עלול להכיל

"אימא של עמית?" שואל הקול מצידו השני של הקו.

"כן," אני עונה, מנסה להבין מי מתקשר אליי עכשיו, בצוהריים של יום רגיל באמצע חודש יולי.

"הסייעת של עמית לא תעבוד בשלושת הימים הקרובים, ואין לנו מחליפה, אז לא תוכלי להביא את עמית לקייטנה," אומר לי הקול.

"מה זאת אומרת?" אני נדהמת, הרי סייעת זו זכות ולא חובה. מותר לנו לוותר על הסייעת. אסור למנוע מילד עם אלרגיה להגיע לקייטנה, ועוד לקייטנה שהיא חלק מבית הספר של החופש הגדול.

"אתם לא יכולים להגיד לו לא להשתתף בקייטנה עם החברים שלו," אני מנסה להסביר. הקול אומר לי שהיא לא קובעת ורק אמרו לה להודיע לי. אני יודעת שזו עוד מלחמה, לא הראשונה ולא האחרונה, שמטרתה להבטיח שהילד שלי יקבל יחס שוויוני.

היכרות ראשונה

אני לא רוצה שהאלרגיות יגדירו את הילד שלי. אני נלחמת בזה בכל כוחי, אבל כשאני כותבת לראשונה לגננת, למורה, למדריכה בקייטנה, אני מציגה את עצמי כ"אולגה, אימא של עמית, ילד מולטי אלרגי," אני מחפשת את האיזון הנכון בין להפחיד מספיק כדי שידעו לדאוג לו לבין לא להפחיד יותר מדי, כדי שלא יגידו שהם לא רוצים לקחת אחריות. אני לא תמיד מצליחה.

איפה נמצא האיזון? הילד המצחיק והחכם שלי, זה שיודע לסובב את כולם על האצבע הקטנה שלו, הופך להיות רשימת מצרכי מזון שעלולים להרוג אותו. רשימת מגבלות. איך אבקש שיראו אותו כפי שהוא באמת, אם כך אני מציגה אותו — כרשימת דברים אסורים.

רגע אחרי שאני מציגה רשימת הוראות לסביבה, כשאני חוששת שהלחצתי יותר מדי, אני עוברת להסברים. "פעם זה היה הרבה יותר גרוע, עכשיו זה ממש בקטנה," אני אומרת. כלומר, אני יודעת שזה לא באמת בקטנה, אבל פעם הרשימה הייתה ארוכה הרבה יותר: ביצים, שומשום, אגוזים, בוטנים, שקדים, אפונה, עדשים, שעועית, אבל לא שעועית ירוקה כי היא ירק ולא קטנייה, חומוס, חרדל וקיווי. פתק עם הרשימה הזו היה תמיד בארנק שלי והקפדתי לבדוק את עצמי פעמיים. עכשיו הרשימה קצרה וכוללת "רק" אגוזים — אפילו מותר "עלול להכיל אגוזי מלך"! —, בוטנים, אפונה, שעועית וקיווי.