האופנישדות והברהמנות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האופנישדות והברהמנות
מכר
מאות
עותקים
האופנישדות והברהמנות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

האופנישדות והברהמנות

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ספרות האוּפָּנִישָד (300-900 לפנה"ס) היא אחת היצירות החשובות, המשפיעות והמוערכות בתרבות ההודית. האופנישדות עוסקות בשאלת היחס בין האדם לעולם ובגורלו לאחר המוות, ומהרעיונות המופיעים בהם התפתחו רבים מעיקרי הפילוסופיה ההודית הקלאסית.

במסורת ההודית הן נחשבות ליצירות נצחיות, על–אנושיות, הצופנות את סוד האלמוות. החל מן המאה התשע–עשרה התפרסמו האופנישדות גם במערב, והשפיעו על הוגים ואנשי רוח דוגמת ארתור שופנהאואר, ויליאם באטלר ייטס וקרל ג. יונג.

האופנישדות המוקדמות נוצרו כחלק מספרות רחבת היקף בשם בְּרַהְמָנָה, הכוללת בין היתר מיתולוגיה עשירה, ובה מגוון סיפורים אודות בריאת העולם, מלחמות האלים באנטי–אלים, המבול, ועוד. כעת מופיע לראשונה בעברית מבחר מספרות האוּפָּנִישָד והבְּרַהְמָנָה, מתורגם מן המקור הסנסקריטי, מבואר ומלווה בהקדמה מקיפה.

ד"ר צחי פרידמן מלמד בחוג ללימודי מזרח–אסיה באוניברסיטת תל–אביב

פרק ראשון

ספרות הקודש של הודו הקדומה


הברהמנות והאופנישדות מהוות חלק מספרות הקודש של הודו הקדומה, הנקראת וֶדָה (Veda). הספרות הוֶודית נחשבת במסורת ההודית ליצירה נצחית ועל-זמנית, והיא עצמה לא עסקה בתיעוד היסטורי. בשל כך, ובשל מיעוט הממצאים הארכיאולוגיים, רב הנסתר על הנגלה בכל הנוגע להשתלשלות האירועים בתקופה הוֶודית, ובייחוד בנוגע לתארוכם. להלן אציג את המהלך המשוער של היווצרות הקאנון הוֶודי, בהתאם למה שמקובל כיום על מרבית החוקרים.
ראשיתה של התרבות הוֶודית בשלהי האלף השני לפנה"ס או אף קודם לכך. שבטים שקראו לעצמם אַרְיָה (Ārya), "אצולה", השתלטו על חלקים מצפון הודו והכפיפו אליהם את השבטים והתרבויות בסביבתם. שפתם, השפה הוֶודית, היתה צורה ארכאית של הסנסקריט. בסוף המאה השמונה-עשרה גילה השופט והמדקדק האנגלי ויליאם ג'ונס כי הסנסקריט דומה דמיון מפתיע ליוונית, ללטינית, לפרסית ולשפות נוספות, והעלה השערה המקובלת על רבים מן החוקרים גם בימינו. לפי ההשערה ללשונות אלה, הנקראות השפות ההודו-אירופיות, יש מקור משותף בעם קדמון שהתקיים בחבל הקווקז והתפצל לשבטים שנדדו על פני אסיה ואירופה. כיום יש חוקרים המחזיקים בדעה שהשבטים האריים היו ילידי המקום בהודו, ולא הגיעו אליה מבחוץ.
בין כך ובין כך ידוע ששבטים אלה היו נוודים רועי צאן ובקר, וכנראה התפרנסו גם ממעשי כיבוש וביזה. לצדם של מנהיגי השבטים שירתו כהנים, אשר שימשו הן כיועצים והן כמכשפים האמורים להשפיע על המציאות למען המלך. כדי להבטיח למלך הצלחה ושגשוג ערכו הכהנים טקסי פולחן והקריבו בשמו קרבנות לאלים, ובתמורה הגנו עליהם המלכים וסיפקו להם את מזונם. הראשונים שבהם שימשו את מלכיהם גם כמשוררי חצר, והם ככל הנראה אלה שחיברו את בתי השיר הממושקלים של המזמורים הוֶודיים. מזמורים אלה נחשבו לבעלי כוח אדיר, והדקלום, השירה וההגייה של היגדים (mantra) מתוכם הפכו ללב העשייה הפולחנית הוֶודית. בני השבטים האריים האמינו שהמזמורים, על הצלילים המרכיבים אותם, הם חלק מן המרקם הנצחי של היקום, מראשיתו. הם לא נוצרו או נבראו, אלא רק התגלו בימי קדם על ידי ה"חוזים" (ṛṣi) רבי ההשראה, שלאוזניהם הגיעו הצלילים המקודשים המהדהדים מראשיתה של הבריאה. המימד העיקרי של ההוויה הוא ממד הצליל, ובאמצעות השימוש הנכון בלשון ובשפת הקודש הוֶודית, אפשר להשפיע על המציאות. הכוח הטמון בלשון ומקור ההשראה של החוזים והמשוררים נקראו בְּרַהְמָן (Bráhman), מילה שנגזרה כנראה מצליל שנהגה ברגעים מסוימים בטקסי הפולחן.
הכהנים ומשוררי החצר, האמונים על השליטה בכוח זה, נקראו בהתאם גם הם בְּרַהְמָן [1]((brahmán, וגם בְּרַהְמָנָה brāhmaṇa)), כלומר "מי שמוצאו מבְּרַהְמָן", כמו השם שניתן לטקסטים המכילים את ההסברים והפירושים לפולחן (וראו על כך בהמשך). הברהמנים שמרו באדיקות על מקור כוחם, הוֶודה. בהֵעדר כתב נשמרו המזמורים בעל פה, תוך הקפדה קנאית על כל צליל. המזמורים הועברו מאב לבנו כאוצר משפחתי, וכל אב היה חייב ללמד את בנו את חלקו בוֶודָה. כך לקחו על עצמם הברהמנים גם את תפקיד שימורה של המסורת. כמי שמופקדים על הקדושה, הפולחן והקשר עם האלים נחשבו הברהמנים לראשונים-במעלה במערך החברתי הוֶודי, שנחלק לארבעה מעמדות. הבאים אחריהם היו המלכים והלוחמים, מעמד הקְשָטְרָה (Kṣatra), על שם הכוח שניחנו בו, הוא כוח הזרוע והסמכות השלטונית. שני המעמדות התחתונים היו מעמד "המון העם" (Viś), שכלל את עובדי האדמה, הסוחרים, בעלי המלאכה וכיוצא בהם, ומעמד המשרתים (Śūdra). לפי אחת הסברות מוצאם של בני המעמדות הנמוכים ביותר היה עמים אחרים שנכבשו בידי השבטים האריים, או הסתפחו אליהם.
בשלב כלשהו החלו השבטים להתאגד לממלכות, והתרבות הוֶודית החלה להתמסד. בממלכה הקדומה ביותר, ממלכת קוּרוּ Kuru)), באזור העיר דלהי של ימינו ומצפון-מזרח לה, לוקטו המזמורים המקודשים ונאגדו במשך כמה דורות. לפי ההשערה המקובלת על מרבית החוקרים הושלם התהליך במאה השתים-עשרה לפנה"ס בקירוב, כאשר התקבעה צורתו הסופית של החיבור ההודי הקדום והחשוב ביותר, אוסף מזמורי הרְג-וֶדָה.[2] באותה עת החלו להתקבע סדרי הפולחן הוֶודי. נראה שבשלב זה נחלקו הברהמנים גם לפי תפקידם בפולחן, שלרוב נקבע ללא קשר לשיוכם השבטי או המשפחתי. בהתאם לכך נוצרו למענם אוספי מזמורים נוספים, שאיגדו מזמורים ופסוקים מן הרְג-וֶדָה על פי האופן שבו שימשו את בעלי התפקידים השונים בפולחן.
בטקסי הקרבן שימשו בני מעמד הבְּרַהְמָנָה ככהנים בארבעה תפקידים עיקריים, שאליהם התלוו לפעמים גם עוזרים מיוחדים. הכהן הראשי היה אחראי על ביצוע פעולות (karman), כמו קשירת הקרבן, ביתורו, בניית המזבח, העלאת המנחות על המזבח וכדומה, וכן על השמעת ההוראות השוטפות במהלך הטקס הפולחני. הוא נקרא אָדְהְוַרְיוּ (Adhvaryu), וההיגדים ששימשו אותו (משפטים קצרים ולא ממושקלים, הנקראים יָג'וּס, yajus) נאספו לקובץ ששמו יָג'וּר-וֶדָה. כהן נוסף זכה לשם הוֹטְר (Hotṛ), "הקורא", והוא היה ממונה על דקלום מנטרות מתוך מזמורי הרְג-וֶדָה. מנטרות מסוג זה נקראו רְץ' (ṛc), כלומר "הַלֵּל", ונועדו לזמן את האלים אל הקרבן ולהשפיע עליהם. בטקסי פולחן מסוימים שימש לצדו אוּדְגָטְר (Udgātṛ) או "זַמָּר", שתפקידו לזמר מנטרות שמקורן ברְג-וֶדָה ושהותאמה להן מנגינה. מנטרה מסוג זה נקראה "ניגון" או סָמָן sāman)). במשך הזמן נאספו המזמורים המותאמים לזמרת האוּדְגָטְר לאוסף בשם סָמָה-וֶדָה. הכהן הרביעי נקרא בְּרַהְמָן (brahmán), ועליו הוטל לעקוב בשתיקה אחר הטקס וללוות אותו בתודעתו. בסוף הטקס היה עליו לתקן את השגיאות שהתרחשו באמצעות טקסי כפרה, הכוללים מנטרות מיוחדות. רבות מן המנטרות ששימשו בטקסי הכפרה הללו מופיעות באוסף מזמורים רביעי, הנקרא אָטְהַרְוָה-וֶדָה. מרבית המזמורים באָטְהַרְוָה-וֶדָה אינם נוגעים ישירות למערך הפולחן הוֶודי העיקרי, ובמקום זאת הם כוללים נוסחאות מאגיות רבות המיועדות לרפא תחלואים, להביא לניצחון על אויבים וכיוצא באלה. האָטְהַרְוָה-וֶדָה היא עתיקה מאוד, וזמן חיבורה קרוב לזמנה של הרְג-וֶדָה, אך היא צורפה לשלוש הוֶודות האחרות בתקופה מאוחרת יחסית.
בשלב כלשהו נוצרו כמה גרסאות של אוספי המזמורים. הגרסאות השונות השתמרו באסכולות או ב"ענפים", שבמסגרתם הועברו המזמורים לא רק מאב לבנו אלא גם ממורים לתלמידיהם. לכן מזהים הברהמנים את עצמם, עד ימינו, הן על פי השושלת המשפחתית והן על פי האסכולה שאליה הם שייכים מבחינת שינון חלקם בוֶודה, שממנו נגזר גם התפקיד שבו הם עשויים לשמש ככהנים בטקסי הפולחן. לכל אסכולה היתה מסורת פנימית משלה, הן בנוגע לפרטי הפולחן והן ביחס לאוסף המזמורים או המנטרות שלה, ולפיכך נשמרה כל וֶדָה בכמה גרסאות.
לאחר זמן הצטברו ההנחיות, הביאורים וההסברים לשימוש במנטרות ובשאר פרטי הפולחן שרווחו בכל אסכולה לכדי יצירה של ספרות הפרוזה הנקראת בְּרַהְמָנָה, ובכללה האופנישדות, כפי שיוסבר בתת-הפרק הבא. נוסף על ספרות הבְּרַהְמָנָה, וככל הנראה בשלב מאוחר יותר, התגבשו במסגרת האסכולות חיבורים המאגדים את הידע הדרוש לביצוע הטקסים, ולשם ההגייה הנכונה והשימור המדויק של המזמורים, אשר היו לראשית ולבסיס של המדע ההודי בעת העתיקה. על מנת לשמר את הפרטים הרבים לאין ספור בצורה מקוצרת וקלה לזיכרון נערכו חיבורים אלה כאוספים של פתגמים קצרים (sūtra), תוך שימוש בקיצורים וכללים קבועים. באוספי הפתגמים נכללו ההנחיות לביצוע הטקסים ה"חגיגיים" או רבי המשתתפים (Śrauta-sūtra) וטקסי הפולחן הפרטיים או הביתיים (Gṛhya-sūtra). בנוסף כללו האוספים את הידע הדרוש לשם ביצוע הטקסי הפולחן, כולל חוקי האסטרונומיה שבאמצעותם נקבעו מועדי הטקסים, וכללי הגיאומטריה הנחוצים לשם בניית מזבחות וכלי פולחן אחרים. נוסף על כך נאגדו החוקים שאִפשרו את הביצוע והשימור המדויק של המזמורים והמנטרות: כללי המשקל, הפונטיקה, האטימולוגיה והמדע החשוב ביותר במסורת ההודית הקלאסית – הדקדוק.
הספרות הוֶודית, כולל אוספי המזמורים וההיגדים, ספרות הפרוזה הפרשנית וקובצי הפתגמים, נשמרה בעל פה במסגרת האסכולות שבהן נוצרה (אם כי בשלב מאוחר יותר נהגו גם להעלות אותה על הכתב). הטקסטים הועברו בדיוק מעורר התפעלות מאב לבן וממורה לתלמיד במשך דורות, חלקם עד ימינו. במקומות מסוימים בהודו עדיין אפשר לשמוע "הקלטה" חיה של טקסטים וֶדיים, ממש כפי שהיו כאשר נוצרו לפני אלפי שנים. יש חוקרים הטוענים כי הטקסטים שבעל פה נשמרו במדויק יותר מן הטקסטים שבכתב. מכל מקום, כמות הממצאים החומריים שנשתמרו בידינו מן התקופה הוֶודית מעטה ביותר, בעוד שחלק לא מבוטל מהטקסטים עמד במבחן הזמן ונתון לעיוננו. עם זאת, מבין האסכולות הרבות שהתקיימו באותם ימים שרדו רק מעטות, וגם בהן נותרו לפעמים רק חלקים מתוך הספרות העצומה שהכילו מלכתחילה. אוסף מזמורי הרְג-וֶדָה, למשל, נשמר במלואו רק בגרסה של אסכולה אחת.[3]

עוד על הספר

האופנישדות והברהמנות צחי פרידמן

ספרות הקודש של הודו הקדומה


הברהמנות והאופנישדות מהוות חלק מספרות הקודש של הודו הקדומה, הנקראת וֶדָה (Veda). הספרות הוֶודית נחשבת במסורת ההודית ליצירה נצחית ועל-זמנית, והיא עצמה לא עסקה בתיעוד היסטורי. בשל כך, ובשל מיעוט הממצאים הארכיאולוגיים, רב הנסתר על הנגלה בכל הנוגע להשתלשלות האירועים בתקופה הוֶודית, ובייחוד בנוגע לתארוכם. להלן אציג את המהלך המשוער של היווצרות הקאנון הוֶודי, בהתאם למה שמקובל כיום על מרבית החוקרים.
ראשיתה של התרבות הוֶודית בשלהי האלף השני לפנה"ס או אף קודם לכך. שבטים שקראו לעצמם אַרְיָה (Ārya), "אצולה", השתלטו על חלקים מצפון הודו והכפיפו אליהם את השבטים והתרבויות בסביבתם. שפתם, השפה הוֶודית, היתה צורה ארכאית של הסנסקריט. בסוף המאה השמונה-עשרה גילה השופט והמדקדק האנגלי ויליאם ג'ונס כי הסנסקריט דומה דמיון מפתיע ליוונית, ללטינית, לפרסית ולשפות נוספות, והעלה השערה המקובלת על רבים מן החוקרים גם בימינו. לפי ההשערה ללשונות אלה, הנקראות השפות ההודו-אירופיות, יש מקור משותף בעם קדמון שהתקיים בחבל הקווקז והתפצל לשבטים שנדדו על פני אסיה ואירופה. כיום יש חוקרים המחזיקים בדעה שהשבטים האריים היו ילידי המקום בהודו, ולא הגיעו אליה מבחוץ.
בין כך ובין כך ידוע ששבטים אלה היו נוודים רועי צאן ובקר, וכנראה התפרנסו גם ממעשי כיבוש וביזה. לצדם של מנהיגי השבטים שירתו כהנים, אשר שימשו הן כיועצים והן כמכשפים האמורים להשפיע על המציאות למען המלך. כדי להבטיח למלך הצלחה ושגשוג ערכו הכהנים טקסי פולחן והקריבו בשמו קרבנות לאלים, ובתמורה הגנו עליהם המלכים וסיפקו להם את מזונם. הראשונים שבהם שימשו את מלכיהם גם כמשוררי חצר, והם ככל הנראה אלה שחיברו את בתי השיר הממושקלים של המזמורים הוֶודיים. מזמורים אלה נחשבו לבעלי כוח אדיר, והדקלום, השירה וההגייה של היגדים (mantra) מתוכם הפכו ללב העשייה הפולחנית הוֶודית. בני השבטים האריים האמינו שהמזמורים, על הצלילים המרכיבים אותם, הם חלק מן המרקם הנצחי של היקום, מראשיתו. הם לא נוצרו או נבראו, אלא רק התגלו בימי קדם על ידי ה"חוזים" (ṛṣi) רבי ההשראה, שלאוזניהם הגיעו הצלילים המקודשים המהדהדים מראשיתה של הבריאה. המימד העיקרי של ההוויה הוא ממד הצליל, ובאמצעות השימוש הנכון בלשון ובשפת הקודש הוֶודית, אפשר להשפיע על המציאות. הכוח הטמון בלשון ומקור ההשראה של החוזים והמשוררים נקראו בְּרַהְמָן (Bráhman), מילה שנגזרה כנראה מצליל שנהגה ברגעים מסוימים בטקסי הפולחן.
הכהנים ומשוררי החצר, האמונים על השליטה בכוח זה, נקראו בהתאם גם הם בְּרַהְמָן [1]((brahmán, וגם בְּרַהְמָנָה brāhmaṇa)), כלומר "מי שמוצאו מבְּרַהְמָן", כמו השם שניתן לטקסטים המכילים את ההסברים והפירושים לפולחן (וראו על כך בהמשך). הברהמנים שמרו באדיקות על מקור כוחם, הוֶודה. בהֵעדר כתב נשמרו המזמורים בעל פה, תוך הקפדה קנאית על כל צליל. המזמורים הועברו מאב לבנו כאוצר משפחתי, וכל אב היה חייב ללמד את בנו את חלקו בוֶודָה. כך לקחו על עצמם הברהמנים גם את תפקיד שימורה של המסורת. כמי שמופקדים על הקדושה, הפולחן והקשר עם האלים נחשבו הברהמנים לראשונים-במעלה במערך החברתי הוֶודי, שנחלק לארבעה מעמדות. הבאים אחריהם היו המלכים והלוחמים, מעמד הקְשָטְרָה (Kṣatra), על שם הכוח שניחנו בו, הוא כוח הזרוע והסמכות השלטונית. שני המעמדות התחתונים היו מעמד "המון העם" (Viś), שכלל את עובדי האדמה, הסוחרים, בעלי המלאכה וכיוצא בהם, ומעמד המשרתים (Śūdra). לפי אחת הסברות מוצאם של בני המעמדות הנמוכים ביותר היה עמים אחרים שנכבשו בידי השבטים האריים, או הסתפחו אליהם.
בשלב כלשהו החלו השבטים להתאגד לממלכות, והתרבות הוֶודית החלה להתמסד. בממלכה הקדומה ביותר, ממלכת קוּרוּ Kuru)), באזור העיר דלהי של ימינו ומצפון-מזרח לה, לוקטו המזמורים המקודשים ונאגדו במשך כמה דורות. לפי ההשערה המקובלת על מרבית החוקרים הושלם התהליך במאה השתים-עשרה לפנה"ס בקירוב, כאשר התקבעה צורתו הסופית של החיבור ההודי הקדום והחשוב ביותר, אוסף מזמורי הרְג-וֶדָה.[2] באותה עת החלו להתקבע סדרי הפולחן הוֶודי. נראה שבשלב זה נחלקו הברהמנים גם לפי תפקידם בפולחן, שלרוב נקבע ללא קשר לשיוכם השבטי או המשפחתי. בהתאם לכך נוצרו למענם אוספי מזמורים נוספים, שאיגדו מזמורים ופסוקים מן הרְג-וֶדָה על פי האופן שבו שימשו את בעלי התפקידים השונים בפולחן.
בטקסי הקרבן שימשו בני מעמד הבְּרַהְמָנָה ככהנים בארבעה תפקידים עיקריים, שאליהם התלוו לפעמים גם עוזרים מיוחדים. הכהן הראשי היה אחראי על ביצוע פעולות (karman), כמו קשירת הקרבן, ביתורו, בניית המזבח, העלאת המנחות על המזבח וכדומה, וכן על השמעת ההוראות השוטפות במהלך הטקס הפולחני. הוא נקרא אָדְהְוַרְיוּ (Adhvaryu), וההיגדים ששימשו אותו (משפטים קצרים ולא ממושקלים, הנקראים יָג'וּס, yajus) נאספו לקובץ ששמו יָג'וּר-וֶדָה. כהן נוסף זכה לשם הוֹטְר (Hotṛ), "הקורא", והוא היה ממונה על דקלום מנטרות מתוך מזמורי הרְג-וֶדָה. מנטרות מסוג זה נקראו רְץ' (ṛc), כלומר "הַלֵּל", ונועדו לזמן את האלים אל הקרבן ולהשפיע עליהם. בטקסי פולחן מסוימים שימש לצדו אוּדְגָטְר (Udgātṛ) או "זַמָּר", שתפקידו לזמר מנטרות שמקורן ברְג-וֶדָה ושהותאמה להן מנגינה. מנטרה מסוג זה נקראה "ניגון" או סָמָן sāman)). במשך הזמן נאספו המזמורים המותאמים לזמרת האוּדְגָטְר לאוסף בשם סָמָה-וֶדָה. הכהן הרביעי נקרא בְּרַהְמָן (brahmán), ועליו הוטל לעקוב בשתיקה אחר הטקס וללוות אותו בתודעתו. בסוף הטקס היה עליו לתקן את השגיאות שהתרחשו באמצעות טקסי כפרה, הכוללים מנטרות מיוחדות. רבות מן המנטרות ששימשו בטקסי הכפרה הללו מופיעות באוסף מזמורים רביעי, הנקרא אָטְהַרְוָה-וֶדָה. מרבית המזמורים באָטְהַרְוָה-וֶדָה אינם נוגעים ישירות למערך הפולחן הוֶודי העיקרי, ובמקום זאת הם כוללים נוסחאות מאגיות רבות המיועדות לרפא תחלואים, להביא לניצחון על אויבים וכיוצא באלה. האָטְהַרְוָה-וֶדָה היא עתיקה מאוד, וזמן חיבורה קרוב לזמנה של הרְג-וֶדָה, אך היא צורפה לשלוש הוֶודות האחרות בתקופה מאוחרת יחסית.
בשלב כלשהו נוצרו כמה גרסאות של אוספי המזמורים. הגרסאות השונות השתמרו באסכולות או ב"ענפים", שבמסגרתם הועברו המזמורים לא רק מאב לבנו אלא גם ממורים לתלמידיהם. לכן מזהים הברהמנים את עצמם, עד ימינו, הן על פי השושלת המשפחתית והן על פי האסכולה שאליה הם שייכים מבחינת שינון חלקם בוֶודה, שממנו נגזר גם התפקיד שבו הם עשויים לשמש ככהנים בטקסי הפולחן. לכל אסכולה היתה מסורת פנימית משלה, הן בנוגע לפרטי הפולחן והן ביחס לאוסף המזמורים או המנטרות שלה, ולפיכך נשמרה כל וֶדָה בכמה גרסאות.
לאחר זמן הצטברו ההנחיות, הביאורים וההסברים לשימוש במנטרות ובשאר פרטי הפולחן שרווחו בכל אסכולה לכדי יצירה של ספרות הפרוזה הנקראת בְּרַהְמָנָה, ובכללה האופנישדות, כפי שיוסבר בתת-הפרק הבא. נוסף על ספרות הבְּרַהְמָנָה, וככל הנראה בשלב מאוחר יותר, התגבשו במסגרת האסכולות חיבורים המאגדים את הידע הדרוש לביצוע הטקסים, ולשם ההגייה הנכונה והשימור המדויק של המזמורים, אשר היו לראשית ולבסיס של המדע ההודי בעת העתיקה. על מנת לשמר את הפרטים הרבים לאין ספור בצורה מקוצרת וקלה לזיכרון נערכו חיבורים אלה כאוספים של פתגמים קצרים (sūtra), תוך שימוש בקיצורים וכללים קבועים. באוספי הפתגמים נכללו ההנחיות לביצוע הטקסים ה"חגיגיים" או רבי המשתתפים (Śrauta-sūtra) וטקסי הפולחן הפרטיים או הביתיים (Gṛhya-sūtra). בנוסף כללו האוספים את הידע הדרוש לשם ביצוע הטקסי הפולחן, כולל חוקי האסטרונומיה שבאמצעותם נקבעו מועדי הטקסים, וכללי הגיאומטריה הנחוצים לשם בניית מזבחות וכלי פולחן אחרים. נוסף על כך נאגדו החוקים שאִפשרו את הביצוע והשימור המדויק של המזמורים והמנטרות: כללי המשקל, הפונטיקה, האטימולוגיה והמדע החשוב ביותר במסורת ההודית הקלאסית – הדקדוק.
הספרות הוֶודית, כולל אוספי המזמורים וההיגדים, ספרות הפרוזה הפרשנית וקובצי הפתגמים, נשמרה בעל פה במסגרת האסכולות שבהן נוצרה (אם כי בשלב מאוחר יותר נהגו גם להעלות אותה על הכתב). הטקסטים הועברו בדיוק מעורר התפעלות מאב לבן וממורה לתלמיד במשך דורות, חלקם עד ימינו. במקומות מסוימים בהודו עדיין אפשר לשמוע "הקלטה" חיה של טקסטים וֶדיים, ממש כפי שהיו כאשר נוצרו לפני אלפי שנים. יש חוקרים הטוענים כי הטקסטים שבעל פה נשמרו במדויק יותר מן הטקסטים שבכתב. מכל מקום, כמות הממצאים החומריים שנשתמרו בידינו מן התקופה הוֶודית מעטה ביותר, בעוד שחלק לא מבוטל מהטקסטים עמד במבחן הזמן ונתון לעיוננו. עם זאת, מבין האסכולות הרבות שהתקיימו באותם ימים שרדו רק מעטות, וגם בהן נותרו לפעמים רק חלקים מתוך הספרות העצומה שהכילו מלכתחילה. אוסף מזמורי הרְג-וֶדָה, למשל, נשמר במלואו רק בגרסה של אסכולה אחת.[3]