ספר המסעות

פרק ראשון: קורס מזורז בבית-מדרשו של ינשוף יהודי שפוף: איך? מתי? לאן? לשם מה?
 

כל אדם שפוי־בדעתו חולם על מסעות בעולם, הכול שואפים לגלות מדי פעם בפעם שבטים נשכחים, הכול מתים לצאת בהזדמנות אל ארצות לא־נודעות. הישראלי המצוי אינו חולם, אינו שואף ואינו מת למות. הוא נוסע. ולא מדי פעם בפעם אלא תמיד ובכל הזדמנות. במיוחד בחודשי הקיץ, בבוא השרב. או השרברב. או הרבי מסטמאר, או מי שלא יהיה, בכל מקרה הוא נוסע.
למה? השד יודע. אולי באמת מזג־האוויר הסובטרופי שלנו מאיץ בו לזוז, החום והלחות הבלתי־נסבלים כמעט כמו בניו־יורק, בלונדון ובפריז בחודשי הקיץ. אזרח המדינה מסתכל בראי ואומר לעצמו: "אני מתחיל להידמות לתצלום בדרכון שלי, הגיעה אפוא העת לנסוע".
והוא נוסע.
גם הרקע הפסיכולוגי איננו חסר לו, כמובן. כידוע נולדו מרבית אזרחי ארצנו בניכר, ובחרו מרצונם הטוב באי הקטן שלנו בתור מולדתם החדשה. לאור עובדה זו בהחלט אפשר להבין, שמעת לעת הם יוצאים החוצה, כדי לבדוק באופן אישי, כלום בחירתם נכונה היתה.
אם כן, הרוב נוסעים.
למותר להוסיף כאן, שהסיבה העיקרית לזרימת עם ישראל אל המרחבים, היא בכל־זאת התנגדותה הנמרצת של ממשלת ישראל לנסיעות שכאלה.
אומנם גישת השלטונות מושתתת על מקורותינו. התנ"ך, אשר משום־מה תמיד מצדד בעמדת הממסד, מציין במפורש כי הריבונו־של־עולם העניש בשעתו את קין, עקב התקרית ההיא על־ידי הפיכתו לתייר. "נע ונד תהיה", פסק הקדוש־ברוך־הוא, וקין נאנח: "גדול עווני מנשוא". הנה כי כן, טוענים אפוא עסקנינו הטובים, הפורום המוסמך ביותר מגנה בפומבי את יצר הנדידה היהודית.
והם נוסעים.
כלומר, העסקנים.
זה מה שנקרא, דרך אגב, איזון עדין: שיזרמו אלינו משתי כנפות תבל רבבות התיירים על שפע מטבע־חוצם המבורך, ואילו מארצנו יצא כנגדם נחשול אדיר של שרי־ממשלה. אומנם ההגינות מחייבת להוסיף, שגם המיעוט באוכלוסייה, אשר משום־מה טרם הצטרף למעמד הפקידים השלט, גם הם רשאים עקרונית לצאת לחוץ־לארץ, אם אינם מתביישים לבזבז את הדולרים הירוקים בדיוק באותו מקום שבו הכסף שנוּרר, ואם ידם משגת לשלם את מס־הנסיעות הגואה...
אז אנחנו נוסעים, כולנו.
ברם בטרם נצא מתוך המרחב השמי הקטן שלנו אל העולם האנטישמי הגדול, מן הדין הוא להצטייד במספר עקרונות־יסוד של הניידות המקצועית.
 
*
 
אני כשלעצמי עודי זוכר, שלקראת הגחתי הראשונה אל מעבר גבולות המדינה נזדמן לי לשוחח עם קשיש אחד מיוחד במינו, אשר הקדיש את מרבית ימיו למסעות ברחבי־תבל. בתוך צריף רעוע בגבולות יפו מצאתי את הקשיש הנודד, חצי עיוור אך מלא וגדוש חוכמה, מעין ינשוף יהודי זקן בפיג'מה. קראו לו, כמובן, ליפשיץ. "מאסטרו", שיטחתי לפניו את כל חוסר־נסיוני המשווע, "איך? מתי? לאן? לשם מה?..."
"נלך נא לפי סולם העדיפויות", הציע הינשוף ליפשיץ, "נפתח את השיעור שלנו בגורם המרכזי בתחום התיירות, הרי הוא הכסף. אומנם קיימים ספרים לועזיים המייעצים, כיצד תוכל לנסוע ברחבי תבל בחמישה דולרים ליום, אבל לפי מיטב שיפוטי זה אפשרי אך ורק בקוטב הצפוני, שבו כידוע נמשך היום שעה וחצי בלבד. במקומות אחרים בעולם אתה צריך נזילות. לא בגלל המחירים הגבוהים, אלא משום שבחוץ אינך יכול לארגן לך הלוואות, וכרטיסי־האשראי הם בלתי־חוקיים בקיץ. ואל תגיד לי עכשיו, בני היקר, שאתה תשיג איך־שהוא תוספת לתקציבך, מפני שאין בחוץ־לארץ איכשהו, איך־שהוא אין".
"רבי", רחשתי, "אני יודע לנגן על אקורדיון".
"אטריות", הביע הקשיש את דעתו, "אתה יודע לנגן רק פה ביפו. בחוץ אינך מסוגל אלא להאזין לצלילי כינורו של צועני מזדקן במסעדות פסבדו־הונגריות ליגה ג'. הכסף הממשי שיש לך נמצא בירכתי כיס מעילך, סגור היטב בסיכת־ביטחון, הדוקרת את האצבע שלך כל־אימת שאתה בודק, אם הדולרים עוד במקומם. סיכה זו היא הביטחון היחיד שיש לך בסביבה עוינת. אל תפתח אותה אלא לשם רכישת מלאי של מזון, וגם זאת תעשה ברגש. לעולם, אני חוזר ומדגיש, בני, לעולם אל תסור למסעדה, שבה משרת אותך יותר ממלצר אחד רזה. ואם אתה רואה נרות על השולחנות, הימלט על נפשך כל עוד אפשרי הדבר. בכוח אותו היגיון עצמו שא את רגליך במנוסה כל פעם שמוגש לך תפריט כתוב בצרפתית בלבד. גם בצרפת. אם ביצה קשה מצוינת במסעדה פריזאית כ־'Canapes doeufs au sel a la Chateaubriand', ברח בצעקה צרודה אל תוך אפלת הצהריים. ועוד משהו, בני: אל תיפול במלכודת של המקרוני האיטלקי. אל תנסה לסובב עשרה מטר של צינור־גומי על מזלגך, תהא המסעדה מפוארת כאשר תהא. זה לא בשביל האדם הלבן. בקש יפה סכין מן המלצר הסיציליאני, ובתר את נחש האטריות בקור־רוח לחתיכות קטנות. במסעדות יפניות, לעומת זאת, תדרוש מן הגיישות סכו"ם מלא, אחרת יתחברו לך את שני המקלות הפסיכופתיים הללו..."
"מאסטרו", שיסעתי את הינשוף, "אינני נוסע כדי לאכול אלא כדי ליהנות מן החיים".
"ידוע לי", הניד הקשיש בראשו, "ניקח אפוא אחת־אחת את האפשרויות לבילוי. אתה נוסע עם רעייתך?"
"כן".
"אכן, בילוי אחד כבר אפשר למחוק. נשארים: הנוף, התיאטרון, המוזיאון, וההזמנות המשפחתיות. בין אלה הנוף הוא הכי זול. ברוב הארצות הוא ממש חינם, רק בשווייץ עולה שנים־עשר פרנקים כל מטר מרובע של אוויר צח. בהרים עולים, כמובן, המחירים באופן פרוגרסיבי..."
"אין בעיות, אדון ליפשיץ, אני לוקה במחלת הגבהים".
"מצוין, זה חסכוני מאוד. לעומת זאת, התיאטרון עולה הון־תועפות. אם כי גם בתחום זה קיימת מדיניות נכונה, מעין מבצע־הטעיה בדרג צבאי. מה אתה עושה? כמה שניות לפני התחלת ההצגה אתה מתקרב בריצה לג'נטלמן המגולח הסופר את תלושי־הביקורות בכניסה לאולם, ואתה פותח בשידור נון־סטופ בשפה העברית המדוברת, כשאתה מתבל את המונולוג שלך בניבים מקצועיים כ'ארטיסט, קריטיק, סטודיו' ודברים כאלה, עד שהמגולח משתכנע שאתה איש תיאטרון ממוצא ערבי, ומעניק לך כניסה חופשית. אגב, המבצע הזה אינו בר־ביצוע בהצגות סטריפטיז".
"כפי שציינתי, אני נוסע עם אשתי".
"סליחה. התכוונתי למוזיאונים. שם יש כניסה חופשית לעיתונאים בלבד. אבל אל דאגה, כל תעודה מן הבית בלי אותיות לטיניות תכניס אותך חינם־אין־כסף. על־כן אם בלכתך לאורכו של הרחוב הראשי אתה נתקל בשני אריות אבן, עלה ביניהם במדרגות בלי לחשוב פעמיים. בהיותך בתוך המוזיאון לך אחרי האינסטינקטים שלך, או אחרי קבוצת תיירים מאורגנת שבראשה צועד מורה־דרך מדופלם. אין זה מן הנמנע, שמקץ כמה צעדים יזרוק מורה־הדרך המדופלם מבט זועף לעברך. אתה תזרוק אותו בחזרה. יתר־על־כן, כתום הסיור המוצלח אתה יכול בשקט לעלות עם החבר'ה על האוטובוס ולסייר בגלות לכל אורכה ורוחבה..."
"מר ליפשיץ", ציינתי, "זו רמאות".
"לא, בני, זו טעות מצערת גרידא. אתה פשוט אינך שולט בשפת המקום, זה מקור כל התסבוכת. וכאן, בנקודה זו, אף הגענו למושכל הראשון של הנוסע הקטן: בשום פנים אל תדבר בשפת המקום! למה לך לגמגם? שיגמגמו הם! במדריד דבר גרמנית ובפרנקפורט ספרדית. אבל ביוון דבר אך ורק הונגרית, כי היוונים יודעים את כל שאר השפות. אם כי לא כדאי ללכת ליוון בשלב זה, כי אתה יכול למצוא את כל אוצרות יוון ומצרים במוזיאון הבריטי בלונדון".
"אני בהחלט מתכונן לקפוץ לשם".
"קח אתך צידה ליומיים. לא אחת קורה, שמבקר בלתי־זהיר הולך לאיבוד במבוך של המוזיאון הענקי הזה, ותוך כדי חיפוש מבוהל ליציאה הוא גווע ברעב. הפרסונל של המוזיאון רגיל למצוא במסגרת ניקוי־האביב, מספר לא מבוטל של שלדים בקומה הרביעית של הבניין, כשאצבעות ימינם של השלדים עדיין לופתות את מפת הקומה השלישית..."
"אקח איתי מצפן".
"זה נמצא ביד השמאלית של השלדים. למה לך צרות, בני היקר, לך לבקר את הקרובים הרחוקים של אשתך. זה לא מסוכן כלל ועיקר, רק משעמם משהו. ההוצאות הן פרחים וטקסי בלבד..."
"כל זה נהדר, מאסטרו, אבל אני נמצא עדיין בשלב של אריזה".
"אם כן, ארוז בחוכמה. ראשית כול היזהר מעודף משקל. קח איתך מזוודה אחת בלבד, כי בין כה תתוֹסף בכל ארץ וארץ מזוודה נוספת למטענך, אפילו אינך קונה שום דבר וחצי דבר. זוהי תופעה על־טבעית מדהימה, אך קיימת לפי כל הסטטיסטיקות. בחוגים טוריסטיים קוראים לזה 'מזוודאות כפולה', ומוטב לך לא להילחם בה. נהפוך הוא, נסה להתרגל לרעיון המשפיל במקצת, שאתה חייב לשכור סבל בכל נמל־תעופה ותחנת־רכבת. שכור את הסבל תיכף ומייד, בלי תסביכים, אל תבקש לסחוב את מזוודותיך במו ידיך, ולאחר־מכן לקרוא לסבל הגואל בחצי הדרך, על סף המטט הפיזי..."
"כמה טיפים לתת לסבל?"
ליפשיץ הינשוף גירד את ראשו:
"בדרך כלל יש לשלשל לידיו מטבעות עד החיוך הראשון. אולם לפני שער המלון שלך תן לשוער להוציא קודם את כל מזוודותיך מן המונית. בכלל, לגבי בתי־מלון עליך לאמץ לך כמה חוקי־יסוד חיוניים. ראשית כול היזהר מהוטלים עם חמישה כוכבים, מאחר שכל כוכב מעמיק באינץ' אחד את יד ההנהלה בכיסך האחורי. שלושה אינצ'ים מספיקים בהחלט. במיוחד אם מודפס בפרוספקט המוזהב של המלון: 'מיזוג־אוויר בכל חדר'. פירושו המעשי של הדבר הוא, שלא תוכל להיפטר ממשב הקור החורפי היורד על ראשך מן התקרה, מהיות הדבר יסוד חוקי לתוספת של עשרה אחוזים על מחיר החדר שלך. במקרה הטוב ביותר תוכל לקבל שתי שמיכות מידי ההנהלה."
"זוהי שערורייה!"
"לא, בני, זהי תיירות. זוהי מלחמת בני האור בבני החושך. בשל כך אל לך לשכוח לקחת איתך מלאי נאות של נורות־חשמל בנות 200 ואט. שכן, עד כמה שזה נשמע תמוה, אפילו בתי־המלון המפוארים ביותר שואפים למנוע ממך בעקשנות שתקרא במיטתך. זוהי מעין מסורת של האצולה מתקופת הביניים, כאשר הנסיכים עוד לא ידעו קרוא וכתוב. בשל סיבות דומות אסור לך גם לבשל בחדר המלון, כלומר עליך לדאוג בעוד־מועד לסילוק כל העקבות. אני ממליץ על שיטת הכדור. כלומר, אתה אוסף את שאריות המזון במשך יומיים, ועם רדת החשכה אתה מפסל מהן כדור מאסיווי. אחר־כך, כשקול אורלוגין קורא חצות, אתה זורק את הכדור הריחני דרך החלון ושוקע באלמוניות..."
"בסדר, ליפשיץ", שיסעתי את הישיש, "אתה מדבר על כל דבר פרט לעיקר: מה לעשות בחדר עם הפלטה החשמלית שאנו מבשלים עליה?"
"טוב שהזכרת. בשום פנים אין להחביא אותה בתוך אחת המזוודות שלכם, כי עוזרות המלון הפורטוגזיות ימצאו אותה בשעת הסריקה. שימו את הפלטה על השולחן באמצע החדר, שם לא מנקים. אתה יכול גם לארוז את הפלטה החשודה כל בוקר ולמסור את החבילה לשוער המלון בליווי ההוראה, שד"ר פרידלנדר יבוא לקחת אותה. בערב, כשמסתבר שד"ר פרידלנדר לא בא..."
"סלח לי, ליפשיץ, תחבולות עלובות כאלה פוגעות בכבודי האנושי".
"אתה לא אנושי, יקירי, אתה טוריסט. אל תיתן לאותות חיצוניים להוליך אותך שולל. החנופה של הילידים כלפיך אינה מיועדת לך, אלא לארנקך בלבד, ההולך ומתרוקן על כל צעד ושעל. למען חלוב אותו ארנק מוכנים האיטלקים אפילו לשנות את זווית פני הקרקע, ובלבד שאיזה מגדל מחורבן בעיר פיזה ייראה עקום בעיני פראיירים כמוך..."
"אני לא פראייר, אדוני!"
"אתה פראייר־חוץ. כדאי שתשלים מלכתחילה עם העובדה, שמבחינה אישית אין תושבי המקום סובלים אותך, ובפרט לא אם אתה מדמה בנפשך כי אתה מרגיש שם 'ממש כמו בבית'. אטריות. אם הולך־רגל סימפתי, למשל, אי־שם באזור הים־תיכוני מציע ללוות אותך אל איזו כתובת שאתה מחפש בעיר, אל תלך איתו. הוא יבקש תשלום בסוף הדרך, ונוסף לכך ישאיר אותך לאנחותיך בפרברים, כמה צעדים בלבד מן הבית, שבו הוא, הולך־הרגל הסימפתי ובני משפחתו, מתגוררים. אתה מבין, בני? אם ללוות מישהו הביתה, אז נקבות קלות־דעת".
"אני נוסע עם..."
"אני מודע לדבר. אולם אין לנו לשכוח אף לרגע אחד, שבמלתחת הענק של רעייתך אין כבר סמרטוט אחד ללבוש, כדבריה, ועל־כן רוץ תרוץ גברתך לרובע החנויות בכל עיר ועיר. בהזדמנויות אלו תישאר לנפשך לכמה שעות. יש לקוות, שפסק־זמן זה לא יערער את אושיות המוסר שלך. אם בפיגאל, למשל, תתעניין צרפתייה באה־בימים עם המון אודם על שפתיה: 'לאן אתה הולך, גבר חמוד?' תן לה חיש־מהר את האינפורמציה המבוקשת: 'אל ד"ר אלכסנדר זוסמן', ותסתלק בדילוגים ארוכים".
"אני לא מכיר בכלל אדם..."
"הולך גם עם ד"ר פיקלר. העיקר, להיות בכוננות טוריסטית גבוהה כל הזמן, כי אף פעם לא יודעים מנין ומתי המכה הבאה תבוא. נסיעה לחוץ־לארץ, זו לא מסע תענוגות, חביבי".
"שמע, ליפשיץ, כבר אין לי בכלל חשק לנסוע".
"למה? האתגרים האלה עושים את הנסיעה דווקא לדבר מושך, להרפתקה נפלאה מלאה הפתעות צפויות, להפגנת־כוח פרטית נגד הממשלה. אולם אם אפשר, הימנע מטיסות, בני. לא בגלל הגובה של עשרים אלף רגל, אלא בגלל מסלול המזוודות למטה בשדה־התעופה. אני מתכוון לרגעי האימה, כאשר נעצרת הרצועה הנעה של אותו מסלול ואתה נשאר עומד שם לבדך, מול המציאות המחרידה. 'לא, סיר, אין יותר מזוודות, המטוס שלך כבר נמצא בדרך לדמשק, סיר'. גברים חזקים מתקפלים ברגעים מורטי־עצבים אלה, שערות ראשם נעשות תחילה לבנות כשלג ואחר־כך נושרות להן. אל תרבה אפוא להתעופף, בני. כאשר אונייה טובעת, תמיד נמצאים כמה עדי־ראייה, כשמטוס נופל לא כל־כך. שוט אפוא באונייה, יקירי, שוט על פני־הים. בדרך זו יהיה לך לפחות שבוע של שקט בטרם מתחיל הסיוט..."