טבע ואדם

1
חורף רוסי

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כתב שאול טשרניחובסקי, אך המקום שנולדתי בו אינו מולדתי, ואני אינני תבניתו. אינני זוכר את נופי רוסיה ולא את עונות השנה שלה. אינני זוכר את העגורים הנודדים דרומה בסתיו ולא את החסידות החוזרות באביב לקנן על גגות הבתים. אינני זוכר איך פרחו הפרחים באביב ואינני שומע את שירת הזמיר. אינני רואה לפני את היער העבות והעצים שלי אינם לבנה ואשוח, אלא זית ותמר. כל חיי בארץ ישראל, למן עלייתי ארצה, הייתי ספוג בטבע וער לכל רחשיו, צבעיו וטעמיו ודבר לא נותר בי מהטבע של רוסיה, שם נולדתי ושם ביליתי את שש השנים הראשונות בחיי.
נולדתי לכאורה בשלושה מקומות: שמה המקורי של העיירה שחייתה בה משפחתה של אמא כמה דורות היה גורושקי ברוסית או הורושקי באוקראינית. בשנת 1912, כאשר רוסיה חגגה מאה שנים לניצחון על נפוליון, הוחלף השם לקוטוזובו, על שם הגנרל קוטוזוב, גיבור הקרבות נגד נפוליון, שהיו לו אחוזות בסביבה. אבל בסופה של מלחמת האזרחים, בערך ב־1920, הוחלף השם שוב לוולודרסק, על שם מפקד בצבא האדום (כנראה יהודי) שנפל בקרבות. ביום הולדתי, י"א בכסלו תרע"ט, 15.11.1918, היה שם העיירה קוטוזובו, וכל היהודים עדיין קראו לה הורושקי. תעודת הלידה שלי הוצאה רק לאחר שלוש שנים, ובה כבר כתוב שנולדתי בוולודרסק. נולדתי בעולם לא יציב.
השנים 1920-1917 היו קשות ביותר ברוסיה בכלל ובאוקראינה בפרט. מסופה של מלחמת העולם הראשונה נלחמו באוקראינה כמה כוחות זה נגד זה: הצבא האדום הבולשביקי, שהתאמץ אז להשתלט על כל רוסיה; הצבא הלבן של דניקין, שניסה להחזיר את רוסיה לשלטון הצארים; הצבא הלאומי האוקראיני בהנהגת פטליורה שהתכוון להקים את אוקראינה כמדינה עצמאית והצבא הפולני שניסה לצרף שטחים לפולניה. ערים ועיירות שהיה בהן יישוב יהודי רב ושורשי עברו מיד ליד, כאשר כל צבא או הכנופיות המלוות אותו טובחים קודם כול ביהודים. מי מתוך מניעים דתיים, מי לשם ביזה ושוד, ומי משום שהיהודים הם בורגנים. באותן שנים נרצחו באוקראינה כמאה אלף יהודים. על פי סיפורי בני המשפחה הם היו הולכים לישון בבגדים ובנעליים, שמא יצטרכו לברוח באמצע הלילה.
הורי יוסף חיים קוזירובסקי ושרה קיפניס־קוזירובסקי חיו בראשית המהפכה באודסה. כשהחמיר המצב, ואמא היתה בהיריון, שלח אותה אבא אל הוריה בקוטוזובו. ערב הולדתי היתה אודסה בידי הצבא האדום, וקוטוזובו בידי הצבא הלבן או בידי האוקראינים. הקשר בין ההורים נותק, והם לא ידעו דבר זה על זו. כאשר נולדתי הלך דודי חיים (מוניה) לדואר וזייף שם מברק שמברך בו, לכאורה, אבא את אמא להולדת הבן. את שמי בחרה אמא. השמים זהרו בעת הלידה, והמילה הרוסית זאריא מתארת שחר. אני מניח כי אבא שקיבל אותי בשם זאריא, עברת אותו לעזריה.
אמא ואני עברנו לאודסה, אל אבא, כשאני בן שנתיים. בעיירה נותרו סבא נחום וסבתא ריסל, ושניים מילדיהם, חוה וחיים (שתי בנות נשואות חיו בערים סמוכות, והבן בנימין כבר היה בארץ ישראל). מהשנתיים במחיצתם בעיירה אינני זוכר כמובן דבר. הזיכרונות הראשונים שלי הם מאודסה.
גרנו בבית דירות, בקומה שנייה או שלישית. אבא, שהיה ציוני מנעוריו, עסק בו בזמן בכמה עניינים: היה פעיל במפלגת צעירי ציון ובארגון "החלוץ" (לאחר זמן - החלוץ הבלתי לגאלי), בעבודת מתכת ובניסיון לארגן קואופרטיב של עובדי מתכת יהודים. אבא היה על הכוונת של הבולשת הרוסית (אז היה שמה ג־פ־או, והוא שונה כמה פעמים, עד שהפך לק־ג־ב). נדמה לי שאני זוכר (או אולי זה סופר לי?) כי יום אחד באו אנשי הבולשת לדירה וחקרו אותי. סיפרתי להם שהיו בבית הרבה אנשים ושתו תה. אינני יודע אם זה עזר להם הרבה.
עוד לפני שההורים נישאו הבהיר אבא לאמא שהם נישאים בתנאי שיעלו לארץ ישראל, אבל מלחמת העולם דחתה את העלייה. בשנת 1922 היה הכול מוכן לעלייה: יש תמונה של אמא ושני ילדיה, מוכנה לפספורט. אבל אז התכנסה ועידה של צעירי ציון בקיוב, ואבא, שהיה מראשי הארגון, נאסר עם כל יתר חבריו. לאחר כמה חודשים נשפטו כמה ממנהיגי הוועידה למאסר, וכעבור זמן הם גורשו מברית המועצות לארץ ישראל. אבא היה אחד מאלה ששוחררו על תנאי. אז כנראה העביר אותנו אבא שוב לעיירה, אל הוריה של אמא. אבא נחשב בר מזל, הוא היה מהיחידים בהנהגה שנותרו מחוץ לכלא. מי יכול היה לדעת שהדבר יעלה לו אחר כך בעשר שנות מאסר ובגירוש.
בקיץ 1923, כאשר כבר היתה המשפחה מוכנה שוב לעלות ארצה, התקיים הקונגרס הציוני בקרלסבד שבצ'כוסלובקיה. כיוון שכל הנהגת צעירי ציון היתה במאסר, קיבל אבא על עצמו להבריח את הגבולות ללטווייה, לליטא ולגרמניה, שם חיכו לו תעודות, להשתתף בקונגרס ולהיפגש שם עם כל מנהיגי הציונות. אף כי הציעו לו שלא יחזור משם לרוסיה והבטיחו להוציא אותנו משם, הוא ראה כחובתו לחזור ולדווח לחברים על שליחותו. הוא הבריח שוב את כל הגבולות וחזר לרוסיה.
מאז ימי אודסה, מן התקופה שחיינו בוולודרסק, אינני זוכר את אבא (אם כי יש תמונה יחידה במצב גרוע ביותר שאני מצולם בה אתו, עם אמא ועם אחותי יפה התינוקת). הוא היה נרדף, עבר ממקום למקום, והגיע אל אמא רק לעתים רחוקות. אינני זוכר איך עברנו לעיירה ואין לי שום זיכרונות מ"היעלמותו" ומקורותיו עד נסיעתנו ארצה. כל המידע על מאסרו הראשון, על הנסיעה לקונגרס הציוני, על חזרתו משם ועל מאסרו ומשפטו בא לי רק בשנים מאוחרות. אינני זוכר אפילו אם הרגשתי בחסרונו. בעיירה חייתי בתוך משפחה - אמא, סבא וסבתא, דוד ודודה ועוד שתי דודות וילדיהן בערים סמוכות. הבנתי שאין אבא והוא במאסר (ואחר כך בגלות בסיביר) רק כשכבר הייתי בארץ. זכור לי כי חזרתי ושאלתי את אמא מתי נראה אותו, אבל כבר הבנתי למה אסרו אותו. אינני זוכר אם כעסתי עליו משום שעזב אותנו, אך כשהתחלתי בהתכתבות עם אבא הבנתי שהדברים אינם תלויים בו. האם אני יכול לשפוט אותו היום, ממרחק זמן? ודאי שחיי היו שונים אילו חשב אבא על המשפחה והיה נמנע מהפעילות שלו, אבל אני יודע כי אז לא רק הוא אלא כל האנשים בחוג שלו, או רובם, העדיפו את הרעיונות הגדולים על פני חייהם הפרטיים וחיי המשפחה, אם היתה להם.
במארס 1924 נולדה אחותי כרמלה בוולודרסק (את לידתה אני זוכר ממש. סילקו אותי מן החדר בתואנה שלאמא כואבות הרגליים, וכעבור כמה שעות היתה בבית עוד תינוקת). זמן מה אחר בואנו לוולודרסק, בשנת 1923 או לאחר מכן, יצאה הדודה חוה לפולין, ומשם עלתה לארץ ישראל אל אחיה בנימין, שהקים אז את ביתו במושב החדש עין טבעון (לימים כפר יחזקאל). כעבור כמה חודשים, בשנת 1924, יצאו גם סבא וסבתא לארץ. נותרנו בעיירה אחריהם.
מן העיירה נותר לי זיכרון קלוש של בית עם חצר, רחוב וכנראה נהר וארמון על גבעה, וגם באלה אינני בטוח. מן הבית זכור לי התנור הרוסי הגדול שישנים עליו בחורף ומשהו מן ההכנות לסדר של פסח (זיכרונות שמתערבבים אולי עם מה שהתרחש אחר כך בכפר יחזקאל). לפני החג סגרו חדר בבית, והוא נהיה מחוץ לתחום. הוכנה בו חבית של חמיצת סלק ("בורשטש"). את המצות הכינו בבית. על השולחן רידדו את הבצק, ולילד ניתנה אפשרות להשתתף: לנקב את המצות במזלג. המצות נארזו בסדין חדש והובלו למאפייה, ומשם לחדר המיוחד. כלי הפסח המהודרים נשמרו בעליית הגג משנה לשנה ונסעו עם סבא לארץ ישראל. הורדתם, ניקויָם וההתוודעות אליהם מחדש היו טקס גדול. את הסדר עצמו אינני זוכר.
בד בבד עם ההכנות חגגו תושביה הנוצרים של העיירה את חג הפסחא. זכורה לי בבירור תהלוכת הפסחא של הכנסייה הפרבוסלבית. אני רואה לפני כמו היום את ה"גלחים" (זה היה הכינוי לכמרים הפרבוסלבים) הולכים בראש בכל הדר שמלותיהם ומצנפותיהם, מעוטרים בזהב, ואתם נושאי הצלבים וכלי הנגינה. הילד מתפעל מכל אלה ורוצה לראות, אבל אמא וסבתא, בוגרות פוגרומים המתחילים לא פעם מן התהלוכות החגיגיות הללו, חושבות אחרת. הן מושכות את הילד מן החלון, וסוגרות את הדלתות ואת התריסים. בפעם הראשונה אני מבין שיש "אנחנו" ויש "הם". נדמה לי שזו הפעם הראשונה שהבנתי שאנחנו יהודים.
בבית דיברו יידיש, ואמא וחוה ידעו רוסית ואוקראינית. כנראה גם אני ידעתי משהו ברוסית כי ספרי הילדים שלי היו רובם ברוסית, ורק אחד או שניים מהם ביידיש. הספרים נסעו אתנו ארצה, ואמא היתה מקריאה לנו מהם. את כמה מהם אני זוכר עד היום: השרפה (פוז'אר), התיקן שהתיימר להיות מלך החיות, ובעיקר - הקרוקודיל: ז'יל ביל קרוקודיל, און פו נייבסקי חודיל (היה היה אחד תמסח, על פני נייבסקי, הרחוב הראשי של פטרבורג, הלוך הלך).
מגיל חמש בערך יש לי כבר כמה זיכרונות של ממש: אירוע משפחתי שהשתתפותי בו לא היתה נעימה, היה חתונתו של דודי מוניה. ערב החתונה רבתי עם ילד בן גילי, והודעתי לו ששמעתי מן הסבים שאת אחיותיו לא יזמינו לחתונה. הוא סיפר זאת להוריו, אלה באו אל סבא וסבתא בטענות, והביזיון היה גדול.
יום אחד הגיעה לעיירה מכונית - המכונית הראשונה מאז בריאת העולם. העיירה הכירה רק עגלות רתומות לסוסים: תחנת הרכבת הקרובה היתה מרוחקת עשרות קילומטר ממנה. הופעת "העגלה בלי הסוסים" היתה סנסציה. כל העיירה יצאה לראות את הפלא. אירוע אחר היה טקס אבל ממלכתי שטיבו אינו ברור לי - אין ספק שהיה זה טקס אבל, כי אני זוכר ממש את נגינת מרש האבל של שופן ואת הרגשת הצער של המשתתפים. זה מתאים לכאורה ליום מותו של לנין, אבל ככל הידוע לי הוא מת בחורף, והאירוע היה בקיץ. רושם גדול עשתה על כל הילדים מערכת מכבי האש - העגלות, מכל המים, החצוצרות, הכול צבוע באדום לוהט. חוץ מזה אני זוכר את חוויית השלג בחורף.
במשך שהותנו בעיירה לא הפסיקה הג־פ־או לחפש את אבא, ולא הניחה לאמא, שלא ידעה איפה אבא מסתתר וממילא לא היתה מספרת להם. בקיץ של 1924 קיבלה אמא צו להתייצב במשרדי הבולשת בעיר קורוסטין. יודעי דבר שחששו פן יאסרו אותה שם, הציעו לה לקחת אתה את הילדים, וכך יצאנו כולנו בעגלה - אמא, אני בן השש, יפה בת השלוש וכרמלה שהיתה בת כמה חודשים. הנסיעה הזו, בין שדות ירוקים בקיץ, זכורה לי, וממנה זכור לי בייחוד פרט אחד, המעיד על מה שחשוב בעיני ילד: ליד אחד הבתים בדרך עצר העגלון את העגלה כדי להשקות את הסוס. באמצעות הקילון הוא שאב דלי מים מן הבאר, והגיש אותו לסוס. באותו רגע יצאה האיכרה מן הבית והתנפלה עליו - איך הוא משקה סוס מדלי שהם שותים ממנו!
התייצבותנו לפני הבולשת של קורוסטין גרמה שם למבוכה רבתי: מה עושים עם שלושה תינוקות? אמא נחקרה על מקומו ועל מעשיו של אבא, וגם אני נחקרתי, באדיבות, אבל לא יכולתי לספר להם דבר. לא היה לי כמובן מושג איפה אבא ומה הוא עושה. היום עבר, והחוקרים נותרו בבעיה: מה עושים עם המשפחה הזו? אמא חילצה אותם מן המבוכה כשאמרה להם שיש לה אחות בקורוסטין, והם שמחו להיפטר מאתנו. בזכותנו לא אסרו את אמא.
את אבא אסרו כמה חודשים לאחר מכן, באוקטובר 1924, בדירת אחותו אניוטה במוסקבה. מאז לא ראינו אותו עד לעלייתו ארצה כעבור עשר שנים. אניוטה הודיעה על כך לאמא, אבל לא היה להן כל מידע על מקום מאסרו. יודעי דבר הדריכו אותה: עליה לשלוח לו חבילות אל בתי הסוהר השונים, ולדרוש קבלה בכתב ידו שהוא אכן קיבל את החבילה. כך נודע לה באיזה בית סוהר הוחזק והיא יצרה קשר אתו. כעבור כמה חודשים הועמד אבא למשפט, באשמת פעילות נגד ברית המועצות (קונטרבולוציה), נידון לשלוש שנות מאסר ונשלח ל"פוליטאיזולטור" (בית סוהר לאסירים פוליטיים) בעיר סוזדאל, מצפון למוסקבה. זו היתה עיר קדושה לפרבוסלבים, היו בה "40 פעם 40" מנזרים, שהממשלה הקומוניסטית הפכה את רובם לבתי סוהר. אבא ישב שם עם אסירים ציונים כמותו, ועם לאומנים שונים אחרים.
באביב 1925 נסעה אמא לסוזדאל כדי לפגוש את אבא. היא השתלבה עם צלייניות נוצריות שעלו לרגל לעיר הקדושה. לא ידוע לנו אם הצליחה להיפגש אתו ממש, עין בעין, אבל הם הצליחו להידבר ביניהם, ותוך כדי שירה אמר לה אבא שעליה לנסוע אל הוריה (סבא וסבתא, שכבר היו אז בארץ ישראל). לפי מה שסופר לנו היה בידי אמא רישיון יציאה מרוסיה שהונפק בשעתו לאבא, ועל סמך הרישיון הזה יצאנו לארץ, כששלטונות ההגירה אינם יודעים שבעליו יושב בכלא.
החלו ההכנות לצאת לדרך. הדוד מוניה, נשוי טרי, התאמץ מאוד לשכנע את אשתו הצעירה להצטרף אלינו ולעלות ארצה, אך היא סירבה בתוקף. הוא החליט לצאת בכל זאת אתנו, בתקווה שהיא תשתכנע ותבוא ארצה אחריו. באותו זמן היה קשר אוניות קבוע בין אודסה לנמל יפו: שתי אוניות של נוסעים ושל משא, "לנין" ו"איליץ'", נסעו בקביעות בקו הזה, ואנחנו נסענו מן העיירה לאודסה, ועלינו על אחת מהן.
הכרטיס שלנו היה למחלקה השלישית, שהיתה בתחתית האונייה - אולם ענק, ללא מחיצות וללא מיטות. כל אנשי המחלקה היו חייבים לתפוס להם מקום שינה על הרצפה, ובוודאי היה זה מזל שהדוד שלנו היה אתנו. כניסתי לאונייה היתה מלווה בכמעט תאונה: עמדתי על הסיפון, בראש גרם המדרגות, ומסיבה כלשהי נפלתי והתגלגלתי לכל אורכו עד למטה. הבהלה היתה גדולה, אך פרט לכך לא קרה דבר.
הנסיעה נמשכה עשרה ימים, ולא היתה תענוג גדול. לאחר שחצינו את הים השחור חנינו באיסטנבול. בנמל חיכתה לנו שכנתנו בעבר קלרה טימופיוב, שמשפחתה נתקעה שם בדרכה לארץ. את האונייה הקיפו סירות שניסו למכור מיני מאכלים לנוסעים תוך כדי התמקחות על המחיר בין הסיפון לסירות, ומשום מה זכור לי מאכל אחד: כרוב ממולא באורז. כל הנוסעים הורדו מן האונייה לצורך חיטוי, ואני זוכר את עצמי עם הדוד מוניה במקלחת חמה, כנראה בפעם הראשונה שדבר כזה קרה לי. אחר כך עברה הספינה דרך מצרי הבוספורוס, ואני רואה בדמיוני עד היום איך היא נוסעת בנתיב צר, בין קירות.
העגינה הבאה היתה ביוון, בנמל פיראוס, ושם חיכתה לנו, הילדים, חוויה לא נשכחת: האונייה הובילה סוסים ופרות ליוון. הפריקה מן האונייה לחוף נעשתה באמצעות מנוף. קושרים חבק מתחת לבטנה של הבהמה, והמנוף תופס אותו מצד הגב ומנחית את הבהמה על החוף. התהליך נמשך שעות, וכל אותו הזמן עמדנו וצפינו בו. אינני בטוח אם האונייה עברה גם באלכסנדרייה, על כל פנים לא נותר לי זיכרון כזה, וסוף־סוף הטלנו עוגן מול נמל יפו, ליד סלע אנדרומדה, הרחק מן החוף. לא היה שם רציף, ואוניות לא יכלו לעגון ליד היבשה.
עם העגינה יצאו מן הנמל סירות כדי להוריד את הנוסעים לחוף. התהליך הזה התנהל בקבלנות. כל בעל סירה היה מעוניין לתפוס כמה שאפשר יותר נוסעים, והכול נראה כמו פשיטה של שודדי ים: מלחי הסירות הערבים עלו לאונייה בסולמות חבלים, והחלו לתפוס נוסעים ומטען ולהוריד אל סירותיהם, לא היה אכפת להם להפריד משפחות או חבילות, והכול, לרבות השיט אל החוף בין הגלים, היה מבהיל. צריך לתאר את אמא עם שלושת הפעוטות במצב כזה!
על החוף חיכתה לנו קרנטינה. הוכנסנו למין מקלחות, והזליפו עלינו ליזול, כדי לטהר אותנו מפני כל המחלות שאנחנו עלולים להביא. את ריח הליזול הזה נדמה לי שאני נושא עד היום. אבל כאן נסתיימו הייסורים: בחוף חיכה לנו בן עירנו יוסף פלדמן, שעלה ארצה כמה שנים לפנינו. הוא שכר עבורנו דיליז'נס, ובו נסענו אל דירתו בתל אביב. לאחר שהייה של לילה יצאנו לדרך ברכבת אל המשפחה בעין טבעון.
זה היה סדר הנסיעה ברכבת: מתחנת תל אביב ברכבת לירושלים עד התחנה בלוד - בימים ההם היתה זו תחנת מעבר רבתי. שם, אחרי זמן, עלייה לרכבת מקנטרה שעל גדות תעלת סואץ אל חיפה. בתחנה המזרחית בחיפה שוב מחליפים רכבת - הפעם זו רכבת העמק, הנוסעת לצמח או לדמשק, וכך, כעבור שש או שמונה שעות מאז היציאה מתל אביב מגיעים אל תחנת עין חרוד. אינני יודע באיזו דרך עברו הידיעות, אבל בתחנה המתין לנו הדוד בנימין, עם העגלה הרתומה לסוס "לבן". את הדוד בנימין לא הכרתי - הוא עלה ארצה בימי העלייה השנייה, לפני הולדתי, אבל אמא והוא הכירו היטב, והיתה ביניהם פגישה נרגשת אחרי 12 שנה שלא התראו. עלינו לעגלה ונסענו לביתו.
בפתח הצריף במושב עמדו סבא נחום וסבתא ריסל והדודה חוה, וגם ילד בן גילי שהם לקחו כדי לקבל את פני - בן השכנים אורי ניישולר (גלבוע), שלא יכולתי להחליף אתו מילה, כי הוא ידע רק עברית, ואני רק יידיש. הגענו אל הנחלה. היה זה ב־17 במאי 1925, יום שאמא זכרה כל השנים.
נותרו לי אפוא זיכרונות מרוסיה, מן השנים הראשונות לחיי, אבל לא נותרה בי כל הרגשה של שייכות לארץ הזו או אל נופיה, ואינני יודע מה עוצב בי שם. כל החוויות הממשיות שלי וכל מה שאני מרגיש מתחיל בארץ, בכפר יחזקאל.