סוד הקיום היהודי

הזכות לחלוציות

אני מרגיש כמי שנפלה בחלקו זכות גדולה לחיות חיים של הלימה מלאה בין חיי המקצועיים לבין שליחותי האישית, וזאת באמצעות מכון ראות שאותו הקמתי לפני כעשור. מהותה של השליחות הזאת היא להשפיע השפעה מתמשכת ומהותית על עתיד מדינת ישראל והעם היהודי, ולתרום תרומה משמעותית וייחודית יהודית וישראלית לאנושות.
החזון שהשליחות הזאת באה לשרת מגולם במילים: להיות מדינת הלאום של העם היהודי שהיא בת־קיימא וחברת מופת. המילים הללו שחוקות כל כך, עד שלפעמים קשה לנו להפנים את משמעותן העמוקה ולזכור שבמשך תשע־עשרה מאות שנים חיינו במצב של גלות.
אבל בשביל סבי מאיר גרינשטיין יבל"א, שיהיה בן מאה שנה בעוד כמה חודשים, ישראל היא חלום חיים שהתגשם. מסעו לארץ־ישראל ארך עשרים ושמונה שנה, ובדרך הוא צלח שבעה מחנות עבודה במהלך שואת יהודי רומניה, ושמונה־עשרה שנות דיכוי קומוניסטי. כשהגיע לארץ בגיל ארבעים ושבע, הוא הפך ממנהל בכיר לפועל בניין. ובכל זאת, בכל שנה הוא מציין גם את יום הולדתו וגם את יום עלייתו לארץ. הוא גם זכה לראות עשרה נינים, ועוד היד נטויה. כשאני חושב עליו, אני מבין עד כמה הזכות הענקית שנפלה בחלקנו להיות יהודים עצמאים וריבונים היא ייחודית בהיסטוריה של עם ישראל.
אבל ההיסטוריה היהודית מלמדת שהמציאות הזאת שברירית. שלוש פעמים בעברנו קרסה הריבונות היהודית תחת ריב אחים, ובסופו של דבר אבדה העצמאות ויצאנו לגלות. המכנה המשותף למקרים הללו היה אובדן דרך ערכי, הנהגה ששירתה בעיקר את עצמה, פערים עצומים בין עשירים לעניים וחוסר יכולת לקרוא את המפה המדינית. למרבה הדאגה, המאפיינים הללו קיימים במידה רבה מדי גם אצלנו במדינת ישראל.
הדאגה הזאת מניעה אנשים רבים לקום בוקר בוקר ולעשות מעשה: לכבוש דונם, לגדל עז, להקים קהילה, להילחם על השלום, לשרת בצבא, ללמוד תורה, לרדוף צדק או לתת צדקה. הפעולות הללו אפשריות בזכות אחד העקרונות החשובים של הציונות, שהוא עקרון החלוציות. משמעותו של העיקרון הזה היא, שלכל אדם הזכות והיכולת לפעול אפילו פעולה קטנה ופשוטה בשירות החזון הציוני הגדול. המכנה המשותף לרבים מאלה שקמים לעשות מעשה ציוני הוא הידיעה שעם ישראל — בארץ־ישראל או בגולה — זכה לתקופות חוזרות ונשנות של שגשוג, כוח והשפעה, אבל נרו האיר את האנושות דווקא בזכות הרעיונות והערכים הייחודיים שהביא לעולם. לקח זה חשוב מאין כמותו לעתיד מדינת ישראל: מימוש חזון חברת המופת חשוב לעתידה לא פחות (ואולי אף יותר) ממימוש הפוטנציאל של 'מדינת הסטרט־אפ'.
הדאגה הזאת לגורל המדינה והעם היהודי, והזכות לחלוציות, הניעו גם אותי להקים ולהוביל את מכון ראוּת. יחד עם עמיתַי, ובעזרת ידידים מרחבי העולם, בנינו את ראות במרוצת השנים כקבוצה השואפת להשפיע בתחומי הביטחון והרווחה בישראל ובעולם היהודי, ולהרים תרומה משמעותית וייחודית יהודית וישראלית לאנושות.
המסגרת הרעיונית של ראות מתמצה בביטוי "ציונות של המאה העשרים ואחת", המשקף את ראייתנו את התנועה הלאומית היהודית כתנועה דינמית המתפתחת בהתמדה נוכח עוינות מתמדת בסביבה רוגשת מאין כמותה. תהליך העבודה שלנו כולל את זיהוי האתגרים הבסיסיים שניצבים בפני ישראל, הגדרת החזון הלאומי, עיצוב הגישה שתוביל אותנו מהמשבר הנוכחי אל החזון, ניסוי של הגישה הזאת, יצירת מודל חדש ואז הפצתו. אנו רואים את עצמנו כיחידת מחקר, פיתוח אסטרטגיה ומנהיגות של החברה הישראלית. אני גאה לומר שבעשר שנות קיומנו עשינו את המסע הזה כחמש־עשרה פעמים בתחומים שהם בעלי חשיבות עצומה לביטחונה הלאומי של המדינה, לשגשוגה, לקשריה עם העולם היהודי ולתרומתה לאנושות.
במרוצת השנים נפלה בחלקי הזכות לבקר בעשרות קהילות יהודיות ברחבי העולם, ולהיפגש בהן עם מאות רבנים, מלומדים, פוליטיקאים, מנהיגים־מתנדבים ואנשי מקצוע, ששיקפו מגוון עצום של פילוסופיות, השקפות ופעילויות — חרדים וקונסרבטיבים, רפורמים וחילונים, ישראלים ותושבי הגולה, אוהבי ישראל ומבקריה הקשים. כולם ראו עצמם יהודים, וחשו מחויבות עמוקה ליהודים אחרים, אבל הם גם היו שונים מאוד אלה מאלה. ואילו אני ניסיתי לצרף את הפיסות יחד, מתוך אמונה שבמערכת היהודית חייבים להימצא היגיון וסדר שמסבירים את יחסי הגומלין והתלות ההדדית בין קהילות שונות כל כך, ולעתים אף עוינות זו לזו.
המסע הזה שינה את השקפת עולמי בכל הנוגע לישראל, לציונות ולעולם היהודי. מצד אחד, שוב ושוב השתוממתי על התחכום ועל החוסן של החברה היהודית בתפוצות, שלא רק החזיקה מעמד במשך אלפיים שנות גלות, אלא גם השכילה להשפיע על האנושות השפעה יוצאת דופן. יתרה מכך, בתוך המגוון הגיאוגרפי, התרבותי, המוסדי והאתי של העולם היהודי, מצאתי קווי דמיון קהילתיים מרשימים. מצד שני, אף שישראל היא אחד מסיפורי ההצלחה המרשימים ביותר של המאה העשרים, ברור היה לי שכמה ממטרות היסוד של הציונות, כמו חיסול האנטישמיות ומתן מענה לצרת היהודים באירופה, לא הושגו ושהאידיאל הציוני של כינון חברת מופת בארץ־ישראל רחוק ממימוש, בעוד ההנהגה הפוליטית של ישראל מדשדשת. הרגשתי צורך לחקור את סוד הקיום היהודי כדי להעשיר את המסגרת הרעיונית שמנחה את הפעילות שלי ושל מכון ראות.
לכן, לפני ארבע שנים יצאתי למסע אישי. שאלתי את עצמי: מהו סוד ההצלחה המדהימה של מדינת ישראל, ומהו מקור הקשיים והאתגרים שניצבים בפניה? וכך, ככל שהעמקתי בחיפוש אחר התשובה לשאלה הזאת, מצאתי את עצמי עוסק ביסודות שהונחו על ידי התנועה הציונית בגולה ובימי היישוב העברי לפני הקמת המדינה. וככל שעסקתי בסוד ההצלחה של הציונות, מצאתי את עצמי עוסק בסוד הקיום, החוסן, השגשוג והמנהיגות של העם היהודי בגולה. במילים אחרות, הבנתי שסוד ההצלחה של ישראל נובע מסוד ההצלחה של הציונות, ושסוד ההצלחה של הציונות יונק מסוד ההצלחה של היהדות. והסוד הזה מגולם ברעיון אחד: ביכולת להסתגל.
לאור זאת התחלתי לראות ביחסה של הציונות כלפי יהדות התפוצות טעות. הציונות תקפה את ההיסטוריה, את המסורות ואת המורשת של יהדות התפוצות ושללה אותן תוך שטיפחה בקרב הישראלים שחצנות ובורות קיבוצית כלפיהן. היא קראה להחלפת חברה יהודית ששרדה, שיגשגה שוב ושוב והיתה מקור של מנהיגות עבור האנושות כולה במשך אלפיים שנה, במדינה מודרנית 'נורמלית' שטרם הוכיחה את יכולתה לעמוד במשימות הכבדות הללו. אפילו דוד בן גוריון ראה בקיבוץ כל הגלויות בארץ־ישראל את תכליתה של הציונות. כל זאת כשעל ישראל מאפילה מורשת של שלושת הכישלונות הקודמים של העם היהודי להנציח את ריבונותו ולפתח חברת מופת. במילים אחרות, לא רק שיסודות הקיום היהודי בגולה — כמו אחיזה בתורה, נאמנות לכמה סיפורים מכוננים, תהליך תלמודי מתמיד, מחויבות לצמיחה מכלילה, ביזור המנהיגות, ארגון כרשת קהילות, למידה לאורך החיים — חיוניים גם לשגשוגה של ישראל המודרנית, אלא שהם גם מציבים אותה בעמדת יתרון מיוחדת במינה בהשוואה לכל שאר המדינות המפותחות.
וכך חזרתי אל נקודת המוצא: סוד הצלחתה של הציונות הוא אמנם היותה תנועה לאומית מסתגלת ומתפתחת, שמטרתה לממש את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינת הלאום שלו; אבל אם בראשית דרכי ראיתי את שגשוגה של ישראל כתכלית העם היהודי, כעת התהפכו היוצרות והתחלתי לראות את שגשוגו של העם היהודי — שלם חברתי אחד בארץ־ישראל ובתפוצות שנושא מסר לאנושות — כתכליתה של ישראל.