אחיות אחיות

חלק ראשון ־ וֶרָה, וֶרוּצ'קָה

הרבה פרטנזיה יש בשם וֶרה, אמרה דבורה, חלשה וחיוורת לאחר הלידה הממושכת. שערה השחור פרוע, מפוזר על הכרית הצחורה והמעומלנת במרכזה של מיטת ברזל צבועה לבן, בבית־החולים הדסה, שעם השנים חרב עד היסוד, ואיתו חלקו הראשון של סיפור חייה. הרבה פרטנזיה, היא אמרה לליאון, שבא אל מיטת הלידה והציע לקרוא וֶרָה לתינוקת הזעירה, שראה רק לרגע בידיה של האחות מעבר לחלון הזכוכית. לדעתו של ליאון ורה וייצמן היא השראה נהדרת לבת הקטנה שלו, שנולדה בבית־חולים לבנטיני בארץ החמה הזאת. דרך מצוינת להנציח את עיר הולדתו רוֹסְטוֹב על נהר הדון, בה חי עד גיל עשרים וחמש בשם לייבּ רוסטוביץ'. ורה הוא שם מצוין להתוות דרך רבת הצלחה לרכה הנולדת, וכבוד כמובן, כמו זו שנחלה בת עירו המפורסמת, שבעלה הפך לימים לנשיאה הראשון של המדינה היהודית.
לזה את קוראת פרטנזיה, הוא צחק, אם היה נולד בן הייתי רוצה לקרוא לו צ'רלס. עד כדי כך אהובים עליך האנגלים? שאלה דבורה, וליאון אמר, הוא לא אנגלי, הוא שוודי ואמריקני והוא המעופף שגָבַר על האוקיינוס האטלנטי ותארי לעצמך שהוא עף כל הדרך מאמריקה עד פריז באווירון, ללא חנייה. טוב שנולדה תינוקת, אמרה דבורה, שיהיה ורה.
במיטות השכנות חבקו אמהות צעירות את ציפי, את רותי, את שולה ואת חרמונה. רק דבורה, בנימה דקה של התנצלות אמרה, ורה, כך בעלי רוצה, זה מזכיר לו את הבית. זה שֵם שאין לו כינויי חיבה, התלוננה דבורה כשעזבו את בית־החולים והתינוקת כבר בזרועותיה, ושבו לחדר הקטן, שחלונו הדרומי צופה אל כרם התימנים. בחדר הזה תזחל ורה לראשונה ועל מרצפותיו המצוירות תעשה את צעדיה הראשונים.
תִּראה, ליאון, תראה את ציפורה, שיש לה ציפי, וציפ, וציפקה, או את שושנה שיש לה שושנקה, ושוש, ושושי ושני, ומה אנחנו? וֶרוּצְ'קָה, הציע ליאון. ורוצ'קה, חזרה אחריו דבורה, זה נשמע לי גלותי אפילו יותר מוורה.
עכשיו נסדקת שכבת השקט הדקה שמפרידה בין העולם לבין הלבה הרותחת אצל ליאון מבפנים, והוא נושף בקול שקט, נחשול לוהט מהול בוודקה שמתפוצץ לו מהגרון, הגיע הזמן שילידי הארץ, ובמיוחד את, דבורה, תפסיקו לחשוב שאתם מי יודע מה, ולנפנף עם השם־גנאי הזה שאתם מדביקים לכל דבר שאנחנו עושים. זה גלותי, וזה גלותי. אבא ואמא שלך דיברו יידיש כשהם הגיעו הנה, לפני שהלכו לקיבוץ, אז מתי הפכתם לאדוני הארץ הזאת, שאנחנו גלותיים בשבילכם? היא תהיה ורהל'ה או ורוצ'קה, ולא היא ולא אף אחד מהדור שלה ידאג שיש לו שם גלותי.
 
הוויכוח ביניהם לא נוגע לוורה. היא מסובבת ראש בחיוך כשקוראים לה ורה או ורוצ'קה. כשהיא מתנועעת בחיוניות ומנסה לתפוס בכל חפץ שמונח בדרכה, ליאון אומר, היא דומה לי, חסרת מנוחה, אקטיבית, יש לה מה שצריך בשביל להיות אמנית. ואז, כשוורה כבר בת שנה, היא מסרבת לנעול את נעלי העור הקטנות, עם השרוכים הלבנים, הנעליים הראשונות שהוא קנה במיוחד עבורה. ליאון אומר לדבורה, היא דומה לך, רוצה רק יחפה, כמו בת כפר, אוי ואבוי, איזה כפות רגליים גדולות שיהיו לה.
כבר בימים הראשונים, כשוורה עומדת על הרגליים, ליאון מבקש מדבורה שתטייל איתה אל המקום שהוא קורא לו "האַטֶלְייֶה שלי", שנמצא בקצה יונה הנביא. דבורה קוראת לו "סטודיו". שם הוא מצייר בחלל רחב וגדול עם חלונות גבוהים פתוחים אל הים, שאף פעם לא מנקים את השמשות שלהם. מדי בוקר ליאון פותח אותם לרווחה ומכריז: יום חדש מפציע בארץ ישראל. שולחנות עץ גדולים חוצים את המקום לרוחב, וכני הציור ממלאים כמעט את כל המרחב הפתוח. אל האטלייה מגיעים גם תלמידים לשיעורים שליאון מלמד. חלקם אפילו בעלי כישרון, כך הוא אומר, אבל בכל זאת, מדי פעם הוא צריך להשגיח עליהם ולהעיר הערות. תפתחו את העיניים, הוא אומר, תִּלְמדו את מה שאתם רואים, אל תציירו את מה שאתם יודעים. צריך להתבונן באלף עיניים.
כשדבורה משאירה את ורה בסטודיו, ליאון חייב לפקח גם עליה, להשגיח שלא תכניס לפה מסמר או מברשת, ושלא תיגע בבדים הרטובים שהתלמידים משעינים אל הקירות. בכל פעם שהיא מתקרבת אליהם ומושיטה יד קטנה, ליאון מזדרז אליה ותופס אותה בשתי ידיים, מניף אותה באוויר. היא נולדה עם רעב לאמנות, הוא אומר לתלמידים, אם אני לא אחזיק אותה, היא תבלע את הצבעים.
ורה לומדת שכאן לא רצים כדי לא להפיל כַּן ציור שמישהו עובד עליו. כשהיא עוברת בזהירות בין הכַּנים, התלמידים של ליאון מלטפים לה את הראש ועוזרים לה להוריד חימר מהשולחן, וכשהיא רוצה לצייר במכחול, הם פורשׂים לה עיתון על המרצפות הצבעוניות ומניחים עליו נייר ענק, כמו של הגדולים.
פעם היא ביקשה לאכול את הבננה שליאון הניח על שולחן עגול קטן, במרכז החדר, יחד עם פירות נוספים, וכד חרס גדול עם שיבולים. התלמידים צחקו בחיבה, וליאון אמר, לילדה יש חוש לקומפוזיציה, הבננה באמת מיותרת. קחי אותה, ורוצ'קה, תאכלי לבריאות. היום הצלת לנו את האמנות.
 
העיניים של ורה נוצצות וחדות, וכשהיא מדברת המבט שלה מתרוצץ ברחבי הסטודיו. אבא קורא לה "חמסין", כי היא תמיד חמה, תמיד מזיעה, וחייבת לעשות משהו עם הידיים. לרוב הן מלוכלכות בפלסטינה ובחימר. אחר־כך בצבעי גואש ובצבעי מים, בדבק ובקרטונים. ורה יודעת להעסיק את עצמה. בונה ויוצרת. ילדה קטנה מתרוצצת בין התלמידים המבוגרים של ליאון, תלמידה שלא מן המניין. ליאון רואה בה ממשיכה את מורשת המשפחה מרוסטוב, לדורותיה.
הוא אוהב לספר לה על אביו, סבא שלה, שלעולם לא תכיר, ועל אבי־אביו ודודו ובני־דודיו ־ כולם אמני אמייל מומחים. עבודה של גויים, אבל הם מומחים לא פחות מהגויים, ואולי יותר. הנה תראי, ורוצ'קה, הוא מראה לה ספל אמייל לבן עם ציורים. תחזיקי ותראי כמה הוא כבד. אל תפחדי, אפילו אם יפול לא יקרה כלום, זה לא נשבר. תראי איזה ציורים יפים שיש עליו, את רואה, תפוח ודובדבן, זה פרי שאין לנו בארץ ישראל, ופטל, שיש לנו, ואוכמניות, שעושים מזה ריבה, היו לנו ביער המונים, וכאן אין בכלל, והפרח הזה הלבן, שפורח על־יד הנהר שלנו, באביב. זה ספל שאבא שלי צייר, סבא שלך. כשליאון אומר סבא שלך עיניו מתמלאות דמעות.
ורה רגילה שככה קורה לו ולא אומרת כלום. גם אני ציירתי ספלים כאלה, הוא אומר, אבל אחר־כך כבר לא רציתי לצייר ככה, כי זה אוּמנות, ארטיזָנָה, כמו שאומרים בצרפתית, ואני רציתי אמנות אמנות. עכשיו, כשוורה בגיל ארבע הוא מסביר לה את ההבדל. אמנות זה כל החיים, זה משהו שאת עושה כי את לא יכולה שלא לעשות אותו. אמייל זה משהו אחר. את עושה ומשלמים לך. ואת עושה הכי יפה שאת יכולה, אבל את יכולה גם בלי זה. ובלי אמנות אי־אפשר.
דבורה מתערבת ואומרת, יש הרבה אנשים שחיים בלי אמנות. גם להיות אחות בבית־חולים זה מספיק חשוב. את מצילה חיים של אנשים לא פעם ולא פעמיים. אבל ליאון אומר, בכל זאת אמנות זה לא. תעזוב את הילדה, דבורה מחזירה לו, תן לה לגדול כמו שהיא רוצה ולא כמו שאתה החלטת שהיא צריכה להיות, והוא משיב, תסתכלי עליה, מי מכריח אותה, היא עושה את זה באופן אינסטינקטיבי.
גם על המכבייה הם מתווכחים. ליאון רוצה לקחת את ורה לראות את התחרויות, במיוחד את האתלטיקה הקלה, כי הגיעו ספורטאים מכל העולם. דבורה חושבת שהאיצטדיון רחוק מדי, ויהיו המון אנשים, ורה עלולה ללכת לאיבוד. ובכלל, מי לוקח ילדה עוד לא בת חמש לתחרויות ספורט. אני אחזיק לה את היד מהרגע שנצא מהבית ועד שנחזור, מבטיח ליאון. דבורה מתעקשת, מספיק שתעמדו בשדרות רוטשילד ותראו אותם צועדים, ודיזנגוף ירכב על הסוס שלו, שזה יותר מעניין מכל התחרויות. את זה היא יכולה לראות כל יום, אומר ליאון, אבל תחרויות כאלה מתי היא תראה. ושוב דבורה נלחמת על שלה, זאת לא הפעם האחרונה, יהיו עוד מכביות, לא צריך לעשות דברים מוקדם מדי. תן לה להיות ילדה.
 
ורה בת חמש. את יום ההולדת חוגגים באטלייה של אבא. דבורה לא מרוצה מכך שהמסיבה תתקיים שם, ועוד עם תלמידים מבוגרים שיגרמו לוורה להרגיש שוב הכי קטנה. כשאין משפחה צריך להזמין ילדים, ביום הולדת צריך להרגיש גדולים. יכולנו לחגוג בבית.
אבל הוא כבר מזיז את שולחנות העץ הרחבים אל הקיר, יוצר מרחב פנוי במרכז האטלייה ומחבר לחשמל את הפטיפון שהביא מבית דיזנגוף. יהיו ריקודים, הוא אומר לדבורה, אצלנו בבית אי־אפשר לעשות צעד אחד מבלי להיתקל במשהו. דבורה אומרת, אבל יש גינה ויש חוף ים ואפשר למצוא מספיק מקומות פתוחים, ולא הסטודיו שלך עם הריחות של הצבעים והטרפנטין.
 
ורה זוכרת במעומעם את יום ההולדת ההוא. אבל את הבוקר שלמחרת היא זוכרת היטב. היא מתעוררת כמו בכל יום, כשקרן שמש נכנסת דרך התריס ופוגעת ישר בקיר שמול המיטה. באותו בוקר משהו משתנה בקולות הבית. היא לא שומעת את רחש המים המבעבעים בקומקום התה, ולא את המים הזורמים בחדר המקלחת כשאבא מתגלח, גם לא את הצעקות שלו משם אל עבר אמא, שמחזירה לו בצעקות, תפסיק לצרוח אתה מעיר את השכנים. השקט של עכשיו אינו מוכר לה. על כיסא ליד המיטה מונחות בערימה כל המתנות שקיבלה אתמול. רובן ציורים שנתנו לה התלמידים של אבא; ציורי נוף קטנים, ציורים של כדים עם שיבולים, כל מה שהם מציירים אצל ליאון בסטודיו, עד שהוא מרשה להם להתחיל לצייר מהדמיון. רק אמא הביאה לוטו חיות וכדור צבעוני, ובשניהם היא תוכל לשחק עם אבא.
ורה עדיין במיטתה, מנסה לנחש למה השקט ומתי יחזרו הקולות והצעקות של הבוקר. אמא נכנסת לחדר. ורה עוקבת אחריה בעיניים. אמא פותחת את החלון לפני שהיא מסתכלת עליה. היא נראית קצת עייפה, כאילו לא ישנה בלילה, והשיער שלה פרוע, כמו בבקרים שהיא לא הולכת לעבודה. היא עומדת עם הגב לוורה וצופה החוצה דרך החלון. היא לא ממהרת כמו בכל בוקר. אמא, ורה לוחשת, אבל דבורה לא שומעת אותה. אמא, ורה מגבירה את הקול ואז דבורה מסתובבת אליה. באור שנכנס מהחלון, הפנים שלה הם צללית כהה וורה לא מצליחה לראות את העיניים שלה. רק כשדבורה מתקרבת למיטה, ורה מבחינה שיש בפנים שלה משהו כועס או עצוב או אולי אפילו כואב, אבל היא לא מבינה מה. ורה'לה, אמא אומרת ומתיישבת על מיטתה. ורה זזה קצת ומפנה מקום לאמא, שרוכנת לעברה ומעבירה אצבע על המצח ואחר־כך על האף והשפתיים. ורה פותחת את הפה ובולעת את האצבע של אמא ומחייכת, כמו שהיא תמיד עושה עם האצבע של אבא. גם אמא מחייכת, חיוך קצת עקום. אין דרך קלה לספר לילדה שהוא נסע.
אבא נסע, דבורה אומרת, הבוקר הוא נסע לפריז, מוקדם, לפני שהתעוררת.
ורה שותקת. יש כל־כך הרבה שאלות שהיא רוצה לשאול, ובכל זאת היא שותקת.
תקומי, דבורה אומרת, תקומי ונאכל ארוחת בוקר.
הוא נסע באונייה? ורה שואלת אחרי שסיימה לשתות את כוס החלב החם.
כן, באונייה, דבורה עונה.
המים בים עמוקים מאוד ולפעמים יכולה להיות סערה בים והאונייה יכולה לטבוע, ורה אומרת.
האונייה של אבא חזקה מאוד ורב־החובל הוא איש חזק ואמיץ והוא יביא את אבא לפריז בלי שום בעיה.
 
דבורה חשבה שהילדה חייבת לדעת על הנסיעה מראש, אבל ליאון מנע ממנה לספר. הוא לא רצה לגרום לילדה טראומה לפני החגיגה שלה. הנסיעה ממילא תישכח בין המתנות והשמחה עליהן. דבורה אמרה שאין לו בכלל הבנה בפסיכולוגיה, וליאון לא הבין על מה היא מדברת, איזה פסיכולוגיה יכולה כבר להיות לילדה בת חמש שגדֵלה על חוף ים ומציירת כל היום? אולי היא, דבורה, צריכה פסיכולוגיה כדי לעכל את הנסיעה שלו. חוץ מזה, כמה זה כבר חודש? למה לעשות מזה עניין כל־כך גדול?
חודש הוא באמת לא זמן ארוך, הרי רק על האונייה ישהה קרוב לשבועיים, ואחר־כך הנסיעות ברכבת לפריז ובחזרה. דבורה ידעה את הפרטים האלה. ובכל זאת, רק לפני חצי שנה הוא חזר מפריז, מתערוכה גדולה, והיא לא חשבה שייסע שוב תוך זמן קצר כל־כך. משהו בתוכה אומר לה שהנסיעה הזאת לא תסתכם בחודש. היא ראתה את הציורים שהוא בוחר בקפידה ואורז בניירות חומים ובלוחות קרטון כדי לקחת איתו לתערוכה, היא ראתה איך הוא מקפל בתשׂומת לב את החליפה הכהה שהביא מרוסטוב ומכניס למזוודה גם את החולצה הלבנה שקנו ביפו. ההתרגשות שלו. היא יודעת שבשבילו זאת נסיעה גדולה וחשובה. דבורה הבינה שיהיה קשה לראות את הקטנה שמחה כל־כך, כשלמחרת יום ההולדת הכל ישתנה, והיא תהיה מופתעת ומאוכזבת, ובעיקר לא מבינה איך הסתירו ממנה את הנסיעה של אבא. כשזה יתגלה לה הוא כבר יהיה רחוק בים, שקוע בעולמו, נפרד ממנה.
והנה עכשיו היא זאת שצריכה להסביר לקטנה למה אבא עזב בפתאומיות, ולמה התערוכה חשובה עד כדי כך שנוסעים לכבודה יום אחרי יום ההולדת, ובעיקר למה שמרו מפניה את דבר הנסיעה בסוד. דבורה מסתכלת בוורה ושוב כועסת על עצמה שנתנה לליאון להחליט החלטה כבדת משקל בעניין חינוך הבת, אך עמוק בתוכה היא אומרת, אין לך את מי להאשים מלבד את עצמך.
באופן בלתי צפוי, הידיעה על נסיעתו של אבא אינה גורמת לוורה טראומה, כך על כל פנים נראה כלפי חוץ. ורה מבקשת לשחק בכדור החדש ולא שואלת שאלות נוספות. כנראה שהבעיה היא באמת שלי, דבורה אומרת לעצמה, הוא צדק, לי קשה עם הנסיעה.
 
דבורה לא טועה. ליאון ישאר ארבעה חודשים בפריז. הוא ישלח גלויות עם תמונות של רחובות העיר, ועליהן יוסיף נשיקות ואהבה, ובכל פעם סיבה אחרת לכך שהוא משתהה ועדיין איננו חוזר הביתה כמתוכנן. הציעו לו תערוכה בגלריה חדשה שנפתחה ברובע השישי, מגיע סוחר אמנות חשוב מברלין והגלריסטית שלו רוצה שייפגשו, אחר־כך הוא כבר קורא לה מִירֵיי. מיריי מבקשת שישאיר עוד ציורים כדי שתוכל לסדר לו תערוכה גם בקיץ; אחר־כך יורד שלג, ואחר־כך הוא חייב להישאר למכור עוד תמונות כדי שיהיה לו כסף עבור כרטיס חזרה ארצה.
 
ורה אוספת את הגלויות שליאון שולח מפריז. בכל גלויה הוא מוסר דרישת שלום לוֶרוּצ'קה המתוקה שלי. היא אוהבת במיוחד את התמונה שבה רואים אנשים יושבים סביב שולחנות ברחוב. היא יכולה לדמיין את אבא ואמא יושבים יחד. לאמא יש שמלה כהה עם פרחים ומחרוזת יפה על הצוואר, והיא מחייכת אל הצלם בזמן שאבא שותה כוס יין.
את חושבת שיש לאבא כובע כזה, כמו לאיש בתמונה? היא שואלת את אמא. לכובע כזה קוראים מגבעת, דבורה עונה. יכול להיות שאבא קנה לעצמו מגבעת כזאת? אי־אפשר לדעת מה הוא עושה בפריז ומה הוא לובש שם, זה כמו בן־אדם אחר.
ורה אוהבת גם את התמונה עם המגדל הצר שיש לו שתי רגליים בתוך הבתים ושפיץ בעננים, מפני שליאון כתב שהיה שם, על השפיץ של המגדל, שרק בתמונה הוא נראה כל־כך קטן, אבל בעצם יש שם למעלה, בקצה, מסעדה שלמה, עגולה, והוא השקיף ממנה על כל פריז, שנראתה קטנה, והבתים כמו צעצועים של ילדים. אבא נמצא שם עכשיו? על השפיץ? ורה שואלת, ודבורה צוחקת, קשה לי להאמין שהוא עכשו על השפיץ, בטח צילמו את התמונה הזאת לפני הרבה זמן, לפני שהגיע לפריז, כי כל מי שמגיע לפריז רוצה להגיע לשפיץ. דבורה מזהה אכזבה בפניה של ורה ומוסיפה מייד, כולם רוצים להגיע לשפיץ אבל רק מי שיש לו הרבה אומץ מגיע לשם. ולאבא יש אומץ, אומרת ורה בשמחה. בדברים מסוימים כן, אומרת דבורה, ובדברים אחרים הוא פחדן גדול. למשל מאריה או נמר, משלימה ורה. כן, דבורה מסכימה, אבל לא רק.
 
בתמונה של סירה שטה על אגם בתוך יער ורה מסתכלת רק פעם אחת ולא מבקשת יותר, מפני שהיא רואה שלדבורה צצות דמעות בעיניים. זאת תמונה עצובה, כמו של סבא? שואלת ורה. לא, מה פתאום, דבורה מתאפקת. אז למה לבכות? אני לא בוכה, אני רק מדמיינת איזה יופי היה אם כולנו היינו שטים ככה בסירה, היא מנגבת בידה את הדמעות. בפריז? אפילו בירקון, היא עונה לוורה, אפילו בירקון.
 
יום החזרה של אבא באונייה הוא יום חג בשביל ורה, נסיעה ראשונה באוטובוס מתל־אביב לחיפה. בתחילת הנסיעה היא יושבת קרוב לחלון ומסתכלת איך הבתים נוסעים אחורנית, ואחר־כך היא עוקבת אחר רצועת הים שמתקרבת כמעט עד הכביש, שעליו דוהר האוטובוס, ואז היא מתרחקת והמרחב שנפער בינה לבין האספלט מתמלא בחול מסנוור ובצמחים יבשים וקוצניים. באמצע הדרך דבורה מרימה אותה על הברכיים ומפנה מקום לאיש מבוגר. השמלה של דבורה חלקה ורכה, וּורה משתדלת לא לזוז הרבה כדי לא לקמט אותה, כי דבורה שונאת שדברים מתקמטים ולא נראים כפי שהם צריכים להיראות.
שתיהן שותקות במהלך הנסיעה. ורה מנסה לדמיין איך ייראה אבא כשיירד מהאונייה, אבל היא לא מצליחה להיזכר בפנים שלו. היא יכולה לשמוע בבירור את הקול שלו, כשהוא צוחק וכשהוא מדבר, אבל לא את הפנים. בחלון מתחילים לצוץ הרים. אמא אומרת, תראי, אנחנו מתקרבים לחיפה. בחיפה יש ים, כמו בתל־אביב, אבל יש גם הרים שאין לנו בתל־אביב, ועוד מעט נגיע לנמל. דבורה מסבירה לוורה שנמל זה כמו תחנה מרכזית, אבל של אוניות ולא של אוטובוסים. אז איך נמצא את האונייה של אבא בתוך כל האוניות? ורה מודאגת. בשעה אחת־עשרה, דבורה מרגיעה אותה, יירדו אנשים לחוף רק מהאונייה של אבא וככה לא נתבלבל עם אוניות אחרות.
בכל זאת, כשהן מגיעות לנמל, הכל נראה לוורה מבולבל. אמא מוציאה מהתיק נייר ומראה אותו לאיש בכניסה, כדי שיאפשר להן להיכנס פנימה. ורה מסתכלת רחוק מאחוריו ורואה הרבה מאוד אנשים, וכולם צועקים בכל מיני שפות, ובכלל לא בעברית. רחוק יותר היא מזהה את התרנים של האוניות. אין אף אונייה שאפשר לדעת עליה שהיא האונייה של אבא. האיש אומר לדבורה, בבקשה, תיכנסי, גבירתי, והיא אוחזת ביד של ורה ומושכת אותה לכיוון האוניות.
הן עומדות על הרציף שקרוב מאוד למים. דבורה לא משחררת את היד מוורה ואומרת, אסור בשום אופן להתקרב לקצה כי המים כאן גם עמוקים וגם מלוכלכים מאוד. והנה האונייה של אבא, זאת הכי קרובה, זאת שיורדות ממנה עכשיו מדרגות. שתיהן צופות כיצד בזה אחר זה יורדים נוסעים במדרגות האונייה, וליאון לא נמצא ביניהם. אולי הוא נשאר בפריז, ורה נחרדת ודבורה לוחצת את כף ידה, מה פתאום, תכף הוא יירד, יש המון נוסעים באונייה. ורה רואה אשה עם תינוק על הידיים ועוד שני ילדים, בערך בגילה, מתקדמים לאט בירידה במדרגות, ואחריהם שני גברים מבוגרים מאוד שנראים כמו אחים, ועוד איש לבוש במדים כחולים, אולי רב־החובל של האונייה. אבל את אבא היא לא רואה. חכי, דבורה אומרת, אבא אף פעם לא יורד ראשון. יש לו זמן.
כשסוף־סוף ליאון יורד ודורך על הרציף, ורה לא מזהה אותו. דבורה מבחינה בו, מצביעה לכיוונו וקוראת, הנה אבא. ורה מסתכלת שוב ושוב על היורדים במדרגות ולא מוצאת אותו. שם, אומרת דבורה ומחדדת את אצבעה, הוא כבר ירד מהאונייה, שם, עם הז'קט הלבן, את רואה את האיש הזה עם המגבעת הבהירה? זה אבא.
הוא כל־כך השתנה, הוא לא יכיר אותנו, ורה חושבת בליבה. היא רואה את ליאון מתקרב בצעדים לא מהירים, עם שתי מזוודות כבדות בשתי ידיו. עכשיו היא רצה אליו. אבא. ליאון מניח את המזוודות ומרים אותה לחיבוק. ריח חדש מציף את אפה, ריח מתוק של פרחים. שׂמת בושם, אבא? היא שואלת והוא צוחק. זה אפטרשייב, בושם של גברים. בפריז גברים שמים בושם? היא מתפלאת, וליאון לא עונה. הוא נפנה עכשיו אל דבורה, מחבק את כתפיה וביד שנייה עדיין מחזיק את ורה קרוב אליו.
דבורה אינה נצמדת אליו. היא שומרת על מרחק, כאילו מפחדת שהשמלה שלה תתקמט אם תתקרב יותר מדי. מוֹן פֶּטי, ליאון לוחש לוורה באוזן, מוֹן טְרֶזוֹר. אני לא מבינה מה אתה אומר, ורה צוחקת, וליאון אומר, זה בצרפתית, קטנה שלי, אוצר שלי. ולמה לא בעברית? התרגלתי כבר לדבר צרפתית, אבל למה אנחנו עומדים פה בחום הזה, אולי נחפש את האוטובוס וניסע הביתה.
הוא התרגל להגיד מילות חיבה בצרפתית, חושבת דבורה ונאחזת בו בעל כורחה כדי לא לאבד את שיווי המשקל. קודם הוא היה רוסי, עכשיו צרפתי, מלֵייבּ הפך לליאון, והיא נשארת דבורה'לה הקיבוצניקית, כפרייה שאם לא הוא היתה עדיין מתהלכת יחפה ברחובות תל־אביב, כמו הכפריים שליאון מספר עליהם, אלה שנהגו להגיע בימי רביעי לשוק של רוסטוב עם שקים גדולים של חיטה וכוסמת. מון פטי, מון טרזור. היא שמעה כבר את המילים האלה והיא לא מצליחה להיזכר מתי.