עיר של מאגיה שחורה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עיר של מאגיה שחורה
מכר
מאות
עותקים
עיר של מאגיה שחורה
מכר
מאות
עותקים

עיר של מאגיה שחורה

3.8 כוכבים (19 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: הדסה הנדלר
  • הוצאה: סלע ספרים
  • תאריך הוצאה: פברואר 2015
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 381 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 21 דק'

מגנוס פלייט

מגנוס פלייט הוא שם העט של הצמד מג הוריי וכריסטינה לינץ'. הוריי היא רקדנית לשעבר וסופרת, לינץ' היא תסריטאית ועיתונאית. שתיהן גרות בקליפורניה.

תקציר

פראג, עיר שאוצרותיה רבים ותרבותה עשירה, הייתה בית לקיסרים, לאלכימאים, לאסטרונומים ואפילו, כך לוחשים, שערים לגיהנום. כשמוצעת לשרה וסטון, סטודנטית אמריקאית למוזיקה, משרת קיץ רווחית בקטלוג כתבי היד של בטהובן במצודת פראג, היא נענית לאתגר מבלי לדעת כמה סכנות יארבו לחייה.
זמן קצר אחרי הגעתה לפראג, בעודה נחשפת לחומרים בכתב ידו של המלחין הנערץ עליה, שמעולם לא נחשפו, מתחילים להתרחש במצודה דברים מוזרים, שמשבשים לחלוטין את חייהם של עשרות העובדים במקום.  עד מהרה שרה מוצאת את עצמה במסע מרתק, שמתפרש על פני ארבע מאות שנים, בלוויית - נסיך נאה שנוסע בזמן, גמד מסתורי וסנטורית אמריקאית ששואפת לרשת את נשיא ארצות הברית ותעשה הכל כדי שסודותיה האפלים לא יתגלו.

´עיר של מאגיה שחורה´ הוא מותחן פראפסיכולוגי רומנטי, קצבי ומשופע דמיון. מתמזגים בו חידת ´האהובה בת האלמוות´ של בטהובן, אלכימיה, ידע מוזיקלי, היסטוריה ואהבה חשאית. כל אלה הופכים את הספר הזה לפנינה מלאת חיים מפתיעה.

פרק ראשון

1.
 
שרה וֶסטוֹן רחרחה את המעטפה. חוש הריח שלה היה חד במיוחד, ומשהו במעטפה העבה היה מוזר.
"אני חושב שזה מכתב," אמר בֵּיילי שחלק עם שרה משרד זעיר בקומה העליונה של אֶקסֶטֶר הול. הסטודנטים לתארים גבוהים במוזיקה תמיד קיבלו את המשרדים הכי גרועים. החדר הזה לא היה מחומם בחורף, היה חם ומחניק בקיץ והדיף ריח קלוש של עכברים בכל עונות השנה.
"אני לא רואה שזה מכתב," אמרה שרה והזיזה בכשני סנטימטרים את בובת הטרובדור עם הראש המתנדנד של בֵּיילי רק מפני שידעה שזה ישגע אותו.
הם נהנו למצוא דרכים להערים זה על זה. בֵּיילי היה מומחה למדריגלים ואילו עבודתה האחרונה של שרה בקולג' תוֹרוֹ שבבוסטון התמקדה בנוירומוזיקולוגיה, תחום חדש שהלך והתפתח. שרה הקדישה את רוב השבוע האחרון בתהייה על ההבדלים בין מוחותיהם של מוזיקאים למוחותיהם של אנשים שאינם מוזיקאים בתפיסה של גובה הצליל. היא הכריחה את בֵּיילי להאזין להשערותיה. זה דווקא היה הוגן כי הוא חזר שוב ושוב על מדריגל מעצבן במיוחד - 'הללו את ניצני האביב', שהוא ניגן בחלילית שלו.
שרה קרעה את המעטפה החומה העבה ושפכה לחיקה את תכולתה - צרור עבה של ניירות שנקשרו יפה בחוט חום. בֵּיילי לקח את המעטפה הקרועה משולחנה.
"זה מארמון לוֹבּקוֹביץ בפראג, הרפובליקה של צ'כיה."
"אני יודעת לקרוא, בֵּיילי," אמרה שרה והתירה את החוט. "ומבטאים את זה לוֹבּ־קוֹ־ביץ."
השם עורר בה סקרנות. בתחילת המאה התשע־עשרה היה הנסיך לוֹבּקוֹביץ פטרונם של היידן ושל בטהובן, ושני המלחינים הקדישו לנסיך כמה יצירות כאות הוקרה. שרה לא ידעה שמשפחת לוֹבּקוֹביץ עדיין קיימת, אם אכן בה מדובר.
שרה השפילה את מבטה. צרור הניירות נראה כמו כסף. פיה נפער והיא התקרבה כדי להסתכל טוב יותר.
"קוֹרוּנוּת צ'כיות," אמר בֵּיילי שרכן מעבר לכתפה. "את בטח יודעת שלא חוקי לשלוח כסף מזומן בדואר."
שרה בחנה את הצרור העבה. מלך עם זקן מסולסל הביט בריכוז במשהו שהיה מתחת לקצהו השמאלי של השטר.
"כמה שוות מאה קוֹרוּנוֹת?" שאלה שרה את בֵּיילי שמיד חיפש את התשובה בגוגל.
"חמישה דולר וחמישים ושבעה סנט," הוא ענה.
"אה," אמרה שרה שקיוותה שהקורונה שווה קצת יותר. "אבל יש פה המון שטרות." היא פרשה את המכתב שצורף אל הכסף.
"נו?" לחץ ריילי. "מה העניין? הם מנסים להבריח את הכסף שלהם אל מחוץ למדינה?"
"לא," אמרה שרה והמשיכה לקרוא. "הם מציעים לי עבודה לקיץ."
שרה אף פעם לא הייתה באירופה, אף כי ברוב אופטימיות הקפידה לחדש את הדרכון מאז שמלאו לה שש עשרה. איש מבני משפחתה לא היה באירופה, לפחות לא מאז שנמלטו ממנה בשל תקופות הרעב הגדול במאה התשע עשרה. היא הרימה את ראשה מהמכתב.
"אלו הם רק דמי הנסיעה במונית מנמל התעופה לארמון. הם מציעים לי מאתיים אלף קורונות לכל הקיץ."
"זה כמעט שנים עשר אלף דולר!" קרא בֵּיילי.
שרה מצמצה בעיניה. מענק המחקר שלה הספיק רק לצרכיה הבסיסיים, וחוץ מזה הייתה דוקטורנטית ענייה, כמו כולם. היא לא גדלה במשפחה עשירה; היא הראשונה במשפחתה שלמדה באוניברסיטה, ועל אחת כמה וכמה לקראת תואר דוקטור. שנים עשר אלף דולר נשמעו לה כמו מיליון דולר ועוד עם בונוס של נסיעה לאירופה. לפראג.
היא הצטערה על כך שלא הוזמנה לוינה, גם כי היא ידעה גרמנית מלימודיה לתואר השני ובעיקר כי בבירת אוסטריה וינה הגיבור האישי והמקצועי שלה, לודוויג ואן בטהובן, חי ועבד רוב שנות חייו. אבל אולי היא תצליח לגנוב טיול קטן מהצד.
"מה הם רוצים שתעשי?" שאל בֵּיילי. "לא שזה משנה, כי הרי תעשי את זה."
שרה המשיכה לקרוא. "זה בקשר למוזיאון שמשפחת לוֹבּקוֹביץ פותחת," דיווחה. "יש להם אוסף ענק של חפצי אמנות, כלים מוזיקליים, כלי נשק, כלי קרמיקה, ספרים. אוצר של תווים כתובים בכתב יד: מוצרט, היידן, בטהובן. מכתבים ומסמכים אחרים שקשורים במוזיקה. הם צריכים עזרה במיון, כדי להחליט אילו דברים אפשר להציג ומה זקוק לרסטורציה."
שרה רכנה לפנים והתחילה להקליד על המחשב שלה.
"את מחפשת את לוֹבּקוֹביץ?" שאל בֵּיילי. "כי אני כבר שם. אחת המשפחות הבוהמיות הוותיקות. נסיכים של הקיסרות הרומית הקדושה. אבירי מסדר גיזת הזהב. בעלי ממון וכוח פוליטי. יוזף פרנץ מקסימיליאן, הנסיך לוֹבּקוֹביץ השביעי, היה פטרונם של היידן ובטהובן שהקדישו..."
"כן, אני יודעת הכול עליו," קטעה אותו שרה.
"תאריהם ניטלו מהם ב־1918," המשיך בֵּיילי לקשקש. "לכן הם כבר לא נסיכים. זה מבאס."
"מקסימיליאן לוֹבּקוֹביץ," קראה שרה, "1888 עד 1967. הוא היה פטריוט ותמך בהקמת המדינה החדשה צ'כוסלובקיה. הוא נמלט מהנאצים ב־1939 והם השתלטו על כל הונה של המשפחה."
"הם איבדו הכול," המשיך לקרוא בֵּיילי. "אבל אחרי המלחמה ב־1945 המשפחה חזרה לצ'כוסלובקיה וקיבלה הכול בחזרה! ואז... אוי. אופס."
"ואז הקומוניסטים החרימו שוב את הכול ב־1948," אמרה שרה. "המשפחה נאלצה להימלט עוד פעם. הכול נראה אבוד עד מהפכת הקטיפה ב־1989. אני מתארת לעצמי שמאז בני המשפחה אוספים את החפצים שלהם ועכשיו הם רוצים לפתוח מוזיאון."
"טוב, כל זה די ברור," אמר בֵּיילי." אבל למה הם רוצים אותך?"
שרה לא נפגעה מהשאלה. היא ידעה שהיא סטודנטית מוכשרת, מחוננת אפילו, ויש לה ניסיון בעבודת ארכיון, אבל היא לא מוזיקולוגית מן השורה הראשונה. עדיין לא. היא תלמידה של אדם כזה, לכן היא יודעת שהיא עדיין לא ברמה הזאת.
השיעור בתוכנית הלימודים של שרה שהכי קשה היה להתקבל אליו היה הסמינריון שהעביר ד"ר אבשלום שֶרבַּצקי, 'קוֹגְנִיצְיָה של המוזיקה'. למעשה, ד"ר שֶרבַּצקי היה ידוע בכך שביטל לגמרי את הקורס אם חשב שהמועמדים אינם ראויים ליהנות מחוכמתו. כשהודיעו שד"ר שֶרבַּצקי יעביר סדרת הרצאות שכותרתה המרגיעה הייתה 'בטהובן: נכנס באוזן אחת יוצא מהאוזן השנייה', שרה הסתקרנה.
בשיעור הראשון שֶרבַּצקי צעד פנימה עם רדיו־טייפ גדול משנת 1985 בערך והכניס לתוכו קלטת של הפתיחה 'אופוס 72' לאופרה 'פידליו' מאת בטהובן, אחת מתוך ארבע פתיחות שכתב לאופרה הזאת.
"שמעתם אותה פעם?" שֶרבַּצקי חייך, כולו תמימות מעושה. "באמת? אתם מכירים את הפתיחה הזאת?" הוא שילב את זרועותיו, תחב את סנטרו לחולצת 'האחים בּרוּקס' שלבש ועצם את עיניו. כמה מהסטודנטים המתרפסים חיקו אותו. שרה רכנה לפנים וניסתה לזהות את ההקלטה. האנס קנַפֶּרצְבּוּש והתזמורת הממלכתית של בוואריה, קרוב לוודאי.
שֶרבַּצקי השמיע את הפתיחה עד סופה, ואז ביקש שאחד הסטודנטים יכתוב על הלוח את המעבר של הקרן הצרפתית בנושא השני של האלגרו. כמה ידיים התרוממו בלהיטות.
"אז כולכם מסכימים?" שאל שֶרבַּצקי אחרי שהתווים נרשמו. "זה נכון?" מרבית התלמידים הנהנו.
"זה מה ששמעתם?"
עוד הנהונים.
"לא," אמרה שרה ושֶרבַּצקי הבזיק מבט לעברה. "זה מה שהיה אמור להיות, אבל זה לא מה שהופיע בהקלטה." שרה התקרבה ללוח ותיקנה במהירות את התיבה השנייה. "הקרן השנייה עשתה איזו טעות מטופשת. ברור שהפתיחה לא הוקלטה באולפן, אבל גם לא בקונצרט. אני חושבת שבחזרה כללית."
"ברור, נוכחות הקהל משנה את הצליל," אמר מישהו. שֶרבַּצקי התעלם ממנו ונפנה אל שרה.
"זה נכון," אמרה שרה. "אבל המוזיקאים גם נועלים נעליים אחרות בחזרות. נשמע שהכינור הראשון נועל מגפיים. יום גשום במינכן אולי?"
זו הייתה המצאה של ממש, האמירה הזאת על המגפיים, והיא הייתה די בטוחה ששֶרבַּצקי יודע את זה, אבל היא צדקה בקשר לטעות של הקרן הצרפתית השנייה.
רבים מהסמינרים כללו תרגילי האזנה אמפתית מוזרים שבהם התבקשו הסטודנטים לנגן בפסנתר או בכינור משהו מהתקופה המאוחרת של לודוויג, חבושים באוזניות ענקיות שאוטמות רעש. במסגרת מאמציו לנחש מה מיצירותיו היה בטהובן מסוגל לשמוע במקומות שונים ובתקופות שונות בחייו, שֶרבַּצקי גם הקליט רעש מדומה. המלחין נהנה, אפילו קרוב לסוף חייו, מרגעים שבהם היכולת לשמוע חזרה אליו בהבזקים קצרים. שרה הייתה מהופנטת והפכה לכוכבת של שֶרבַּצקי, שהעדיף אותה על פני שאר תלמידיו.
כשהגיעה השעה לפרויקט האחרון, שֶרבַּצקי פשוט אמר לכיתה, "תפתיעו אותי." שרה התקשרה לחברה שעבדה ב'מאס ג'נרל', והחברה הבריחה אותה למעבדה שלה וסרקה את מוחה במכשיר MRI בזמן ששרה דמיינה את כל הסימפוניה התשיעית של בטהובן. כששרה הראתה לשֶרבַּצקי את התדפיס, הוא בכה.
בחורף שעבר היא ביקשה ממנו שינחה אותה לדוקטורט, למרות שידעה שהוא שונא לפקח על עבודות של סטודנטים. הוא הפתיע אותה כשהסכים בהתלהבות, אבל אמר שהם יצטרכו להתחיל בסתיו, כי הוא יוצא לשבתון וייעדר בסמסטר האביב. הוא היה מעורפל ביחס ליעדו, אבל לא היה בזה שום דבר יוצא דופן. שרה לא הייתה בטוחה ששֶרבַּצקי עצמו יודע היכן הוא נמצא רוב הזמן. היא לא שמעה ממנו מאז שהוא נסע בינואר.
אז למה משפחת לוֹבּקוֹביץ לא פנתה לאדם כמוהו שהיה ידוע בעולם כולו כמי שמכיר את בטהובן טוב מכפי שבטהובן הכיר את בטהובן? או לאיזה מומחה ידוע מהקולג' המלכותי למוזיקה או מוסד דומה?
למה דווקא אליה?
בתחתית המכתב הופיעה כתובת אימייל. אם שרה תסכים לקבל את ההצעה, עליה לשלוח מיד אישור קבלה למַיילס ווֹלפמָן, מנהל האוסף במוזיאון לוֹבּקוֹביץ. אחרי האישור ייעשו סידורי נסיעה. עליה להתכונן לצאת מיד.
שרה החליטה שהודעה קצרה המאשרת את קבלת המכתב תהיה הדבר הנכון ביותר. היא אמנם יכלה להעמיד פנים שקבלת ההצעה תדרוש את ביטולן של תוכניות זוהרות לא פחות, אבל בשביל מה לטרוח? היא גם לא חייבת להגיד למיילס ווֹלפמָן שהאנשים היחידים שיתאכזבו אם היא תיעדר בקיץ יהיו אנשי מועדון הספורט שבו חלטרה בתור מדריכת ספינינג.
איך משפחת לוֹבּקוֹביץ שמעה עליה בכלל? נכון, היא פרסמה מאמרים, אבל רק בכתבי עת אקדמיים. האם שֶרבַּצקי היה זה שהמליץ עליה? שרה החליטה לקבל את ההשערה הזאת כהסבר המתקבל ביותר על הדעת.
היא יצאה מהמשרד ורכבה במהירות על אופניה בחזרה לדירה הזעירה בכיכר פּוֹרטֶר, אותה חלקה עם שותף. אדרנלין והתרגשות האיצו את קצב רכיבתה, והיא שיפרה את השיא שלה בארבעים וחמש שניות.
שרה ידעה שעליה להתקשר לאמה ולספר לה את החדשות. האמת היא שהאדם שבאמת רצתה לספר לו היה אביה. אף על פי שחלפו שלוש־עשרה שנה מאז מותו, היא עדיין רצתה לספר לו דברים.
שרה חשה תערובת מוזרה של חשש ותרעומת כשחשבה איך תגיב אמה על האפשרות שהיא תתעופף לאירופה למשך הקיץ. אמה, ג'וּדי, גדלה בעוני רב ונשרה מהתיכון כשאמה מתה ונאלצה לטפל באחיה הקטנים. כשג'ודי פגשה את אביה של שרה היא ניקתה בתים לפרנסתה. הוא היה החשמלאי שהיא פתחה לו את הדלת והכניסה לאחוזה מפוארת בבּיקוֹן היל כדי שיתקן את נברשות הבדולח אצל מעבידיה.
אביה של שרה שמח מאוד שבתו אוהבת לקרוא וללמוד. אמה אמנם אמרה את כל הדברים הנכונים - "אנחנו גאים בך מאוד" - אבל שרה הרגישה, עוד כשהייתה צעירה מאוד, שאיכשהו, עם כל ספר שהיא קוראת, היא מתרחקת מאמה. החדשות על פראג לא צפויות לשפר את מצב העניינים.
שרה נאנחה, קשרה את אופניה וטיפסה במדרגות אל דירתה. אָלֶסַנדרוֹ, השותף שלה, קיבל את פניה בדלת, עטוף במגבת בלבד ובידו שני קוקטיילים בצבע פטל. שרה קיבלה אחד מהם בהכרת טובה.
"קמפארי ומיץ רימונים," גרגר אלסנדרו במבטא האיטלקי הכבד שלו. "את תאהבי אותי לעולמי עולמים."
אף אחד מחבריה של שרה לא היה מסוגל להאמין ששרה לא שוכבת עם אלסנדרו, שהיה חתיך גם במובן הרנסנסי הקלאסי וגם במובן הקיטשי לגמרי כמו גיבור של סרט ערפדים. שרה, שגילתה עניין למדני בליבידו הבריא שלה, יכלה להסביר את זה רק כעניין של פֶרוֹמוֹנים. בכל מה שקשור לסקס, היא הלכה אחרי אפה, ואפה מעולם לא הוביל אותה אל אלסנדרו. "את מפונקת," אמרו חבריה. וזה כנראה היה נכון, כי לשרה מעולם לא הייתה בעיה למצוא בן זוג ראוי כשנחה עליה הרוח, והיא נחה עליה לעתים קרובות. "מה עם תחומי עניין משותפים, אינטימיות, אמון?" שאלו חברים אחרים. "את לא מעוניינת באלה?"
בדרך כלל זה היה השלב שבו נאלצה שרה להסתיר את הפיהוק.
עכשיו הלכה בעקבות שותפה לדירה אל המטבח הקטן אך המצוחצח (בזכות אלסנדרו) ושם הראתה לו את המכתב שהגיע מפראג.
"הדבר הראשון שאת חייבת לעשות איך שאת מגיעה לשם," אמר אלסנדרו, "זה לבקר את איל בַּמבּינוֹ די פראגה, ולהתפלל אליו."
שרה גלגלה את עיניה. אלסנדרו היה מדען. הוא חקר שמרים, אם כי שרה לא הייתה בקיאה בפרטים. בעיקר מפני שהאופן שבו ביטא אלסנדרו את המילה האנגלית לשמרים - 'יִיסְט' - תמיד פוצץ אותה מצחוק. היא ידעה שהמחקר שלו קשור איכשהו לתפקודי המוח, אבל הוא לא חפף בשום צורה את ההתעניינות שלה במוזיקה ובמוח.
"מה זה הבמבינו של פראגה?" היא שאלה.
אלסנדרו טלטל את ראשו ביאוש מדומה. "איזו מין בחורה קתולית טובה את?" הוא שאל.
"אני לא," אמרה שרה. גם זו הייתה סיבה לעימות עם אמה. היום שבו החליטה שהיא מפסיקה ללכת למיסה.
"זה פסל עתיק של בַּמבּינו גֶ'זוּ, ישוע התינוק, שיש לו כוחות פלאיים כשמתפללים אליו."
"וזה מפיו של אדם שמסתכל לתוך מיקרוסקופ אלקטרוני כל היום." שעשע אותה והפליא אותה איך אלסנדרו, שהתמחה בנוירואנטומיה, עובר בחופשיות וכהרף עין בין עין הרע והיכולות הפלאיות של קדושים לבין תורת השדה המאוחדת שאיינשטיין לא גמר לפתח.
"שרה," אמר אלסנדרו בחומרה. "החיים האלה הם הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים לראות אפילו דרך מיקרוסקופ אלקטרוני. את תלמדי את זה כשתסעי לפראג. יש שם מאגיה." הוא הצטלב. "מאגיה שחורה. פראג היא המפתן."
"פראג היא עיר," היא השיבה בתקיפות. "מקום שחלים עליו חוקי המדע, בדיוק כמו כאן."
"חוקי המדע." אלסנדרו משך בכתפיו החטובות. "ומה אלה? אנחנו אפילו לא יודעים איך זה פועל." הוא הצביע על ראשו. "86.1 מיליארד נוירונים. תאי גְלִייָה מקיפים את הנוירונים - 84.6 מיליארד גְלִייָה. יותר ממאה שנה, צֶ'נטוֹ אָני, אנחנו יודעים שתאי הגְלִייָה נמצאים שם, אבל אנחנו לא יודעים מה הם עושים. עכשיו אנחנו יודעים שהם מווסתים את ההולכה העצבית. אבל איך? אנחנו לא יודעים. היקום? 96 אחוזים מהיקום עשויים מחומר שחור ומאנרגיה שחורה. מה הם? קיסָה? אף אחד לא יודע. אני אומר לך, חוקי המדע הם מוֹלטוֹ מיסטֶריוֹזוֹ."
שרה רוקנה את כוס הקמפארי. פעמון הדלת צלצל.
"אחד המאהבים שלך?" אלסנדרו זקף גבה. "חשבתי שאת אומרת בלי סקס עד שאת גומרת מאמר על תפיסת גובה צליל במוח?"
שרה נדה בראשה. "אני אבדוק מי זה," היא אמרה והושיטה לאלסנדרו את הכוס שלה. "אם אנחנו הולכים לדבר על המאגיה השחורה של פראג, נראה לי שאני צריכה עוד משקה."

מגנוס פלייט

מגנוס פלייט הוא שם העט של הצמד מג הוריי וכריסטינה לינץ'. הוריי היא רקדנית לשעבר וסופרת, לינץ' היא תסריטאית ועיתונאית. שתיהן גרות בקליפורניה.

עוד על הספר

  • תרגום: הדסה הנדלר
  • הוצאה: סלע ספרים
  • תאריך הוצאה: פברואר 2015
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 381 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 21 דק'
עיר של מאגיה שחורה מגנוס פלייט

1.
 
שרה וֶסטוֹן רחרחה את המעטפה. חוש הריח שלה היה חד במיוחד, ומשהו במעטפה העבה היה מוזר.
"אני חושב שזה מכתב," אמר בֵּיילי שחלק עם שרה משרד זעיר בקומה העליונה של אֶקסֶטֶר הול. הסטודנטים לתארים גבוהים במוזיקה תמיד קיבלו את המשרדים הכי גרועים. החדר הזה לא היה מחומם בחורף, היה חם ומחניק בקיץ והדיף ריח קלוש של עכברים בכל עונות השנה.
"אני לא רואה שזה מכתב," אמרה שרה והזיזה בכשני סנטימטרים את בובת הטרובדור עם הראש המתנדנד של בֵּיילי רק מפני שידעה שזה ישגע אותו.
הם נהנו למצוא דרכים להערים זה על זה. בֵּיילי היה מומחה למדריגלים ואילו עבודתה האחרונה של שרה בקולג' תוֹרוֹ שבבוסטון התמקדה בנוירומוזיקולוגיה, תחום חדש שהלך והתפתח. שרה הקדישה את רוב השבוע האחרון בתהייה על ההבדלים בין מוחותיהם של מוזיקאים למוחותיהם של אנשים שאינם מוזיקאים בתפיסה של גובה הצליל. היא הכריחה את בֵּיילי להאזין להשערותיה. זה דווקא היה הוגן כי הוא חזר שוב ושוב על מדריגל מעצבן במיוחד - 'הללו את ניצני האביב', שהוא ניגן בחלילית שלו.
שרה קרעה את המעטפה החומה העבה ושפכה לחיקה את תכולתה - צרור עבה של ניירות שנקשרו יפה בחוט חום. בֵּיילי לקח את המעטפה הקרועה משולחנה.
"זה מארמון לוֹבּקוֹביץ בפראג, הרפובליקה של צ'כיה."
"אני יודעת לקרוא, בֵּיילי," אמרה שרה והתירה את החוט. "ומבטאים את זה לוֹבּ־קוֹ־ביץ."
השם עורר בה סקרנות. בתחילת המאה התשע־עשרה היה הנסיך לוֹבּקוֹביץ פטרונם של היידן ושל בטהובן, ושני המלחינים הקדישו לנסיך כמה יצירות כאות הוקרה. שרה לא ידעה שמשפחת לוֹבּקוֹביץ עדיין קיימת, אם אכן בה מדובר.
שרה השפילה את מבטה. צרור הניירות נראה כמו כסף. פיה נפער והיא התקרבה כדי להסתכל טוב יותר.
"קוֹרוּנוּת צ'כיות," אמר בֵּיילי שרכן מעבר לכתפה. "את בטח יודעת שלא חוקי לשלוח כסף מזומן בדואר."
שרה בחנה את הצרור העבה. מלך עם זקן מסולסל הביט בריכוז במשהו שהיה מתחת לקצהו השמאלי של השטר.
"כמה שוות מאה קוֹרוּנוֹת?" שאלה שרה את בֵּיילי שמיד חיפש את התשובה בגוגל.
"חמישה דולר וחמישים ושבעה סנט," הוא ענה.
"אה," אמרה שרה שקיוותה שהקורונה שווה קצת יותר. "אבל יש פה המון שטרות." היא פרשה את המכתב שצורף אל הכסף.
"נו?" לחץ ריילי. "מה העניין? הם מנסים להבריח את הכסף שלהם אל מחוץ למדינה?"
"לא," אמרה שרה והמשיכה לקרוא. "הם מציעים לי עבודה לקיץ."
שרה אף פעם לא הייתה באירופה, אף כי ברוב אופטימיות הקפידה לחדש את הדרכון מאז שמלאו לה שש עשרה. איש מבני משפחתה לא היה באירופה, לפחות לא מאז שנמלטו ממנה בשל תקופות הרעב הגדול במאה התשע עשרה. היא הרימה את ראשה מהמכתב.
"אלו הם רק דמי הנסיעה במונית מנמל התעופה לארמון. הם מציעים לי מאתיים אלף קורונות לכל הקיץ."
"זה כמעט שנים עשר אלף דולר!" קרא בֵּיילי.
שרה מצמצה בעיניה. מענק המחקר שלה הספיק רק לצרכיה הבסיסיים, וחוץ מזה הייתה דוקטורנטית ענייה, כמו כולם. היא לא גדלה במשפחה עשירה; היא הראשונה במשפחתה שלמדה באוניברסיטה, ועל אחת כמה וכמה לקראת תואר דוקטור. שנים עשר אלף דולר נשמעו לה כמו מיליון דולר ועוד עם בונוס של נסיעה לאירופה. לפראג.
היא הצטערה על כך שלא הוזמנה לוינה, גם כי היא ידעה גרמנית מלימודיה לתואר השני ובעיקר כי בבירת אוסטריה וינה הגיבור האישי והמקצועי שלה, לודוויג ואן בטהובן, חי ועבד רוב שנות חייו. אבל אולי היא תצליח לגנוב טיול קטן מהצד.
"מה הם רוצים שתעשי?" שאל בֵּיילי. "לא שזה משנה, כי הרי תעשי את זה."
שרה המשיכה לקרוא. "זה בקשר למוזיאון שמשפחת לוֹבּקוֹביץ פותחת," דיווחה. "יש להם אוסף ענק של חפצי אמנות, כלים מוזיקליים, כלי נשק, כלי קרמיקה, ספרים. אוצר של תווים כתובים בכתב יד: מוצרט, היידן, בטהובן. מכתבים ומסמכים אחרים שקשורים במוזיקה. הם צריכים עזרה במיון, כדי להחליט אילו דברים אפשר להציג ומה זקוק לרסטורציה."
שרה רכנה לפנים והתחילה להקליד על המחשב שלה.
"את מחפשת את לוֹבּקוֹביץ?" שאל בֵּיילי. "כי אני כבר שם. אחת המשפחות הבוהמיות הוותיקות. נסיכים של הקיסרות הרומית הקדושה. אבירי מסדר גיזת הזהב. בעלי ממון וכוח פוליטי. יוזף פרנץ מקסימיליאן, הנסיך לוֹבּקוֹביץ השביעי, היה פטרונם של היידן ובטהובן שהקדישו..."
"כן, אני יודעת הכול עליו," קטעה אותו שרה.
"תאריהם ניטלו מהם ב־1918," המשיך בֵּיילי לקשקש. "לכן הם כבר לא נסיכים. זה מבאס."
"מקסימיליאן לוֹבּקוֹביץ," קראה שרה, "1888 עד 1967. הוא היה פטריוט ותמך בהקמת המדינה החדשה צ'כוסלובקיה. הוא נמלט מהנאצים ב־1939 והם השתלטו על כל הונה של המשפחה."
"הם איבדו הכול," המשיך לקרוא בֵּיילי. "אבל אחרי המלחמה ב־1945 המשפחה חזרה לצ'כוסלובקיה וקיבלה הכול בחזרה! ואז... אוי. אופס."
"ואז הקומוניסטים החרימו שוב את הכול ב־1948," אמרה שרה. "המשפחה נאלצה להימלט עוד פעם. הכול נראה אבוד עד מהפכת הקטיפה ב־1989. אני מתארת לעצמי שמאז בני המשפחה אוספים את החפצים שלהם ועכשיו הם רוצים לפתוח מוזיאון."
"טוב, כל זה די ברור," אמר בֵּיילי." אבל למה הם רוצים אותך?"
שרה לא נפגעה מהשאלה. היא ידעה שהיא סטודנטית מוכשרת, מחוננת אפילו, ויש לה ניסיון בעבודת ארכיון, אבל היא לא מוזיקולוגית מן השורה הראשונה. עדיין לא. היא תלמידה של אדם כזה, לכן היא יודעת שהיא עדיין לא ברמה הזאת.
השיעור בתוכנית הלימודים של שרה שהכי קשה היה להתקבל אליו היה הסמינריון שהעביר ד"ר אבשלום שֶרבַּצקי, 'קוֹגְנִיצְיָה של המוזיקה'. למעשה, ד"ר שֶרבַּצקי היה ידוע בכך שביטל לגמרי את הקורס אם חשב שהמועמדים אינם ראויים ליהנות מחוכמתו. כשהודיעו שד"ר שֶרבַּצקי יעביר סדרת הרצאות שכותרתה המרגיעה הייתה 'בטהובן: נכנס באוזן אחת יוצא מהאוזן השנייה', שרה הסתקרנה.
בשיעור הראשון שֶרבַּצקי צעד פנימה עם רדיו־טייפ גדול משנת 1985 בערך והכניס לתוכו קלטת של הפתיחה 'אופוס 72' לאופרה 'פידליו' מאת בטהובן, אחת מתוך ארבע פתיחות שכתב לאופרה הזאת.
"שמעתם אותה פעם?" שֶרבַּצקי חייך, כולו תמימות מעושה. "באמת? אתם מכירים את הפתיחה הזאת?" הוא שילב את זרועותיו, תחב את סנטרו לחולצת 'האחים בּרוּקס' שלבש ועצם את עיניו. כמה מהסטודנטים המתרפסים חיקו אותו. שרה רכנה לפנים וניסתה לזהות את ההקלטה. האנס קנַפֶּרצְבּוּש והתזמורת הממלכתית של בוואריה, קרוב לוודאי.
שֶרבַּצקי השמיע את הפתיחה עד סופה, ואז ביקש שאחד הסטודנטים יכתוב על הלוח את המעבר של הקרן הצרפתית בנושא השני של האלגרו. כמה ידיים התרוממו בלהיטות.
"אז כולכם מסכימים?" שאל שֶרבַּצקי אחרי שהתווים נרשמו. "זה נכון?" מרבית התלמידים הנהנו.
"זה מה ששמעתם?"
עוד הנהונים.
"לא," אמרה שרה ושֶרבַּצקי הבזיק מבט לעברה. "זה מה שהיה אמור להיות, אבל זה לא מה שהופיע בהקלטה." שרה התקרבה ללוח ותיקנה במהירות את התיבה השנייה. "הקרן השנייה עשתה איזו טעות מטופשת. ברור שהפתיחה לא הוקלטה באולפן, אבל גם לא בקונצרט. אני חושבת שבחזרה כללית."
"ברור, נוכחות הקהל משנה את הצליל," אמר מישהו. שֶרבַּצקי התעלם ממנו ונפנה אל שרה.
"זה נכון," אמרה שרה. "אבל המוזיקאים גם נועלים נעליים אחרות בחזרות. נשמע שהכינור הראשון נועל מגפיים. יום גשום במינכן אולי?"
זו הייתה המצאה של ממש, האמירה הזאת על המגפיים, והיא הייתה די בטוחה ששֶרבַּצקי יודע את זה, אבל היא צדקה בקשר לטעות של הקרן הצרפתית השנייה.
רבים מהסמינרים כללו תרגילי האזנה אמפתית מוזרים שבהם התבקשו הסטודנטים לנגן בפסנתר או בכינור משהו מהתקופה המאוחרת של לודוויג, חבושים באוזניות ענקיות שאוטמות רעש. במסגרת מאמציו לנחש מה מיצירותיו היה בטהובן מסוגל לשמוע במקומות שונים ובתקופות שונות בחייו, שֶרבַּצקי גם הקליט רעש מדומה. המלחין נהנה, אפילו קרוב לסוף חייו, מרגעים שבהם היכולת לשמוע חזרה אליו בהבזקים קצרים. שרה הייתה מהופנטת והפכה לכוכבת של שֶרבַּצקי, שהעדיף אותה על פני שאר תלמידיו.
כשהגיעה השעה לפרויקט האחרון, שֶרבַּצקי פשוט אמר לכיתה, "תפתיעו אותי." שרה התקשרה לחברה שעבדה ב'מאס ג'נרל', והחברה הבריחה אותה למעבדה שלה וסרקה את מוחה במכשיר MRI בזמן ששרה דמיינה את כל הסימפוניה התשיעית של בטהובן. כששרה הראתה לשֶרבַּצקי את התדפיס, הוא בכה.
בחורף שעבר היא ביקשה ממנו שינחה אותה לדוקטורט, למרות שידעה שהוא שונא לפקח על עבודות של סטודנטים. הוא הפתיע אותה כשהסכים בהתלהבות, אבל אמר שהם יצטרכו להתחיל בסתיו, כי הוא יוצא לשבתון וייעדר בסמסטר האביב. הוא היה מעורפל ביחס ליעדו, אבל לא היה בזה שום דבר יוצא דופן. שרה לא הייתה בטוחה ששֶרבַּצקי עצמו יודע היכן הוא נמצא רוב הזמן. היא לא שמעה ממנו מאז שהוא נסע בינואר.
אז למה משפחת לוֹבּקוֹביץ לא פנתה לאדם כמוהו שהיה ידוע בעולם כולו כמי שמכיר את בטהובן טוב מכפי שבטהובן הכיר את בטהובן? או לאיזה מומחה ידוע מהקולג' המלכותי למוזיקה או מוסד דומה?
למה דווקא אליה?
בתחתית המכתב הופיעה כתובת אימייל. אם שרה תסכים לקבל את ההצעה, עליה לשלוח מיד אישור קבלה למַיילס ווֹלפמָן, מנהל האוסף במוזיאון לוֹבּקוֹביץ. אחרי האישור ייעשו סידורי נסיעה. עליה להתכונן לצאת מיד.
שרה החליטה שהודעה קצרה המאשרת את קבלת המכתב תהיה הדבר הנכון ביותר. היא אמנם יכלה להעמיד פנים שקבלת ההצעה תדרוש את ביטולן של תוכניות זוהרות לא פחות, אבל בשביל מה לטרוח? היא גם לא חייבת להגיד למיילס ווֹלפמָן שהאנשים היחידים שיתאכזבו אם היא תיעדר בקיץ יהיו אנשי מועדון הספורט שבו חלטרה בתור מדריכת ספינינג.
איך משפחת לוֹבּקוֹביץ שמעה עליה בכלל? נכון, היא פרסמה מאמרים, אבל רק בכתבי עת אקדמיים. האם שֶרבַּצקי היה זה שהמליץ עליה? שרה החליטה לקבל את ההשערה הזאת כהסבר המתקבל ביותר על הדעת.
היא יצאה מהמשרד ורכבה במהירות על אופניה בחזרה לדירה הזעירה בכיכר פּוֹרטֶר, אותה חלקה עם שותף. אדרנלין והתרגשות האיצו את קצב רכיבתה, והיא שיפרה את השיא שלה בארבעים וחמש שניות.
שרה ידעה שעליה להתקשר לאמה ולספר לה את החדשות. האמת היא שהאדם שבאמת רצתה לספר לו היה אביה. אף על פי שחלפו שלוש־עשרה שנה מאז מותו, היא עדיין רצתה לספר לו דברים.
שרה חשה תערובת מוזרה של חשש ותרעומת כשחשבה איך תגיב אמה על האפשרות שהיא תתעופף לאירופה למשך הקיץ. אמה, ג'וּדי, גדלה בעוני רב ונשרה מהתיכון כשאמה מתה ונאלצה לטפל באחיה הקטנים. כשג'ודי פגשה את אביה של שרה היא ניקתה בתים לפרנסתה. הוא היה החשמלאי שהיא פתחה לו את הדלת והכניסה לאחוזה מפוארת בבּיקוֹן היל כדי שיתקן את נברשות הבדולח אצל מעבידיה.
אביה של שרה שמח מאוד שבתו אוהבת לקרוא וללמוד. אמה אמנם אמרה את כל הדברים הנכונים - "אנחנו גאים בך מאוד" - אבל שרה הרגישה, עוד כשהייתה צעירה מאוד, שאיכשהו, עם כל ספר שהיא קוראת, היא מתרחקת מאמה. החדשות על פראג לא צפויות לשפר את מצב העניינים.
שרה נאנחה, קשרה את אופניה וטיפסה במדרגות אל דירתה. אָלֶסַנדרוֹ, השותף שלה, קיבל את פניה בדלת, עטוף במגבת בלבד ובידו שני קוקטיילים בצבע פטל. שרה קיבלה אחד מהם בהכרת טובה.
"קמפארי ומיץ רימונים," גרגר אלסנדרו במבטא האיטלקי הכבד שלו. "את תאהבי אותי לעולמי עולמים."
אף אחד מחבריה של שרה לא היה מסוגל להאמין ששרה לא שוכבת עם אלסנדרו, שהיה חתיך גם במובן הרנסנסי הקלאסי וגם במובן הקיטשי לגמרי כמו גיבור של סרט ערפדים. שרה, שגילתה עניין למדני בליבידו הבריא שלה, יכלה להסביר את זה רק כעניין של פֶרוֹמוֹנים. בכל מה שקשור לסקס, היא הלכה אחרי אפה, ואפה מעולם לא הוביל אותה אל אלסנדרו. "את מפונקת," אמרו חבריה. וזה כנראה היה נכון, כי לשרה מעולם לא הייתה בעיה למצוא בן זוג ראוי כשנחה עליה הרוח, והיא נחה עליה לעתים קרובות. "מה עם תחומי עניין משותפים, אינטימיות, אמון?" שאלו חברים אחרים. "את לא מעוניינת באלה?"
בדרך כלל זה היה השלב שבו נאלצה שרה להסתיר את הפיהוק.
עכשיו הלכה בעקבות שותפה לדירה אל המטבח הקטן אך המצוחצח (בזכות אלסנדרו) ושם הראתה לו את המכתב שהגיע מפראג.
"הדבר הראשון שאת חייבת לעשות איך שאת מגיעה לשם," אמר אלסנדרו, "זה לבקר את איל בַּמבּינוֹ די פראגה, ולהתפלל אליו."
שרה גלגלה את עיניה. אלסנדרו היה מדען. הוא חקר שמרים, אם כי שרה לא הייתה בקיאה בפרטים. בעיקר מפני שהאופן שבו ביטא אלסנדרו את המילה האנגלית לשמרים - 'יִיסְט' - תמיד פוצץ אותה מצחוק. היא ידעה שהמחקר שלו קשור איכשהו לתפקודי המוח, אבל הוא לא חפף בשום צורה את ההתעניינות שלה במוזיקה ובמוח.
"מה זה הבמבינו של פראגה?" היא שאלה.
אלסנדרו טלטל את ראשו ביאוש מדומה. "איזו מין בחורה קתולית טובה את?" הוא שאל.
"אני לא," אמרה שרה. גם זו הייתה סיבה לעימות עם אמה. היום שבו החליטה שהיא מפסיקה ללכת למיסה.
"זה פסל עתיק של בַּמבּינו גֶ'זוּ, ישוע התינוק, שיש לו כוחות פלאיים כשמתפללים אליו."
"וזה מפיו של אדם שמסתכל לתוך מיקרוסקופ אלקטרוני כל היום." שעשע אותה והפליא אותה איך אלסנדרו, שהתמחה בנוירואנטומיה, עובר בחופשיות וכהרף עין בין עין הרע והיכולות הפלאיות של קדושים לבין תורת השדה המאוחדת שאיינשטיין לא גמר לפתח.
"שרה," אמר אלסנדרו בחומרה. "החיים האלה הם הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים לראות אפילו דרך מיקרוסקופ אלקטרוני. את תלמדי את זה כשתסעי לפראג. יש שם מאגיה." הוא הצטלב. "מאגיה שחורה. פראג היא המפתן."
"פראג היא עיר," היא השיבה בתקיפות. "מקום שחלים עליו חוקי המדע, בדיוק כמו כאן."
"חוקי המדע." אלסנדרו משך בכתפיו החטובות. "ומה אלה? אנחנו אפילו לא יודעים איך זה פועל." הוא הצביע על ראשו. "86.1 מיליארד נוירונים. תאי גְלִייָה מקיפים את הנוירונים - 84.6 מיליארד גְלִייָה. יותר ממאה שנה, צֶ'נטוֹ אָני, אנחנו יודעים שתאי הגְלִייָה נמצאים שם, אבל אנחנו לא יודעים מה הם עושים. עכשיו אנחנו יודעים שהם מווסתים את ההולכה העצבית. אבל איך? אנחנו לא יודעים. היקום? 96 אחוזים מהיקום עשויים מחומר שחור ומאנרגיה שחורה. מה הם? קיסָה? אף אחד לא יודע. אני אומר לך, חוקי המדע הם מוֹלטוֹ מיסטֶריוֹזוֹ."
שרה רוקנה את כוס הקמפארי. פעמון הדלת צלצל.
"אחד המאהבים שלך?" אלסנדרו זקף גבה. "חשבתי שאת אומרת בלי סקס עד שאת גומרת מאמר על תפיסת גובה צליל במוח?"
שרה נדה בראשה. "אני אבדוק מי זה," היא אמרה והושיטה לאלסנדרו את הכוס שלה. "אם אנחנו הולכים לדבר על המאגיה השחורה של פראג, נראה לי שאני צריכה עוד משקה."