לפני ואחרי בבני ברק סיטי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לפני ואחרי בבני ברק סיטי

לפני ואחרי בבני ברק סיטי

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אביטל ז'נט קשת

אביטל ז'נט קשת, ילידת 1966 , גדלה בשכונת יד אליהו ומתגוררת כיום עם משפחתה בבני ברק. בוגרת בית הספר למשחק "בית צבי" וסמינר הקיבוצים. חזרה בתשובה בשנת 2001 . אמנית רב תחומית, כותבת שירה ופרוזה. עורכת כתב העת "קול. שירה. אישה" מטעם גלריית המקלט, העוסק בשירה ובאמנות נשית. סיפור פרי עטה נמנה עם הסיפורים המומלצים של תחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" לשנת 2007.

פרסמה שני ספרי פרוזה, כל העולמות של גאולה (2010), לפני ואחרי בבני ברק סיטי (2015) ואת ספר השירה להחליף מילה (2018).

תקציר

זהו סיפורה מרטיט הלב של ליאה, שחקנית לשעבר, החוזרת בתשובה יחד עם בעלה ובנותיה ומפלסת לעצמה חיים חדשים בעיר בני ברק. תוך כדי חיפושים אחרי ילדה אחת, שגורלה נקשר בה, היא מגלה לא רק שרשרת מסירה נשית, אלא גם את עקבות הילדה שהיתה היא עצמה.
בטון חשוף וישיר, בקול שכולו אמת, פותחת אביטל ז'נט קשת צוהר אל חייהם של החוזרים בתשובה שעולמם היטלטל ונברא מחדש. חיי משפחה אמוניים, זיכרונות עבר מעולם נטול כבלים של דת וכנפיים של גאולה – אלה הם חומרי החיים המסקרנים ושובי הלב של ספר זה, שאינו פוסח על קשיי היום־יום וקשיי הפרנסה, ועל משאם הכבד של המצוות והעוֹל לצד שמחות קטנות שבין קודש לחוֹל.
טרם תואר מרקם החיים הישראלי במרחב העירוני החרדי באומץ רב כל כך. לפני ואחרי בבני ברק סיטי מזמין אותנו להכיר מקרוב את מאפייניו של הגורל הנשי בחברה הדתית על קהילותיה וחסידויותיה השונות. מבט בוחן זה, הקולט גם את הנסתר מן העין, מציג באור חדש גם את החברה החילונית שסברנו שאנו מכירים.

פרק ראשון

זאת לא האהבה שחלמתי עליה, אבל ידעתי שאקבל את מה שייתן
 
ברחוב הומה האדם עמדתי וצעקתי את שמו של בעלי. חזרתי וקראתי בשמו במכשיר הטלפון הנייד, שגם אותו כנראה לא אוכל להמשיך ולהחזיק. חרדת עוני צרה עלי, גרועה מחרדת מוות, שאיתה כבר התמודדתי בעבר ולא בהצלחה.
חרדת המוות היתה הגרועה שבחרדותיו של אלבר. עבר שבוע מאז בישר לי הרופא שממצאי בדיקת הדם האחרונה מדאיגים. רופאה נוספת פירשה יותר ופלטה את המילה "גידול". לא התייחסתי. הייתי מאוד עסוקה, עסוקה בלפתח את הקריירה הצולעת שלי, את הכישורים המולדים הנסתרים שלי, עסוקה בלחסוך כסף על מנת לפתח את העסק המתהווה שלי. הוספתי לרוץ, וגם לבשורות הרעות על בריאותי הרופפת הקשבתי במין משיכת כתפיים עצבנית שכמו רוצה לשאול, מה הלאה?
אולם כשהגעתי הביתה, אלבר בעלי הלך והחוויר. ברגע אחד איבד אלבר את יציבותו הנפשית המפורסמת.
"חשש לגידול," הוא חזר בקול אטי על האבחנה.
"כן," עניתי בחטף. אף פעם לא ראיתי אותו מודאג כל כך. הוא מבטל הכול, הודיע. "מבטל את מה?" איבדתי ריכוז. הנצח טס אצלי בקצב מהיר.
"את הנסיעה," הסביר.
אביו בן השמונים חלה בדלקת ריאות. אחיותיו ביקשו שימהר להגיע להולנד, לפגוש בשועל הקרבות הוותיק שהפעם כמעט הוכרע. אלבר הבטיח לרכוש במהירות כרטיס טיסה, אבל אם חיי עומדים בסכנה הרי אני הראשונה בסדר העדיפויות. הוא יישאר בארץ ויעקוב אחרי מצבי. רציתי להסביר לו שזה לא בדיוק ככה. היה כאן חשד, סיכוי רע שייתכן שיתבדה. אבל הוא בשלו.
פתאום, בבית הסגור, הרגש דגדג אותי בעדינות של אביב. חשתי אהובה. הוא אוהב אותי יותר ממה שהוא אוהב את אביו, חשבתי. אני באמת חשובה לו. אני והילדות. ידעתי שאף פעם לא איבד לחלוטין את הלהט המטורף שבו התעקש להשיג אותי בהתחלה, אבל לאחרונה התרבו בינינו המריבות. רק לפני כמה לילות ישבנו על הספסל שבקצה המדרגות העולות לרחוב שלנו. מתחתינו אבנים ירושלמיות סדוקות. מעלינו התעופפו עטלפים. דיברנו על יחסינו הכושלים עם עצמנו ועם אלוהים, ואני בכיתי. לא יכולתי לשאת את עצמי לא רצויה. אפילו לא לרגע זעיר. מול שאר הבריות למדתי שלא לבוא בדרישות. אבל אני נישאתי לגבר היחיד שאהב אותי יותר ממה שאוכל אי־פעם להחזיר.
שם, ולא בפעם הראשונה, הוא זינק על החולשות שלי. ועוד בתאווה כזאת. פתאום הרגשתי שזהו, חסל הכול. לא אעמוד בכך יותר, בית, ילדים, עבודה, דירה, משכנתה, הורים, משפחה. הייתי מוכנה להשליך אותם מעלי. ויתרתי. אני מוותרת. "אלוהים, אתה עדי האחרון," שיננתי, "תכף תראה איך אני מזדכה על הכול." הדמעות כיסו אותי כרשת פריכה. כשעליתי הביתה מצאתי את האומץ לעמוד לפניו ולומר שזהו. מבחינתי הכול נגמר. אלבר הכיר אותי. כהרגלו סיפר בדיחה, העמיד על שולחן המטבח כוס קפה שהכין לי, כולו מתחטא לפנַי. לא היה לו כל מחסום מלהשפיל את עצמו, ואני התרציתי. גם הפעם. התרציתי, אם כי בטקס המוכר הזה מצאתי משהו מתיש.
 
ופתאום אהבה. האהבה השיבה רוח בווילון הקרוע שעוד לא תלשתי מעל מסילת החלון החלודה. הוא אוהב אותי יותר ממה שהוא אוהב את אביו מולידו. הוא יישאר כאן לצדי ולא לצדו. נרגעתי. ביטחון לא קרוא אפף אותי. עם כל תסריט שייכתב אתמודד, החולי לא ידבק, אנחנו נתייצב מול זה ביחד. גוף אחד. והרי כך כתוב: על כן יעזוב איש את אביו ואמו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד.
זאת לא האהבה שחלמתי עליה, אבל ידעתי שאקבל את מה שייתן. אמו נפטרה כשהיה בן ארבע־עשרה ולאחר מותה גילה שהוא יהודי. אלבר אמנם גדל כנוצרי ממש כמו אביו ואחיותיו, אבל אמו הסתירה ממנו את העובדות. הוא יהודי ובחר בנעוריו ביהדות. אבל מאז אין לו מנחם. הסיפור הזה, ששב וסופר לי, קנה עלי שליטה. בצלו הביוגרפיה שלי הלכה והחווירה. האם המתה שלו תמיד היתה איתנו. לא ידעתי במה למלא את בור הכאב שלו. האובדן שחווה היה ערפילי, נושא תעוקות מקופלות שנפרשו על השולחן העירום שלנו. ואולי בגלל זה יישאר לצדי ולא ייסע.
מאז ומעולם רצה אֵם לילדיו. הוא לא ייתן לבנותיו לעבור את מה שספג. אבל אִם אמות ואסתלק לעולם שכולו טוב, הוא יתאושש. לא פעם התוודה לפני, וטען בלהט ששום אסון לא יהפוך אותו לגבר ממורמר כמו אביו, האיש שהתמוטט כליל אחרי מות אשתו. ממפרנס נמרץ הפך לאדם שבור, אישיות חסרת חוליות, נועץ ימים שלמים מבטים חסרי תוחלת בתמונתה של אשתו ואם ילדיו. שנים על גבי שנים ביכה אותה. בשנים הראשונות שתה, איים להתאבד וכמעט גרר את ילדיו אחריו. "את יודעת, ליאה, הוא היה אגואיסט," פסק בעלי. "הרי היו לו הזדמנויות להתאושש, הוא פשוט לא רצה."
ידעתי שבמקרה שאסתלק מן העולם, אישי יעשה הכול על מנת לשוב לאיתנו. אלבר יפעל בנחישות וימצא במהירות אחרת תחתי. אשר לי, כלל לא הייתי בטוחה. בלעדיו התמוללתי כמו עלה, חסרתי את העץ. לפני שנכנס אל חיי התהלכתי ברחובות כמו פרפר שהאבקה שעל כנפיו עומדת להתכלות. רוב הגברים שהכרתי שִעממו אותי והיוו פשרה פושרת כנגד הבדידות. מערכות היחסים שניהלתי עם נשים היו מאז ומתמיד גרועות למדי. אף פעם לא הבנתי את דקות המהלכים שדורשות בנות מיני. תמיד חרקתי מול תגובות שנראות לי עמומות או חצויות. אז זהו. היה לי חבר אחד ביקום כולו, וזה היה הוא.
 
הימים הבאים עברו עלינו במתיחות, עברתי בדיקת דם נוספת, והשתדלתי לסדר את הספרות הנעות בחשבונותי. אלבר נסמך עלי כלכלית, כבר שבועות שלא קיבל הצעת עבודה סבירה. באחד הבקרים, נמרצת ועמלנית, הלכתי אל פינת הרחוב. שם חיכה לי עוד גבר שהאמין בי תמורת תשלום, המורה שלי לנהיגה. בתום השיעור הקפיץ אותי אל הבנק, קבענו שיעור נוסף והוא נופף לי לשלום. מול הפקידה התאמצתי לשדר אופטימיות עליזה, גם אם לא היתה לי סיבה. כך גיליתי שהחשבון עוקל. החסכונות והחלומות על מכונית חדשה, רישיון, עסק, עצמאות, ירדו לטמיון.
בשנים האחרונות נרדפנו על ידי נושים. ערבויות שחתמנו כצעירים לחבר, אותו חבר שהכיר בינינו, הפכו לחובות. התשוקה ואולי החברות טשטשו את ההיגיון, ואנחנו חתמנו עבורו על הלוואות שמעולם לא טרח לפרוע. במשפט אחד שנערך מולו ניצחנו. עורך הדין המסור היה אבי. אבל אז רופפנו את המשמעת, השארנו את חסכונותינו חשופים, נמאס לנו להיסמך על בני משפחה אחרים, והנה נחתה עלינו המהלומה.
כבר אחת־עשרה שנים שהם צדים אותי, אותנו. החיים בזהות לא ברורה הביאו לפתחי את ידידתי הפרנויה. זאת הפכה לבת לווייתי הצמודה אבל גם היא נמאסה עלי. החשדנות שליוותה את ירכי המתנדנדות התישה אותי. מחליא לבלות את ימייך כשאת שעונה על עינית ההצצה. אפילו שיחות טלפון שהתבררו כטעויות במספר הפכו להוכחה ניצחת. מאחורי כל טריקת טלפון עומדת בעצם חברת גבייה. העולם רחש מפלצות משחרות לטרף, מחופשות לאזרחים תמימים. המציאות והדמיון הלכו והתערבבו. התערבבו והלכו. כבר לא שמרתי על ערנות, והנה, מה שהיה שלי נלקח. הגיע לי.
התווכחתי עם הפקידה, מעכבת את הרגע, ניסיתי להבין למה לא הודיעה לי על חורבני הכלכלי בשיחת טלפון. אך היא ניסתה, כך טענה. זאת אני שלא הייתי זמינה. חישבתי במהירות, מן הסתם גם חשבונו של בעלי כבר אוכל באש. ניהלנו שני חשבונות נפרדים, ובכל זאת נבלענו. מה אנחנו שווים? עני חשוב כמת. חרדת המוות שלי, שנשקה לחרדת העוני, קמה שנית לתחייה מוצדקת.
הפקידה הנרגנת עיוותה את פניה, "חמודה, יש עוד אנשים שממתינים. עוד יהיה זמן לבירורים." מה אכפת לי ממנה, מהם, מה להם ולי. והיא בלונדינית צבועה, שפתיה אוכמניות לעוסות, לשונה דם טרי. תיעבתי אותה. יצאתי מהסניף, והשמש קפחה על ראשי. ניסיתי בכל זאת להתענג על מה שהיא מעניקה לי, דקות של חסד שתכף יתפוגגו. הליכה על גבול האור, פיתוי זוהר. בדרך זחלו על גחונן חנויות בגדים צבעוניות. לא אוכל לרכוש בהן אפילו חצי שמלה. לצדן זהרו מזללות מוארות, בתי קפה אינטימיים קרצו לי קריצה אחרונה, והנה זוג כרטיסים לקולנוע, לא ארכוש אתכם. להתראות, ידידים. או־רבואר, חברים. אני טובה בוויתורים.
חלפתי על פני תחנת אוטובוס אחת וכבר הגעתי אל השנייה, מחנק הסתנן אל גרוני. עמדתי באמצע הרחוב, יום שמשי, העולם מופלא עבור כולם, רק לא עבורי. מוכר הפיצוחים הפרסי שהכרתי מילדותי פיזר קליפות על המדרכה. התחננתי בקול בפני בעלי שיגלה חמלה. "את החשבון שלי עיקלו," אמרתי, "בטח גם את שלך." פסח התקרב והוא לא עבד. אנה אנחנו באים.
"אתה שומע אותי?" שאלתי שוב, לא בוטחת במכשיר הסלולרי.
"את בוכה?" אלבר שאל ומיד גם ענה, "בוכה. תישארי איפה שאת ואני בא לקחת אותך." אף פעם לא דיבר איתי כך. הוא יאסוף אותי. הוא, ששונא שנתלים עליו, שמתעב בריות שמפרכסות על צווארו כמו ריסים נפולים, בעיקר נשים. בעיקר אני. לא, זה בסדר, אמרתי לו, היו לי עוד כמה שקלים בארנק, אקח מונית, מה זה משנה. פתאום רוחי השפופה התנפחה בגאווה אחרונה. כן, כבר שכחתי מהו מחסור. בשנתיים האחרונות הרווחתי לא רע, וקרעתי את עצמי לגזרים בשביל זה. הנסיעות, הלחצים, העייפות, הילדות. למעשה, רק רציתי מכונית, ועכשיו מה?
עצרתי מונית ריקה מנוסעים. במחווה אצילית של שפיות או חוסר שפיות עליתי עליה. בבית צנחתי מול הגבר שהמתין לשובי. מה אנחנו עושים? בקעו בינינו המילים. לא ידעתי מי מאיתנו שאל, מי מאיתנו חיכה לתשובה. לו לא היו תשובות. טרם קיבל הצעת עבודה. לי חיכו תוצאות הבדיקות בקופת חולים, חיכה רופא המשפחה. מזל שלא צריך לשלם לו. נותר רק אבא שלי, עורך הדין שלנו, אין ברירה. אבל אבי לא היה איש בשורות. הוא הטיף לי כי לא נזהרתי והוסיף שהפעם לא ינצח במשפט. אמרתי לך, הוסיף ואמר, הרי אמרתי לך.
אלבר אמר שעדיף לעמוד מול האויב. אם צריך לקרוס, נקרוס ונתרומם מעל כל זה. העיקר שאהיה בריאה.
למחרת המתין לי הרופא בשעה שנקבעה. היה זה רופא חדש, אמין ואבהי. לא בחלתי בדמויות סמכותיות שישלו אותי מהתופת. גם ככה הגידול הטריד אותי פחות מהכסף. דקות חיכינו בשתיקה. המחשב בחדר הרופא נתקע ועמו התוצאות. טכנאי צעיר הגיע כדי להושיע. הנה התוצאות. הרופא בחן אותן בקפדנות, לעסתי שארית של מסטיק.
"זה בסדר," בישר. התוצאות הראשונות באמת היו גרועות אבל בבדיקה השנייה היה כדי להרגיע. "יכול להיות שהיתה לך הרעלה? את עובדת עם חומרים מסוכנים?" עניתי בשלילה, אלא אם כן הוא מתכוון לילדים. "את חלית במחלת הנשיקה, את מודעת לזה?" לא ידעתי. רק ידעתי עד כמה הייתי עייפה. הבטתי ברופא כמו ילדה שנפלה כשרצה לגן ועכשיו מבקשת שירימו אותה. הוא נעץ בי מבט רווי חום של מגהץ. תכף אקום ואלך מפה, עוד רגע אתרומם בעצמי, אתקשר לכל מי שיוכל לחלץ אותי מן התעלה.
"תודה לך," מלמלתי, "תודה."
ביציאה ממשרד הרופא התקשרתי אליו. "אבא שלי נפטר," פלט בעלי בחצי פה. לא ידעתי מה אשיב.
כשחזרתי הביתה ניסיתי שוב, "הבדיקה היתה בסדר." ביקשתי להוסיף נופך משמעותי משלי, אבל נמנעתי מלומר "חבל שלא נסעת". הרי לא רציתי שייסע. שאלתי, "איך תיסע עכשיו, איך תרכוש כרטיס טיסה ותגיע ללוויה?" אלבר השפיל מבט. עם אחיותיו אין לו כל שיג ושיח, ובכל זאת הן יסייעו בידו לרכוש כרטיס טיסה. הסכימו לסייע אבל לא בשמחה. גם ככה לא הבינו מה הוא חיפש על האדמה הזאת, מדוע הוא מכולם התעקש על קיום יהודי, ואם כבר, יהודי אפשר להיות גם בהולנד. מה היה לו לחפש במדינת העולם השלישי הזאת.
לא שאלתי לשלומו. שערי דגדג את צווארי, סלסלתי קווצת שיער בקצות האצבעות והבטתי בו בחוסר אונים. "אבל אני בריאה," לחשתי.
כעבור יומיים נסע, זה הכרטיס שמצאו עבורו בני משפחתו, שגם כך נאנחו בשל המחיר הגבוה. לו נסע כשבישרו לו שאביו חלה, היה טוב יותר לכל הנוגעים בדבר. כשנסע השאיר אותנו להתקיים על סכום מגוחך שלווה מאחד הלקוחות שלו, אבל אנחנו לא התלוננו. שרדנו. אני והבנות. היינו כבר מיומנות. פחות בניצול החיים, יותר במציצת הלשד שלהם עד תום.
הספקתי להודיע למורה לנהיגה שאני מפסיקה את לימודי. את החוב שלי אצלו אחסל בקרוב, רק שייתן לי מעט זמן. הוא היה אדיב והסכים בלי למצמץ. היה נדמה לי שקצת התאהב בי, ואולי זאת אני שרציתי להיות מחוזרת, רצויה. מי יחכה עם סכום חוב שכזה סתם מתוך טוב לב? אבל אם לא נשלם את חשבון החשמל, חני לא יעמוד לי.
 
אלבר חזר ארצה אחרי ארבעה ימים ודמה לאיש אחר, מטופח. אפילו העצב הנשקף מתוך עיניו עשה רושם מתוחכם, מסווג, רציתי לצקת אותו לתוכי יחד עם עוד ספל קפה שנשתה לא כאן. רחוק. אולי על יד הים. ולא הים הזה אלא מין אוקיינוס אטלנטי, אפרפר. מול עורפו הנוקשה בצבץ החשד שהחיים כאן, במדינה הזאת, הפכו אותו להרבה יותר מוזנח. אולי שם ראה את עצמו כאמן לא מוגשם וכאן היה רק בעל עסק קטן, למען האמת היה פועל, עוד דמות שמביטה בחולפים ברחוב במבט יגע. ידעתי שמדי פעם נערה צעירה הביטה בו רכות. לא הוטבע בו אות קין, ובכל זאת חש כמי שנענש.
ניסיתי לקבל מושג על מה שעבר, וזכיתי רק בשברי מידע. הוא הספיק להיות כמה שעות ליד גופת אביו, אפילו השמיע לו את השיר שפרדי מרקורי שר עם זמרת אופרה. שיר יפה, שלא הכרתי, הוא ישמיע לי אותו אם ארצה. כך הוא היה, לא עצוב, רק יותר מסוגר. והנה התקשרו אליו ולמחרת ילך לעבוד, אבל שום דבר לא יכסה את החוב שהצטבר. שבוע לפני פסח, ולא ידענו מאיפה יהיה לנו די לצורכי החג. אבל נסתדר. אבל אני כעסתי על אלוהים בכבודו ובעצמו. על כל מכות מצרים האלה שהוא אילץ אותי לעבור. ישנן נשים שאצלן זרימת החיים ברבורית ואצילה, חסרת מאמץ. ההפרעה היחידה היא רחש מייבש השיער על שערן הממושמע. ואילו אצלי תמיד הכול קרטע, בעיקר בשנים האחרונות, כשחשבתי שהגעתי לגולת הכותרת של שאיפותי הקטֵנות, ואלה שבו והצטמצמו לנגד עיני. כל חיי רציתי להיות שחקנית, וחוגי הדרמה שהעברתי בגנים שבסביבה לא דמו בדבר לשאיפותי הראשונות. עבודות כמורה מחליפה לתיאטרון כמעט לא נמצאו לי, ובינתיים השאיפה העיקרית היתה להתפרנס.
והכעס לא הרפה. הוצאתי את קנקן המים מהמקרר המתרוקן, נזכרת בנציג הבנק שמיהר לברר מה עולה בגורלה של המשכנתה שטרם שולמה. האיומים קלחו מפיו כמו מימי שופכין והתערבבו במים ששתיתי. צריך לשלם לעירייה. כשאספתי את שירה הקטנה מהגן, שמעתי קולות שהחליפו מידע בדבר ארגון שמסייע ושולח חבילות מזון לחג. מספר הטלפון שלו נתלה על לוח המודעות, עיני רפרפו מעליו וזיכרוני התעקש לקדד את המספרים. אני ובתי צעדנו יד ביד ברחובות המוכרים של בני ברק, אם ובת חילוניות. חלפנו על פני הסמינר לבנות, הגענו אל המדרגות המובילות לרחוב, היא ניגשה אל השיח שצמח לצד הדרך ותלשה ממנו אבקנים. לא ידעתי את שמם של הפרחים. מה לי ולטבע. בבגרות בביולוגיה העתקתי הגדרות. ובכל זאת הצבע חמק מהגדרות והתיז עלי צהוב ומתוק. שירה ציפתה אותי בפרחים כולה צוחקת. שפתי שושנה. הפרחים הם בחינם. רוצה נשיקה?
הגבעולים הסתבכו בשערותי. האבקנים הצהובים התפזרו בשערי שצבעו דהה, שערות לבנות נגלו בשחור. שערות לבנות שצצות בשערך לפני גיל ארבעים הן בגלל בעיות כלכליות, קראתי בספר שנכתב ביפן. מאז שגיליתי את הלובן הזה הפכתי צבועה יותר, טבעית פחות. אבל ידעתי שלפחות בעיני בתי אני יפה.
בין ארבעת קירות הבית שלפתי אטריות מהמזווה - אוכל של עניים. הרתחתי מים וגיששתי אחרי רסק עגבניות עם פותחן ידני. "צריך לגמור את כל החמץ לפני פסח," מלמלתי לעצמי. שוב פסח. חייגתי לכמה ארגוני צדקה, אולי יארגנו לנו משלוח עם אוכל לחג. משפחה של שש נפשות. דיברתי עם נציגת ארגון תרומות. השנה כבר הגיעו המון פניות, הודיעה ונשמעה עמוסה. אני בטח יודעת איך זה, הסבירה בלי להסביר, הרבה פניות, פחות תרומות. וכבר היתה שיחה בקו המקביל והיא מוכרחה לנתק. העומס צעק אליה. לא רק אנחנו הזדקקנו לעזרה.
 
בין עבודה לעבודה, מחליפה גננות ומורות נעדרות, עצרתי בבית וחיממתי שאריות של מרק עבור בנותי הגדולות. ניקול ונטלי נראו פרועות כרגיל. לא מספיק ילדות. אלבר נכנס אחרי וחסם לי את הדרך. הוא בכה היום, סיפר לי, אפילו צרח כשהיה לבד. הוא אף פעם לא בכה כשהיה איתי. האם פחד שאשתמש ברגשותיו נגדו? הוא לא בטח בי מספיק, הבנתי פתאום. ניהלנו מלחמות כוח קטנות. הוא לא טעם מהמרק אלא התקין ארוחה מחומוס ישן, לחם שעלה בו עובש ועגבנייה. בעלי הוא איש שלא ידע פינוק מהו. כמה שאנסה להתחשל, לא אגיע לקרסוליו. סמוך לשולחן, אכל בשתיקה מרוסנת וצירף לשולחן את הבנות הגדולות. ניקול מצדו האחד ונטלי מצדו השני, שירה הקטנה על ברכיה. דינה נרדמה על הספה.
"בכל האבל הזה, אתה מתגעגע גם לאמא שלך?"
"אני כועס עליה," הוא ענה במהירות.
"אבל גם מתגעגע?" הקשיתי וכבר התחרטתי שמשכתי אותו לשיחה. הבנות היו צריכות להתקלח ולישון ואנחנו ודאי נדבר אל תוך הלילה. לא תמיד הצלחתי לעקוב אחרי דבריו, והנה חילצתי משפט מובן. בתווך נתתי לבנותי כמה הוראות. הן ילדות גדולות ויתקלחו בלי עזרה, נכון? את שירה ודינה אקלח בעצמי.
כן, הוא כעס על אמו. עכשיו, אחרי מות אביו, כעס עליו הרבה פחות. שנים האשים אותו על שלקח אותה תחת חסותו וניתק אותה מהמוכר לה, מנע מאמו לחיות את זהותה היהודית בשלמות. הוא הכיר אותה בצרפת, שם היתה חלק מהקהילה היהודית. אבל ברגע שגרר אותה אחריו לכפר הקטן והנידח בהולנד, סתם על זהותה את הגולל. רק לבנה נתנה האֵם שם צרפתי.
הבנות המתינו מצונפות במיטתן, השמיכות נפרשו וכיסו אותן עד סנטר, בעלי נטש את הוויכוח. על אף הפרש הגילים הן ישנו בחדר אחד. הקראנו בכל ערב סיפור אחד לארבעתן. הן לא התנגדו. באותו ערב אלבר קרא להן בפעם האלף את הסיפור על כיפה אדומה. כשסיים נפנה לעשן סיגריה במרפסת המטבח. האבל גרם לו לחזור לעשן, עוד סעיף ברשימת ההוצאות שלנו. אבל כמה הנאות אפשר למנוע מבנאדם?
למחרת, במאמץ אחרון, שינסתי מותני וניקיתי את ארונות המטבח. ובעלי ניקה את המקרר, שעדיין נראה ריק. עם המזומנים המעטים שהצלחתי להשיג כיסינו חובות דחופים. עדיין נזקקנו לסכום הגון לקניות משמעותיות. על בגדים לחג יכולתי רק לחלום. הפצרתי בבעלי לעשות מאמץ אחרון ולבקש מלקוחות נאמנים מקדמות. היה גם מי שנמצא חייב לו קרוב לאלף שקלים חדשים. הישיש, רופא נשים מצליח בעברו, חי באחוזה. אולי תש כוחו, אבל לא ממונו. "הוא לא איש רע," הבהיר לי בעלי. "הוא פשוט לא אוהב שמלחיצים אותו, יש לו כבוד." לא הבנתי מהיכן נבעה סבלנותו לנתח אישיות של אנשים שמנעו מאיתנו את הזכות לאכול, התמרמרתי. "יהיה בסדר," הוא הרגיע.
כבר לא לגמרי האמנתי בזה. אפילו תכננתי לרוקן את קופת הצדקה שעמדה לה על מדף עמוס באמצע הסלון. אבל אלבר טען שזה חטא נורא, ואסור לנו להתפתות. הוא בעצמו ייסע למשרדי ארגון הצדקה ושם ימסור את הקופה על כל מצלצליה. בושתי בעצמי ודליתי מארנקי מטבעות אחרונים כדי שיעלה בידו לנסוע באוטובוס. הייתי קצת יותר רעבה. זה הכול.
אולם בבוקר שלפני ערב החג המתינו לנו מול הדלת שני ארגזים מלאים במזון לא מוכר. היו שם שישה עופות כשרים למהדרין והרבה ירקות. לא היה לנו מושג קלוש מי שלח לנו את המשלוח המציל הזה. הוא בטח לא ידע שאנחנו צמחונים. זוללים חביתות זהובות לארוחות בוקר, צהריים וערב. אבל לפחות יש מזון. שישה עופות קפואים. מי פילל ומי מילל, שבעלי הצמחוני יכין לנו מנת עוף לקראת החג. לא תכננתי אפילו לנגוע בנתחי הבשר המבעית. מאז ומעולם נרתעתי מבשר, וזה לא עמד להשתנות. אלבר נזכר במתכון מצוין שבו מתבלים את העוף בקולה ומכניסים לתנור. גם התנור לא עבד בכל מאת האחוזים, אבל על זה יכולנו להתגבר. הבעיה היתה הקולה. לא היו בידינו המעות שנדרשו לקניית הבקבוק. ובכל זאת מצבנו רק הלך והשתפר.
אלבר נח מעט, הפשיר את העופות ואז יצא רגלית אל מצודתו של רופא הנשים, שבדמיוני הצטייר כמי שביתר את גופן האומלל של המטופלות והטמין את השאריות במרתף מצחין. באותו מרתף בטח מצויים המזומנים שהעלים מאיתנו. באמת איש שכולו הוד, הדר וכבוד.
הזמן נקף, נטלי וניקול שיחקו בחוץ עם חבורת ילדים שנראו שבעים. הן השגיחו על דינה ושירה, שנגררו אחריהן. דינה נעלה סנדלים זולים שחרקו והשמיעו צפצופים כשהלכה. זה בסדר, חשבתי, כך יקל עליהן לא לאבד אותה. אחר כך חזרתי וניקיתי את הבית, הצפתי אותו במים. מים תמיד הרגיעו אותי, ואת חשבון המים אשלם רק לקראת השבוע הבא. אלא אם כן, אבל הנה, שפכתי לי עוד דלי. אלבר נכנס הביתה, רוח הסערה שהביא עמו הבריחה כמה דרורים שהסתננו דרך הסורגים בחיפושם אחר פירורים. "הכסף אצלי," הוא הכריז.
מתוך הערימה הוא שלף שטר בודד והעניק לי אותו כאילו הייתי כלת השמחה בטקס שבו חולקו פרסים על המצאות נידחות. עם הכסף הזה אפקוד את חנויות היד השנייה המוכרות לי ואארגן לי, לו ולילדות חגיגיות מדומה. "יש אלוהים," לחשתי. ניסיתי למחוק מקולי את סימני האכזבה.
 
החג עבר באופן המלבב ביותר שעוני יכול לספק. השתדלתי להדוף מעלי רעיונות מטרידים. הילדות הוציאו את מרצן על נפלאות הרחוב, איסוף חרקים, בניית מחנות והריסתם. כל זאת עד קרוב לחצות. הכסף שקיבלנו הספיק להוצאות דחופות בלבד, לא לבילויים מהורהרים במוזיאונים. בכל אופן, תמיד חשבתי שההעשרה הטובה ביותר ניתנת לך שם, בתערוכת החיים, בין תהלוכות של עוברים ושבים, עגלות התינוקות והנכים, שם נמצאת האמנות האמיתית, הלא־מעובדת. מי יודע אם לא רצוי שיבינו את זה כבר מעכשיו.
חשתי זרות למול ההתמודדויות הקטנות של בתי הבכורה. נטלי התעקשה לרשום במכולת, מתעלמת מהחוב העצום שהותירה אחריה, התאמצה לקנות לה חברים חדשים בבית הספר וחילקה לכל הדורש ממתקים. היא ידעה שהיא נחותה חומרית, שלעולם לא תגיע לבית הספר עם דמי כיס מנופחים שתבזבז לעיני כול בתום יום הלימודים. היא לא מהילדות שהוסעו ברכבי ההורים לכל מקום שרצו. מקטנות היתה מודעת להבדלים הבלתי־מוסתרים ועשתה מאמץ אדיר לטשטשם. המאמץ הותיר אותנו בסוף כל חודש עם הלשון בחוץ.
ניקול, בתי השנייה, שהיתה ילדה רכה במידה מדאיגה, הפכה פתאום לאלימה. מי שהתגרה בה, חטף. התגאיתי באומץ לבה, אבל ידעתי שלא זו הדרך הנכונה. מן הסתם עדיף היה לשלוח את שתיהן למוסדות דתיים יותר, שבהם הממון הנצבר אינו חזות הכול. הכעס השקט עלול להוביל אותן למחוזות מרושעים שבהם לא תהיה לי דריסת רגל. עלי להחליט לאן אני מנתבת אותן, את עתידן. זה עוד יקרה, תירצתי־דחיתי־התרציתי. מותר לי שלא להביא תועלת לסביבה.
 
אל השיעור בבית הכנסת הגעתי במקרה, אם מקרים בכלל ישנם בעולם. באותו יום קניתי מחברות בית ספר לנטלי ולניקול. המוכרת, מגושמת, קצוצת שיער, מאירת עיניים, שידלה אותי להגיע לשיעור. "את השיעור נותן רב נהדר," אמרה. "זה יעשה לך טוב," הוסיפה כאילו המליצה לי על קרם פנים. אולי עייפותי משכה אותי אליה, אולי העייפות גם הובילה אותי לקבל את ההצעה. לא האמנתי שאלך.
דווקא הלאות, היורדת עלי מדי ערב, פסחה עלי בלילה ההוא מכל הלילות. יצאתי מן הבית אל עבר בית הכנסת ששייך לחסידות חב"ד. הרחובות לשם סיבוביים, כאילו העוברים והשבים מהלכים בתוך סרעפת מתוחה. מרחוב הרא"ה פניתי לרחוב עוזיאל. הנה בית התפילה. המקום המה נשים לא מוכרות, התקהלותן עוררה בי אי־נוחות. חלקן מכוסות ראש, הדליקו נרות לרגל הילולה עלומה. השם הקדוש עבר ביניהן כמו קמע עתיק, "זה רבי מאיר בעל הנס," "זה רבי." האם רצה שכך ירקדו על קברו? שקט הוא ברכה, גם עבור המתים, וכאן הכול היה רועש, רועש משקיוויתי. כבר זיהיתי ביניהן את מכרתי החדשה, המוכרת, אך מבטה דווקא נמנע ממני. אולי בחשיכה לא זיהתה אותי.
התכוונתי לשוב לאחור וכבר הלכתי אל עבר הכניסה, מתכננת מנוסה, אבל כיסאות הוסטו, והקולות דממו באחת. הרב נכנס. כולן נעמדו, גם אני, חוששת להיראות חריגה. ברכי כאבו, טוב שאין צורך להרבות בעמידה הזו. נאלצתי להתיישב לפני כולן. הוא יסלח לי על כך. השיעור התחיל. עיני נשים שריסיהן הידלדלו נישאו אל פני הרב, גם עיני שלי היו ביניהן. נמשכתי אל דבריו כאילו חטף אותי אל בין שרעפיו. אם גנב אותי באישון לילה מעריסתי המוצעת, הרי היתה לכך סיבה.
את מבנה הנפש הסביר באופן אחר משהכרתי: ה"אגו" בא מצד ה"יש". במתינות דיבר על הרצון לקבל, הצורך לאגור. הדיבור העצמי הוא מופרז, אני מרגיש, יש לי, האני הוא ישות. אולם האדם האמיתי כולו אלוקות. לכן עליו להתבטל. התבטלות אינה אמורה לכאוב אבל מדובר בדרך, ואצל כל אחד הדרך היא שונה, וגם הכשלים נמצאים במקום שונה.
כשדיבר, פגשתי בסיוטי. הפחד להתרושש נובע ממקור ה"יש". כשדיבר על אנשים שחשים שהם נמצאים בתחתית ואיבדו את מקור התקווה הביט בי. אין דבר כזה שנקרא בכלל "אני", אמר הרב. ישנו רק "כוח מדמה" שמשלה אותנו שאנחנו משהו שהוא מעבר לאפשרי. אנשים בוחרים באשליה, מתמכרים לדימויים בשרניים, מפנים גב לאמת שאינה ניתנת למישוש. יצאתי מהשיעור כאחוזת קדחת. עד כמה אני עטופה במה שכינה "קליפות". ועד כמה אני "בהמית" הרבה יותר מ"אלוקית". והכאב הזה על הכסף שאבד מקורו בקנאה. בנבירה במה שכאילו איבדתי. ברצון לקבל כבוד. ואנשים עשירים קונים כבוד. בעל המאה הוא בעל הדעה. אף פקידה בקופת חולים לא תבהיר להם בתקיפות שמאחר שאין להם ביטוח משלים - הם לא שילמו עבורו כבר חודשים ארוכים - נקבע שזכויותיהם יבוטלו. אי־לכך ובהתאם לזאת במקרה של סכנה בריאותית הם לא יוכלו לתבוע לעצמם טיפול מציל חיים. השפלות כאלה לעולם לא יהיו מנת חלקם של מי שבכיסם מצלצלים. הייתי מקמטת את מגילת הזכויות הכוזבת שלהם. אני בזה לקנאה שהיא מעלה בי. ואת זה שבלי הממון שהפסדתי על לא עוול בכפי קל למעוך אותי. הפכתי ליותר אין מאין. ואולי זוהי בעצם מלכודת ה"יש".
 
היה עלי לסלוח לעצמי ולו, לשנינו, גם על המגרעות. אנחנו אלוקיים. אני אלוקית. מצד ה"יש" אני כל כולי גוש רווי חסכים ופגיעות.
"למה אתה אוהב אותי?" שאלתי את אלבר בלא הקדמות ברגע שכף רגלי נגעה במפתן. בדרך כלל שנא שאלות כאלה. באותה הפעם, אולי כי דאג לי, הרי יצאתי מן הבית בלי להודיע ופתאום שבתי, דיבר.
"בגלל שאת כנה, ורוב החיים שיקרו לי. שיקרו עד כדי כך שלא ידעתי באמת מי אני."
כשעליתי על יצועי שבתי והתפללתי חרישית, מתחננת למעט רוך מזוכך שיתגלגל אל בין הסדקים ביחד עם השינה המיטיבה.
 
הימים עברו עלינו מבלי שניתן עליהם את הדעת. עדיין הלכתי לשיעורים ועבדתי בעבודות שונות ומשונות, אך מעשי כבר לא הודרכו על ידי זעם. מאז פקדתי את השיעורים, הפכתי זועפת פחות. ובכל זאת, כשאלבר חזר בפנים נפולות מבית המשפט, לא משלתי בזעמי. הבטתי בפניו, פסק הדין נודע לי בטרם דיבר, ההשלמה נחקקה בהן. הפסדנו במשפט. השופטת פסקה נגדנו, ואלבר קיבל את הפסיקה מבלי לערער. החובות הלכו ותפחו, ומה נעשה עכשיו? אבל הוא לא שמע לתחינותי וסירב לערער. מראהו של אבי שייצג אותנו בבית המשפט לא הניח לו.
"די, לא יכולתי לראות את אבא שלך, ככה מושפל, איזה בתי משפט, איזו מערכת, איזו שחיתות, איך היא דיברה אלי כמו כלב, מה כבר עשיתי, הם סיבכו אותנו, היינו תמימים, ואבא שלך, אדם מבוגר, חשבתי על זה שזו לא הפעם הראשונה שהוא סופג דברים כאלה, ולא יכולתי לראות אותו סובל, פשוט לא..."
"חבל ששלחתי אותך," סיננתי אל גב כף היד, מכסה את שיני שהתאוו לנשוך. אבל באותו רגע ממש התברר לי שהוא אהב את אבי יותר משאוכל אי־פעם לאהוב אותו. אני לא הייתי נסוגה כך בבית המשפט למראה עלבונו, אבל הוא יודע מהו אב. יותר ממני הכיר אלבר בערך המילה הזו ובקלונו של אבי.
"באשר איבדנו, איבדנו." הגבהתי את קולי. למרות ההלם, ואולי בגללו, בערבו של היום הספקתי ללכת לעוד שיעור. חמקתי פנימה בדיוק כשהרב טען שדרגת "ואהבת לרעך כמוך" צריכה להיות במידה כזאת שתאהב את הילד של שכנך כמו את בנך. ואני, אפילו את אבי התקשיתי לפעמים לאהוב כיאות. אחרת לא הייתי כועסת על כך שלא המשכנו לערעור. נשות השיעור עוד ישבו מרותקות, ואותי פקד חוסר סבלנות, התרוממתי מעל כיסאי שהשמיע נאקה, מבקשת לגלות מחדש את החיים שאינם בין כותלי ההיכלות. אולי טוב יותר יהיה אם אפסיק ללכת לשיעורים, לפחות לאיזו תקופה. הרי עלי לנסות להפנים את כל מה שנאמר שם. הפסקתי להיות כלי נכון לקבלה. הישיבה על המדוכה התישה אותי. בתוכי הפציעה לה פתאום עמידות מפתיעה. חלפתי בחושך שכיסה על פתחי הבתים. חיפשתי את קו השמים, אבל הבחנתי רק בצמרות העצים שהתמזגו זו בזו כסככה.
כשטרקתי מאחורי את דלת הכניסה לבית, אלבר ישב שקוע בקריאה. גם הוא חיפש לו דרך אל האמת המוחלטת שהעלימו ממנו, בספרו של הרמב"ם "מורה נבוכים". כשראה אותי אורו פניו. אולי הלילה יספיק לנו הזמן הקצר, והוא יתוודה בפני שהוא אוהב אותי. מישהו מלמעלה יסייע לי, ואולי גם אני אוכל לומר לו את מה שתמיד נמנעתי מלומר מתוך העלטה.
 
***
 
השנה רק החלה, והנה נמצאה לי עבודה. בשבע בבוקר כבר חיכיתי למורה לספורט, המסיעה שלי, על ספסל בטון. בגו זקוף ורגליים צמודות ישבתי ליד המצבה, סמוך לשוק פתח תקווה. בפגישת המורות הייתי המורה החדשה היחידה. הייתי גם היחידה שהגיעה אליה באוטובוס. לאורך הנסיעה ההיא הסתכלתי בשמים שגררו ביצול בלתי־נראה את שרשרת המושבים הפזורים - רינתיה, גמזו, בן שמן, אחיעזר - בוזקים עליהם את צבעם. אלה לא היו שמים דוממים אפרפרים. אלה היו שמים שניכסו לעצמם מרחב, שמים בהירים ולא מתנצלים שניפו מעליהם את עשן העיר, כמו לא היה. אולי מפני שבהיתי בהם איחרתי לשאול איפה כדאי לי לרדת. סמכתי על כך שמה שיקרה, יקרה. הלכתי אל בית הספר ברחובות הולנדיים, עוברת על פני בתים פרטיים מטופחים. נדמה היה לי שטוב לגור כאן, אבל הרדיפה אחרי נוחות, שניכרה בכל מדרכה רחבה, הרתיעה אותי.
המורות, מטופחות ושזופות להפליא, הדיפו ניחוחות של בשמים וחופשות חוץ לארץ. כמה זמן ייקח לשיזוף הזה לדהות במהלך השנה, בכיתות מוארות פלורסצנטים. השיחות זמזמו בחלל, ומבלי להשתתף באף אחת מהן הנחתי לקולות לשקוע סביבי. הרי התרגשתי מעצם הצטרפותי אל המוסד החינוכי הידוע, אל העיר החדשה, המוריקה, שאת ילדיה אני אלמד שיעורי דרמה. אני הרי המורה החדשה, האחרונה שנבחרה, המזל והמקרה הובילו אותי לכאן. לגבי התלמידים לא חששתי. תלמידי העתידיים, אמר לי הבמאי הקשיש שהציע לי את העבודה, הם נוער נפלא. רגישים, יצירתיים, בני טובים. הוא עצמו, סיפר לא פעם, עבד בעבר עם פיטר ברוק. גם הוא איש העולם הגדול, בימאי של ממש. תפסתי את ההזדמנות שזרק לעברי ושיתפתי את כל מכרי בחדשות. סוף־סוף עבודה קבועה. אלבר היה מאושר, הבנות שמחו והתעקשו לבחור את בגדי ליום הראשון, וכולם איחלו לי בהצלחה.
המורה לספורט, שהסכימה לאסוף אותי במכוניתה בדרכה לבית הספר, טרם הגיעה. ואולי זו אני שהקדמתי להגיע לתחנה. שבתי ועיינתי בסידור שבידי. הוא נכרך בכריכה אדומה, מתנת אחי לבעלי המתחזק. בעמוד הראשון הופיעה הקדשה באותיות מרובעות: "עלה והצלח בהמשך דרכך ברוחניות ובגשמיות וכולי תקווה שסידור זה יהיה לך לעזר ולתועלת ושתפיק ממנו את המרב." סגנון הכתיבה חרדי ומליצי משהו. בשנים האחרונות אחי הלך והתחרד. בנעוריו ניסחתי עבורו תשובות לשאלות שהכתיבה המורה לספרות. והיום כמו אז, הוא עדיין לא מתרומם מעל הנוסחים הפשוטים. מעולם לא התפללתי מתוך סידור. עיינתי בו כמו במפה סודית לארץ נעלמה. האותיות גדולות ומנוקדות, ורק המילה "אמן" מאותתת אלי, כיוצרת קשר. היה לי ספק אם זה הנוסח הנשי שבו עלי להשתמש. הרי נשים לא מתעטפות בטלית, ותפילתן מעט שונה. אבל גם אם מדף ספרי הקודש בביתנו הלך והתמלא, ביקשתי מבעלי דווקא את הסידור הזה. משהו בו משך את לבי. בהתמקדות גמורה לחשתי, "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּבַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת רַחֲמָיו לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ מֵעָלֵינוּ, וְיָגֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ."
אישה חרדית עטופת סודר ונעזרת בהליכון העלתה ילדה קטנה להסעה. כשנסעה הבת, התעכבה האישה לצדי ופתחה ברגע את סגור לבה. אולי החולמנות חסרת המעש שתמיד הצטיירה על פני היא שגרמה לזרים לפרוק את מה שמפריע להם ולהמשיך הלאה. זו הבת השמינית שלה, סיפרה, והיא דואגת לה מאוד. ההיריון האחרון שיתק אותה, כי לחץ הופעל על מרכז עצבים דלקתי בגבה. הילדה נולדה בריאה ברוך השם, אבל היא הפכה נכה. שתקתי. מי יודע, אולי ישנן עוד נשים חרדיות שגופן לא מותאם ללידות רבות כל כך. כמה קיצוניות עדיין קיימת בעולם הזה.
"כמה ילדים יש לך?" שאלה.
"ארבע בנות," אמרתי ומיהרתי להוסיף "בעזרת השם."
"יופי, אני רואה שיש לך סידור, תתפללי על זה שיהיה לפחות עוד ילד אחד, בן." קומתה נמוכה, אפה פחוס, חיוכה מפותל, אך על אף הכול, הצדק היה עמה. ייחלתי לעוד ילד. הלוואי שאכנס להיריון בתום חצי שנה לעבודתי בבית הספר. אם כך יקרה, אהיה זכאית לחופשת לידה.
 
בבוקר הראשון שלי בחטיבה ניתנה לי הבחירה, אוכל ללמד בחדר ג'ודו עמוס במזרנים או במרתף. כיתה ממשית, עם שולחנות ולוח, לא עמדה על הפרק. השיעור הראשון במרתף עבר ללא הפרעות. בשעה השנייה הגיעה אלי כיתת החינוך המיוחד. ישבתי במרכז המעגל וקראתי את השמות מתוך רשימה. אחד הילדים, נער בלונדיני גדול ממדים, סירב לענות. דקות ארוכות שתק בעקשנות ולבסוף ביקש ממני להציג את הכלב שלו.
הסכמתי. משהו מסוכן עמד באוויר ולא כדאי היה לסרב להצעות שיניבו המשך מעודד יותר. הוא נעמד על ארבע ובאמת הפך לכלב. אף פעם לא ראיתי ילד שמגלם כלב בצורה משכנעת כל כך. הנביחות המדויקות, חשיפת השיניים, הריצה האנרגטית שמסתערת ומסחררת את החדר הגדול. כולנו היינו המומים. אחת הבנות, שרק לפני רגע ענתה ב"כן" לשם שני, נשכבה על הרצפה הקרה והתחילה לצחוק. פלטת הברזל שאזקה את שיניה גרמה לה לאנפף. איבריה הגדולים נדמו כמאיימים לפקוע את הבד הדק המתוח מעליהם. ניכר היה שקצב פעימות לבה הלך והתגבר. "איזה כלב אתה, איזה כלב, והנה אני ממליטה..." שני פתחה את רגליה לרווחה ושלחה יד אל עבר אחד הנערים שישב על הספסל. הוא נצמד אל משאף האסתמה שבידו ומיאן לשתף פעולה. "בוא, בוא, זה מצחיק." לאחר כמה רגעים הצעתי לעבור חדר, הרי יש כאן ילד שמשתמש במשאף והמרתף נטול חלונות. הילד־כלב הסכים איתי, אך לא קם על רגליו. קשה היה לו לחזור לצורתו הקודמת. שני שוב צרחה שזה הכול מצחיק נורא, היא תישאר פה. הוראותי לא מעניינות אותה כלל.
"אנחנו יוצאים!" הבהרתי כשאני ניגשת למפסק ומכבה עליה את האור. סוף־סוף התרוממה והגיעה עד אלי, במבטה נעוץ איום.
"אני לא הולכת, את הולכת, אני..." צרחה ותפסה בי. לרגע כפות ידיה כפתו אותי. זאת, יש לה כוח פיזי, אמרו לי אחר כך בחדר המורים, אפילו הבנים לא מתעסקים איתה.
כשהתנערתי ממנה התנפלה על שתי בנות כנועות, והן מצדן השמיעו יללה רפה, "המורה, המורה." מתוך המהומה ניסיתי להפעיל מרות ולחלופין לדבר על לבה, אך ללא כל הצלחה. הילד־כלב והנער האסתמטי כבר עמדו בחוץ. שתי הנערות שמו לב שהוויכוח שוב מתנהל איתי ופתחו בריצה לא מבוקרת לכיוון היציאה. בצעד נמהר גם אני נטשתי אותה שם, ממהרת אל עבר חדר הג'ודו ומודה לאל לשמע הצלצול.
השבוע המשיך ללא אירועים חריגים. בכיתות אחרות שבהן לימדתי, הבנים השליטו אימה וטרור והבנות נדבקו למושבן ומיאנו להשתתף. כשאחת מהן בכל זאת אזרה אומץ, נשמעו מן השורות נהמות להוטות רוויות בלעג. ההצגות של הבנים חזרו על עצמן. בלא הצלחה ניסיתי לעורר את בנות המין הנשי. אחת מהבנות תפסה את תשומת לבי. כבר בדקה הראשונה להיכרותנו הקפידה להסיר את חולצת התלבושת המהוגנת ולחשוף גופיית בטן. למרות כל הפצרותי העבירה את שעת השיעור בעיסוק בשערה הגולש. שוב ושוב סירקה אותו, חפנה אותו בידיה ולבסוף רוקנה עליו במבט מתריס שפופרת ג'ל דביק. מדי פעם ציוותה על אחת הבנות לסייע בידה, והנבחרת צייתה לה בהערצה. כמותה רוב בנות החטיבה נעלו כפכפי ים ולבשו חולצות חשופות, לרבות מהן היתה גזרה נאה. בנעורים הרי הכול פורח. רחמי נכמרו הן על הבנים והן עליהן. כל מעייניהן נתונים לתשומת הלב הגברית הבוסרית, ונדמה להן שאין להן די משלהן כדי להיאחז בו.
השבוע השני ללימודים נפתח ביום שהוכרז בבוקרו כיום פשוט וקל. הלימודים בוטלו וכל תלמידי השכבה יוצאים לצפות בהצגה. כמה חבל שלא ידעתי על כך מראש ולא הכנתי את תלמידי לצפייה. יכולתי לשוחח איתם על התכנים שבהם נצפה, על עבודת השחקן, חשבתי. התלמידים נהרו אל אולם התיאטרון מתבדחים ועולצים. האור כבה, ומיד נשמעו שריקות וצעקות, ומדקה לדקה אלה רק הלכו והתגברו. במקום לשקוע במושב המרופד גופי הלך ונדרך, הלך ונטען. סביבי צלפו רוחות מלחמה, ואני ישבתי בכיסאי חסרת אונים, מודעת למרד שהתרחש באולם. לא יכולתי לשכנע את עצמי שהם רק ילדים, מתבגרים, שתכף התעלול הזה ימצה את עצמו.
לאורך כל ההצגה נשמעה מקהלת קריאות בוז גבריות מקהל התלמידים. גם הבנות תרמו משלהן. בקולות דקים ביקשו מהשחקן הראשי שיעשה להן ילד. פתאום הוא עצר הכול, השתתק וגירד את ידיו במין ייאוש. אחר פנה למורות על מנת שייקחו פיקוד. ואני, שרק צפיתי מבלי להתערב, הרהרתי בקלות הבלתי־נסבלת שבה אותן נערות מבקשות שיעשו להן ילד. אולי גם באותה קלות הן ייטלו את הגלולה־שאחרי או יבצעו הפלה. כל כך התרכזתי בכך וכאילו שכחתי שגם אני יכולתי לעמוד על במה כמותו, שכחתי שפעם זאת היתה אפשרות ממשית עבורי. ודווקא שם תהיתי על חוסר ההערכה למילים. הכול יכול להיאמר. להבטחות אין ערך. מילים, מילים, נאמרות לשם שלהוב ההמונים וגרירת היחיד למעשים ללא מחשבה. רצים בהשתנקות ומחפשים את הטעם הבא.
ואני באמת השתוקקתי לילד נוסף. ולא בשל תשוקה מינית חולפת, אם כי אי־אפשר לנתק את המעשה מן היצר. רציתי ילד ממש ולא כמילים הנזרקות סתם לחלל האוויר. הזכרתי לעצמי שהן רק ילדות, שהן מדברות מבלי לדעת מה הן אומרות. שאר המורות נעמדו, עיניהן סרקו את האולם, אבל בחשיכה קשה היה לזהות את המתפרעים. כשהאור נדלק גם המנהלת התערבה. שוב הופצו איומים ואזהרות. לבסוף הושג שקט מסוים. השחקנים המשיכו בעל כורחם להופיע לפנינו, כאילו היו גלדיאטורים שהושלכו לאריות מתבגרים. הם נדמו לי מפוחדים, ולראשונה העדפתי את מושבי כצופה על פני העמידה על הבמה. עם ההשתחוות הגואלת חזרו הבנות לבקש מהשחקן הראשי שיעשה להן ילד. הוא לא היסס ונמלט מן הבמה. אספתי אלי את התלמידים שהתבקשתי להשגיח עליהם. הם לא הסתדרו בטור עורפי כנדרש, ובכל זאת הובלתי אותם אל ההסעה. נזכרתי שבעצם לא ספרתי כמה תלמידים חוזרים איתי למתחם בית הספר ולמעשה אפילו לא ספרתי אותם בצאתם. הסתכלתי בפנים הצעירות. רק ילדים, חשבתי. מבלי לספור ראיתי שעל אף הכול איש לא חסר.
 
אחי הצעיר חיכה לי בביתנו. הלילה ייסע לרב אלבז, אמר לי, לכולל שלו שבמאה שערים, ואם אצטרף אולי אקבל ברכה לפריון. הנהנתי. עקבות ארוחת הצהריים עוד ניכרו במטבח. הכביסה פוזרה בין החדרים וגרביים אבודים נזקקו לקרוב ורע. ובכל זאת החלטתי שאסע.
לעת לילה התיישבתי לצד אחי, שישב במושב הנהג וקיבל את פני בחיוך. תמיד העדפתי את השעות שבהן מה שיכול להוביל אותך הוא היגיון קר. החום מתבטל עם ערב, מתחים נמסים באטיות, נמוגים כמו צוללות בים חסר צבע. החלפנו מילים מעטות, ובעצם השתוקקתי לשקט שייפול עלינו. חיי הפכו למחול רוקע שאין בו הפוגה. הגיע זמן בהייה. התנתקתי לאטי מהמתרחש.
הטלפון הנייד הצמוד אלי השמיע אותות חיים. על הקו היתה אמו של אחד התלמידים. את קולה הרם, שנשמע חסר אונים, אפילו אחי זכה לשמוע. לפני יומיים בנה שלף את איבר מינו לעיני כולנו ואיים להשתין בתוך פח האשפה הכיתתי. הצלחתי לעצור אותו ויידעתי את המחנכת על המעשה הצורם. האם פתחה במונולוג שוצף וקוצף. היא פסיכולוגית במקצועה, הסבירה, אבל הילד הזה משגע אותה לאחרונה. זה הגיע לכך שבניגוד לכל דרך חינוכה המבינה והפשרנית, סטרה לו. השיחה הסתיימה במין רצון טוב הדדי שנועד בעיקר להשקטת הסערה.
כשניתקתי פרץ אחי, שהקשיב לשיחה כולה, בצחוק רועם שהביך אותי.
"מה זה, עם איזה ילדים את עובדת?" התעניין בלעג.
לא עמד לי הכוח להסביר לו שהמדובר באליטה של המדינה.
"זה מה שקורה כשאין תורה," הוא פסק בנחת.
שוב התבצרתי בנקודות החילוניות המוכרות לי. "זהו, התחרדת," תקפתי, "אתה כבר לא רואה את הדפקטים של החינוך החרדי, את זה שהם קוראים גוי לכל יהודי שלא שומר מצוות, שאין בהם שמץ של אהבת אדם, או ניסיון לקירוב לבבות אמיתי."
בכל הנוגע לוויכוחים, אחי תמיד נהג בפיקחות. גם הפעם לא ממש חלק עלי, אך טען שכאשר בידי שתי אפשרויות לא מזהירות, עלי לבחור את הגרועה פחות. אם אכניס את בנותי לחינוך חרדי, מובטח לי שילמדו לכבד אותי. וזה לא מעט. מה גם שהן ידעו משהו על המורשת שלהן. החילונים הרי מגדלים ילדים חסרי שורשים, ולילד כזה גם לא תהיה בעיה להתבולל בבוא העת. הדורות נמשכים בזכות אנשים ששמרו תורה ומצוות ולא בזכות אלה שנטשו אותה. אותם כנראה דין "כרת" לא מטריד בכלל. "ואל תשכחי שאת נכדה של רב, וסבא מסתכל עלייך מלמעלה ומקווה שתעשי את הצעד הנכון," הוא הוסיף.
שתקתי, את הטלפון הנייד כבר כיביתי כשדיבר אחי, והנה אנחנו כמעט בכניסה לעיר הקודש. ירושלים. בשכונת מאה שערים עשינו דרכנו בכבישים עמוסים, דחוסים בין שאר כלי רכב. הפנסים לא האירו באור אחיד, וחלקי רחוב הוצפו אור ואחרים היו שרויים באפלה. ברחובות הראשיים פסעו זוגות נשואים דוחפים עגלות קניות ובראש הערימה גם תינוק. בכול שררה אווירה של עסק רב וצהרי היום. בחנויות שלט אי־סדר, וסחורות רבות נפרשו בפני הרבים. רק כשנכנסנו פנימה, אל תוככי השכונה, התגלה מראה מבויש יותר. חלק מהסמטאות הוחשכו לחלוטין. הבתים נראו בעיני עלובים־משהו, ופה ושם אפשר היה לראות קופסת פח שקבע ארגון צדקה על אחד העמודים. בין הבתים והישיבות שמהן בקע אור צהבהב קלוש פסעו דמויות נחפזות. אחי החנה את הרכב ויצא ממנו, ואני בעקבותיו. נזהרתי שלא להיתקל באיש. שערי היה מגולה, ואני איני עושה רושם חרדי מלא.
אחי הוליך אותי אל הכניסה האחורית של הישיבה שבה לימד הרב אלבז. הוזמנתי לצפות בשיעור הרב מעזרת הנשים. דלת מעץ הובילה אל עזרת הנשים, שנראתה עלובה־משהו. אולי מספרן המועט של הפוקדות אותה לא תבע ממנה להתחדש. ספסלים בודדים ניצבו מול זגוגית צבעונית אטומה למחצה שכוסתה בווילון תחרה ישן. דרך חרכים עגולים בבד ניתן היה לצפות בכבוד הרב. אם יתמזל מזלי, אצליח לשמוע את דרשתו.
לא הייתי לבד. שש נשים היו ישובות שם, כמה מהן עשו עלי רושם מהוגן ביותר, ובמקרה הזה, מדד הגרביים ועוביים דיבר בעד עצמו. אולם היתה גם אחת כמוני, שניסיתי לצוד את מבטה. אמנם היא כיסתה את עצמה בצעיף רחב, אבל שפתיה המודגשות העידו עליה שעוד לא עברה צד. מתחת לכובעה התגלה שערה המלא במלוא הדרו. מוטב היה שגם אני אכסה את ראשי. מהתיק שלפתי כובע נשכח, שקניתי פעם לרגל הצגה שהשתתפתי בה. נמצאתי בהאזנה גמורה לדברי הרב אלבז. בעצם התקשיתי מאוד לשמוע אותו. אולי קולו הצרוד כבר לא הדהד ברבים. שמעתי מפה ומשם, צירפתי את שברי המילים ששמעתי למשפטים שלמים. הוא דיבר על נושאים רבים, מן הסתם עמד לקושרם בקו אחד לקראת הסוף. החשיבה שלו נדמתה בעיני אסוציאטיבית ויצירתית, ודבריו תבעו מן השומעים דריכות. חלק מהנשים נצמדו ממש אל השמשה המפרידה, שולות את פניני החכמה.
כמה התמזל מזלם של הנערים, חשבתי בקנאה, תלמידי הישיבה שזכו להסתופף באוהלה של תורה. ניתן להם לדחוק את ממשלת הרצונות אל עבר תוואי שונה. הדרשה הסתיימה. הנשים התחילו לקום ממקומן, העיקר הגיע אלי, אבל ידעתי שמשפט חשוב אחד חמק ממני. חיכיתי לאחי ליד גרם המדרגות שהוביל אל לשכתו של כבוד הרב. הבטתי בצעירים בעלי חתימת שפם נבוכה, יוצאים מן ההיכל. לובשי חליפות שחורות נושאי תפקידים עברו אף הם על פני, כולם כאחד עקפו את דמותי, מתבוננים אל מעבר לה. גם אני השפלתי מבט. לפתע הגיח אחי מאחד הפתחים שמקיפים את הרחבה הריקה. הוא נדמה בעיני כמי שסוף־סוף מצא את מקומו.
"כבר דיברתי עם הרב עלייך, תכף אנחנו נכנסים," ביאר לי בטון רגוע. "את תזכי לראות את הלשכה שלו, זה כבוד גדול, גם שמעון פרס ביקר כאן וביקש תמיכה. את שואלת אם קיבל? אז לא, נתנו לו כיבוד, כבוד, אבל לא תמיכה, את מבינה?" קרץ לי. אחי הורה לי לעלות אחריו בגרם המדרגות שהוביל מעלה, מעלה. המדרגות היו חיצוניות לבניין, וכל העובר בחצר יכול היה להבחין בי עולה בהן. האם שיערו בדעתם את הסיבה לבואי? מן הסתם הורגלו לתנועה ערה של מבקרים ומתדפקים. טיפסנו והגענו לחדר ההמתנה. שטיח רך כיסה את הרצפה, וכמה כיסאות עמדו בפינות החדר. על שולחן עץ כבד היו קעריות ובהן תקרובת אגוזי מלך. על האגוזים צריך לברך, ואני לא שלטתי בטיב הברכות השונות והתביישתי מפני אחי, שהכיר אותן בעל פה. הייתי רעבה אבל ידי לא נשלחה אל הקערה. צנחתי אל אחד הכיסאות.
"תכף ניכנס," אמר אחי, שעה שהחליף רשמים עם אדם שנראה לי כמנהל את ענייני הרב. "תכף" זה ארך עשר דקות תמימות, אבל לבסוף ניתנה הרשות. נכנסנו פנימה. החדר היה גדול ממדים, ושולחן הפריד בינינו לבין כבוד הרב. ספרי קודש רבים עמדו על המדפים. כמעט בלעתי את לשוני, אך מיד מצאתי אותה בחלל הפה. הרב אלבז לא דיבר עם נשים ביחידות, ולכן אחי היה המלווה הנאמן שלי, המתרגם והמתווך. ראיתי שרחש לאחי חיבה רבה. אף שהיה אשכנזי מבית, העדיף אחי ללמוד בישיבה ספרדית, והיה לחביבו של הרב.
מבטו של הרב אלבז הפליג במרחק ובזמן, עיניו הצטמצמו, והוא סיפר לנו על היום שבו ביקרה אצלו אמנו. לפני כמה חודשים נתנה לו ספר שכתב סבי, שהיה גם הוא רב. הרב אלבז קורא צרפתית, והספר נשא חן בעיניו. הופתעתי מדבריו. סבי חקר את השפעת היהדות על השפה הצרפתית והוכיח שגדולי הכותבים בעולם הושפעו מן היהודים וממורשתם. מצא חן בעיני שהרב אלבז התעניין במחקר שערך סבי, שאמנם נלמד בכמה אוניברסיטאות בעולם אך מעולם לא תורגם לעברית.
הרב אלבז המשיך ופנה אל לבי. עם מורשת כל כך מכובדת, כולל ייחוס מצד סבתי השנייה שמגיע עד הרב חיים מוולוז'ין הידוע, האם נאה שאיני חוזרת הביתה? עלי לשוב אל חיק האל. זה הרי האבא שלי, של כולם. הוא מתגעגע, הוא מחכה, כמה עוד אפשר להתחמק מזה. משכתי בכתפי. מרגיש בהיסוסי התרה בי הרב לפחות להציל את ילדי. לפני כמה ימים חלפה מכוניתו ליד בית ספר חילוני ומשם יידו עליה אבנים. "ילדים מסכנים," הצטחק ואז הרצין, מה יהיה על יצירי רחמי, קרא. אם אלה ההשפעות שהם מתמודדים איתן באופן שוטף, האם יצליחו ברבות השנים למחות אותן מעליהם בהינף יד? "תביני, כולם חשובים, הם, את, אנחנו שרשרת, תלויים אחד בשני, אז נתחיל בשלך?"
"זה לא קל." הערמתי מכשולים. "הבנות, הן כבר רגילות למסגרת." אחי התערב וסיפר שהקטנה נמצאת בגן דתי. אמנם שלחתי אותה לשם משיקולי נוחות, אבל זאת לא סיפר לרב. הוא הוסיף שאנחנו גרים בבני ברק.
"עיר הקודש, עיר של תורה," התלהב הרב אלבז ושוב פנה אלי. "תגידי להן, לבנות שלך, שאני נותן להן את המעיל שלי, מוריד אותו מעלי ונותן להן, תבטיחי מתנות, רק תוציאי אותן משם."
"הן לא רוצות, פשוט לא רוצות."
"ומה עם עוד ילד? את אוהבת סביבך רעש ילדים, לבד יהיה לך עצוב," פסק.
"כן, באמת בשביל זה באתי, לבקש ברכה, אני מנסה, אבל זה לא קורה, וגם פרנסה, בעלי עובד קשה מדי."
"שלחי גם אותו אלי."
"ומה בקשר להיריון ולעוד ילד? זה יבוא בעזרת השם? כי הפעם זה מתעכב. ואין לי בן," שבתי וביקשתי תשובה.
הרב שלח את מבטו למעלה, עיניו היו במסלול משלהן ולא נתקלו בשלי. כולו אחוז תפילה חרישית וכאילו ראה שם משהו שנעלם ממני, התנתק מאיתנו ולפתע מלמל, "בקרוב יהיה היריון בעזרת השם, בקרוב."
 
יום חדש עמד להפציע והשגרה כאילו שבה אל מסלולה, אך אני הייתי כולי שאיפה חשאית לקבלת עול מלכות שמים. אולי זה התקף קצר העומד לחלוף, חשבתי, בכל זאת נתתי לו טווח תעופה. לרגע אחד התלבטותי המתמדת שָקטה, היתה ליניקה פנימית, בהירה. באור הראשון אנשים רבים עוד הסתובבו בין הסמטאות. חייכתי לעצמי, מאה שערים טרם אמרה את מילתה הלילית האחרונה. שכונה ללא הפסקה. אחי הוביל אותי אל עבר המכונית, ואני הייתי נתונה בין שמים לארץ. באמת העיקר לא לפחד כלל. לא לפחד כל כך מהחיים האלה. לשמוח. להעז. לתת אמון בו. בזה שמנהל אותם. התברר לי שאכן בתוך תוכי החרדות מושלות, אף פעם לא השלכתי את יהבי על כלום. רק נשענתי במלוא משקלי על מטה רצוץ שאינו בוטח באדמה.
במונית השירות לבית הספר עדיין נאחזתי בקסם העתיק והמיושן של מאה שערים. לא בשכונה המתלהמת מהתקשורת ביקרתי. זאת היתה עיר שונה בתכלית. הרהרתי ביראתם האוהבת והחרישית של המוני מתפללים לאורך דורות שחקוקה באבניה. אבל הנסיעה השיבה אותי אל הכאן והעכשיו. אישה נמרצת, רחבת ממדים, התיישבה לצדי, ואני נדחקתי לפינה. היא דיברה בטלפון הנייד, ואני תוך רגע למדתי הכול. היא עבדה במשמרת לילה, הרכב במוסך. היא ובעלה סיכמו שיקנו עוד מכשירי טלוויזיה כי הילדים לא מסתדרים זה עם זה כבר תקופה ארוכה.
הפתרון לכל התחלואים הוא תמיד חומרי, הזכרתי לעצמי, מכשיר לכל ילד. חדר עם כניסה נפרדת יפתור כל בעיה. מאסתי כבר בקידוש היחיד הזה. תקופה ארוכה שלא החזקנו טלוויזיה בבית. בהתחלה עיקלו לנו אותה בשל חובות. בסיועו של אבי הטוב רצו להחזיר, ואני ובעלי סירבנו. באמת הימים הראשונים היו קשים, אחר כך הגיעה הקלה. בנותי התרגלו לשעשע את עצמן במשחקים דמיוניים. ואני, רק לפני שבוע השתתפתי במבחן בד לפרסומת. באי־נוחות שיחקתי אֵם לילד בן עשר שפונה אליה כמו גבר, ומחזר אחריה, עיניו בוהות במחשוף חולצתה. בעצם שמחתי לא להתקבל. לו נבחרתי, הייתי נופלת למלכודת חדשה. השוחד יעוור עיני חכמים. לא היתה לי צידה מספקת, לא רוחנית ולא חומרית, כדי לסרב. בכל פעם האינטרס האישי־כלכלי ניצח עם יד אחת קשורה מאחורי הגב.
אבל משהו בכל זאת הלך והשתנה. שנים הייתי, היינו, חלק מקולקטיב, מקבוצה, מתרבות, תחומי עניין. לאט־לאט, מעומק מגורי בשולי בני ברק, ברחוב ללא מוצא, חמישים ושש מדרגות בלי מעלית, השייכות הפנימית שלי אליה התרופפה והלכה.
 
***
 
"הגוף עשה יופי של עבודה," עודדה אותי הרופאה שבדקה אותי. "אי־אפשר בכלל לראות שהיה כאן פעם היריון, לא תזדקקי לגרידה." העובר רק הושרש, ההיריון היה חדש, יקר, אבל כך זה קרה. בלב הגינה העירונית, סמוך לצמחייה ותחת העצים שעלוותם המוריקה נדירה כל כך בעיר הצפופה, דווקא במקום שבו חיפשתי קרבה אישית לבורא עולם, זה התחיל.
צירי תופת ננעצו בשיפולי הבטן ומשם סגרו עלי, שולחים חצים חדים אל עבר הגב. הנשימה הפכה לבהולה, ניסיתי להירגע, לשאוף אוויר בקצב אטי יותר. לנשום. לא היה טעם. הכאב הלך והשתלט. כאילו עקרב ננעץ בחגורת האגן, מפלח את הרחם. ההכנה לכיתה א' עמדה לקראת סופה. עוד רגע יסתיים השיעור, ושירה הקטנה תשאל איפה אני. שלוש בנות בבית הספר יהיו לנו ואחת בגן, וההיריון הזה, מה יהיה עליו? השתדלתי לגייס שרידי אחריות ולחזור לנקודת ההתחלה. כלום לא קורה לי בעצם, שיננתי, הנה עוד רגע אני מזנקת מכאן, מנפנפת מעלי את הדוקרן הזה. רק רגע של מצוקה והנה חלף. התרוממתי מן הספסל וצעדתי אל עבר שיעור ההכנה, שמומן באדיבות העירייה.
לאט הלכתי. מבטי שוטט אנה ואנה, תר אחר עין טובה. בקושי רב חציתי את הכביש הצר, הודפת את השער הקטן ונכנסת אל חדר ההמתנה. רק נשים הרות ישבו שם, בוחנות אותי באדישות גלויה. הכאב נמשך. ביקשתי מהמזכירה שתזמין עבורי מונית. היא סירבה, ואני לא ידעתי להתעקש. שירה יצאה אלי, כף ידה החליקה אל שלי. עשינו באטיות את דרכנו אל תחנת האוטובוס. "הכול בסדר," אמרתי לה, "אין מה לדאוג." כל תנועה הולידה בקרבי ציר נוסף.
ערפל לבן ליווה את האוטובוס שנעצר בתחנה, נזהרתי שלא לשבת על אף ספסל. שהדם לא ייראה, שלא יכתים את בד החצאית. שירה שוב היתה עליזה, לא משגיחה בכלום. ערגתי לחיוכיה, התאמצתי לשמר כל אחד מהם. בראשי הוספתי לתכנן תוכניות לשארית היום. כבר סוכם שניקול תיקח את דינה הקטנה מהגן. הכול בסדר. הן ידאגו לעצמן, חשבתי כשהגענו הביתה, נשכבתי במיטתי והתחננתי לאל הרחמן שהדימום ייעצר. לרגעים נדמה היה לי שהוא אכן נפסק.
קמתי לקראת חצות וגיליתי שזרם הדם התחזק מאוד. הכאבים שגברו הוסיפו לרטש את התמונות המאושרות שבראתי בימים שבהם מילאה אותי הלבנה במילואה, ימי ההיריון. דגיגי דם נפלטו החוצה. אלבר היה מודאג, אבל אני לא הסכמתי להתייאש.
למחרת פקדתי את בית הספר. מה שקרה הוא זמני, החלטתי וזקפתי את ראשי. תמיד הייתי חזקה, וגם הפעם ההיריון ימשיך כרגיל, עוד אחזור לעצמי. אחרי יום עבודה מאומץ נפלתי למשכב. זה היה אפילו רע יותר מהיום הקודם. בבית הספר לא היתה לי מחליפה. "גרמת קשיים למערכת," הסבירו לי במורת רוח גלויה. "יכולת ליידע אותנו בזמן," אמרה מרכזת השכבה בכעס. הנחתי את הטלפון לצדי. לא יכולתי לדבר יותר, והלכי מורות ונהלים לא הטרידו אותי עוד. ההיריון איננו. הייתי בת שלושים וחמש וידעתי שלא אחזור להיות אותה אישה צעירה חסרת דאגות, שרוקדת עם כרס הריונית, שמטפסת איתה מעל גדרות, שממהרת להגיע לארבעה מקומות עבודה מקבילים, מרפרפת על פני תנאי העסקתה כאילו היו פרטים שוליים, פתקים צבעוניים שנעוצים על פני לוח גדול יותר.
בגיל שלושים וחמש, בדיוק כמו אצל אמי וסבתי, התחילה בגופי נסיגה הורמונלית. כך מתרחשת בגידה. חשבתי שהתחושה מוכרת לי, כשהייתי נערה היה בחור שבגד בי. זה היה קשר הרסני, ובכל זאת לא הרפיתי ממנו בקלות. בוגדנות של בן הזוג גורמת לנבגד לרצות להישאר, אולי לנקר את עיניו של המתעלל, אבל בה בעת להוכיח שהוא עדיין מחוזר, לקבל פיצוי נפשי, לאושש דימוי שהושפל עד עפר. כשהייתי איתו, אימצתי את דפוסי התנהגותו. לטשתי מבטים בזרים, הפכתי מפתה כמותו. לקח לי זמן להיפרד ולהיגמל מהרצון לשוב ולחטט בפצע ולשאוף את אוויר הפגיעה שוב ושוב. והנה עכשיו הבנתי, בגידה אינה דבר שמתרחש רק בין בני אדם. בגידה כזאת מצלקת אך לבסוף חולפת. אולם בגידתו של הגוף חמורה יותר מבגידתו של אהוב. אין לה נחמה.
רופאת הנשים הופתעה מכך שרציתי עוד ילד. קשה היה לה להבין למה אני תובעת אותו לעצמי במין תשוקה אספנית כזאת. הרי יש לי ארבע בנות בריאות, אז מה העניין? מילא אם הייתי עקרה. לכי תסבירי לה שמצב הילודה בעיר שלי שונה ממה שהיא מורגלת בו. נשים יולדות ואז שבות ותופחות, וגם אם לא נמניתי עמן המראה הזה גרם לי לשוב ולהשתוקק. לכי תסבירי לה, לה שהיא אשת קריירה ואולי כרגע מוצאת את סיפוקיה במקום אחר. אני לא אשת קריירה, רוב הסיכויים שבסוף השנה הזאת אמצא את עצמי שוב מובטלת, ואשוב ואתדפק על דלתות מעסיקים שונים כמו טירונית עלובה. ילד הוא גם מפלט מכל זה. נמאס לי להעמיד פנים מאושרות ולספק עוד ועוד אישורים להיותי אישה מוצלחת ומתפקדת. לא, לא הייתי מוצלחת ולא מתפקדת. הייתי רחוקה מלענות על דימויים מושכלים. אבל רציתי לחבוק בזרועותי תינוק, להחזיק בו ולחוש בריחו הטוב. לפחות עוד פעם אחת אחרונה.
בבקרים הבאים נעטפתי בריקנות. אפילו הבכי שתקף אותי, עוד לפני נטילת ידיים, לא נשא עמו רגיעה. בכיתי בכי חלול, מנותק, וניגבתי את עיני בטרם אראה את הילדות. אלבר כמעט לא הגיב לכל הנעשה, הוא עבד מבוקר עד לילה, וראיתי אותו בעיקר כשישן. פרנסה היא משמים וסוף־סוף נמצאו די עבודות. לא רציתי לייגע אותו בטרדותי. באחד הבקרים, אחוזת טלטלה, ויתרתי על יום עבודה נוסף בבית הספר ובמקום זאת התקשרתי אל המחזקת הדוסית שלי, נעמי. אחי הוא זה שקישר בינינו לליווי שלי בתהליך החזרה בתשובה, גם אם אנחנו לא כינינו זאת כך. שלושה־עשר ילדים היו לה, בלי עין הרע. ואיך ניהלה את כולם בצורה מושלמת רק היא ידעה.
"נורא עצוב, הפלה," אמרה לי, "כמה התאבלתי, אני יודעת, עברתי את זה, לא נחתי מספיק, זו הסיבה, בהיריון שאחריו כן נחתי והעובר הוא עכשיו ילד. חמוד שלי. נשמה. רופאים אומרים שההיריון נופל בגלל שהעובר חולה, אל תאמיני להם, את צריכה מנוחה, יהיה לך עוד היריון, אני מעכשיו מתפללת עלייך. מה איתכם, אתם באים אלינו לשבת?" התאמצתי לקלוט את דבריה. לא שיערתי שברצף הלידות שלה היתה גם הפלה. בשפה רפה אישרתי את ההזמנה לשבת הקרובה.
 
לקראת הסעודה השנייה משפחתנו הלכה יחד בחיפוש אחרי הרחוב של נעמי, שנסתר ברשת העכבישית של רחובות בני ברק. שנים גרנו בעיר, ועל הרחובות האלה כאילו פסחנו ביודעין. אברכים ארוכי איברים, לובשי שחורים, התהלכו ברחובות. זאטוטים שיחקו בכדור על אבני המרצפת השבורות המובילות אל הבניין שבו גרה. ילדה דחפה עגלה רעועה, בגדי השבת שלה תפורים מבד ברוקד יוקרתי שנגד את הטיח המתקלף של הבניין, שנדמה כמשיל את עורו. ילדות אסופות שיער, בגרביים ארוכים, עשו את דרכן במהירות אל המדרכה השנייה. הן לא נדרשו להיזהר. אף מכונית לא נסעה כאן. העיר שבתה. אחת הילדות גררה אחריה חבל קפיצה, ובנותי הביטו בה.
בחדר המדרגות עשינו דרכנו בין עגלות ילדים שעמדו בטור. על אחת מתיבות הדואר הישנות ניקול איתרה את שם משפחתה של נעמי: שחר. הם התגוררו בקומה האחרונה. המדרגות היו רחבות, וכל צעד נדמה לי כמו טיפוס אל מגדל שבו שבויה נסיכה. אולם כשנעמי פתחה את דלת הכניסה ראיתי מלכה, מוקפת מכל עבר בילדים. היא לא היתה יפה, אך לא יכולתי להתיק ממנה את מבטי המתפעל. מחלונות הבית נשבה אלינו רוח קרירה. שולחן ענק עמד במרכז החדר, שעליו נפרשה מפה לבנה פשוטה, וסביבו עמדו כיסאות פלסטיק לבנים כאילו ציפו לאליהו הנביא, ומכל עבר ניבטו אלינו פנים של ילדים.
היא הציגה אותם בשמותיהם והוסיפה, "בהתחלה כולם אצלי בלונדינים, ואז יורד הצבע, ראית, הם הפכו לחומים." היא התבדחה, שמחה וגאה בילדיה הרבים. בעלה ניגש לראש השולחן והודיע שלא יחכה לבן אחד שהתמהמה להופיע. השאר התקבצו לשולחן, והוא התחיל לברך. אסור לעכב את הסעודה. נעמי נראתה מודאגת. לא הבנתי איך בתוך האנדרלמוסיה הזאת מצאה פנאי להציג בפנינו את ילדיה. "הנה חיים כאן, פנחס יצא לשירותים, דבורה תכף תשב, היא מעמידה את קנקני השתייה." הבטתי לעבר בעלה, שנראה צעיר למראה אך שחוח. הוא בירך מן הסידור ומיד אחריו פצחו ששת הבנים בשירה אדירה. "זאת מקהלת פרחי השחר שלנו," הצביעה עליהם נעמי בנחת.
נדמה היה לי כי העולם עצר מלכת ואין רחש מפריע למזמורים להתעלות ולהגיע מעלה־מעלה. המזון שהוגש לשולחן היה פשוט, אל סיר החמין נוסף אורז כדי שיספיק לכולם. ובינתיים, הבן המאחר ננזף, דברי תורה זרמו מפי בן אחר שחגג בשבוע שעבר בר מצווה. התרגשותו ניכרה בו. כפות ידיו רעדו ונעמי ניסתה לעודד אך השתתקה כשבעלה נחפז לתקן אי־אלו אי־דיוקים. הבן הסמיק ועצר מדבריו. הוא המשיך לבאר את דרשתו רק אחרי שנעמי שלחה בו מבט מתחנן. אז דיבר מהר כאחוז דיבוק. אביו סימן לו לחדול ולחזור לאכול, והוא ציית, תוקע מבטו במזלג ובצלחת.
תשומת הלב חזרה אלינו. שוב סופר סיפור הגעתו של בעלי לארץ. לבעלה של נעמי יש סיפור משלו, הוא היה טייס קרב, ובעקבות חזרתו בתשובה נאלץ לעזוב את הצבא. זאת היתה רוח התקופה, הסביר. הוא ונעמי נפגשו כבר כאן בבני ברק. ולגבי חיל האוויר, הוסיף, מאז אולי דברים השתנו. שני חבריו שעשו איתו את צעדי התשובה הראשונים נכנעו ללחצי המפקדים. הם נסוגו מהדרך, הורידו את הכיפה, וחודש מאוחר יותר נספו בתאונת טיס. כשסיים את דבריו צמרמורת עברה בי.
כל הילדים, ובהם ארבע בנותי, פנו אל עבר הגג. המהומה הגוברת לא הפריעה לנעמי כלל. שתינו התיישבנו על קצה המרפסת, ונעמי חרדה לצניעותי. אסור להשעין את הברכיים על הסורגים, החצאית עלולה להתרומם ומבלי משים להכשיל את העוברים והשבים, כאלה שאולי ישלחו לפתע מבטם כלפי מעלה, הבהירה. לא התווכחתי. "יו, הנה, תסתכלי עליו, תסתכלי טוב־טוב." ישיש מזוקן עבר בצעדים אטיים ברחוב שמתחתינו, בני לוויה הקיפו אותו. האיש הוא רב גדול, הסבירה מיד, ולו שבעה־עשר ילדים. "תסתכלי עליו, גם אני מסתכלת, זה מביא עלינו ברכה, זה יביא לך את הילד שאת רוצה. על כל ילד שנולד אמרתי איך נסתדר, איך נסתדר, ומסתדרים, ברוך השם." והנה כבר נעלם הרב מעינינו, נאסף עם פמלייתו אל אחד מבתי הכנסת שבמעלה הרחוב.
"את באמת רוצה עוד ילדים?" קראתי בקול. לרגע הזכרתי לעצמי את רופאת הנשים המתריסה שלי. ודאי שהיא רוצה, בין הבן השנים־עשר לבת השלוש־עשרה היתה לה הפסקה לא יזומה של ארבע שנים. אז הרגישה שהיא משתגעת. הם אפילו התעניינו באפשרות של אימוץ. הפנו אותם לקורס ראשוני להורים מאמצים, אבל למרבה השמחה, בתום שתי פגישות גילתה שברוך השם, היא שוב בהיריון. לא הבעתי דעתי בקול על סיפור הפלאות הזה, מי אני שבכלל אשפוט, ועדיין לא הבנתי איך עם כל ילדיה הצליחה לצלוח את המוטל עליה.
נעמי נענתה לשאלתי והסבירה ששנת הצהריים שלה קדושה, הילדים יודעים את זה ומניחים לה. כשהיא מתעוררת לקראת השעה ארבע, היא מנתקת את כל הטלפונים, מושיבה את כל הילדים במעגל גדול וכל אחד מהם משתף אותה במה שעבר עליו באותו יום. הכינוס הזה כולל עזרה בהכנת שיעורי בית ונמשך עד שש לערך. אלה השעות שלהם, והיא בהחלט לא מרגישה שיש בביתה ילד עם חסכים בתשומת לב. בינתיים פלשו הבנים אל תוך הסלון בצרחות קרב, אחד מהם מנפנף מול פני אחיו בחגורה.
"זה קצת מסוכן," נרתעתי, "הוא יכול -"
אבל נעמי גירשה את חששותי בהינף יד, בעודה מושכת את הצעיר שבהם אליה. "אתה רוצה להרוויח מצווה? תביא לאמא ולאורחת שלנו סוכרייה," ביקשה בקול מתוק. הפעוט רץ ומילא אחר בקשתה. "את רואה, אני אפילו לא מחנכת אותם, בחיידר אמרו לו לאסוף מצוות, את מבינה, מה כבר הקושי הגדול בגידול..."
בתה בת הארבע־עשרה חלפה על פנינו, עיניה כבושות בספר תהילים. "ילדה צדיקה," ציינה נעמי, כולה מתמוגגת, ומיד התוודתה כמה היתה רוצה להיות כמוה, תמימה. "אנחנו החוזרות בתשובה נאלצות להיאבק בכל מיני יצרים שונים ומשונים שעוד בוערים בנו בשל עברנו, אבל תראי אותה, אצלה כל זה איננו. היא קשורה אל אלוקים בכל נימי נשמתה, בלי כל חציצה."
ובאותה נשימה המשיכה, "אפרופו חציצה, האם כבר הלכת למקווה מאז ההפלה?"
על לחישתה הרמה השבתי בלחישה משלי, "לא, לא הלכתי. אני כרגע קצת בהפסקה מכל זה."
"בהפסקה מהמקווה?" נחרדה, "זה אסור, זאת המצווה הכי חשובה אצל האישה." התקשיתי להסביר לה שככה זה אצלי, לפעמים אני מרגישה עומס רגשי, וכמו בטנגו אני לוקחת צעד אחורה בתהליך התשובה שלי. זה לא אומר שכך יהיה תמיד. זה רק מפני שהייתי מוצפת. הרגשות, העבודה, לא ידעתי איך יקבלו תהליך של חזרה בתשובה בבית הספר. אולי בגלל האובדן של ההפלה. ויותר מכל אלה, לא הייתי נעמי. רצף של ילדים, רצף של מצוות, רצף של דיוקים. הדברים האלה חנקו אותי. אבל נעמי ביטלה את הצטדקויותי ומלמלה שעוד נדבר על זה. הרי כך החטאתי גם את בעלי, עליו אני בכלל אסורה, וזה מעשה חמור ביותר. באותו הרגע ממש הוא קרא לי. אלבר התעייף, ובעקבותיו כולנו פרשנו לנוח. הבנות נפרדו מערימת הילדים הרועשת והשמחה כמו דוקים בודדים מתוך חבילה.
 
בבוקר יום ראשון שוב מיהרתי אל בית הספר. הזמן נקף והימים היו ימי חופשה, ולמורות נערכו ישיבות והשתלמויות. הפעם לא היתה מורה לספורט שתיקח אותי עמה, והיה עלי להספיק לאוטובוס. בכל זאת התעכבתי מול ארון הבגדים כאל מול שוקת שבורה. הגוף נדמה היה לי חשוף, רציתי לעטות על עצמי שכבה נוספת. בחנתי את עצמי בראי, על אף הכול נראיתי כמי שנעוריה עדיין איתה. מבט בוחן יותר יאשש את ממצאי הגיל. בדחף של רגע שלפתי דווקא כפכפים מן המגירה התחתונה, דשדשתי בתוכם, ושוב הייתי מתבגרת רעשנית, שעושה את דרכה הלאה, הרחק. עוברי אורח רבים הלכו בצעד מהיר, אברך בעל פנים עצובות הושיט לי פתק, אשתו חולה וזקוקה לניתוח שיציל את חייה, בבית שישה ילדים קטנים. המון רבנים חתמו על בקשת התרומה. לרגע כעסתי, הם תמיד נאחזים בך כשאת מסוחררת, אין לזה הצדקה. ובכל זאת חמישה שקלים עשו דרכם מכיס החצאית אל ידו. צדקה תציל ממוות. רצתי אל האוטובוס שחלף על פני, אבל הוא התרחק. אחרי דקות הגיע אוטובוס נוסף. עליתי. הוא היה עמוס בנוסעים, כמעט עד אפס מקום, נשענתי על עמוד. ופתאום דמם העולם. לא רמזור, לא תאונה. בהלה אחזה ביושבים. האוטובוס שעמד לפנינו בצומת עלה באש.
"תסתכלי, להבות," הצביעה אחת הנשים אל הנשקף מן החלון. "היה פיגוע," אמרה אף שלא היה צורך שתאמר, הבנו כולנו. "תראי, מחלצים משם אנשים." התפללתי בשקט, השם, תעשה שכולם ניצלו. שאף אחד לא באמת נפגע. שמתנדבי זק"א לא יתרוצצו על המדרכות ויאספו חלקיקים אנושיים. רעש. סירנות של ניידות משטרה ואמבולנסים, ואני הפכתי באחת לנצרה גדולה. הצצתי בשעון, הם יסלחו לי, לא? חסרתי את האנרגיה שתוביל אותי להתקשר, לדווח, להתנצל, להמשיך כרגיל. לא ידעתי כמה זמן לקח לי לרדת מהאוטובוס. הרי אני בכלל הייתי אמורה לנסוע באוטובוס ההוא.
בבית הספר לא סיפרתי דבר, עשיתי את שלי. בדרך חזרה עיני נתקלו בעלם נאה, "הגן עלי," רציתי ללחוש לו, "יכולתי למות בפיגוע הבוקר." מודעת אבל ענקית הודבקה על בניין פינתי. הנפטר היה חייל בשירות ביטחון. אתמול אמרה לי אחת השכנות שמלחמת גוג ומגוג כבר בפתח. האם לכך התכוונה?
הוודאות שבה חייתי את חיי הוטלה בספק. אם הייתי מתה, אפילו לא הייתי טהורה, הבליחה המחשבה התועה, ובו ברגע גם התנגדתי לה. כשפתחתי את דלת הכניסה נשמע צלצול הטלפון. אמי ניסתה להשיג אותי בנייד ולא עניתי, וכבר נטרפה דעתה. הדאגה שלה נגעה ללבי. אף שהתרחקנו, היא אמא כמו כל אמא, דאגה לי. איך לא התקשרתי בעצמי להודיע לה שאני כאן וכל איברי שלמים. אולי ניצלתי בזכות תפילותיה הליליות, אמרה, ולשאלתי התוהה ענתה שהיא מתפללת עלינו, "נו, אז מה אם זה לא מסידור." לאחרונה כבר לא ביקרנו את הורי בשבתות ואסרתי עליהם לנסוע אלי, כי אז גם הם היו מחללים שבת עבורי. בנם ובתם החלו למצוא את מפלטם ביהדות, וידעתי שהם מתקשים להבין זאת. הצעדים שלנו נדמו להם קיצוניים מדי. אבל אולי לא היינו שונות כל כך, אמי ואני. תמיד הייתי קרובה יותר אל סבתי, ובכל זאת כמו אמי גם אני לא תמיד חביבה, גם בי קיים צד לא מתפשר, דעתני כמעט להכעיס. התקשתי להבין את צעדיה, אבל ידעתי שבזכותה אמרתי מאז ילדותי מדי לילה "שמע ישראל" ובזכות אבא שלה אמרתי "המלאך הגואל". נתתי לה לנחם אותי.
לקראת ערב התקשרתי לנעמי. שעה לחוצה או לא שעה לחוצה, אבל הרי אני ניצלתי, לא יכולתי שלא לחלוק איתה את התחושה. היה נדמה לי שרק אם אומר באוזניה את המילים תהיה לכך משמעות נכונה. להפתעתי, נעמי היא שענתה לי ולא אחד מילדיה. כשדיברה איתי עדיין חילקה הוראות לילדים: לך למכולת, קנה נס קפה וחלב. "אני איתך," אמרה לי, קשובה למרות העומס. ההליכה למקווה לא הוזכרה כלל, רק הנס שאירע לי היום. "ומה לגבי החלטה טובה?" שאלה. אני ניצלתי ולא תזיק קצת הודיה לבורא בתמורה. סיפרתי שלקראת השנה הבאה התכוונתי לרשום את נטלי וניקול לבית ספר דתי. אלבר לא גילה התנגדות אבל הצעד העיקרי נדרש מהן וגם ממני. ככל שבית הספר יהיה דתי יותר כך גם מאֵם התלמידה תידרש צניעות. אבוא למשרדם בכיסוי ראש, אחרת אפסל מראש.
"תבואי לקנות איתי כובע?" התלוצצתי. שיערתי שלא יעלה בידה, היא היתה עסוקה כל כך. אבל נעמי הפתיעה אותי. כן, היא תבוא, מה דעתי על מחר, היא תגיע עם הקטנה שלה ובאותה הזדמנות ניקח אותה לטיול בעגלה. אז זהו, הודיעה לי, אני אקנה כובע, זה בטח יהלום אותי. בשטף דבריה הבליעה שהיא עצמה כבר נראית נורא עם הפאה. היתה צריכה למסור אותה לחפיפה דחופה מזמן. חבל שלא לקחה על עצמה את הכובע מן ההתחלה. אבל אני לא אקח אותו על עצמי, רציתי לומר, זה רק למטרות ייצוגיות, אבל שתקתי. תהיה זאת כפרתי, ושנעמי תחשוב מה שהיא רוצה.
הפלא ופלא, לפגישתנו הגיעה לבדה. בעדינות שאלתי איך השתחררה מקהל צאצאיה ותובעיה והגיעה עד הלום. מתברר שהגדולה לקחה עמה את הקטנה לטיול ושתי הבנות האחרות יסדרו את הבית עד שתחזור. מתוך דבריה הבנתי שזמנה מוגבל. רחוב רבי עקיבא עמוס בחנויות, וחנויות הכובעים ניצבו כתף אל כתף. היה משהו רדוף ברחוב הזה, ודאי כשעלית ממנו אל מתחם גן ורשה. "איפה ורשה ואיפה גנים," מלמלתי, רק מסוף אוטובוסים שסביבו התגודדו נשים עם עגלות ילדים ואברכים בשטריימלים ומגבעות. לרחוב הזה לא היה תואר ולא הדר, אך חלונות הראווה הציגו שפע. החנויות נפתחו בו רק לקראת שתים־עשרה בצהריים ונסגרו לפעמים אחרי חצות. בבני ברק סיטי היית עובד השֵם, לא היו לך שעות, רק תפילות.
נכנסנו אל החנות הראשונה. מטפחות פשוטות נמכרו מתוך סלסילה בחצי המחיר. הצבעוניות והיקרות קופלו בסדר מופתי על מדפים. מיששתי מטפחת קשמיר והתעלמתי מהשאר. מטפחת היא אביזר נוכח. מהרגע שאקשור אותה סביב קודקודי ייפול דבר. עם מטפחת אין לקמטים היכן להסתתר, הכול מגולה, ער, ללא חרטות. הנחתי למטפחת ומדדתי כובע ועוד כובע. נראיתי בעיני כאישה המכסה את ראשה בצלחת. בקול חלוש הפצרתי בנעמי להמשיך איתי לחנות הבאה.
בחנות השלישית מצאתי כובע לטעמי. קסקט שחור דמוי עור. משהו בו הזכיר לי את ימי הרוקנרול הנשכחים שלי. כשהיה על ראשי, זינק מתוכי אותו זיק מוכר, עולץ־מריר ומרדני. "זהו זה," קבעתי. נעמי הושיטה ידה לארנק, פניה נהרו. על אף הוצאותיה הרבות, ביקשה לשלם עבור הכובע ולתת לי אותו במתנה. עצרתי בעדה אבל ראיתי שכל צעד קטן שפסעתי אל עבר השם, מילא אותה אושר.
"עכשיו אני אלווה אותך," השתדלתי להישמע נחרצת. לא רציתי להיפרד מהר כל כך, ובבני ברק אין בתי קפה לעצור ולנוח בהם. לכל היותר דוכני פלאפל וקונדיטוריות מועטות. אסור לבני העיר הזאת לשקוע בתענוגות. עינוגים משחיתים את הנשמה. תלמידי חכמים יפסיקו להשתקע בתורה השומרת על כל עם ישראל, אם תפתה אותם להיות יושבי קרנות ובטלנים. הנה, אפילו בני ברק עצמה, המוכרת, תבעה ממני שינוי. הצעתי לנעמי לנוח קצת על ספסל בגני ורשה המופלאים. היא הסכימה. היא עצמה לא חיבבה קניות, וכיתות הרגליים הזה לא היה לרוחה. את כל זה היא עשתה למעני. היה עלי לקלוט את מאמציה. כשישבנו זו לצד זו, היא בפאתה ואני חבושה בכובעי החדש, היה נדמה לי שראיתי אותה לראשונה. הסתכלתי בחליפתה הכחולה שכבר כובסה כבס ורחץ עשרות אם לא מאות פעמים. נעליה השחורות הזכירו את נעלי גולדה מאיר המגושמות, גרבי ניילון עבים כיסו את רגליה הנפוחות. גם פאתה נראתה מוזנחת. היא קלטה את מבטי המשוטט ונעמדה. אולי לפני שתשדך את בנה בכורה תיתן דעתה על הפאה, הפטירה לעברי וצנחה ברוב פאר על הספסל.
יום יפה, אמרה באנחה. ביום יפה כזה, התחילה מספרת, ישבה אמה בחדר ההמתנה לעשות הפלה. ומי היתה לה בבטן? נעמי הקטנה. "אמא שלי היתה בת שלושים ושמונה, כבר היו לה בן ובת, ואז לא היה נהוג ללדת בגיל כזה. אבל מכרה שחצתה את הרחוב ראתה אותה מבעד לדלת המרפאה השקופה והתחננה בפניה שתחזור בה... וממני יצאו כמה... תראי... תחשבי שהיא היתה עושה הפלה? איזה הפסד." היא מחתה את דמעותיה בממחטת נייר מקומטת.
אחרי נשימה עמוקה המשיכה נעמי בנאומה, שהיה ארוג היטב, כמו הוכן מראש עבורי, כי כאן אני נכנסתי לתמונה. לכל אחד השם נתן משהו, לה את הילדים, אבל יופי וחן היא לא קיבלה. יופי וחן, זאת המתנה שלי. רציתי לומר שהיא לא מכוערת, רק מעט מוזנחת. אבל היה בכך יותר מזה. אצלה נפלו כמה מהשיניים הטוחנות ולא היה לה כסף מיותר לכתרים או השתלות. אמנם אני עצמי ויתרתי על לא מעט תוספות למראי החיצוני, אבל ידעתי שבמקומה הייתי עוצרת את הילודה ומשקמת את הפה המתפורר. לה לא היה אכפת. נעמי ראתה את המכלול.
ובכל זאת החוסר החיצוני כאב לה. בשקט סיפרה על אמה שהתלהבה מילדות השכנים, שהיו חינניות ומתוקות ממנה, ותמיד השוותה את נעמי אליהן. היא היתה תלמידה מצטיינת, אבל לא היה די בכך. אולי בילדיה הרבים פיצתה נעמי על כך שלא היתה רצויה. אני הייתי רצויה, אבל אבי העדיף שאיוולד בן. אולי בשל כך הטמעתי בתוכי לא מעט מתכונותיו של הבן האבוד, שאמנם נולד לבסוף, כמעט עשור אחרי. גם אני לא הקרנתי את הנשיות ההיא, הנכספת, שהבנתי פתאום שנעמי כמהה לה. הכול משמים. עוד אגלה למה מילאתי בחייו של אבי תפקיד שלא נועד לי מלכתחילה. אני זקוקה להתבוננות מעמיקה בכך. נעמי שונה ממני. ואולי היכולת לחדול מהמרוץ ולהתבונן זו המתת שניתנה לי ולא לה. אצל כל אחת מאיתנו לאלוקות לבוש אחר. לפני שנפרדנו הפצירה בי שאלך אל המקווה. הבטחתי לה שאלך.
עליתי על האוטובוס הראשון ושילמתי לנהג שפניו נדמו לי מוכרות. למדנו יחד בתיכון, הבנתי פתאום, ואני, כמה הייתי כרוכה אחריו, והוא אולי ידע כבר אז, כי רצונותי תמיד נחקקו על פני. מבלי שתיאמר מילה, ראיתי שזיהה אותי. הוא הביט בי במבט שואל. צמצמתי את מבטי שלי לכדי ראש סיכה. התרחקתי ממנו, מהתמונות שהתרוצצו בראשי, ממי שהייתי אז. ישובה על הספסל האחורי, הריק, כשספר מסתיר את פני, מחשבותי נדדו הרחק מאותו תיכון קטן ועמוס שבו למדתי. השם, אני מוסרת את עצמי בידיך, משליכה את הפחדים לעברך, נטע בי את הכוחות להמשיך. האוטובוס המשיך לנסוע ושוב הייתי עם אלוקים, עיני משוטטות בין פסוקי תהילים.
כששאלו אותי מכרים אם אני מתחזקת, הכחשתי. למה כל דבר זקוק לכותרת? זאת דרך ארוכה, דרך של כל החיים. ובכל זאת, לו היה שואל אותי נהג האוטובוס, אולי הייתי אומרת, "אנחנו כנראה מה שמכנים 'חוזרים בתשובה'."

אביטל ז'נט קשת

אביטל ז'נט קשת, ילידת 1966 , גדלה בשכונת יד אליהו ומתגוררת כיום עם משפחתה בבני ברק. בוגרת בית הספר למשחק "בית צבי" וסמינר הקיבוצים. חזרה בתשובה בשנת 2001 . אמנית רב תחומית, כותבת שירה ופרוזה. עורכת כתב העת "קול. שירה. אישה" מטעם גלריית המקלט, העוסק בשירה ובאמנות נשית. סיפור פרי עטה נמנה עם הסיפורים המומלצים של תחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" לשנת 2007.

פרסמה שני ספרי פרוזה, כל העולמות של גאולה (2010), לפני ואחרי בבני ברק סיטי (2015) ואת ספר השירה להחליף מילה (2018).

עוד על הספר

לפני ואחרי בבני ברק סיטי אביטל ז'נט קשת

זאת לא האהבה שחלמתי עליה, אבל ידעתי שאקבל את מה שייתן
 
ברחוב הומה האדם עמדתי וצעקתי את שמו של בעלי. חזרתי וקראתי בשמו במכשיר הטלפון הנייד, שגם אותו כנראה לא אוכל להמשיך ולהחזיק. חרדת עוני צרה עלי, גרועה מחרדת מוות, שאיתה כבר התמודדתי בעבר ולא בהצלחה.
חרדת המוות היתה הגרועה שבחרדותיו של אלבר. עבר שבוע מאז בישר לי הרופא שממצאי בדיקת הדם האחרונה מדאיגים. רופאה נוספת פירשה יותר ופלטה את המילה "גידול". לא התייחסתי. הייתי מאוד עסוקה, עסוקה בלפתח את הקריירה הצולעת שלי, את הכישורים המולדים הנסתרים שלי, עסוקה בלחסוך כסף על מנת לפתח את העסק המתהווה שלי. הוספתי לרוץ, וגם לבשורות הרעות על בריאותי הרופפת הקשבתי במין משיכת כתפיים עצבנית שכמו רוצה לשאול, מה הלאה?
אולם כשהגעתי הביתה, אלבר בעלי הלך והחוויר. ברגע אחד איבד אלבר את יציבותו הנפשית המפורסמת.
"חשש לגידול," הוא חזר בקול אטי על האבחנה.
"כן," עניתי בחטף. אף פעם לא ראיתי אותו מודאג כל כך. הוא מבטל הכול, הודיע. "מבטל את מה?" איבדתי ריכוז. הנצח טס אצלי בקצב מהיר.
"את הנסיעה," הסביר.
אביו בן השמונים חלה בדלקת ריאות. אחיותיו ביקשו שימהר להגיע להולנד, לפגוש בשועל הקרבות הוותיק שהפעם כמעט הוכרע. אלבר הבטיח לרכוש במהירות כרטיס טיסה, אבל אם חיי עומדים בסכנה הרי אני הראשונה בסדר העדיפויות. הוא יישאר בארץ ויעקוב אחרי מצבי. רציתי להסביר לו שזה לא בדיוק ככה. היה כאן חשד, סיכוי רע שייתכן שיתבדה. אבל הוא בשלו.
פתאום, בבית הסגור, הרגש דגדג אותי בעדינות של אביב. חשתי אהובה. הוא אוהב אותי יותר ממה שהוא אוהב את אביו, חשבתי. אני באמת חשובה לו. אני והילדות. ידעתי שאף פעם לא איבד לחלוטין את הלהט המטורף שבו התעקש להשיג אותי בהתחלה, אבל לאחרונה התרבו בינינו המריבות. רק לפני כמה לילות ישבנו על הספסל שבקצה המדרגות העולות לרחוב שלנו. מתחתינו אבנים ירושלמיות סדוקות. מעלינו התעופפו עטלפים. דיברנו על יחסינו הכושלים עם עצמנו ועם אלוהים, ואני בכיתי. לא יכולתי לשאת את עצמי לא רצויה. אפילו לא לרגע זעיר. מול שאר הבריות למדתי שלא לבוא בדרישות. אבל אני נישאתי לגבר היחיד שאהב אותי יותר ממה שאוכל אי־פעם להחזיר.
שם, ולא בפעם הראשונה, הוא זינק על החולשות שלי. ועוד בתאווה כזאת. פתאום הרגשתי שזהו, חסל הכול. לא אעמוד בכך יותר, בית, ילדים, עבודה, דירה, משכנתה, הורים, משפחה. הייתי מוכנה להשליך אותם מעלי. ויתרתי. אני מוותרת. "אלוהים, אתה עדי האחרון," שיננתי, "תכף תראה איך אני מזדכה על הכול." הדמעות כיסו אותי כרשת פריכה. כשעליתי הביתה מצאתי את האומץ לעמוד לפניו ולומר שזהו. מבחינתי הכול נגמר. אלבר הכיר אותי. כהרגלו סיפר בדיחה, העמיד על שולחן המטבח כוס קפה שהכין לי, כולו מתחטא לפנַי. לא היה לו כל מחסום מלהשפיל את עצמו, ואני התרציתי. גם הפעם. התרציתי, אם כי בטקס המוכר הזה מצאתי משהו מתיש.
 
ופתאום אהבה. האהבה השיבה רוח בווילון הקרוע שעוד לא תלשתי מעל מסילת החלון החלודה. הוא אוהב אותי יותר ממה שהוא אוהב את אביו מולידו. הוא יישאר כאן לצדי ולא לצדו. נרגעתי. ביטחון לא קרוא אפף אותי. עם כל תסריט שייכתב אתמודד, החולי לא ידבק, אנחנו נתייצב מול זה ביחד. גוף אחד. והרי כך כתוב: על כן יעזוב איש את אביו ואמו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד.
זאת לא האהבה שחלמתי עליה, אבל ידעתי שאקבל את מה שייתן. אמו נפטרה כשהיה בן ארבע־עשרה ולאחר מותה גילה שהוא יהודי. אלבר אמנם גדל כנוצרי ממש כמו אביו ואחיותיו, אבל אמו הסתירה ממנו את העובדות. הוא יהודי ובחר בנעוריו ביהדות. אבל מאז אין לו מנחם. הסיפור הזה, ששב וסופר לי, קנה עלי שליטה. בצלו הביוגרפיה שלי הלכה והחווירה. האם המתה שלו תמיד היתה איתנו. לא ידעתי במה למלא את בור הכאב שלו. האובדן שחווה היה ערפילי, נושא תעוקות מקופלות שנפרשו על השולחן העירום שלנו. ואולי בגלל זה יישאר לצדי ולא ייסע.
מאז ומעולם רצה אֵם לילדיו. הוא לא ייתן לבנותיו לעבור את מה שספג. אבל אִם אמות ואסתלק לעולם שכולו טוב, הוא יתאושש. לא פעם התוודה לפני, וטען בלהט ששום אסון לא יהפוך אותו לגבר ממורמר כמו אביו, האיש שהתמוטט כליל אחרי מות אשתו. ממפרנס נמרץ הפך לאדם שבור, אישיות חסרת חוליות, נועץ ימים שלמים מבטים חסרי תוחלת בתמונתה של אשתו ואם ילדיו. שנים על גבי שנים ביכה אותה. בשנים הראשונות שתה, איים להתאבד וכמעט גרר את ילדיו אחריו. "את יודעת, ליאה, הוא היה אגואיסט," פסק בעלי. "הרי היו לו הזדמנויות להתאושש, הוא פשוט לא רצה."
ידעתי שבמקרה שאסתלק מן העולם, אישי יעשה הכול על מנת לשוב לאיתנו. אלבר יפעל בנחישות וימצא במהירות אחרת תחתי. אשר לי, כלל לא הייתי בטוחה. בלעדיו התמוללתי כמו עלה, חסרתי את העץ. לפני שנכנס אל חיי התהלכתי ברחובות כמו פרפר שהאבקה שעל כנפיו עומדת להתכלות. רוב הגברים שהכרתי שִעממו אותי והיוו פשרה פושרת כנגד הבדידות. מערכות היחסים שניהלתי עם נשים היו מאז ומתמיד גרועות למדי. אף פעם לא הבנתי את דקות המהלכים שדורשות בנות מיני. תמיד חרקתי מול תגובות שנראות לי עמומות או חצויות. אז זהו. היה לי חבר אחד ביקום כולו, וזה היה הוא.
 
הימים הבאים עברו עלינו במתיחות, עברתי בדיקת דם נוספת, והשתדלתי לסדר את הספרות הנעות בחשבונותי. אלבר נסמך עלי כלכלית, כבר שבועות שלא קיבל הצעת עבודה סבירה. באחד הבקרים, נמרצת ועמלנית, הלכתי אל פינת הרחוב. שם חיכה לי עוד גבר שהאמין בי תמורת תשלום, המורה שלי לנהיגה. בתום השיעור הקפיץ אותי אל הבנק, קבענו שיעור נוסף והוא נופף לי לשלום. מול הפקידה התאמצתי לשדר אופטימיות עליזה, גם אם לא היתה לי סיבה. כך גיליתי שהחשבון עוקל. החסכונות והחלומות על מכונית חדשה, רישיון, עסק, עצמאות, ירדו לטמיון.
בשנים האחרונות נרדפנו על ידי נושים. ערבויות שחתמנו כצעירים לחבר, אותו חבר שהכיר בינינו, הפכו לחובות. התשוקה ואולי החברות טשטשו את ההיגיון, ואנחנו חתמנו עבורו על הלוואות שמעולם לא טרח לפרוע. במשפט אחד שנערך מולו ניצחנו. עורך הדין המסור היה אבי. אבל אז רופפנו את המשמעת, השארנו את חסכונותינו חשופים, נמאס לנו להיסמך על בני משפחה אחרים, והנה נחתה עלינו המהלומה.
כבר אחת־עשרה שנים שהם צדים אותי, אותנו. החיים בזהות לא ברורה הביאו לפתחי את ידידתי הפרנויה. זאת הפכה לבת לווייתי הצמודה אבל גם היא נמאסה עלי. החשדנות שליוותה את ירכי המתנדנדות התישה אותי. מחליא לבלות את ימייך כשאת שעונה על עינית ההצצה. אפילו שיחות טלפון שהתבררו כטעויות במספר הפכו להוכחה ניצחת. מאחורי כל טריקת טלפון עומדת בעצם חברת גבייה. העולם רחש מפלצות משחרות לטרף, מחופשות לאזרחים תמימים. המציאות והדמיון הלכו והתערבבו. התערבבו והלכו. כבר לא שמרתי על ערנות, והנה, מה שהיה שלי נלקח. הגיע לי.
התווכחתי עם הפקידה, מעכבת את הרגע, ניסיתי להבין למה לא הודיעה לי על חורבני הכלכלי בשיחת טלפון. אך היא ניסתה, כך טענה. זאת אני שלא הייתי זמינה. חישבתי במהירות, מן הסתם גם חשבונו של בעלי כבר אוכל באש. ניהלנו שני חשבונות נפרדים, ובכל זאת נבלענו. מה אנחנו שווים? עני חשוב כמת. חרדת המוות שלי, שנשקה לחרדת העוני, קמה שנית לתחייה מוצדקת.
הפקידה הנרגנת עיוותה את פניה, "חמודה, יש עוד אנשים שממתינים. עוד יהיה זמן לבירורים." מה אכפת לי ממנה, מהם, מה להם ולי. והיא בלונדינית צבועה, שפתיה אוכמניות לעוסות, לשונה דם טרי. תיעבתי אותה. יצאתי מהסניף, והשמש קפחה על ראשי. ניסיתי בכל זאת להתענג על מה שהיא מעניקה לי, דקות של חסד שתכף יתפוגגו. הליכה על גבול האור, פיתוי זוהר. בדרך זחלו על גחונן חנויות בגדים צבעוניות. לא אוכל לרכוש בהן אפילו חצי שמלה. לצדן זהרו מזללות מוארות, בתי קפה אינטימיים קרצו לי קריצה אחרונה, והנה זוג כרטיסים לקולנוע, לא ארכוש אתכם. להתראות, ידידים. או־רבואר, חברים. אני טובה בוויתורים.
חלפתי על פני תחנת אוטובוס אחת וכבר הגעתי אל השנייה, מחנק הסתנן אל גרוני. עמדתי באמצע הרחוב, יום שמשי, העולם מופלא עבור כולם, רק לא עבורי. מוכר הפיצוחים הפרסי שהכרתי מילדותי פיזר קליפות על המדרכה. התחננתי בקול בפני בעלי שיגלה חמלה. "את החשבון שלי עיקלו," אמרתי, "בטח גם את שלך." פסח התקרב והוא לא עבד. אנה אנחנו באים.
"אתה שומע אותי?" שאלתי שוב, לא בוטחת במכשיר הסלולרי.
"את בוכה?" אלבר שאל ומיד גם ענה, "בוכה. תישארי איפה שאת ואני בא לקחת אותך." אף פעם לא דיבר איתי כך. הוא יאסוף אותי. הוא, ששונא שנתלים עליו, שמתעב בריות שמפרכסות על צווארו כמו ריסים נפולים, בעיקר נשים. בעיקר אני. לא, זה בסדר, אמרתי לו, היו לי עוד כמה שקלים בארנק, אקח מונית, מה זה משנה. פתאום רוחי השפופה התנפחה בגאווה אחרונה. כן, כבר שכחתי מהו מחסור. בשנתיים האחרונות הרווחתי לא רע, וקרעתי את עצמי לגזרים בשביל זה. הנסיעות, הלחצים, העייפות, הילדות. למעשה, רק רציתי מכונית, ועכשיו מה?
עצרתי מונית ריקה מנוסעים. במחווה אצילית של שפיות או חוסר שפיות עליתי עליה. בבית צנחתי מול הגבר שהמתין לשובי. מה אנחנו עושים? בקעו בינינו המילים. לא ידעתי מי מאיתנו שאל, מי מאיתנו חיכה לתשובה. לו לא היו תשובות. טרם קיבל הצעת עבודה. לי חיכו תוצאות הבדיקות בקופת חולים, חיכה רופא המשפחה. מזל שלא צריך לשלם לו. נותר רק אבא שלי, עורך הדין שלנו, אין ברירה. אבל אבי לא היה איש בשורות. הוא הטיף לי כי לא נזהרתי והוסיף שהפעם לא ינצח במשפט. אמרתי לך, הוסיף ואמר, הרי אמרתי לך.
אלבר אמר שעדיף לעמוד מול האויב. אם צריך לקרוס, נקרוס ונתרומם מעל כל זה. העיקר שאהיה בריאה.
למחרת המתין לי הרופא בשעה שנקבעה. היה זה רופא חדש, אמין ואבהי. לא בחלתי בדמויות סמכותיות שישלו אותי מהתופת. גם ככה הגידול הטריד אותי פחות מהכסף. דקות חיכינו בשתיקה. המחשב בחדר הרופא נתקע ועמו התוצאות. טכנאי צעיר הגיע כדי להושיע. הנה התוצאות. הרופא בחן אותן בקפדנות, לעסתי שארית של מסטיק.
"זה בסדר," בישר. התוצאות הראשונות באמת היו גרועות אבל בבדיקה השנייה היה כדי להרגיע. "יכול להיות שהיתה לך הרעלה? את עובדת עם חומרים מסוכנים?" עניתי בשלילה, אלא אם כן הוא מתכוון לילדים. "את חלית במחלת הנשיקה, את מודעת לזה?" לא ידעתי. רק ידעתי עד כמה הייתי עייפה. הבטתי ברופא כמו ילדה שנפלה כשרצה לגן ועכשיו מבקשת שירימו אותה. הוא נעץ בי מבט רווי חום של מגהץ. תכף אקום ואלך מפה, עוד רגע אתרומם בעצמי, אתקשר לכל מי שיוכל לחלץ אותי מן התעלה.
"תודה לך," מלמלתי, "תודה."
ביציאה ממשרד הרופא התקשרתי אליו. "אבא שלי נפטר," פלט בעלי בחצי פה. לא ידעתי מה אשיב.
כשחזרתי הביתה ניסיתי שוב, "הבדיקה היתה בסדר." ביקשתי להוסיף נופך משמעותי משלי, אבל נמנעתי מלומר "חבל שלא נסעת". הרי לא רציתי שייסע. שאלתי, "איך תיסע עכשיו, איך תרכוש כרטיס טיסה ותגיע ללוויה?" אלבר השפיל מבט. עם אחיותיו אין לו כל שיג ושיח, ובכל זאת הן יסייעו בידו לרכוש כרטיס טיסה. הסכימו לסייע אבל לא בשמחה. גם ככה לא הבינו מה הוא חיפש על האדמה הזאת, מדוע הוא מכולם התעקש על קיום יהודי, ואם כבר, יהודי אפשר להיות גם בהולנד. מה היה לו לחפש במדינת העולם השלישי הזאת.
לא שאלתי לשלומו. שערי דגדג את צווארי, סלסלתי קווצת שיער בקצות האצבעות והבטתי בו בחוסר אונים. "אבל אני בריאה," לחשתי.
כעבור יומיים נסע, זה הכרטיס שמצאו עבורו בני משפחתו, שגם כך נאנחו בשל המחיר הגבוה. לו נסע כשבישרו לו שאביו חלה, היה טוב יותר לכל הנוגעים בדבר. כשנסע השאיר אותנו להתקיים על סכום מגוחך שלווה מאחד הלקוחות שלו, אבל אנחנו לא התלוננו. שרדנו. אני והבנות. היינו כבר מיומנות. פחות בניצול החיים, יותר במציצת הלשד שלהם עד תום.
הספקתי להודיע למורה לנהיגה שאני מפסיקה את לימודי. את החוב שלי אצלו אחסל בקרוב, רק שייתן לי מעט זמן. הוא היה אדיב והסכים בלי למצמץ. היה נדמה לי שקצת התאהב בי, ואולי זאת אני שרציתי להיות מחוזרת, רצויה. מי יחכה עם סכום חוב שכזה סתם מתוך טוב לב? אבל אם לא נשלם את חשבון החשמל, חני לא יעמוד לי.
 
אלבר חזר ארצה אחרי ארבעה ימים ודמה לאיש אחר, מטופח. אפילו העצב הנשקף מתוך עיניו עשה רושם מתוחכם, מסווג, רציתי לצקת אותו לתוכי יחד עם עוד ספל קפה שנשתה לא כאן. רחוק. אולי על יד הים. ולא הים הזה אלא מין אוקיינוס אטלנטי, אפרפר. מול עורפו הנוקשה בצבץ החשד שהחיים כאן, במדינה הזאת, הפכו אותו להרבה יותר מוזנח. אולי שם ראה את עצמו כאמן לא מוגשם וכאן היה רק בעל עסק קטן, למען האמת היה פועל, עוד דמות שמביטה בחולפים ברחוב במבט יגע. ידעתי שמדי פעם נערה צעירה הביטה בו רכות. לא הוטבע בו אות קין, ובכל זאת חש כמי שנענש.
ניסיתי לקבל מושג על מה שעבר, וזכיתי רק בשברי מידע. הוא הספיק להיות כמה שעות ליד גופת אביו, אפילו השמיע לו את השיר שפרדי מרקורי שר עם זמרת אופרה. שיר יפה, שלא הכרתי, הוא ישמיע לי אותו אם ארצה. כך הוא היה, לא עצוב, רק יותר מסוגר. והנה התקשרו אליו ולמחרת ילך לעבוד, אבל שום דבר לא יכסה את החוב שהצטבר. שבוע לפני פסח, ולא ידענו מאיפה יהיה לנו די לצורכי החג. אבל נסתדר. אבל אני כעסתי על אלוהים בכבודו ובעצמו. על כל מכות מצרים האלה שהוא אילץ אותי לעבור. ישנן נשים שאצלן זרימת החיים ברבורית ואצילה, חסרת מאמץ. ההפרעה היחידה היא רחש מייבש השיער על שערן הממושמע. ואילו אצלי תמיד הכול קרטע, בעיקר בשנים האחרונות, כשחשבתי שהגעתי לגולת הכותרת של שאיפותי הקטֵנות, ואלה שבו והצטמצמו לנגד עיני. כל חיי רציתי להיות שחקנית, וחוגי הדרמה שהעברתי בגנים שבסביבה לא דמו בדבר לשאיפותי הראשונות. עבודות כמורה מחליפה לתיאטרון כמעט לא נמצאו לי, ובינתיים השאיפה העיקרית היתה להתפרנס.
והכעס לא הרפה. הוצאתי את קנקן המים מהמקרר המתרוקן, נזכרת בנציג הבנק שמיהר לברר מה עולה בגורלה של המשכנתה שטרם שולמה. האיומים קלחו מפיו כמו מימי שופכין והתערבבו במים ששתיתי. צריך לשלם לעירייה. כשאספתי את שירה הקטנה מהגן, שמעתי קולות שהחליפו מידע בדבר ארגון שמסייע ושולח חבילות מזון לחג. מספר הטלפון שלו נתלה על לוח המודעות, עיני רפרפו מעליו וזיכרוני התעקש לקדד את המספרים. אני ובתי צעדנו יד ביד ברחובות המוכרים של בני ברק, אם ובת חילוניות. חלפנו על פני הסמינר לבנות, הגענו אל המדרגות המובילות לרחוב, היא ניגשה אל השיח שצמח לצד הדרך ותלשה ממנו אבקנים. לא ידעתי את שמם של הפרחים. מה לי ולטבע. בבגרות בביולוגיה העתקתי הגדרות. ובכל זאת הצבע חמק מהגדרות והתיז עלי צהוב ומתוק. שירה ציפתה אותי בפרחים כולה צוחקת. שפתי שושנה. הפרחים הם בחינם. רוצה נשיקה?
הגבעולים הסתבכו בשערותי. האבקנים הצהובים התפזרו בשערי שצבעו דהה, שערות לבנות נגלו בשחור. שערות לבנות שצצות בשערך לפני גיל ארבעים הן בגלל בעיות כלכליות, קראתי בספר שנכתב ביפן. מאז שגיליתי את הלובן הזה הפכתי צבועה יותר, טבעית פחות. אבל ידעתי שלפחות בעיני בתי אני יפה.
בין ארבעת קירות הבית שלפתי אטריות מהמזווה - אוכל של עניים. הרתחתי מים וגיששתי אחרי רסק עגבניות עם פותחן ידני. "צריך לגמור את כל החמץ לפני פסח," מלמלתי לעצמי. שוב פסח. חייגתי לכמה ארגוני צדקה, אולי יארגנו לנו משלוח עם אוכל לחג. משפחה של שש נפשות. דיברתי עם נציגת ארגון תרומות. השנה כבר הגיעו המון פניות, הודיעה ונשמעה עמוסה. אני בטח יודעת איך זה, הסבירה בלי להסביר, הרבה פניות, פחות תרומות. וכבר היתה שיחה בקו המקביל והיא מוכרחה לנתק. העומס צעק אליה. לא רק אנחנו הזדקקנו לעזרה.
 
בין עבודה לעבודה, מחליפה גננות ומורות נעדרות, עצרתי בבית וחיממתי שאריות של מרק עבור בנותי הגדולות. ניקול ונטלי נראו פרועות כרגיל. לא מספיק ילדות. אלבר נכנס אחרי וחסם לי את הדרך. הוא בכה היום, סיפר לי, אפילו צרח כשהיה לבד. הוא אף פעם לא בכה כשהיה איתי. האם פחד שאשתמש ברגשותיו נגדו? הוא לא בטח בי מספיק, הבנתי פתאום. ניהלנו מלחמות כוח קטנות. הוא לא טעם מהמרק אלא התקין ארוחה מחומוס ישן, לחם שעלה בו עובש ועגבנייה. בעלי הוא איש שלא ידע פינוק מהו. כמה שאנסה להתחשל, לא אגיע לקרסוליו. סמוך לשולחן, אכל בשתיקה מרוסנת וצירף לשולחן את הבנות הגדולות. ניקול מצדו האחד ונטלי מצדו השני, שירה הקטנה על ברכיה. דינה נרדמה על הספה.
"בכל האבל הזה, אתה מתגעגע גם לאמא שלך?"
"אני כועס עליה," הוא ענה במהירות.
"אבל גם מתגעגע?" הקשיתי וכבר התחרטתי שמשכתי אותו לשיחה. הבנות היו צריכות להתקלח ולישון ואנחנו ודאי נדבר אל תוך הלילה. לא תמיד הצלחתי לעקוב אחרי דבריו, והנה חילצתי משפט מובן. בתווך נתתי לבנותי כמה הוראות. הן ילדות גדולות ויתקלחו בלי עזרה, נכון? את שירה ודינה אקלח בעצמי.
כן, הוא כעס על אמו. עכשיו, אחרי מות אביו, כעס עליו הרבה פחות. שנים האשים אותו על שלקח אותה תחת חסותו וניתק אותה מהמוכר לה, מנע מאמו לחיות את זהותה היהודית בשלמות. הוא הכיר אותה בצרפת, שם היתה חלק מהקהילה היהודית. אבל ברגע שגרר אותה אחריו לכפר הקטן והנידח בהולנד, סתם על זהותה את הגולל. רק לבנה נתנה האֵם שם צרפתי.
הבנות המתינו מצונפות במיטתן, השמיכות נפרשו וכיסו אותן עד סנטר, בעלי נטש את הוויכוח. על אף הפרש הגילים הן ישנו בחדר אחד. הקראנו בכל ערב סיפור אחד לארבעתן. הן לא התנגדו. באותו ערב אלבר קרא להן בפעם האלף את הסיפור על כיפה אדומה. כשסיים נפנה לעשן סיגריה במרפסת המטבח. האבל גרם לו לחזור לעשן, עוד סעיף ברשימת ההוצאות שלנו. אבל כמה הנאות אפשר למנוע מבנאדם?
למחרת, במאמץ אחרון, שינסתי מותני וניקיתי את ארונות המטבח. ובעלי ניקה את המקרר, שעדיין נראה ריק. עם המזומנים המעטים שהצלחתי להשיג כיסינו חובות דחופים. עדיין נזקקנו לסכום הגון לקניות משמעותיות. על בגדים לחג יכולתי רק לחלום. הפצרתי בבעלי לעשות מאמץ אחרון ולבקש מלקוחות נאמנים מקדמות. היה גם מי שנמצא חייב לו קרוב לאלף שקלים חדשים. הישיש, רופא נשים מצליח בעברו, חי באחוזה. אולי תש כוחו, אבל לא ממונו. "הוא לא איש רע," הבהיר לי בעלי. "הוא פשוט לא אוהב שמלחיצים אותו, יש לו כבוד." לא הבנתי מהיכן נבעה סבלנותו לנתח אישיות של אנשים שמנעו מאיתנו את הזכות לאכול, התמרמרתי. "יהיה בסדר," הוא הרגיע.
כבר לא לגמרי האמנתי בזה. אפילו תכננתי לרוקן את קופת הצדקה שעמדה לה על מדף עמוס באמצע הסלון. אבל אלבר טען שזה חטא נורא, ואסור לנו להתפתות. הוא בעצמו ייסע למשרדי ארגון הצדקה ושם ימסור את הקופה על כל מצלצליה. בושתי בעצמי ודליתי מארנקי מטבעות אחרונים כדי שיעלה בידו לנסוע באוטובוס. הייתי קצת יותר רעבה. זה הכול.
אולם בבוקר שלפני ערב החג המתינו לנו מול הדלת שני ארגזים מלאים במזון לא מוכר. היו שם שישה עופות כשרים למהדרין והרבה ירקות. לא היה לנו מושג קלוש מי שלח לנו את המשלוח המציל הזה. הוא בטח לא ידע שאנחנו צמחונים. זוללים חביתות זהובות לארוחות בוקר, צהריים וערב. אבל לפחות יש מזון. שישה עופות קפואים. מי פילל ומי מילל, שבעלי הצמחוני יכין לנו מנת עוף לקראת החג. לא תכננתי אפילו לנגוע בנתחי הבשר המבעית. מאז ומעולם נרתעתי מבשר, וזה לא עמד להשתנות. אלבר נזכר במתכון מצוין שבו מתבלים את העוף בקולה ומכניסים לתנור. גם התנור לא עבד בכל מאת האחוזים, אבל על זה יכולנו להתגבר. הבעיה היתה הקולה. לא היו בידינו המעות שנדרשו לקניית הבקבוק. ובכל זאת מצבנו רק הלך והשתפר.
אלבר נח מעט, הפשיר את העופות ואז יצא רגלית אל מצודתו של רופא הנשים, שבדמיוני הצטייר כמי שביתר את גופן האומלל של המטופלות והטמין את השאריות במרתף מצחין. באותו מרתף בטח מצויים המזומנים שהעלים מאיתנו. באמת איש שכולו הוד, הדר וכבוד.
הזמן נקף, נטלי וניקול שיחקו בחוץ עם חבורת ילדים שנראו שבעים. הן השגיחו על דינה ושירה, שנגררו אחריהן. דינה נעלה סנדלים זולים שחרקו והשמיעו צפצופים כשהלכה. זה בסדר, חשבתי, כך יקל עליהן לא לאבד אותה. אחר כך חזרתי וניקיתי את הבית, הצפתי אותו במים. מים תמיד הרגיעו אותי, ואת חשבון המים אשלם רק לקראת השבוע הבא. אלא אם כן, אבל הנה, שפכתי לי עוד דלי. אלבר נכנס הביתה, רוח הסערה שהביא עמו הבריחה כמה דרורים שהסתננו דרך הסורגים בחיפושם אחר פירורים. "הכסף אצלי," הוא הכריז.
מתוך הערימה הוא שלף שטר בודד והעניק לי אותו כאילו הייתי כלת השמחה בטקס שבו חולקו פרסים על המצאות נידחות. עם הכסף הזה אפקוד את חנויות היד השנייה המוכרות לי ואארגן לי, לו ולילדות חגיגיות מדומה. "יש אלוהים," לחשתי. ניסיתי למחוק מקולי את סימני האכזבה.
 
החג עבר באופן המלבב ביותר שעוני יכול לספק. השתדלתי להדוף מעלי רעיונות מטרידים. הילדות הוציאו את מרצן על נפלאות הרחוב, איסוף חרקים, בניית מחנות והריסתם. כל זאת עד קרוב לחצות. הכסף שקיבלנו הספיק להוצאות דחופות בלבד, לא לבילויים מהורהרים במוזיאונים. בכל אופן, תמיד חשבתי שההעשרה הטובה ביותר ניתנת לך שם, בתערוכת החיים, בין תהלוכות של עוברים ושבים, עגלות התינוקות והנכים, שם נמצאת האמנות האמיתית, הלא־מעובדת. מי יודע אם לא רצוי שיבינו את זה כבר מעכשיו.
חשתי זרות למול ההתמודדויות הקטנות של בתי הבכורה. נטלי התעקשה לרשום במכולת, מתעלמת מהחוב העצום שהותירה אחריה, התאמצה לקנות לה חברים חדשים בבית הספר וחילקה לכל הדורש ממתקים. היא ידעה שהיא נחותה חומרית, שלעולם לא תגיע לבית הספר עם דמי כיס מנופחים שתבזבז לעיני כול בתום יום הלימודים. היא לא מהילדות שהוסעו ברכבי ההורים לכל מקום שרצו. מקטנות היתה מודעת להבדלים הבלתי־מוסתרים ועשתה מאמץ אדיר לטשטשם. המאמץ הותיר אותנו בסוף כל חודש עם הלשון בחוץ.
ניקול, בתי השנייה, שהיתה ילדה רכה במידה מדאיגה, הפכה פתאום לאלימה. מי שהתגרה בה, חטף. התגאיתי באומץ לבה, אבל ידעתי שלא זו הדרך הנכונה. מן הסתם עדיף היה לשלוח את שתיהן למוסדות דתיים יותר, שבהם הממון הנצבר אינו חזות הכול. הכעס השקט עלול להוביל אותן למחוזות מרושעים שבהם לא תהיה לי דריסת רגל. עלי להחליט לאן אני מנתבת אותן, את עתידן. זה עוד יקרה, תירצתי־דחיתי־התרציתי. מותר לי שלא להביא תועלת לסביבה.
 
אל השיעור בבית הכנסת הגעתי במקרה, אם מקרים בכלל ישנם בעולם. באותו יום קניתי מחברות בית ספר לנטלי ולניקול. המוכרת, מגושמת, קצוצת שיער, מאירת עיניים, שידלה אותי להגיע לשיעור. "את השיעור נותן רב נהדר," אמרה. "זה יעשה לך טוב," הוסיפה כאילו המליצה לי על קרם פנים. אולי עייפותי משכה אותי אליה, אולי העייפות גם הובילה אותי לקבל את ההצעה. לא האמנתי שאלך.
דווקא הלאות, היורדת עלי מדי ערב, פסחה עלי בלילה ההוא מכל הלילות. יצאתי מן הבית אל עבר בית הכנסת ששייך לחסידות חב"ד. הרחובות לשם סיבוביים, כאילו העוברים והשבים מהלכים בתוך סרעפת מתוחה. מרחוב הרא"ה פניתי לרחוב עוזיאל. הנה בית התפילה. המקום המה נשים לא מוכרות, התקהלותן עוררה בי אי־נוחות. חלקן מכוסות ראש, הדליקו נרות לרגל הילולה עלומה. השם הקדוש עבר ביניהן כמו קמע עתיק, "זה רבי מאיר בעל הנס," "זה רבי." האם רצה שכך ירקדו על קברו? שקט הוא ברכה, גם עבור המתים, וכאן הכול היה רועש, רועש משקיוויתי. כבר זיהיתי ביניהן את מכרתי החדשה, המוכרת, אך מבטה דווקא נמנע ממני. אולי בחשיכה לא זיהתה אותי.
התכוונתי לשוב לאחור וכבר הלכתי אל עבר הכניסה, מתכננת מנוסה, אבל כיסאות הוסטו, והקולות דממו באחת. הרב נכנס. כולן נעמדו, גם אני, חוששת להיראות חריגה. ברכי כאבו, טוב שאין צורך להרבות בעמידה הזו. נאלצתי להתיישב לפני כולן. הוא יסלח לי על כך. השיעור התחיל. עיני נשים שריסיהן הידלדלו נישאו אל פני הרב, גם עיני שלי היו ביניהן. נמשכתי אל דבריו כאילו חטף אותי אל בין שרעפיו. אם גנב אותי באישון לילה מעריסתי המוצעת, הרי היתה לכך סיבה.
את מבנה הנפש הסביר באופן אחר משהכרתי: ה"אגו" בא מצד ה"יש". במתינות דיבר על הרצון לקבל, הצורך לאגור. הדיבור העצמי הוא מופרז, אני מרגיש, יש לי, האני הוא ישות. אולם האדם האמיתי כולו אלוקות. לכן עליו להתבטל. התבטלות אינה אמורה לכאוב אבל מדובר בדרך, ואצל כל אחד הדרך היא שונה, וגם הכשלים נמצאים במקום שונה.
כשדיבר, פגשתי בסיוטי. הפחד להתרושש נובע ממקור ה"יש". כשדיבר על אנשים שחשים שהם נמצאים בתחתית ואיבדו את מקור התקווה הביט בי. אין דבר כזה שנקרא בכלל "אני", אמר הרב. ישנו רק "כוח מדמה" שמשלה אותנו שאנחנו משהו שהוא מעבר לאפשרי. אנשים בוחרים באשליה, מתמכרים לדימויים בשרניים, מפנים גב לאמת שאינה ניתנת למישוש. יצאתי מהשיעור כאחוזת קדחת. עד כמה אני עטופה במה שכינה "קליפות". ועד כמה אני "בהמית" הרבה יותר מ"אלוקית". והכאב הזה על הכסף שאבד מקורו בקנאה. בנבירה במה שכאילו איבדתי. ברצון לקבל כבוד. ואנשים עשירים קונים כבוד. בעל המאה הוא בעל הדעה. אף פקידה בקופת חולים לא תבהיר להם בתקיפות שמאחר שאין להם ביטוח משלים - הם לא שילמו עבורו כבר חודשים ארוכים - נקבע שזכויותיהם יבוטלו. אי־לכך ובהתאם לזאת במקרה של סכנה בריאותית הם לא יוכלו לתבוע לעצמם טיפול מציל חיים. השפלות כאלה לעולם לא יהיו מנת חלקם של מי שבכיסם מצלצלים. הייתי מקמטת את מגילת הזכויות הכוזבת שלהם. אני בזה לקנאה שהיא מעלה בי. ואת זה שבלי הממון שהפסדתי על לא עוול בכפי קל למעוך אותי. הפכתי ליותר אין מאין. ואולי זוהי בעצם מלכודת ה"יש".
 
היה עלי לסלוח לעצמי ולו, לשנינו, גם על המגרעות. אנחנו אלוקיים. אני אלוקית. מצד ה"יש" אני כל כולי גוש רווי חסכים ופגיעות.
"למה אתה אוהב אותי?" שאלתי את אלבר בלא הקדמות ברגע שכף רגלי נגעה במפתן. בדרך כלל שנא שאלות כאלה. באותה הפעם, אולי כי דאג לי, הרי יצאתי מן הבית בלי להודיע ופתאום שבתי, דיבר.
"בגלל שאת כנה, ורוב החיים שיקרו לי. שיקרו עד כדי כך שלא ידעתי באמת מי אני."
כשעליתי על יצועי שבתי והתפללתי חרישית, מתחננת למעט רוך מזוכך שיתגלגל אל בין הסדקים ביחד עם השינה המיטיבה.
 
הימים עברו עלינו מבלי שניתן עליהם את הדעת. עדיין הלכתי לשיעורים ועבדתי בעבודות שונות ומשונות, אך מעשי כבר לא הודרכו על ידי זעם. מאז פקדתי את השיעורים, הפכתי זועפת פחות. ובכל זאת, כשאלבר חזר בפנים נפולות מבית המשפט, לא משלתי בזעמי. הבטתי בפניו, פסק הדין נודע לי בטרם דיבר, ההשלמה נחקקה בהן. הפסדנו במשפט. השופטת פסקה נגדנו, ואלבר קיבל את הפסיקה מבלי לערער. החובות הלכו ותפחו, ומה נעשה עכשיו? אבל הוא לא שמע לתחינותי וסירב לערער. מראהו של אבי שייצג אותנו בבית המשפט לא הניח לו.
"די, לא יכולתי לראות את אבא שלך, ככה מושפל, איזה בתי משפט, איזו מערכת, איזו שחיתות, איך היא דיברה אלי כמו כלב, מה כבר עשיתי, הם סיבכו אותנו, היינו תמימים, ואבא שלך, אדם מבוגר, חשבתי על זה שזו לא הפעם הראשונה שהוא סופג דברים כאלה, ולא יכולתי לראות אותו סובל, פשוט לא..."
"חבל ששלחתי אותך," סיננתי אל גב כף היד, מכסה את שיני שהתאוו לנשוך. אבל באותו רגע ממש התברר לי שהוא אהב את אבי יותר משאוכל אי־פעם לאהוב אותו. אני לא הייתי נסוגה כך בבית המשפט למראה עלבונו, אבל הוא יודע מהו אב. יותר ממני הכיר אלבר בערך המילה הזו ובקלונו של אבי.
"באשר איבדנו, איבדנו." הגבהתי את קולי. למרות ההלם, ואולי בגללו, בערבו של היום הספקתי ללכת לעוד שיעור. חמקתי פנימה בדיוק כשהרב טען שדרגת "ואהבת לרעך כמוך" צריכה להיות במידה כזאת שתאהב את הילד של שכנך כמו את בנך. ואני, אפילו את אבי התקשיתי לפעמים לאהוב כיאות. אחרת לא הייתי כועסת על כך שלא המשכנו לערעור. נשות השיעור עוד ישבו מרותקות, ואותי פקד חוסר סבלנות, התרוממתי מעל כיסאי שהשמיע נאקה, מבקשת לגלות מחדש את החיים שאינם בין כותלי ההיכלות. אולי טוב יותר יהיה אם אפסיק ללכת לשיעורים, לפחות לאיזו תקופה. הרי עלי לנסות להפנים את כל מה שנאמר שם. הפסקתי להיות כלי נכון לקבלה. הישיבה על המדוכה התישה אותי. בתוכי הפציעה לה פתאום עמידות מפתיעה. חלפתי בחושך שכיסה על פתחי הבתים. חיפשתי את קו השמים, אבל הבחנתי רק בצמרות העצים שהתמזגו זו בזו כסככה.
כשטרקתי מאחורי את דלת הכניסה לבית, אלבר ישב שקוע בקריאה. גם הוא חיפש לו דרך אל האמת המוחלטת שהעלימו ממנו, בספרו של הרמב"ם "מורה נבוכים". כשראה אותי אורו פניו. אולי הלילה יספיק לנו הזמן הקצר, והוא יתוודה בפני שהוא אוהב אותי. מישהו מלמעלה יסייע לי, ואולי גם אני אוכל לומר לו את מה שתמיד נמנעתי מלומר מתוך העלטה.
 
***
 
השנה רק החלה, והנה נמצאה לי עבודה. בשבע בבוקר כבר חיכיתי למורה לספורט, המסיעה שלי, על ספסל בטון. בגו זקוף ורגליים צמודות ישבתי ליד המצבה, סמוך לשוק פתח תקווה. בפגישת המורות הייתי המורה החדשה היחידה. הייתי גם היחידה שהגיעה אליה באוטובוס. לאורך הנסיעה ההיא הסתכלתי בשמים שגררו ביצול בלתי־נראה את שרשרת המושבים הפזורים - רינתיה, גמזו, בן שמן, אחיעזר - בוזקים עליהם את צבעם. אלה לא היו שמים דוממים אפרפרים. אלה היו שמים שניכסו לעצמם מרחב, שמים בהירים ולא מתנצלים שניפו מעליהם את עשן העיר, כמו לא היה. אולי מפני שבהיתי בהם איחרתי לשאול איפה כדאי לי לרדת. סמכתי על כך שמה שיקרה, יקרה. הלכתי אל בית הספר ברחובות הולנדיים, עוברת על פני בתים פרטיים מטופחים. נדמה היה לי שטוב לגור כאן, אבל הרדיפה אחרי נוחות, שניכרה בכל מדרכה רחבה, הרתיעה אותי.
המורות, מטופחות ושזופות להפליא, הדיפו ניחוחות של בשמים וחופשות חוץ לארץ. כמה זמן ייקח לשיזוף הזה לדהות במהלך השנה, בכיתות מוארות פלורסצנטים. השיחות זמזמו בחלל, ומבלי להשתתף באף אחת מהן הנחתי לקולות לשקוע סביבי. הרי התרגשתי מעצם הצטרפותי אל המוסד החינוכי הידוע, אל העיר החדשה, המוריקה, שאת ילדיה אני אלמד שיעורי דרמה. אני הרי המורה החדשה, האחרונה שנבחרה, המזל והמקרה הובילו אותי לכאן. לגבי התלמידים לא חששתי. תלמידי העתידיים, אמר לי הבמאי הקשיש שהציע לי את העבודה, הם נוער נפלא. רגישים, יצירתיים, בני טובים. הוא עצמו, סיפר לא פעם, עבד בעבר עם פיטר ברוק. גם הוא איש העולם הגדול, בימאי של ממש. תפסתי את ההזדמנות שזרק לעברי ושיתפתי את כל מכרי בחדשות. סוף־סוף עבודה קבועה. אלבר היה מאושר, הבנות שמחו והתעקשו לבחור את בגדי ליום הראשון, וכולם איחלו לי בהצלחה.
המורה לספורט, שהסכימה לאסוף אותי במכוניתה בדרכה לבית הספר, טרם הגיעה. ואולי זו אני שהקדמתי להגיע לתחנה. שבתי ועיינתי בסידור שבידי. הוא נכרך בכריכה אדומה, מתנת אחי לבעלי המתחזק. בעמוד הראשון הופיעה הקדשה באותיות מרובעות: "עלה והצלח בהמשך דרכך ברוחניות ובגשמיות וכולי תקווה שסידור זה יהיה לך לעזר ולתועלת ושתפיק ממנו את המרב." סגנון הכתיבה חרדי ומליצי משהו. בשנים האחרונות אחי הלך והתחרד. בנעוריו ניסחתי עבורו תשובות לשאלות שהכתיבה המורה לספרות. והיום כמו אז, הוא עדיין לא מתרומם מעל הנוסחים הפשוטים. מעולם לא התפללתי מתוך סידור. עיינתי בו כמו במפה סודית לארץ נעלמה. האותיות גדולות ומנוקדות, ורק המילה "אמן" מאותתת אלי, כיוצרת קשר. היה לי ספק אם זה הנוסח הנשי שבו עלי להשתמש. הרי נשים לא מתעטפות בטלית, ותפילתן מעט שונה. אבל גם אם מדף ספרי הקודש בביתנו הלך והתמלא, ביקשתי מבעלי דווקא את הסידור הזה. משהו בו משך את לבי. בהתמקדות גמורה לחשתי, "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּבַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת רַחֲמָיו לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ מֵעָלֵינוּ, וְיָגֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ."
אישה חרדית עטופת סודר ונעזרת בהליכון העלתה ילדה קטנה להסעה. כשנסעה הבת, התעכבה האישה לצדי ופתחה ברגע את סגור לבה. אולי החולמנות חסרת המעש שתמיד הצטיירה על פני היא שגרמה לזרים לפרוק את מה שמפריע להם ולהמשיך הלאה. זו הבת השמינית שלה, סיפרה, והיא דואגת לה מאוד. ההיריון האחרון שיתק אותה, כי לחץ הופעל על מרכז עצבים דלקתי בגבה. הילדה נולדה בריאה ברוך השם, אבל היא הפכה נכה. שתקתי. מי יודע, אולי ישנן עוד נשים חרדיות שגופן לא מותאם ללידות רבות כל כך. כמה קיצוניות עדיין קיימת בעולם הזה.
"כמה ילדים יש לך?" שאלה.
"ארבע בנות," אמרתי ומיהרתי להוסיף "בעזרת השם."
"יופי, אני רואה שיש לך סידור, תתפללי על זה שיהיה לפחות עוד ילד אחד, בן." קומתה נמוכה, אפה פחוס, חיוכה מפותל, אך על אף הכול, הצדק היה עמה. ייחלתי לעוד ילד. הלוואי שאכנס להיריון בתום חצי שנה לעבודתי בבית הספר. אם כך יקרה, אהיה זכאית לחופשת לידה.
 
בבוקר הראשון שלי בחטיבה ניתנה לי הבחירה, אוכל ללמד בחדר ג'ודו עמוס במזרנים או במרתף. כיתה ממשית, עם שולחנות ולוח, לא עמדה על הפרק. השיעור הראשון במרתף עבר ללא הפרעות. בשעה השנייה הגיעה אלי כיתת החינוך המיוחד. ישבתי במרכז המעגל וקראתי את השמות מתוך רשימה. אחד הילדים, נער בלונדיני גדול ממדים, סירב לענות. דקות ארוכות שתק בעקשנות ולבסוף ביקש ממני להציג את הכלב שלו.
הסכמתי. משהו מסוכן עמד באוויר ולא כדאי היה לסרב להצעות שיניבו המשך מעודד יותר. הוא נעמד על ארבע ובאמת הפך לכלב. אף פעם לא ראיתי ילד שמגלם כלב בצורה משכנעת כל כך. הנביחות המדויקות, חשיפת השיניים, הריצה האנרגטית שמסתערת ומסחררת את החדר הגדול. כולנו היינו המומים. אחת הבנות, שרק לפני רגע ענתה ב"כן" לשם שני, נשכבה על הרצפה הקרה והתחילה לצחוק. פלטת הברזל שאזקה את שיניה גרמה לה לאנפף. איבריה הגדולים נדמו כמאיימים לפקוע את הבד הדק המתוח מעליהם. ניכר היה שקצב פעימות לבה הלך והתגבר. "איזה כלב אתה, איזה כלב, והנה אני ממליטה..." שני פתחה את רגליה לרווחה ושלחה יד אל עבר אחד הנערים שישב על הספסל. הוא נצמד אל משאף האסתמה שבידו ומיאן לשתף פעולה. "בוא, בוא, זה מצחיק." לאחר כמה רגעים הצעתי לעבור חדר, הרי יש כאן ילד שמשתמש במשאף והמרתף נטול חלונות. הילד־כלב הסכים איתי, אך לא קם על רגליו. קשה היה לו לחזור לצורתו הקודמת. שני שוב צרחה שזה הכול מצחיק נורא, היא תישאר פה. הוראותי לא מעניינות אותה כלל.
"אנחנו יוצאים!" הבהרתי כשאני ניגשת למפסק ומכבה עליה את האור. סוף־סוף התרוממה והגיעה עד אלי, במבטה נעוץ איום.
"אני לא הולכת, את הולכת, אני..." צרחה ותפסה בי. לרגע כפות ידיה כפתו אותי. זאת, יש לה כוח פיזי, אמרו לי אחר כך בחדר המורים, אפילו הבנים לא מתעסקים איתה.
כשהתנערתי ממנה התנפלה על שתי בנות כנועות, והן מצדן השמיעו יללה רפה, "המורה, המורה." מתוך המהומה ניסיתי להפעיל מרות ולחלופין לדבר על לבה, אך ללא כל הצלחה. הילד־כלב והנער האסתמטי כבר עמדו בחוץ. שתי הנערות שמו לב שהוויכוח שוב מתנהל איתי ופתחו בריצה לא מבוקרת לכיוון היציאה. בצעד נמהר גם אני נטשתי אותה שם, ממהרת אל עבר חדר הג'ודו ומודה לאל לשמע הצלצול.
השבוע המשיך ללא אירועים חריגים. בכיתות אחרות שבהן לימדתי, הבנים השליטו אימה וטרור והבנות נדבקו למושבן ומיאנו להשתתף. כשאחת מהן בכל זאת אזרה אומץ, נשמעו מן השורות נהמות להוטות רוויות בלעג. ההצגות של הבנים חזרו על עצמן. בלא הצלחה ניסיתי לעורר את בנות המין הנשי. אחת מהבנות תפסה את תשומת לבי. כבר בדקה הראשונה להיכרותנו הקפידה להסיר את חולצת התלבושת המהוגנת ולחשוף גופיית בטן. למרות כל הפצרותי העבירה את שעת השיעור בעיסוק בשערה הגולש. שוב ושוב סירקה אותו, חפנה אותו בידיה ולבסוף רוקנה עליו במבט מתריס שפופרת ג'ל דביק. מדי פעם ציוותה על אחת הבנות לסייע בידה, והנבחרת צייתה לה בהערצה. כמותה רוב בנות החטיבה נעלו כפכפי ים ולבשו חולצות חשופות, לרבות מהן היתה גזרה נאה. בנעורים הרי הכול פורח. רחמי נכמרו הן על הבנים והן עליהן. כל מעייניהן נתונים לתשומת הלב הגברית הבוסרית, ונדמה להן שאין להן די משלהן כדי להיאחז בו.
השבוע השני ללימודים נפתח ביום שהוכרז בבוקרו כיום פשוט וקל. הלימודים בוטלו וכל תלמידי השכבה יוצאים לצפות בהצגה. כמה חבל שלא ידעתי על כך מראש ולא הכנתי את תלמידי לצפייה. יכולתי לשוחח איתם על התכנים שבהם נצפה, על עבודת השחקן, חשבתי. התלמידים נהרו אל אולם התיאטרון מתבדחים ועולצים. האור כבה, ומיד נשמעו שריקות וצעקות, ומדקה לדקה אלה רק הלכו והתגברו. במקום לשקוע במושב המרופד גופי הלך ונדרך, הלך ונטען. סביבי צלפו רוחות מלחמה, ואני ישבתי בכיסאי חסרת אונים, מודעת למרד שהתרחש באולם. לא יכולתי לשכנע את עצמי שהם רק ילדים, מתבגרים, שתכף התעלול הזה ימצה את עצמו.
לאורך כל ההצגה נשמעה מקהלת קריאות בוז גבריות מקהל התלמידים. גם הבנות תרמו משלהן. בקולות דקים ביקשו מהשחקן הראשי שיעשה להן ילד. פתאום הוא עצר הכול, השתתק וגירד את ידיו במין ייאוש. אחר פנה למורות על מנת שייקחו פיקוד. ואני, שרק צפיתי מבלי להתערב, הרהרתי בקלות הבלתי־נסבלת שבה אותן נערות מבקשות שיעשו להן ילד. אולי גם באותה קלות הן ייטלו את הגלולה־שאחרי או יבצעו הפלה. כל כך התרכזתי בכך וכאילו שכחתי שגם אני יכולתי לעמוד על במה כמותו, שכחתי שפעם זאת היתה אפשרות ממשית עבורי. ודווקא שם תהיתי על חוסר ההערכה למילים. הכול יכול להיאמר. להבטחות אין ערך. מילים, מילים, נאמרות לשם שלהוב ההמונים וגרירת היחיד למעשים ללא מחשבה. רצים בהשתנקות ומחפשים את הטעם הבא.
ואני באמת השתוקקתי לילד נוסף. ולא בשל תשוקה מינית חולפת, אם כי אי־אפשר לנתק את המעשה מן היצר. רציתי ילד ממש ולא כמילים הנזרקות סתם לחלל האוויר. הזכרתי לעצמי שהן רק ילדות, שהן מדברות מבלי לדעת מה הן אומרות. שאר המורות נעמדו, עיניהן סרקו את האולם, אבל בחשיכה קשה היה לזהות את המתפרעים. כשהאור נדלק גם המנהלת התערבה. שוב הופצו איומים ואזהרות. לבסוף הושג שקט מסוים. השחקנים המשיכו בעל כורחם להופיע לפנינו, כאילו היו גלדיאטורים שהושלכו לאריות מתבגרים. הם נדמו לי מפוחדים, ולראשונה העדפתי את מושבי כצופה על פני העמידה על הבמה. עם ההשתחוות הגואלת חזרו הבנות לבקש מהשחקן הראשי שיעשה להן ילד. הוא לא היסס ונמלט מן הבמה. אספתי אלי את התלמידים שהתבקשתי להשגיח עליהם. הם לא הסתדרו בטור עורפי כנדרש, ובכל זאת הובלתי אותם אל ההסעה. נזכרתי שבעצם לא ספרתי כמה תלמידים חוזרים איתי למתחם בית הספר ולמעשה אפילו לא ספרתי אותם בצאתם. הסתכלתי בפנים הצעירות. רק ילדים, חשבתי. מבלי לספור ראיתי שעל אף הכול איש לא חסר.
 
אחי הצעיר חיכה לי בביתנו. הלילה ייסע לרב אלבז, אמר לי, לכולל שלו שבמאה שערים, ואם אצטרף אולי אקבל ברכה לפריון. הנהנתי. עקבות ארוחת הצהריים עוד ניכרו במטבח. הכביסה פוזרה בין החדרים וגרביים אבודים נזקקו לקרוב ורע. ובכל זאת החלטתי שאסע.
לעת לילה התיישבתי לצד אחי, שישב במושב הנהג וקיבל את פני בחיוך. תמיד העדפתי את השעות שבהן מה שיכול להוביל אותך הוא היגיון קר. החום מתבטל עם ערב, מתחים נמסים באטיות, נמוגים כמו צוללות בים חסר צבע. החלפנו מילים מעטות, ובעצם השתוקקתי לשקט שייפול עלינו. חיי הפכו למחול רוקע שאין בו הפוגה. הגיע זמן בהייה. התנתקתי לאטי מהמתרחש.
הטלפון הנייד הצמוד אלי השמיע אותות חיים. על הקו היתה אמו של אחד התלמידים. את קולה הרם, שנשמע חסר אונים, אפילו אחי זכה לשמוע. לפני יומיים בנה שלף את איבר מינו לעיני כולנו ואיים להשתין בתוך פח האשפה הכיתתי. הצלחתי לעצור אותו ויידעתי את המחנכת על המעשה הצורם. האם פתחה במונולוג שוצף וקוצף. היא פסיכולוגית במקצועה, הסבירה, אבל הילד הזה משגע אותה לאחרונה. זה הגיע לכך שבניגוד לכל דרך חינוכה המבינה והפשרנית, סטרה לו. השיחה הסתיימה במין רצון טוב הדדי שנועד בעיקר להשקטת הסערה.
כשניתקתי פרץ אחי, שהקשיב לשיחה כולה, בצחוק רועם שהביך אותי.
"מה זה, עם איזה ילדים את עובדת?" התעניין בלעג.
לא עמד לי הכוח להסביר לו שהמדובר באליטה של המדינה.
"זה מה שקורה כשאין תורה," הוא פסק בנחת.
שוב התבצרתי בנקודות החילוניות המוכרות לי. "זהו, התחרדת," תקפתי, "אתה כבר לא רואה את הדפקטים של החינוך החרדי, את זה שהם קוראים גוי לכל יהודי שלא שומר מצוות, שאין בהם שמץ של אהבת אדם, או ניסיון לקירוב לבבות אמיתי."
בכל הנוגע לוויכוחים, אחי תמיד נהג בפיקחות. גם הפעם לא ממש חלק עלי, אך טען שכאשר בידי שתי אפשרויות לא מזהירות, עלי לבחור את הגרועה פחות. אם אכניס את בנותי לחינוך חרדי, מובטח לי שילמדו לכבד אותי. וזה לא מעט. מה גם שהן ידעו משהו על המורשת שלהן. החילונים הרי מגדלים ילדים חסרי שורשים, ולילד כזה גם לא תהיה בעיה להתבולל בבוא העת. הדורות נמשכים בזכות אנשים ששמרו תורה ומצוות ולא בזכות אלה שנטשו אותה. אותם כנראה דין "כרת" לא מטריד בכלל. "ואל תשכחי שאת נכדה של רב, וסבא מסתכל עלייך מלמעלה ומקווה שתעשי את הצעד הנכון," הוא הוסיף.
שתקתי, את הטלפון הנייד כבר כיביתי כשדיבר אחי, והנה אנחנו כמעט בכניסה לעיר הקודש. ירושלים. בשכונת מאה שערים עשינו דרכנו בכבישים עמוסים, דחוסים בין שאר כלי רכב. הפנסים לא האירו באור אחיד, וחלקי רחוב הוצפו אור ואחרים היו שרויים באפלה. ברחובות הראשיים פסעו זוגות נשואים דוחפים עגלות קניות ובראש הערימה גם תינוק. בכול שררה אווירה של עסק רב וצהרי היום. בחנויות שלט אי־סדר, וסחורות רבות נפרשו בפני הרבים. רק כשנכנסנו פנימה, אל תוככי השכונה, התגלה מראה מבויש יותר. חלק מהסמטאות הוחשכו לחלוטין. הבתים נראו בעיני עלובים־משהו, ופה ושם אפשר היה לראות קופסת פח שקבע ארגון צדקה על אחד העמודים. בין הבתים והישיבות שמהן בקע אור צהבהב קלוש פסעו דמויות נחפזות. אחי החנה את הרכב ויצא ממנו, ואני בעקבותיו. נזהרתי שלא להיתקל באיש. שערי היה מגולה, ואני איני עושה רושם חרדי מלא.
אחי הוליך אותי אל הכניסה האחורית של הישיבה שבה לימד הרב אלבז. הוזמנתי לצפות בשיעור הרב מעזרת הנשים. דלת מעץ הובילה אל עזרת הנשים, שנראתה עלובה־משהו. אולי מספרן המועט של הפוקדות אותה לא תבע ממנה להתחדש. ספסלים בודדים ניצבו מול זגוגית צבעונית אטומה למחצה שכוסתה בווילון תחרה ישן. דרך חרכים עגולים בבד ניתן היה לצפות בכבוד הרב. אם יתמזל מזלי, אצליח לשמוע את דרשתו.
לא הייתי לבד. שש נשים היו ישובות שם, כמה מהן עשו עלי רושם מהוגן ביותר, ובמקרה הזה, מדד הגרביים ועוביים דיבר בעד עצמו. אולם היתה גם אחת כמוני, שניסיתי לצוד את מבטה. אמנם היא כיסתה את עצמה בצעיף רחב, אבל שפתיה המודגשות העידו עליה שעוד לא עברה צד. מתחת לכובעה התגלה שערה המלא במלוא הדרו. מוטב היה שגם אני אכסה את ראשי. מהתיק שלפתי כובע נשכח, שקניתי פעם לרגל הצגה שהשתתפתי בה. נמצאתי בהאזנה גמורה לדברי הרב אלבז. בעצם התקשיתי מאוד לשמוע אותו. אולי קולו הצרוד כבר לא הדהד ברבים. שמעתי מפה ומשם, צירפתי את שברי המילים ששמעתי למשפטים שלמים. הוא דיבר על נושאים רבים, מן הסתם עמד לקושרם בקו אחד לקראת הסוף. החשיבה שלו נדמתה בעיני אסוציאטיבית ויצירתית, ודבריו תבעו מן השומעים דריכות. חלק מהנשים נצמדו ממש אל השמשה המפרידה, שולות את פניני החכמה.
כמה התמזל מזלם של הנערים, חשבתי בקנאה, תלמידי הישיבה שזכו להסתופף באוהלה של תורה. ניתן להם לדחוק את ממשלת הרצונות אל עבר תוואי שונה. הדרשה הסתיימה. הנשים התחילו לקום ממקומן, העיקר הגיע אלי, אבל ידעתי שמשפט חשוב אחד חמק ממני. חיכיתי לאחי ליד גרם המדרגות שהוביל אל לשכתו של כבוד הרב. הבטתי בצעירים בעלי חתימת שפם נבוכה, יוצאים מן ההיכל. לובשי חליפות שחורות נושאי תפקידים עברו אף הם על פני, כולם כאחד עקפו את דמותי, מתבוננים אל מעבר לה. גם אני השפלתי מבט. לפתע הגיח אחי מאחד הפתחים שמקיפים את הרחבה הריקה. הוא נדמה בעיני כמי שסוף־סוף מצא את מקומו.
"כבר דיברתי עם הרב עלייך, תכף אנחנו נכנסים," ביאר לי בטון רגוע. "את תזכי לראות את הלשכה שלו, זה כבוד גדול, גם שמעון פרס ביקר כאן וביקש תמיכה. את שואלת אם קיבל? אז לא, נתנו לו כיבוד, כבוד, אבל לא תמיכה, את מבינה?" קרץ לי. אחי הורה לי לעלות אחריו בגרם המדרגות שהוביל מעלה, מעלה. המדרגות היו חיצוניות לבניין, וכל העובר בחצר יכול היה להבחין בי עולה בהן. האם שיערו בדעתם את הסיבה לבואי? מן הסתם הורגלו לתנועה ערה של מבקרים ומתדפקים. טיפסנו והגענו לחדר ההמתנה. שטיח רך כיסה את הרצפה, וכמה כיסאות עמדו בפינות החדר. על שולחן עץ כבד היו קעריות ובהן תקרובת אגוזי מלך. על האגוזים צריך לברך, ואני לא שלטתי בטיב הברכות השונות והתביישתי מפני אחי, שהכיר אותן בעל פה. הייתי רעבה אבל ידי לא נשלחה אל הקערה. צנחתי אל אחד הכיסאות.
"תכף ניכנס," אמר אחי, שעה שהחליף רשמים עם אדם שנראה לי כמנהל את ענייני הרב. "תכף" זה ארך עשר דקות תמימות, אבל לבסוף ניתנה הרשות. נכנסנו פנימה. החדר היה גדול ממדים, ושולחן הפריד בינינו לבין כבוד הרב. ספרי קודש רבים עמדו על המדפים. כמעט בלעתי את לשוני, אך מיד מצאתי אותה בחלל הפה. הרב אלבז לא דיבר עם נשים ביחידות, ולכן אחי היה המלווה הנאמן שלי, המתרגם והמתווך. ראיתי שרחש לאחי חיבה רבה. אף שהיה אשכנזי מבית, העדיף אחי ללמוד בישיבה ספרדית, והיה לחביבו של הרב.
מבטו של הרב אלבז הפליג במרחק ובזמן, עיניו הצטמצמו, והוא סיפר לנו על היום שבו ביקרה אצלו אמנו. לפני כמה חודשים נתנה לו ספר שכתב סבי, שהיה גם הוא רב. הרב אלבז קורא צרפתית, והספר נשא חן בעיניו. הופתעתי מדבריו. סבי חקר את השפעת היהדות על השפה הצרפתית והוכיח שגדולי הכותבים בעולם הושפעו מן היהודים וממורשתם. מצא חן בעיני שהרב אלבז התעניין במחקר שערך סבי, שאמנם נלמד בכמה אוניברסיטאות בעולם אך מעולם לא תורגם לעברית.
הרב אלבז המשיך ופנה אל לבי. עם מורשת כל כך מכובדת, כולל ייחוס מצד סבתי השנייה שמגיע עד הרב חיים מוולוז'ין הידוע, האם נאה שאיני חוזרת הביתה? עלי לשוב אל חיק האל. זה הרי האבא שלי, של כולם. הוא מתגעגע, הוא מחכה, כמה עוד אפשר להתחמק מזה. משכתי בכתפי. מרגיש בהיסוסי התרה בי הרב לפחות להציל את ילדי. לפני כמה ימים חלפה מכוניתו ליד בית ספר חילוני ומשם יידו עליה אבנים. "ילדים מסכנים," הצטחק ואז הרצין, מה יהיה על יצירי רחמי, קרא. אם אלה ההשפעות שהם מתמודדים איתן באופן שוטף, האם יצליחו ברבות השנים למחות אותן מעליהם בהינף יד? "תביני, כולם חשובים, הם, את, אנחנו שרשרת, תלויים אחד בשני, אז נתחיל בשלך?"
"זה לא קל." הערמתי מכשולים. "הבנות, הן כבר רגילות למסגרת." אחי התערב וסיפר שהקטנה נמצאת בגן דתי. אמנם שלחתי אותה לשם משיקולי נוחות, אבל זאת לא סיפר לרב. הוא הוסיף שאנחנו גרים בבני ברק.
"עיר הקודש, עיר של תורה," התלהב הרב אלבז ושוב פנה אלי. "תגידי להן, לבנות שלך, שאני נותן להן את המעיל שלי, מוריד אותו מעלי ונותן להן, תבטיחי מתנות, רק תוציאי אותן משם."
"הן לא רוצות, פשוט לא רוצות."
"ומה עם עוד ילד? את אוהבת סביבך רעש ילדים, לבד יהיה לך עצוב," פסק.
"כן, באמת בשביל זה באתי, לבקש ברכה, אני מנסה, אבל זה לא קורה, וגם פרנסה, בעלי עובד קשה מדי."
"שלחי גם אותו אלי."
"ומה בקשר להיריון ולעוד ילד? זה יבוא בעזרת השם? כי הפעם זה מתעכב. ואין לי בן," שבתי וביקשתי תשובה.
הרב שלח את מבטו למעלה, עיניו היו במסלול משלהן ולא נתקלו בשלי. כולו אחוז תפילה חרישית וכאילו ראה שם משהו שנעלם ממני, התנתק מאיתנו ולפתע מלמל, "בקרוב יהיה היריון בעזרת השם, בקרוב."
 
יום חדש עמד להפציע והשגרה כאילו שבה אל מסלולה, אך אני הייתי כולי שאיפה חשאית לקבלת עול מלכות שמים. אולי זה התקף קצר העומד לחלוף, חשבתי, בכל זאת נתתי לו טווח תעופה. לרגע אחד התלבטותי המתמדת שָקטה, היתה ליניקה פנימית, בהירה. באור הראשון אנשים רבים עוד הסתובבו בין הסמטאות. חייכתי לעצמי, מאה שערים טרם אמרה את מילתה הלילית האחרונה. שכונה ללא הפסקה. אחי הוביל אותי אל עבר המכונית, ואני הייתי נתונה בין שמים לארץ. באמת העיקר לא לפחד כלל. לא לפחד כל כך מהחיים האלה. לשמוח. להעז. לתת אמון בו. בזה שמנהל אותם. התברר לי שאכן בתוך תוכי החרדות מושלות, אף פעם לא השלכתי את יהבי על כלום. רק נשענתי במלוא משקלי על מטה רצוץ שאינו בוטח באדמה.
במונית השירות לבית הספר עדיין נאחזתי בקסם העתיק והמיושן של מאה שערים. לא בשכונה המתלהמת מהתקשורת ביקרתי. זאת היתה עיר שונה בתכלית. הרהרתי ביראתם האוהבת והחרישית של המוני מתפללים לאורך דורות שחקוקה באבניה. אבל הנסיעה השיבה אותי אל הכאן והעכשיו. אישה נמרצת, רחבת ממדים, התיישבה לצדי, ואני נדחקתי לפינה. היא דיברה בטלפון הנייד, ואני תוך רגע למדתי הכול. היא עבדה במשמרת לילה, הרכב במוסך. היא ובעלה סיכמו שיקנו עוד מכשירי טלוויזיה כי הילדים לא מסתדרים זה עם זה כבר תקופה ארוכה.
הפתרון לכל התחלואים הוא תמיד חומרי, הזכרתי לעצמי, מכשיר לכל ילד. חדר עם כניסה נפרדת יפתור כל בעיה. מאסתי כבר בקידוש היחיד הזה. תקופה ארוכה שלא החזקנו טלוויזיה בבית. בהתחלה עיקלו לנו אותה בשל חובות. בסיועו של אבי הטוב רצו להחזיר, ואני ובעלי סירבנו. באמת הימים הראשונים היו קשים, אחר כך הגיעה הקלה. בנותי התרגלו לשעשע את עצמן במשחקים דמיוניים. ואני, רק לפני שבוע השתתפתי במבחן בד לפרסומת. באי־נוחות שיחקתי אֵם לילד בן עשר שפונה אליה כמו גבר, ומחזר אחריה, עיניו בוהות במחשוף חולצתה. בעצם שמחתי לא להתקבל. לו נבחרתי, הייתי נופלת למלכודת חדשה. השוחד יעוור עיני חכמים. לא היתה לי צידה מספקת, לא רוחנית ולא חומרית, כדי לסרב. בכל פעם האינטרס האישי־כלכלי ניצח עם יד אחת קשורה מאחורי הגב.
אבל משהו בכל זאת הלך והשתנה. שנים הייתי, היינו, חלק מקולקטיב, מקבוצה, מתרבות, תחומי עניין. לאט־לאט, מעומק מגורי בשולי בני ברק, ברחוב ללא מוצא, חמישים ושש מדרגות בלי מעלית, השייכות הפנימית שלי אליה התרופפה והלכה.
 
***
 
"הגוף עשה יופי של עבודה," עודדה אותי הרופאה שבדקה אותי. "אי־אפשר בכלל לראות שהיה כאן פעם היריון, לא תזדקקי לגרידה." העובר רק הושרש, ההיריון היה חדש, יקר, אבל כך זה קרה. בלב הגינה העירונית, סמוך לצמחייה ותחת העצים שעלוותם המוריקה נדירה כל כך בעיר הצפופה, דווקא במקום שבו חיפשתי קרבה אישית לבורא עולם, זה התחיל.
צירי תופת ננעצו בשיפולי הבטן ומשם סגרו עלי, שולחים חצים חדים אל עבר הגב. הנשימה הפכה לבהולה, ניסיתי להירגע, לשאוף אוויר בקצב אטי יותר. לנשום. לא היה טעם. הכאב הלך והשתלט. כאילו עקרב ננעץ בחגורת האגן, מפלח את הרחם. ההכנה לכיתה א' עמדה לקראת סופה. עוד רגע יסתיים השיעור, ושירה הקטנה תשאל איפה אני. שלוש בנות בבית הספר יהיו לנו ואחת בגן, וההיריון הזה, מה יהיה עליו? השתדלתי לגייס שרידי אחריות ולחזור לנקודת ההתחלה. כלום לא קורה לי בעצם, שיננתי, הנה עוד רגע אני מזנקת מכאן, מנפנפת מעלי את הדוקרן הזה. רק רגע של מצוקה והנה חלף. התרוממתי מן הספסל וצעדתי אל עבר שיעור ההכנה, שמומן באדיבות העירייה.
לאט הלכתי. מבטי שוטט אנה ואנה, תר אחר עין טובה. בקושי רב חציתי את הכביש הצר, הודפת את השער הקטן ונכנסת אל חדר ההמתנה. רק נשים הרות ישבו שם, בוחנות אותי באדישות גלויה. הכאב נמשך. ביקשתי מהמזכירה שתזמין עבורי מונית. היא סירבה, ואני לא ידעתי להתעקש. שירה יצאה אלי, כף ידה החליקה אל שלי. עשינו באטיות את דרכנו אל תחנת האוטובוס. "הכול בסדר," אמרתי לה, "אין מה לדאוג." כל תנועה הולידה בקרבי ציר נוסף.
ערפל לבן ליווה את האוטובוס שנעצר בתחנה, נזהרתי שלא לשבת על אף ספסל. שהדם לא ייראה, שלא יכתים את בד החצאית. שירה שוב היתה עליזה, לא משגיחה בכלום. ערגתי לחיוכיה, התאמצתי לשמר כל אחד מהם. בראשי הוספתי לתכנן תוכניות לשארית היום. כבר סוכם שניקול תיקח את דינה הקטנה מהגן. הכול בסדר. הן ידאגו לעצמן, חשבתי כשהגענו הביתה, נשכבתי במיטתי והתחננתי לאל הרחמן שהדימום ייעצר. לרגעים נדמה היה לי שהוא אכן נפסק.
קמתי לקראת חצות וגיליתי שזרם הדם התחזק מאוד. הכאבים שגברו הוסיפו לרטש את התמונות המאושרות שבראתי בימים שבהם מילאה אותי הלבנה במילואה, ימי ההיריון. דגיגי דם נפלטו החוצה. אלבר היה מודאג, אבל אני לא הסכמתי להתייאש.
למחרת פקדתי את בית הספר. מה שקרה הוא זמני, החלטתי וזקפתי את ראשי. תמיד הייתי חזקה, וגם הפעם ההיריון ימשיך כרגיל, עוד אחזור לעצמי. אחרי יום עבודה מאומץ נפלתי למשכב. זה היה אפילו רע יותר מהיום הקודם. בבית הספר לא היתה לי מחליפה. "גרמת קשיים למערכת," הסבירו לי במורת רוח גלויה. "יכולת ליידע אותנו בזמן," אמרה מרכזת השכבה בכעס. הנחתי את הטלפון לצדי. לא יכולתי לדבר יותר, והלכי מורות ונהלים לא הטרידו אותי עוד. ההיריון איננו. הייתי בת שלושים וחמש וידעתי שלא אחזור להיות אותה אישה צעירה חסרת דאגות, שרוקדת עם כרס הריונית, שמטפסת איתה מעל גדרות, שממהרת להגיע לארבעה מקומות עבודה מקבילים, מרפרפת על פני תנאי העסקתה כאילו היו פרטים שוליים, פתקים צבעוניים שנעוצים על פני לוח גדול יותר.
בגיל שלושים וחמש, בדיוק כמו אצל אמי וסבתי, התחילה בגופי נסיגה הורמונלית. כך מתרחשת בגידה. חשבתי שהתחושה מוכרת לי, כשהייתי נערה היה בחור שבגד בי. זה היה קשר הרסני, ובכל זאת לא הרפיתי ממנו בקלות. בוגדנות של בן הזוג גורמת לנבגד לרצות להישאר, אולי לנקר את עיניו של המתעלל, אבל בה בעת להוכיח שהוא עדיין מחוזר, לקבל פיצוי נפשי, לאושש דימוי שהושפל עד עפר. כשהייתי איתו, אימצתי את דפוסי התנהגותו. לטשתי מבטים בזרים, הפכתי מפתה כמותו. לקח לי זמן להיפרד ולהיגמל מהרצון לשוב ולחטט בפצע ולשאוף את אוויר הפגיעה שוב ושוב. והנה עכשיו הבנתי, בגידה אינה דבר שמתרחש רק בין בני אדם. בגידה כזאת מצלקת אך לבסוף חולפת. אולם בגידתו של הגוף חמורה יותר מבגידתו של אהוב. אין לה נחמה.
רופאת הנשים הופתעה מכך שרציתי עוד ילד. קשה היה לה להבין למה אני תובעת אותו לעצמי במין תשוקה אספנית כזאת. הרי יש לי ארבע בנות בריאות, אז מה העניין? מילא אם הייתי עקרה. לכי תסבירי לה שמצב הילודה בעיר שלי שונה ממה שהיא מורגלת בו. נשים יולדות ואז שבות ותופחות, וגם אם לא נמניתי עמן המראה הזה גרם לי לשוב ולהשתוקק. לכי תסבירי לה, לה שהיא אשת קריירה ואולי כרגע מוצאת את סיפוקיה במקום אחר. אני לא אשת קריירה, רוב הסיכויים שבסוף השנה הזאת אמצא את עצמי שוב מובטלת, ואשוב ואתדפק על דלתות מעסיקים שונים כמו טירונית עלובה. ילד הוא גם מפלט מכל זה. נמאס לי להעמיד פנים מאושרות ולספק עוד ועוד אישורים להיותי אישה מוצלחת ומתפקדת. לא, לא הייתי מוצלחת ולא מתפקדת. הייתי רחוקה מלענות על דימויים מושכלים. אבל רציתי לחבוק בזרועותי תינוק, להחזיק בו ולחוש בריחו הטוב. לפחות עוד פעם אחת אחרונה.
בבקרים הבאים נעטפתי בריקנות. אפילו הבכי שתקף אותי, עוד לפני נטילת ידיים, לא נשא עמו רגיעה. בכיתי בכי חלול, מנותק, וניגבתי את עיני בטרם אראה את הילדות. אלבר כמעט לא הגיב לכל הנעשה, הוא עבד מבוקר עד לילה, וראיתי אותו בעיקר כשישן. פרנסה היא משמים וסוף־סוף נמצאו די עבודות. לא רציתי לייגע אותו בטרדותי. באחד הבקרים, אחוזת טלטלה, ויתרתי על יום עבודה נוסף בבית הספר ובמקום זאת התקשרתי אל המחזקת הדוסית שלי, נעמי. אחי הוא זה שקישר בינינו לליווי שלי בתהליך החזרה בתשובה, גם אם אנחנו לא כינינו זאת כך. שלושה־עשר ילדים היו לה, בלי עין הרע. ואיך ניהלה את כולם בצורה מושלמת רק היא ידעה.
"נורא עצוב, הפלה," אמרה לי, "כמה התאבלתי, אני יודעת, עברתי את זה, לא נחתי מספיק, זו הסיבה, בהיריון שאחריו כן נחתי והעובר הוא עכשיו ילד. חמוד שלי. נשמה. רופאים אומרים שההיריון נופל בגלל שהעובר חולה, אל תאמיני להם, את צריכה מנוחה, יהיה לך עוד היריון, אני מעכשיו מתפללת עלייך. מה איתכם, אתם באים אלינו לשבת?" התאמצתי לקלוט את דבריה. לא שיערתי שברצף הלידות שלה היתה גם הפלה. בשפה רפה אישרתי את ההזמנה לשבת הקרובה.
 
לקראת הסעודה השנייה משפחתנו הלכה יחד בחיפוש אחרי הרחוב של נעמי, שנסתר ברשת העכבישית של רחובות בני ברק. שנים גרנו בעיר, ועל הרחובות האלה כאילו פסחנו ביודעין. אברכים ארוכי איברים, לובשי שחורים, התהלכו ברחובות. זאטוטים שיחקו בכדור על אבני המרצפת השבורות המובילות אל הבניין שבו גרה. ילדה דחפה עגלה רעועה, בגדי השבת שלה תפורים מבד ברוקד יוקרתי שנגד את הטיח המתקלף של הבניין, שנדמה כמשיל את עורו. ילדות אסופות שיער, בגרביים ארוכים, עשו את דרכן במהירות אל המדרכה השנייה. הן לא נדרשו להיזהר. אף מכונית לא נסעה כאן. העיר שבתה. אחת הילדות גררה אחריה חבל קפיצה, ובנותי הביטו בה.
בחדר המדרגות עשינו דרכנו בין עגלות ילדים שעמדו בטור. על אחת מתיבות הדואר הישנות ניקול איתרה את שם משפחתה של נעמי: שחר. הם התגוררו בקומה האחרונה. המדרגות היו רחבות, וכל צעד נדמה לי כמו טיפוס אל מגדל שבו שבויה נסיכה. אולם כשנעמי פתחה את דלת הכניסה ראיתי מלכה, מוקפת מכל עבר בילדים. היא לא היתה יפה, אך לא יכולתי להתיק ממנה את מבטי המתפעל. מחלונות הבית נשבה אלינו רוח קרירה. שולחן ענק עמד במרכז החדר, שעליו נפרשה מפה לבנה פשוטה, וסביבו עמדו כיסאות פלסטיק לבנים כאילו ציפו לאליהו הנביא, ומכל עבר ניבטו אלינו פנים של ילדים.
היא הציגה אותם בשמותיהם והוסיפה, "בהתחלה כולם אצלי בלונדינים, ואז יורד הצבע, ראית, הם הפכו לחומים." היא התבדחה, שמחה וגאה בילדיה הרבים. בעלה ניגש לראש השולחן והודיע שלא יחכה לבן אחד שהתמהמה להופיע. השאר התקבצו לשולחן, והוא התחיל לברך. אסור לעכב את הסעודה. נעמי נראתה מודאגת. לא הבנתי איך בתוך האנדרלמוסיה הזאת מצאה פנאי להציג בפנינו את ילדיה. "הנה חיים כאן, פנחס יצא לשירותים, דבורה תכף תשב, היא מעמידה את קנקני השתייה." הבטתי לעבר בעלה, שנראה צעיר למראה אך שחוח. הוא בירך מן הסידור ומיד אחריו פצחו ששת הבנים בשירה אדירה. "זאת מקהלת פרחי השחר שלנו," הצביעה עליהם נעמי בנחת.
נדמה היה לי כי העולם עצר מלכת ואין רחש מפריע למזמורים להתעלות ולהגיע מעלה־מעלה. המזון שהוגש לשולחן היה פשוט, אל סיר החמין נוסף אורז כדי שיספיק לכולם. ובינתיים, הבן המאחר ננזף, דברי תורה זרמו מפי בן אחר שחגג בשבוע שעבר בר מצווה. התרגשותו ניכרה בו. כפות ידיו רעדו ונעמי ניסתה לעודד אך השתתקה כשבעלה נחפז לתקן אי־אלו אי־דיוקים. הבן הסמיק ועצר מדבריו. הוא המשיך לבאר את דרשתו רק אחרי שנעמי שלחה בו מבט מתחנן. אז דיבר מהר כאחוז דיבוק. אביו סימן לו לחדול ולחזור לאכול, והוא ציית, תוקע מבטו במזלג ובצלחת.
תשומת הלב חזרה אלינו. שוב סופר סיפור הגעתו של בעלי לארץ. לבעלה של נעמי יש סיפור משלו, הוא היה טייס קרב, ובעקבות חזרתו בתשובה נאלץ לעזוב את הצבא. זאת היתה רוח התקופה, הסביר. הוא ונעמי נפגשו כבר כאן בבני ברק. ולגבי חיל האוויר, הוסיף, מאז אולי דברים השתנו. שני חבריו שעשו איתו את צעדי התשובה הראשונים נכנעו ללחצי המפקדים. הם נסוגו מהדרך, הורידו את הכיפה, וחודש מאוחר יותר נספו בתאונת טיס. כשסיים את דבריו צמרמורת עברה בי.
כל הילדים, ובהם ארבע בנותי, פנו אל עבר הגג. המהומה הגוברת לא הפריעה לנעמי כלל. שתינו התיישבנו על קצה המרפסת, ונעמי חרדה לצניעותי. אסור להשעין את הברכיים על הסורגים, החצאית עלולה להתרומם ומבלי משים להכשיל את העוברים והשבים, כאלה שאולי ישלחו לפתע מבטם כלפי מעלה, הבהירה. לא התווכחתי. "יו, הנה, תסתכלי עליו, תסתכלי טוב־טוב." ישיש מזוקן עבר בצעדים אטיים ברחוב שמתחתינו, בני לוויה הקיפו אותו. האיש הוא רב גדול, הסבירה מיד, ולו שבעה־עשר ילדים. "תסתכלי עליו, גם אני מסתכלת, זה מביא עלינו ברכה, זה יביא לך את הילד שאת רוצה. על כל ילד שנולד אמרתי איך נסתדר, איך נסתדר, ומסתדרים, ברוך השם." והנה כבר נעלם הרב מעינינו, נאסף עם פמלייתו אל אחד מבתי הכנסת שבמעלה הרחוב.
"את באמת רוצה עוד ילדים?" קראתי בקול. לרגע הזכרתי לעצמי את רופאת הנשים המתריסה שלי. ודאי שהיא רוצה, בין הבן השנים־עשר לבת השלוש־עשרה היתה לה הפסקה לא יזומה של ארבע שנים. אז הרגישה שהיא משתגעת. הם אפילו התעניינו באפשרות של אימוץ. הפנו אותם לקורס ראשוני להורים מאמצים, אבל למרבה השמחה, בתום שתי פגישות גילתה שברוך השם, היא שוב בהיריון. לא הבעתי דעתי בקול על סיפור הפלאות הזה, מי אני שבכלל אשפוט, ועדיין לא הבנתי איך עם כל ילדיה הצליחה לצלוח את המוטל עליה.
נעמי נענתה לשאלתי והסבירה ששנת הצהריים שלה קדושה, הילדים יודעים את זה ומניחים לה. כשהיא מתעוררת לקראת השעה ארבע, היא מנתקת את כל הטלפונים, מושיבה את כל הילדים במעגל גדול וכל אחד מהם משתף אותה במה שעבר עליו באותו יום. הכינוס הזה כולל עזרה בהכנת שיעורי בית ונמשך עד שש לערך. אלה השעות שלהם, והיא בהחלט לא מרגישה שיש בביתה ילד עם חסכים בתשומת לב. בינתיים פלשו הבנים אל תוך הסלון בצרחות קרב, אחד מהם מנפנף מול פני אחיו בחגורה.
"זה קצת מסוכן," נרתעתי, "הוא יכול -"
אבל נעמי גירשה את חששותי בהינף יד, בעודה מושכת את הצעיר שבהם אליה. "אתה רוצה להרוויח מצווה? תביא לאמא ולאורחת שלנו סוכרייה," ביקשה בקול מתוק. הפעוט רץ ומילא אחר בקשתה. "את רואה, אני אפילו לא מחנכת אותם, בחיידר אמרו לו לאסוף מצוות, את מבינה, מה כבר הקושי הגדול בגידול..."
בתה בת הארבע־עשרה חלפה על פנינו, עיניה כבושות בספר תהילים. "ילדה צדיקה," ציינה נעמי, כולה מתמוגגת, ומיד התוודתה כמה היתה רוצה להיות כמוה, תמימה. "אנחנו החוזרות בתשובה נאלצות להיאבק בכל מיני יצרים שונים ומשונים שעוד בוערים בנו בשל עברנו, אבל תראי אותה, אצלה כל זה איננו. היא קשורה אל אלוקים בכל נימי נשמתה, בלי כל חציצה."
ובאותה נשימה המשיכה, "אפרופו חציצה, האם כבר הלכת למקווה מאז ההפלה?"
על לחישתה הרמה השבתי בלחישה משלי, "לא, לא הלכתי. אני כרגע קצת בהפסקה מכל זה."
"בהפסקה מהמקווה?" נחרדה, "זה אסור, זאת המצווה הכי חשובה אצל האישה." התקשיתי להסביר לה שככה זה אצלי, לפעמים אני מרגישה עומס רגשי, וכמו בטנגו אני לוקחת צעד אחורה בתהליך התשובה שלי. זה לא אומר שכך יהיה תמיד. זה רק מפני שהייתי מוצפת. הרגשות, העבודה, לא ידעתי איך יקבלו תהליך של חזרה בתשובה בבית הספר. אולי בגלל האובדן של ההפלה. ויותר מכל אלה, לא הייתי נעמי. רצף של ילדים, רצף של מצוות, רצף של דיוקים. הדברים האלה חנקו אותי. אבל נעמי ביטלה את הצטדקויותי ומלמלה שעוד נדבר על זה. הרי כך החטאתי גם את בעלי, עליו אני בכלל אסורה, וזה מעשה חמור ביותר. באותו הרגע ממש הוא קרא לי. אלבר התעייף, ובעקבותיו כולנו פרשנו לנוח. הבנות נפרדו מערימת הילדים הרועשת והשמחה כמו דוקים בודדים מתוך חבילה.
 
בבוקר יום ראשון שוב מיהרתי אל בית הספר. הזמן נקף והימים היו ימי חופשה, ולמורות נערכו ישיבות והשתלמויות. הפעם לא היתה מורה לספורט שתיקח אותי עמה, והיה עלי להספיק לאוטובוס. בכל זאת התעכבתי מול ארון הבגדים כאל מול שוקת שבורה. הגוף נדמה היה לי חשוף, רציתי לעטות על עצמי שכבה נוספת. בחנתי את עצמי בראי, על אף הכול נראיתי כמי שנעוריה עדיין איתה. מבט בוחן יותר יאשש את ממצאי הגיל. בדחף של רגע שלפתי דווקא כפכפים מן המגירה התחתונה, דשדשתי בתוכם, ושוב הייתי מתבגרת רעשנית, שעושה את דרכה הלאה, הרחק. עוברי אורח רבים הלכו בצעד מהיר, אברך בעל פנים עצובות הושיט לי פתק, אשתו חולה וזקוקה לניתוח שיציל את חייה, בבית שישה ילדים קטנים. המון רבנים חתמו על בקשת התרומה. לרגע כעסתי, הם תמיד נאחזים בך כשאת מסוחררת, אין לזה הצדקה. ובכל זאת חמישה שקלים עשו דרכם מכיס החצאית אל ידו. צדקה תציל ממוות. רצתי אל האוטובוס שחלף על פני, אבל הוא התרחק. אחרי דקות הגיע אוטובוס נוסף. עליתי. הוא היה עמוס בנוסעים, כמעט עד אפס מקום, נשענתי על עמוד. ופתאום דמם העולם. לא רמזור, לא תאונה. בהלה אחזה ביושבים. האוטובוס שעמד לפנינו בצומת עלה באש.
"תסתכלי, להבות," הצביעה אחת הנשים אל הנשקף מן החלון. "היה פיגוע," אמרה אף שלא היה צורך שתאמר, הבנו כולנו. "תראי, מחלצים משם אנשים." התפללתי בשקט, השם, תעשה שכולם ניצלו. שאף אחד לא באמת נפגע. שמתנדבי זק"א לא יתרוצצו על המדרכות ויאספו חלקיקים אנושיים. רעש. סירנות של ניידות משטרה ואמבולנסים, ואני הפכתי באחת לנצרה גדולה. הצצתי בשעון, הם יסלחו לי, לא? חסרתי את האנרגיה שתוביל אותי להתקשר, לדווח, להתנצל, להמשיך כרגיל. לא ידעתי כמה זמן לקח לי לרדת מהאוטובוס. הרי אני בכלל הייתי אמורה לנסוע באוטובוס ההוא.
בבית הספר לא סיפרתי דבר, עשיתי את שלי. בדרך חזרה עיני נתקלו בעלם נאה, "הגן עלי," רציתי ללחוש לו, "יכולתי למות בפיגוע הבוקר." מודעת אבל ענקית הודבקה על בניין פינתי. הנפטר היה חייל בשירות ביטחון. אתמול אמרה לי אחת השכנות שמלחמת גוג ומגוג כבר בפתח. האם לכך התכוונה?
הוודאות שבה חייתי את חיי הוטלה בספק. אם הייתי מתה, אפילו לא הייתי טהורה, הבליחה המחשבה התועה, ובו ברגע גם התנגדתי לה. כשפתחתי את דלת הכניסה נשמע צלצול הטלפון. אמי ניסתה להשיג אותי בנייד ולא עניתי, וכבר נטרפה דעתה. הדאגה שלה נגעה ללבי. אף שהתרחקנו, היא אמא כמו כל אמא, דאגה לי. איך לא התקשרתי בעצמי להודיע לה שאני כאן וכל איברי שלמים. אולי ניצלתי בזכות תפילותיה הליליות, אמרה, ולשאלתי התוהה ענתה שהיא מתפללת עלינו, "נו, אז מה אם זה לא מסידור." לאחרונה כבר לא ביקרנו את הורי בשבתות ואסרתי עליהם לנסוע אלי, כי אז גם הם היו מחללים שבת עבורי. בנם ובתם החלו למצוא את מפלטם ביהדות, וידעתי שהם מתקשים להבין זאת. הצעדים שלנו נדמו להם קיצוניים מדי. אבל אולי לא היינו שונות כל כך, אמי ואני. תמיד הייתי קרובה יותר אל סבתי, ובכל זאת כמו אמי גם אני לא תמיד חביבה, גם בי קיים צד לא מתפשר, דעתני כמעט להכעיס. התקשתי להבין את צעדיה, אבל ידעתי שבזכותה אמרתי מאז ילדותי מדי לילה "שמע ישראל" ובזכות אבא שלה אמרתי "המלאך הגואל". נתתי לה לנחם אותי.
לקראת ערב התקשרתי לנעמי. שעה לחוצה או לא שעה לחוצה, אבל הרי אני ניצלתי, לא יכולתי שלא לחלוק איתה את התחושה. היה נדמה לי שרק אם אומר באוזניה את המילים תהיה לכך משמעות נכונה. להפתעתי, נעמי היא שענתה לי ולא אחד מילדיה. כשדיברה איתי עדיין חילקה הוראות לילדים: לך למכולת, קנה נס קפה וחלב. "אני איתך," אמרה לי, קשובה למרות העומס. ההליכה למקווה לא הוזכרה כלל, רק הנס שאירע לי היום. "ומה לגבי החלטה טובה?" שאלה. אני ניצלתי ולא תזיק קצת הודיה לבורא בתמורה. סיפרתי שלקראת השנה הבאה התכוונתי לרשום את נטלי וניקול לבית ספר דתי. אלבר לא גילה התנגדות אבל הצעד העיקרי נדרש מהן וגם ממני. ככל שבית הספר יהיה דתי יותר כך גם מאֵם התלמידה תידרש צניעות. אבוא למשרדם בכיסוי ראש, אחרת אפסל מראש.
"תבואי לקנות איתי כובע?" התלוצצתי. שיערתי שלא יעלה בידה, היא היתה עסוקה כל כך. אבל נעמי הפתיעה אותי. כן, היא תבוא, מה דעתי על מחר, היא תגיע עם הקטנה שלה ובאותה הזדמנות ניקח אותה לטיול בעגלה. אז זהו, הודיעה לי, אני אקנה כובע, זה בטח יהלום אותי. בשטף דבריה הבליעה שהיא עצמה כבר נראית נורא עם הפאה. היתה צריכה למסור אותה לחפיפה דחופה מזמן. חבל שלא לקחה על עצמה את הכובע מן ההתחלה. אבל אני לא אקח אותו על עצמי, רציתי לומר, זה רק למטרות ייצוגיות, אבל שתקתי. תהיה זאת כפרתי, ושנעמי תחשוב מה שהיא רוצה.
הפלא ופלא, לפגישתנו הגיעה לבדה. בעדינות שאלתי איך השתחררה מקהל צאצאיה ותובעיה והגיעה עד הלום. מתברר שהגדולה לקחה עמה את הקטנה לטיול ושתי הבנות האחרות יסדרו את הבית עד שתחזור. מתוך דבריה הבנתי שזמנה מוגבל. רחוב רבי עקיבא עמוס בחנויות, וחנויות הכובעים ניצבו כתף אל כתף. היה משהו רדוף ברחוב הזה, ודאי כשעלית ממנו אל מתחם גן ורשה. "איפה ורשה ואיפה גנים," מלמלתי, רק מסוף אוטובוסים שסביבו התגודדו נשים עם עגלות ילדים ואברכים בשטריימלים ומגבעות. לרחוב הזה לא היה תואר ולא הדר, אך חלונות הראווה הציגו שפע. החנויות נפתחו בו רק לקראת שתים־עשרה בצהריים ונסגרו לפעמים אחרי חצות. בבני ברק סיטי היית עובד השֵם, לא היו לך שעות, רק תפילות.
נכנסנו אל החנות הראשונה. מטפחות פשוטות נמכרו מתוך סלסילה בחצי המחיר. הצבעוניות והיקרות קופלו בסדר מופתי על מדפים. מיששתי מטפחת קשמיר והתעלמתי מהשאר. מטפחת היא אביזר נוכח. מהרגע שאקשור אותה סביב קודקודי ייפול דבר. עם מטפחת אין לקמטים היכן להסתתר, הכול מגולה, ער, ללא חרטות. הנחתי למטפחת ומדדתי כובע ועוד כובע. נראיתי בעיני כאישה המכסה את ראשה בצלחת. בקול חלוש הפצרתי בנעמי להמשיך איתי לחנות הבאה.
בחנות השלישית מצאתי כובע לטעמי. קסקט שחור דמוי עור. משהו בו הזכיר לי את ימי הרוקנרול הנשכחים שלי. כשהיה על ראשי, זינק מתוכי אותו זיק מוכר, עולץ־מריר ומרדני. "זהו זה," קבעתי. נעמי הושיטה ידה לארנק, פניה נהרו. על אף הוצאותיה הרבות, ביקשה לשלם עבור הכובע ולתת לי אותו במתנה. עצרתי בעדה אבל ראיתי שכל צעד קטן שפסעתי אל עבר השם, מילא אותה אושר.
"עכשיו אני אלווה אותך," השתדלתי להישמע נחרצת. לא רציתי להיפרד מהר כל כך, ובבני ברק אין בתי קפה לעצור ולנוח בהם. לכל היותר דוכני פלאפל וקונדיטוריות מועטות. אסור לבני העיר הזאת לשקוע בתענוגות. עינוגים משחיתים את הנשמה. תלמידי חכמים יפסיקו להשתקע בתורה השומרת על כל עם ישראל, אם תפתה אותם להיות יושבי קרנות ובטלנים. הנה, אפילו בני ברק עצמה, המוכרת, תבעה ממני שינוי. הצעתי לנעמי לנוח קצת על ספסל בגני ורשה המופלאים. היא הסכימה. היא עצמה לא חיבבה קניות, וכיתות הרגליים הזה לא היה לרוחה. את כל זה היא עשתה למעני. היה עלי לקלוט את מאמציה. כשישבנו זו לצד זו, היא בפאתה ואני חבושה בכובעי החדש, היה נדמה לי שראיתי אותה לראשונה. הסתכלתי בחליפתה הכחולה שכבר כובסה כבס ורחץ עשרות אם לא מאות פעמים. נעליה השחורות הזכירו את נעלי גולדה מאיר המגושמות, גרבי ניילון עבים כיסו את רגליה הנפוחות. גם פאתה נראתה מוזנחת. היא קלטה את מבטי המשוטט ונעמדה. אולי לפני שתשדך את בנה בכורה תיתן דעתה על הפאה, הפטירה לעברי וצנחה ברוב פאר על הספסל.
יום יפה, אמרה באנחה. ביום יפה כזה, התחילה מספרת, ישבה אמה בחדר ההמתנה לעשות הפלה. ומי היתה לה בבטן? נעמי הקטנה. "אמא שלי היתה בת שלושים ושמונה, כבר היו לה בן ובת, ואז לא היה נהוג ללדת בגיל כזה. אבל מכרה שחצתה את הרחוב ראתה אותה מבעד לדלת המרפאה השקופה והתחננה בפניה שתחזור בה... וממני יצאו כמה... תראי... תחשבי שהיא היתה עושה הפלה? איזה הפסד." היא מחתה את דמעותיה בממחטת נייר מקומטת.
אחרי נשימה עמוקה המשיכה נעמי בנאומה, שהיה ארוג היטב, כמו הוכן מראש עבורי, כי כאן אני נכנסתי לתמונה. לכל אחד השם נתן משהו, לה את הילדים, אבל יופי וחן היא לא קיבלה. יופי וחן, זאת המתנה שלי. רציתי לומר שהיא לא מכוערת, רק מעט מוזנחת. אבל היה בכך יותר מזה. אצלה נפלו כמה מהשיניים הטוחנות ולא היה לה כסף מיותר לכתרים או השתלות. אמנם אני עצמי ויתרתי על לא מעט תוספות למראי החיצוני, אבל ידעתי שבמקומה הייתי עוצרת את הילודה ומשקמת את הפה המתפורר. לה לא היה אכפת. נעמי ראתה את המכלול.
ובכל זאת החוסר החיצוני כאב לה. בשקט סיפרה על אמה שהתלהבה מילדות השכנים, שהיו חינניות ומתוקות ממנה, ותמיד השוותה את נעמי אליהן. היא היתה תלמידה מצטיינת, אבל לא היה די בכך. אולי בילדיה הרבים פיצתה נעמי על כך שלא היתה רצויה. אני הייתי רצויה, אבל אבי העדיף שאיוולד בן. אולי בשל כך הטמעתי בתוכי לא מעט מתכונותיו של הבן האבוד, שאמנם נולד לבסוף, כמעט עשור אחרי. גם אני לא הקרנתי את הנשיות ההיא, הנכספת, שהבנתי פתאום שנעמי כמהה לה. הכול משמים. עוד אגלה למה מילאתי בחייו של אבי תפקיד שלא נועד לי מלכתחילה. אני זקוקה להתבוננות מעמיקה בכך. נעמי שונה ממני. ואולי היכולת לחדול מהמרוץ ולהתבונן זו המתת שניתנה לי ולא לה. אצל כל אחת מאיתנו לאלוקות לבוש אחר. לפני שנפרדנו הפצירה בי שאלך אל המקווה. הבטחתי לה שאלך.
עליתי על האוטובוס הראשון ושילמתי לנהג שפניו נדמו לי מוכרות. למדנו יחד בתיכון, הבנתי פתאום, ואני, כמה הייתי כרוכה אחריו, והוא אולי ידע כבר אז, כי רצונותי תמיד נחקקו על פני. מבלי שתיאמר מילה, ראיתי שזיהה אותי. הוא הביט בי במבט שואל. צמצמתי את מבטי שלי לכדי ראש סיכה. התרחקתי ממנו, מהתמונות שהתרוצצו בראשי, ממי שהייתי אז. ישובה על הספסל האחורי, הריק, כשספר מסתיר את פני, מחשבותי נדדו הרחק מאותו תיכון קטן ועמוס שבו למדתי. השם, אני מוסרת את עצמי בידיך, משליכה את הפחדים לעברך, נטע בי את הכוחות להמשיך. האוטובוס המשיך לנסוע ושוב הייתי עם אלוקים, עיני משוטטות בין פסוקי תהילים.
כששאלו אותי מכרים אם אני מתחזקת, הכחשתי. למה כל דבר זקוק לכותרת? זאת דרך ארוכה, דרך של כל החיים. ובכל זאת, לו היה שואל אותי נהג האוטובוס, אולי הייתי אומרת, "אנחנו כנראה מה שמכנים 'חוזרים בתשובה'."