סדקים בחומה

1
בין קהיר, מדריד, סנטיאגו, ניו יורק ותל אביב: "כולנו רקמה אנושית אחת"
 

כל פעולה היא נס,... כלומר משהו שאותו לא היה אפשר לצפות. אם אמנם זה נכון שפעולה והתחלה הן זהות באופן מהותי, שכן עולה מכך שגם המסוגלות לבצע נסים חייבת להימצא בטווח היכולות של האדם  (חנה ארנדט).*

[* Arendt, Between Past and Future, p. 168]
 
בחודש מאי 2011 ביקרתי במצרים עם משלחת של עמותת "ישראל יוזמת", הקוראת לממשלה לקדם הסדר שלום אזורי. זה היה בעיצומו של "האביב הערבי" שהביא לקריסתם של משטרים רודניים במדינות המזרח התיכון, וכארבעה חודשים לאחר סילוקו של מובארכּ מכס השלטון. ישראל הרשמית התקשתה גם אז להסתיר את אהדתה לבעל בריתה המודח. נציגי השלטון הזמני, ובראשם נַבִּיל אל־ערבִּי, שר החוץ של מצרים, ביקשו להעביר בכל זאת מסר לממשלת ישראל, שלא באמצעות נציגיה הרשמיים, שהמהפכה לא תפגע במחויבות המצרית להסכמי השלום בין שתי המדינות. אך גולת הכותרת של השהייה הקצרה בקהיר הייתה מפגש שאורגן לכמה מחברי המשלחת עם פעילות ופעילים שהיו שותפים לאירועי המחאה שקדמו למהפכת 25 בינואר וכן ביקור בכיכר תַחריר. בפינות הכיכר הרחבה התקבצו דבוקות של אנשים וניהלו דיון ערני על דמוקרטיה, זכויות אדם, חברה וכלכלה ומעמד האישה. התחושה הייתה מפעימה - דמוקרטיה תוססת במרחב הציבורי. אילו התקיימו התקהלויות מסוג זה חודשים ספורים לפני פריצתה של המהפכה, המשתתפים בהן היו מסתכנים מן הסתם ברדיפה של השלטון ובתקופות מאסר ממושכות.
מארחינו הפגישו אותנו גם עם פעילי מהפכה צעירים שעמדו בחזית ההפגנות נגד המשטר המצרי. אחת מהם, אישה צעירה, אם יחידנית, סיפרה על אירועי ליל ה־25 בינואר 2011 בכיכר תחריר, מועד קריסתו של המשטר. "ידענו", אמרה, "שאם כוחות הביטחון יאבדו את העשתונות ויירו עלינו, הדבר הזה יביא לסופו של מובראכ. היינו זקוקים לשהיד", הוסיפה, "ואז זה קרה. הם ירו עלינו ונפלו חללים. אמרתי לחברה שעמדה לידי راحت عليه [הלך עליו], על מובראכ".
האירועים במצרים עוררו בי קנאה. תהיתי מדוע לא מתפתחת גם אצלנו תסיסה ציבורית נגד סדר היום הכלכלי המושל בחיינו זה כמה עשורים, שכן גם אצלנו הלך משהו לאיבוד; גם אצלנו המרדף האישי אחר ההצלחה הכלכלית לא הותיר מקום רב להתגייסות למען הטוב המשותף; גם אצלנו שיעורי העוני גדלים והולכים והמצוקה החברתית מתרחבת והולכת; גם אצלנו ה־1% מנשל את ה־99% הנותרים; גם במחוזותינו רבים חשים שמשהו "רקוב פה".* אז מה פשר האדישות של הציבור הישראלי? לא הרחקתי לכת בוודאי בהשוואות בין המצב הפוליטי במצרים לבין המצב הפוליטי אצלנו, ולא שגיתי בשיגיונות על אודות הצורך בפריצתה של מהפכה אלימה בישראל. הקריאה של המפגינים במצרים הייתה "העם רוצה בהפלת השלטון" - الشعب يريد إسقاط النظام. יהיה זה נפלא, חשבתי, אם ההמונים יצאו אל הרחובות בקריאה "העם רוצה להחליף את השיטה", לא כדי להפיל את השלטון ובוודאי לא כדי להפיל את הממשלה באמצעות מהפכה.** ותהיתי, בספקנות, ביני לביני, אם קרֵב היום שבו ימאס הציבור הישראלי במדיניות הכלכלית שדוחקת את החברה הישראלית אל שולי המדינות המתוקנות במפת העוני והמצוקה החברתית.***
[* יוסי יונה, "רקוב פה: מחאת הדיור היא רק סימפטום", ynet, 21.7.2013.]
[** הילל שנקר, ריאיון: "היא עוד תשוב, בלהט", העוקץ, 14.2.2012.]
[*** OECD Factbook 2011-2012: Economic, Environmental and Social Statistics http://www.oecd-ilibrary.org/economics/oecd-factbook-2011-2012/poverty-rates-and-gaps_factbook-2011-32-en]
הרשמים שחלקתי עם חברים עם שובי לארץ הגיעו לאוזנה של לילך יפת, אשת "המכללה החברתית־כלכלית" הפועלת לקידום הרעיון הסוציאל־דמוקרטי. היא הציעה שאשא דברים על האביב הערבי, על מהפכות, על המרחב הציבורי ועל צדק חברתי. המיקום: גן מאיר, תל אביב, תחת כיפת השמים. "אנחנו פותחים במסורת חדשה", אמרה לילך יפת, "הייד פארק פוליטי בתל אביב". תחילה חשבתי לסרב להצעה. "מי כבר יבוא להקשיב לדברים שנישאים תחת כיפת השמים בגן מאיר?" תהיתי בספקנות, אך לבסוף נעתרתי. מועד המפגש נקבע ל־21 ביולי 2011. כאשר נקבע המועד למפגש, יותר מחודש לפני פרוץ המחאה, לא היה עדיין שום אות וסימן לכך שהחברה הישראלית עומדת להוליד מתוכה מחאה חברתית מהגדולות שידעה מעודה. והנה נפל דבר. חודשים מעטים לאחר סילוקו של מובראכ, יצאו המונים מקרב הציבור הישראלי אל כיכרות הארץ ורחובות הערים. אם נאמץ את תובנותיה של הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט, המהדהדות מוטיבים דתיים, ניתן לומר שגם אצלנו אירע נס. פעולות פוליטיות, כפי שכתבה ארנדט לפני יותר ממחצית המאה, משולות לנסים המתגלמים בפעולות אלה עצמן, בפעולות ספונטניות שאותן אין אנו יכולים לצפות ולחזות מראש.* פעולות אלה שוברות את שגרת החיים וחורגות מעבר לתכתיבי הטבע האנושי וציווייו. הן יוצרות התחלה חדשה שאינה תולדה הכרחית של שלשלת סיבות שקדמו לה. וכך אמנם הצהיר הסופר סמי מיכאל בנאום שנשא באחת מעצרות המחאה שהתקיימו בחיפה: "אינכם יודעים", הכריז, "איזה נס אתם מחוללים".
[* Arendt, Between Past and Future, p. 169]
על כך יש להוסיף ולומר כי האופי הציבורי הוא שמקנה לפעולות האלה את זהותן כפעולות פוליטיות. אופי זה מתבטא בחדות כאשר הפעולות נושאות יסוד מחאתי, שכן משמעותו המקורית של המונח "מחאה" (protest) היא "לשאת עדות בציבור" (pro-testere). יסוד זה משקף למעשה קריאת תיגר על הסדר הפוליטי הקיים. הוא בא להעיד על העיוותים המאפיינים אותו ועל העוולות שהוא יוצר. אך לא זו בלבד. נוסף על כך שפעולות אלה "נושאות עדות בציבור", הן גם יוצרות את הציבור, הישות שנוצרה באופן ספונטני והפועלת למען קידומן של מטרות משותפות. מטרות אלה חורגות מעבר למטרות ולצרכים האישיים של היחידים המכוננים אותו.*
[* Arendt, The Human Condition, p. 199]
נפלה לידי הזכות ונטלתי חלק במחאה כבר משלביה הראשונים, במפגש שתוכנן להתקיים בגן מאיר והועבר לשדרות רוטשילד, שוב ביוזמתה של לילך יפת.* זה היה המפגש הראשון מני רבים שקיימתי במהלכה של המחאה החברתית ברחבי הארץ, והוא היה מרגש במיוחד. הצימאון של המשתתפים ללמוד והרעב שלהם לשוחח על עניינים שעד אז נדחקו לקרן הזווית של הדיון הציבורי בישראל היו מבחינתי חידוש מרענן ומלהיב. בתום המפגש נשאלתי אם אסכים לבוא שוב. ואכן באתי שוב ושוב. פעילות זו התרחבה כאשר הוקמה ועדת המומחים האלטרנטיבית שיָעצה לתנועות המחאה, שפרופ' אביה ספיבק ואני התבקשנו לעמוד בראשה. במהלך המחאה פקדנו רבים מהמאהלים שהוקמו ברחבי הארץ ונפגשנו עם מאות פעילות ופעילים חברתיים ועם מאות מוחות ומוחים.
[* יוסי יונה, "היא עוד תשוב בלהט", העוקץ, 14.2.2012]
פריצתה של המחאה החברתית הייתה מבחינתי התממשות של חלום. אמנם אפשר לזקוף הצלחות מרשימות לפעילות חברתית שבה השתתפתי בעבר במסגרת תנועות וארגוני חברה ושלום כמו "הקרן הבינלאומית לחינוך" (אייס"ף), "הפורום לצדק חברתי לשלום" ו"הקשת הדמוקרטית המזרחית", אך מעולם לא עלה בידי אלה לסחוף אחריהם המונים כפי שעשתה המחאה החברתית של קיץ 2011. מעולם לא התכנס המון כה רב בתביעה לשינוי יסודי של המציאות החברתית. אמנם גילינו בעבר נחישות והתמדה רבות כאשר קיימנו משמרות מחאה, פעם מול ביתם של שרי אוצר שונים ופעם מול ביתם של שרי שיכון כאלה ואחרים, אך מעולם לא הצלחנו לגייס יותר ממאתיים פעילים לפעילות מסוג זה באירוע אחד. ההמונים לא באו. ההמונים לא נענו לקריאתנו. והנה המחאה בישרה את בואו של עידן חדש: מאות אלפי בני אדם יצאו מבתיהם אל הרחובות במחאה נגד מדיניותה הכלכלית של הממשלה. ההיענות של הציבור הייתה חסרת תקדים.
גם הפעם ההשראה באה מבחוץ, ממחוזות קרובים ורחוקים. "הניצוצות הראשונים החלו להתעופף", ציינה "ועדת התיאום הבינלאומית" של תנועת המחאה של ה־M15 במדריד, "במדינות הערביות, היכן שאלפי אנשים יצאו לרחובות ולכיכרות, והזכירו לממשלות שלהם היכן נמצא הכוח האמיתי... אנשי האיים הבריטיים הלכו בעקבותיהם... ומיד אחריהם החלו ספרדים לכבוש כיכרות ושכונות, עיירות וערים. הלהבות חולפות עתה דרך צרפת, יוון, פורטוגל, איטליה וטורקיה, וקולותיהם של ההפגנות הנעשות בדרכי שלום מהדהדות לאורכה של אמריקה ואסיה, שם צצות תנועות חדשות מכל עבר".*
[* http://www.wired.com/beyond_the_beyond/2011/06/globalrevolution/]
מוחמד בּוּעזיזי, ירקן תוניסאי שהצית את עצמו בחודש דצמבר 2010 במחאה על כך שמשטרת תוניסיה סגרה את דוכן הירקות שלו, וחאלד סעיד, איש עסקים מצרי מאלכסנדריה שהמשטרה הִכתה אותו למוות, הם שהציתו את לפיד המחאה והעבירו אותו למדינות השכנות. האם המחאה החברתית בישראל פרצה בהשראתו של האביב הערבי, שהביא לקריסתם של המשטרים הרודניים בתוניסיה, בתימן, במצרים, באלג'יריה ובלוב, או שהיא נולדה בהשפעת המחאות שפרצו במדריד, באתונה, בלונדון, ברומא ובליסבון? אין לדעת. מכל מקום, המחאה החברתית של ה־14 ביולי 2011 בישראל הלכה בעקבות מחאות אחרות שפרצו ברחבי העולם באותה שנה והעניקה לעצמה את השם J14, על שם היום שבו פרצה. מחאת J14 הלכה בעקבות מהפכת 25 בינואר במצרים (J25), בעקבות תנועת המחאה של 12 במרס בפורטוגל (M12) ובעקבות תנועת המחאה של 15 במאי במדריד (M15). קביעת שמן של המחאות על פי המועדים שבהן פרצו מעידה יותר מכול על האופי הספונטני והבלתי צפוי שלהן, על "הנס" שהן מגלמות, הנס שהופך יחידים הנאנקים תחת עול הקיום היומיומי לקולקטיב המודרך על ידי ההכרה שרק פעולה פוליטית יכולה להביא לשינוי המציאות. "אנו אנשים רגילים, אנחנו כמוכם", הצהירו "los Indignados", "הזועמים", פעילי תנועת המחאה הספרדית M15. "אנחנו אנשים הקמים כל בוקר ללמוד, לעבוד או לחפש עבודה; אנשים בעלי משפחות וחברים; אנשים העובדים קשה כל יום כדי להבטיח עתיד טוב יותר לסובבים אותנו. יש מאתנו החושבים עצמם למתקדמים ויש אחרים המגדירים עצמם שמרניים; יש בינינו מאמינים, ויש אחרים שאינם מאמינים; לחלק מאתנו יש אידאולוגיה מגובשת, ואילו אחרים מגדירים עצמם א־פוליטיים. אך כולנו מחוברים זה לזה וכועסים בגלל המראה הפוליטי, הכלכלי, והחברתי שנגלה לעינינו: שחיתות בקרב פוליטיקאים, אנשי עסקים, ובנקאים שמשאירים אותנו חסרי תקווה, ללא קול. מצב זה הפך לשגרתי, לסבל יומי, לחסר תוחלת. אך אם נשלב ידיים, נוכל לשנות זאת. זה הזמן לשנות דברים; זה הזמן לבנות יחד עתיד טוב יותר".* וזה היה גם לשונה של "ההצהרה של כיבוש העיר ניו יורק" מספטמבר 2011: "אנו כותבים כדי שכל האנשים שחשים כי נעשה להם אי־צדק על ידי הכוחות התאגידיים ברחבי העולם ידעו שאנו בעלי הברית שלהם. אנו באים אליכם בזמן שבו התאגידים - המעדיפים רווח על פני טובת הציבור, אינטרס עצמי על פני צדק, ודיכוי על פני שוויון - מנהלים את הממשלות. התכנסנו כאן בדרכי שלום, כפי שזכותנו מותירה, כדי שעובדות אלה תהיינה ידועות".**
[* http://www.democraciarealya.es/manifiesto-comun/manifesto-english/]
[** Gitlin, Occupy Nation, p. 11]
זכורים לי היטב חילופי דברים קצרים בין איש הרדיו נתן זהבי לצ'רלי ביטון, ממנהיגיה הבולטים של תנועת "הפנתרים השחורים", בעודנו הולכים יחדיו בתוך ההמון הרב, באחת מהעצרות הראשונות, מכיכר הבימה אל עבר רחוב אבן גבירול. "מה אתה אומר", קִנטר זהבי את ביטון בחביבות, בעוד עיניו נוצצות מהתלהבות, "היית יכול להביא כל כך הרבה אנשים להפגנות כמו הילדות האשכנזיות האלה?". ועל כך השיב ביטון בענווה, "האמת שלא, האמת שלא, אין לי מה להגיד; צריך להצדיע להן". והוא אכן הצדיע להן. בנאום נלהב שנשא באחת העצרות הראשונות שקיימה המחאה החברתית אמר האיש שהנהיג בעבר את אחת מהמחאות החברתיות הגדולות בתולדות ישראל, את הדברים האלה: "אחרי ארבעים שנה החזון שלי מתגשם... אני בשר מבשרכם, זה הרגע הגדול שלכם, המדינה הזאת שלכם. התעוררתם ובאתם לדרוש אותה בחזרה. אנשים יקרים, פרחים מלבלבים... פנתרים מנוקדים הם יותר חזקים מגדול האריות. חזקו ואמצו... אני אוהב אתכם".
וגם אני שמחתי להצדיע לנשים הצעירות האלה. אמנם לא צפיתי את המחאה, שכן אי־אפשר לִצפות "נסים", אך ייחלתי לבואה וציפיתי לה. בחודש יוני 2006, חמש שנים לפני מועד פריצתה, הרהרתי באפשרות שהיא עוד תבוא. גרסתי שרק מרי אזרחי עממי טומן בחובו הבטחה לשינוי הסדר החברתי־כלכלי המושל בישראל. הנה הדברים כלשונם:
 
ייתכן והאפשרות היחידה לשינוי פני הדברים טמונה במרי אזרחי. יש לזכור שהצעדים המשמעותיים שנעשו בעבר לעבר מדיניות רווחה פרוגרסיבית באו בעקבות מרי אזרחי מסוג זה (ואדי סאליב והפנתרים השחורים). כלומר, בסופו של דבר, מה שיכול להביא לשינוי המיוחל אינו הרצון הטוב של הקבוצות המבוססות לוותר על מקצת ממשאביהם למען הקבוצות המוחלשות ולא יכולתן להפנים את הרעיון של [פילוסופים ליברליים] על אודות פיתוחה של אחווה, אלא נחישותן ונכונותן של האחרונות לצאת לרחובות. כלומר, אפשר שדווקא התפתחותו של מאזן אימה בין אמידים לעניים היא שיכולה להביא לחלוקה שוויונית יותר של משאבים בישראל ולהתפתחותה של מדיניות רווחה פרוגרסיבית בה.*

[* יוסי יונה, "מדינת הרווחה והטרוגניות תרבותית: גלגולו של רומן מקרטע", העוקץ, 13.1.2006.]
 

ואמנם, זו הייתה התקווה שפיעמה בקרב רבים מאתנו, מוחים ומומחים, שפעלו במסגרת תנועות המחאה השונות בקיץ 2011. תחילתה של המחאה החברתית התאפיינה בתחושה שהייתה משותפת לרבים, שהנה נקרתה הזדמנות פז לקדם מאבק חברתי־כלכלי המדגיש את המשותף ודוחק לקרן זווית את המפריד. במסיבת העיתונאים שבה הודענו על הקמת צוות המומחים הצהרתי "שאנחנו מבקשים לסייע בעיצובה של החברה הישראלית כדי לתקן את העיוותים הקיימים בה; זו אחת הפעמים הבודדות שתביעות הציבור אינן מגדריות ואינן מגזריות; אנו שותפים לדרישה העקרונית של מנהיגי המאבק לשינוי מבני; אנו לא מתכנסים לשם ניסוח אוטופיה, אלא לניסוח אידאל מעשי - כלכלה בשירות החברה".
אידאל מעשי זה, שביטא למעשה תביעה שהמדינה תשיב לעצמה את האחריות לספק לאזרחיה את האפשרות ליהנות מרווחה כלכלית בסיסית, קיבל ביטוי בסיסמאות ובתביעות המרכזיות שעלו מגרונותיהם של המוחים שהתקבצו בקיץ 2011 בבאר שבע, בירוחם, בשכונת התקווה בתל אביב, בשכונת לוינסקי בתל אביב, בשכונת ג'סי כהן בבת ים, בנצרת, בחיפה, או בכיכר הבימה בתל אביב. בזיכרוני מהדהדות הקריאות שעלו מפיהם של נערים ונערות באחת ההפגנות שנערכה בשכונת התקווה: "העם דורש צדק חברתי", הם קראו; "העם דורש מדינת רווחה!", הם שאגו. תהיתי אז, ביני לביני, עד כמה מבינים בני נוער אלה, שגדלו לתוך עולם שהפנה עורף לערכים העומדים מאחורי הסיסמאות האלה, את תוכנם ואת משמעותם. תהיתי על מקורה של האמונה המחודשת, הספונטנית ומלאת התום של המוחים הצעירים והנמרצים האלה בערכים האלה. מה פשר החיוניות שלהם? כיצד שרדו הערכים של צדק חברתי וסולידריות חברתית את המאמצים הכבירים שהשקיעו האליטות האינטלקטואליות, הפוליטיות, הכלכליות והתקשורתיות בישראל כדי לקעקע את אמונו של הציבור ואת אמונתו בהם? תהיתי מנין שאבו, לדוגמה, חן בריגה ומרצ'י זפרני, בנות העיירה ירוחם, נערות שטרם מלאו להן 17 שנים, את ההשראה ואת תעצומות הנפש לסחוף אחריהן מאות מתושבי העיירה אל רחובותיה בתביעה לצדק חברתי.
הפעולה הספונטנית של פעילי מחאה ברחבי העולם, צעירים חדורי אמונה שאפשר לשנות מן היסוד את הסדר החברתי והכלכלי, סחפה אחריה מיליוני תומכים ואוהדים. "הניצוצות שהחלו להתעופף במדינות הערביות" הפכו ללהבות שחצו גבולות ויבשות. אך עד כה לא הניבה פעילות זו את התוצאות המיוחלות. אמנם היא יצרה סדקים ובקיעים בחומה הניאו־ליברלית, אך לא הביאה לקריסתה. יש הגורסים שקריסה זו היא בלתי נמנעת, שהפערים הכלכליים העצומים שהכלכלה הניאו־ליברלית יוצרת הגיעו לשיאם ולכן השינוי מחויב המציאות.
יש לקוות שיש אמת בהערכה זו, אך עד כה לא נראו סימנים ששינוי זה עומד בפתח. אמנם היו ציפיות שהמשבר הפיננסי שהחל בארצות הברית בשנת 2008 ושהדיו הִכו ברחבי העולם, יביא לקִצה של השיטה הניאו־ליברלית. אולם שיטה זו גילתה כוח שרידות מרשים וחזרה למשול בכיפה, ולא מעט עקב אובדן הדרך של רבות מהמפלגות הסוציאל־דמוקרטיות ברחבי העולם (ראו פרק 3). גם בארצנו לא חל עדיין השינוי המיוחל. תוצאות הבחירות לכנסת שהתקיימו ב־22 בינואר 2013 הסיגו את ישראל לאחור. אפשר לראות בהישג המרשים של מפלגת "יש עתיד", וכך גם את התחזקותו של "הבית היהודי", שתי מפלגות המאופיינות במחויבות עמוקה לסדר יום ניאו־ליברלי, הונאה פוליטית של ממש. בעוד רבים מן המוחים תבעו שינוי יסודי של המדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל, הבחירות לכנסת יצרו קואליציה המקדמת מדיניות שנגדה הם יצאו בהמוניהם. בעוד רבים מן המוחים תבעו לעדכן את המודל הסוציאל־דמוקרטי ולהתאימו למציאות המשתנה, הבחירות לכנסת חיזקו את הכוחות הפועלים לשחיקה נוספת של מודל זה. יתרה מזאת, בעוד המחאה החברתית סיפקה הזדמנות נדירה ללמוד על קיומם של מצבורי סולידריות ניכרים בקרב החברה הישראלית, התוצאות של הבחירות האחרונות הביאו לחיזוק היסודות הסקטוריאליים בה. הן העצימו, לצערם של רבים, את אופייה השבטי והמסתגר של החברה הישראלית.
אך אפשר שהמחאה החברתית עדיין לא אמרה את מילתה האחרונה. אפשר שהיא הניעה תהליכים חשובים שמתהווים והולכים, שעד כה הם נסתרים מן העין. קשה להאמין שהתמיכה הציבורית הרחבה שהייתה מנת חלקה של המחאה הציבורית תתפוגג כלא הייתה. להפך, מפתה להאמין שחוק "שימור האנרגיה" מתקיים גם במישור החברתי. מפתה להאמין שמצבורי הסולידריות - האנרגיות החברתיות הכבירות - שהתגלו במהלכה של המחאה החברתית ממשיכים להתקיים, בלבוש כזה או אחר, והם מחפשים ערוצי ביטוי כדי להפגין את נוכחותם. קיומם של מצבורים אלה מעיד על אפשרות ממשית לכונן מחדש מרחב ציבורי משותף המאגד בתוכו את קבוצות הזהות השונות של החברה הישראלית, שתפעלנה לא רק כדי לקדם את האינטרסים הצרים שלהן, אלא כדי לקדם את הטוב המשותף.