כשמשה פגש את בודהא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כשמשה פגש את בודהא
מכר
מאות
עותקים
כשמשה פגש את בודהא
מכר
מאות
עותקים

כשמשה פגש את בודהא

4.6 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

ניסים אמון

ניסים אמון (נולד 7 באפריל 1963) מורה למדיטציה, מנחה קבוצות, סופר ומפתח שיטת הטרילותרפיה. לאחר שירותו הצבאי טייל במזרח הרחוק שם הכיר את הבודהיזם. הצטרף למנזר "Hwa Gye Sa" בקוריאה, שם למד בהנחיית זן מאסטר סונג סאן (Seung Sahn). קיבל תואר של Dharma Teacher. לאחר מכן, המשיך ליפן, שם הצטרף לדוג'ו של זן מאסטר נישיג'ימה רושי (G. W. Nishijima) ממסדר Soto Zen.

לימד זן במשך כשנה ב-Multiversity של אושו בפונה, הודו, שם גם נחשף לשיטות טיפוליות המשלבות ריפוי בגישות פסיכולוגיות מערביות, ובראשן גישת הגשטאלט. פרסם מספר ספרים בתחום המדיטציה ומנחה קבוצות וסדנאות. הנחה סדרת טלוויזיה "סוד האושר הפנימי" בערוץ 8. ב-2001 עבר להתגורר באי פארוס שביוון, בו הקים מרכז סדנאות ומדיטציה בשם "טאוס" (Tao's).

היום חי בישראל. 

מספריו:
חוכמת המזרח - 122 פרקי לימוד - על יסודות הפילוסופיה של המזרח הרחוק.
מדיטציה - המדריך הכמעט שלם - בדרך קלילה ומרתקת פורש ניסים אמון את עולם התרגול הרוחני, עושה סדר ומצייר שבילים במפה הגדולה של תרגולי המדיטציה.
סוד האושר הפנימי - טרילותרפיה פריצת הדרך אל הבנת העצמי.
ספר הדהרמה - אוסף של חוכמה בודהיסטית וסודות zen.
זהו זן - פנינים מחוכמת הבודהה, הרהורים, סיפורים מהדרך, ציטוטים ועצות מעשיות ליומיום.
ספר הטאו - תרגום לספר הטאו של לאו צה.
הכל בסדר - ספר ילדים - מאת ניסים אמון וורד לוי-ברזילי. איורים מיה גור. 
חידת הלוטוס - רומן.
אבקת נמר - רומן.
כשמשה פגש את בודהה -  על יהדות ובודהיזם עם נחום לנגנטל, הוצאת ידיעות אחרונות.
לקרוא סינית - לימוד של 100 מילים ראשונות, והבנת ההיגיון של הכתב הסיני. הספר באנגלית.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3k6cf5df

נושאים

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

לפני מספר שנים החליט נחום לנגנטל לבדוק לאן נושבת הרוחניות החילונית. הובילו אותו הסקרנות וגם הדאגה לשלומה של החברה הישראלית המפוצלת. באומץ והעזה החליט לבדוק את אשר יש לחוכמת המזרח להציע. רצה הגורל ובדיוק באותה התקופה לימד ניסים אמון בישראל ונחום שמע עליו ויזם פגישה. למרבה ההפתעה התחברו השניים בקלות, הסקרנות נהפכה לחברות, והשיחות ביניהם למרתקות יותר ויותר. בפגישות ביניהם הם ביקשו לשכנע, אחר כך ניסו להבין, ובסופו של דבר מצאו את עצמם מתענגים על השונה ונדהמים מן המשותף שבין שני העולמות הכל כך רחוקים הללו - היהדות והבודהיזם. אחר כך החליטו לצאת יחד למסע ארוך ולנסות ולגשר בין שתי התורות הרוחניות.השיחות שהם ניהלו היו עלולות לשקוע לתהום הנשייה, אלמלא דב איכנולד, מנכ"ל הוצאת ידיעות אחרונות, שהציב בהן טייפ; ואלמלא יוכי ברנדס, שהפכה את סרטי ההקלטה לספר. והסוף? אתם ודאי שואלים, מה קרה בסוף? ובכן, הסיפור הזה הוא בעצם התחלה של תהליך מורכב ומפתיע, שאין לדעת את סופו. ניסים משלב יהדות במרכז הרוחני שלו ביוון, ונחום קופץ מדי פעם בפעם אל האשרמים במזרח הרחוק. ואילו אנו, הקוראים, זוכים להחזיק בידינו ספר נדיר על יהדות ובודהיזם, שמצליח לשמור על ספונטניות ושפה חיה של שיחה, ובה בעת להיות כל-כך עשיר, עמוק ומחכים.

פרק ראשון

התחלה


אמון: אני פה, מדבר איתך על יהדות, בגלל סבא שלי. בגלל שמעולם לא פגשתי אותו ואולי באמצעותך אבין אותו טוב יותר. סבי, יהודה אמון, היה אדם מאמין שהתפלל כל יום והלך עם כיפה, תרבוש וציצית. הוא חי בירושלים של סוף המאה התשע עשרה, בתקופה שירושלים היתה הלוס אנג'לס של הסהר הפורה. סבא שלו עלה מתורכיה, והם חיו בעיר העתיקה ובבית דיברו לדינו. בירושלים חיו עמים רבים, ערב רב של שבטים ונוודים מכל מיני סוגים ומינים. זו היתה עיר מיוחדת של סוחרים שבאו מכל העולם וצליינים מכמה דתות שבאו במיוחד כדי לחלוק לה כבוד. סבא שלי מסמל תקופה, כי הוא חי בירושלים כשעדיין היתה עיר רב לאומית שלא התנהלה בשפה העברית. בשלב מסוים בחייו הוא נאלץ להפסיק לחבוש את התרבוש התורכי, כי ערבים ויהודים כבר התחילו להתנתק אלה מאלה, והוא היה צריך לחבור לצד אחד. הוא החליף את התרבוש ועבר לחבוש קלפק, שזה כובע דומה, אבל רק של יהודים.
במלחמת העולם הראשונה גייסו אותו לצבא התורכי, וכשחזר כתב את הספר קורותיו של החייל העות'מני יהודה אמון. הספר נמצא אצלי בבית, כולו בכתב רש"י, בכתב ידו המסודר של סבא. גם בצבא התורכי הוא היה יהודי מאוד, ואני רוצה לגלות עליו יותר.
ארבעת הילדים של סבא עזבו את הדת וקראו לעצמם "חופשיים". הם דיברו רק עברית, היו מעורבים במחתרות נגד הבריטים, עסקו בספורט ב"מכב"י צעיר" והתרחקו לגמרי מהיהדות. אני גדלתי בבית עם אבא ששמר בבוידעם סוכר ושמן בשביל המלחמה הבאה, אבל מעולם לא עשה קידוש ולא לקח אותנו לבית הכנסת.
אני הבכור, ובבר המצווה שלי קיבלתי את הטלית של סבא, שנפטר לפני שנולדתי. טלית גדולה, צהובה, עם כתמים ישנים. אחר כך הלכתי איתה בגאווה לבית הכנסת, אמנם בלי אבא, אבל עם הטלית הישנה והתפילין החדשות. רציתי ללמוד את המסתורין. עניין אותי מאוד למצוא את אלוהים, את זה שמעבר. במשך ארבע שנים התפללתי בכל יום וניסיתי ללמוד כמה שיותר, אבל בסופו של דבר התאכזבתי ועזבתי.
גם אמא שלי נולדה בירושלים. אמא שלה, סבתא רוזה, נולדה בחברון. המשפחה שלה הגיעה מבולגריה. לפני הפרעות של חברון אמרו להם השכנים הערבים לברוח. כך יצא שערבים הצילו את סבתא שלי. גם מהצד של אמא שלי כולם היו דתיים. משני הצדדים כולם היו עם כיפה. עד היום אני זוכר שירים מבית הכנסת הספרדי ואיך כל המשפחה היתה מתכנסת בחגים.
בשבילי השיחות האלה על יהדות הן חידה וגעגועים, אבל אני מקווה שנהיה מוכנים לשים הכול על השולחן ולבדוק בעין נקייה לא רק את החיצוניות הציורית של היהדות, אלא גם את האמת הפנימית שלה. אני אשמח לגלות בעזרתך את מה שתמיד חיפשתי ביהדות, אבל אני גם מוכן לגילויים אחרים ומוכן גם לאכזבות. היהדות איננה משהו שהחילונים מרבים לחשוב עליו, אף שלדעתי הם זקוקים להבנה טובה יותר שלה ואינם מודים או אפילו אינם מודעים לכך. אני חייב את זה לסבים שלי, ואני אולי אהיה חייב את זה גם לנכדים שלי.
לנגנטל: נולדתי בבני ברק, בעיר שבראשית דרכה אמנם היו בה חרדים, אבל כמעט כולה היתה ציונית דתית. היום כולה חרדית. הלכתי לבית הספר "תלמוד תורה" בזיכרון מאיר, בית ספר חרדי ששייך לחינוך העצמאי של "אגודת ישראל". בכיתה שלי למדו ילדים מכל שכבות האוכלוסייה: ספרדים, אשכנזים, מעמד גבוה, מעמד נמוך. אז, גם בתוך החברה החרדית עוד לא היו פילוגים, ויותר מזה, רק שלושה ילדים בכיתה הוריהם למדו ב"כולל". כל שאר ההורים עבדו והתפרנסו מעבודה. אבא שלי עורך דין ואמא שלי היתה מורה ומנהלת בית הספר התיכון. ילד אחד - אבא שלו היה בנקאי, וילד אחר - אבא שלו היה ירקן. כולם עבדו, היו אנשי עמל. אבל היום כמעט כל האנשים מהכיתה שלי לומדים תורה וזה מקצועם, והם מתפרנסים מן הצדקה ומן התמיכה הממשלתית. זה חלק מהתהליך שעבר על נוף ילדותי. החברה הבני ברקית הפכה מחברה שחיה ועומלת לפרנסתה תוך כדי "רדיפה" אחר לימוד התורה, לחברה שלימוד התורה בה הוא כבר מקצועני, ופרנסה הס מלהזכיר.
אמא שלי נולדה בבני ברק, אבל ההורים שלה באו מפולין. גם אבא שלי נולד בפולין. לפני כמה שנים נסעתי לשם עם ההורים שלי. ראינו את הבית של אבא, ולאחר מכן נסענו בנתיב של המשפחה שלו לרוסיה. טסנו לסיביר, למחנה עבודת פרך שסטאלין זרק אותם אליו. שם נהרגו רבים מבני משפחתי. הנושא של שואה, סבל, גלות, טבוע מאוד במחשבות ובאישיות שלי.
לדת יש בשבילי שתי משמעויות: איפה אני עומד מול אלוהים והמצוות שלו; ובמישור כללי יותר - איך אני עומד מול המציאות הישראלית, המציאות של חברה יהודית במדינה מתחדשת. תפישת העולם הדתית שהתחנכתי עליה שואלת בין השאר איך להגיע למצב שמדינת ישראל תהיה חלק מתהליך הגאולה, ולכן הפן הציבורי והפן האישי של היותי אדם דתי שזורים מאוד זה בזה.
הרעיון לספר הזה נולד כשהייתי בתאילנד. בבית חב"ד בבנגקוק ראיתי חבר'ה צעירים שאחזו סידור בידיים לראשונה בחייהם. שאלתי את עצמי: איך זה קרה? למה נכשלנו? במדינת ישראל חיים הרבה אנשים דתיים. אנחנו הדתיים היינו יכולים להתחבר לכל החברה הישראלית, אבל התרחקנו מהחברה החילונית. החילונים נוסעים לחפש תורות רוחניות במזרח. הרבה אנשים נתפסים שם לתופעות רוחניות - יש כאלה שנתפסים באמת ויש כאלה שזה חלק מהפוזה שלהם. יש כאלה שפתאום מוצאים שיש אלוהים יהודי, או מגלים שיש מחזור תפילה ביום כיפור. בבנגקוק, דווקא שם, כשהם רואים את כל המקדשים למיניהם וחווים כל מיני חוויות מיסטיות, הם מתחילים לחפש את היהדות.
מאז הפך העניין אצלי לאובססיה. ביקרתי במרכזים של הישראלים במזרח הרחוק כמו בנגקוק בתאילנד, דְהַרַמְסָאלָה שבהודו, לַדַאק ה"טיבטית" שבהודו, וגם את גוֹאָה לא פספסתי. ביקרתי במקדשים בודהיסטיים, במקדשים הינדיים ובמקדשי שינטו, ושוחחתי שם עם הנזירים ועם המאסטרים. כך מצאתי את עצמי בוויטנאם ובקמבודיה, בהודו על חלקיה השונים, בטייוואן, בסין וביפן. ניסיתי לבחון לעומק מה קורה לאנשים חילונים בהתעוררות הרוחנית, למה הם מחפשים את זה דווקא שם, והאם אנחנו הדתיים אשמים שהם אינם מחפשים את זה אצלנו. התחלתי גם לשאול את עצמי למה חבר'ה דתיים בני גילם של הילדים שלי מורידים כיפות ונעשים חילונים. הם מורידים כיפה ונוסעים למזרח, מורידים כיפה ונוסעים לדרום אמריקה. מה הם מחפשים שם? למה הם החליטו לנטוש אותנו? כשראיתי את התופעות האלה החלטתי לבחון את הרוחניות בתורות המזרחיות ולנסות לברר מה היא נותנת לצעירים ישראלים. כך נולד הספר.

 

ניסים אמון

ניסים אמון (נולד 7 באפריל 1963) מורה למדיטציה, מנחה קבוצות, סופר ומפתח שיטת הטרילותרפיה. לאחר שירותו הצבאי טייל במזרח הרחוק שם הכיר את הבודהיזם. הצטרף למנזר "Hwa Gye Sa" בקוריאה, שם למד בהנחיית זן מאסטר סונג סאן (Seung Sahn). קיבל תואר של Dharma Teacher. לאחר מכן, המשיך ליפן, שם הצטרף לדוג'ו של זן מאסטר נישיג'ימה רושי (G. W. Nishijima) ממסדר Soto Zen.

לימד זן במשך כשנה ב-Multiversity של אושו בפונה, הודו, שם גם נחשף לשיטות טיפוליות המשלבות ריפוי בגישות פסיכולוגיות מערביות, ובראשן גישת הגשטאלט. פרסם מספר ספרים בתחום המדיטציה ומנחה קבוצות וסדנאות. הנחה סדרת טלוויזיה "סוד האושר הפנימי" בערוץ 8. ב-2001 עבר להתגורר באי פארוס שביוון, בו הקים מרכז סדנאות ומדיטציה בשם "טאוס" (Tao's).

היום חי בישראל. 

מספריו:
חוכמת המזרח - 122 פרקי לימוד - על יסודות הפילוסופיה של המזרח הרחוק.
מדיטציה - המדריך הכמעט שלם - בדרך קלילה ומרתקת פורש ניסים אמון את עולם התרגול הרוחני, עושה סדר ומצייר שבילים במפה הגדולה של תרגולי המדיטציה.
סוד האושר הפנימי - טרילותרפיה פריצת הדרך אל הבנת העצמי.
ספר הדהרמה - אוסף של חוכמה בודהיסטית וסודות zen.
זהו זן - פנינים מחוכמת הבודהה, הרהורים, סיפורים מהדרך, ציטוטים ועצות מעשיות ליומיום.
ספר הטאו - תרגום לספר הטאו של לאו צה.
הכל בסדר - ספר ילדים - מאת ניסים אמון וורד לוי-ברזילי. איורים מיה גור. 
חידת הלוטוס - רומן.
אבקת נמר - רומן.
כשמשה פגש את בודהה -  על יהדות ובודהיזם עם נחום לנגנטל, הוצאת ידיעות אחרונות.
לקרוא סינית - לימוד של 100 מילים ראשונות, והבנת ההיגיון של הכתב הסיני. הספר באנגלית.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3k6cf5df

עוד על הספר

נושאים

כשמשה פגש את בודהא ניסים אמון

התחלה


אמון: אני פה, מדבר איתך על יהדות, בגלל סבא שלי. בגלל שמעולם לא פגשתי אותו ואולי באמצעותך אבין אותו טוב יותר. סבי, יהודה אמון, היה אדם מאמין שהתפלל כל יום והלך עם כיפה, תרבוש וציצית. הוא חי בירושלים של סוף המאה התשע עשרה, בתקופה שירושלים היתה הלוס אנג'לס של הסהר הפורה. סבא שלו עלה מתורכיה, והם חיו בעיר העתיקה ובבית דיברו לדינו. בירושלים חיו עמים רבים, ערב רב של שבטים ונוודים מכל מיני סוגים ומינים. זו היתה עיר מיוחדת של סוחרים שבאו מכל העולם וצליינים מכמה דתות שבאו במיוחד כדי לחלוק לה כבוד. סבא שלי מסמל תקופה, כי הוא חי בירושלים כשעדיין היתה עיר רב לאומית שלא התנהלה בשפה העברית. בשלב מסוים בחייו הוא נאלץ להפסיק לחבוש את התרבוש התורכי, כי ערבים ויהודים כבר התחילו להתנתק אלה מאלה, והוא היה צריך לחבור לצד אחד. הוא החליף את התרבוש ועבר לחבוש קלפק, שזה כובע דומה, אבל רק של יהודים.
במלחמת העולם הראשונה גייסו אותו לצבא התורכי, וכשחזר כתב את הספר קורותיו של החייל העות'מני יהודה אמון. הספר נמצא אצלי בבית, כולו בכתב רש"י, בכתב ידו המסודר של סבא. גם בצבא התורכי הוא היה יהודי מאוד, ואני רוצה לגלות עליו יותר.
ארבעת הילדים של סבא עזבו את הדת וקראו לעצמם "חופשיים". הם דיברו רק עברית, היו מעורבים במחתרות נגד הבריטים, עסקו בספורט ב"מכב"י צעיר" והתרחקו לגמרי מהיהדות. אני גדלתי בבית עם אבא ששמר בבוידעם סוכר ושמן בשביל המלחמה הבאה, אבל מעולם לא עשה קידוש ולא לקח אותנו לבית הכנסת.
אני הבכור, ובבר המצווה שלי קיבלתי את הטלית של סבא, שנפטר לפני שנולדתי. טלית גדולה, צהובה, עם כתמים ישנים. אחר כך הלכתי איתה בגאווה לבית הכנסת, אמנם בלי אבא, אבל עם הטלית הישנה והתפילין החדשות. רציתי ללמוד את המסתורין. עניין אותי מאוד למצוא את אלוהים, את זה שמעבר. במשך ארבע שנים התפללתי בכל יום וניסיתי ללמוד כמה שיותר, אבל בסופו של דבר התאכזבתי ועזבתי.
גם אמא שלי נולדה בירושלים. אמא שלה, סבתא רוזה, נולדה בחברון. המשפחה שלה הגיעה מבולגריה. לפני הפרעות של חברון אמרו להם השכנים הערבים לברוח. כך יצא שערבים הצילו את סבתא שלי. גם מהצד של אמא שלי כולם היו דתיים. משני הצדדים כולם היו עם כיפה. עד היום אני זוכר שירים מבית הכנסת הספרדי ואיך כל המשפחה היתה מתכנסת בחגים.
בשבילי השיחות האלה על יהדות הן חידה וגעגועים, אבל אני מקווה שנהיה מוכנים לשים הכול על השולחן ולבדוק בעין נקייה לא רק את החיצוניות הציורית של היהדות, אלא גם את האמת הפנימית שלה. אני אשמח לגלות בעזרתך את מה שתמיד חיפשתי ביהדות, אבל אני גם מוכן לגילויים אחרים ומוכן גם לאכזבות. היהדות איננה משהו שהחילונים מרבים לחשוב עליו, אף שלדעתי הם זקוקים להבנה טובה יותר שלה ואינם מודים או אפילו אינם מודעים לכך. אני חייב את זה לסבים שלי, ואני אולי אהיה חייב את זה גם לנכדים שלי.
לנגנטל: נולדתי בבני ברק, בעיר שבראשית דרכה אמנם היו בה חרדים, אבל כמעט כולה היתה ציונית דתית. היום כולה חרדית. הלכתי לבית הספר "תלמוד תורה" בזיכרון מאיר, בית ספר חרדי ששייך לחינוך העצמאי של "אגודת ישראל". בכיתה שלי למדו ילדים מכל שכבות האוכלוסייה: ספרדים, אשכנזים, מעמד גבוה, מעמד נמוך. אז, גם בתוך החברה החרדית עוד לא היו פילוגים, ויותר מזה, רק שלושה ילדים בכיתה הוריהם למדו ב"כולל". כל שאר ההורים עבדו והתפרנסו מעבודה. אבא שלי עורך דין ואמא שלי היתה מורה ומנהלת בית הספר התיכון. ילד אחד - אבא שלו היה בנקאי, וילד אחר - אבא שלו היה ירקן. כולם עבדו, היו אנשי עמל. אבל היום כמעט כל האנשים מהכיתה שלי לומדים תורה וזה מקצועם, והם מתפרנסים מן הצדקה ומן התמיכה הממשלתית. זה חלק מהתהליך שעבר על נוף ילדותי. החברה הבני ברקית הפכה מחברה שחיה ועומלת לפרנסתה תוך כדי "רדיפה" אחר לימוד התורה, לחברה שלימוד התורה בה הוא כבר מקצועני, ופרנסה הס מלהזכיר.
אמא שלי נולדה בבני ברק, אבל ההורים שלה באו מפולין. גם אבא שלי נולד בפולין. לפני כמה שנים נסעתי לשם עם ההורים שלי. ראינו את הבית של אבא, ולאחר מכן נסענו בנתיב של המשפחה שלו לרוסיה. טסנו לסיביר, למחנה עבודת פרך שסטאלין זרק אותם אליו. שם נהרגו רבים מבני משפחתי. הנושא של שואה, סבל, גלות, טבוע מאוד במחשבות ובאישיות שלי.
לדת יש בשבילי שתי משמעויות: איפה אני עומד מול אלוהים והמצוות שלו; ובמישור כללי יותר - איך אני עומד מול המציאות הישראלית, המציאות של חברה יהודית במדינה מתחדשת. תפישת העולם הדתית שהתחנכתי עליה שואלת בין השאר איך להגיע למצב שמדינת ישראל תהיה חלק מתהליך הגאולה, ולכן הפן הציבורי והפן האישי של היותי אדם דתי שזורים מאוד זה בזה.
הרעיון לספר הזה נולד כשהייתי בתאילנד. בבית חב"ד בבנגקוק ראיתי חבר'ה צעירים שאחזו סידור בידיים לראשונה בחייהם. שאלתי את עצמי: איך זה קרה? למה נכשלנו? במדינת ישראל חיים הרבה אנשים דתיים. אנחנו הדתיים היינו יכולים להתחבר לכל החברה הישראלית, אבל התרחקנו מהחברה החילונית. החילונים נוסעים לחפש תורות רוחניות במזרח. הרבה אנשים נתפסים שם לתופעות רוחניות - יש כאלה שנתפסים באמת ויש כאלה שזה חלק מהפוזה שלהם. יש כאלה שפתאום מוצאים שיש אלוהים יהודי, או מגלים שיש מחזור תפילה ביום כיפור. בבנגקוק, דווקא שם, כשהם רואים את כל המקדשים למיניהם וחווים כל מיני חוויות מיסטיות, הם מתחילים לחפש את היהדות.
מאז הפך העניין אצלי לאובססיה. ביקרתי במרכזים של הישראלים במזרח הרחוק כמו בנגקוק בתאילנד, דְהַרַמְסָאלָה שבהודו, לַדַאק ה"טיבטית" שבהודו, וגם את גוֹאָה לא פספסתי. ביקרתי במקדשים בודהיסטיים, במקדשים הינדיים ובמקדשי שינטו, ושוחחתי שם עם הנזירים ועם המאסטרים. כך מצאתי את עצמי בוויטנאם ובקמבודיה, בהודו על חלקיה השונים, בטייוואן, בסין וביפן. ניסיתי לבחון לעומק מה קורה לאנשים חילונים בהתעוררות הרוחנית, למה הם מחפשים את זה דווקא שם, והאם אנחנו הדתיים אשמים שהם אינם מחפשים את זה אצלנו. התחלתי גם לשאול את עצמי למה חבר'ה דתיים בני גילם של הילדים שלי מורידים כיפות ונעשים חילונים. הם מורידים כיפה ונוסעים למזרח, מורידים כיפה ונוסעים לדרום אמריקה. מה הם מחפשים שם? למה הם החליטו לנטוש אותנו? כשראיתי את התופעות האלה החלטתי לבחון את הרוחניות בתורות המזרחיות ולנסות לברר מה היא נותנת לצעירים ישראלים. כך נולד הספר.