לטעום מהשמים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לטעום מהשמים
מכר
מאות
עותקים
לטעום מהשמים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ד“ר ברוך סטרמן הוא פיזיקאי ואיש היי־טק שפיתח טכניקות מודרניות לשחזור הצביעה העתיקה בתכלת. הוא בין מייסדי עמותת “פתיל תכלת“, ונחשב מומחה עולמי להפקת צבעים מחלזונות ים. רעייתו, ג‘ודי טאובס סטרמן, היא שותפה לכתיבת הספר “לטעום מהשמים“

נושאים

תקציר

אגדה עתיקה מספרת על אישה צעירה שירדה לנהר עם תינוקה להעלות מנחה לרוחות המים והתלהבה מתכול השמים שהשתקף בנהר עד שחשה רעבה לו. מרוב תשוקתה לא הבחינה היכן מסתיימים המים ושברה לה פיסה מן השמים והחלה לאכול. פיסה ועוד פיסה... את סופה של האגדה — המהול בטרגדיה אישית ובהתגלות סוד יצירת הצבע הכחול — לא נחשוף כאן, אך נבקש ללמוד ממנה על התשוקה לצבע הכחול שהיתה נחלת העולם העתיק.
 
ואכן, במשך מאות שנים נחשבו בדים הצבועים בכחול ובסגול לפסגת האמנות ולסוד הנמסר בלחישה. ראשונים היו המינואים לגלותו, אחר כך היו אלה הפניקים שגנבו אותו מהם ובהמשך — הקיסרים הרומיים שהעריצו את אצילותו של הכחול והתהדרו בו בבגדיהם. בין לבין קיבל התכלת מקום של כבוד אצל היהודים שנצטוו לשזור אותו בכנף בגדם, והמקובלים אף הכתירו את התכלת בתואר "תכלית כל הצבעים".

למה תכלת ומדוע דווקא בבגד? בכך ובדרמה שחולל צבע זה בהיסטוריה עוסק הספר לטעום מהשמים, הפורש את סיפורו המופלא של גוון שאבד לאחר שקיעתה של האימפריה הרומית. באמצעות מסע היסטורי ובלשי, ביולוגי ופיזיקלי, החוצה תרבויות ומדינות, מבקש המחבר לפתור את חידת התכלת. סודו של התכלת קורע צוהר אל עולם שאבד, אך התעורר לחיים באמצעות הציווי העתיק שבשנים האחרונות שב לתודעה.
 

ד"ר ברוך סטרמן הוא פיזיקאי ואיש הייטק שפיתח טכניקות מודרניות לשחזור הצביעה העתיקה בתכלת. נמנה עם מייסדי עמותת "פתיל תכלת", חיבר מאמרים רבים בנושא ונחשב למומחה עולמי להפקת צבעים מחלזונות ים. רעייתו, ג'ודי טאובס־סטרמן, שותפה לכתיבת הספר.

פרק ראשון

א
אֶת צֶבַע הַצְּבָעִים


 
אנו חיים היום בעולם של צבע תוסס ואינסופי. אורות ניאון בוהקים, נורות לֶד, מדפסות לייזר והזרקת דיו, חומרי צביעה מכל גוון, צבעי איפור ושיער וציפורניים, בדים ססגוניים - עינינו מופגזות בשלל גוונים בכל אשר נפנה. אלא שבעולם העתיק, העושר הרבגוני הזה לא התקיים. לוח הצבעים של האמנים והאומנים הקדומים כלל בעיקר גוני אדמה טבעיים השכיחים בסביבה - ממשפחות החום והבז', האוֹכְרָה והשחור. ציורי המערות הפרהיסטוריים עשויים כולם בגוונים אלה, שכן יוצריהם השתמשו באבנים ובמינרלים שהיו בהישג ידם.
כמובן, גם עולם הצומח שימש בימי קדם מקור צבע. מקדמת דנא גילה האדם שבאמצעות הרתחה אפשר להפיק צבענים, בעיקר ממשפחת הצהוב והחום, מסוגים רבים של פרחים, עלים, שורשים, קליפות עצים ואפילו קליפות של ירקות. אלא שכל אותם נגזרי אבנים וצמחים שאומנים השתמשו בהם לצביעת מגוון חומרים, יותר משהיו צבעים היו בעצם כתמים. הם לא נקשרו לטקסטיל לצמיתות, כדרך צבעים של ממש. ובתנאים מסוימים, כגון גשם כבד, כתמים נמחים. בדים ובגדים צבעוניים היו נדירים בימים ההם, ובני האדם כיסו את גופם בעיקר בגוני הבז', החום והשחום המרופט של הכבשים והעזים שאת צמרן הם גזזו ואת עורן עיבדו והשחימו לעשות להם מלבושים. כשיעקב אבינו נתן לבנו המועדף יוסף את כתונת הפסים המפורסמת, שיש הסבורים שהיתה צבעונית, קנאתם של אחיו בערה בהם להשחית עד שהתנכלו לו להורגו.
חומרי צביעה שאינם נמחים, אינם דוהים ואינם נשטפים היו יקרים. אחד הראשונים שבהם הגיע מממלכת החרקים, כאשר נתגלה שאפשר לייצר צבע שָׁני שאינו דוהה על ידי ייבוש וריסוק של כנימות־מגן ממין Kermes ilicis, חרקים זעירים החיים על עצי אלון באגן הים התיכון.
בקֶשת הצבעים של העת העתיקה מָשלוּ גוונים עמומים; צבעים עשירים כגון סגול וכחול, שאינם שכיחים בטבע, היו מחוץ להישג ידם של הצַבּעים הקדומים. כלומר, כך היה עד שנתגלתה צדפה מסוימת, שבתנאים מסוימים אפשר להפיק ממנה את הגוונים המסעירים הללו - בדמות צבע עמיד באיכות עילאית. ככל הנראה, תגלית זו אירעה כמה וכמה פעמים, בזמנים ובמקומות רחוקים זה מזה, באופן בלתי־תלוי. השלכותיה היו מרחיקות לכת והשפעותיה מגוונות. היא הותירה חותם בחיי החברה, הפוליטיקה והדת, בכלכלה, במדע ובהגות. מרגע שצבעי הכחול והסגול פרצו אל הזירה, העולם לא היה עוד כפי שהיה קודם לכן. מבחר חדש של צבעים יפהפיים היה מעתה זמין לכל עין, והביקוש להם גאָה. במשך כמעט אלפיים שנה, לאורך חופי הים התיכון מתוניסיה מזרחה, צדפות הצבע היו מן הנחשקות שבסחורות העולם העתיק - ומהיקרות שבהן.
ככל שהתפתחה תעשיית הצבע הושקעו מאמצים ומשאבים רבים בשכלול טכניקות הצביעה העמלניות. סדנאות הצביעה פרחו. הסחר המשגשג התפשט לכל עבר, ושִלשל עושר חסר תקדים לכיסיהם של העוסקים במלאכה לכל אורכה של שרשרת הייצור וההפצה. מאבקי השליטה על תעשיית הצבע הגיעו לעתים לכדי מלחמות, וחוקים קפדניים תוקנו כדי להסדיר את ייצור הצבעים ואת השימוש בהם. אלה שהחזיקו בסודות הנוגעים לתהליכי הייצור המדויקים - מאמנות לכידת החלזונות עד שיטות יעילות לצביעת בדים - נצרו את הידע האזוטרי כבבת עינם.
אך לא לעולם חוסן. הענף הכלכלי הפורח נגדע בסביבות שנת 650 לספירה, בעקבות כיבוש ארצות הים התיכון בידי הערבים. פה ושם עוד התקיימו איִים של ייצור צבע - אך עם כיבוש קונסטנטינופול בידי האימפריה העות'מאנית ב־1453, ונפילת האימפריה הביזנטית, נעלמו עקבותיה האחרונות של המלאכה. הידע המתקדם, הסודי, שבעת העתיקה לא היה ערוך לחשיבותו, ירד לטמיון.
יותר מאלף שנה נשארו רזי הצביעה חבויים מהעולם כולו - עד שאירע מקרה סמוך לחופי ספרד. זואולוג צעיר עמד בסירתו בים התיכון, והתבונן בסקרנות במעשיו של דייג. הלה ערך מופע ראווה של ממש. הוא פיצח לרווחה קונכייה של חילזון רגיל למראה, ומעך את תוכנה הלחלוחי אל חולצתו. בבגד פשו פסים צהבהבים - אך לנגד עיניו הצופיות של הזואולוג, הצהוב השתנה אט־אט. תחילה נעשה ירוק, ואז, בהדרגה, ובאורח פלא, לבשו הפסים גוון סגול בוהק ויפהפה - סגול שכמוהו לא ראתה עין למן ימי קדם.
השנה היתה 1858, הזואולוג היה צרפתי ושמו אנרי דה לָקָז־דיתייֶה, והוא הפליג אז ממינורקה שבאיים הבלאריים הספרדיים כדי לחקור את היצורים החיים בים התיכון. מאז הוא נחשב למגלה־מחדש של הצביעה בעזרת צדפות. מראה הדייג הצובע את חולצתו העלה בזיכרונו תיאורים שקרא בכתבי אָריסטוֹ ופְּלינְיוּס הזקן. הוא שיער שהקונכייה שהדייג פיצח היא מאותו סוג ששימש לצביעה בעת העתיקה. מאז הקדיש שנים ארוכות לחקר החלזונות הללו ולניסויים בצבעים שהם מפיקים. כהוקרה על תרומתו הפקיד בידיו מוזיאון הטבע הלאומי של צרפת את הקתדרה לחקר רכיכות, תולעים וזואופיטים, ולבסוף הוא נתמנה לפרופסור באוניברסיטת פריז.
לקז־דיתייה גילה שבעֵת העתיקה שימשו לצביעה שלושה מיני חלזונות, השייכים כולם לאותה משפחה של רכיכות: ארגמון קהה קוצים (Murex trunculus), ארגמון חד קוצים (Murex brandaris) וארגמונית אדומת פה (Thais haemastoma). שלושת היצורים הקטנים הללו חיים לאורך חופי הים התיכון, ולכל אחד מהם יש במערכת העיכול בלוטה קטנטנה, המפרישה את החומר ההופך לצבע. משלוש הרכיכות הללו אפשר להפיק קשת רחבה של צבעים, שבעת העתיקה זכו לשם הכולל "פּוֹרפיר" - מעין "סגול" של זמננו.
מונח זה תיאר את כל מנעד הצבעים שבין כחול לאדום - הרחב הרבה יותר מאותו טווח שאנו קוראים לו סגול כיום. "בעת העתיקה, פורפיר היה מושג כרומטי נזיל," כתב פיליפ בּוֹל במחקרו על תולדות הצביעה. "הפורפיר העתיק נע בטווח שבין כחלחל לאדום עמוק. הגוון נקבע על פי דרך הכנתו של הצבע ואופן התפָּסָתו בבד."[1] בצִדה האדום יותר של הקשת נמצא הסגול הפֵניקי המפורסם, זה המכונה עד היום בשם ארגמן, ואילו בקוטב הכחול שלה נמצא הכחול המקראי - התכלת.[2]
כל חילזון מספק רק טיפות אחדות מן ההפרשה יקרת המציאות; כדי להפיק די חומר לצביעת קילוגרם אחד של צמר, יש צורך ב־20 אלף חלזונות.[3] מלאכת מיצוי ההפרשה מן הבלוטה אורכת זמן רב, שיטות הצביעה מורכבות להפליא, ולא פעם מזומנות לצובע הפתעות. אין תֵמַה אפוא שמחירם של צבעי התכלת והארגמן
 

אנרי דה לקז-דיתייה (1821-1901).
Laboratoire Arago | Wikimedia Commons
 
המסחררים הללו היה מסחרר אף הוא. תיעוד קדום מלמד שבתקופה מסוימת שוויו של צמר צבוע בצבע שהופק מחילזון היה גדול פי עשרים משוויו של זהב באותו משקל. מטבע הדברים, צבעים אלו נעשו סמל מעמד, אות לעושר וליוקרה, והם קישטו את גלימותיהם של קיסרים, מלכים, נסיכים ובני אצולה.
על דניאל, הנביא היהודי ויועץ החצר הבבלית, מְסַפר המקרא כי לאחר שפענח את הכתובת המסתורית שכתבה יד נעלמה על הקיר מינה אותו המלך בלשאצר לשלישי במעלה במדרג השלטוני, נתן לו שרשרת זהב, והלביש אותו בארגמן (דניאל ה', כט). כשאלכסנדר הגדול כבש את בירת האימפריה הפרסית, שושן, בשנת 331 לפני הספירה, הוא מצא בחדרי אוצרותיה גלימות ארגמן שאוחסנו שם למשך כמאתיים שנה ועדיין בהקו כחדשות. הוא התפעל כל כך מהצבע המרהיב, שהוא ושרי צבאו החלו ללבוש גלימות ארגמן. באותה שושן, שנים רבות קודם לכן, יצא מרדכי היהודי "מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" - כמסופר במגילת אסתר (ח', טו). בספר מרקוס בברית החדשה מסופר שלפני צליבתו של ישו הגחיכוּ אותו הרומאים, כשהלבישוהו בגדי ארגמן, עיטרו את ראשו בזר קוצים, וקראו לפניו "מלך היהודים".
כאשר ביקש ויליאם שייקספיר, במחזהו "אנטוניוס וקליאופטרה", לתאר את הפאר וההדר במזרח, הוא כתב בשפתו המרוממת על קליאופטרה השטה בנהר סידנוס בספינה מנקרת עיניים, סיפונה רקוע זהב ומשוטיה יצוקים מכסף, וכדי להשלים את הרושם: "כָּל מִפְרָשֶׂיהָ אַרְגָּמָן, בְּשׂוּמִים, עַד הָרוּחוֹת בְּאַהֲבָה חָלוּ."[4] ברומא העתיקה חלו הגבלות חמורות על השימוש בצבע הארגמן. סנאטורים ובעלי תפקידים בכירים אחרים בשירות המדינה הורשו ללבוש טוגות עם פסי ארגמן, אבל רק לקיסרים הותר ללבוש טוגה שכולה ארגמן. הביטוי "ללבוש את הארגמן" משמעו להימשח לקיסר.
כל תרבות שבאה במגע עם צבעי החלזונות נשבתה מיד בקסמם, בהכירה ביופיים, בערכם, ביוקרתם - ולעתים, כגון אצל הקיסרים הביזנטים, גם ביראת הכבוד שהם נוסכים. אלא שלדידם של בני ישראל, לצבעים אלה נאצלה קדושה לא בשל צו מלכותי, אלא משום שאלוהים בכבודו ובעצמו ציווה להשתמש בהם בעבודתו. הן התכלת הן הארגמן היו מרכיב חשוב במדי השרד של הכוהנים בשמשם בעבודת הקודש, והוסיפו למקדש יופי. אך לצד הופעתם של צבעים אלה בפרשיות המשכן והכהונה, מייעדת להם התורה תפקיד גם בחיי החול של היחיד. בספר במדבר מצווה כל אחד מבני ישראל לשים פתיל תכלת בארבע כנפות בגדו, כתזכורת יומיומית למחויבותו לשמירת המצוות. וכך, בעוד בעולם הרומי השימוש בצבעים מיוחדים נעשה בהדרגה לאמצעי הדָרה, שהבחין בין המוני העם לבין האֶליטה - הנה בתרבות היהודית, פתיל התכלת מאגד אנשים יחדיו ומבטא שוויון חברתי. התכלת נועדה גם לעורר רגש דתי עז. היא הזכירה לרואיה את הים שאין לו סוף, את הרקיע שאין לו גבול, ומתוך כך - את אלוהי העולם, האל המוחלט, היחיד, שלגדולתו אין חקר.
הארכיאולוגים לא מצאו שום מלבוש עתיק שפתיל תכלת מחובר אל פינותיו; קישוטים עדינים מסוג זה אינם עמידים בשיני הזמן. אולם מקורות כתובים רבים מוכיחים שמצוות ציצית נשמרה בישראל הקדומה בהיקף נרחב. התלמוד, למשל, מספק עדוּת בהירה לכך שיהודים התמצאו בפרטי הפרטים של דיג החלזונות ושל הצביעה בעזרתם. במאה השביעית לספירה, כשתעשיית הצביעה החלה לשקוע, התכלת כלתה מן השוק, וקיום מצוות התכלת בציצית הידלדל עד שפסק לגמרי. היהודים הוסיפו ללבוש בגד בעל ארבע כנפות ולקשור אליו גדילי צמר, אך גדילים אלה היו עתה לבנים. במאה השמינית קונן מדרש תנחומא (שלח, טו), "ועכשיו אין לנו אלא לבן, שהתכלת נגנז." ב־1858, כאשר ערך לקז־דיתייה את תצפיותיו החשובות, התכלת והארגמן היו זה עידן ועידנים מחוץ לאופק של החיים היהודיים, ומקורם וטכניקות הייצור שלהם היו נתונים בעומק תהום הנשייה.
אלא שתגליתו של לקז־דיתייה, מרתקת ככל שהיתה, לא הובילה לשום תוצאות מעשיות. היא הדהדה בעיקר בחלל מגדל השן האקדמי. שיטות הצביעה בצבע מחלזונות לא קמו לתחייה, לא בצורתן הקדומה וגם לא במתכונת משופרת ומודרנית. לאמתו של דבר, ההפך הוא אשר קרה. תעלוליה של ההיסטוריה גרמו לכך שדווקא באותה תקופה עצמה, כל צורות הצביעה הטבעית נעשו מיותרות ובלתי־מעשיות. הפקת צבענים מבעלי חיים, כגון רכיכות וחרקים, ומצמחים כגון ניל (אינדיגוֹ) ואיסָטיס, התיישנה באחת הודות לעבודתו של כימאי חלוץ שערך את ניסוייו הראשונים שנה אחת בלבד לפני תגליתו של לקז־דיתייה.
הקולג' המלכותי לכימיה של לונדון קיבל את ויליאם הנרי פֶּרקין כסטודנט מן המניין כשהיה בן חמש־עשרה. שלוש שנים לאחר מכן, ב־1856, ערך ניסויים במצוות מורו, אוגוסט וילהלם פון־הופמן, ששִׁיער כי אפשר להפיק כינין באופן מלאכותי. במעבדה הפשוטה שהתקין בביתו ניסה פרקין דרכים שונות לשימוש בנגזרות של זפת פחם כדי להגיע לתוצאה המאוּוה.
הכינין, המופק מקליפת עץ הצ'ינצ'ונה שמולדתו בהרי האַנדים בפרוּ, היה בימים ההם התרופה היעילה היחידה למלריה. גם בימינו מפילה המחלה הנוראה כמיליון חללים מדי שנה, ומיליונים נוספים לוקים בה. באותן שנים היא עשתה שַׁמות באפריקה, וזאת דווקא כאשר מעצמות אירופה החלו לחקור את היבשת השחורה ולנצל את משאביה. השתוללות המלריה הפכה את אפריקה ל"בית הקברות של האדם הלבן", והמחקר בדבר אפשרות לסנתז כינין עורר אפוא תקוות גדולות ודחופות.
פרקין לא הצליח לייצר כינין מלאכותי. רק שנים רבות אחר כך, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הגיעו להישג הזה שני כימאים אמריקנים, בוב ווּדווֹרד וּויליאם דוֹרינג. אבל ניסוייו של פרקין הפיקו דבר מה אחר: תערובת חומה כהה שהניבה את צבע האנילין הראשון, צבע סגלגל בהיר. הוא היה נעים למראה, וחשוב מכך, צבע שאינו דוהה - ומשום כך נחשק. כשהופיע לראשונה, הוא אף זכה לכינוי "ארגמן צוֹר". פרקין עשה הון מהתגלית. בתוך זמן קצר פותחו שלל צבעים סינתטיים חדשים, וירשו את מקומם של הצבעים הטבעיים המסורתיים.
ובכל זאת, העניין באמנות הנשכחת של הצביעה בצבעי צדפות לא נכחד לגמרי. הוא חי בלבו הלוהט של איש אחד, שחלם לגלות שוב את סוד השיטות העתיקות ולהחיותן. גרשון חנוך ליינר, רב בעיירה פולנית ושמה ראדזין, כ־150 קילומטר מדרום־מזרח לוורשה, היה מנהיגהּ הכריזמטי של חסידות חשובה - חסידות ראדזין. אלא שהאדמו"ר מראדזין לא היה אדמו"ר ככל האדמו"רים. עם היותו גדול בתורה ובקיא בחדריה הרבים, הוא התמצא בהנדסה, למד כמה שפות, ולימד את עצמו כימיה די הצורך כדי לקבל הסמכה כרוקח. במהלך לימודיו הוא נתפס לרעיון ייחודי.
פרשיית "ציצית" בספר במדבר נאמרת בתפילת שחרית ובתפילת ערבית, במסגרת קריאת "שמע". בהתאם למנהג המקובל, היה הרב ליינר נושק לציציות טליתו שלוש פעמים באומרו פרשייה זו - בכל פעם שנזכרת בה המילה "ציצית". אך שלא כמקובל, לרב ליינר הנשיקות הללו הכאיבו. כאב לו לראות את לובן פתילי הציצית בעוד פיו מדובב את הפסוקים הקובעים מפורשות שהפתיל צריך להיות פתיל תכלת. איך ייתכן שזה למעלה מאלף שנה היהודים אינם מקיימים כראוי מצווה מן התורה?
לא היה קושי, כמובן, לצבוע את הפתילים בכחול. הבעיה היתה שעל פי המסורת, המתועדת בתלמוד, צבע התכלת הכשר למצווה הוא אך ורק כזה המופק מיְצור ימִי מסוים - שזהותו ותהליך הפקת הצבע שהוא מייצר כבר אינם ידועים. האם יוכל לחשוף את הידע האבוד הזה, ולחדש את קיום המצווה?
הרב ליינר החליט, מתוך אמונה עזה ועצימת עיניים מפני המכשולים, להקדיש את חייו למציאת מקורה של התכלת הקדומה ולהחייאת קיום מצוות הציצית כהלכתה. חמוש בהיכרות אנציקלופדית עם המידע המעורפל, המבלבל, הסותר לפעמים, הפזור בספרות התלמוד על אודות היצור הימי ועם רוב הידע המדעי וההיסטורי הרלבנטי, עזב האדמו"ר את חסידיו יום אחד בשנת 1887 ויצא לשליחותו הדון קישוטית.
היעד היה ה"סְטַצְיוֹנֶה צוֹאוֹלוֹגיקה", התחנה הזואולוגית, בנאפּוֹלי שבאיטליה: מרכז חדש, שזה עתה נבנה, לחקר הביולוגיה הימית - ובו ה"אַקוּאריוֹ די נאפולי", גן החיות הימי הראשון שנפתח אי־פעם לציבור הרחב. היכן אם לא שם יוכל למצוא את החיה המסתורית שהתכלת המקראית הופקה ממנה? ככל הנראה, הוא לא שמע על תגליתו של לקז־דיתייה, אך גם אילו הכירהּ לא היה סבור שיש בה כדי לפתור את חידת התכלת. הצבעים שהכימאים הפיקו מחילזון הארגמון בעקבות מחקריו של לקז־דיתייה היו כולם בטווח שבין סגול ארגמני לסגול כחלחל, בעוד המסורת היהודית קובעת בתוקף שצבע התכלת הוא כצבע השמים, צבע המעלה על הדעת את היושב במרומים.
באיטליה מצא הרב ליינר את מבוקשו - או לפחות כך האמין. זה לא היה חילזון, כי אם יצור מוזר ומתיז דיו ממחלקת הראש־רגלאים (Cephalopoda). בשובו לראדזין הקים שם בית חרושת לייצור המוני של פתילי תכלת. כעבור שנה, יותר מעשרת אלפים חסידים כבר ענדו בגאווה על טליתותיהם את פתיל תכלת הדיונון.
אך להיסטוריה תעלולים משלה, והם אינם מרפים מסיפורנו. בתחילת המאה העשרים הוגשה עבודת דוקטורט בתחום חדשני, שהמחבר כינה פּוֹרפירולוגיה עברית: חקר התכלת והארגמן במקרא. המחבר היה, כמוהו כרב ליינר, תלמיד חכם מבריק שידיו רב לו בתורה ובמדע. שמו היה אייזיק הרצוג - לימים הרב הראשי לישראל. בעבודתו הוא הוכיח שלא ייתכן שהדיונון שמצא האדמו"ר מראדזין היה מקורה של התכלת המקראית - שכן הדיו שיצור זה מפיק אינה ממלאת שום תפקיד מהותי בייצור הצבע הכחול. לאמתו של דבר, התברר שהצבע הראדזיני כלל לא היה אורגני, אלא הכיל חומר סינתטי.
איך קרה שהאדמו"ר הדגול הלך שולל? האם הונה אותו איזה כימאי ציניקן שהוא שאל בעצתו? ומה עם צדפות הארגמון עצמן? האם הן עונות לתיאור המסורתי של יצורי הפלא שהניבו אי־אז את הכחול המקודש? האם אפשר ליישב בין דברי חז"ל שצבע התכלת הוא צבע השמים - לבין גוני הסגול שהתקבלו פעם אחר פעם מבלוטת הארגמון?
הדת לא היתה בשום אופן המניע היחיד למחקר המודרני של עולם הצביעה בצדפות. יצורי הים הקטנים הללו והצבעים המרהיבים שהם הפיקו משכו מגוון רחב של סקרנים, ולהם תחומי עניין שונים ומשונים ושלל מטרות. היו ביניהם כמובן היסטוריונים וארכיאולוגים, ביולוגים וכימאים - אבל גם מומחים למאגיה ולכשפנוּת, חוקרי מטבעות, חובבי אומנויות עתיקות, ומשוגעים לדבר האורגים את בגדיהם בעצמם וצובעים אותם בצבעים שהופקו מחלזונות.
לאורך המאה ומחצית המאה שחלפו למן מחקריהם של לקז־דיתייה והרב ליינר ועד היום, הוסיפו אנשי המדע לחקור את התחום מכל זווית אפשרית, והעלו קשת של שאלות. מדוע מופיע על מטבע צוֹרי עתיק ציור הכולל כלב וקונכיית ארגמון? איזה תפקיד נועד לְשֶתן מעופש בתהליך הצביעה? מדוע מימן משרד ההגנה הבריטי פרויקט מחקר בתחום הצביעה בארגמון? כיצד "חולבים" כפריים מקסיקנים חילזון, ואיך יכולה השיטה הזו לפתור בעיות סביבתיות הכרוכות בשימוש הסיטוני בארגמון? האם לסגולתם הצבעונית של החלזונות הללו יש קשר להיותם קניבלים ודו־מיניים?
מחקרים, ניסויים, רוב עמל ולא מעט מזל סיפקו עד כה תשובות לשאלות רבות, והותירו שאלות אחרות ללא מענה. אבל כדי להסיר את צעיפי המסתורין מעל הצבעים החידתיים הללו, עלינו לשוב אל נקודת ההתחלה, ולחזור אל התגלית הראשונית של האפשרות לצבוע בד בעזרת חלזונות ימיים.

ד“ר ברוך סטרמן הוא פיזיקאי ואיש היי־טק שפיתח טכניקות מודרניות לשחזור הצביעה העתיקה בתכלת. הוא בין מייסדי עמותת “פתיל תכלת“, ונחשב מומחה עולמי להפקת צבעים מחלזונות ים. רעייתו, ג‘ודי טאובס סטרמן, היא שותפה לכתיבת הספר “לטעום מהשמים“

עוד על הספר

נושאים

לטעום מהשמים ברוך סטרמן עם ג'ודי טאובס-סטרמן

א
אֶת צֶבַע הַצְּבָעִים


 
אנו חיים היום בעולם של צבע תוסס ואינסופי. אורות ניאון בוהקים, נורות לֶד, מדפסות לייזר והזרקת דיו, חומרי צביעה מכל גוון, צבעי איפור ושיער וציפורניים, בדים ססגוניים - עינינו מופגזות בשלל גוונים בכל אשר נפנה. אלא שבעולם העתיק, העושר הרבגוני הזה לא התקיים. לוח הצבעים של האמנים והאומנים הקדומים כלל בעיקר גוני אדמה טבעיים השכיחים בסביבה - ממשפחות החום והבז', האוֹכְרָה והשחור. ציורי המערות הפרהיסטוריים עשויים כולם בגוונים אלה, שכן יוצריהם השתמשו באבנים ובמינרלים שהיו בהישג ידם.
כמובן, גם עולם הצומח שימש בימי קדם מקור צבע. מקדמת דנא גילה האדם שבאמצעות הרתחה אפשר להפיק צבענים, בעיקר ממשפחת הצהוב והחום, מסוגים רבים של פרחים, עלים, שורשים, קליפות עצים ואפילו קליפות של ירקות. אלא שכל אותם נגזרי אבנים וצמחים שאומנים השתמשו בהם לצביעת מגוון חומרים, יותר משהיו צבעים היו בעצם כתמים. הם לא נקשרו לטקסטיל לצמיתות, כדרך צבעים של ממש. ובתנאים מסוימים, כגון גשם כבד, כתמים נמחים. בדים ובגדים צבעוניים היו נדירים בימים ההם, ובני האדם כיסו את גופם בעיקר בגוני הבז', החום והשחום המרופט של הכבשים והעזים שאת צמרן הם גזזו ואת עורן עיבדו והשחימו לעשות להם מלבושים. כשיעקב אבינו נתן לבנו המועדף יוסף את כתונת הפסים המפורסמת, שיש הסבורים שהיתה צבעונית, קנאתם של אחיו בערה בהם להשחית עד שהתנכלו לו להורגו.
חומרי צביעה שאינם נמחים, אינם דוהים ואינם נשטפים היו יקרים. אחד הראשונים שבהם הגיע מממלכת החרקים, כאשר נתגלה שאפשר לייצר צבע שָׁני שאינו דוהה על ידי ייבוש וריסוק של כנימות־מגן ממין Kermes ilicis, חרקים זעירים החיים על עצי אלון באגן הים התיכון.
בקֶשת הצבעים של העת העתיקה מָשלוּ גוונים עמומים; צבעים עשירים כגון סגול וכחול, שאינם שכיחים בטבע, היו מחוץ להישג ידם של הצַבּעים הקדומים. כלומר, כך היה עד שנתגלתה צדפה מסוימת, שבתנאים מסוימים אפשר להפיק ממנה את הגוונים המסעירים הללו - בדמות צבע עמיד באיכות עילאית. ככל הנראה, תגלית זו אירעה כמה וכמה פעמים, בזמנים ובמקומות רחוקים זה מזה, באופן בלתי־תלוי. השלכותיה היו מרחיקות לכת והשפעותיה מגוונות. היא הותירה חותם בחיי החברה, הפוליטיקה והדת, בכלכלה, במדע ובהגות. מרגע שצבעי הכחול והסגול פרצו אל הזירה, העולם לא היה עוד כפי שהיה קודם לכן. מבחר חדש של צבעים יפהפיים היה מעתה זמין לכל עין, והביקוש להם גאָה. במשך כמעט אלפיים שנה, לאורך חופי הים התיכון מתוניסיה מזרחה, צדפות הצבע היו מן הנחשקות שבסחורות העולם העתיק - ומהיקרות שבהן.
ככל שהתפתחה תעשיית הצבע הושקעו מאמצים ומשאבים רבים בשכלול טכניקות הצביעה העמלניות. סדנאות הצביעה פרחו. הסחר המשגשג התפשט לכל עבר, ושִלשל עושר חסר תקדים לכיסיהם של העוסקים במלאכה לכל אורכה של שרשרת הייצור וההפצה. מאבקי השליטה על תעשיית הצבע הגיעו לעתים לכדי מלחמות, וחוקים קפדניים תוקנו כדי להסדיר את ייצור הצבעים ואת השימוש בהם. אלה שהחזיקו בסודות הנוגעים לתהליכי הייצור המדויקים - מאמנות לכידת החלזונות עד שיטות יעילות לצביעת בדים - נצרו את הידע האזוטרי כבבת עינם.
אך לא לעולם חוסן. הענף הכלכלי הפורח נגדע בסביבות שנת 650 לספירה, בעקבות כיבוש ארצות הים התיכון בידי הערבים. פה ושם עוד התקיימו איִים של ייצור צבע - אך עם כיבוש קונסטנטינופול בידי האימפריה העות'מאנית ב־1453, ונפילת האימפריה הביזנטית, נעלמו עקבותיה האחרונות של המלאכה. הידע המתקדם, הסודי, שבעת העתיקה לא היה ערוך לחשיבותו, ירד לטמיון.
יותר מאלף שנה נשארו רזי הצביעה חבויים מהעולם כולו - עד שאירע מקרה סמוך לחופי ספרד. זואולוג צעיר עמד בסירתו בים התיכון, והתבונן בסקרנות במעשיו של דייג. הלה ערך מופע ראווה של ממש. הוא פיצח לרווחה קונכייה של חילזון רגיל למראה, ומעך את תוכנה הלחלוחי אל חולצתו. בבגד פשו פסים צהבהבים - אך לנגד עיניו הצופיות של הזואולוג, הצהוב השתנה אט־אט. תחילה נעשה ירוק, ואז, בהדרגה, ובאורח פלא, לבשו הפסים גוון סגול בוהק ויפהפה - סגול שכמוהו לא ראתה עין למן ימי קדם.
השנה היתה 1858, הזואולוג היה צרפתי ושמו אנרי דה לָקָז־דיתייֶה, והוא הפליג אז ממינורקה שבאיים הבלאריים הספרדיים כדי לחקור את היצורים החיים בים התיכון. מאז הוא נחשב למגלה־מחדש של הצביעה בעזרת צדפות. מראה הדייג הצובע את חולצתו העלה בזיכרונו תיאורים שקרא בכתבי אָריסטוֹ ופְּלינְיוּס הזקן. הוא שיער שהקונכייה שהדייג פיצח היא מאותו סוג ששימש לצביעה בעת העתיקה. מאז הקדיש שנים ארוכות לחקר החלזונות הללו ולניסויים בצבעים שהם מפיקים. כהוקרה על תרומתו הפקיד בידיו מוזיאון הטבע הלאומי של צרפת את הקתדרה לחקר רכיכות, תולעים וזואופיטים, ולבסוף הוא נתמנה לפרופסור באוניברסיטת פריז.
לקז־דיתייה גילה שבעֵת העתיקה שימשו לצביעה שלושה מיני חלזונות, השייכים כולם לאותה משפחה של רכיכות: ארגמון קהה קוצים (Murex trunculus), ארגמון חד קוצים (Murex brandaris) וארגמונית אדומת פה (Thais haemastoma). שלושת היצורים הקטנים הללו חיים לאורך חופי הים התיכון, ולכל אחד מהם יש במערכת העיכול בלוטה קטנטנה, המפרישה את החומר ההופך לצבע. משלוש הרכיכות הללו אפשר להפיק קשת רחבה של צבעים, שבעת העתיקה זכו לשם הכולל "פּוֹרפיר" - מעין "סגול" של זמננו.
מונח זה תיאר את כל מנעד הצבעים שבין כחול לאדום - הרחב הרבה יותר מאותו טווח שאנו קוראים לו סגול כיום. "בעת העתיקה, פורפיר היה מושג כרומטי נזיל," כתב פיליפ בּוֹל במחקרו על תולדות הצביעה. "הפורפיר העתיק נע בטווח שבין כחלחל לאדום עמוק. הגוון נקבע על פי דרך הכנתו של הצבע ואופן התפָּסָתו בבד."[1] בצִדה האדום יותר של הקשת נמצא הסגול הפֵניקי המפורסם, זה המכונה עד היום בשם ארגמן, ואילו בקוטב הכחול שלה נמצא הכחול המקראי - התכלת.[2]
כל חילזון מספק רק טיפות אחדות מן ההפרשה יקרת המציאות; כדי להפיק די חומר לצביעת קילוגרם אחד של צמר, יש צורך ב־20 אלף חלזונות.[3] מלאכת מיצוי ההפרשה מן הבלוטה אורכת זמן רב, שיטות הצביעה מורכבות להפליא, ולא פעם מזומנות לצובע הפתעות. אין תֵמַה אפוא שמחירם של צבעי התכלת והארגמן
 

אנרי דה לקז-דיתייה (1821-1901).
Laboratoire Arago | Wikimedia Commons
 
המסחררים הללו היה מסחרר אף הוא. תיעוד קדום מלמד שבתקופה מסוימת שוויו של צמר צבוע בצבע שהופק מחילזון היה גדול פי עשרים משוויו של זהב באותו משקל. מטבע הדברים, צבעים אלו נעשו סמל מעמד, אות לעושר וליוקרה, והם קישטו את גלימותיהם של קיסרים, מלכים, נסיכים ובני אצולה.
על דניאל, הנביא היהודי ויועץ החצר הבבלית, מְסַפר המקרא כי לאחר שפענח את הכתובת המסתורית שכתבה יד נעלמה על הקיר מינה אותו המלך בלשאצר לשלישי במעלה במדרג השלטוני, נתן לו שרשרת זהב, והלביש אותו בארגמן (דניאל ה', כט). כשאלכסנדר הגדול כבש את בירת האימפריה הפרסית, שושן, בשנת 331 לפני הספירה, הוא מצא בחדרי אוצרותיה גלימות ארגמן שאוחסנו שם למשך כמאתיים שנה ועדיין בהקו כחדשות. הוא התפעל כל כך מהצבע המרהיב, שהוא ושרי צבאו החלו ללבוש גלימות ארגמן. באותה שושן, שנים רבות קודם לכן, יצא מרדכי היהודי "מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" - כמסופר במגילת אסתר (ח', טו). בספר מרקוס בברית החדשה מסופר שלפני צליבתו של ישו הגחיכוּ אותו הרומאים, כשהלבישוהו בגדי ארגמן, עיטרו את ראשו בזר קוצים, וקראו לפניו "מלך היהודים".
כאשר ביקש ויליאם שייקספיר, במחזהו "אנטוניוס וקליאופטרה", לתאר את הפאר וההדר במזרח, הוא כתב בשפתו המרוממת על קליאופטרה השטה בנהר סידנוס בספינה מנקרת עיניים, סיפונה רקוע זהב ומשוטיה יצוקים מכסף, וכדי להשלים את הרושם: "כָּל מִפְרָשֶׂיהָ אַרְגָּמָן, בְּשׂוּמִים, עַד הָרוּחוֹת בְּאַהֲבָה חָלוּ."[4] ברומא העתיקה חלו הגבלות חמורות על השימוש בצבע הארגמן. סנאטורים ובעלי תפקידים בכירים אחרים בשירות המדינה הורשו ללבוש טוגות עם פסי ארגמן, אבל רק לקיסרים הותר ללבוש טוגה שכולה ארגמן. הביטוי "ללבוש את הארגמן" משמעו להימשח לקיסר.
כל תרבות שבאה במגע עם צבעי החלזונות נשבתה מיד בקסמם, בהכירה ביופיים, בערכם, ביוקרתם - ולעתים, כגון אצל הקיסרים הביזנטים, גם ביראת הכבוד שהם נוסכים. אלא שלדידם של בני ישראל, לצבעים אלה נאצלה קדושה לא בשל צו מלכותי, אלא משום שאלוהים בכבודו ובעצמו ציווה להשתמש בהם בעבודתו. הן התכלת הן הארגמן היו מרכיב חשוב במדי השרד של הכוהנים בשמשם בעבודת הקודש, והוסיפו למקדש יופי. אך לצד הופעתם של צבעים אלה בפרשיות המשכן והכהונה, מייעדת להם התורה תפקיד גם בחיי החול של היחיד. בספר במדבר מצווה כל אחד מבני ישראל לשים פתיל תכלת בארבע כנפות בגדו, כתזכורת יומיומית למחויבותו לשמירת המצוות. וכך, בעוד בעולם הרומי השימוש בצבעים מיוחדים נעשה בהדרגה לאמצעי הדָרה, שהבחין בין המוני העם לבין האֶליטה - הנה בתרבות היהודית, פתיל התכלת מאגד אנשים יחדיו ומבטא שוויון חברתי. התכלת נועדה גם לעורר רגש דתי עז. היא הזכירה לרואיה את הים שאין לו סוף, את הרקיע שאין לו גבול, ומתוך כך - את אלוהי העולם, האל המוחלט, היחיד, שלגדולתו אין חקר.
הארכיאולוגים לא מצאו שום מלבוש עתיק שפתיל תכלת מחובר אל פינותיו; קישוטים עדינים מסוג זה אינם עמידים בשיני הזמן. אולם מקורות כתובים רבים מוכיחים שמצוות ציצית נשמרה בישראל הקדומה בהיקף נרחב. התלמוד, למשל, מספק עדוּת בהירה לכך שיהודים התמצאו בפרטי הפרטים של דיג החלזונות ושל הצביעה בעזרתם. במאה השביעית לספירה, כשתעשיית הצביעה החלה לשקוע, התכלת כלתה מן השוק, וקיום מצוות התכלת בציצית הידלדל עד שפסק לגמרי. היהודים הוסיפו ללבוש בגד בעל ארבע כנפות ולקשור אליו גדילי צמר, אך גדילים אלה היו עתה לבנים. במאה השמינית קונן מדרש תנחומא (שלח, טו), "ועכשיו אין לנו אלא לבן, שהתכלת נגנז." ב־1858, כאשר ערך לקז־דיתייה את תצפיותיו החשובות, התכלת והארגמן היו זה עידן ועידנים מחוץ לאופק של החיים היהודיים, ומקורם וטכניקות הייצור שלהם היו נתונים בעומק תהום הנשייה.
אלא שתגליתו של לקז־דיתייה, מרתקת ככל שהיתה, לא הובילה לשום תוצאות מעשיות. היא הדהדה בעיקר בחלל מגדל השן האקדמי. שיטות הצביעה בצבע מחלזונות לא קמו לתחייה, לא בצורתן הקדומה וגם לא במתכונת משופרת ומודרנית. לאמתו של דבר, ההפך הוא אשר קרה. תעלוליה של ההיסטוריה גרמו לכך שדווקא באותה תקופה עצמה, כל צורות הצביעה הטבעית נעשו מיותרות ובלתי־מעשיות. הפקת צבענים מבעלי חיים, כגון רכיכות וחרקים, ומצמחים כגון ניל (אינדיגוֹ) ואיסָטיס, התיישנה באחת הודות לעבודתו של כימאי חלוץ שערך את ניסוייו הראשונים שנה אחת בלבד לפני תגליתו של לקז־דיתייה.
הקולג' המלכותי לכימיה של לונדון קיבל את ויליאם הנרי פֶּרקין כסטודנט מן המניין כשהיה בן חמש־עשרה. שלוש שנים לאחר מכן, ב־1856, ערך ניסויים במצוות מורו, אוגוסט וילהלם פון־הופמן, ששִׁיער כי אפשר להפיק כינין באופן מלאכותי. במעבדה הפשוטה שהתקין בביתו ניסה פרקין דרכים שונות לשימוש בנגזרות של זפת פחם כדי להגיע לתוצאה המאוּוה.
הכינין, המופק מקליפת עץ הצ'ינצ'ונה שמולדתו בהרי האַנדים בפרוּ, היה בימים ההם התרופה היעילה היחידה למלריה. גם בימינו מפילה המחלה הנוראה כמיליון חללים מדי שנה, ומיליונים נוספים לוקים בה. באותן שנים היא עשתה שַׁמות באפריקה, וזאת דווקא כאשר מעצמות אירופה החלו לחקור את היבשת השחורה ולנצל את משאביה. השתוללות המלריה הפכה את אפריקה ל"בית הקברות של האדם הלבן", והמחקר בדבר אפשרות לסנתז כינין עורר אפוא תקוות גדולות ודחופות.
פרקין לא הצליח לייצר כינין מלאכותי. רק שנים רבות אחר כך, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הגיעו להישג הזה שני כימאים אמריקנים, בוב ווּדווֹרד וּויליאם דוֹרינג. אבל ניסוייו של פרקין הפיקו דבר מה אחר: תערובת חומה כהה שהניבה את צבע האנילין הראשון, צבע סגלגל בהיר. הוא היה נעים למראה, וחשוב מכך, צבע שאינו דוהה - ומשום כך נחשק. כשהופיע לראשונה, הוא אף זכה לכינוי "ארגמן צוֹר". פרקין עשה הון מהתגלית. בתוך זמן קצר פותחו שלל צבעים סינתטיים חדשים, וירשו את מקומם של הצבעים הטבעיים המסורתיים.
ובכל זאת, העניין באמנות הנשכחת של הצביעה בצבעי צדפות לא נכחד לגמרי. הוא חי בלבו הלוהט של איש אחד, שחלם לגלות שוב את סוד השיטות העתיקות ולהחיותן. גרשון חנוך ליינר, רב בעיירה פולנית ושמה ראדזין, כ־150 קילומטר מדרום־מזרח לוורשה, היה מנהיגהּ הכריזמטי של חסידות חשובה - חסידות ראדזין. אלא שהאדמו"ר מראדזין לא היה אדמו"ר ככל האדמו"רים. עם היותו גדול בתורה ובקיא בחדריה הרבים, הוא התמצא בהנדסה, למד כמה שפות, ולימד את עצמו כימיה די הצורך כדי לקבל הסמכה כרוקח. במהלך לימודיו הוא נתפס לרעיון ייחודי.
פרשיית "ציצית" בספר במדבר נאמרת בתפילת שחרית ובתפילת ערבית, במסגרת קריאת "שמע". בהתאם למנהג המקובל, היה הרב ליינר נושק לציציות טליתו שלוש פעמים באומרו פרשייה זו - בכל פעם שנזכרת בה המילה "ציצית". אך שלא כמקובל, לרב ליינר הנשיקות הללו הכאיבו. כאב לו לראות את לובן פתילי הציצית בעוד פיו מדובב את הפסוקים הקובעים מפורשות שהפתיל צריך להיות פתיל תכלת. איך ייתכן שזה למעלה מאלף שנה היהודים אינם מקיימים כראוי מצווה מן התורה?
לא היה קושי, כמובן, לצבוע את הפתילים בכחול. הבעיה היתה שעל פי המסורת, המתועדת בתלמוד, צבע התכלת הכשר למצווה הוא אך ורק כזה המופק מיְצור ימִי מסוים - שזהותו ותהליך הפקת הצבע שהוא מייצר כבר אינם ידועים. האם יוכל לחשוף את הידע האבוד הזה, ולחדש את קיום המצווה?
הרב ליינר החליט, מתוך אמונה עזה ועצימת עיניים מפני המכשולים, להקדיש את חייו למציאת מקורה של התכלת הקדומה ולהחייאת קיום מצוות הציצית כהלכתה. חמוש בהיכרות אנציקלופדית עם המידע המעורפל, המבלבל, הסותר לפעמים, הפזור בספרות התלמוד על אודות היצור הימי ועם רוב הידע המדעי וההיסטורי הרלבנטי, עזב האדמו"ר את חסידיו יום אחד בשנת 1887 ויצא לשליחותו הדון קישוטית.
היעד היה ה"סְטַצְיוֹנֶה צוֹאוֹלוֹגיקה", התחנה הזואולוגית, בנאפּוֹלי שבאיטליה: מרכז חדש, שזה עתה נבנה, לחקר הביולוגיה הימית - ובו ה"אַקוּאריוֹ די נאפולי", גן החיות הימי הראשון שנפתח אי־פעם לציבור הרחב. היכן אם לא שם יוכל למצוא את החיה המסתורית שהתכלת המקראית הופקה ממנה? ככל הנראה, הוא לא שמע על תגליתו של לקז־דיתייה, אך גם אילו הכירהּ לא היה סבור שיש בה כדי לפתור את חידת התכלת. הצבעים שהכימאים הפיקו מחילזון הארגמון בעקבות מחקריו של לקז־דיתייה היו כולם בטווח שבין סגול ארגמני לסגול כחלחל, בעוד המסורת היהודית קובעת בתוקף שצבע התכלת הוא כצבע השמים, צבע המעלה על הדעת את היושב במרומים.
באיטליה מצא הרב ליינר את מבוקשו - או לפחות כך האמין. זה לא היה חילזון, כי אם יצור מוזר ומתיז דיו ממחלקת הראש־רגלאים (Cephalopoda). בשובו לראדזין הקים שם בית חרושת לייצור המוני של פתילי תכלת. כעבור שנה, יותר מעשרת אלפים חסידים כבר ענדו בגאווה על טליתותיהם את פתיל תכלת הדיונון.
אך להיסטוריה תעלולים משלה, והם אינם מרפים מסיפורנו. בתחילת המאה העשרים הוגשה עבודת דוקטורט בתחום חדשני, שהמחבר כינה פּוֹרפירולוגיה עברית: חקר התכלת והארגמן במקרא. המחבר היה, כמוהו כרב ליינר, תלמיד חכם מבריק שידיו רב לו בתורה ובמדע. שמו היה אייזיק הרצוג - לימים הרב הראשי לישראל. בעבודתו הוא הוכיח שלא ייתכן שהדיונון שמצא האדמו"ר מראדזין היה מקורה של התכלת המקראית - שכן הדיו שיצור זה מפיק אינה ממלאת שום תפקיד מהותי בייצור הצבע הכחול. לאמתו של דבר, התברר שהצבע הראדזיני כלל לא היה אורגני, אלא הכיל חומר סינתטי.
איך קרה שהאדמו"ר הדגול הלך שולל? האם הונה אותו איזה כימאי ציניקן שהוא שאל בעצתו? ומה עם צדפות הארגמון עצמן? האם הן עונות לתיאור המסורתי של יצורי הפלא שהניבו אי־אז את הכחול המקודש? האם אפשר ליישב בין דברי חז"ל שצבע התכלת הוא צבע השמים - לבין גוני הסגול שהתקבלו פעם אחר פעם מבלוטת הארגמון?
הדת לא היתה בשום אופן המניע היחיד למחקר המודרני של עולם הצביעה בצדפות. יצורי הים הקטנים הללו והצבעים המרהיבים שהם הפיקו משכו מגוון רחב של סקרנים, ולהם תחומי עניין שונים ומשונים ושלל מטרות. היו ביניהם כמובן היסטוריונים וארכיאולוגים, ביולוגים וכימאים - אבל גם מומחים למאגיה ולכשפנוּת, חוקרי מטבעות, חובבי אומנויות עתיקות, ומשוגעים לדבר האורגים את בגדיהם בעצמם וצובעים אותם בצבעים שהופקו מחלזונות.
לאורך המאה ומחצית המאה שחלפו למן מחקריהם של לקז־דיתייה והרב ליינר ועד היום, הוסיפו אנשי המדע לחקור את התחום מכל זווית אפשרית, והעלו קשת של שאלות. מדוע מופיע על מטבע צוֹרי עתיק ציור הכולל כלב וקונכיית ארגמון? איזה תפקיד נועד לְשֶתן מעופש בתהליך הצביעה? מדוע מימן משרד ההגנה הבריטי פרויקט מחקר בתחום הצביעה בארגמון? כיצד "חולבים" כפריים מקסיקנים חילזון, ואיך יכולה השיטה הזו לפתור בעיות סביבתיות הכרוכות בשימוש הסיטוני בארגמון? האם לסגולתם הצבעונית של החלזונות הללו יש קשר להיותם קניבלים ודו־מיניים?
מחקרים, ניסויים, רוב עמל ולא מעט מזל סיפקו עד כה תשובות לשאלות רבות, והותירו שאלות אחרות ללא מענה. אבל כדי להסיר את צעיפי המסתורין מעל הצבעים החידתיים הללו, עלינו לשוב אל נקודת ההתחלה, ולחזור אל התגלית הראשונית של האפשרות לצבוע בד בעזרת חלזונות ימיים.