תוכנית עבודה

שלושה מישורים
 
כדי לעסוק בנושאים הבוערים שתיארתי לעיל ברמת המאקרו, המוכתבת על ידי הניסיון שלי להתוות חזון, אני סבור שיש להתבונן בשלושה מישורים: המישור הכלכלי, המישור הפוליטי והמישור של המדיניות החברתית. שלושתם שזורים זה בזה עד לבלי הפרד, אך ללא התבוננות אנליטית בכל אחד מהם בנפרד לא נוכל להתוות את הכיוון שרצוי לפסוע בו כדי לפתור את בעיות החברה הישראלית.
 
המישור הכלכלי - המשבר העולמי ומיקומה של ישראל
לפני מספר שנים, אילו מישהו היה מתבקש לומר מה יהיה מצבו של העולם בשנת 2010, הסבירות שהתשובה הנשמעת היתה דומה למציאות שאנו עדים לה כיום היא נמוכה ביותר. לא ניתן לצפות את העתיד אך אפשר להיערך אליו. למזלה של מדינת ישראל, המערכת הפיננסית שלה לא התעסקה בכלים הפיננסיים המתוחכמים שהובילו לכמעט קריסה של המערכת המוניטרית האמריקאית, שלבטח היתה מושכת איתה את יתר העולם. הנה עברו להן כמה שנים ואנו כבר שכחנו את אי־הוודאות, שהיא מחלה נוראית לקביעת מדיניות וכשהיא חולפת ממשיכים כאילו לא היתה. אחרי הכול, זיכרון סלקטיבי הוא חלק מהמנגנון האנושי. כעת נותר לראות כיצד תתמודדנה הכלכלות הריאליות עם היציאה מהמיתונים שפקדו אותן ועם היעדר התיאבון, לפחות בטווח הקצר, לסיכונים. אם כן, הקונספציה שהמדינות המפותחות הגיעו לישורת של שגשוג וצמיחה כלכלית התנפצה. האם משהו בסיסי השתנה בעקבות המשבר הנוכחי? האם צריך להגדיר מחדש את כללי המשחק בעקבות המשבר?
האמונה היא כוח חזק ביותר, וכאשר אנו עיוורים לה, יש בכוחה להשחית. דוגמטיות, פונדמנטליזם והשאיפה להגשים רעיונות אוטופיים על פני כדור הארץ מסנוורים אותנו ומונעים מאיתנו להתייחס למציאות על מגבלותיה. לאחר מלחמת העולם השנייה התחלק העולם בין אלו שסגדו לאינדיווידואל לבין אלו שהעלו על נס את החברה, שנתפסה כישות עצמאית הגדולה מסך חלקיה. בהתאם לתפיסות עולם אלו תוכננו המנגנונים שדרכם הוצאה מהכוח אל הפועל מדיניות פוליטית וכלכלית. המנגנון הקולקטיבי התגלה כמנגנון שאינו יכול לשרוד לאורך זמן. מנגנון שכזה, גם אם לא לכך ייחל, יוצר חברה שמטרת אזרחיה להתקרב למקבלי ההחלטות. חוסר הגמישות של מתכנן מרכזי הופך את המנגנון ללא יעיל ושולל מאזרחי המדינה את חירותם לעשות את שהם רואים לנכון. מנגד, ישנו המנגנון הקפיטליסטי - השוק. אין לעשות ממנו יותר ממה שהוא. כל מה שהוא מציע הִנו דיפוזיה ברמת קבלת ההחלטות. כלומר, יש בכוחו של מנגנון שוק מתפקד ליצור חיץ בין מוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים, חיץ שאינו קיים במדינה ריכוזית וחיץ שאינו מתקיים בצורה מספקת בישראל. נוסף לדרך זו של קבלת החלטות בחברה, ישנו גם מנגנון הבחירות שמאפיין חברות מערביות, הלוא זוהי הדמוקרטיה. אף אחד אינו טוען שתשתית זו לניווט המדינה היא האפקטיבית ביותר אך אם ניתן לשאול מצ'רצ'יל, דרך זו היא הדרך הכי פחות גרועה ביחס לכל היתר אשר נוסו.
 
המישור של הדמוקרטיה הישראלית והמערכת הפוליטית
כבר מזמן ברור לרובנו שחברה דמוקרטית אינה אך ורק חברה שבה מתקיימות בחירות פעם בכמה שנים. חברה דמוקרטית היא חברה ששמה במרכזה את החירויות של הפרטים השייכים אליה. חירויות אלו הן חיוביות - החופש לעשות, והן גם שליליות - החופש מכפייה. שתי חירויות אלו חשובות וכל אחת מהן תורמת להתפתחות הפרט במסגרת החברה. מדינה מתוקנת שואפת להקנות לאזרחיה את שתי החירויות הללו, והיא אינה יכולה להרשות לעצמה להבדיל בין החירויות שהיא מעניקה להם, לא על רקע דת, מין או לאום. החירות לעשות נובעת מהעצמה (empowerment) ולכן יש לדאוג, במסגרת המגבלות הקיימות, ליצור קו זינוק שוויוני שיאפשר לפרטים בחברה להצליח, וזאת ללא קשר לרקע שהם מגיעים ממנו. מצד אחד על המדינה לאפשר צמיחה וחופש בסקטור הכלכלי אך אל לה למדינה שמתעתדת לראות עצמה כמוסרית לשכוח את אלו שידם אינה משגת ליהנות מפירות הצמיחה. אלו צדדים הפוכים של אותו המטבע. חוסנה של חברה אינו כלכלי או צבאי בלבד, לא פחות חשוב הוא האופן שבו מתייחסת החברה לאלו שמתקשים לדאוג לעצמם.
אחד הגורמים הקריטיים בדרך לאמנציפציה של היחיד היא ההשכלה שמגיעה דרך מערכת החינוך. החינוך הִנו המפתח ליצירת עולם טוב יותר, ומי שנמצא בתוך מערכת זו הוא, בהגדרה, העתיד שלנו. אם נאבד אותם בתוך המערכת הזו קשה לצפות מהם שמאוחר יותר בחייהם הם ישתלבו בחברה בצורה הנאותה. לכן יש לפעול למען איתור אפקטיבי של ילדים מתקשים עוד בתחילת דרכם ולתת להם הזדמנות אמיתית. ארחיב על כך בפרק העוסק בחינוך. בראש סדר העדיפויות שלנו, אפוא, נוסף לצרכי הרווחה, יש לשים את החינוך.
מדינת ישראל איבדה יותר מדי זמן בהזנחה שמקורה בחוסר יכולת הניווט של המערכת הפוליטית. אין למעשה בישראל של 2010 יכולת לתכנן לטווח הארוך. המערכת הפוליטית מתאפיינת בזמן כהונת ממשלות נמוך ביותר - הממוצע נע סביב שנתיים בלבד. אם יש דבר אחד שלמדנו מהמשבר הכלכלי זאת העובדה שמדיניות ששמה במרכזה את הרווחיות של הטווח הקצר - או בפוליטיקה, קואליציות קצרות מועד - אינה בת קיימא. והנה במדינת ישראל אנו חיים את המציאות הזאת לאורך שנים רבות. היכולת של המדינה ושל המערכת לשרוד אינן מספיקות. אין סיבה אמיתית שלא נוכל להתגבר על השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שמנווטים את הספינה כבר שנים רבות. יש להציג שיקולים ענייניים ואלו חייבים להישקל בכובד ראש - צו מוסרי מחייב אותנו לשים את טובת המערכת מעל טובת איש הציבור הפרטי שפועל למען כיסאו או ביתו. אין אנו משלים את עצמנו שהמערכת יכולה להתנהל ללא שיקולים פוליטיים, אך אם נרצה, ניתן לשנות את הלך הרוח הציבורי. כיום, היחס של אזרחי המדינה כלפי הממשל מבטא תמהיל של ניכור ובוז. שיעור ההשתתפות במערכות הבחירות, שהולך ויורד במהלך השנים, מעיד על תחושות אלו בקרב הציבור. מגמות אלו משקפות את יחס הציבור כלפי מנהיגיו, לא את יחסו לשיטה. האמונה במנגנון הדמוקרטי קיימת, הבעיה נעוצה בכך שלא השכלנו לפתח תרבות שבה הטובים הולכים לפוליטיקה. אין זה משנה מדוע, זהו המצב - אין זה סביר שאנשינו המוכשרים ביותר לא ישקלו אפילו כניסה לתוך המערכת הפוליטית.
תנאי בסיסי להצלחה של מנגנון שוק יעיל הוא הכרה של הכללים והפנמתם על ידי המשתתפים. זהו הבסיס לשלטון החוק וזוהי הסיבה שקיימות רשויות חוק ואכיפה הוגנות במדינות מתוקנות. ראוי שהעיקרון המנחה יהיה שהמערכת מאפשרת לפרט מקסימום מרחב תמרון באספקטים המגוונים של חייו אך עליו לדעת ולהבין שישנן התנהגויות שאינן לגיטימיות ובצדן ישנו עונש. זהו גם ההיגיון שעומד בבסיס חוקה.
מדינת ישראל נמצאת בקונפליקט מתמיד ובסדרי יום סותרים ומתנגשים בסוגיות יומיומיות בנושאים מגוונים, כגון: המלחמה והשלום, מהם גבולות מדינת ישראל? מיהו יהודי? מהו היחס למיעוטים? מה רוח הדברים שנקבעו בהכרזת העצמאות? שאלות אלו הן מהותיות להגדרת הזהות של המדינה ולהגדרת הבסיס שעליו נבנית החברה האזרחית הרצויה. אין לצפות שללא טיפול בשאלות מהות אלו נוכל לעבור ולדאוג למה שכולנו רוצים: חיים טובים איש על פי אמונתו. הסדרת שאלות בסיסיות אלו יכולה להיעשות אך ורק דרך דיון סובלני ופתוח ולאחר התבוננות כנה בנעשה סביבנו ובקרבנו, ובהבנת האחר, אמונותיו, כאביו וחוויותיו. שאלות היסוד הללו נותרו פתוחות במשך שנים והגיע הזמן לפתור אותן. ניתן להמשיל את פתרון השאלות הללו לקביעה של החוקים הבסיסיים. מרגע שיהיה ברור מהם כללי היסוד שעל פיהם המדינה מנווטת את עצמה, הרבה יותר קל לקבוע כיוון ולהגיע אליו. הסולידריות שנובעת מהגדרת טוב משותף תצמיח חברה שיש לה חזון בכיוון משותף. חתירה אחרי החזון היא שתאפשר לנו להתגייס למען קידום האינטרס המשותף של שלום ושגשוג.
 
המישור החברתי - מדיניות הרווחה
כאמור, בבסיס המדינה המערבית המודרנית, שמאופיינת במנגנון קבלת החלטות שנקרא מנגנון השוק, עומד העיקרון של חירות הפרט לעשות ככל העולה על רוחו, כל עוד אינו פוגע בשכנו. עיקרון זה אינו מספיק לנו כאשר אנו חושבים על מדינת הרווחה המודרנית ועל צרכי הפרטים שבה. בספקטרום של עשייה כלכלית עלינו לשאוף לתת חירות מקסימלית לאזרחים, אך עלינו גם להסתכל נכוחה במציאות ולהיענות לאתגר שהוזכר - יצירת קו זינוק אחיד לאזרחים, ללא קשר לרקע החברתי־כלכלי שממנו הם מגיעים. אני מאמין שהבסיס למשק חופשי (ללא חופש מוחלט כמובן) מוכרח להיות בסיס של חברה צודקת!
ישנם מספר דגמים של מדינות רווחה בעולם המפותח. למשל מדינת הרווחה השמרנית בדמות גרמניה, שקמה מתוך הצורך לקבע את הקיים. גרמניה מאופיינת בריכוזיות רבה, שמתבטאת בפיקוח ובשליטה בשוק העבודה. מצד שני קיים המודל האנגלוסקסי, שמאופיין בשירותים סוציאליים מינימליים ובחירות מרובה באספקט הכלכלי - המדינה לא לוקחת הרבה אך בד בבד היא גם אינה נותנת. מודל משמעותי הוא המודל הסוציאל־דמוקרטי שקיים בקרב מדינות סקנדינביה. מדינת הרווחה הסקנדינבית מאופיינת באי־שוויון נמוך, במיסוי גבוה ובשירותים סוציאליים נרחבים. לא מעט אנו שומעים בישראל קריאות להעתקה של מנגנונים ודרכי שלטון ממדינות שונות בעולם. עם זאת, חשוב לזכור שאין הרבה מדינות בעולם שהן בעלות ההרכב הדמוגרפי ההטרוגני שקיים במדינת ישראל - הרכב שאינו עומד אל מול אותם הסיכונים. השונות הגבוהה שקיימת בתוך האוכלוסייה הישראלית מקשה על איתור ומתן מענה לבעיות משום שיכולת התמרון של המנגנון הבירוקרטי מוגבלת. תוכנית אחת שמתאימה לכולם אינה יכולה לעבוד בתנאים שלנו. אם כן, מה ראוי שנבקש ונדרוש מהמדינה שלנו, שבה אנו רוצים לחיות?
אחת ההגדרות הקריטיות שעלינו להתמודד עמן היא מהם גבולותיה של המדינה. גבולותיה של המדינה הם גם אלו שתוחמים את גבולות החברה שחיה בתוכה. לא ניתן לתכנן מענה לישות אמורפית ולהמשיך להתקיים כאשר כל ממשלה מגדירה את אזרחיה בצורה שונה. סוגיה זו מחזירה אותנו לחשיבות שבהפנמת כללי המשחק. אחד הכללים החשובים הוא מי משתתף ומהם גבולות הטריטוריה. מכאן שתהליך שלום, חלוקת הארץ וקביעת גבולות בהסדר קבע הם קריטיים לעניין זה.
איזו משלוש צורות מדינות הרווחה המערביות מתאימה לנו? בגלל המבנה המיוחד של ישראל, עלינו לאחד בין מדיניות כלכלית ליברלית, אפקטיביות של מנגנונים ורצון לתת מענה למצוקות השונות שמאפיינות אוכלוסיות ספציפיות בתוך החברה הישראלית. עלינו להשתחרר מהדוגמטיות של לשייך לעצמנו תפיסות עולם כוללניות הנגזרות מאידיאות שונות. השיקול הענייני שמביא בחשבון מגבלות אובייקטיביות שקיימות במציאות הישראלית חייב להיות הקו המנחה שלנו בכל הקשור להגדרת עתידנו ובתכנון המדיניות ארוכת הטווח שתוביל אותנו לשם. יעילות כלכלית יכולה לשמש כסיסמה שמשקפת דוגמטיות של ימין כלכלי ובאותה העת יכולה לשמש כקריאת גנאי מצד השמאל הכלכלי. ההבנה שיעילות כלכלית היא כלי שמאפשר לנו לתאר את האופציות העומדות בפני מקבלי ההחלטות ואת השפעתן האפשרית היא הגישה שתוכל לקרב אותנו למציאת פתרון אמיתי. מצד שני - ההבנה שיעילות כלכלית היא לא חזות הכול, שהיא מביאה לעוולות, קיפוח ופערים, חשובה לקידום כוחו של הגורם המאזן בתהליך. הסירוב להתגמש מאפיין את אלו שמאמינים בצורה עיוורת, בין אם מדובר בדת או בדרך כלכלית מסוימת. יש להחליט באיזה כיוון אנו רוצים ללכת ולנהל שיח ציבורי פתוח בדרך למציאת ההגדרות שעליהן אנו רוצים לבסס את עתידנו. לאחר שנגיע להסכמות הללו נוכל להתפנות ליצירת מדיניות חברתית וכלכלית שתתאים לזהות שאנו בוחרים להגדיר. הרי בלתי־אפשרי לקבוע את הדרך אם אין אנו יודעים לאן אנו רוצים להגיע.
 
הספר עוסק בשלושת המישורים הללו - הכלכלה, המערכת הפוליטית ומדיניות הרווחה בהגדרה הרחבה שלה, הכוללת את המדיניות החברתית ואת שירותי הרווחה האישיים. הבעיות מצויות בכל מישור והפתרונות להן נשענים על אספקטים במישורים שונים. לדוגמה, המצב הכלכלי יכול להגביר או להפחית את העוני, המערכת הפוליטית יכולה ליצור רגולציה שתגביל את אי־השוויון ותגביר את זליגת הצמיחה הכלכלית כלפי מטה, בעוד שמדיניות הרווחה תתמוך במי שאין ידו משגת ותחלץ אנשים מעוני. שלושת המישורים פועלים במקביל, אך השאלה היא לאילו כיוונים. תפקידנו הוא לוודא שבמקומות שמישור אחד, מושך לצד אחד המישור האחר יקזז את השפעתו ולא יגביר את האפקטים השליליים.