זרמים באביב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זרמים באביב

זרמים באביב

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: פטר קריקסנוב
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 179 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 59 דק'

תקציר

הספר זרמים באביב מבוסס בחלקו על פרשת אהבתו המתמשכת של איוואן טורגנייב אל הזמרת הצרפתייה פּוֹלין ויארדוֹ. טורגנייב התפטר ב-1845 מעבודתו בלשכת שר הפנים ברוסיה ככל הנראה בעיקר בגלל התאהבותו בה.
המפגש עמה שינה את חייו ולמרות שהייתה נשואה, נסע בעקבותיה אל מחוץ למולדתו, והתגורר עמה ועם בעלה. אין יודעים האם אהבתו אליה הגיעה אי-פעם לידי מימוש.
"אח, זהו רומן אהבה אמיתי, אם קיים בכלל דבר כזה!" כתב הסופר גוסטב פלובר לידידו איוואן טוּרגֶניֶיב על הנובלה זרמים באביב. ובאמת, אהבתו הראשונה של סאנין, צעיר רוסי המטייל באירופה,ראויה לשמה: היא תמימה ורוחנית, בוערת וגחמנית, ומציתה את כל ישותו.
בערב האחרון בטיולו, סאנין נקלע לקונדיטוריה של משפחת רוֹזֶלי, שם הוא פוגש את גֶ'מה היפה. הוא מחמיץ את הרכבת לפטרבורג ומבלה את הימים הבאים עם משפחת רוזלי.
סאנין האבירי הופך לגיבורם של ג'מה ואחיה הקטן, וכאשר היא מבטלת את אירוסיה לזבן ראשי בחנות בדים גדולה, אין מאושר ממנו. הוא מחליט למכור את אחוזתו שברוסיה ולפתוח בחיים חדשים. אבל כשהוא פוגש את הקונה, מריה פּוֹלוֹזוֹבָה, אשת חברו מימי הלימודים, הוא נופל טרף לתשוקות אפלות.
איוואן טוּרגֶניֶיב (1883-1818), מענקי הספרות הרוסית במאה ה-19, נולד למשפחת אצולה רוסית עתיקת יומין והיה הראשון בסופרי רוסיה שזכה להכרה ולהצלחה במערב. עם מעריציו וידידיו נמנו גוסטב פלובר והנרי ג'יימס, אשר ראה בו אחד ממבשרי המודרניזם.
הנודע בספריו הוא הרומן "אבות ובנים" (1862). זרמים באביב ראה אור לראשונה ב-1872. ב-1952 תורגם הספר לראשונה לשפה העברית, על ידי מ.ז. ולפובסקי (הוצאת הקיבוץ המאוחד). כעת מוגש הספר לקורא העברי בתרגום חדש של מתרגם ספרות המופת הרוסית פטר קריקסונוב.

פרק ראשון


שנים עליזות -
ימי אושר וזיו -
חלפו נחפזות
כזרמים באביב!
מתוך רומנסה ישנה
 
הוא חזר אל חדר עבודתו אחרי השעה אחת בלילה. שילח את המשרת שהדליק את הנרות, ולאחר שהטיל עצמו לכורסה על יד האח, הליט את פניו בשתי ידיו.
מעולם לא הרגיש עייפות כזאת, בגופו ובנפשו כאחד. ערב שלם בילה בחברת גברות נעימות וגברים משכילים; אחדות מן הגברות היו יפות, וכמעט כל הגברים הצטיינו בחוכמתם ובכישרונותיהם - וגם הוא עצמו שוחח איתם בהצלחה יתרה ואפילו הבריק בדיבורו... ולמרות כל זה, אותו taedium vitae,[1] שכבר בני רומא העתיקה דיברו עליו - אותו "תיעוב כלפי החיים" - מעולם לא השתלט עליו בעוצמה כה ניצחת; לא חנק אותו כך מעולם. אילו היה קצת יותר צעיר - היה פורץ בבכי בגלל התפלוּת, הכעס, השיממון: מרירות ארסית וצורבת, כמרירותה של הלענה, מילאה את כל נשמתו. דבר מה טורדני־ומאוס, דוחה־ומכביד הקיפוֹ מכל העברים כמו לֵיל סתיו חשוך; והוא לא ידע כיצד ייפטר מן החושך הזה, מן המרירות הזאת. לא היה טעם לסמוך על השינה: הוא ידע שלא יירדם.
והוא שקע בהרהורים... לֵאים, איטיים ורעים.
הוא הרהר בהבלוּת, במיותרוּת ובזיוף הנדוש שבכל האנושי. כל גיליו חלפו עתה זה אחר זה מול עיני רוחו (לו עצמו מלאו לא מכבר חמישים ושתיים שנים) - ושום גיל לא יצא נקי מלפניו. בכל אחד ואחד מהם - אותה הרקה ריקנית מכלי אל כלי, אותה טחינת קמח טחון, אותו פיתוי עצמי מתחסד למחצה ובה בעת מודע למחצה - ישתעשע התינוק במה שישתעשע, ובלבד שלא יבכה - ואז פתאום, כרעם ביום בהיר, תנחת עליך הזִקנה, ויחד איתה - אותו פחד מוות מתגבר והולך, המאכּל ומכרסם בכול... ואז - טְראח, לתוך התהום! ועוד טוב אם כך ייראה משחקם של החיים! כי הרי סביר מאוד שלפני בוא הסוף יתפשטו המחלות והסבל בגוף כולו כחלודה על פני ברזל... ים החיים לא הצטייר בעיניו גועש כולו בגלים סוערים כפי שמתארים אותו המשוררים; לא, הוא דמיין לעצמו את הים הזה רוגע וחלק ללא קמט, חסר כל תנועה ושקוף עד לקרקעית החשוכה; הוא עצמו יושב בסירה קטנה ומתנדנדת - ושם, בקרקעית החשוכה הזאת, הגדושה בטיט, בקושי נראות - כמו דגי ענק - המפלצות המכוערות: כל פגעי החיים, המחלות, הצער, הטירוף, העוני, העיוורון... הוא מסתכל, והנה אחת המפלצות מסתמנת לה באפלה, עולה עוד ועוד אל פני המים, נראית ברורה יותר, ברורה להחליא יותר ויותר... עוד רגע קט - וכלי השיט הקל שהיא דוחפת בגבה יתהפך! אבל הנה היא שוב כמו דוהה, מתרחקת, צוללת אל הקרקעית - ורובצת לה שם, מתנועעת קלות במעמקים... אבל יום הפקודה יבוא - והיא תהפוך את הסירה.
הוא טלטל את ראשו, קם בקפיצה מן הכורסה, התהלך בחדר פעם־פעמיים מקיר אל קיר, ישב אל שולחן הכתיבה, הוציא מגירה אחר מגירה והתחיל לחטט בניירותיו ובמכתבים הישנים אשר רובם נכתבו בידי נשים. הוא עצמו לא ידע לשם מה עשה זאת: הוא לא חיפש דבר אלא סתם ביקש לפטור את עצמו על ידי עיסוק כלשהו מן המחשבות שעינו אותו. מששלף כמה מכתבים שבחר באקראי (בתוך אחד מהם התגלה פרח יבש אשר סביבו נקשר סרט דהוי) - משך בכתפיו, ולאחר ששלח מבט אל האח השליכם הצידה, מן הסתם מתוך כוונה לשרוף את כל דברי ההבל המיותרים האלה. הוא הכניס בבהילות את ידיו פעם למגירה זו ופעם לאחרת, ופתאום פקח את עיניו לרווחה, ולאחר שהוציא לאִטו קופסה מתומנת לא גדולה, מעוצבת בסגנון ישן, הרים לאִטו את המכסה שלה. בתוך הקופסה, תחת שכבה כפולה של נייר כותנה מצהיב, היה מונח צלב קטן, עשוי מאבן הגְרַנַט.
כמה רגעים התבונן בצלבון הזה באי־הבנה - ופתאום פלט צעקה חלושה... ספק צער ספק שמחה הצטיירו בפניו. הבעה כזאת עולה על פניו של אדם שמזדמן לו לפגוש באורַח לא צפוי אדם שאותו לא ראה מזמן, אשר אהב אהבת נפש בעבר, והוא מופיע עתה מול עיניו במפתיע, אותו אדם עצמו - ובה בעת אדם שהשנים שינו אותו כליל.
הוא קם - וחזר אל האח ושוב ישב בכורסה - ושוב הליט את פניו בידיו... "אבל מדוע היום? מדוע דווקא היום?" חשב, והעלה בזיכרונו אירועים רבים שאירעו וחלפו זה כבר.
הוא נזכר...
אבל קודם כול יש לומר את שמו, את שם אביו ואת שם משפחתו. קראו לו סאנין, דְמיטְרי פּאוְולוביץ'.

עוד על הספר

  • תרגום: פטר קריקסנוב
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 179 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 59 דק'
זרמים באביב איוואן טורגנייב


שנים עליזות -
ימי אושר וזיו -
חלפו נחפזות
כזרמים באביב!
מתוך רומנסה ישנה
 
הוא חזר אל חדר עבודתו אחרי השעה אחת בלילה. שילח את המשרת שהדליק את הנרות, ולאחר שהטיל עצמו לכורסה על יד האח, הליט את פניו בשתי ידיו.
מעולם לא הרגיש עייפות כזאת, בגופו ובנפשו כאחד. ערב שלם בילה בחברת גברות נעימות וגברים משכילים; אחדות מן הגברות היו יפות, וכמעט כל הגברים הצטיינו בחוכמתם ובכישרונותיהם - וגם הוא עצמו שוחח איתם בהצלחה יתרה ואפילו הבריק בדיבורו... ולמרות כל זה, אותו taedium vitae,[1] שכבר בני רומא העתיקה דיברו עליו - אותו "תיעוב כלפי החיים" - מעולם לא השתלט עליו בעוצמה כה ניצחת; לא חנק אותו כך מעולם. אילו היה קצת יותר צעיר - היה פורץ בבכי בגלל התפלוּת, הכעס, השיממון: מרירות ארסית וצורבת, כמרירותה של הלענה, מילאה את כל נשמתו. דבר מה טורדני־ומאוס, דוחה־ומכביד הקיפוֹ מכל העברים כמו לֵיל סתיו חשוך; והוא לא ידע כיצד ייפטר מן החושך הזה, מן המרירות הזאת. לא היה טעם לסמוך על השינה: הוא ידע שלא יירדם.
והוא שקע בהרהורים... לֵאים, איטיים ורעים.
הוא הרהר בהבלוּת, במיותרוּת ובזיוף הנדוש שבכל האנושי. כל גיליו חלפו עתה זה אחר זה מול עיני רוחו (לו עצמו מלאו לא מכבר חמישים ושתיים שנים) - ושום גיל לא יצא נקי מלפניו. בכל אחד ואחד מהם - אותה הרקה ריקנית מכלי אל כלי, אותה טחינת קמח טחון, אותו פיתוי עצמי מתחסד למחצה ובה בעת מודע למחצה - ישתעשע התינוק במה שישתעשע, ובלבד שלא יבכה - ואז פתאום, כרעם ביום בהיר, תנחת עליך הזִקנה, ויחד איתה - אותו פחד מוות מתגבר והולך, המאכּל ומכרסם בכול... ואז - טְראח, לתוך התהום! ועוד טוב אם כך ייראה משחקם של החיים! כי הרי סביר מאוד שלפני בוא הסוף יתפשטו המחלות והסבל בגוף כולו כחלודה על פני ברזל... ים החיים לא הצטייר בעיניו גועש כולו בגלים סוערים כפי שמתארים אותו המשוררים; לא, הוא דמיין לעצמו את הים הזה רוגע וחלק ללא קמט, חסר כל תנועה ושקוף עד לקרקעית החשוכה; הוא עצמו יושב בסירה קטנה ומתנדנדת - ושם, בקרקעית החשוכה הזאת, הגדושה בטיט, בקושי נראות - כמו דגי ענק - המפלצות המכוערות: כל פגעי החיים, המחלות, הצער, הטירוף, העוני, העיוורון... הוא מסתכל, והנה אחת המפלצות מסתמנת לה באפלה, עולה עוד ועוד אל פני המים, נראית ברורה יותר, ברורה להחליא יותר ויותר... עוד רגע קט - וכלי השיט הקל שהיא דוחפת בגבה יתהפך! אבל הנה היא שוב כמו דוהה, מתרחקת, צוללת אל הקרקעית - ורובצת לה שם, מתנועעת קלות במעמקים... אבל יום הפקודה יבוא - והיא תהפוך את הסירה.
הוא טלטל את ראשו, קם בקפיצה מן הכורסה, התהלך בחדר פעם־פעמיים מקיר אל קיר, ישב אל שולחן הכתיבה, הוציא מגירה אחר מגירה והתחיל לחטט בניירותיו ובמכתבים הישנים אשר רובם נכתבו בידי נשים. הוא עצמו לא ידע לשם מה עשה זאת: הוא לא חיפש דבר אלא סתם ביקש לפטור את עצמו על ידי עיסוק כלשהו מן המחשבות שעינו אותו. מששלף כמה מכתבים שבחר באקראי (בתוך אחד מהם התגלה פרח יבש אשר סביבו נקשר סרט דהוי) - משך בכתפיו, ולאחר ששלח מבט אל האח השליכם הצידה, מן הסתם מתוך כוונה לשרוף את כל דברי ההבל המיותרים האלה. הוא הכניס בבהילות את ידיו פעם למגירה זו ופעם לאחרת, ופתאום פקח את עיניו לרווחה, ולאחר שהוציא לאִטו קופסה מתומנת לא גדולה, מעוצבת בסגנון ישן, הרים לאִטו את המכסה שלה. בתוך הקופסה, תחת שכבה כפולה של נייר כותנה מצהיב, היה מונח צלב קטן, עשוי מאבן הגְרַנַט.
כמה רגעים התבונן בצלבון הזה באי־הבנה - ופתאום פלט צעקה חלושה... ספק צער ספק שמחה הצטיירו בפניו. הבעה כזאת עולה על פניו של אדם שמזדמן לו לפגוש באורַח לא צפוי אדם שאותו לא ראה מזמן, אשר אהב אהבת נפש בעבר, והוא מופיע עתה מול עיניו במפתיע, אותו אדם עצמו - ובה בעת אדם שהשנים שינו אותו כליל.
הוא קם - וחזר אל האח ושוב ישב בכורסה - ושוב הליט את פניו בידיו... "אבל מדוע היום? מדוע דווקא היום?" חשב, והעלה בזיכרונו אירועים רבים שאירעו וחלפו זה כבר.
הוא נזכר...
אבל קודם כול יש לומר את שמו, את שם אביו ואת שם משפחתו. קראו לו סאנין, דְמיטְרי פּאוְולוביץ'.