השכונקים בעקבות היהלומים האבודים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השכונקים בעקבות היהלומים האבודים
הוספה למועדפים

השכונקים בעקבות היהלומים האבודים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

גיורא חמיצר (נולד ב-4 באוקטובר 1971) הוא יוצר טלוויזיה ישראלי.

בשנים 1994 - 2004 שהה חמיצר בחו"ל, בעיקר בניו יורק. במהלך התקופה השלים את לימודיו האקדמיים והקים וניהל חברות סטארט אפ בתחום הניו-מדיה. החל משנת 2005, כותב חמיצר תסריטים לטלוויזיה.
לצד סדרות הילדים שיצר, כתב חמיצר, יחד עם העיתונאית עטרה אופק והסופרת דניאלה שפיגלמן, ספרים נלווים של "השמיניה", "האי", "החממה" ו"שכונה".

נושאים

תקציר

השכונקים בעקבות היהלומים האבודים

ספר ראשון בסדרת הטלוויזיה החדשה והמצליחה "שכונה" של היוצר גיורא חמיצר.

האם פעם היה בנדה איש עסקים מצליח? (רמז – לא!)
האם תמיד היתה יריבות בין בנות השכונה ובנות נרקיס? (מממ... כן!)
האם סוזי שיינפלד היתה פעם ראש מועצה נדיבה ומחבקת? (ממש!)
ומה בכלל קרה בשכונה לפני שהכרנו את תושביה?...

עשר שנים לאחר שנכנס לכלא חוזר ריקו, בעלה של אילנה ואביה של מיטל, במטרה למצוא את אוצר היהלומים שהחביא בשכונה. שובו מעורר פחדים ישנים וסכנות חדשות.

ילדי משפחת בן דוד, הטרודים במבחנים לנבחרת הכדורגל ובמלחמת בנות עקובה מליפסטיק ולק במסדרונות בית הספר, מגלים כי אביהם האהוב שוב הסתבך בצרה וחייו בסכנה.

האם יצליחו להציל אותו גם הפעם?

דניאלה זליגובסקי (ספרי "האי" ו"החממה") וגיורא חמיצר (יוצר "השמינייה", "האי" ו"החממה") יצרו עלילה מותחת, מפתיעה, דוהרת ומצחיקה, אשר לוקחת את הקוראים להרפתקה בשכונה הכי פופולרית בישראל ומאפשרת לצופים הצצה לתקופה שקדמה והובילה לעונה הראשונה של "שכונה".

אל תחמיצו!

פרק ראשון

פרק 1
שוד היהלומים הגדול

 

מרץ 2003

קול סירנות ואורות כחולים ואדומים פילחו את הלילה השקט בשכונה.
"מה זה, בנדה? אתה שומע את זה?" טִלטלה תמר בן דוד את בעלה, שגם הצפירות הרמות לא הצליחו להפריע את שנתו.
"מה? מי? מה?" סירב בנדה להתעורר.
"קום, בנדה," דחקה בו תמר, "יש בלגן בחוץ, תכף הילדים יתעוררו, לך תראה מה קורה שם."
"הולך... הולך..." מִלמל בנדה בחוסר רצון. עודו ישן למחצה, קם מהמיטה וגישש ברגליו אחר הכפכפים. יציאתו למרפסת, המשותפת לכל השכנים בבניין, לוותה בחבטות שהעידו הן על החשֵכה השוררת והן על תנועתו המגושמת להפליא בדירה הקטנה והצפופה.
"נו, אז מה קורה?" שאל בנדה את אילנה השכנה, שיצאה ועל ידיה ילדה קטנה. "אני רואה שמיטלי התעוררה," הוסיף בצער.
"כל השכונה התעוררה," כעסה אילנה, "היחיד שלא התעורר הוא ריקו, וגם זה כי הוא שוב לא בבית..."
"יצא לשחק קלפים?" נד בנדה בראשו בהשתתפות.
"אין לי מושג איפה הוא מסתובב בלילות, בנדה," אמרה אילנה, "והאמת היא שלא אכפת לי... עדיף שלא יהיה בבית."
"נו, מה קורה?" שאלה תמר, שהגיעה כעת ונעמדה ליד המעקה לצדו של בנדה. פניה היפות נראו מוטרדות.
"אמא?" ילדה כבת חמש יצאה מדירתם של תמר ובנדה. "אלה זיקוקים?" שאלה בתקווה.
"אוי, ויקי," אמרה תמר, "התעוררת, מתוקה? אלה לא זיקוקים, חמודה, רק אורות של מכונית."
"יפה," אמרה ויקי בשמחה.
"כן, זה יפה מאוד," אמר בנדה בעליצות מזויפת, "הצגה יפה, נכון?"
יונינה מצליח עלתה כעת במדרגות מן הקומה התחתונה והצטרפה אליהם. "יש לכם מושג מה קורה כאן, בנדה?" קראה מלמטה, "איזה רעש, 'הכלבים נובחים כשהמשטרה עוברת'... הנכד שלי עידן התעורר. הם עוד יעירו את כל השכונה."
"אני אגש לבדוק, גברת מצליח," קרא אליה בנדה.
"היי, המורה תמר," נערה דקיקה בג'ינס עלתה כעת במדרגות. איפור עיניים שחור היה מרוח סביב עיניה, והיא פיהקה וניסתה להחליק מעט את שערותיה הפרועות.
"ג'סי?" נעצה בה תמר מבט נוזף. "שתיים בלילה, אמא שלך יודעת שאת מסתובבת בחוץ בכאלה שעות?"
"וואי... תספרי לה?" שאלה ג'סי בדאגה.
"היא לא תספר לה כלום," הבטיחה אילנה, "גם אנחנו היינו צעירות פעם..."
"אל תדברי בשמי," אמרה תמר בקשיחות.
"אויש, תפסיקי להיות כזאת מורה כל הזמן," אמרה אילנה, "הילדה כבר חיילת, מותר לה לצאת בלילה עם בחורים... בתנאי שהיא שומרת על עצמה כמו שצריך..." היא נִענעה אצבע מזהירה כלפי ג'סי.
"תירגעי, ג'סי, אני לא אגיד כלום," התרככה תמר. "עכשיו תיכנסי הביתה לפני שאמא תצא לראות מה קורה."
"תודה, המורה," קראה ג'סי בשמחה. היא הדביקה נשיקה ללחיָיה של תמר ונחפזה להיכנס לדירתה.
"אני לא מבינה איך את מצליחה להיות המורה הכי קשוחה בבית ספר ובכל זאת כל התלמידים משתגעים עלייך..." הִרהרה אילנה בקול. "חבל שלנו לא היו מורים כמוך כשהיינו ילדים."
"תודה, אילנוש," חייכה תמר. "תדעי לך שהילדים מהשכונה הם הילדים הכי מוצלחים בבית הספר. יש להם דרך ארץ ומוטיבציה שאני לא רואה אצל הילדים בנרקיס... בלי לעשות הכללות, כמובן."
"זה תמיד היה כך," אמרה יונינה מצליח, "עוד כשאתם הייתם קטנים, אילנה, אני זוכרת אותך, את בנדה, את ריקו ואת הדסה שלי עושים שיעורים יחד וזוללים ג'חנון כמו משוגעים."
"איך אפשר לשכוח?" נזכרה אילנה בגעגוע. "גם היום אני מוכנה להישבע שאין בעולם משהו יותר טעים מהג'חנון שלך... אני עוד מרגישה את הטעם על השפתיים."
"כמו שאני תמיד אומרת, 'יותר טוב מרגרינה טובה משמן טוב'," צחקה יונינה. "אני עכשיו חוזרת הביתה ומעמידה סיר, שתבואי מחר בצהריים להיזכר..."
בנדה הסתובב בחצר הריקה והחשוכה. הוא הקיף את המכולת. לבד מהאורות הבוהקים של הניידת לא ראה דבר יוצא דופן. פנסי הרחוב המעטים שניצבו בשכונה לא האירו כמובן. רובם הפסיקו לפעול לפני שנים משום שמועצת נרקיס לא טרחה לתחזק את השכונה בכלל, ואת פנסי הרחוב שבה בפרט, ואלה שעוד התאמצו להאיר נופצו על ידי חבר'ה צעירים ומשועממים מהשכונה בתור ספורט.
"עצור," נשמע לפתע קול בחשֵכה, "עצור או שאני יורה."
"לא לירות," צעק בנדה, "אל תירה, אני עוצר... עצרתי... עצרתי."
פנס התקרב אל בנדה, מוחזק בידו של שוטר במדים. "תזדהה," ציווה, "מי אתה?"
"משה בן דוד," אמר בנדה, "דייר פה בשכונה."
"ומה אתה עושה בחוץ באמצע הלילה, מר בן דוד?" שאל השוטר.
"הבחורות בבניין שלחו אותי לבדוק מה קורה כאן," אמר בנדה, "מה כל הרעש..."
"אז תאמר להן שלא קורה כלום," אמר השוטר. "תחזור לדירה שלך בבקשה."
"אבל מה אתם מחפשים?" שאל בנדה בחשש. "מחבלים?... היה פיגוע?"
"שום דבר כזה," אמר השוטר. "אל תדאג, מר בן דוד, אני בטוח שאתם לא בסכנה. אנחנו מחפשים איזה צ'וקומוקו שפרץ לבורסת היהלומים הערב וירה באיש ביטחון. ראו אותו נכנס לשכונה שלכם אז מחפשים כאן. לך הביתה."
"תודה," אמר בנדה, "ובהצלחה לכם, באמת, כל הכבוד למשטרה."
"אחלה," אמר השוטר, "יאללה, תתפנה."
בנדה התרחק מהשוטר, בודק מדי פעם ליתר ביטחון שאקדחו לא מכוון אליו. הוא נשם לרווחה כשעבר את הפינה ועצר ליד פחי האשפה הגדולים כדי להירגע. "שתי נשימות עמוקות," אמר לעצמו בקול רם, "פנימה... החוצה..."
"בנדה," נשמעה לפתע לחישה רמה מאחוריו.
בנדה זינק ממקומו באימה, "מה זה?" צעק, "מי דיבר?"
"ששש..." אמר קול מתוך אחד הפחים הגדולים. "כמה רעש אתה עושה, יא אידיוט... שתוק!"
"מה, אני משוגע?" בנדה ניגב את מצחו המזיע, "אני מדמיין שהפח מדבר אלי... אני רואה יותר מדי 'רחוב סומסום'..."
"בנדה, תגיד, אתה טמבל גמור או רק חצי אידיוט?" אמר עכשיו הקול מהפח בכעס.
"אוסקר?" שאל בנדה בחשש.
"איזה אוסקר, יא דפוק, זה ריקו," אמר הקול, "המשטרה עוד שם?"
"יש פה איזה שוטר או שניים שמסתובבים," אמר בנדה, "אבל אין לך מה לדאוג, לא קורה כלום... אתה יכול לצאת מהפח. הם סתם מחפשים מישהו."
"הם מחפשים אותי," אמר ריקו.
"תפסיק להיות פרנואיד," גיחך בנדה, "היחידה שמחפשת אותך זו אילנה, ועדיף לך שהמשטרה תמצא אותך מאשר היא, תאמין לי..."
"בנדה, יא טמבל," אמר ריקו, "המשטרה מחפשת אותי, אני השודד שהם רודפים אחריו."
"על מה אתה מדבר?" נדהם בנדה.
ריקו הציץ מתוך הפח והתרומם כשראה שאין בשטח שוטר.
"תקשיב, בנדה," אמר, "אין הרבה זמן, פרצתי לבורסה היום, גנבתי כמה יהלומים."
"תגיד, אתה מטורף?" אמר בנדה בכעס, "מה קורה לך, בנאדם?"
"מה קורה לי?" אמר ריקו במרירות, "נמאס לי להיות עני, בנדה, זה מה שקורה לי."
"תמר תמיד אמרה שאתה בדרך להיות פושע," אמר בנדה. "אני רואה שהיא צדקה... באמת שזה לא מגיע לאילנה."
"כן, כן... אין לי זמן לזה עכשיו, בנדה," אמר ריקו. הוא התרומם וטיפס מתוך הפח, מנקה את בגדיו משאריות האשפה שדבקו בהם. בידו האחת החזיק אקדח מאיים, את השנייה דחף לתוך כיס המעיל שלבש.
"מה אתה עושה?" שאל בנדה בפחד.
"אתה מפחד ממני, בנדה?" שאל ריקו. "אני לא אפגע בך, אני צריך שתעזור לי."
"אני לא רוצה להסתבך עם המשטרה," אמר בנדה בתקיפות. "אני אזרח שומר חוק."
"אני לא מבקש ממך להסתבך עם כלום, בנדה," אמר ריקו, "רק שתיקח את זה ותחביא את זה." הוא הוציא מכיסו שקיק עור קטן ודחף אותו לידו של בנדה.
"מה זה?" שאל בנדה.
"לא חשוב מה זה," אמר ריקו, "הכי טוב שלא תפתח את זה בכלל. תחביא במקום בטוח עד שאבוא לקחת את זה ממך."
"אני לא יודע," גִמגם בנדה.
"ודיר באלק, בנדה, אם אתה מאבד את זה או מוסר את זה למשטרה או מדבר על זה עם מישהו מהשכונה," התעלם ריקו מניסיונו של בנדה לסרב, "גם לא עם אילנה... בעיקר לא עם אילנה, עם הפה הגדול שלה, הבנת?"
"אתה מאיים עלי?" שאל בנדה בשאריות האומץ שהצליח לגייס.
"אני לא בנאדם שמאיים," אמר ריקו, "אני מסביר לך יפה... ככה שתבין... יש לי חברים ולחברים שלי יש חברים, וכולם יודעים איפה למצוא אותך ואת המשפחה שלך, קאפיש?"
"קאפיש," מִלמל בנדה בחוסר רצון.
"אחלה," חייך ריקו, "ידעתי שיש שם קצת שכל בתוך האגוז שלך. אז אני זז," הוא נפנה ונעלם בחשֵכה.
שתי יריות נשמעו מהכיוון שאליו רץ ריקו, ובנדה החל לרוץ לכיוון דירתו כשהשקיק אחוז בכף ידו הקפוצה.
***

נוכחות המשטרה עוד הורגשה בשכונה ביום המחרת. תמר בן דוד לא הלכה לעבודה בבית הספר התיכון של נרקיס, וגם בנדה לא פתח את המכולת. הם ישבו בדירתה של אילנה ההמומה.
"בחיי שלא חשבתי שהוא יגיע לזה," אמרה תמר בצער, "מי חשב שהוא יסתבך עם משפחת פשע כזו?"
"את חשבת," אמרה אילנה באומללות. "הזהרת אותי עוד לפני החתונה שלא יצא ממנו שום דבר טוב, וגם אמא המסכנה זִכרה לברכה אמרה לי לא להתחתן אתו. אבל אני התעקשתי, ומה יצא לי מזה? בעל פושע!"
"אין לזה שום קשר אלייך," שִכנעה תמר, "ואין לך מה להאשים את עצמך."
"אבל מה אני אעשה עכשיו, תמי?" הפנתה אליה אילנה פנים רטובות מדמעות. "בלי עבודה, עם ילדה בת ארבע ובעל בכלא?"
"קודם כול תפסיקי לרחם על עצמך," אמרה תמר בנחישות. "את בחורה מוכשרת וחכמה. סיימת קורס סַפָּרות וקוסמטיקה לפני שהתחתנת, נכון? כבר שנים את מספרת את כל השכנים בחינם. תפתחי לך עסק ותתחילי להיות עצמאית. בנדה ואני נעזור לך עם מיטל וכל מה שתצטרכי."
"אני אשקיע," אמר בנדה.
"תודה, בנדה," חייכה אילנה מבעד לדמעות, "אבל אולי עדיף שלא תשקיע אם אני רוצה להצליח..."
"יש בזה משהו," אמר בנדה בלי להיעלב, "אבל לפחות אתן לך את המחסן הגדול שצמוד למכולת. תפתחי שם מספרה, ממילא אני לא משתמש בו."
"לא רצית לפתוח שם פלאפל?" שאלה אילנה.
"עדיף שתפתחי שם מספרה," אמרה תמר, "זה יעלה לנו פחות."
"את חושבת שישחררו את ריקו בערבות?" שאל בנדה בתקווה.
כשחזר לדירה בלילה הקודם לא התאפק בנדה והציץ לתוך השקיק. הוא לא הופתע לגלות שם את היהלומים הגנובים. החדשות ברדיו דיווחו על שוד מזוין בבורסת היהלומים. שומר נפצע. היהלומים, כמובן, לא נמצאו על העבריינים שנתפסו ונאמר כי המשטרה עוד מחפשת אותם.
בשלב כלשהו הם ייזכרו בתושב השכונה ששוטט בחצר ויגיעו אליו, חשש בנדה. לא היה דבר שייחל לו כרגע יותר מאשר שריקו ישתחרר וייקח את היהלומים שלו בחזרה.
"ממש לא," אמרה אילנה, "אין סיכוי לשחרור בערבות בשוד מזוין, ובטח לא כזה שמעורבת בו אחת ממשפחות הפשע הידועות ביותר בישראל."
"הוולפים, לא פחות," מִלמל בנדה.
"מי ידע שהוא מכיר אותם בכלל," אמרה אילנה, "לא מבינה איך זה קרה לי."
"והם תפסו את כל החבורה, נכון?" ביקש בנדה לוודא.
"הם היו שלושה עם ריקו," אמרה אילנה. "אחד מהם הוא 'הזאב' עצמו, הבן של הוולפים. הם ייכנסו לכלא לשנים."
"אני מצטער, אילנה," אמר בנדה בכנות, כשהוא שוקל את האפשרויות שעומדות בפניו.
"וריקו דווקא דיבר עליך טובות," אמרה אילנה כשהיא דומעת שוב, "הוא שלח לך דרישת שלום, בנדה."
"באמת?" שאל בנדה בדאגה.
"כן," אמרה אילנה, "תאר לך שהוא אמר שאין בנאדם שהוא סומך עליו יותר ממך, שידאג ליקרים לו מכול, הייתי מתרגשת אם לא הייתי כל כך עצבנית עליו."
"מאוד פואטי," אמרה תמר ביובש, "לא ידעתי שהוא כזה רגיש."
"גם אני לא," אמרה אילנה, "אתה נראה קצת חיוור, אתה מרגיש טוב, בנדה?"
***

"מה קורה, חבר?" אמר "הזאב" והדליק סיגריה.
ריקו לא ענה. הבניינים האפורים והקודרים סגרו על חצר הכלא המכוסה בטון, שבה התגודדו אסירים בחבורות וניסו להתחמם מקרני השמש, שבוששו להופיע ביום הסגרירי עדיין של חודש מרץ.
"מה, אתה כועס עלי?" גיחך "הזאב".
"מה אתה חושב?" זעף ריקו, "בגללך אני כאן, יא מניאק, בגלל ההלשנה שלך."
"קח סיגריה," "הזאב" מסר לריקו את הסיגריה הדולקת והדליק לעצמו חדשה. "מה אתה עושה עניין? לא הייתה לי ברֵרה, אתה יודע איזה גיליון הרשעות יש לי? אם לא הייתי נותן להם את השם שלך הייתי נכנס לעשרים שנה."
"יופי," אמר ריקו במרירות, "ועכשיו שנינו נשב עשרים שנה."
"לא," אמר "הזאב", "עשיתי אִתם דיל ודאגתי גם לך. לא ייתנו לנו יותר מעשר, ומזה יורד שליש."
"בטוח?" שאל ריקו בתקווה, "אולי אם נחזיר את היהלומים יורידו עוד?"
"לא צריך," אמר "הזאב", "אמרתי לך שהדיל סגור. עכשיו תגיד, איפה היהלומים? במקום בטוח?"
"אני מקווה," אמר ריקו, "השארתי אותם אצל חבר."
"עבריין?" שאל "הזאב".
"לא," אמר ריקו. "בעיה?"
"תלוי," הִרהר "הזאב", "שווה להזהיר אותו, אם אתה מבין למה אני מתכוון."
"העברתי לו הודעה," אמר ריקו, "אני מקווה שהוא הבין את המסר."
***

"לאן אתה הולך באמצע הלילה, בנדה?" שאלה תמר.
"שכחתי לסגור את המזגנים במכולת," שיקר בנדה, "אני פוחד שהם יעשו קצר וילכו לי מוצרי החלב. חוץ מזה, חבל על הכסף של החשמל. אני קופץ לכמה רגעים וחוזר."
"מה שלא עושה הראש עושות הרגליים?" חייכה תמר. "תשתדל לא לעשות רעש כשאתה חוזר, אני הולכת לישון. אולי אספיק לנוח קצת לפני שאודי מתעורר."
"אל תדאגי," אמר בנדה, "תישני בשקט, אני אתן לו בקבוק כשאחזור מהמכולת."
"אני אוהבת אותך, בנדה, אתה יודע?" אמרה תמר ברוֹך.
"אני אוהב אותך, יפה שלי," אמר בנדה ונשק למצחה.
***

בנדה מיהר למכולת, כמעט רץ בחפזונו להיפטר מהסחורה הגנובה. בידו אחז באת ובמכוש. הוא החליט לחפור מקום מסתור במחסן. שם יניח את היהלומים וישכח מכל הסיפור עד שריקו יחזור וייקח אותם אליו. הוא נעץ את המפתח בדלת וניסה לסובב אותו, אך לא הצליח. בנדה לחץ על הידית, הדלת הייתה פתוחה.
איזה מפוזר אני, כעס על עצמו, מרוב לחץ שכחתי לנעול. נו טוב, נאנח, מי ייכנס לכאן באמצע הלילה ומה כבר יש לגנוב? בקופה יש אולי חמישים שקלים. מקסימום ייקחו שוקו וארטיק בננה.
בנדה נד בראשו ושלח את ידו למתג החשמל, כשהבחין במעט אור שחדר לחדר מבעד לחריץ מתחת לדלת המחסן הסגורה. גם את האור במחסן שכחתי לכבות? התפלא בנדה, באמת אני מבולבל היום.
הוא שלח את ידו שוב למתג האור כששמע רשרוש מכיוון המחסן, כאילו מישהו גורר שם בפנים ארגזים או שקים.
גנב? בנדה קפא על מקומו בפחד.
"מי שם?" צעק ומיהר להסתתר בין המדפים, אולי מי שנמצא שם ייבהל ויברח. בנדה לא התכוון לחסום לו את דרך המילוט, היו לו כבר מספיק מפגשים עם עולם הפשע ביממה האחרונה.
נשמעה דפיקה חזקה נוספת ואחריה דממה. בנדה שקל אם להתקשר למשטרה ולהזעיק עזרה כשנזכר בשקיק שהיה בכיסו והחליט שבמקרה הזה ובו בלבד, מפגש עם גנב עדיף על מפגש עם שוטר. הוא הרים את האת, פתח בתנועה מהירה את הדלת וניצב בתנוחה מאיימת בפתח.
המחסן היה ריק.
בנדה נכנס בהיסוס והחל לבצע בדיקה יסודית במחסן. הוא הזיז כל ארגז או חבית שיכלו להסתיר אדם. אך לא היה שם איש, והחלון היה מוגף מצדו הפנימי.
"מוזר," אמר בנדה לעצמו בקול רם, "או שיש כאן חולדות מפלצתיות או שדמיינתי. ואולי איזו מכונית עברה והרעש הגיע מאגזוז ישן."
הוא החליט שבִּזבז כבר מספיק זמן יקר, ולאחר שהציץ מהחלון ווידא שאין איש שצופה בו או מסתובב באזור המכולת, החל לעבור לאורך הקירות ולחפש אריח רופף. כאלה לא חסרו. הוא מצא אחד שתמך ברגל הארון הכבד. בנדה הזיז את הארון ועקר את האריח. הוא חפר בחול הקשה שהיה תחתיו ופינה מקום שהספיק לקופסת שימורים ריקה של זיתים, שלתוכה שפך את היהלומים. שלושים יהלומים גדולים ומרשימים היו שם. בנדה סקר אותם בהתפעלות, אחר כך נד בראשו בצער וסגר היטב את הקופסה. לאחר שכיסה אותה בחול השיב את האריח למקומו, העמיד עליו את הארון ופיזר מעט מהאבק שהצטבר על הרצפה, כדי לטשטש סימני תזוזה. הוא נזכר שוב בהלמוט, עוזר המכולת הגרמני שנהג להבריק את המחסן באובססיה בלתי מוסברת. כמה שעות הוא בילה כאן אחרי העבודה, חשב בנדה, ועוד בהתנדבות! הלמוט המסכן, הוא היה מקבל התקף לב אם היה רואה איך המחסן נראה עכשיו.
בנדה התבונן במעשה ידיו בשביעות רצון. לא ניתן היה להבחין כי משהו הוזז או הוטמן במחסן. הוא כיבה את האור מאחוריו, סובב את המפתח במנעול פעמיים, ליתר ביטחון, ונחפז חזרה לביתו ולמיטתו החמה. היהלומים בטוחים ולכן בנדה ומשפחתו בטוחים. וריקו -
שילך לעזאזל!

גיורא חמיצר (נולד ב-4 באוקטובר 1971) הוא יוצר טלוויזיה ישראלי.

בשנים 1994 - 2004 שהה חמיצר בחו"ל, בעיקר בניו יורק. במהלך התקופה השלים את לימודיו האקדמיים והקים וניהל חברות סטארט אפ בתחום הניו-מדיה. החל משנת 2005, כותב חמיצר תסריטים לטלוויזיה.
לצד סדרות הילדים שיצר, כתב חמיצר, יחד עם העיתונאית עטרה אופק והסופרת דניאלה שפיגלמן, ספרים נלווים של "השמיניה", "האי", "החממה" ו"שכונה".

עוד על הספר

נושאים

השכונקים בעקבות היהלומים האבודים דניאלה זליגובסקי, גיורא חמיצר

פרק 1
שוד היהלומים הגדול

 

מרץ 2003

קול סירנות ואורות כחולים ואדומים פילחו את הלילה השקט בשכונה.
"מה זה, בנדה? אתה שומע את זה?" טִלטלה תמר בן דוד את בעלה, שגם הצפירות הרמות לא הצליחו להפריע את שנתו.
"מה? מי? מה?" סירב בנדה להתעורר.
"קום, בנדה," דחקה בו תמר, "יש בלגן בחוץ, תכף הילדים יתעוררו, לך תראה מה קורה שם."
"הולך... הולך..." מִלמל בנדה בחוסר רצון. עודו ישן למחצה, קם מהמיטה וגישש ברגליו אחר הכפכפים. יציאתו למרפסת, המשותפת לכל השכנים בבניין, לוותה בחבטות שהעידו הן על החשֵכה השוררת והן על תנועתו המגושמת להפליא בדירה הקטנה והצפופה.
"נו, אז מה קורה?" שאל בנדה את אילנה השכנה, שיצאה ועל ידיה ילדה קטנה. "אני רואה שמיטלי התעוררה," הוסיף בצער.
"כל השכונה התעוררה," כעסה אילנה, "היחיד שלא התעורר הוא ריקו, וגם זה כי הוא שוב לא בבית..."
"יצא לשחק קלפים?" נד בנדה בראשו בהשתתפות.
"אין לי מושג איפה הוא מסתובב בלילות, בנדה," אמרה אילנה, "והאמת היא שלא אכפת לי... עדיף שלא יהיה בבית."
"נו, מה קורה?" שאלה תמר, שהגיעה כעת ונעמדה ליד המעקה לצדו של בנדה. פניה היפות נראו מוטרדות.
"אמא?" ילדה כבת חמש יצאה מדירתם של תמר ובנדה. "אלה זיקוקים?" שאלה בתקווה.
"אוי, ויקי," אמרה תמר, "התעוררת, מתוקה? אלה לא זיקוקים, חמודה, רק אורות של מכונית."
"יפה," אמרה ויקי בשמחה.
"כן, זה יפה מאוד," אמר בנדה בעליצות מזויפת, "הצגה יפה, נכון?"
יונינה מצליח עלתה כעת במדרגות מן הקומה התחתונה והצטרפה אליהם. "יש לכם מושג מה קורה כאן, בנדה?" קראה מלמטה, "איזה רעש, 'הכלבים נובחים כשהמשטרה עוברת'... הנכד שלי עידן התעורר. הם עוד יעירו את כל השכונה."
"אני אגש לבדוק, גברת מצליח," קרא אליה בנדה.
"היי, המורה תמר," נערה דקיקה בג'ינס עלתה כעת במדרגות. איפור עיניים שחור היה מרוח סביב עיניה, והיא פיהקה וניסתה להחליק מעט את שערותיה הפרועות.
"ג'סי?" נעצה בה תמר מבט נוזף. "שתיים בלילה, אמא שלך יודעת שאת מסתובבת בחוץ בכאלה שעות?"
"וואי... תספרי לה?" שאלה ג'סי בדאגה.
"היא לא תספר לה כלום," הבטיחה אילנה, "גם אנחנו היינו צעירות פעם..."
"אל תדברי בשמי," אמרה תמר בקשיחות.
"אויש, תפסיקי להיות כזאת מורה כל הזמן," אמרה אילנה, "הילדה כבר חיילת, מותר לה לצאת בלילה עם בחורים... בתנאי שהיא שומרת על עצמה כמו שצריך..." היא נִענעה אצבע מזהירה כלפי ג'סי.
"תירגעי, ג'סי, אני לא אגיד כלום," התרככה תמר. "עכשיו תיכנסי הביתה לפני שאמא תצא לראות מה קורה."
"תודה, המורה," קראה ג'סי בשמחה. היא הדביקה נשיקה ללחיָיה של תמר ונחפזה להיכנס לדירתה.
"אני לא מבינה איך את מצליחה להיות המורה הכי קשוחה בבית ספר ובכל זאת כל התלמידים משתגעים עלייך..." הִרהרה אילנה בקול. "חבל שלנו לא היו מורים כמוך כשהיינו ילדים."
"תודה, אילנוש," חייכה תמר. "תדעי לך שהילדים מהשכונה הם הילדים הכי מוצלחים בבית הספר. יש להם דרך ארץ ומוטיבציה שאני לא רואה אצל הילדים בנרקיס... בלי לעשות הכללות, כמובן."
"זה תמיד היה כך," אמרה יונינה מצליח, "עוד כשאתם הייתם קטנים, אילנה, אני זוכרת אותך, את בנדה, את ריקו ואת הדסה שלי עושים שיעורים יחד וזוללים ג'חנון כמו משוגעים."
"איך אפשר לשכוח?" נזכרה אילנה בגעגוע. "גם היום אני מוכנה להישבע שאין בעולם משהו יותר טעים מהג'חנון שלך... אני עוד מרגישה את הטעם על השפתיים."
"כמו שאני תמיד אומרת, 'יותר טוב מרגרינה טובה משמן טוב'," צחקה יונינה. "אני עכשיו חוזרת הביתה ומעמידה סיר, שתבואי מחר בצהריים להיזכר..."
בנדה הסתובב בחצר הריקה והחשוכה. הוא הקיף את המכולת. לבד מהאורות הבוהקים של הניידת לא ראה דבר יוצא דופן. פנסי הרחוב המעטים שניצבו בשכונה לא האירו כמובן. רובם הפסיקו לפעול לפני שנים משום שמועצת נרקיס לא טרחה לתחזק את השכונה בכלל, ואת פנסי הרחוב שבה בפרט, ואלה שעוד התאמצו להאיר נופצו על ידי חבר'ה צעירים ומשועממים מהשכונה בתור ספורט.
"עצור," נשמע לפתע קול בחשֵכה, "עצור או שאני יורה."
"לא לירות," צעק בנדה, "אל תירה, אני עוצר... עצרתי... עצרתי."
פנס התקרב אל בנדה, מוחזק בידו של שוטר במדים. "תזדהה," ציווה, "מי אתה?"
"משה בן דוד," אמר בנדה, "דייר פה בשכונה."
"ומה אתה עושה בחוץ באמצע הלילה, מר בן דוד?" שאל השוטר.
"הבחורות בבניין שלחו אותי לבדוק מה קורה כאן," אמר בנדה, "מה כל הרעש..."
"אז תאמר להן שלא קורה כלום," אמר השוטר. "תחזור לדירה שלך בבקשה."
"אבל מה אתם מחפשים?" שאל בנדה בחשש. "מחבלים?... היה פיגוע?"
"שום דבר כזה," אמר השוטר. "אל תדאג, מר בן דוד, אני בטוח שאתם לא בסכנה. אנחנו מחפשים איזה צ'וקומוקו שפרץ לבורסת היהלומים הערב וירה באיש ביטחון. ראו אותו נכנס לשכונה שלכם אז מחפשים כאן. לך הביתה."
"תודה," אמר בנדה, "ובהצלחה לכם, באמת, כל הכבוד למשטרה."
"אחלה," אמר השוטר, "יאללה, תתפנה."
בנדה התרחק מהשוטר, בודק מדי פעם ליתר ביטחון שאקדחו לא מכוון אליו. הוא נשם לרווחה כשעבר את הפינה ועצר ליד פחי האשפה הגדולים כדי להירגע. "שתי נשימות עמוקות," אמר לעצמו בקול רם, "פנימה... החוצה..."
"בנדה," נשמעה לפתע לחישה רמה מאחוריו.
בנדה זינק ממקומו באימה, "מה זה?" צעק, "מי דיבר?"
"ששש..." אמר קול מתוך אחד הפחים הגדולים. "כמה רעש אתה עושה, יא אידיוט... שתוק!"
"מה, אני משוגע?" בנדה ניגב את מצחו המזיע, "אני מדמיין שהפח מדבר אלי... אני רואה יותר מדי 'רחוב סומסום'..."
"בנדה, תגיד, אתה טמבל גמור או רק חצי אידיוט?" אמר עכשיו הקול מהפח בכעס.
"אוסקר?" שאל בנדה בחשש.
"איזה אוסקר, יא דפוק, זה ריקו," אמר הקול, "המשטרה עוד שם?"
"יש פה איזה שוטר או שניים שמסתובבים," אמר בנדה, "אבל אין לך מה לדאוג, לא קורה כלום... אתה יכול לצאת מהפח. הם סתם מחפשים מישהו."
"הם מחפשים אותי," אמר ריקו.
"תפסיק להיות פרנואיד," גיחך בנדה, "היחידה שמחפשת אותך זו אילנה, ועדיף לך שהמשטרה תמצא אותך מאשר היא, תאמין לי..."
"בנדה, יא טמבל," אמר ריקו, "המשטרה מחפשת אותי, אני השודד שהם רודפים אחריו."
"על מה אתה מדבר?" נדהם בנדה.
ריקו הציץ מתוך הפח והתרומם כשראה שאין בשטח שוטר.
"תקשיב, בנדה," אמר, "אין הרבה זמן, פרצתי לבורסה היום, גנבתי כמה יהלומים."
"תגיד, אתה מטורף?" אמר בנדה בכעס, "מה קורה לך, בנאדם?"
"מה קורה לי?" אמר ריקו במרירות, "נמאס לי להיות עני, בנדה, זה מה שקורה לי."
"תמר תמיד אמרה שאתה בדרך להיות פושע," אמר בנדה. "אני רואה שהיא צדקה... באמת שזה לא מגיע לאילנה."
"כן, כן... אין לי זמן לזה עכשיו, בנדה," אמר ריקו. הוא התרומם וטיפס מתוך הפח, מנקה את בגדיו משאריות האשפה שדבקו בהם. בידו האחת החזיק אקדח מאיים, את השנייה דחף לתוך כיס המעיל שלבש.
"מה אתה עושה?" שאל בנדה בפחד.
"אתה מפחד ממני, בנדה?" שאל ריקו. "אני לא אפגע בך, אני צריך שתעזור לי."
"אני לא רוצה להסתבך עם המשטרה," אמר בנדה בתקיפות. "אני אזרח שומר חוק."
"אני לא מבקש ממך להסתבך עם כלום, בנדה," אמר ריקו, "רק שתיקח את זה ותחביא את זה." הוא הוציא מכיסו שקיק עור קטן ודחף אותו לידו של בנדה.
"מה זה?" שאל בנדה.
"לא חשוב מה זה," אמר ריקו, "הכי טוב שלא תפתח את זה בכלל. תחביא במקום בטוח עד שאבוא לקחת את זה ממך."
"אני לא יודע," גִמגם בנדה.
"ודיר באלק, בנדה, אם אתה מאבד את זה או מוסר את זה למשטרה או מדבר על זה עם מישהו מהשכונה," התעלם ריקו מניסיונו של בנדה לסרב, "גם לא עם אילנה... בעיקר לא עם אילנה, עם הפה הגדול שלה, הבנת?"
"אתה מאיים עלי?" שאל בנדה בשאריות האומץ שהצליח לגייס.
"אני לא בנאדם שמאיים," אמר ריקו, "אני מסביר לך יפה... ככה שתבין... יש לי חברים ולחברים שלי יש חברים, וכולם יודעים איפה למצוא אותך ואת המשפחה שלך, קאפיש?"
"קאפיש," מִלמל בנדה בחוסר רצון.
"אחלה," חייך ריקו, "ידעתי שיש שם קצת שכל בתוך האגוז שלך. אז אני זז," הוא נפנה ונעלם בחשֵכה.
שתי יריות נשמעו מהכיוון שאליו רץ ריקו, ובנדה החל לרוץ לכיוון דירתו כשהשקיק אחוז בכף ידו הקפוצה.
***

נוכחות המשטרה עוד הורגשה בשכונה ביום המחרת. תמר בן דוד לא הלכה לעבודה בבית הספר התיכון של נרקיס, וגם בנדה לא פתח את המכולת. הם ישבו בדירתה של אילנה ההמומה.
"בחיי שלא חשבתי שהוא יגיע לזה," אמרה תמר בצער, "מי חשב שהוא יסתבך עם משפחת פשע כזו?"
"את חשבת," אמרה אילנה באומללות. "הזהרת אותי עוד לפני החתונה שלא יצא ממנו שום דבר טוב, וגם אמא המסכנה זִכרה לברכה אמרה לי לא להתחתן אתו. אבל אני התעקשתי, ומה יצא לי מזה? בעל פושע!"
"אין לזה שום קשר אלייך," שִכנעה תמר, "ואין לך מה להאשים את עצמך."
"אבל מה אני אעשה עכשיו, תמי?" הפנתה אליה אילנה פנים רטובות מדמעות. "בלי עבודה, עם ילדה בת ארבע ובעל בכלא?"
"קודם כול תפסיקי לרחם על עצמך," אמרה תמר בנחישות. "את בחורה מוכשרת וחכמה. סיימת קורס סַפָּרות וקוסמטיקה לפני שהתחתנת, נכון? כבר שנים את מספרת את כל השכנים בחינם. תפתחי לך עסק ותתחילי להיות עצמאית. בנדה ואני נעזור לך עם מיטל וכל מה שתצטרכי."
"אני אשקיע," אמר בנדה.
"תודה, בנדה," חייכה אילנה מבעד לדמעות, "אבל אולי עדיף שלא תשקיע אם אני רוצה להצליח..."
"יש בזה משהו," אמר בנדה בלי להיעלב, "אבל לפחות אתן לך את המחסן הגדול שצמוד למכולת. תפתחי שם מספרה, ממילא אני לא משתמש בו."
"לא רצית לפתוח שם פלאפל?" שאלה אילנה.
"עדיף שתפתחי שם מספרה," אמרה תמר, "זה יעלה לנו פחות."
"את חושבת שישחררו את ריקו בערבות?" שאל בנדה בתקווה.
כשחזר לדירה בלילה הקודם לא התאפק בנדה והציץ לתוך השקיק. הוא לא הופתע לגלות שם את היהלומים הגנובים. החדשות ברדיו דיווחו על שוד מזוין בבורסת היהלומים. שומר נפצע. היהלומים, כמובן, לא נמצאו על העבריינים שנתפסו ונאמר כי המשטרה עוד מחפשת אותם.
בשלב כלשהו הם ייזכרו בתושב השכונה ששוטט בחצר ויגיעו אליו, חשש בנדה. לא היה דבר שייחל לו כרגע יותר מאשר שריקו ישתחרר וייקח את היהלומים שלו בחזרה.
"ממש לא," אמרה אילנה, "אין סיכוי לשחרור בערבות בשוד מזוין, ובטח לא כזה שמעורבת בו אחת ממשפחות הפשע הידועות ביותר בישראל."
"הוולפים, לא פחות," מִלמל בנדה.
"מי ידע שהוא מכיר אותם בכלל," אמרה אילנה, "לא מבינה איך זה קרה לי."
"והם תפסו את כל החבורה, נכון?" ביקש בנדה לוודא.
"הם היו שלושה עם ריקו," אמרה אילנה. "אחד מהם הוא 'הזאב' עצמו, הבן של הוולפים. הם ייכנסו לכלא לשנים."
"אני מצטער, אילנה," אמר בנדה בכנות, כשהוא שוקל את האפשרויות שעומדות בפניו.
"וריקו דווקא דיבר עליך טובות," אמרה אילנה כשהיא דומעת שוב, "הוא שלח לך דרישת שלום, בנדה."
"באמת?" שאל בנדה בדאגה.
"כן," אמרה אילנה, "תאר לך שהוא אמר שאין בנאדם שהוא סומך עליו יותר ממך, שידאג ליקרים לו מכול, הייתי מתרגשת אם לא הייתי כל כך עצבנית עליו."
"מאוד פואטי," אמרה תמר ביובש, "לא ידעתי שהוא כזה רגיש."
"גם אני לא," אמרה אילנה, "אתה נראה קצת חיוור, אתה מרגיש טוב, בנדה?"
***

"מה קורה, חבר?" אמר "הזאב" והדליק סיגריה.
ריקו לא ענה. הבניינים האפורים והקודרים סגרו על חצר הכלא המכוסה בטון, שבה התגודדו אסירים בחבורות וניסו להתחמם מקרני השמש, שבוששו להופיע ביום הסגרירי עדיין של חודש מרץ.
"מה, אתה כועס עלי?" גיחך "הזאב".
"מה אתה חושב?" זעף ריקו, "בגללך אני כאן, יא מניאק, בגלל ההלשנה שלך."
"קח סיגריה," "הזאב" מסר לריקו את הסיגריה הדולקת והדליק לעצמו חדשה. "מה אתה עושה עניין? לא הייתה לי ברֵרה, אתה יודע איזה גיליון הרשעות יש לי? אם לא הייתי נותן להם את השם שלך הייתי נכנס לעשרים שנה."
"יופי," אמר ריקו במרירות, "ועכשיו שנינו נשב עשרים שנה."
"לא," אמר "הזאב", "עשיתי אִתם דיל ודאגתי גם לך. לא ייתנו לנו יותר מעשר, ומזה יורד שליש."
"בטוח?" שאל ריקו בתקווה, "אולי אם נחזיר את היהלומים יורידו עוד?"
"לא צריך," אמר "הזאב", "אמרתי לך שהדיל סגור. עכשיו תגיד, איפה היהלומים? במקום בטוח?"
"אני מקווה," אמר ריקו, "השארתי אותם אצל חבר."
"עבריין?" שאל "הזאב".
"לא," אמר ריקו. "בעיה?"
"תלוי," הִרהר "הזאב", "שווה להזהיר אותו, אם אתה מבין למה אני מתכוון."
"העברתי לו הודעה," אמר ריקו, "אני מקווה שהוא הבין את המסר."
***

"לאן אתה הולך באמצע הלילה, בנדה?" שאלה תמר.
"שכחתי לסגור את המזגנים במכולת," שיקר בנדה, "אני פוחד שהם יעשו קצר וילכו לי מוצרי החלב. חוץ מזה, חבל על הכסף של החשמל. אני קופץ לכמה רגעים וחוזר."
"מה שלא עושה הראש עושות הרגליים?" חייכה תמר. "תשתדל לא לעשות רעש כשאתה חוזר, אני הולכת לישון. אולי אספיק לנוח קצת לפני שאודי מתעורר."
"אל תדאגי," אמר בנדה, "תישני בשקט, אני אתן לו בקבוק כשאחזור מהמכולת."
"אני אוהבת אותך, בנדה, אתה יודע?" אמרה תמר ברוֹך.
"אני אוהב אותך, יפה שלי," אמר בנדה ונשק למצחה.
***

בנדה מיהר למכולת, כמעט רץ בחפזונו להיפטר מהסחורה הגנובה. בידו אחז באת ובמכוש. הוא החליט לחפור מקום מסתור במחסן. שם יניח את היהלומים וישכח מכל הסיפור עד שריקו יחזור וייקח אותם אליו. הוא נעץ את המפתח בדלת וניסה לסובב אותו, אך לא הצליח. בנדה לחץ על הידית, הדלת הייתה פתוחה.
איזה מפוזר אני, כעס על עצמו, מרוב לחץ שכחתי לנעול. נו טוב, נאנח, מי ייכנס לכאן באמצע הלילה ומה כבר יש לגנוב? בקופה יש אולי חמישים שקלים. מקסימום ייקחו שוקו וארטיק בננה.
בנדה נד בראשו ושלח את ידו למתג החשמל, כשהבחין במעט אור שחדר לחדר מבעד לחריץ מתחת לדלת המחסן הסגורה. גם את האור במחסן שכחתי לכבות? התפלא בנדה, באמת אני מבולבל היום.
הוא שלח את ידו שוב למתג האור כששמע רשרוש מכיוון המחסן, כאילו מישהו גורר שם בפנים ארגזים או שקים.
גנב? בנדה קפא על מקומו בפחד.
"מי שם?" צעק ומיהר להסתתר בין המדפים, אולי מי שנמצא שם ייבהל ויברח. בנדה לא התכוון לחסום לו את דרך המילוט, היו לו כבר מספיק מפגשים עם עולם הפשע ביממה האחרונה.
נשמעה דפיקה חזקה נוספת ואחריה דממה. בנדה שקל אם להתקשר למשטרה ולהזעיק עזרה כשנזכר בשקיק שהיה בכיסו והחליט שבמקרה הזה ובו בלבד, מפגש עם גנב עדיף על מפגש עם שוטר. הוא הרים את האת, פתח בתנועה מהירה את הדלת וניצב בתנוחה מאיימת בפתח.
המחסן היה ריק.
בנדה נכנס בהיסוס והחל לבצע בדיקה יסודית במחסן. הוא הזיז כל ארגז או חבית שיכלו להסתיר אדם. אך לא היה שם איש, והחלון היה מוגף מצדו הפנימי.
"מוזר," אמר בנדה לעצמו בקול רם, "או שיש כאן חולדות מפלצתיות או שדמיינתי. ואולי איזו מכונית עברה והרעש הגיע מאגזוז ישן."
הוא החליט שבִּזבז כבר מספיק זמן יקר, ולאחר שהציץ מהחלון ווידא שאין איש שצופה בו או מסתובב באזור המכולת, החל לעבור לאורך הקירות ולחפש אריח רופף. כאלה לא חסרו. הוא מצא אחד שתמך ברגל הארון הכבד. בנדה הזיז את הארון ועקר את האריח. הוא חפר בחול הקשה שהיה תחתיו ופינה מקום שהספיק לקופסת שימורים ריקה של זיתים, שלתוכה שפך את היהלומים. שלושים יהלומים גדולים ומרשימים היו שם. בנדה סקר אותם בהתפעלות, אחר כך נד בראשו בצער וסגר היטב את הקופסה. לאחר שכיסה אותה בחול השיב את האריח למקומו, העמיד עליו את הארון ופיזר מעט מהאבק שהצטבר על הרצפה, כדי לטשטש סימני תזוזה. הוא נזכר שוב בהלמוט, עוזר המכולת הגרמני שנהג להבריק את המחסן באובססיה בלתי מוסברת. כמה שעות הוא בילה כאן אחרי העבודה, חשב בנדה, ועוד בהתנדבות! הלמוט המסכן, הוא היה מקבל התקף לב אם היה רואה איך המחסן נראה עכשיו.
בנדה התבונן במעשה ידיו בשביעות רצון. לא ניתן היה להבחין כי משהו הוזז או הוטמן במחסן. הוא כיבה את האור מאחוריו, סובב את המפתח במנעול פעמיים, ליתר ביטחון, ונחפז חזרה לביתו ולמיטתו החמה. היהלומים בטוחים ולכן בנדה ומשפחתו בטוחים. וריקו -
שילך לעזאזל!