על שירת זלדה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
על שירת זלדה
הוספה למועדפים

על שירת זלדה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

חמוטל בר יוסף

חמוטל (בורשטיין) בר־יוסף (נולדה ב-1940) היא משוררת, סופרת מתרגמת וחוקרת ספרות ישראלית, פרופסור אמריטה לספרות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב ומרצה באוניברסיטאות שונות בישראל ובעולם.
 
בר יוסף היא כלת פרס אקו"ם (1987), פרס קרן תל־אביב (1987), פרס קרן ירושלים לשירה (1990) פרס האישה היוצרת (1999), פרס הנשיא לספרות (2002), פרס ברנר (2005). שיריה הופיעו כספר בתרגום לרוסית (פטרבורג 2004), אנגלית (ניו־יורק 2008), הונגרית (בודפשט 2009) ולאחרונה גם לערבית (קהיר 2010).

תקציר

לפנינו מהדורה מורחבת של הספר "על שירת זלדה" מאת חמוטל בר-יוסף. למהדורה זו נוסף מבוא, פרק על המוות והשכול בשירת זלדה הכולל גם סקירה של היחס למוות במקורות היהודיים, ורשימת מקורות מעודכנת.
על המהדורה הראשונה של הספר על שירת זלדה נכתב:
ספרה של חמוטל בר-יוסף הוא ספר מצוין, מרתק, גדוש הבנה ורגישות רבה. ניכרת בו יכולת אבחנה מעולה, ומה שחשוב מכל: אהבה לשירה. כנראה צדק מי שאמר שכדי להעריך שירה בצורה נכונה צריך המבקר להיות קודם כל משורר בדכות עצמו. (...) אני אסיר תודה לחמוטל בר-יוסף על שטרחה לחשוף את היפה והנאצל בשירתה של משוררת זו. היא כתבה ספר מן היפים שיש לנו בחקר השירה העברית המודרנית.
(אהרון אלמוג, המוסף לספרות של ידיעות אחרונות 20.1.1989)
ספרה של חמוטל בר-יוסף "על שירת זלדה" הוא חגיגה לאוהבי שירתה של זלדה ואולי אף לאוהבי שירה בכלל. (...) ספרה של חמוטל בר-יוסף נתפס בעיני כהדלקת נר לנשמת שיריה של זלדה. זהו נר זיכרון אך בעיקר ניצוץ של שלהבת-אש שתראה תמיד למרחוק.
(תמי וולף, משא המוסף הספרותי של דבר, 5.5.1989
בספרה "על שירת זלדה" (...) מגלה חמוטל בר-יוסף את עצמה כמשוררת-חוקרת (וסדר המלים בצירוף הזה אינו מקרי), העוסקת בדהירות ובדיוק בשירתה של מושררת אחרת. כפל הפנים הזה הוא מהותי להבנת הספר והוא שהופך אותו למיוחד ומעניין. (...) מכאן גם פורצת הנגיעה הזהירה והיכולת הנדירה למדי לחלץ את המהותי והאחר, או את מה שאפשר לכנות כיסוד ה'יחידיות' של זלדה". ספרה של בר-יוסף הוא קריא מאד אך לא קל. מדויק מאד אך לא טרחני. מנוצק ביטב על-פי כללי הדיסציפלינה המדעית, אך אינו מייגע בהשגותיו. (...) ספרה של בר-יוסף אינו רק מחקר מרתק, ממצה ובהיר – זהו מחקר שיטתי מאד, שלא לדבר על אהבת השירה השופעת כאן מכל היגד תיאורי. (...) אהבת השירה אינה משתקת כאן את המבט החוקר אלא דווקא מפרה אותו.
(דורית מאירוביץ, המוסף לספרות של הארץ, 19.5.1989)
חמוטל בר-יוסף לא הלכה בדרך הקלה במחקרה המונוגרפי, אלא חקרה ודרשה, במיקרו ובמאקרו, וחרשה חריש עמוק בבוסתנה של המשוררת. (...) חמוטל בר-יוסף מוכיחה שהיא אוהבת את את שירת זלדה, ויעיד על כך רצונה לחדור לכל תחומי שירתה, תוך מעקב אחר החסידות וכתבי הרב חן, רובדי הקדושה והשגב, תוך ידיעה שהאמונה היא אשר שימשה כנקודת מוצא של השיר (...) בר-יוסף הרבתה לעיין בפרשנות של ההיבט הדתי בצד האבחנה האסתטית והיא הגישה לנו את ספרה המשקף תמונה נאמנה של הזהות הדתית של המשוררת.
(אברהם בלאט, המוסף הספרותי של הצופה, 20.10.1989

פרק ראשון

1. שושלת


אילן היוחסין של זלדה הוא עתיק ומפואר. מצד אמה היא מתייחסת למשפחת חן-גרסיאן , שמוצאה מר' יהודה בן ברזלי הברגלוני, המכונה 'הנשיא', שחי בתחילת המאה האחת-עשרה בברצלונה שבספרד. בין אבותיה נמנה הפילוסוף ופרשן המקרא ר' זרחיה בן יצחק בן שאלתיאל חן (נפטר בברצלונה בשנת 1292). נכדו, ר' שלמה, שאת מצבתו אפשר לראות במוזיאון הלאומי של ספרד בברצלונה, היה אחד מאלה שחתמו בשנת 1305 על החרם נגד מי שלומד פילוסופיה לפני גיל עשרים וחמש.
לאחר גירוש ספרד ב- 1492 התיישבו בני משפחת חן בעיר הנמל קאנדיה אשר באי כרתים, שהיה אז תחת שלטון העיר האיטלקית ונציה. קאנדיה נודעה כמרכז רוחני חשוב במאות השש-עשרה והשבע-עשרה, עד לכיבושה בידי התורכים. בין חכמיה ורבניה היו אחדים מבני משפחת חן, שכמה מהם עסקו גם ברפואה. הם חתומים על ספר 'תקנות קאנדיה' הכולל אוסף של תקנות שהנהיגו חכמי קאנדיה בתחילת המאה החמש-עשרה.
אין בידינו ידיעות על בני משפחת חן בתקופה שבין המחצית השנייה של המאה השש-עשרה למחצית השנייה של המאה השמונה עשרה. נראה שעברו את הדרך היהודית הטיפוסית, שהובילה מספרד לאשכנז ומשם למזרח אירופה. סב סבה של זלדה מצד אמה, ר' אלחנן בן ר' מאיר בן ר' אלחנן, הגיע בגיל שבע מגרמניה לרוסיה כדי ללמוד אצל ר' שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, המכונה 'בעל התניא' (1813-1745), שהיה גם סב סבה של זלדה מצד אביה. כך התחיל הקשר, שהלך והתחזק לאורך המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, בין משפחת חן לבית משפחת האדמו"רים החב"דיים, הלא היא משפחת שניאורסון.
בספרות המעשיות והשמועות - ז'אנר מיוחד שצמח בחסידות בעקבות 'ספרות השבחים'  - יש מקום נכבד לבני משפחת חן. באחד מקבצי ה'שמועות וסיפורים מרבותינו הקדושים, מסופר, שר' אלחנן היה בן שבע כאשר הגיע בדרך מופלאה מגרמניה לרוסיה.
בנו של ר' אלחנן, ר' פרץ חן (1883-1797), הוסמך לרבנות על ידי ר' דב בער, האדמו"ר האמצעי, בנו של הרש"ז, ונשלח לשמש כרב בשענקביץ, שבה כיהן באותה עת רב מתנגדי תקיף. אחר-כך שימש כרב בנעוויל ומשנת 1866 עלה על כס הרבנות בצ'רניגוב. מסופר שר' פרץ זכה לראות את האדמו"ר הזקן שלוש פעמים בימי חייו: לראשונה, כילד, הביאו אביו לבית-הכנסת של הרבי בשעה שהלה היה עומד בתפילה, והעמידו בכוך של חלון מעל ראשיהם של הנוכחים בבית הכנסת. הילד קרא לאביו בבהלה: 'ראה, אבא, הנה עומד יהודי ונר דלוק על ראשו'!, פעם שנייה בגיל שלוש עשרה, בחן אותו הרבי הלכות החושן של הרמב"ם ופעם שלישית - בשעת אכילתו. כל אימת שהיה מספר על שלוש ראיות אלה היה ר' פרץ גועה בבכייה.
שמו של ר' פרץ מפורסם כמי שהצליח בשנת 1866 לשכנע את ר' מנחם מנדל שניאורסון לעלות על כס האדמו"רות, לאחר פטירת חותנו, ר' דב בער, האדמו"ר האמצעי. בשנה זו התפלגה חסידות חב"ד: ר' יהודה לייב, בנו של האדמו"ר האמצעי, נתמנה לאדמו"ר בקופוסט וייסד בה שושלת חב"דית נפרדת, המדגישה את יסוד הרגש, ואילו בליובאוויץ' נתמנה ר' מנחם-מנדל, בן בתו של האדמו"ר הזקן, שנודע בכינוי ' הצמח צדק' (על שם חיבורו 'צמח צדיק').
ר' פרץ היה ידוע כאיש תקיף והחלטי. הוא היה שומע בסבלנות רבה את המתדיינים, ומשהיו מסיימים את טענותיהם היה חוגר את אבנטו סביב מותניו ואומר: ' ועכשיו אפסוק לפי דין תורה'. כשהזדקן הלכה ונחלשה ראייתו עד שנעשה עיוור ממש. עוד בחייו, בשנת 1875, מינה את בנו הרביעי, ר חיים דוד צבי הירש (הרד"ץ, 1926-1850) לרב בצ'רניגוב. אין ספק שעשה כך כיוון שהכיר במעלותיו המיוחדות. מסופר, שכאשר היה ר' פרץ רואה את בנו בוכה בשעת התפילה, היה גוער בו ואומר: 'כמה עוד תבכה'.

חמוטל בר יוסף

חמוטל (בורשטיין) בר־יוסף (נולדה ב-1940) היא משוררת, סופרת מתרגמת וחוקרת ספרות ישראלית, פרופסור אמריטה לספרות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב ומרצה באוניברסיטאות שונות בישראל ובעולם.
 
בר יוסף היא כלת פרס אקו"ם (1987), פרס קרן תל־אביב (1987), פרס קרן ירושלים לשירה (1990) פרס האישה היוצרת (1999), פרס הנשיא לספרות (2002), פרס ברנר (2005). שיריה הופיעו כספר בתרגום לרוסית (פטרבורג 2004), אנגלית (ניו־יורק 2008), הונגרית (בודפשט 2009) ולאחרונה גם לערבית (קהיר 2010).

עוד על הספר

על שירת זלדה חמוטל בר יוסף

1. שושלת


אילן היוחסין של זלדה הוא עתיק ומפואר. מצד אמה היא מתייחסת למשפחת חן-גרסיאן , שמוצאה מר' יהודה בן ברזלי הברגלוני, המכונה 'הנשיא', שחי בתחילת המאה האחת-עשרה בברצלונה שבספרד. בין אבותיה נמנה הפילוסוף ופרשן המקרא ר' זרחיה בן יצחק בן שאלתיאל חן (נפטר בברצלונה בשנת 1292). נכדו, ר' שלמה, שאת מצבתו אפשר לראות במוזיאון הלאומי של ספרד בברצלונה, היה אחד מאלה שחתמו בשנת 1305 על החרם נגד מי שלומד פילוסופיה לפני גיל עשרים וחמש.
לאחר גירוש ספרד ב- 1492 התיישבו בני משפחת חן בעיר הנמל קאנדיה אשר באי כרתים, שהיה אז תחת שלטון העיר האיטלקית ונציה. קאנדיה נודעה כמרכז רוחני חשוב במאות השש-עשרה והשבע-עשרה, עד לכיבושה בידי התורכים. בין חכמיה ורבניה היו אחדים מבני משפחת חן, שכמה מהם עסקו גם ברפואה. הם חתומים על ספר 'תקנות קאנדיה' הכולל אוסף של תקנות שהנהיגו חכמי קאנדיה בתחילת המאה החמש-עשרה.
אין בידינו ידיעות על בני משפחת חן בתקופה שבין המחצית השנייה של המאה השש-עשרה למחצית השנייה של המאה השמונה עשרה. נראה שעברו את הדרך היהודית הטיפוסית, שהובילה מספרד לאשכנז ומשם למזרח אירופה. סב סבה של זלדה מצד אמה, ר' אלחנן בן ר' מאיר בן ר' אלחנן, הגיע בגיל שבע מגרמניה לרוסיה כדי ללמוד אצל ר' שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, המכונה 'בעל התניא' (1813-1745), שהיה גם סב סבה של זלדה מצד אביה. כך התחיל הקשר, שהלך והתחזק לאורך המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, בין משפחת חן לבית משפחת האדמו"רים החב"דיים, הלא היא משפחת שניאורסון.
בספרות המעשיות והשמועות - ז'אנר מיוחד שצמח בחסידות בעקבות 'ספרות השבחים'  - יש מקום נכבד לבני משפחת חן. באחד מקבצי ה'שמועות וסיפורים מרבותינו הקדושים, מסופר, שר' אלחנן היה בן שבע כאשר הגיע בדרך מופלאה מגרמניה לרוסיה.
בנו של ר' אלחנן, ר' פרץ חן (1883-1797), הוסמך לרבנות על ידי ר' דב בער, האדמו"ר האמצעי, בנו של הרש"ז, ונשלח לשמש כרב בשענקביץ, שבה כיהן באותה עת רב מתנגדי תקיף. אחר-כך שימש כרב בנעוויל ומשנת 1866 עלה על כס הרבנות בצ'רניגוב. מסופר שר' פרץ זכה לראות את האדמו"ר הזקן שלוש פעמים בימי חייו: לראשונה, כילד, הביאו אביו לבית-הכנסת של הרבי בשעה שהלה היה עומד בתפילה, והעמידו בכוך של חלון מעל ראשיהם של הנוכחים בבית הכנסת. הילד קרא לאביו בבהלה: 'ראה, אבא, הנה עומד יהודי ונר דלוק על ראשו'!, פעם שנייה בגיל שלוש עשרה, בחן אותו הרבי הלכות החושן של הרמב"ם ופעם שלישית - בשעת אכילתו. כל אימת שהיה מספר על שלוש ראיות אלה היה ר' פרץ גועה בבכייה.
שמו של ר' פרץ מפורסם כמי שהצליח בשנת 1866 לשכנע את ר' מנחם מנדל שניאורסון לעלות על כס האדמו"רות, לאחר פטירת חותנו, ר' דב בער, האדמו"ר האמצעי. בשנה זו התפלגה חסידות חב"ד: ר' יהודה לייב, בנו של האדמו"ר האמצעי, נתמנה לאדמו"ר בקופוסט וייסד בה שושלת חב"דית נפרדת, המדגישה את יסוד הרגש, ואילו בליובאוויץ' נתמנה ר' מנחם-מנדל, בן בתו של האדמו"ר הזקן, שנודע בכינוי ' הצמח צדק' (על שם חיבורו 'צמח צדיק').
ר' פרץ היה ידוע כאיש תקיף והחלטי. הוא היה שומע בסבלנות רבה את המתדיינים, ומשהיו מסיימים את טענותיהם היה חוגר את אבנטו סביב מותניו ואומר: ' ועכשיו אפסוק לפי דין תורה'. כשהזדקן הלכה ונחלשה ראייתו עד שנעשה עיוור ממש. עוד בחייו, בשנת 1875, מינה את בנו הרביעי, ר חיים דוד צבי הירש (הרד"ץ, 1926-1850) לרב בצ'רניגוב. אין ספק שעשה כך כיוון שהכיר במעלותיו המיוחדות. מסופר, שכאשר היה ר' פרץ רואה את בנו בוכה בשעת התפילה, היה גוער בו ואומר: 'כמה עוד תבכה'.