומסבירת פנים, יותר מאשר בסביבה האוקראינית העוינת. ההשכלה הרחבה שזכתה לה אמי הצביעה על כך שיכלה להרשות לעצמה חיי תפנוקים ומותרות. שלא כצפוי, חיים אלו לא היו מנת חלקה של אמי. אולם, אף על פי שהרקע המשפחתי שממנו באה לא הכין אותה להתמודדות עם בעיות פרנסה, הצליחה היא לספק לנו את מזוננו ולדאוג לכך שלא נחסר דבר.

בתקופות החורף התעוררו קשיים נוספים, כאן נכנס גם אני לתמונה במטרה לפתור אותם.

בהיותי כבן שמונה, שרר חורף קשה במיוחד. סופות שלג השתוללו, הקור היה עז והבית היה קר ועצוב. הייתה לי תוכנית ברורה כיצד אשיג מקור חימום. אזרתי עוז לצאת מן הבית: לבשתי שכבות בגדים רבות ככל שיכולתי לשאת על עצמי, לקחתי שק ומקל שתקעתי בו מסמר ארוך ויצאתי החוצה. מדי פעם, היו עוברים איכרים עם עגלות עמוסות בחומרי הסקה. אלו היו לבנים של חימר דחוס בן מאות שנים ואפשר היה בקלות לנעוץ בו מסמר ולהשחיל אותו על המקל. חיכיתי עד שראיתי עגלה עמוסה בגובה רב כך שהאיכר לא ראה מה נעשה מאחוריו. הייתי רץ, תוקע את המסמר בלבנה, מפיל אותה ארצה עד שהצטברה כמות מספקת של חימר שאותה אספתי בשק שאותו נשאתי הביתה. האיכרים שכבר היו למודי ניסיון היו מדי פעם מצליפים עם השוט לאחור. לא פעם חטפתי מכות כואבות ביותר, אבל הדבר לא הרתיע אותי. חשוב היה למצוא דרך לחמם את הבית. היתרון של החימר על פני חומרי הסקה אחרים התבטא בכך שהיה דליק מאד, לא העלה עשן ולא פלט גזים רעילים. הוא היה כמובן גם זמין ובר-השגה.

בחורף, בכניסה לבית הייתה נערמת שוב ושוב שכבת שלג חדשה. עמדנו שעות בחוץ, בקור המקפיא, אחזנו את ופינינו שביל צר שהוביל לביתנו. העבודה הייתה קשה אבל חיממה את כל הגוף. על החלונות הצטברה שכבה עבה של קרח בצורת פרחים, כאילו מישהו צייר אותם. אני זוכר כמה חבל היה לי כשמדי פעם נאלצתי להסיר את הקרח מהחלונות ולהרוס יצירת אמנות מופלאה של הטבע.

לא יכולנו לצאת בכלל מהבית מפאת הקור, ועל כן את שעות היום היינו מעבירים בקריאה. אמי ז"ל קראה בגרמנית, אחותי ואחי בפולנית. גם בתי הספר היו סגורים, מה שלא העציב אותי במיוחד.רק עם שינויי מזג האוויר, כשהשמש הופיעה והרוח פסקה, אפשר היה לצאת החוצה ולהמשיך בשגרת חיינו. בסיפור עלילות הגבורה שלי אודות המסמר והחימר הקדמתי את המאוחר, כעת אשוב אחורה בזמן.

יום אחד, בהיותי כבן חמש ראיתי דרך החלון, בשביל הכניסה לבית, אדם גבוה, מעוטר בדרגות ומדי קצונה של הצבא הפולני. תמהתי, מה איש כזה מחפש אצלנו? אפילו חששתי קצת. והנה, הוא מתקרב לפתח ביתנו, אחריו הולך בחור שסוחב חבילה ענקית. כשנכנסו פנימה, התברר לי שזהו דודי, יוסף, אחיה של אמי, שבא לבקר אותנו והביא איתו עגלה מלאה במצרכי מזון. הייתה זו עגלת-מגלשה, רתומה לשני סוסים ענקיים ומעוטרת בפעמונים וקישוטים. התפעלתי מהעגלה ואף התרשמתי מהמדים והדרגות. אמי שמחה מאד, כיוון שבחבילות היו מצרכי מזון שיכלו להספיק לנו לכל החורף. הוא הביא לנו מכל טוב: קמח, ביצים, גבינה תוצרת בית וגם פרות למיניהם שנשמרים כל החורף מבלי להתקלקל.

דודי בילה אתנו במשך שעות, הוא היה משוחח עם אמי על עתיד משפחתנו. הוא שיתף אותנו בחוויותיו במהלך שירותו כקצין בצבא הפולני. הקשתה עליו המחשבה שמשפחתו נשארת לבד בכפר, חשופה לסכנות וקשיים, בעוד שהוא נעדר מהבית. הוא סיפר על גילויי אנטישמיות בתוך הצבא הפולני שלא הופנו אליו. לו עצמו לא היו בעיות מאחר שהיה בעל דרגה גבוהה – לויטננט קולונל.

מן הרגע הראשון שראיתי את דודי יוסף, נמלאתי בהערצה כלפיו. הוא היה איש מעורר כבוד, חסון, גבוה, יפה-תואר. בשלב מסוים, דודי הושיב אותי על ברכיו וסיפר לי על המשפחה. במיוחד, נשמר בזיכרוני הסיפור על סבי מצד אמי, אהרון; הוא סיפר לי כיצד פעל בזמן הפרעות של פטלורה האיום וחייליו האוקראינים שהתלוו אליו, שפרעו ביהודים, בזזו, אנסו, שחטו.

היה זה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, יום אחד הגיע הצורר הזה עם הקוזאקים הבריונים שלו לחצר של סבי אהרון. סבא יצא לקראתו: איש חסון, גבוה, מעוטר בזקן ארוך, עומד זקוף מול הפורע, מישיר מבטו לתוך עיניו. פתאום השתררה דממה. פטלורה התבונן בו. הוא ראה מולו הר אדם שזקן שחור וסבוך מעטר אותו, יהודי שכלל לא מפחד מפניו. במפתיע, וללא כל הסבר, פטלורה האיום פקד לא לגעת לרעה באיש הזה וגם לדאוג שלא יאונה לו כל רע על ידי אחרים! אולי סבי הזכיר לו איזו שהיא דמות ציורית מ'הביבליה' (התנ"ך)... אולי משום שלא התכופף לקראתו... כך או כך, הפעם ניצלה כל המשפחה מהפרעות האכזריות בעוד שמזלן של משפחות יהודיות אחרות לא שפר עליהן.

סבי היה אהוב על כל האיכרים בסביבה. הוא היה ידוע בטוב לבו ובנכונותו לעזור לזולת בעת מצוקה. הייתה לו אחוזה גדולה וגם בית מסחר לכלים חקלאיים ומיכלי אחסון לחיטה ולשעורה, גידולים שאותם ייצא גם לחו"ל. גם יתר בני משפחת אמי גרו בסביבה. אפשר למנות בהם את שתי אחיותיה שמשפחותיהן עסקו בסחר גרעינים ומוצרי חקלאות. היו אלו משפחות אמידות ומכובדות.

המשפחה של אבי גרה בשכנות לבית שלנו. סבי יחזקאל וסבתי חנה גרו בבית על ידינו. היה זה בית גדול ומרווח. בזיכרוני נטבעו התמונות הגדולות שהיו תלויות על הקירות. היו אלו ציורי דיוקנאות, שהוזמנו מציירים שונים. בקרב תמונות אבות אבותיי בלטו דמויותיהם יפות התואר של אנשי צבא בעלי דרגות בכירות. כנראה, המשפחה גרה שם מזה דורות, כי בתמונות נראה מספר גדול של אנשים.

סבא היה איש דתי, מקפיד על קיומה של מצווה קלה כחמורה.

מדי יום, הייתי נכנס אליהם והם כיבדו אותי בממתקים ותופינים. אהבתי לשחק בחצר הבית עם בני דודי. הייתי מיודד במיוחד עם בן דודי אדצו שהיה צעיר ממני בשנה. שיחקנו 'כדור הקפות', מה שנקרא היום בארה"ב 'בייסבול'. הייתי חובט בכדור ורץ מהר לעמדות המסומנות, השגתי תמיד תוצאות טובות.

הדוד פייסי ואשתו עליזה גרו אף הם על ידינו. הדוד היה איש גבוה, לעומתו אשתו הייתה קטנת קומה ודוברת גרמנית. הוריה גרו אתם. שמם היה סטמפלר, כנראה היו ממוצא גרמני. איכרים רבים נהגו לבוא לדודי ודודתי. הם הביאו להם גבינות, חמאה טרייה ופירות. הבית היה תמיד מלא ושמח.

בהמשך שורת בתי המשפחה גרה דודתי רבקה, אחות אבי. לה ולבעלה ישראל היו שני בנים ובת. אחד מהם, שמואל, היה בן גילו של אחי. שניהם היו מיודדים ביותר.

נהגתי לבקר את קרובי משפחתי מצד אמי בקיץ, כאשר הבשילו הדובדבנים. הייתי מטפס על העצים וקוטף אותם. פעמים רבות הייתי יורד מן העצים שחור לגמרי כי היו שם לא רק דובדבנים אדומים, אלא גם כאלו בצבע שחור חזק מאד. בגן צמחו גם עצי אגסים ותפוחים, מהם הבשילו בקיץ ומהם הבשילו בסתיו. התפוחים שהבשילו בסתיו היו מאוחסנים בתוך קש במרתף ונשמרים במשך כל החורף.

בסביבת בוצ'אץ' הייתה האדמה פורייה במיוחד ולכל הפירות היה טעם שמימי. אני זוכר את ימי הקיץ בילדותי כיפים ביותר. מזג האוויר היה נפלא, והדובדבנים, הו הדובדבנים! לנגוס בפרי הבשל, המיץ הניגר, החיך המתלחלח, התאווה שאינה יודעת שובע.

חלק מחופשת הקיץ הייתי מבלה אצל דודתי לולה שחיה בכפר בשם טרובוחובצה. היו באים לקחת אותי לשם בכרכרה. בדרך, עברנו בכפר שאינני זוכר את שמו, שם נחנו אצל קרובי משפחה בשם באויר. זו הייתה שורה של בתים יפהפיים עם מרפסות גדולות מעץ מגולף בצורות שונות, מעשה אומנות. כאשר הגעתי לביתה של דודתי הייתי מאושר ממש. היה זה בית ענק שהיו בו המון חדרים, משרתים ומשרתות. בשטח שמסביב שוטטו פרות, סוסים ובעלי חיים רבים אחרים.

דודתי לולה אהבה אותי מאד ופינקה אותי. הייתי יוצא איתם רכוב על סוס ליער שנמצא בקרבת מקום. שאפתי לקרבי את ריח הניחוח של העצים והזנתי עיני בפרחי הבר, על שלל צבעיהם. ממש גן עדן עלי אדמות. היינו יורדים מהסוסים, הולכים בין העצים הסבוכים, קוטפים פירות יער למיניהם ומכניסים אותם לתוך סלסלת קש גדולה שלקחנו אתנו. אחרי שטיילנו שעות ביער, כשאנו מלקטים את הפירות, חזרנו הביתה. או אז, החלה החגיגה האמיתית: דודתי לקחה שמנת טרייה וטבלה בה את פירות היער. אכלנו זאת עם פרוסת לחם שחור טרי שנאפה בבית. מה אגיד לכם, כך דמיינתי את טעמו של הלוויתן שסועדים הצדיקים בעולם הבא. אלה היו הימים היפים ביותר שביליתי כילד.

דודי התפנה פחות מדודתי לבלות עם הילדים. הוא היה איש רציני מאד והקדיש שעות רבות לניהול עסקיו.

במשך שנים רבות, הופיעו בחלומותיי תמונות מימים אלו ובתוכן בני משפחתי. אלה היו רגעי חלום נעימים ביותר. כאשר התעוררתי, חזרתי למציאות האפורה שהייתה מנת חלקי שנים הרבה. אינני יודע מי גר שם כיום ומי שדד את כל האחוזות של המשפחה. אנשים רבים נוסעים לחפש שורשים. אני, בינתיים, אינני מסוגל נפשית לעמוד במבצע קשה שכזה.

במשך שנים, הטרידה אותי שאלה אחת שעד היום שמענה הגיוני לה אין: מהי מהות השנאה ליהודים שהתפתחה באזורים האלה? הרי, כשהסתובבתי עם דודי בין האיכרים, ראיתי איזה כבוד רכשו לו ואיזו חיבה גילו כלפיו. האם הייתה זו העמדת פנים גרידא או שמדובר במשהו טבעי שנרקם מתוך יחסי השכנות? היהודים גילו תמיד רצון טוב לעזור והיו בעלי לב רחב כלפי שכניהם האיכרים. העזרה שניתנה הייתה הן כלכלית והן בייעוץ רפואי בעת מחלה. בני משפחתי התגוררו באותם המקומות במשך דורות. אינני מבין איך המשיכו לגור שם, גם לאחר שהופיע שם איזה שהוא צורר, מסית ומדיח, שבהשפעתו היו הגויים עושים פוגרומים ביהודים, טובחים ושודדים אותם. רק בזכות כמה בעלי נשמות טובות שהסתירו אותם הצליחו יהודים לשרוד: נמצאו איכרים אוקראינים, ספורים אמנם, שהיו מוכנים לסכן את חייהם ונתנו מחסה ומחבוא לשכניהם היהודים.

שכן נוסף, שגר משמאל לביתי, היה המלמד. אני זוכר את שם המשפחה שלו-קופלר. מגיל חמש הייתי הולך אליו הביתה ללמוד "אלף-בית", תורה ולקבל שיעורים ביהדות. אני זוכר שהייתה לו בת אחת, מבוגרת ממני. אינני יודע מה עלה בגורלה. אבל אני יכול לנחש. המלמד היה איש מרשים: גבוה מאד, עטור זקן ארוך, בעל עיניים כחולות, לבוש קפוטה וחבוש במגבעת רחבה. אמי הקפידה שאלך ללמוד אצלו מדי יום. בהיותי קטן, עשיתי זאת לא בחשק גדול, כי באותה שעה כל החברים שלי שיחקו כדורגל ומשחקים אחרים שלא רציתי להחמיץ. משגדלתי, למדתי לאהוב את המלמד ואת שיעוריו גם יחד.

בימי הקיץ, נהגנו אנחנו, הילדים, לרדת לנהר הסטריפה שזרם לא רחוק מביתנו. היינו יורדים במורד ההר אל הנהר ועל כן החזרה הביתה במעלה ההר הייתה קשה. עיריית בוצ'אץ' בנתה כאן תעלה עם קירות בטון ברוחב של מספר מטרים ועל כן המים היו עמוקים ביותר. התעלה הובילה לכיוון הטורבינות של תחנת החשמל וזרם המים החזק הניע אותן. הרחצה בתעלה הייתה מסוכנת ולכן גם אסורה. רק השחיינים המעולים שחו שם משום שאם לא היית כזה היית עלול להיסחף בקלות לתוך הטורבינה של התחנה ולהיהרג במקום.

יום אחד, עמדתי על שפת התעלה עם כמה חברים. הייתי אולי בן חמש. מישהו הגיח מאחורי ודחף אותי לתוך המים. לא ידעתי לשחות, אבל מתוך אינסטינקט התחלתי להכות במים בכפות הידיים וכך צפתי ולא טבעתי. המים היו קרים מאד כי היו אלו מי שלגים שנמסו והגיעו אלינו בזרם חזק. זה היה השיעור הראשון וגם האחרון בשחייה, שכן מאז אני שוחה.

אחר כך התבררה כנראה זהותו, אמרו שהיה זה בחור פולני שדחף אותי למים.

בגיל שש התחלתי ללכת לבית הספר. אמנם, בעיר הייתה קהילה יהודית גדולה, אבל ביתנו נמצא בקצה העיר כך שהיינו רק כמה ילדים יהודים בודדים בכיתה שכללה בעיקר ילדים אוקראינים ופולנים. מיד, הם נתנו לי לחוש שאינני רצוי בחברתם. פתאום נהייתי "ז'יד" ותפסתי שאני יהודי, על המשמעויות הלא-נעימות הכרוכות בהגדרה זו. אז, שמעתי לראשונה את הביטוי "יהודים, לכו לפלסטינה!" המורים לא הגיבו לקריאות האנטישמיות שהוטחו בי ועשו עצמם כלא שומעים. בגמר הלימודים, היו הילדים מחכים לי בחוץ וממטירים עלי "מבול" של אבנים. בדרך כלל, לא נשארתי חייב והתחלתי לזרוק עליהם בחזרה, השבתי להם מלחמה שערה. נעשיתי קלע לא רע: הייתי מתאמן בזריקת אבנים לכיוון מטרות שונות, כגון עצים או סלעים גדולים.

בבית לא התרגשו במיוחד כאשר סיפרתי להם כל זאת. גילויי אנטישמיות היו בעבורם בבחינת מובן מאליו.אני מוכרח להגיד שלא כל הילדים היו עוינים. היו גם כאלה שדווקא שיחקתי איתם. היה לי מספר קטן של חברים נוצרים פולנים. אלו באו מבתים תרבותיים יותר. אפשר היה לראות זאת לפי התנהגותם. הם היוו חבורה קטנה ומעולם לא שמעתי מפיהם ביטויים אנטישמיים. גם ביקרנו אחד את השני ואף בביתם הרגשתי בנוח ולא התעוררו בעיות למיניהן. הידידות איתם נבעה מכורח המציאות, כי חוץ מבני דודי לא היו ילדים יהודים רבים בסביבה שלנו. כאמור, היו בכיתה שלי כמה ילדים יהודים נוספים, אבל הם גרו רחוק, כך שלא התראינו הרבה מחוץ לבית הספר.

חברי ואני נהגנו להיפגש ולשחק כדורגל. הכדור היה עשוי מפיסות בד תפור שהיו מכניסים לתוכו חתיכות בד דק דחוס, וכך שיחקנו. כמובן, היינו צריכים לבעוט בעיטות חזקות על מנת להעיף את הכדור. כך זה עבד עד שהכדור היה נוחת בשלולית מים והיה נספג במי בוץ. כתוצאה מכך, הכדור הפך לכבד. אם חס וחלילה הכדור פגע בך יצא שגם התלכלכת וגם קיבלת 'זפטה רצינית'. למרות שהמשחק היה רצוף קשיים ומכשולים, הדבר מעולם לא הפריע לנו והמשכנו לשחק.

משחק אחר אהוב עלינו היה 'מחבואים'. שיחקנו בחורשת עצים שבה תמיד אפשר היה למצוא עץ להסתתר מאחוריו.

צריך בכל זאת לזכור, שילדים פולנים אלו, חבריי, היו בבחינת מיעוט. מרבית הילדים היו נגועים באנטישמיות שאותה ספגו מחלב אמם. כמה וכמה גילויים לא נעימים של שנאת יהודים הופנו גם אלי.

כמובן, התרחשויות אלו היו כאין וכאפס לעומת מה שעתיד להתחולל כעבור שנים ספורות.

פסח אנדרמן, יליד בוצ'אץ'. היה בגטו טולסטה ובמחנה עבודה באזור, ליד מחנה שליד כפר הולובצינצהממנו נמלט ושרד תוך בריחה והסתתרות בחוות איכרים. כשהשתחרר על ידי הרוסים היה בן 14. חזר לבוצ'אץ' ועזב לכיוון פשמישל ומשם להונגריה, לעיר סאטמר ומשם למחנה עקורים באיטליה
עלה ארצה בערך בשנת 1945-6 למקווה ישראל, ומאוחר יותר לחם בגוש עציון במלחמת השחרור וישב בשבי הירדני.

עוד על הספר

כוח החיים פסח אנדרמן

בוצ'אץ' שלי - עיר הולדתי

"זה ספר תולדות העיר בוטשאטש

היא בוטשאטש אשר כתבתי בצערי

וביגוני למען ידעו בנינו אשר יקומו

אחרינו שעירנו מלאה תורה וחכמה

ואהבה ויראה וחיים וחן וחסד

וצדקה הייתה למן היום היווסדה ועד

שבא השיקוץ המשומם והטמאים

והמטורפים אשר עמו ועשו בה

כליה..."

ש"י עגנון - "עיר ומלואה".

נולדתי בשנת 1929 להוריי דוד ומלכה אנדרמן, בעיר בוצ'אץ' שבגליציה. אמנם, באותם ימים רחוקים, נמצאה עירי תחת השלטון הפולני, אולם ניכרו בה היטב ימי שגשוגה הממושך תחת השלטון האוסטרי. הדבר התבטא בסממני תרבות למיניהם, המובהק שבהם היה השימוש שעשו התושבים בשפה הגרמנית, באותה השפה שבה השתמשו גם היהודים.

מתקופות קודמות, שרדו חורבות טירה גדולה, כנסייה ובית עירייה שבכיכר המרכזית. בוצ'אץ' נמצאת באוקראינה המערבית, שוכנת מעל לגדה המערבית של הנהר סטריפה: 55 ק"מ מטארנופול, בירת המחוז, וכמאה ק"מ מלבוב. עיר שהייתה לבירת גליציה בימי השלטון האוסטרי ולבירת רוסיה האדומה בימי השלטון הפולני שלפני החלוקה הראשונה ב-1772.

היו בה אז כעשרת אלפים נפש, בהם יהודים, אוקראינים ופולנים. העיר שימשה מרכז למלאכה זעירה ושוק לתוצרת חקלאית: היהודים היו מייצרים כוהל ומייצאים דגן, קטניות, בקר, סוסים, עופות, ביצים וזיפי חזיר. בתחילת המאה ה-20, הגיע מספר היהודים בבוצ'אץ' ל-7000 בערך. אמנם, בתקופת מלחמת העולם הראשונה עזבו אותה רוב היהודים, אולם רבים מהם חזרו אליה אחרי המלחמה.

הסופר ש"י עגנון, חתן פרס נובל לספרות, כתב על בוצ'אץ', עיר ילדותו שהיא גם עיר ילדותי, בספר עב כרס, "עיר ומלואה". בפתיחת ספרו, הוא כותב:

"עירי שלי מיוסדת על הרים וגבעות ונכנסת ויוצאת לתוך יערות מלאים עצים ושיחים, ונהר סטריפא מושך והולך בתוך העיר ובצידי העיר, ונחלים מוציאים מים ומשקים קנים ושיחים ועצים, ומעיינות טובים שופעים מים חיים, וצפרים שוכנות על העצים ומצייצות משם."

ישוב יהודי בבוצ'אץ' נזכר לראשונה ב-1572. מאז הלכה והתפתחה שם קהילה יהודית גדולה ושורשית: היהודים עסקו במסחר. הם מכרו וקנו בירידים שהתקיימו במרכז העיר ופיתחו קשרי מסחר עם תורכיה ומדינות אחרות. רבים מהם היו משכילים ומבוססים. עיקר גאוותה של הקהילה עמד על תלמידי החכמים שיצאו מתוכה. בית הכנסת הגדול היה שוקק אברכים שלמדו בו תורה ושנו בה יומם וליל. רבנים מפורסמים פעלו בעיר ושמם יצא לפניהם בקרב קהילות אשכנז. כאמור, בוצ'אץ' שכנה בגליציה, והביטוי 'ראש גליציאני' התייחס ליהודים שמוחם חריף ושהם בעלי יכולת להתפלפל בלשונם בצורה מעוררת התפעלות.

אין תימה לכך שבקהילה היוו 'המתנגדים' את הרוב, לעומת ה'חסידים' שהיוו רק מיעוט מבוטל ממנה. אמנם, בוצ'אץ' הייתה מרכז להשכלה תורנית, אך גם אישים, כמו זיגמונד פרויד, מייסד הפסיכואנליזה, יצאו ממנה. הוא נולד בבוצ'אץ' למשפחה בשם פריידה, אבל ב-1812 כשהגיעו האוסטרים, הם התקינו את השמות מחדש וקבעו את השם כפרויד. האם עברה אליו בתורשה חריפות השכל הגליציאנית? לאלוהי החלומות הפתרונים.

התנועות הציוניות פעלו בבוצ'אץ'- כל הזרמים והמפלגות היו מיוצגים בה. רבים וטובים עלו מעירנו לארץ והגיעו לעמדות מכובדות בתחומים שונים. משפחת אנדרמן שמוצאה היה כנראה מגרמניה, נמנתה עם המשפחות הוותיקות בבוצ'אץ' וסביבותיה. בגלל הפרעות והמצוקות כלכליות, חלק גדול מהמשפחה היגר לארצות הברית כבר בתחילת המאה העשרים. בשנת 1935 נוסד בניו יורק ארגון שמטרתו עזרה ליהודי בוצ'אץ'.

עירנו הייתה מאוכלסת ברובה ביהודים, האוכלוסיה הנוצרית התגוררה בעיקר בפרברים. האנטישמיות הייתה מושרשת אצל האוקראינים והפולנים מדורי דורות. בלב האנטישמיות הלכה והתחזקה האשמתם של היהודים בדבר הריגת ישו, בן האלוהים. הנצרות ראתה ביהודים מעין משתפי פעולה עם השטן. השקפות דתיות אלו עמדו בבסיס מעשי ההשפלות שנעשו ביהודים: גירושים תכופים שלהם ממקומות מושבם; ניסיונות לכפות עליהם בכוח להמיר את דתם; עלילות דם ומעשי טבח כנגד יחידים וכנגד קהילות שלמות.

האוקראינים היו בוטים ופרועים בגילויי שנאתם כלפי היהודים: הם נהגו לעשות פוגרומים ביהודים. הדבר אמור במיוחד לאוקראינים שבכפרים. בכפרים, היוו היהודים מיעוט קטן מאד. מדי פעם היו שוחטים האוקראינים משפחות שלמות, על טפם, זקניהם ונשותיהם. לעומתם, הפולנים שנחשבו ל'מתורבתים' יותר שנאו אף הם את היהודים במידה לא מבוטלת, אולם ידעו להסתיר זאת, פחות או יותר.

אמי נולדה למשפחת וייסטל, בין קרובי משפחתי נמנו גם משפחות באואר ומנדל. בניגוד לסטריאוטיפ המקובל ש"כל היהודים הם סוחרים", רוב בני משפחתה של אמי עסקו דווקא בחקלאות. הייתי מבקר תכופות אצל דודי ודודתי, שכולם גרו בכפרים. היום כמו אז, אני מדמה שאני יכול לראות אותם: הם יושבים בכרכרות יפות שאליהן רתומים סוסים חסונים, סוסים החולפים על פני שדות ויערות.

באופן טבעי, זיכרונותיי מתקופת הילדות המוקדמת מעומעמים ומטושטשים משהו. בדמיוני, עולים שברי תמונות...אירועים מתערבבים זה בזה, לא פעם מופיע הזיכרון המאוחר לפני זה המוקדם. פרטים רבים נמחקו מתודעתי, אם בכלל היו שם; השמות נעלמים או נשארים בלא פנים שאוכל להצמיד אליהם...

למרות זאת, אני מספר את שאירע לי, כמיטב יכולתי.

זמן מה לאחר שמלאו לי ארבע שנים, אבי, דוד, חלה בדלקת ריאות. היה זה בתקופת החורף הקשה. השלג נערם אז, גבוה ולבן, לפני הבית. אבא הועבר לבית חולים ואחרי כמה שבועות נפטר מהמחלה. לא תפסתי אז את מלוא המשמעות של המוות, מה זה אומר בדיוק שלא אראה אותו יותר לעולם. אולם, הייתי עצוב, כמו כולם סביבי.

ביום ההלוויה הגענו עד לשער בית הקברות: השאירו אותי מחוץ לגדר ולא הרשו לי להיכנס. הם טענו כי אני שייך למשפחת כוהנים. על פי ההלכה היהודית, חל איסור גמור על כוהנים להיכנס לבית קברות, כדי שלא תבוא עליהם טומאה שלא יוכלו בעטיה לשרת בקודש, בעיקר בבית המקדש. כילד, כמובן שלא הבנתי את העניין הזה (לא שהיום אני מבין בדיוק). חשתי מושפל. למה מעמידים אותי בחוץ? מדוע אינני יכול להיפרד מאבי ליד קברו? עשיתי משהו רע?

הזיכרון הזה מלווה אותי כל חיי.

אמי, מלכה, נשארה עם שלושה ילדים: אחותי סלה, אחי אריה (לונק) ואנוכי, שהייתי הצעיר במשפחה. אבל כבד נפל על משפחתנו. האבא, הבעל, האדם האהוב, המפרנס, הלך מאתנו. אמי הייתה אישה יפת תואר, משכילה ועדינת נפש. היא גידלה את שלושתנו ושימשה כעקרת בית. אבא הסתייע במספר אנשים שעבדו אתו במסחר בתבואה אולם לא באימא; לאימא לא היה מושג כלשהו לגבי המתרחש בעסק של אבא. לאחר מותו, העסק התמוטט, כמובן. לא ידועים לי פרטים על כך.

אמי מצאה את עצמה, בביתנו שבקצה העיר, כשעל כתפיה ניחת עול כבד, הדאגה לפרנסת המשפחה. היא התפנתה להתמודד עם דאגה זו רק לאחר ה"שבעה", לאחר שכל המנחמים חזרו לחייהם הרגילים. כך, נותרנו אנחנו באבלנו ועם כל הבעיות שנוצרו בעקבות האובדן של אבא. אימא הייתה אישה שקטה ונשאה את האבל כיאה לאישה אינטליגנטית ומאופקת. בהשפעתה, חונכנו שלא להפגין את צערנו בפומבי, לעצור את הדמעות ולשאת את הצער רק בתוך הבית. אחותי ואחי שהיו מבוגרים ממני פינקו אותי וניסו להיטיב עמי. לעומתם, הייתה אימא מזמרת שירי עצב שהקשבנו להם.

לאחר זמן מה, אמי התאוששה והחלה לדאוג לפרנסת הבית. היא ניצלה את הקשרים הטובים עם האיכרים שחלקם היו יוצאים ובאים בביתנו. היא סיפקה לאיכרים סחורות שלהן הזדקקו. תמורתן, הייתה מקבלת מהם מצרכי מזון ומביאה אותם הביתה.

אחותי למדה בשקידה רבה בקורס למורות כדי שתוכל בהקדם לתרום את חלקה בפרנסת המשפחה. אחי מצא איזו שהיא תעסוקה אחרי שעות הלימודים. כך, הסתדרנו מבחינה כלכלית, פחות או יותר. נתון חשוב אולי יותר הוא שבזכות התנהגותה האצילית של אמי, שררו בבית יחסי אחווה והתחשבות אחד בשני: אימא שבאה ממשפחה מבוססת, למדה בוינה באוניברסיטה בזמן מלחמת העולם הראשונה. בתקופה ההיא, משפחות בעלות אמצעים שלחו את ילדיהן לרכוש השכלה בוינה או בגרמניה. שכן, האוניברסיטה נחשבה למוסד יוקרתי ואף שימשה ככלי מאתגר ללומדים בה. אף על פי כן, גם בוינה שררה אנטישמיות. יחד עם זאת, האווירה שם הייתה נעימה ומסבירת פנים, יותר מאשר בסביבה האוקראינית העוינת. ההשכלה הרחבה שזכתה לה אמי הצביעה על כך שיכלה להרשות לעצמה חיי תפנוקים ומותרות. שלא כצפוי, חיים אלו לא היו מנת חלקה של אמי. אולם, אף על פי שהרקע המשפחתי שממנו באה לא הכין אותה להתמודדות עם בעיות פרנסה, הצליחה היא לספק לנו את מזוננו ולדאוג לכך שלא נחסר דבר.

בתקופות החורף התעוררו קשיים נוספים, כאן נכנס גם אני לתמונה במטרה לפתור אותם.

בהיותי כבן שמונה, שרר חורף קשה במיוחד. סופות שלג השתוללו, הקור היה עז והבית היה קר ועצוב. הייתה לי תוכנית ברורה כיצד אשיג מקור חימום. אזרתי עוז לצאת מן הבית: לבשתי שכבות בגדים רבות ככל שיכולתי לשאת על עצמי, לקחתי שק ומקל שתקעתי בו מסמר ארוך ויצאתי החוצה. מדי פעם, היו עוברים איכרים עם עגלות עמוסות בחומרי הסקה. אלו היו לבנים של חימר דחוס בן מאות שנים ואפשר היה בקלות לנעוץ בו מסמר ולהשחיל אותו על המקל. חיכיתי עד שראיתי עגלה עמוסה בגובה רב כך שהאיכר לא ראה מה נעשה מאחוריו. הייתי רץ, תוקע את המסמר בלבנה, מפיל אותה ארצה עד שהצטברה כמות מספקת של חימר שאותה אספתי בשק שאותו נשאתי הביתה. האיכרים שכבר היו למודי ניסיון היו מדי פעם מצליפים עם השוט לאחור. לא פעם חטפתי מכות כואבות ביותר, אבל הדבר לא הרתיע אותי. חשוב היה למצוא דרך לחמם את הבית. היתרון של החימר על פני חומרי הסקה אחרים התבטא בכך שהיה דליק מאד, לא העלה עשן ולא פלט גזים רעילים. הוא היה כמובן גם זמין ובר-השגה.

בחורף, בכניסה לבית הייתה נערמת שוב ושוב שכבת שלג חדשה. עמדנו שעות בחוץ, בקור המקפיא, אחזנו את ופינינו שביל צר שהוביל לביתנו. העבודה הייתה קשה אבל חיממה את כל הגוף. על החלונות הצטברה שכבה עבה של קרח בצורת פרחים, כאילו מישהו צייר אותם. אני זוכר כמה חבל היה לי כשמדי פעם נאלצתי להסיר את הקרח מהחלונות ולהרוס יצירת אמנות מופלאה של הטבע.

לא יכולנו לצאת בכלל מהבית מפאת הקור, ועל כן את שעות היום היינו מעבירים בקריאה. אמי ז"ל קראה בגרמנית, אחותי ואחי בפולנית. גם בתי הספר היו סגורים, מה שלא העציב אותי במיוחד.רק עם שינויי מזג האוויר, כשהשמש הופיעה והרוח פסקה, אפשר היה לצאת החוצה ולהמשיך בשגרת חיינו. בסיפור עלילות הגבורה שלי אודות המסמר והחימר הקדמתי את המאוחר, כעת אשוב אחורה בזמן.

יום אחד, בהיותי כבן חמש ראיתי דרך החלון, בשביל הכניסה לבית, אדם גבוה, מעוטר בדרגות ומדי קצונה של הצבא הפולני. תמהתי, מה איש כזה מחפש אצלנו? אפילו חששתי קצת. והנה, הוא מתקרב לפתח ביתנו, אחריו הולך בחור שסוחב חבילה ענקית. כשנכנסו פנימה, התברר לי שזהו דודי, יוסף, אחיה של אמי, שבא לבקר אותנו והביא איתו עגלה מלאה במצרכי מזון. הייתה זו עגלת-מגלשה, רתומה לשני סוסים ענקיים ומעוטרת בפעמונים וקישוטים. התפעלתי מהעגלה ואף התרשמתי מהמדים והדרגות. אמי שמחה מאד, כיוון שבחבילות היו מצרכי מזון שיכלו להספיק לנו לכל החורף. הוא הביא לנו מכל טוב: קמח, ביצים, גבינה תוצרת בית וגם פרות למיניהם שנשמרים כל החורף מבלי להתקלקל.

דודי בילה אתנו במשך שעות, הוא היה משוחח עם אמי על עתיד משפחתנו. הוא שיתף אותנו בחוויותיו במהלך שירותו כקצין בצבא הפולני. הקשתה עליו המחשבה שמשפחתו נשארת לבד בכפר, חשופה לסכנות וקשיים, בעוד שהוא נעדר מהבית. הוא סיפר על גילויי אנטישמיות בתוך הצבא הפולני שלא הופנו אליו. לו עצמו לא היו בעיות מאחר שהיה בעל דרגה גבוהה – לויטננט קולונל.

מן הרגע הראשון שראיתי את דודי יוסף, נמלאתי בהערצה כלפיו. הוא היה איש מעורר כבוד, חסון, גבוה, יפה-תואר. בשלב מסוים, דודי הושיב אותי על ברכיו וסיפר לי על המשפחה. במיוחד, נשמר בזיכרוני הסיפור על סבי מצד אמי, אהרון; הוא סיפר לי כיצד פעל בזמן הפרעות של פטלורה האיום וחייליו האוקראינים שהתלוו אליו, שפרעו ביהודים, בזזו, אנסו, שחטו.

היה זה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, יום אחד הגיע הצורר הזה עם הקוזאקים הבריונים שלו לחצר של סבי אהרון. סבא יצא לקראתו: איש חסון, גבוה, מעוטר בזקן ארוך, עומד זקוף מול הפורע, מישיר מבטו לתוך עיניו. פתאום השתררה דממה. פטלורה התבונן בו. הוא ראה מולו הר אדם שזקן שחור וסבוך מעטר אותו, יהודי שכלל לא מפחד מפניו. במפתיע, וללא כל הסבר, פטלורה האיום פקד לא לגעת לרעה באיש הזה וגם לדאוג שלא יאונה לו כל רע על ידי אחרים! אולי סבי הזכיר לו איזו שהיא דמות ציורית מ'הביבליה' (התנ"ך)... אולי משום שלא התכופף לקראתו... כך או כך, הפעם ניצלה כל המשפחה מהפרעות האכזריות בעוד שמזלן של משפחות יהודיות אחרות לא שפר עליהן.

סבי היה אהוב על כל האיכרים בסביבה. הוא היה ידוע בטוב לבו ובנכונותו לעזור לזולת בעת מצוקה. הייתה לו אחוזה גדולה וגם בית מסחר לכלים חקלאיים ומיכלי אחסון לחיטה ולשעורה, גידולים שאותם ייצא גם לחו"ל. גם יתר בני משפחת אמי גרו בסביבה. אפשר למנות בהם את שתי אחיותיה שמשפחותיהן עסקו בסחר גרעינים ומוצרי חקלאות. היו אלו משפחות אמידות ומכובדות.

המשפחה של אבי גרה בשכנות לבית שלנו. סבי יחזקאל וסבתי חנה גרו בבית על ידינו. היה זה בית גדול ומרווח. בזיכרוני נטבעו התמונות הגדולות שהיו תלויות על הקירות. היו אלו ציורי דיוקנאות, שהוזמנו מציירים שונים. בקרב תמונות אבות אבותיי בלטו דמויותיהם יפות התואר של אנשי צבא בעלי דרגות בכירות. כנראה, המשפחה גרה שם מזה דורות, כי בתמונות נראה מספר גדול של אנשים.

סבא היה איש דתי, מקפיד על קיומה של מצווה קלה כחמורה.

מדי יום, הייתי נכנס אליהם והם כיבדו אותי בממתקים ותופינים. אהבתי לשחק בחצר הבית עם בני דודי. הייתי מיודד במיוחד עם בן דודי אדצו שהיה צעיר ממני בשנה. שיחקנו 'כדור הקפות', מה שנקרא היום בארה"ב 'בייסבול'. הייתי חובט בכדור ורץ מהר לעמדות המסומנות, השגתי תמיד תוצאות טובות.

הדוד פייסי ואשתו עליזה גרו אף הם על ידינו. הדוד היה איש גבוה, לעומתו אשתו הייתה קטנת קומה ודוברת גרמנית. הוריה גרו אתם. שמם היה סטמפלר, כנראה היו ממוצא גרמני. איכרים רבים נהגו לבוא לדודי ודודתי. הם הביאו להם גבינות, חמאה טרייה ופירות. הבית היה תמיד מלא ושמח.

בהמשך שורת בתי המשפחה גרה דודתי רבקה, אחות אבי. לה ולבעלה ישראל היו שני בנים ובת. אחד מהם, שמואל, היה בן גילו של אחי. שניהם היו מיודדים ביותר.

נהגתי לבקר את קרובי משפחתי מצד אמי בקיץ, כאשר הבשילו הדובדבנים. הייתי מטפס על העצים וקוטף אותם. פעמים רבות הייתי יורד מן העצים שחור לגמרי כי היו שם לא רק דובדבנים אדומים, אלא גם כאלו בצבע שחור חזק מאד. בגן צמחו גם עצי אגסים ותפוחים, מהם הבשילו בקיץ ומהם הבשילו בסתיו. התפוחים שהבשילו בסתיו היו מאוחסנים בתוך קש במרתף ונשמרים במשך כל החורף.

בסביבת בוצ'אץ' הייתה האדמה פורייה במיוחד ולכל הפירות היה טעם שמימי. אני זוכר את ימי הקיץ בילדותי כיפים ביותר. מזג האוויר היה נפלא, והדובדבנים, הו הדובדבנים! לנגוס בפרי הבשל, המיץ הניגר, החיך המתלחלח, התאווה שאינה יודעת שובע.

חלק מחופשת הקיץ הייתי מבלה אצל דודתי לולה שחיה בכפר בשם טרובוחובצה. היו באים לקחת אותי לשם בכרכרה. בדרך, עברנו בכפר שאינני זוכר את שמו, שם נחנו אצל קרובי משפחה בשם באויר. זו הייתה שורה של בתים יפהפיים עם מרפסות גדולות מעץ מגולף בצורות שונות, מעשה אומנות. כאשר הגעתי לביתה של דודתי הייתי מאושר ממש. היה זה בית ענק שהיו בו המון חדרים, משרתים ומשרתות. בשטח שמסביב שוטטו פרות, סוסים ובעלי חיים רבים אחרים.

דודתי לולה אהבה אותי מאד ופינקה אותי. הייתי יוצא איתם רכוב על סוס ליער שנמצא בקרבת מקום. שאפתי לקרבי את ריח הניחוח של העצים והזנתי עיני בפרחי הבר, על שלל צבעיהם. ממש גן עדן עלי אדמות. היינו יורדים מהסוסים, הולכים בין העצים הסבוכים, קוטפים פירות יער למיניהם ומכניסים אותם לתוך סלסלת קש גדולה שלקחנו אתנו. אחרי שטיילנו שעות ביער, כשאנו מלקטים את הפירות, חזרנו הביתה. או אז, החלה החגיגה האמיתית: דודתי לקחה שמנת טרייה וטבלה בה את פירות היער. אכלנו זאת עם פרוסת לחם שחור טרי שנאפה בבית. מה אגיד לכם, כך דמיינתי את טעמו של הלוויתן שסועדים הצדיקים בעולם הבא. אלה היו הימים היפים ביותר שביליתי כילד.

דודי התפנה פחות מדודתי לבלות עם הילדים. הוא היה איש רציני מאד והקדיש שעות רבות לניהול עסקיו.

במשך שנים רבות, הופיעו בחלומותיי תמונות מימים אלו ובתוכן בני משפחתי. אלה היו רגעי חלום נעימים ביותר. כאשר התעוררתי, חזרתי למציאות האפורה שהייתה מנת חלקי שנים הרבה. אינני יודע מי גר שם כיום ומי שדד את כל האחוזות של המשפחה. אנשים רבים נוסעים לחפש שורשים. אני, בינתיים, אינני מסוגל נפשית לעמוד במבצע קשה שכזה.

במשך שנים, הטרידה אותי שאלה אחת שעד היום שמענה הגיוני לה אין: מהי מהות השנאה ליהודים שהתפתחה באזורים האלה? הרי, כשהסתובבתי עם דודי בין האיכרים, ראיתי איזה כבוד רכשו לו ואיזו חיבה גילו כלפיו. האם הייתה זו העמדת פנים גרידא או שמדובר במשהו טבעי שנרקם מתוך יחסי השכנות? היהודים גילו תמיד רצון טוב לעזור והיו בעלי לב רחב כלפי שכניהם האיכרים. העזרה שניתנה הייתה הן כלכלית והן בייעוץ רפואי בעת מחלה. בני משפחתי התגוררו באותם המקומות במשך דורות. אינני מבין איך המשיכו לגור שם, גם לאחר שהופיע שם איזה שהוא צורר, מסית ומדיח, שבהשפעתו היו הגויים עושים פוגרומים ביהודים, טובחים ושודדים אותם. רק בזכות כמה בעלי נשמות טובות שהסתירו אותם הצליחו יהודים לשרוד: נמצאו איכרים אוקראינים, ספורים אמנם, שהיו מוכנים לסכן את חייהם ונתנו מחסה ומחבוא לשכניהם היהודים.

שכן נוסף, שגר משמאל לביתי, היה המלמד. אני זוכר את שם המשפחה שלו-קופלר. מגיל חמש הייתי הולך אליו הביתה ללמוד "אלף-בית", תורה ולקבל שיעורים ביהדות. אני זוכר שהייתה לו בת אחת, מבוגרת ממני. אינני יודע מה עלה בגורלה. אבל אני יכול לנחש. המלמד היה איש מרשים: גבוה מאד, עטור זקן ארוך, בעל עיניים כחולות, לבוש קפוטה וחבוש במגבעת רחבה. אמי הקפידה שאלך ללמוד אצלו מדי יום. בהיותי קטן, עשיתי זאת לא בחשק גדול, כי באותה שעה כל החברים שלי שיחקו כדורגל ומשחקים אחרים שלא רציתי להחמיץ. משגדלתי, למדתי לאהוב את המלמד ואת שיעוריו גם יחד.

בימי הקיץ, נהגנו אנחנו, הילדים, לרדת לנהר הסטריפה שזרם לא רחוק מביתנו. היינו יורדים במורד ההר אל הנהר ועל כן החזרה הביתה במעלה ההר הייתה קשה. עיריית בוצ'אץ' בנתה כאן תעלה עם קירות בטון ברוחב של מספר מטרים ועל כן המים היו עמוקים ביותר. התעלה הובילה לכיוון הטורבינות של תחנת החשמל וזרם המים החזק הניע אותן. הרחצה בתעלה הייתה מסוכנת ולכן גם אסורה. רק השחיינים המעולים שחו שם משום שאם לא היית כזה היית עלול להיסחף בקלות לתוך הטורבינה של התחנה ולהיהרג במקום.

יום אחד, עמדתי על שפת התעלה עם כמה חברים. הייתי אולי בן חמש. מישהו הגיח מאחורי ודחף אותי לתוך המים. לא ידעתי לשחות, אבל מתוך אינסטינקט התחלתי להכות במים בכפות הידיים וכך צפתי ולא טבעתי. המים היו קרים מאד כי היו אלו מי שלגים שנמסו והגיעו אלינו בזרם חזק. זה היה השיעור הראשון וגם האחרון בשחייה, שכן מאז אני שוחה.

אחר כך התבררה כנראה זהותו, אמרו שהיה זה בחור פולני שדחף אותי למים.

בגיל שש התחלתי ללכת לבית הספר. אמנם, בעיר הייתה קהילה יהודית גדולה, אבל ביתנו נמצא בקצה העיר כך שהיינו רק כמה ילדים יהודים בודדים בכיתה שכללה בעיקר ילדים אוקראינים ופולנים. מיד, הם נתנו לי לחוש שאינני רצוי בחברתם. פתאום נהייתי "ז'יד" ותפסתי שאני יהודי, על המשמעויות הלא-נעימות הכרוכות בהגדרה זו. אז, שמעתי לראשונה את הביטוי "יהודים, לכו לפלסטינה!" המורים לא הגיבו לקריאות האנטישמיות שהוטחו בי ועשו עצמם כלא שומעים. בגמר הלימודים, היו הילדים מחכים לי בחוץ וממטירים עלי "מבול" של אבנים. בדרך כלל, לא נשארתי חייב והתחלתי לזרוק עליהם בחזרה, השבתי להם מלחמה שערה. נעשיתי קלע לא רע: הייתי מתאמן בזריקת אבנים לכיוון מטרות שונות, כגון עצים או סלעים גדולים.

בבית לא התרגשו במיוחד כאשר סיפרתי להם כל זאת. גילויי אנטישמיות היו בעבורם בבחינת מובן מאליו.אני מוכרח להגיד שלא כל הילדים היו עוינים. היו גם כאלה שדווקא שיחקתי איתם. היה לי מספר קטן של חברים נוצרים פולנים. אלו באו מבתים תרבותיים יותר. אפשר היה לראות זאת לפי התנהגותם. הם היוו חבורה קטנה ומעולם לא שמעתי מפיהם ביטויים אנטישמיים. גם ביקרנו אחד את השני ואף בביתם הרגשתי בנוח ולא התעוררו בעיות למיניהן. הידידות איתם נבעה מכורח המציאות, כי חוץ מבני דודי לא היו ילדים יהודים רבים בסביבה שלנו. כאמור, היו בכיתה שלי כמה ילדים יהודים נוספים, אבל הם גרו רחוק, כך שלא התראינו הרבה מחוץ לבית הספר.

חברי ואני נהגנו להיפגש ולשחק כדורגל. הכדור היה עשוי מפיסות בד תפור שהיו מכניסים לתוכו חתיכות בד דק דחוס, וכך שיחקנו. כמובן, היינו צריכים לבעוט בעיטות חזקות על מנת להעיף את הכדור. כך זה עבד עד שהכדור היה נוחת בשלולית מים והיה נספג במי בוץ. כתוצאה מכך, הכדור הפך לכבד. אם חס וחלילה הכדור פגע בך יצא שגם התלכלכת וגם קיבלת 'זפטה רצינית'. למרות שהמשחק היה רצוף קשיים ומכשולים, הדבר מעולם לא הפריע לנו והמשכנו לשחק.

משחק אחר אהוב עלינו היה 'מחבואים'. שיחקנו בחורשת עצים שבה תמיד אפשר היה למצוא עץ להסתתר מאחוריו.

צריך בכל זאת לזכור, שילדים פולנים אלו, חבריי, היו בבחינת מיעוט. מרבית הילדים היו נגועים באנטישמיות שאותה ספגו מחלב אמם. כמה וכמה גילויים לא נעימים של שנאת יהודים הופנו גם אלי.

כמובן, התרחשויות אלו היו כאין וכאפס לעומת מה שעתיד להתחולל כעבור שנים ספורות.