הדייר מהקומה השנייה

חלק ראשון

 המשאית הסמוכה למדרכה נפתחת בעליצות ומתוכה קופצת בחורה מתולתלת וחייכנית. בתנועה של אתלטית שסיימה נחיתה וירטואוזית, היא משתהה רגע כדי לוודא ששתי רגליה אחוזות היטב בקרקע ומסיטה מבטה לצדדים, כבוחנת. בתוך כך היא מבחינה בי, ישוב בפתח הבניין על מעקה הכניסה. היא נעצרת לרגע אחד של תהייה, ומיד פושט בפניה חיוך רחב ועליז. ההפסקה המדומה נקטעת עם הישמע קולה של אישה נוספת, מבוגרת יותר, עליזה פחות, שפוקדת על הבחורה לעזור לה לרדת מתא המשאית.
לבחורה קוראים אֶמה. את זה אדע בעוד כמה שעות, כאשר תנקוש על דלתי שבקומה השנייה, ובאותה עליזות תיידע אותי על כך שהיא ואִמה, כפי שכבר ראיתי, עברו להתגורר בקומה הרביעית, הדירה עדיין ריקה ולא מאובזרת מספיק, ואת הדוד החשמלי יבואו לתקן רק מחר בבוקר, ולכן, אם לא אכפת לי, היא תשמח להשתמש בשירותי המקלחת שלי, שכן היא, שמגיעה מאזור הכפר וכל חייה חיה מחוץ לעיר, עדיין אינה מסוגלת לסבול את תחושת הפיח הדבק בשערה, ובוודאי שלא תוכל להישאר כך עד שיואיל החשמלאי בטובו להגיע למחרת, מה עוד שעד לא מזמן בילתה כמה שעות בתא הנהג של משאית ישנה, ואם כי הנסיעה כשלעצמה היתה נחמדה למדי והיא נהנתה מאוד מן המראות הנשקפים ממרום מושבה המוגבה (היא מסוגלת להביט במשך שעות ללא לאוּת בנופים חולפים, כך מיהרה להוסיף), התא היה מאובק ורווי ריחות לא נעימים, עניין לא מפתיע במיוחד לאור צורתו הכללית של הנהג, שאמנם היה חביב מאוד ואף איפשר לשתיהן לנסוע איתו את הדרך (אִמה התעקשה לחסוך את דמי הנסיעה והיא לא התנגדה, למרות שהיתה מעדיפה להגיע לכאן ברכבת כי מעולם לא עשתה זאת בעבר, ולמרות שזאת היתה לה הנסיעה הראשונה גם במשאית, עדיין היתה מעדיפה את הרכבת, שהזכירה לה סרטים ישנים בשחור־לבן שהיתה צופה בהם כשהיתה ילדה ואביה עוד היה בחיים), אך עדיין, מראהו החיצוני, הטיפוסי, הבְהיר שאבק וריחות לא נעימים לא מרתיעים אותו במיוחד, וכפי הנראה הוא מבלה שעות כה מרובות בתא הנהג הזה בנסיעותיו ברחבי המדינה, עד כי אינו מסוגל להבחין בהם כלל והם הפכו כבר לחלק מחייו, כמו ההגה ולוח המחוונים והטייפ המקולקל, ולמראה הנהונִי האילם והנבוך היא אוחזת מיד בתיק צד שהיה מונח על הרצפה לידה, ובצעד בטוח פוסעת אל תוך דירתי, כאילו היתה כאן רבבות פעמים והדרך אל חדר המקלחת שלי מוכרת לה זה ימים רבים.
קול זרימת המים מפיח בי שמחה מוזרה. לזמן־מה כאילו הפכתי להיות זר בביתי שלי, ואני בוחר לשטוף כמה כלים שנותרו מארוחת הצהריים, ובלבד שאתעסק במשהו, מה גם שקולות הכלים הנשטפים מְסירים ממני את המבוכה התלויה בצלילים המופקים כעת מחדר המקלחת, שבאופן טבעי ובלתי נשלט מעירים את החוקר הרדום שבי, וזה, שבדרך כלל עוסק דווקא בחקר מילים, אוסף כעת את הצלילים הנשלחים אליו כמוצא שלל יקר, ומתחיל למיינם ולחפש בהם צלילים נוספים, ובין צלחת לכוס נשמעת לפתע קריאתה של אֶמה, ואני ממהר אל חדר המקלחת תוך שאני מייבש את ידַי במגבת המטבח, על מנת לשמוע את קולה מעבר לדלת המבשר לי שהבחינה עכשיו ששכחה להביא איתה מגבת, ואני ממהר לספק את המבוקש, רק כדי לצפות בזרועה הרטובה והעיוורת נשלחת מבעד לחרך הדלת הפתוחה מעט, אוחזת במגבת וממהרת לסגת פנימה.
"תודה," היא קוראת מבפנים, ואני שומע אותה צוחקת.