אלפא ביתא תלמודי

אהבה
 
אהבה רומנטית טהורה ורצופה כאב מתוק אינה שכיחה בתלמוד. געגוע כזה, שהוא אבי הכמיהה, ברוח שיר השירים, מתקיים בדרך כלל בשלב החיזור עד לחופה. ריגוש כזה קשה לתחזק במהלך חיי יומיום צפופים של זוגיות, בתוך מלחמת קיום והחיכוך היומיומי עם קשיי החיים. המספרים התלמודיים מתעניינים דווקא בימים שאחרי ירח הדבש, בחיי השותפות של גבר ואישה. במציאות המורכבת והמאתגרת של חיים משותפים, לימוד תורה, גידול בנים ובנות ומציאת פרנסה.
למעשה, התלמוד אינו משתמש כלל במושג "אהבה" כאשר המדובר ביחסים בין בני זוג. המושג המוכר להם יפה מן המקרא - "והיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" - משמש בשפה התלמודית אך ורק לאהבת האל. בדרך כלל מדובר באהבה בלשון ארמית, "רחמתיה", כפי שאומר רבי עקיבא ברגעיו האחרונים, "רחמתיה בכל לבי ורחמתיה בכל מאודי." שמו של האל במקומות רבים בתלמוד הוא רחמנא, האהוב, האוהב.
 
עם זאת, סיפורי זוגות רבים מופיעים בין דפי התלמוד, ויש בהם רגעים שאני מוצאת כרגעי אהבה צרופה. דווקא משום שאינם מלווים בדיבור על אהבה, הם מכמירי לב.
 
הרגע הראשון שאני מבקשת להציג מופיע במשנה במסכת כתובות:
 
וְאָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב:
הַמָּעוֹן הַזֶּה! לֹא זָזָה יָדָהּ מִתּוֹךְ יָדִי
מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ נָכְרִים לִירוּשָׁלַיִם וְעַד שֶׁיָּצְאוּ.
אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָדָם מֵעִיד עַל עַצְמוֹ.
(בבלי, כתובות כז ע"ב)
 
הסיפור המיניאטורי הזה מחזיק בשני משפטים דרמה מלאת עוצמה: ירושלים נצורה וכבושה על ידי גויים. מבחינה הלכתית, בשעת כיבוש כל הנשים הן בחזקת נאנסות, אלא אם כן יש להן עֵד מהימן לתומתן. אם לא נמצא עד מהימן לאישה הנשואה לכוהן - חייב הוא לגרש אותה.
רבי זכריה בן הקצב הוא כוהן, עובדה המעצימה את המשפט האחד שהוא אומר, "המעון הזה" - כלומר במקדש - מעון האל, הבית שבו צפונים הכרובים זכר בנקבה, סמל האהבה - "אני נשבע בקדוש לי ביותר ככוהן, שלא זזה ידה מתוך ידי לרגע אחד משעה שנכנסו גויים עד שיצאו."
הוא מתחנן על נפשו, על נפשם, שלא יאלצו אותם להיפרד.
ברור שמתוארת לפנינו כאן אהבה גדולה, האיש לא מתאר את אלפי הימים המשותפים, על הפגישה, הלילה הראשון, ההריונות, גידול הילדים, מחוות קטנות של נדיבות וחסד - אלא רק כמה שעות אימה במלחמה, ברית בין איש לאישה שנעשו לאחד. מחוברים יד ביד.
ועל התחינה הזו של כוהן המבקש: אנא אל תפרידו בינינו אחרי ששרדנו את הכיבוש הזר, תנו לנו לשוב לחיינו הטובים ביחד, עונה המשנה ביובש פורמלי, "אין אדם מעיד על ידי עצמו". אני בטוחה שהיובש הזה אינו מעיד על אי־אהדה, אלא מבטא איפוק וצער גדול של הדיינים.
הפואטיקה של חז"ל מוצגת כאן באחד משיאיה, בדרמה עצורה שמסעירה את המחשבה, שחושפת את הממד האנושי, האישי, הרגשי - זעקת בני הזוג, ובה בשעה את הממד הקהילתי, המקפיד בשמירת המבנה החברתי וטהרת הכהונה, על פי עולמם הרוחני של מנהיגים המחויבים לקבל החלטות גם כאשר הן כאובות.
 
רגע נוסף של אהבה מתואר בתלמוד, במסכת כתובות:
 
מַר עֻקְבָּא - הָיָה עָנִי בִּשְׁכוּנָתוֹ,
וְהָיָה מר עֻקְבָּא רָגִיל בְּכָל יוֹם לִזְרֹק לְעָנִי אַרְבָּעָה זוּזִים בְּצִנּוֹר הַדֶּלֶת.
פַּעַם אַחַת אָמַר הֶעָנִי: אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה מִי עוֹשֶׂה עִמִּי טוֹבָה זוֹ.
אוֹתוֹ הַיּוֹם שָׁהָה מַר עֻקְבָּא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַרְבֵּה וְהָלְכָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.
כֵּיוָן שֶׁרָאָם הֶעָנִי שֶׁהִטּוּ עַצְמָם לַדֶּלֶת - יָצָא אַחֲרֵיהֶם.
בָּרְחוּ וְנִכְנְסוּ שְׁנֵיהֶם לְתַנּוּר גָּרוּף, נִכְווּ רַגְלָיו שֶׁל מַר עֻקְבָּא.
אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ:
תֵּן רַגְלֶיךָ עַל רַגְלַי.
חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ.
אָמְרָה לוֹ: אֲנִי מְצוּיָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת וַהֲנָאָתִי קְרוֹבָה.
(בבלי, כתובות סז ע"ב)
 
הסיפור במר עוקבא, ראש בית הדין, ואשתו, עניינו במתן צדקה, ונעסוק בו במקום אחר. הרגע שאותו אני מבקשת להציג כאן, כרגע של אהבה, הוא רגע בתוך תנור גרוף, כאשר בני הזוג נמלטים אליו במקרה, בנסיבות טרגי־קומיות, רדופים על ידי עני שרוצה לראות את פניהם של מיטיביו.
כדי לברוח מן העני התחבאו בני הזוג בתנור השכונתי, שבו נטמנים סירי החמין לשבת.
לרוע מזלם התנור מוסק ורגליהם דורכות על הגחלים שעדיין לוחשות.
רגליו של מר עוקבא נכוו ואשתו אומרת לו: הנח את רגליך על רגלַי.
הסיפור מתאר את האישה שבזכות צדיקותה המופלגת רגליה אינן נכוות. אבל אני מבקשת להקשיב גם לרגישות הכפולה של המְספר לאישה: האחת, כשהיא שׂמה לב בצער שבעלה כואב ומציעה לו מחווה ראשונית של הגנה, שיש בה חמלה נשית־אימהית, ועוד אחת, כשהיא מרגישה בחולשת דעתו, בכאב הנרקיסיסטי שלו, בקנאה ובספק העצמי שהתעוררו בו על כך שרגליו נשרפות ורגליה אינן נשרפות.
בספרות האגדה התלמודית היכולת לעמוד על גחלים לוחשות הוא סמל למעלה רוחנית גבוהה.
הסיפור מחדֵש: אכן מעלה גבוהה יש ביכולת ללכת על גחלים, אבל מעלה גבוהה ממנה טמונה ביכולת להיות רגישה באותו הרגע לאיש המקנא ולספק לו פירוש מנחם ומרגיע: "אני מצויה בתוך הבית והנאתי קרובה", כלומר, גם פושטי היד שמבקשים צדקה מקבלים ממני את "הנאתם" באופן ישיר. ובכך היא גם אומרת, אין בך כל פגם, כל אחד מאיתנו עושה את שלו במערכת הגדולה של ההוויה. ובין אם מר עוקבא מנוחם או לא, אני שומעת כאן אישה אוהבת.
 
עוד רגע של אהבת אישה אני מבקשת להאיר בסיפור האהבה המפורסם ביותר בתלמוד, המעשה בבתו של בן כלבא שׂבוע, המכונה "רחל", והרועה עַם הארץ שנעשה בזכותה לרבי עקיבא. הרגע המפורסם ביותר בשל איכותו הרומנטית הוא כנראה סצנת המתבן, שבה אומר הרועה לאשתו החדשה, "לוּ היה לי הייתי נותן לך ירושלים של זהב". מכאן ללא ספק צמחה ההשראה לשירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב", והשראתו של נתן אלתרמן במחזה "פונדק הרוחות" כששׂם בפי האישה האוהבת נעמי את המילים, "אני אשר הייתי כבלי ברזל עליך, אני אהיה לך כנפיים של זהב".
אבל הרגע בעל העוצמה הרַבה ביותר של אהבה מצוי בשיא אחר בסיפור, כאשר חוזר רבי עקיבא אל ביתו, מלווה בשנים־עשר אלף תלמידים, והוא שומע מעבר לחלון שיחה שבה מקניטות השכנות (או איש זקן בנוסח אחר) את אשתו ולועגות לה, שהיא כאלמנה ובעלה עודנו חי. והיא עונה, "לוּ שמע לי היה יוצא ללמוד שתים־עשרה שנים אחרות." המשפט הזה, שאחריו אכן סב הבעל על עקביו וחוזר ללמוד עוד שתים־עשרה שנים, מכריע את רוב שנות האישה לבדידות ולמצוקה כלכלית. אך אם נבחר לא לקרוא את דבריה כתשובה סתמית להקנטה, ונראה בו רגע של הבנה מלאה, נגלה משפט של נדיבות מוחלטת, של התמסרות. האם אשתו של רבי עקיבא יודעת כי מבחינה הלכתית רק ברשותה יכול בעלה לצאת ולהדיר אותה מהנאת פרנסתו ואהבתו לתקופה כזאת? כך או כך, נכונותה שניתנה בראשית הסיפור בהתלהבות של אישה צעירה וניתנת כאן שוב בהבנה של אישה בוגרת, היא אהבה צרופה.
 
עוד שני רגעים של אהבה אני מבקשת להזכיר אף שכבר הופיעו בספרי "השוק. הבית. הלב." (כתר, 2001). האחד הוא הרגע שבו אשתו של רב חייא בר אשי מתחפשת לזונה כדי לפתות את בעלה. רגע של קפיצה אל תוך החושך, של מלחמה על האהוב. והאחר הוא הרגע שבו המטרוניתא הרומית מיידעת את רב כהנא שהתבשיל שהיא מחממת לו לבקשתו, כדי שיתחזק וייענה לחיזוריה, הוא תבשיל לא כשר. רגע של רגישות ותשומת לב למי שהוא, של עדינות והתחשבות. אשרי המטרוניתא שיודעת לאהוב גם אם לא זכתה ליחס דומה מן החכמים. המספר רואה אותה.