עכשיו אפשר להתחיל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עכשיו אפשר להתחיל
מכר
מאות
עותקים
עכשיו אפשר להתחיל
מכר
מאות
עותקים

עכשיו אפשר להתחיל

4.5 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ורד שנבל

ורד שנבל, ילידת 1973, מילאה שורה של תפקידים עיתונאיים. מתגוררת ברמת השרון. ביולי 2013, יצא לאור רומן הביכורים שלה "עכשיו אפשר להתחיל". ספרה השני, "בית הקפה של נורה אפרון", יצא לאור ב-2016. ספרה השלישי הוא "בלגן נפלא", אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2018. ספרה הרביעי הוא "גרפיטי", אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2020

ראיון "ראש בראש"

תקציר

איך שרני והיא מתגרשים, עמליה מגלה שהיא שוב בהיריון. מרני. ההיריון הקודם נגמר רע, ובעצם גמר את הזוגיות שלהם. לוקח לה המון זמן לספר על ההיריון ליונה, אמא שלה, ולאנה, החברה הכי טובה שלה, וגם ליפתח, הבחור הישן-חדש שלה. וגם לרני.
עכשיו אפשר להתחיל הוא רומן יפהפה ורב גוני על אנשים שצריכים לבחור דרכים חדשות, כי הישנות נגמרו להם מתחת לרגליים.


"למה היא חושבת על אמא שלה עכשיו. רק זה עושה לה בחילה.עמליה התיישבה על המדרגות והורידה את הראש בין הרגליים. רני גחן לעברה ושם לה יד על המצח. "די. אני בסדר," הדפה את ידו. היא ניסתה להתרומם אבל מעדה וכשניסתה להיאחז במעקה, הציפורן של האמה התעקמה לאחור, ומהכאב נשכה גם את הלשון. "איייי," פלטה ועלו לה דמעות בעיניים. רני תמך בה. "זהו. אני לוקח אותך. לא מעניין אותי כלום. איפה האופניים שלך?" שאל בלי לעזוב אותה. שם, סימנה לו עם הראש.
רני עזר לה לרדת במדרגות. "אני לא מבין מי מגיע לטקס הגירושים של עצמו עם אופניים," אמר. מזל שאתה לא צריך להבין אותי יותר, חשבה. אין לך שום מחויבות. אין ילדים, אין כלבים, רק שני דגי זהב קטנים, באקווריום עגול. רני שיחרר את מנעול האופניים בתשומת הלב האופיינית לו והעמיס אותם על הכתף בצורה מדויקת כל כך, שהם אפילו לא נגעו בקצה החולצה הנקייה שלו. בידו הפנויה אחז בעמליה והם התרחקו יחד מבניין הרבנות, גרושים כדת וכדין."

פרק ראשון

השליש הראשון

הדבר הראשון שהפתיע אותה כשנעמדה בקצה המדרגות, ממש מתחת לשלט "הרבנות הראשית רעננה", היה השמש הענקית שסינוורה אותה. ולא רק שמש, אלא גם שמים בהירים, בלי צל של ענן, וציפורים שצייצו ברקע כאילו השעה שש בבוקר, ולא שתיים וחצי בצהריים.
ולא שזאת באמת היתה הפתעה גדולה כל כך. בכל זאת, אביב ואמצע אפריל. עוד שלושה ימים פסח. ומתנה לחג — היא מתגרשת. נחת להורים. כל התקופה הזאת שהיא ורני דיברו ביניהם על הגירושים ואז שתקו כי לא היה עוד מה לומר, מה שניקר לה בראש זה מה יונה ושאול יגידו. הרי אסון אחד הם כבר עברו, איך יעמדו בבת גרושה. זאת חרפה. ועוד חרפה משפחתית.
איכשהו עמליה החליטה שביום שהיא תתגרש ירד גשם. שבוע קודם כבר תיסרטה בראש בדיוק איך ייראו הדברים — שהיא תעשה ככה, והוא יתנהג ככה, והיא תרכב, עטופה במעיל גשם, על האופניים שלה לבית הישן שירשה מסבתא שלה וכבר תשעה חודשים עומד ריק, מצפה לה — וכמובן שגם על זה היה ליונה, אמא שלה, מה להגיד כי זו אמורה להיות בעצם הירושה שלה — והיא תצא אל המרפסת האחורית ותשב על הכורסה הכתומה — שהביאה מהבית שלה ושל רני ומיקמה ליד מכונת התפירה השחורה — מכורבלת באיזה סוודר נשפך ורומנטי שאין לה ובחיים לא היה לה, עם כוס תה מהביל בין הידיים, ותביט על הגשם, וכשתקום מהכורסה היא תחליט שהיא בן אדם אחר, חדש, חזק, מלא ביטחון ותקווה, ושהיום הזה הוא היום הראשון של שארית חייה, והגשם הזה הוא סימן טוב, כמו שיונה תמיד אומרת, ובאומץ היא תתקלף מהסוודר, השמש תצא, האוויר יהיה נקי והיא תפרוק את כל הארגזים ותבנה לעצמה פינת חמד שתהיה מוכנה לקלוט חיים חדשים. אאוץ'. היא לא התכוונה. לחשוב בביטוי הזה של קליטה ושל חיים חדשים.
טוב, עמליה, די, פקדה על עצמה. תחשבי חיובי. הנה. שימי לב. הרבנות מאחורייך, החיים לפנייך. רק תרדי כמה מדרגות ותפתחי פרק חדש בחייך. את אופטימית. ככה גידלו אותך. צריך להיות אופטימיים וצריך להיות בריאים, והכול כפרה. מילים כדורבנות, אבל כמו שרני אומר, מילים כמו חול ואין מה לאכול. הוא צודק. מרוב אופטימיות היו לה שש שנים הכי מחורבנות בחיים.
ירדה מדרגה, אבל הרגישה איטית. הרגליים שלה היו כבדות ותקפה אותה חולשה נוראית. גם בפנים, קודם, כשההוא הרים את היד ואמר גם לה להרים — והיא חשבה על רני, עם הג'ינס והחולצה הלבנה המגוהצת, הגילוח שהרביץ לכבוד יום גירושיו והכיפה הלבנה שהוציא מהכיס וחבש, ועפו לה כל מיני דברים בראש, כמו למשל האם היא נראית מגוחכת עם המטפחת הזאת על הראש — והיא הרגישה שעוד רגע היא מתעלפת, אבל נשמה עמוק, עצמה עיניים ושמעה "מגורשת", ופתאום התנדפה הזיעה, הבחילה התפוגגה ותחושת הקלה גדולה הציפה אותה. היא נאנחה ברווחה וכמעט חייכה. זה בכל זאת פסיכוסומטי — וזה אומר שהיא באמת עצובה שהיא מתגרשת, ולא סתם — היא חשה צער שבא לידי ביטוי פיזי חזק. תודה, אלוהים. היא נורמלית. היא לא הדחיקה כל רגש בכל זאת. היא בחיים.
***

ורד שנבל

ורד שנבל, ילידת 1973, מילאה שורה של תפקידים עיתונאיים. מתגוררת ברמת השרון. ביולי 2013, יצא לאור רומן הביכורים שלה "עכשיו אפשר להתחיל". ספרה השני, "בית הקפה של נורה אפרון", יצא לאור ב-2016. ספרה השלישי הוא "בלגן נפלא", אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2018. ספרה הרביעי הוא "גרפיטי", אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2020

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

עכשיו אפשר להתחיל ורד שנבל

השליש הראשון

הדבר הראשון שהפתיע אותה כשנעמדה בקצה המדרגות, ממש מתחת לשלט "הרבנות הראשית רעננה", היה השמש הענקית שסינוורה אותה. ולא רק שמש, אלא גם שמים בהירים, בלי צל של ענן, וציפורים שצייצו ברקע כאילו השעה שש בבוקר, ולא שתיים וחצי בצהריים.
ולא שזאת באמת היתה הפתעה גדולה כל כך. בכל זאת, אביב ואמצע אפריל. עוד שלושה ימים פסח. ומתנה לחג — היא מתגרשת. נחת להורים. כל התקופה הזאת שהיא ורני דיברו ביניהם על הגירושים ואז שתקו כי לא היה עוד מה לומר, מה שניקר לה בראש זה מה יונה ושאול יגידו. הרי אסון אחד הם כבר עברו, איך יעמדו בבת גרושה. זאת חרפה. ועוד חרפה משפחתית.
איכשהו עמליה החליטה שביום שהיא תתגרש ירד גשם. שבוע קודם כבר תיסרטה בראש בדיוק איך ייראו הדברים — שהיא תעשה ככה, והוא יתנהג ככה, והיא תרכב, עטופה במעיל גשם, על האופניים שלה לבית הישן שירשה מסבתא שלה וכבר תשעה חודשים עומד ריק, מצפה לה — וכמובן שגם על זה היה ליונה, אמא שלה, מה להגיד כי זו אמורה להיות בעצם הירושה שלה — והיא תצא אל המרפסת האחורית ותשב על הכורסה הכתומה — שהביאה מהבית שלה ושל רני ומיקמה ליד מכונת התפירה השחורה — מכורבלת באיזה סוודר נשפך ורומנטי שאין לה ובחיים לא היה לה, עם כוס תה מהביל בין הידיים, ותביט על הגשם, וכשתקום מהכורסה היא תחליט שהיא בן אדם אחר, חדש, חזק, מלא ביטחון ותקווה, ושהיום הזה הוא היום הראשון של שארית חייה, והגשם הזה הוא סימן טוב, כמו שיונה תמיד אומרת, ובאומץ היא תתקלף מהסוודר, השמש תצא, האוויר יהיה נקי והיא תפרוק את כל הארגזים ותבנה לעצמה פינת חמד שתהיה מוכנה לקלוט חיים חדשים. אאוץ'. היא לא התכוונה. לחשוב בביטוי הזה של קליטה ושל חיים חדשים.
טוב, עמליה, די, פקדה על עצמה. תחשבי חיובי. הנה. שימי לב. הרבנות מאחורייך, החיים לפנייך. רק תרדי כמה מדרגות ותפתחי פרק חדש בחייך. את אופטימית. ככה גידלו אותך. צריך להיות אופטימיים וצריך להיות בריאים, והכול כפרה. מילים כדורבנות, אבל כמו שרני אומר, מילים כמו חול ואין מה לאכול. הוא צודק. מרוב אופטימיות היו לה שש שנים הכי מחורבנות בחיים.
ירדה מדרגה, אבל הרגישה איטית. הרגליים שלה היו כבדות ותקפה אותה חולשה נוראית. גם בפנים, קודם, כשההוא הרים את היד ואמר גם לה להרים — והיא חשבה על רני, עם הג'ינס והחולצה הלבנה המגוהצת, הגילוח שהרביץ לכבוד יום גירושיו והכיפה הלבנה שהוציא מהכיס וחבש, ועפו לה כל מיני דברים בראש, כמו למשל האם היא נראית מגוחכת עם המטפחת הזאת על הראש — והיא הרגישה שעוד רגע היא מתעלפת, אבל נשמה עמוק, עצמה עיניים ושמעה "מגורשת", ופתאום התנדפה הזיעה, הבחילה התפוגגה ותחושת הקלה גדולה הציפה אותה. היא נאנחה ברווחה וכמעט חייכה. זה בכל זאת פסיכוסומטי — וזה אומר שהיא באמת עצובה שהיא מתגרשת, ולא סתם — היא חשה צער שבא לידי ביטוי פיזי חזק. תודה, אלוהים. היא נורמלית. היא לא הדחיקה כל רגש בכל זאת. היא בחיים.
***