החודש ה-13
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החודש ה-13
הוספה למועדפים

החודש ה-13

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ד"ר אל"מ (מיל.) משה אלעד הוא מרצה באקדמיה ומחוצה לה על מגוון נושאים, החל מהסכסוך הישראלי–פלסטיני ועד פרשיות שהסעירו את ישראל. הוא משלב ידע מתוך מחקר אקדמי עם שלושים שנות שירות צבאי, רובן ב"שטחים" ובלבנון שם שירת בתפקידים בכירים.

תקציר

ספר זה נכתב עבורך, הקורא.

זהו סיפורו של ג´ון, או יוני, שדרכו תכירו את ילנה, את סאנסיגו ואותי, אך למﬠשה תכירו דור שלם, עולם שלם דרך הטרק הספרותי הנמצא בידכם.

יוני, הדמות המרכזית, הלך לצד דרך המלך, תמיד בשולי הכביש הראשי של החיים. בדרך היו בורות, לפעמים גם תחנות דלק, אבל בסוף מצאה נשמתו את הבית. נשמתו של יוני מנדלבוים היא האש שמאחורי הספור כל השאר הינו תפאורה.

ההרגשה המוכרת והאנושית משהו היא שאין מילים לתאר את המראות, ובדיוק בשל כך אני פה. האור הבוהק והצבﬠוני בוקﬠ בצורה הכי יפה מהאפלה. אין ﬠוד מילים שאוכל להוסיף, הספר שאתם מחזיקים בידכם ממחיש את כל מה שצברתי.
 
המילים היו על הקיר תמיד. אותיות כמﬠמ כסופות ,על קירות לבנים.
 
מילים של נצח נכרתו ﬠל מוחנו, לנצח.

פרק ראשון

 יוני |
יוני נולד בתל-אביב בשנים חסרות כול.
מלחמה שקטה שמכרסמת בלבבות התושבים, פיגועים כשהיה בתיכון, שכרסמו גם במספר התושבים. בצבא היה בצנחנים, בסיירת, רק כדי להוכיח שהוא טוב יותר. תמיד שאף להגיע להכי טוב, הכי גבוה. אבל הוא לא שאף גבוה, למעשה הוא לא שאף בכלל, כי בגיוס כבר לא היה לו אוויר בריאות, והוא כבר הרגיש שגם הדעת שלו תלויה על חוט השערה.
כל שהיה לו הן רק מחשבות ארוכות ומבלבלות. השאיפות היו של ההורים שלו. ניצוצות של היסטוריה, טנקים חודרים את שערי העיר, העיירה נשרפת על־ידי מוטות עץ בוערים, השערים קורסים, בעיקר חורבן.
חורבן שכן בלבו של יוני באותה תקופה. כמו ערים שנחרבו, שלוקח הרבה זמן להעמיד אותן על הרגליים מחדש, ולמרות השיקום והשחזור יש אתרים שהזמן לא יצליח להחזירם.
זמן לא מרפא הכול. יש פצעים שאפילו מלח גס ומאות ימים חשוכים לא יעזרו להם בתהליך ההחלמה, הם לעולם יהיו שם כצלקת, מצבת זיכרון לאתר שהיה, לפני המלחמה ההיא.
יוני היה שברירי מדי, מעין "מר גמיש" לכולם, נפגע יותר מכולם, כל מילה הייתה כמו חץ היישר ללב, כל מבט קר היה בעיטה בביצים. הוא לא מצא את עצמו, הרגיש נמוך, שפל ומלוכלך מדי בשביל הבועות שלכם, תלוי מתחת, בביוב של העיר הצוענית והעליזה שלכם.
לא חסרים קוצים בערים שנבנו פה, בעולם המודרני. לא הצלחנו להחביא מספיק את הטבע?
הלחץ בעולם החיצוני, לעומת השקט השורר מבפנים, הוא שגרם לבלבול. כולם ציפו למשהו אחר ממנו. אמרו לו שהוא יצירתי וטוב בכל-כך הרבה דברים, אך הוא כבר לא ידע באיזו דרך לבחור מפני שהיו הרבה נתיבי צד ודרכים ראשיות.
עומס עצום, אך הכבישים ריקים. כמו לפני פקק ענק באיילון או אחרי יום כיפור (כשכולם צריכים לחדש את מאגר החטאים שלהם מחדש), הדרכים היו ריקות מאדם או ממכוניות, אך היה מעין חוסר נחת גדול.
בדרך אל בית הוריו. כל-כך הרבה אופציות שונות.
לעטוף פלפלים בדרום או להיות פירט שעובר ממדינה למדינה, כמו ג'יימס דין של העולם המודרני. למכור ציורים בלונדון או לתדלק ליד הבית. הוא לקח לעצמו תקופה לסידור המחשבות והבלגן בחדרו, אך שוב ושוב תקף אותו הרצון העצום הזה לשתוק.
לשתוק! לא למען איזו מטרה של שלום עולמי. לא כדי לא לצרוח: "הפסיקו את הטבח בסוריה!" אלא כדי להחזיר את החשיבות למילים שלו, לאותיות שלו. לתת לדברים יותר משמעות וערך.
להרגיש? יוני הרגיש הכול. החשיבות העצמית שלו הייתה מוטלת תמיד בספק גדול. הוא חש כאילו כל חייו יכלו לעבור, חש שהוא לא הדמות המרכזית, ואפילו לא ניצב או הבמאי או התסריטאי. אולי בתור עץ. אבל זאת הייתה תקופה של בלבול, אך רגע!
נחזור קצת אחורה, כשלוש שנים קודם. אותה הרגשה. "אני בוגר, אני נעול על דעותיי ויודע הכול! - פאק יו." הלך לבקו"ם, ותוך יומיים בדרום החל להבין, החל ללמוד את החיים מחדש.
הצבא לא באמת שינה אותו. למען האמת, לא היה שינוי כלל, אלא שהצבא כמו פקח את עיניו מהעיוורון שהעמיס על עצמו כמה שנים קודם לכן. לקראת סיום השירות הצבאי פתאום נעמד עירום, ללא מסכות וללא תחפושות שחונקות אותו במקום להגן עליו ושלא נותנות לו טיפת אוויר. יוני החליט שהוא לא זקוק להן עוד, שמשחקי הפוזות שהיו בתיכון מיותרים כעת, הם לא בשבילו עוד. הוא החליט לצאת לאזרחות מגולף כמו עץ. מוכן לחיים? יותר בכיוון של בלבול מוחלט בין מה הם החיים ומה הוא המוות.
כל זה, נוסף לחוסר הביטחון העצמי שלו אשר נעל אותו, סגר עליו מכל כיוון. כל רעיון נמוג בעקבות חוסר היכולת לאהוב את עצמו. כל דבר נרצח בעזרת סכין המסכה ההיא, ואז, בין כל הרעיונות, הדהד הרעיון של נסיעה למרוקו לחודש של שתיקה במדבריות הרותחים.
כעת הדבר המרכזי שרץ במוחו היה לצאת מבית הוריו ולעבוד כדי לצבור מספיק כסף לטיסה למרוקו כדי לחזק את המילה שלו מול העולם, ואולי, על הדרך, החוזק הפנימי - שכל האנשים הסובבים אותו טוענים שעליו לחזק - יתגלה כצורך אמיתי. אך עכשיו הוא היה עסוק בחיפוש העתיד, בהבנת העבר ובניסיון לחיות את ההווה.
אני לא מנסה לגרום לכם לאהוב את יוני. זה פשוט מי שהיה, "טייק איט אור ליב איט". אל תסיקו שמדובר בבחור שהלך קפוט בגלל שעשה מלא סמים, כי זה לא נכון, אלו לא הסמים שהביאו אותו לאן שהגיע. זה בכלל לא גורם חיצוני. זה היה הקץ שלו. הוא פשוט ידע יותר מדי ולא הצליח להעביר את זה הלאה, אז הוא הרים ידיים.
עוד כשהיה קטן, אמרו לו חבריו שהרגישות הזאת שלו טובה, שהיא עושה את זה לבחורות וזה אחלה. בהמשך הבין שההתפרקות הנפשית התמידית שלו מול אנשים גורמת לו לצרות. זה לא באמת שינה לו אם זאת זקנה שמחכה איתו לאוטובוס, ילד בתיכון או החברה שלו. באותו רגע רגישות היתר הזאת הייתה סוגרת עליו. הרבה זמן הרגיש שהוא מתפורר, הפסיק ללכת למסיבות המטונפות של חבריו, הפסיק לצאת לפאבים נטולי רגשות ונעל את עצמו בקניון הפרטי שלו ששכן בראשו, בתקווה ששם ימצא נחמה, וסיפר לי שעשה זאת בידיעה שאולי זאת בריחה מודעת. הריצה שלהם לא נראתה לו מוצדקת, אז הוא פשוט ניתק את עצמו בצער רב. יותר מדי אנשים לא עוצרים לחשוב ולנפץ. לעומת זאת, גם האנשים שברחו להתבודדות ניו אייג'ית-רוחנית הגעילו אותו בצביעותם. אף אדם לא מתנתק מכל מה שעשה בעבר, לא בקטע של "אם אין עבר אז אין עתיד", אלא בקטע שזה אתה, כי לך קרו כל הדברים האלה ולא לאחרים. ה"מסע לחיפוש עצמי" הזה הוא מסע שלעולם לא יימצא בו משהו, כי כולם בעצם מחפשים את הדברים שיש להם בפנים, בין אם בחיי "סטלנות" בתאילנד או בחיים ממוסדים עם אישה שהם לא אוהבים.
הוא חש כמו חייזר כשאמרו לו שאהבה לא נוחתת כך סתם על גברים, שהטבע מחייב אותנו להתחיל עם בחורות בפאבים, ברחוב, במסיבות, בכל מקום, כדי למצוא את אהבת חייו. יכול להיות שיוני היה בעולם הדיסני שלו, עולם שבו קיימת אהבה-ממבט-ראשון שתגיע אם לא תחפש אחריה בקדחתנות מטורפת. אך בעולם שבו יש אפליקציה לכל שטות, ספרי עצות לכל צעד בחיינו וקואצ'רים שדואגים שלא נטעה וחס וחלילה נעשה משהו לא נכון (או לא מושלם לפי המערכת), בעולם שכזה אהבה ממבט ראשון אפשרית בכלל, או שהיא מתה בחדר הניתוחים הפלסטיים, מול איזו תכנית ריאליטי שבאה לשקף עד כמה הדמויות מגוחכות, כדי לבנות עוד תבניות וסטיגמות במוחנו?
אין לדעת מה הם מנסים לעשות, אך נשים לא יכולות להכיל את החוֹמרה של הגבר במערכת שלהן, וגברים לא מסוגלים לקבל את התוכנה הנשית. כולנו נועדנו לחיות בזוגות?
לרגע הוא הבין שלכל אחד הדרך שלו, ולא משנה לתוך איזו תבנית סיליקון קסומה ינסו לדחוף אותנו, החיים תמיד יזלגו על השיש. אף אחד לא יצליח לשלוט בנפש האנושית, לא משנה איזה ארגון או ממשל ינסו זאת. הנפש החוקרת לא תיכנע לתכתיבי החברה המנסה לגרום לנתק בין הרגש לגוף ולחיבור לדברים פיזיים בלבד, כמו להתאהב בכסף ובתכניות ריאליטי במקום לאהוב את הלכלוך שיש לה על הבוקר בעין. הרובוטיקה של האדם לעולם לא תכבוש את לבבות האנשים החושבים. את מחפשי הטרנדים, מחליפי הפרצופים, אפילו לא אזכיר כאן כי הם מבזבזים את הזמן, מפספסים את התמונה הגדולה. הייתי שם. אני יודע מה זה להינעל על סצנה כזאת או אחרת. בולשיט טהור. תירוצים וסיבות לקום בבוקר למי שמחפש בכוח ולא רואה שהחיים עצמם הם סיבה להמשיך ולחיות.
סליחה שברחתי מהנושא, זה עוד יקרה פעמים רבות בספר, מעין חוסר עקביות במטרה להעביר נושא עיקרי, שלעתים מתנתק לתוך הבלגן שיש בסיפור ובין רסיסי הדמויות.
בשלב זה אחזור לפן הצבאי בחייו של יוני. מבחינתו היה מוכן לעשות יומיות בקריה בתור פקידה, אבל הם לחצו ולחצו ובסוף הוא נכנע. כך הזמן התגלגל והוא הגיע לגיל שרצו, אכל מה שהאכילו אותו, שתה מה שפרסמו, והיה ממש גבר לפי הספר. אך היה לו, ליוני, משעמם לחיות ככה, ולכן הוא פשוט הפסיק לעשות זאת ועשה את זה בדרך שלו.
תחילה חסם לעצמו את הפה ואת האף בנייר דבק. מכיוון שכתב הרבה, אזק את עצמו בעזרת הכבל של האינטרנט וחיכה. בסופו של דבר נשבר, חזר להיות חלק מהם וויתר על השתיקה.
 
הוא כתב ביומנו: מנותק. חש כאילו יש לי גוף של בן 80 בתוך נשמה בת 20. כאילו עוד רגע גופי יכשיל אותי ואמות פה, בזה הרגע, פתאום.
מה יישאר? מה אני אשאיר אז? יהיה בכלל חותם כלשהו שהשארתי על גבי היקום העצום?
נראה לי שקפצתי מהר מדי לבריכת הנפש של יוני והדבר בלבל אתכם, הקוראים, אז נחזור לעבר שלו. עוד כשהיה ילד אהב יוני לקרוא סוגים שונים של ספרות. הוא נהג להיכנס לחנות ספרים ולבחור לו ספר לפי העמוד האחרון שלו. יום אחד שאלו אותו למה, לעזאזל, הוא עושה את זה, והוא ענה שהסוף קרוב ושהוא לא יכול להתאפק וחייב לראות אותו.
כשאמר את זה לפסיכיאטר שלו בצבא, הוא פירש את זה כנטייה אובדנית. הפרשנות שלהם הייתה שמתישהו יוני ייקח את חייו בידיו ויפיל את עצמו על החרב המסתובבת של החיים. וכל זה רק בשל הסקרנות הטבעית שלו לגבי סופם של ספרים. מי יודע, אולי הם צדקו. בינתיים נעזוב את הילדות של יוני כי מרכז הסיפור הוא בבגרותו, בשנות ההתמצקות של הנפש, הגיבוש והבנייה הבודדה של האדם כנגד פלאי הטכנולוגיה, לנגד חינוך הוריו.
הסיפור החל כמה שנים קודם לכן. נתחיל מהשנים החסרות שלו בעזרת זום-אין נקודתי שימקד אותנו לתקופה זו בחיי יוני. נתחיל בחורף בניו-יורק. חשוב לי להוסיף שאינני בא לעודד או לבקר, אני פה רק כדי לספר.
הימים היו תקופת הססנות ארוכה, דבר שהיה חזק בחייו של יוני, אך בעיקר בתקופה שלאחר הצבא התחזק החלק הזה והעמיק את שורשיו באישיותו.
יוני, כמו רוב החבר'ה הישראלים, חשב תמיד שהצעד הבא יעלים או לפחות יחליש במקצת את התחושה הזו, חשיבה המקבילה למשפט "הדשא של השכן ירוק יותר" וגורמת לישראלי, המשוחרר מהצבא לאחר שלוש שנים של עול ועבדות למערכת, להרגיש כי בכל יום יוכל לעשות משהו טוב יותר, להגיע למקום גבוה יותר. הדבר גורם לרוב האנשים לחשוב ולהעסיק את עצמם בצעד הבא. כך גם יוני. תמיד חשק במשהו אחר.
כשהיה בטיול אחרי הצבא בברזיל, העסיק עצמו בחשיבה על התואר במשפטים שרצה לעשות, ובכך פספס את ההזדמנות שהנופים והחוויות יחדרו - נוסף על רשתית העין והאוזניים - גם אל הנשמה, וכך החמיץ הרבה חוויות. כשהחל את לימודיו באוניברסיטה חשב על הצעד הבא. בעצם, רוב חייו עסק בתכנון הצעד הבא, וזה היה המניע להמשיך וללכת בדרכים.
זה גרם לכך שבכל פעם שחשב שהוא על דרך המלך, הוא איפס את עצמו וחיפש נתיב אחר, כי חש שהוא לא במקום הנכון. בהמשך, בניו-יורק, לא הצליח שלא לחשוב על הצעד המרגש הבא. מרוקו נצצה לנגד עיניו כחוויה שבה הוא יעשה ריסטרט למוח וכך ייפטר מהתלות התמידית בחלק הזה. ינתק את ההססנות הזו מלהיות הגורם המניע את חייו. ילמד להשתמש בו בחוכמה, ובמקרה הצורך בלבד. ישמור אותו בארון, מאחורי שמשת זכוכית דקה, "לשבור במקרה חירום".
שם, במרוקו, חש לראשונה שכמעט הצליח בכך, אך הדבר הוביל לפתרון אחר לגמרי, מוות מרצון.
באותו זמן מוחו היה מבולבל. כל דבר שהתחיל - לא חש את הצורך האנושי לסיים אותו. כאילו חי בצורה דפוקה למדי. הכול הכנה לחיים ולא החיים עצמם. כך פספס הרבה דברים בדרך.
תחילה החליף עבודות כאילו היו גרביים. אחר-כך עבר בין מדינות כאילו היו תחתונים, ובמקביל עבר בין בחורות, כאילו אין שום חשיבות לאדם שאיתו אתה ישן.
מכיוון שחש כאב ותחושת מחסור כללית, נולד רעיון הטיסה למרוקו, כדי להנמיך את הבלגן במוחו הקודח. אך העתיד זימן לו משהו אחר לגמרי.
אחזור לסיפור ולא אזרוק אותנו לעתיד. עוד בניו-יורק חש אי־ שלמות, אשר מאוחר יותר תתפרץ. הפתרון היה על הקיר, אחיי ואחיותיי. ניפוץ עצמי. כמו נביא המשקר לעצמו, הגל בסוף מתנפץ כמונו, לאט לאט אך בלי התרעה מוקדמת. בום!
יוני נפל בעצמו. סגד לעגל הזהב. כך היה סופו ומכאן אפשר להמשיך בסיפורו, החובק את סיפורו של דור הטראנס.
מינוח בעייתי, אך דור הטראנס טובע בעצמו, בתוך כוחו, כמו כל הדור. השייכות שלי רגעית. בסיפור יוני היה אורח שלא רצה לטבוע עם התרבות הדועכת. זאת לא התרבות, זה סגנון החיים, סגנון החיים שיהיה פה לנצח. הרוק'נרול תמיד היה השורש של כל זה, לפני ההיפים ואפילו לפני הג'אז של הביטניקים. המשמעות חלחלה וכמעט געשה. חיי לילה, אנשים צבעוניים, פורים ברעיונות מגוונים.
הרי כל הרעיונות הגדולים הגיעו בסופו של דבר מאנשים. הכול אנשים, על אנשים ועל נשים. זה לא אנשים יותר חשובים או חושבים. העולם התחלק לשניים מאז ומעולם: המתעדים והמתועדים.
הרעיונות, כמו מחלה, באות במכה. צרורות על צרורות של פתרונות לבעיות שכולנו חווים ביום-יום. כל אחד במקומו. יש הצונחים אל חומות ההגנה שלהם ומתבצרים בתוכן לאחר שגילו שהם לא מספיק חזקים כדי להתמודד עם עצמם, אך האמיצים עומדים ערניים ורק מחכים לגל הבא, יודעים שהוא יבוא. מבחוץ זה נראה קצת חסר תוכן ומלא סמים ומוזיקה רועשת, אך מלמעלה המראה מרהיב. בודדים בין ההמונים? GOD IS A DJ?
הקו השברירי שבין הגאונות לשיגעון הוא לא שחור או לבן, הוא מלא בקשת צבעונית ורחבה של שילובי צבעים. העולם המודרני גורם לנו לחשוב שהכול כל-כך פשוט: עושים תואר, מוצאים עבודה שמרוויחים בה הרבה כסף, מתחתנים, משפריצים ילדים בלי לחשוב פעמיים, ילדים לא מחונכים, מרדניים עד כדי חוסר תקשורת בסיסית, והילדים יבינו את הטעויות של ההורים, אך ירצו חיים כמו של הוריהם. באותה תקופה בדיוק יצא יוני מנקודת חשיבה זאת והחל בהתנתקות מהשורשים לצורך ריחוף, צמיחה עצמית, בנייה מחודשת של האני!
זה תמיד מגיע אל המוזיקה, הציורים, התרבות האמנותית של אותו עומק אמנותי. השיגעון?
אין תשובות עכשיו, אין מסקנות. זה מהיר מדי.
מקומות הנחת וה"הירגעות" הם מקומות הומי אדם, גברים שתויים וברמניות לבושות שמלות פרחוניות, לעתים פאבים בעלי מראה הייטקי כבד עם שורה מברזל בשירותים ומלצריות בחולצה צמודה מדי וחיוך ששווה טיפ, כדי שתוכל לשלם שכר דירה ועבור הסמסטר הבא. מועדונים גועשים, מצפים לאמן עם מזלג וסכין, מחכים לתקוע שיניים חדות בבשרו החם מלחות היתר שיש במדינה הזאת.
נוצר דור שיוני לא היה חלק ממנו. הוא חי במקביל אליו, עם נתק בין המודע לתת־המודע, בלי מקום ללכת, בלי מקום לחזור, רק ציפייה ריקנית לדבר הבא, לסגנון הבא, לדבר החדש!
לְמה אנו כמהים? לְמה אנו מצפים? זה כאילו שום דבר או כל דבר לא יגרום לנו סיפוק, כמו אוננות חסרת כל פואנטה או סקס ללא אהבה, שלאחריו אנו נשארים עם השאלה: למה?
פספסנו את הרכבת התודעתית?
זין על השאלות חסרות התשובות, מעכשיו רק תשובות.
לפני המעבר לאמריקה פינה יוני לעצמו זמן. רצון עמוק לטייל סביב העולם עטף אותו. להסתובב במקומות שונים ולחוש בתרבויות שונות. במהלכו של הטיול חסר הפואנטה הזה התנתק מההנאות הקטנות של החיים וחיפש את החושך.
הוא תכנן לרכוש מראות חדשים, אך במהלך הדרך, באיזשהו שלב, היכן שהוא, לא היה אכפת לו דבר לבד מלהיות רחוק כמה שיותר מישראל. פחד, אימה או טרור באנגלית אשר בא מהעבר. אך לעד הוא יאהב את המדינה בלבו, רק שעכשיו הוא קצת חושש ממנה, אז הוא החליט לחתוך מעט.
עתה נבצע ביחד קפיצה לתוך הבריכה של יוני, שהגיע לאמריקה בגיל 24 כדי לעבוד בעגלות כי חיפש תשובות, כי נמאס לו משאלות, ושם פגש את הדוד מאמריקה, זה שברח לתפוח הגדול, עזר לו להתמקם ומצא לו עבודה. יוני מכר תמונות שמן על בד וגר אצל הדוד בדירה, אבל אחרי חודש החליף עבודה ועבר לדירה לבד. טוב, לא לגמרי לבד, עם שותף שעם הזמן הפך לחבר טוב מאוד שלו. לאחר זמן ארוך החברה שלו, הטפילה, הצטרפה לדירה.
יוני נהפך שם לג'וני. כך נקראה החברה של השותף שלו, שהייתה מכה רצינית מבחינה רוחנית. בחורה בת 28 ששומעת בריטני ספירס והעבודה שלה היא הרכבת חוברות צביעה. בסופי שבוע הבחורה משתכרת ומכינה חוברות צביעה.
כל זה היה בסדר מבחינתו של יוני, אבל הסטייה הגדולה של הבחורה הייתה המקלחת. היא אהבה להתקלח 6-5 פעמים ביום. בגלל חוויית אונס מהילדות, משהו מוזר עם המציל של הבריכה בבית-ספר, היא הייתה חייבת תמיד להתקלח עם גבר, וכשסול, השותף שלו, לא היה, הייתה הטפילה מחייבת את יוני להתקלח איתה. סול, שפעם תפס אותם, טען שזה לא מפריע לו, רק שלא יזיין אותה. כאילו, בתחת מותר. היו הרבה צרות בדירה כי הבחורה לא עזרה להם בשכר הדירה, דבר שמאוד הקשה על שניהם. משרת הברמן של יוני והחנות חיות של סול גם יחד בקושי כיסו את ההוצאות שלהם, ועם הטפילה, שעשתה סכומים קטנים והגדילה להם את חשבון המים, היה להם מאוד קשה.
ליוני היה קשה, בעיקר מכיוון שחש כי חטא העגל חוזר שוב, אך בצורות שונות ומשונות. מצפות לנו סטיות רבות מדרך המלך, כמו שדים קטנים המצפים לשים לנו רגל ולגרום לנו לסטות מהדרך הנכונה. יוני מצא עצמו מנסה שוב לחזור לדרך האמונה ולהאמין לעצמו ולמילים אשר חשב ולעתים רחוקות גם אמר. בניו-יורק הוא מצא עצמו מבולבל מכל עגלי הזהב על צורותיהם השונות, ואז החליט לנסוע לשמור שבת בברוקלין אצל חבר של סול.
בדרכו, על אופניים ששָׂכר לפני השבת מחברת השכרה יומית של אופניים יד שנייה, לבוש לבן כמו יוצא למשימה מיוחדת של מסע פרסום של חברת קונדומים, דיווש מצד אחד של העיר אל צדה השני, דבר אשר כמעט גרם לו להתלכלך לפני שבת. בדרכו עבר על פני חנויות ענק ובניינים עצומים מהסוג שיש לניו-יורק להציע כל השנה, ושם לב שככל שהוא מתקרב לקהילה היהודית, החנויות הולכות ונסגרות, ופני השטח משתנים מצבעוניות של העיר שהחלה את הסופ"ש שלה לשחור ולבן של ברוקלין לפני שבת, כאשר הכול נעשה חפוז לקראת ההכנות לקבל את השבת לפי ההלכה. יוני לא עסק בהלכה בחייו, אך חש חוסר חיבור לאדמה ורצה משהו שיעזור לו להיזכר בארץ המובטחת, אליה חש געגועים חדים. בתפילת השבת מזכירים את השבת פעמים רבות. זה העלה בו את הכיסופים אל המקום שבו נולד ושממנו החליט לברוח, וחלק בו רצה לחזור.
יוני נכנס לבית החבר של סול, בחור ישיבה שומר ומאמין גדול בהלכה בצורתה הקשוחה, אשר לא מקבלת דעות שונות משלו. יוני, שלא חש בבית, החליט לקחת את עצמו בחזרה אל הבית אשר שכר לאחר המגורים אצל הדוד מאמריקה. אז הוא עבד כברמן בפאב מקומי קטן עם בוס גרמני. בום! אפיל עוד פצצה. ג'וני שלנו הוא דור שלישי לניצול שואה מאושוויץ, אבל זה לא הפריע לו, כי הגרמני הזה פתח את הפאב במטרה לשכר את החיילים האמריקאים שחזרו לחופשה קצרה מהקרבות, ובעצם היה יותר אמריקאי ממהגר רגיל.
בעודו מתהלך ברחובות ניו-יורק החל לחוש מוזר יותר מכפי שהרגיש בארץ. מעולם לא הייתי שם, אך הבנתי מדבריו של יוני שהכול שם גדול יותר, כלומר קנה-מידה שונה. רחוב בניו-יורק הוא כמו עיר בישראל, וכל ישראל היא כמו ניו-יורק, כל המזרח התיכון כמו מדינה באמריקה. יוני כמעט טבע מרוב מוצרים שניסו למכור לו בהתחלה, אך ככל שהזמן עבר, הוא חש יותר ויותר מקומי מנוכר, כלומר מצא את המקום שלו. זר, אך בעל אזרחות. מרגיש בבית עם סול והסביבה ואוהב את העבודה שלו. כל זה היה לפני שפגש בה, לפני שמבטו קלט את מבטה וראה שהיא כמו בוהה בו, בוחנות כל צעד שלו, כל מילוי כוס בירה וכל שבירת קרח במכונה מתוחכמת, תוצרת גרמניה. אגב גרמניה, יוני נהנה להסתכל מלמעלה, להבדיל מההסתכלות הגרמנית, הוא לא ראה אנשים מתחתיו. הוא פשוט אהב להסתכל כאילו הוא מעל. לא שיש משהו מתחת. צורת חשיבה שלא מגיעה ביום-יום, להיות חלק-לא חלק מהכול, חייזר או מהגר מתקופת ימי הביניים. בכל הכאוס הזה כולנו רצים ורצים ולא יודעים לאן, לעזאזל. אין כוח או איזה הורה מכוון? הוא חש אבוד לחלוטין. חייב להתאפס עכשיו. הוא היה יכול להמשיך ולהיגרר בין עבודות סבלות וגרירה, אך מצא אדם מושלם לתפקיד הבוס.
תוך כדי הליכתו נזכר בשלומי חברו, ואיך שבצבא, שם הכירו, הסירה הקטנה שלהם שקעה. צעקות באמצע הלילה. שיחה לא מתורבתת. כמעט עפו שם ניצוצות. אתה שמאלני, אתה מתנחל. פיצוץ אטומי היה על ההר בהתנחלות המיוערת הזאת, ולאחריו נותר רק שקט, הרבה שקט. לא שקט מהסוג של הבושה מהעירום הנפשי שהיה שם, אלא רק שקט שלאחר סערה, סערת רגשות. הקאה של כל העצבים ממעמקי הבטן וממשקעי המוח, ממעמקי התודעה במוחם הגועש-מתרגש.
אחרי הריב הם החלו לחקור זה את דעותיו של זה. לאט לאט. במשך חודשים ארוכים גילו עולם חדש ומופלא של שיחות עומק, שיחות על הדברים הכי רציניים בעולם במקביל לשיחות על הדברים הקלילים שבחיים, גישור בין העמוק לשטחי, דבר שגרם לשיחותיהם לעלות רמה אחת למעלה.
כשכמעט הגיע אל הפאב התמלא בתחושה האנושית, נרדף.
האדם לא חש מטבעו נבחן ונמדד לפי הידע שלו ומעשיו. זה משהו לא טבעי שקרה. סוג של התקדמות התחרותיות של האדם.
יוני לא ידע, אבל הוא נבחן תמיד. גם כשיצא למשמרת וחזר ממנה שיכור, אחרי שמילא את כוסותיהם של העוברים והשבים. למרות הבעיה השנייה שלו, החור בלבו, שנובע מתכונה נוספת - יכולת גמישות, שעם השנים נשחקת. יש אנשים שאיבדו אותה בגיל צעיר, והשבירות שלהם גדולה מזו של אחרים בגילם. יוני איבד את הגמישות. הוא היה כמו תפוח רך מדי שכל עלבון או לחץ מתמיד על נקודה מסוימת גרם לו לשבירה, שהחלה עוד בצבא. אבל הסדק גדל כשאהובתו שרונה עזבה אותו חודש לפני שהשתחרר מהצבא. החור נוצר מהבדידות ומהניכור שיוני חש בארץ פעם אחרי פעם. גם אחרי הטיול הגדול שלו לאחר הצבא הרגיש מנותק, תלוי.
יוני חש באופן מתמיד כאילו חבל תלייה קשור לצווארו והוא הולך איתו, מושך אותו יחד עם הכיסא שעליו הוא עומד. הפחד מהגיל רדף אותו מאז ומתמיד, אבל מאז שחרורו מהצבא היה אמיתי מתמיד. בעצם, תמיד ידע שלא יגיע לזקנה, אז ניצל את החיים ברגע שהבין שהוא חייב להשתחרר מכבליהם, הפסיק לרַצות אנשים והתחיל לחיות איך שרצה באמת. את זה עשה יוני קצת לפני הטיסה שלו לניו-יורק. סיפרתי לכם על התחושה שהייתה לו שעוקבים אחריו, מה שיתברר כנכון באותו הזמן.
אנשים כמוהו אף פעם לא הסתפקו בעצמם, כאילו בתוך חלקי הפאזל האישי שלהם חסרה איזושהי חתיכה חסרה, שנמצאת רק בפאזל האישי של אדם אחר, וזה תמיד גרם לבעיה בפאזלים הזוגיים שלו. הרכות בנפשו גרמה לו להיות כמו נחש שאוכל את זנבו. העניין הכשיל אותו כל חייו והביא לריקנות הזאת, שאכלה אותו מבפנים.
הוא הרגיש את הדם מטפטף על החלק החיצוני של היד מדי פעם, כי פחד לעשות לעצמו משהו. הוא אפילו פחד מדם, אבל ההרגשה המתיקה את העצבות שתקפה אותו ועזרה. המחשבה שהוא יכול לפגוע בעצמו כדי לפתור את הבעיות הרגיעה אותו.
כמו סרט שהסתבך, כל יום נראה לו מיוּתר יוֹתר מקודמו. ללא החלק החסר הכול התבלגן אצלו בראש, וכל האלכוהול, הבחורות והסמים שבעולם נראו לו פתאום כפני הבעיה, ויום אחד הפסיק לשבוע לתקשר עם המין הנשי, פחד מהקור ההוא.
סול והחברה שלו טענו שהוא לא מחפש במקומות הנכונים. הוא תהה מהם בכלל המקומות הנכונים ומה יכול לפתור בעיה כל-כך גדולה, ושבר את בקבוק הוויסקי הריק שהסתובב איתו. מהרגע שהגיע אל מוחי, אני אבוד בגוף הזה, אמר יוני, עד שהדברים ייכתבו במלואם, ואתה, כלומר אני, אדאג שאף אחד לעולם לא ירגיש כמוהו. הוא הסביר לי מה קרה: "הם מילאו אותי באימה וברצון לרצות אותם, עד שהכול ברח מכל הכיוונים ואיבדתי את האור בקצה, הפסקתי למצוא סיבה לכול ולאט לאט מצאתי פתרון אחד," עליו אספר בפרק אחר לגמרי.
במכתב שמצאו החוקרים בדירתו נתגלו דפים ובהם תכנית מפורטת של מותו, שתכנן זה זמן רב, וכן כמה דרכי התאבדות ולידן V או X. הוא כתב גם את הסיפור שלו בקצרה, סיפור על אדם עם קוטג', אישה וכלב, שלא מצא את מקומו בחברה. אדם שלא ישב על הכורסה מול המסכים המרצדים, זבל אנושי מולו. אדם שהכול אצלו עד הסוף, והסוף של יוני כנראה נכתב מזמן כמר במיוחד. בסוף, כמו בהתחלה, יוני לא ידע לדבר, לא הבין מה שראה. היו לו כמה שנים שלא היה מסוגל לעשות דבר, חוץ מלחשוב, ומזה כבר היה לו יותר מדי. מחשבות הן כמו תולעים, אמר לי, הן אוכלות אותך מבפנים עד שהן מגיעות אל העצם או אל הלב, ואז מתחיל הכרסום של האני העצמי שלך. ליוני זה היה נורא, עינוי ארוך שלא יכול למנוע על ידי ניתוק עצמי או אפילו לברוח מהתקופה הרעה שהייתה לו לפני אלנבי.
אבל באותו שלב הוא היה שבור ומרצד בניו-יורק, וכשעבד בפאב ENMY, נבחן על ידי ג'סיקה, מלצרית ב"ארומה" ניו-יורק ששמה עין על הבחור וחיכתה לרגע הנכון לשתות את דמו, לא במובן הערפדי, אלא במובן האנושי של המילה. יש אנשים שהם שותי דם, לא פיזית, אלא שותי רגשות ותחושות, אלו הסוג המסוכן ביותר של אנשים, במיוחד נשים. לא שיש לי בעיה עם נשים, ממש לא, הבעיה היא השילוב בין ההורמונים הנשיים ושתיית הרגשות.
מחשבות הן כמו נמלים, אמר לי יוני, הן בונות להן קן קטן במוח, מכריזות על מלכה. מחשבות עצובות הן כמו נמלים אדומות, שבילדות קראנו להן נמלי-דם. הן יונקות דם ומטפסות אל הקן, משתלטות עליו ומוצצות את כל התקוות והאופטימיות שיש במוחנו, המלא במחשבות שונות.
אבל יוני לא ידע על הדברים שעמדו לקרות. הוא עדיין היה עסוק בליקוק עצמי, כמו כלב שמתנתק מהסביבה כדי לנקות את עצמו ולא שם לב לכך שהוא עומד במרחק נפילה לתוך ביצה מלאה בבוץ.
הוא היה מסוכסך עם עצמו, עם הבורא ועם היקום, וכבר לא ידע עד כמה נמוך המצב יידרדר, אז במקום לתקוע מקל בגלגלים של עצמו כדי לעצור את הדעיכה והנפילה הכואבת הוא מצא מקבילה. הרי התאבדות היא לא פתרון. קפיצה לרחוב מלא במכוניות ובפרצופים שונים וכאוס לא יכולה לפתור לך את כל הבעיות בעולם. דבר כזה יכול ליצור רק עוד בעיות ועוד משברים לאנשים שאהבו אותך ולאנשים שאהבת. התאבדות היא לא פתרון או דרך, היא קיצור דרך לאנשים פחדנים, אלה שלא מוכנים להתמודד עם המציאות וחייבים לברוח אל ההזיה הרעה מכול (לא זאת שנגמרת לאחר כמה שעות). התאבדות היא הסם הכי קשה שתפגוש בו. הרצון להתאבד הוא ההתמכרות הקשה מכול, היא קץ לא אמיתי, פתרון עם ריח של גופה שקרנית ודם. התאבדות היא לא פתרון, היא קיצור דרך אל השקר, המוביל למקומות רעים ובודדים נוספים, כמו בית-החולים בפראג. שנים בחשכה הלבנה משלג, שחש ששום חימום ותאורה לא יילחמו בו, כי החרא הזה מגיע מבפנים וחוסם את כל החושים. לא משנה כמה תשקר לעצמך, יש כאן בעיה שאי־אפשר לפתור בעזרת פתרונות שקר, רק עם פתרונות אמיתיים. כל אחד והפתרון האמיתי שלו שמתאים לו. אם הוא מגיע ממקום של פתרון ולא ממקום של בריחה, הרי הוא הדבר הנקי ביותר בעולם, יותר מכל ורד חדש שצמח בגינה, אך לעולם לא יותר מתינוק אחרי מקלחת.
על מרקע הטלוויזיה המטפטף טיפות מידע זול וזמין נראה ילד בן 9 שכבר סיים בגרות במתמטיקה חמש יחידות וכבר הוא חלק מהמירוץ. חולם על תואר בפיזיקה ומרוויח 3,000 שקל בשעשועון זול. יוני מלא חמלה אליו, אבל רוצה לבכות מכך שאף ילד לא טעה בשאלה על מייקרוסופט, ומכך שאף ילד לא צדק בשאלות על דברים שקרו טרום לידתם. אולי יוני פתטי, אולי הוא רגיש מדי, אבל לא היה לו מושג איך לשפר את עצמו בלי לשנות את עצמו. מילאתם אותנו, פוצצתם אותו בכל זה מבלי להכינו מראש. עטיפות של פלסטיק משומש בשביל מתנה חדשה. יוני לא ידע איך חוזרים אחורה, איך ניצלים, מתפכחים, איך הוא חוזר לאהוב את עצמו כמו ילד קטן שמשחק בחול.
הילד בטלוויזיה היה מלא בעצמו. גם יוני רצה להיות אחד כזה, שלא מכניס את עצמו לפינות האפלות יותר במוחו. כאלה בהן אתה מפחד שיקפוץ עליך הומלס ויגנוב לך את העוגיות וישפוך לך על הראש נסטי. הוא זכר את הפרטים הקטנים והלא חשובים, אבל מהקשר הארוך עם שרונה זכר רק את שמה ואת תאריך הלידה שלה. כך היה לגבי כל דבר שלא נגמר טוב. הוא שכח אותו לגמרי.
ילדותי מעט, אבל זה יוני. אפילו אם היה יום ממש כיפי, לא משנה איפה, בכנרת או באמסטרדם, הוא לא זוכר, כי היה ריק מטופש שגרם לו להתנתק. ככה גם לגבי קשרים עם בחורות או חברים מהעבר: ברגע שקרה משהו הוא לחץ על כפתור השכחה, ובום! נעלמו הזיכרונות. בסופו של דבר מה נשאר לך? רק זיכרונות וסיפורים, וליוני, סליחה על הבוטות, לך תזדיין, אין את זה.
את בית הספר היסודי שכח בגלל האלימות, את התיכון - בגלל הסמים והמשטרה, חלקים מהצבא - בגלל שפשוט נמאס מהכול. כבר דרכת את הנשק ואז קיבלת טלפון מקרנית ומבעלה, אז לא עשית את זה. המבט של ג'סמין מפני שברחת ברגע שגילית שהיא קצת מסובבת, ולא נזכיר את כל הזורמות מהערים האותנטיות-פלסטיות, שהלכו לדפוק את הראש בעולם הגדול, שפגשת בדרך, ואפילו ריח בושם או שמות אין לך אחרי לילות שטופי זיעה.
הזיכרונות כבר היו קבורים בתוך התכריכים, נשאר רק לזרוק את הגופה המתוסכלת והרזה מדי שלך לתוך הבור, לכסות בחול, לשים קרש עץ עצוב עם שמך חרוט עליו, לקרוא למשפחה המנהלתית ולכמה חברים ואקסיות, ובום! תמו חייו של יוני.
אך הוא נתן לעצמו עוד צ'אנס. תמיד התאכזב מהנתק שלו מהמירוץ, מכך שכולם לא רואים מה קורה להם. מרוב ריצות הם שכחו ללכת. אחרי הצבא הם טסים לחו"ל כדי ללמוד ללכת וחוזרים שוב לריצה התמידית, ובין האקדמיה לילד השלישי הם שוכחים מה הם באמת רוצים להיות. יוני לא יכול להסביר להם שמצא פתרון לכל זה, אז הוא סיפר לי, ואני אחלוק זאת איתכם. יוני לימד אותי את שיטת הניפוץ העצמי. זה לא ספר הדרכה לחיים טובים יותר או איך להיות מרוצים מכל הרפש שצף בעולם, אבל זאת התרומה הקטנטנה לעולם מיוני:
המדריך לניפוץ עצמי:
קודם כול, הכול בבום. שום דבר לא נכתב או מוקלט, חברים, וזה בערך החוק היחידי כשאני חושב על זה.
1. קמים בבוקר, עושים את הפעילות הרגילה שלכם (לשתות קפה, לצחצח שיניים או לעשן בסדר שלכם ולפי רצונכם, אף־על־פי שאני ממליץ לצחצח שיניים תמיד).
2. לוקחים את כל מה שאתם חושבים על עצמכם (לרוב אלה הרבה דברים, אז זה יהיה די כבד מבחינה נפשית. הביאו כוס מים או מיץ חרגולים מצדי, רק שיהיה לידכם משהו לגרון), ומנתקים את כל הדברים האלה בבום, וזורקים את העוגן מהספינה הרגשית שלכם אל הלא נודע. הכי חשוב זו הפתיחות. אם עשרות שנים חשבת שאתה סטלן וגילית שאתה בעצם איש עסקים מפולפל וממולח מבפנים, שמוכר אחלה אוהלים אינדיאניים עטוף בשרוואל וחולצה שאתה ציירת, אז לך עם הדברים עד הסוף.
3. הניפוץ העצמי הוא לא חוויה רוחנית או איזה ספר הדרכה מטומטם, כי אני כבר לא חי, רק ממליץ לכם לעשות משהו שאם הייתי הולך איתו עד הסוף, הוא היה משאיר אותי יותר מאושר ובחיים. אירוע הניפוץ, לדעתי, יכול להתרחש בכל מקום, לא בהכרח במזרח או בבית הכנסת ביום כיפור. כדי לגלות את ה"אני" תצטרך לשבור את ה"אני" הנוכחי שלך, ובכל פעם שאתה מרגיש שאתה לא מרוצה ממנו, תחייך לעצמך. סליחה על לשון הזכר, כן? תנפצי את עצמך בתוכך, ומהנקודה הזו תבני מחדש את הכול. אומרים שהאנושות לא מנצלת עשרה אחוזים מיכולות המוח. מחקרים אמרו, לא אני. לפי דעתי השאלה היא: כמה מעצמך אתה באמת מנצל? כמה זה באמת אתה ולא מחלות החברה המודרנית?
4. לאחר התהליך מגיע שלב ההרכבה. הוא די אישי לגבי כל אחד. זה השלב שבו אתה בוחר לעצמך את הדברים שתרצה להשאיר כחלק ממך ואת אלו שאתה זורק, מעין קולאז' כמו בגן הילדים מחתיכות של בחורות מהעיתונים. זאת הנפש שלך. תעשה בה מה שאתה רוצה והכול לגמרי חדש. רק בקשה אישית מהקורא, כן? תעשה לי טובה ותעשה את זה כמו שסינטרה אמר, בדרך שלך. בהצלחה במציאת עצמך!
יוני ידע לדבר ופחות לבצע. באותו זמן היה יוני עסוק בחוסר הידע, במצב הפוך לחלוטין מהניפוץ העצמי. מילא את עצמו בשטויות, בעיקר במה לעשות עם ה"טפילה", החברה של סול, השותף שלו. לפני שעברה לגור איתם הקשר ביניהם היה טוב יותר. כשלא עבדו, היו יוצאים ונהנים ממה שיש לעיר הזאת להציע. "היא שינתה אותך," כך תמיד אמר יוני לסול. ה"טפילה" הייתה כמו קופסת סיגריות חדשה, עם ניילון וציפוי הכסף המחורבן הזה, אבל עליה לא הייתה אזהרה. בתיכון אחד לקח חתיכה ממנה, ואז באו השאר, ולאט-לאט היא מצאה את עצמה ריקה מתוכן. אל סול היא באה כדי שימלא אותה, אולי ילד יעניק לה משמעות חדשה לחיים.
היא הייתה עם 20 בחורים ולכל אחד היה חיסרון אחר, אבל כשהייתה עם סול, והוא בגסות רוח גמר לה על הפנים בפעם הראשונה ששכבו, היא הבינה. זה מה שהיה חסר לה. ה"טפילה" וסול הסתדרו מצוין, וגם חברת המים הרוויחה מזה.
למען האמת כולם, חוץ מיוני, הרוויחו מזה, אבל סול כבר הרבה זמן לא היה באמת חבר שלו, אלא רק שותף לדירה, ומאחר שבחודש האחרון הכפיל את המשמרות שלו ב"אנמי", אסף את הדברים שלו וחתך עם מכתב:
"סול אחי, אני לא יכול עוד, השארתי לך את שכר הדירה של החודש במעטפה ועברתי."
בראשו, אבוד בלי דרך הביתה, הדרך הייתה קיימת וברורה, אך יוני הרגיש שמעולם לא הייתה אמיתית. הוא לא רצה לחזור. העולם גדול מדי מכדי לחיות במחוז אחד, במדינה אחת, על הכדור הזה, אז הוא ארז את התיק וביי, כדי לחשוב, כדי לחפש, מי יודע, אולי למצוא, אך תמיד להשאיר סימן שאלה בסוף.
אחרי סימן השאלה האחרון בדירה ההיא בניו-יורק הוא קרא בעיתון ביקורות על ספרים, סרטים, מוזיקה, תיאטרון וחשב: הכול מתרוקן, הדור גוסס, איבדנו את הצורך לחשוב? את היכולת ליהנות? מצד שני, אין קולקטיבי יותר, הכול אינדיווידואלי. הרגשה שנגעת במקסימום של ההנאה, ולשם זה לא יכול לחזור. זה יהיה בינוני, עוד מסיבה, עוד פאב, בולשיט כדי לא להשאיר את הנשמה משוטטת לה באפלה התרבותית הכבדה, בפחד מהגילוי שזה כל מה שהחברה שלנו עושה.
היא כמו בורחת אל מקומות חשוכים, מפריחה את השממה, כמו פחד ממפגש עם המראה, חוסר המשמעות האין־סופית. הנצחיות של המחשבות אשר מתנפצות על ההרגשה של חוסר המשמעות של המעשה. בום! פסיעות אטיות. הוא צעד בפעם האחרונה מאזור הדירה ההיא אל ה"אנמי", לא מוצא את עצמו בתוך ההמולה הענקית הזאת, הכל-כך אמריקאית. הרגיש שהוא לא יכול עוד עם ההרגשה הזאת. שאמריקה שורפת אותו מבפנים, מבלבלת אותו וגורמת לו לפעמים לשכוח מה הוא באמת רוצה. מחשבה ומיד לאחריה פעולה. הוא סגר את דלת הדירה בדרכו ל"אנמי", הצית סיגריה, אמר שלום לכמה שכנים שפגש והגיע לפאב, שיכר כמה זקנים בוויסקי זול שזרם בעורקיהם מאז 45' בערך, כמה בחורות שחוגגות מסיבת רווקות עם כתרי מלכות וקוקטיילים עם שמות טיפשיים למדי, אך בעיקר גברים שנראו כאילו הם מחפשים משהו, תמיד בחנו את הסביבה בעיניים, כנראה היו נשואים ופחדו שהנשים שלהם יראו כמה הם שותים ובאילו גסות רוח וטמטום אבות ילדיהן מתנהגים. ואז, בין כל העבודה המטורפת שהייתה לו באותו לילה והאווירה השמחה, ראה בקצה הפאב בחורה יושבת לבד על הבר, ועד כמה שזה נשמע אירוני, ג'וני שלנו זיהה משהו עצוב בעיניה.
זאת הייתה ג'סיקה. ג'וני בא להציע לה משהו לשתות, אבל לפני שהוציא את המילה הראשונה היא כבר אמרה: "שמעתי שעזבת את הדירה שלך, תוכל להיזרק אצלי הלילה אבל אחרי שתשתה איתי לפחות שתי כוסות מהוויסקי הכי יקר שיש בפאב שלכם." יוני נדהם ותהה מאיפה היא יודעת את זה, הרי רק לפני כמה שעות עזב את הדירה של סול ושלו, אבל חייך בתגובה והלך להביא את מבוקשה.
כשחזר שאל: "מה חוגגים?" בראשו עדיין חשד מפגיעת החץ הישירה שלה. היא ענתה בחיוך מהול בכישלון:
"את הפיטורין שלי מבית הקפה הנוראי הזה," אמרה כאילו היו מכרים זה שנים.
יוני קטע אותה ושאל: "איזה בית קפה?"
"ארומה, סוג של סטארבקס ישראלי, מצליח שמה, כושל פה, ניחא הסבל לפלסטינאים, אבל למה גם פה?" אמרה בתסכול.
פרט קטן שנשמט הוא מוצאה של ג'סיקה. למרות השם האמריקאי היא בעצם ג'סמין, פלסטינאית אסלית שהיגרה בגיל צעיר לדודה מאמריקה, סיפור מסובך כשלעצמו.
אח חובב ג'יהאד שהתפוצץ בתחנת אוטובוס ריקה בארץ בשנות ה-90 לאחר שהשאיר קלטת, אבל שונה מזו של המחבלים המתאבדים הרגילים שטענו שככה ישימו קץ לכיבוש. אחיה אמר שהוא יודע שמוות של אנשים לא ישים קץ להרגשת התסכול של העם בשלמותו, הוא עושה את זה פשוט כי לו אישית נמאס מלהרגיש בתחתית העולם, הכי קרוב לאללה, והוא כבר בחצי מהדרך לגיהינום, אז הוא חותך באמצע כדי להגיע יותר מהר ממה שכתוב בספר החיים שלו. הוא פוצץ את עצמו בלי קשר למצב הביטחוני, פשוט בום-טראח. סיים את חייו כשבאוזניות שלו נשמע מיד לאחר הפיצוץ "Non, Je ne regrette rien" של אדית פיאף. יופי של סיום. הבחור ידע לתת סיום הגון לחיים האלו, לעומת יוני, שהיה טיפוס פחדן ואפילו לאזור הבשר בסופר לא התקרב ופחד לראות איך חולבים פרה. אבל אלו הדברים הטבעיים שמהם פחד. היו לו בעיות עם קבלת דברים באותה תקופה. בנוסף, מאז מלחמת המפרץ, הוא פחד מאזעקות של רכבים, ובגלל זה לא יכול לעבוד בחניות עירוניות. אבל ההפרעה הגדולה שלו הייתה משב הרוח הקפוא שקיבל בכל פעם שהתקרב לאישה יפה. ככל שהן היו יותר יפות, ככה ליוני היה יותר קר. שבוע אחרי ששרונה זרקה אותי הוא יצא לדייט עם אחת כזאת. מאוד קרה. לדייט מאוד קר. כמעט קפא. אחרי שעתיים שבהן כמעט רצה להרוג אותה, היא דיברה על כמה התפקיד שלה בצבא מעניין, והוא רצה לצעוק לה כמה רע לו, והיא רק חישבה כמה קלוריות היה במילקשייק שלה וכמה, בעזרת דיבור ותנועות ידיים והקפצת הרגל השמאלית שלה, היא תצליח להשיל מעצמה.
אחר-כך, בדרך להוריד אותה בבית, עשה פרסה ונסע לים והלך עם הטיפשה בחול שמילא לו את הגרביים.
הם הלכו לכיוון הסוכה של המציל. היא הסתכלה עליו במבט זגוגי. הוא כל-כך רצה לנקום, אז הוא בזבז שעה מחייו איתה בסוכה של יעקב המציל, שהשאיר את המפתח למקרה חירום מתחת לשטיח "ברוכים הבאים". כשהתחילו בהתפשטויות והסרת הגרביים עם החול נזכר שאין לו קונדום ואמר לה שהוא כבר עירום וגם היא. הוא ראה פיצוצייה מנצנצת והיה מוכן ללכת אליה עירום. כבר ראה אותו עומד בקופה עם זקפה, בקבוק יין זול וקופסת קונדומים, אבל התברר שהיא הייתה בתולה, לא רק טיפשה, אז שעה הם שיחקו ובסוף הוא גמר לה על החזה, הוריד אותה בבית ונסע לחבר, שם הגרגרים בקפה שקעו וגם השמש, והוא נרדם.
כשקם הלך לקניון וחיפש, כמו בכל יום בחייו, אחרי הלא ידוע.
אף פעם לא היה במרכז הסצנה, תמיד מהצד, יותר כמו ניצב. המשחקים האלה בין הקור לחום, אור וצל היו האהבה שלו. הכי חי ובו זמנית הכי מת רדפו את יוני באותם הימים. הוא ידע שאין להחזיר את הגלגל לאחור, ובו זמנית כל סיבוב חדש נראה כמו אשליה של הסיבוב הישן ההוא, כמו לתת גז בניוטרל, בירידה.
החיים שלו היו חסרי שליטה. התעסקות בבורא לא עניינה אותו במסעותיו בעולם. הוא ראה דברים יפיפיים, אם נוף מדהים או שכונת מצוקה עצובה שהחזירה אותו לדרום תל-אביב המוכרת. גם יופי הבחורות הדהים אותו, אך ברגע שיצר איתן קשר, סיפר את סיפורו ונפתח אליהן, כעבור שבוע-שבועיים הן נראו לו ריקות מתוכן והוא אפילו לא רצה לנסות ליצור איתן ביחד סיפור. אף אחת מהן לא יכלה לסחוב את מטען החיים שלה ואת זה של יוני על הגב שלה.
קרו ליוני כמה אירועים שלא הצליח לשכוח.
כמו הפעם ההיא שפישל והם כל-כך רבו, עד שתקע לעצמו מברג ברגל ורדף אחריה שטוף דמעות ודם. אני הרגשתי את הדמעות על הלחי ואת כל התסכול ההוא שחש ודיבר עליו, אך איש לא הבין לְמה באמת התכוון, כאילו חייו הפכו למסע לא ברור בחלל. החיים שלו סרט ארוך חתוך בחלומות. היא רודפת אותו, מנסה לשגע אותו, מנסה להחזיר אותו אחורה. בשיניים חשופות מנסה לנשוך אותו בצווארו החשוף. מפוחד ומכוסה זיעה הוא קם ומנגב את הפנים. רק חלום. שטויות שמרחפות במוחו ומבלבלות בין רצונות למציאות. "עתה אני חזק יותר," הוא מלמל לעצמו, "לא אשליה או הזיה. לעולם לא אתפתה לעשות צעד לאחור, אל העבר החמים, כי הוא כמו חלום מתוק." במצבים כאלו הוא שואל את עצמו בשביל מה לכתוב ואז נזכר שזה באמת עוזר לו, מפרק אותו לרסיסים המביכים שלו, קורע אותו לפיסות בשר, מדמם דיו על הדף, מחזיר אותו לאנושיות שבו, וזה חיובי ומציאותי לאדם כמו יוני, כמוני. מציאות חשובה לאדם כמוני כמעט כמו ההזיה. המציאות מגיעה לא מסוננת. בלי פילטרים מיותרים של צנזור של החבר'ה, בלי פברוקים שלהם. עירום מוחלט של תחושות, מראות, ריחות, טעמים - המציאות.
נחזור לסיפור שלנו ונעשה שוב זום-אין לענייני היומיום עם ג'סיקה.
יוני שלנו לא הכיר את ג'סיקה, ובטח שלא את ג'סמין וסיפורה המשפחתי, אך גם היא לא הכירה את יוני. היא הכירה את ג'וני - הדמות האמריקאית המוצגת כישראלית. באותו רגע הוא נדהם מהביקורת שהעבירה הבחורה האמריקאית. הוא חשב שהיא נגד המקום שבו עבדה, ועוד בגלל הזהות הלאומית של המנהלים, אז תקף: "מה זאת אומרת סבל? איך את יכולה להעביר ביקורת על מקום בו לא היית מעולם?" ג'סיקה קרצה. שתי הכוסות ירדו בגרונם. תוך כדי הדלקת סיגריה כועסת ומנוכרת אמר: "סבל זה לא המילה הנכונה למה שקורה שמה, תסכול ממצא את הסיפור הארוך. הם חפרו לעצמם את הבור. סבל זה תקציר של מקום אחר לגמרי, שאותו יצר יצור גזעני, מכור לספידים עם זין קטן, שגרם למוות של מיליונים בעזרת המחשבות המגלומניות שלו ולא לטובת העם שלו."
יוני סיים בנשיפה את הכוס השנייה שלו. ג'סמין הגיבה: "שמעתי עליך. לוחם בסיירת מובחרת, צנחנים, ג'וני מנדלבוים, או שהיית מעדיף יהונתן שלמה מנדלבוים, בכל זאת עבדתי במקום מפגש של הרבה ישראלים עם פה גדול מדי והרגלים רעים. עקבתי אחריך." היא הזמינה לעצמה בירה והחלה לספר את סיפורה בקצרה. כשהבין יוני שהבחורה יותר מהגרת ממנו, החל לסגור את הבר. לאחר קיפול זריז חתכו אליה הביתה, שם הראתה לו את המיטה השנייה.
הבחור עם הברט המיושן והמבטא הגרמני הכבד קרא ליוני מקצה הפאב, שהיה לקראת סגירה. אנשים בקרקעית של תחתית כוסות הבירות שלהם, אחרון היסודות הכימיים נפלט מהם בנשיפת סיגריה בודדה. כולם רדומים. הוא מבקש מיוני את "מקי סכינאי" בגרסה הגרמנית-מקורית של השיר. יוני מחייך ומפעיל את הגרסה של אריק לביא בעברית. עכשיו בא הזמן הריק הזה לפני, להקת ביניים להעברת הזמן שבו כולם מחכים שייגמר השיר ותוהים למה הברמן מחייך בכזאת שעה. הוא שיכור? והנה מתחיל הביט של הבס העצום שפותח את השיר, וכולם תחילה מפוחדים, ואז קולטים את האירוניה, שיר גרמני-אסלי שמושר על ידי זמר עברי. הם מבקשים חשבון, כי ראו זאת כרמז ללכת הביתה, אל המיטות החמימות שלהם.
לאט לאט האורות מכובים.
הרגעים המרגשים האלה, לפני הגעה למקום, אחזו בו. הוא הרגיש כאילו הרכבת בתהליכי עצירה והוא יגיע אל מקום יעדו, הארה?
שעון מעורר.
למעשה הם ישנו יחד על המיטה שלה. כשקם בבוקר מצא על השידה ליד המיטה פתק ממנה. הלכה לחפש עבודה חדשה. למטה כתבה "אנא בחיבק" בערבית. יוני לא הבין, אז בדק במחשב ונזכר שהמילים היחידות שידע בערבית היו בצעקות בחשכה. כשגילה את משמעות המילים חזר לישון.
מערבולת רגשות. כמו להיות כלוא בחדר בעיר זרה, 12 שעות שינה, 12 שעות זומביוּת מוחלטת.
שוב הוא פחד שמתוך המערבולת הזאת יקבל בחזרה סחרחורת של רגשות. למען האמת, הוא פחד להרגיש שוב את אותו דיכאון עמוק. הוא חשש שהמקום שבו היה עדיין חלק ממנו רק יחלחל ויבוא, אז לא הרשה לעצמו להתאהב. זה לא שהיא הייתה נקייה מבעיות, אך לעומתו היא נראתה כמו טלית שכולה תכלת. טוב, זה קצת בעייתי עם הגנים שלה, הממ... כאפייה נקייה מצבעים הולם יותר.
החשש לחזור למרות כל הרגשות האלה רק הדגיש לו שלא יחזור על טעויות העבר, כי הרי אי־אפשר באמת להתחיל מחדש, כי יש צלקות מימים קשים במעמקי הנפש.
הוא ידע שזה לא מפריע לה, אבל פחד להיסחף לתוך זה. מה זה ה"זה" הזה בכלל? הוא לא רצה שוב ללכת לאיבוד ביער, לא רצה להיות אותו זאב ערבות שהיה כמה חודשים לפני שפגש בה, אבל הוא חשש וידע שהדברים לא נמחקים ושהתקליט ממשיך לרוץ ואיך אפשר לחזור לאחור כי הזמן עובר, אבל לא באמת מעביר את התקליט לנקודת האל-חזור.
כל נשיקה, כל זיון, כל דבר מושך את התקליט לאחור, כמו מסיבה שלא נגמרת. והזבל ממשיך לעלות על גדותיו עד שאתה מוציא את כולם החוצה ומנקה. אחרת לא יהיה נקי, ועד שלא יהיה נקי אי־אפשר לעשות אפטר.
כל לילה, כל הלילה, הוא חיפש את הדבר הבא. אחרי שנה עבר לחפש את הדבר הבא. בסוף מצא את השקט במרוקו, אך הנפש כבר הייתה מותשת.
יוני גר עם ג'סיקה תקופה לא ארוכה, אך משמעותית. היא גרמה לו לחשוב אם באמת הוא רוצה לחזור לארץ, רעיון שהדהד במוחו מהשבוע השני של הקריירה שלו כברמן.
הוא פחד. מהכול. פחד מהמכה שהניח שתבוא, כי היא חייבת לבוא, אז חייבים להיזהר. חש כמטורף שעוצר את עצמו, מטורף מרוסן שחשש להיות הוא עצמו, חשש להראות מי הוא באמת, בעיקר לה, כי הכול היה כל-כך פתוח וחלק, הכול הלך טוב, אז "כבדהו וחשדהו"?
הוא מאוד העריך את החוסר באוויר מת ביניהם.
עד כדי כך העריך, עד שהיו מסתובבים ביחד כל הזמן, יוצאים יחד עם חברים ובכלל, לכל מקום ג'סיקה וג'וני היו הולכים יחד. אך גם אם הייתה קרובה אליו - מעולם לא ידעה מה קורה במוחו. היא התעלמה מהסימנים ומהרמזים שלו שהיו בדברים הקטנים. לא ממש קטנים. לא כמו קונספירציות על רצח פול מקרתני על ידי ג'ון לנון. משהו הרבה יותר ברור. לא האמנתי שהיא לא שמה לב לרמזים שלו. כמו בסיפור ההוא שסיפר לי בלילה גשום. אף שמעולם לא הייתי בניו-יורק, הוא גרם לי להרגיש כאילו אני נמצא שם כמה חודשים, גר עם ג'סיקה וכאילו מחליף אותו.
הוא סיפר לי איך הם יצאו בשעות הבוקר המאוחרות מדירתה של ג'סיקה שבקצה השני של ניו-יורק ועלו על אוטובוס רועש לצד השני של העיר. איך, בינם לבין עצמם, התלחששו וסיכמו שכשהם חוזרים לג'סיקה, הם ייסעו במונית ולא יתפשרו על נסיעה באוטובוס באזור הזה בעיר. כסף בא וכסף הולך - כאב ראש נשאר שעות.
הם ירדו בתחנה והלכו לכיוון לא ידוע עם תיק קטן שהיה על גבו של יוני. המשיכו ללכת. עברו בשוק ועצרו לקנות כמה פירות וירקות. המשיכו לכיוון השמש הנמצאת בשיאה. לפתע ראה יוני מימינם מבנה שנראה כמו חורבה בבנייה, אז הוא הציע לעלות. עלו כמה דקות עד שהגיעו לגג של המבנה.
הוא וג'סיקה הסתכלו על הנוף האורבאני של מנהטן, פרשו שמיכת פיקה דקה וכתומה, הוציאו מהשקית שני תפוחים ירוקים כדשא והחלו בשיחה אוורירית על הימים האחרונים שלהם. תוך כדי שיחה יוני נזכר בדבר שהיה לו בכיס, הפרצוף של מרילין מונרו בצורת בול. הוא הוציא אותו מכיסו תוך כדי שיחה, חתך בזהירות את החלק העליון של פרצופה, חילק לשניים והעניק לג'סיקה רבע מפרצופה של הבלונדה המהפנטת ותפוח לעצמו.
יחד לקחו ביס מהתפוח העסיסי ולאחריו שמו את הבול על הלשון האחד לשני. תוך כדי לעיסה שאלה ג'סיקה: "זה חומר טוב?" ויוני ענה: "את זה נדע בעוד כשעה," בתוספת חיוך וקריצה בעין ימין.
במשך שעה דיברו על הציפיות שלהם מהעתיד, על אמנות, מוזיקה וסרטי קולנוע, ואז הפעיל יוני את הרמקול הנייד שלו, שבו קלטת אוסף משנות ה-60 מלאה במוזיקה איכותית המיועדת למצבים כאלה, וסיטאר המנוגן מהסוף אל ההתחלה (מהדברים שפשוט גורמים לדברים להיפתח במכה אחת משתקת).
לעשות אסיד בעיר לקראת הערב זו חוויה שונה ומבלבלת. זה כמו לבקר בעיר זרה עם שפה זרה. אתה שוכח רחובות וסמטאות גם אם זו העיר בה נולדת. סביבה אורבאנית פתוחה היא חוויה מאתגרת כשלעצמה, אך יוני החליט שזה צריך להיעשות במקום יצירתי ולא באיזה פארק כמו באמסטרדם.
יוני, שאהב אתגרים וסכנות, החל לעלות את נושא הקפיצה מהגג כצחוק. ג'סמין לא ידעה שהוא בעצם רציני עד מוות וכמה אמת החלטית יש במילותיו. היא צחקקה כשעשה את עצמו קופץ מהגג ובעצם ירד לפינה בה לא ראתה אותו. שניהם צחקו. הטריפ כל-כך טבעי ואמיתי עד שכל העיר נראתה מתחת למים, נמתחה כמו היו בתוך קליפ. הם חשו כשחקנים ראשיים בקליפ והחלו לרקוד. כשהמוזיקה חדלה, נשמעו צלילי הפתיחה של "דה יוניברסל" של בלאר לבקוע ממכונית שחנתה מתחת לבניין. הערב נכנס לתמונה. הם רקדו ואלס רומנטי כתלושים מהמציאות. כשהשיר נגמר יוני התקשר לסול ולחברתו הטפילה, כי נזכר שקבעו איתם דאבל דייט, במסיבה במועדון נחמד בעיר.
ג'סיקה ויוני ירדו דרך מעלית פועלי הבניין החורקת ותפסו מונית נהוגה על ידי נהג מונית הודי, שתחילה דיבר ברצף על קשיי היומיום שלו, אחר נכנס בשלווה לשיחת עומק על הסיבות שגררו את ראג'ה להיות לנהג מונית בערב ולמלצר במסעדה ביום. הסיבות שעזב את הודו היו ברורות לחלוטין, כי הכסף שעושים באמריקה ממכר לעומת האגורות המעטות שעושים בהודו. יוני הסתקרן לגבי השינויים שחלו בהודו מאז הטיול שעשה במהלך חופשת פסח בכיתה י"ב יחד עם נדב. ראג'ה אמר שיש מחזוריות קבועה, ושהישראלים חזרו להחריב את הפסטורליות ההודית בעזרת פתיחת עסקי פלאפל רבים ויצירת בעיות השקיה עקב ההרגל לחתוך חתיכה מצינור טפטפת בפארקים ציבוריים כדי להכין באנג מבקבוק משקה קל.
ראג'ה הדגיש שהיה גנן מטעם העירייה, ולפתע ירד ליוני האסימון, כי ראג'ה הציע לג'סיקה שאכטה מג'וינט עם ריח טוב ומתוק של משהו שגדל בצורה מושקעת וביתית, והבין במכה אחת איזה סוג של גנן היה בהודו וביקש שיוסיף למחיר הנסיעה את המחיר של 5 גרם מהדבר הריחני הזה. הם סיימו את הנסיעה בלחיצת יד זריזה, כי כמעט איחרו לסול ולטפילה שלו.
כשיצאו מהמונית זיהו מרחוק את סול והטפילה, שהיו לבושים בצורה בהחלט מוזרה באותו ערב. סול היה לבוש כולו בשחור כקברן בפולין, עטוף בחליפה שחורה ועונב עניבה שחורה, והטפילה הייתה לבושה בדיוק כמוהו, אך בהבדל קטן - בגדיה היו בצבע לבן. אמרו שלום, החליפו נשיקות חטופות על הלחיים והחליטו לשתות בירה לפני המסיבה, שם החלו שיחה שטחית על הימים האחרונים. ללא צנזורה אמרה הטפילה שבימים האחרונים היא לא מסופקת מסול משום בחינה, אפילו לא במיטה, שם מעולם לא אכזב אותה. יוני המובך החל להתלחשש בשקט עם ג'סיקה על המצב בארץ. זה לא עניין את הטפילה, שהמשיכה להתלונן על חוסר תשומת לב וכל מיני שטויות (שהם לא מבקרים את אימא שלה בכלל ושאר ירקות). לאחר שסיימו יצאו מהפאב הריק ועמדו בתור להיכנס למסיבה. מכיוון שסול היה דמות מוכרת בעיר, הם עקפו תוך שניות מעטות תור של כ-40 אנשים לפני שמישהו מהחבורה שתה שלוק ראשון מהבירה.
בצעדים כבדים פסעו לחשכה הכבדה בכניסה למועדון. בגלל הפליקר בכניסה למועדון הם כמעט נפלו, דבר שהזכיר ליוני שהוא על אסיד, ולפתע הרגיש שהוא בפריז בתקופת המהפכה הצרפתית. הוא נזכר מהר שאין מצב שהוא שם, כי לא היה אז טכנו ניו-יורק סטייל מסחרר ועמוק. הוא נזכר איפה הוא נמצא, ובדיוק אז החלו הארבעה בריקוד אינטימי עם עצמם, כל אחד בעולמו שלו, כאילו הגיעו בנפרד.
לאחר שעה נזכרו שהגיעו יחד, אך יוני איבד את שלושתם. לפתע שם לב עד כמה המועדון עמוק, הרבה יותר מכפי שחשב, כאילו יש לו כיס פנימי עם אורות צבעוניים נוספים ורמקולים ומוזיקה מדהימה. כמעט שקע פנימה ואז נזכר שזה מועדון ולא קערת פופקורן ואין בו חול טובעני. אי־אפשר לטבוע ואין לאן לשקוע. יוני שחרר דמעה דקה ובדל חיוך וחזר לרקוד עוד כמה שעות, עד שכוחותיו נמוגו והוא התעייף. כך גם קרה לכל באי המועדון. כולם חשו בעייפות ומצאו עצמם גוררים רגליים מחוץ למועדון בחיפוש אחר מונית. יוני עובד בבקרים, אז דרכיהם נפרדו, לא לפני שסול והטפילה נפרדו בנשיקה על הלחי והוסיפו הצעה לאורגיה, שנענתה בשלילה מהירה מצד יוני וג'סיקה. הם עלו על מוניות לצדדים שונים של העיר. יוני וג'סיקה עלו לדירתה של ג'סיקה ומיד שקעו בשינה עמוקה וקסומה.
כשקם בבוקר שלאחר המסיבה חש כבלון הליום המסתחרר ברוח, מנותק מיתר האנושות, לא מחובר אל הציוויליזציה האנושית. השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת, קצת לפני ארבע, השעה בה זקנות פולניות קמות משנת הצהריים שלהן, והוא רק קם משנת הלילה שלו. רוח חזקה נשבה, ומזג האוויר היה כועס למדי, כאילו הכוח האין־סופי של הבורא הרגיש את יוני ותפקד לפי מצב רוחו, המלא בקרירות מנוכרת של אדם שעוד לא הצליח לחזור אל חיי היומיום בתפוח הגדול אחרי הערב עם ג'סיקה והתפוח הקטן.
אגב ג'סיקה, כשקם היא כבר לא הייתה שם. הוא חשב שכנראה הלכה לעבודה. פתק קטן היה מונח על הכרית שעליה ראשה נח ושהייתה מלאה בריח שלה. "מקווה שנהנית אתמול, תיהנה בעבודה, אני יוצאת לשתות קפה עם הדוד שלי שהגיע לאמריקה," נכתב בכתב חלש ומבולבל למדי שסקרן את יוני.
יוני התמתח במיטה, פיהק פיהוק ארוך, החליף גרביים והסיר את החולצה המיוזעת מהשינה הלא יציבה שהייתה לו עקב מאות הנושאים המבולבלים שבגללם קם, כי היו יותר מדי לעולם החלומות והיה עליו להעבירם ממחשבה בדיונית לדפים על גבי דפים שהצטברו בקופסת קרטון גדולה, ששמר בעליית הגג, מתחת לפוסטר של דייוויד בואי.
יוני צחצח שיניו ולבש בגדים ארוכים כי היה לו קר, שם דיסק של הסמיתס' והתהפנט מקולו המלטף של מורסי, שתמיד ידע לגעת בפינות האפלות של נפשו ותמיד הוציא ממנו דמעות מלוחות. הוא הדליק סיגריה וחש איך המילים העדינות והרקע המוזיקלי הבשרני גורמים לעורקיו להתרחבות אטית-מזדחלת, איך השעות חולפות וכבר לא כותב מילה והדיסק נגמר.
יוני הפעיל את הדיסק מההתחלה, לקח בידו השמאלית עט והחל לכתוב, כמו מקעקע על דף הנייר המלוכלך משאריות חשיש מרוקאי שהדוד שלה הבריח לאמריקה מהארץ:
"אהבה היא הרגשה מופלאה. חבל שאני כבר לא מצליח למצוא את הרגש הנפלא הזה בי. חבל שמאז שרונה לא הצלחתי להרגיש כך שוב. חבל שמאז שעזבתי את הארץ אני רק חושב עליה ומתגעגע ללכלוך הישראלי הישן, לתחנה המרכזית הקולנית, לשוק הכרמל המריח מתבלינים ובייחוד לנתניה ביום גשום, כשהלילה יורד על העיר. פסטורליות ישראלית שרק אני הרגשתי ומעולם לא קראתי או שמעתי עליה. נתניה היא לא לונדון העצובה, עליה כתבו מאות שירים במשך עשרות שנים, או תאילנד המאושרת בקיץ, עליה כולם סיפרו לי."
השעה התאחרה בלי ששם לב. יוני חדל מכתיבתו. היה עליו ללכת ל"אנמי" מוקדם כדי לפתוח את המקום ולעשות סידור עבודה. הניתוק מהמציאות גרם לכך שבלי משים קימט את הדף לכדור נייר ושם במעטפה, שעליה רשם את כתובת דירתו הישנה, שבה אני מתגורר עכשיו עם משפחתי הקטנה. מצאתי את המכתב בעליית הגג. בעזרת דף זה הצלחתי להבין את התסכול העצום שיוני חש בניו-יורק מהעיר ובעיקר מעצמו. העובדה שמעולם לא פרסם שום דבר שכתב, זה שהתבייש בכתביו האישיים, זה שהתייאש לחפש את החלק שישלים אותו מבחוץ, כי מעולם לא הבין שהחלק נמצא בפנים. הוא ידע לדבר יפה ולכתוב יפה, אך לבצע מעולם לא למד. להטוטן אש מעולה היה, אך כשדובר בלהטוטים ללא אש ועשן, הוא פחד. פחד להיראות מגוחך ולתת את כולו. לא חשב שהוא באמת יכול להוציא משהו טוב מעצמו, והכי פחד להישאר להטוטן מטורף ללא קהל וללא חברים.
יוני נעל את נעלי הראד-באק החומות שלו ועטף עצמו במעיל העור השחור שלו, שכמו נוצר בשביל ימים כאלה. ה"אנמי" היה במרחק הליכה. למרות זאת הכניס את האוזניות ואת "ספייס אודת'י" של דייוויד בואי עמוק אל מוחו. שיר על אסטרונאוט המאבד קשר עם מרכז הבקרה, אך בעיקר מתגעגע אל כדור הארץ. אירוני, אך בדיוק כך הרגיש גם יוני, כמו אסטרונאוט שטס מישראל אל אמריקה ואבד בעיר הגדולה שכמו אכלה אותו והותירה לו רק מוח ששט בשביל החלל היוצא מהאטמוספרה, עד פיצוץ סופי של המוח לחתיכות.
השיר נגמר. יוני פתח את המנעול הגדול בתנועה מונוטונית. בפנים היה חשוך ומריח מסיגריות. יוני קיסס מהחומר שקנה אתמול מראג'ה, נהג המונית, גלגל והצית לעצמו ג'וינט מפואר יחד עם הכנת הפאב לפתיחה.
לאחר שעה ראשונה קשה למדי בפאב ושתי כוסות שבורות, החלו להגיעו חבורות מעטות. יום גשום באמצע השבוע. קהל השתיינים היה חד־גוני ומועט, מורכב בעיקר מתיירים ששמעו על המקום ועל המוזיקה האיכותית שבו, פרי מוחו היצירתי של יוני, שמילא את הפלייליסט בניל יאנג ובוב דילן.
לפתע הגיעו עוד קבוצות לא גדולות. הפעם המקום אוכלס בעיקר על ידי זוגות גברים שותי בירה אחת וזוג נשים שעפעפו לכל קבוצות הגברים מסביבן, ללא הבדל גיל או שער פנים.
יוני התעסק בעבודתו, אך הרגיש כמהגר באותו ערב ולא הצליח לרוקן את מחשבותיו. לא משנה כמה מהר עבד וכמה כוסות מילא ורוקן. כברמן היה מהסוג שכמעט לא שותה, אך כשזיהה את נדב מתיישב על הבר ממולו, ידע שיהיה חייב להרים איתו כוסית ערק לזכר הימים שלהם יחד. יוני התרגש כילד הרואה חבר מהגן בגן ציבורי. הוא קיבל אותו בחיבוק לבבי ומלא נוסטלגיה וסיפר לו שבדיוק אתמול נזכר בו בשיחה עם נהג מונית הודי.
נדב קטע אותו באומרו שבא לביקור קצר, כי שמע שיש ברמן ישראלי בפאב, צמוד לחנות שבה חברתו של נדב החלה מסע קניות מפרך. הם הרימו כוסית "לחיי העתיד" ונדב הזמין כוס הייניקן מיוני, שנזכר שיש לו עוד הרבה כוסות לנקות, לא כי היו מלוכלכות אלא כדי להשכיח את ההתרגשות שגאתה בו עת החל לשקוע בגעגועים אל הארץ. הוא הזכיר לעצמו שאין לו לאן לברוח, כי הקירות חוסמים אותו מלעוף. חש ניכור ותיעוב מן הלקוחות בפאב וחשב שהוא צריך לצאת לחופשה בקרוב, אך לא ידע להיכן. יוני המשיך למלא כוסות לפרצופים היושבים בחושך. לעבוד - יכול בהחלט להיות אקט מדכא, כמו שאתם לבטח יודעים מניסיון, אך לעבוד ללא סיבה - זה שובר ומרסק. יוני לא מצא סיבה לצבור כסף או לשמור אותו בצד ליום גשום. מרבית כספו הלך מאז ומעולם על הנאותיו הקטנות, פינוקים לנפש, אך מאז שגר בניו-יורק הפינוקים סבבו סביב נזק לגוף (סיגריות, אלכוהול וסמים). אמנם אהב להתנתק לעתים קרובות, אך לא נעשה נרקומן או אלכוהוליסט, אם כי לסיגריות בהחלט היה מכור. לעתים חשב על האירוניה בעשיית כל-כך הרבה כסף מדבר שכל-כך מזיק לאנושות, בעוד יש בעולם דברים פחות מזיקים שאינם חוקיים. חוסר ההגינות שיש בעולם הוא גדול, וזה החזיר אותו לטיול שלו עם מותבול לפני הצבא, לכך שרוב הטיול הסתובבו באותם מקומות, ובלי לשים לב מצאו עצמם בין הטבע המדהים לאורבניות, אך בעיקר בקופי שופס שונים, מקומות שמיצו תוך שבוע.
דילן שר ברקע וגרם לו להיזכר שלא דיבר עם ג'סיקה היום. הוא התקשר והציע לה באנגלית עילגת שיבוא אליה לשתות כוס תה ובקלווה שהגיעה מהארץ דרך הדוד שלה, שהגיע לביקור זריז. יוני ניתק את השיחה וחזר לעבוד בצורה מכאנית במטרה לרוקן את המחשבות. מזג עוד כוס בירה ועוד מנת ויסקי, וכמו בחלום שנגמר במכה אחת - הפאב התרוקן מלקוחות ונשאר מיותם מאנשים, פרט לנדב שנשאר לשלם ולתת ליוני חיבוק פרידה. זאת הייתה הפעם האחרונה שנפגשו. אפילו להלוויה נדב לא הגיע.
לאחר המשמרת יצא יוני מה"אנמי", נעל את המנעול הגדול והלך בזהירות בין טיפות הגשם אל הדירה של ג'סיקה. היא עוד לא הגיעה, אז הוא שם קומקום בשביל התה והוציא צנצנת דבש כדי להמתיק את הבקלווה. טריקת דלת שבישרה על כניסתה של ג'סיקה הקפיצה אותו מהחלום בהקיץ. "אי־אפשר למצוא עבודה במקום הזה," אמרה. "אבל אהבה אפשר למצוא תוך שעה בעיר הזאת," חייך אליה יוני תוך הסרת שמלתה ונחבט בחזרה על ידי נשיקתה של ג'סיקה. "חשבתי שאנחנו, העם הכובש, לא ראויים לגוף כמו שלך..." אמר ג'וני.
"אתה שונה," אמרה, "ראיתי בעיניך אור מהסוג שאני רוצה בחיי," הפשילה את מכנסיו. במקום לחשוב על מה קורה בחלקו התחתון, חלקו העליון של יוני יצא אל מסע המפחיד ביותר של האדם, אל החיפוש אחרי עצמו.
אלפי ישראלים אבדו בחיפוש אחרי עצמם, אם במזרח, באוניברסיטת תל-אביב, בארגנטינה, באוסטרליה או בהתנדבות לצבא הגנת החיות בתימן. הרוב סיימו את חייהם בעבודה אפורה, עם אישה ורודה וכלב חום ונובח, או בבית משוגעים הקרוב לביתם. דמעות עלו בעיניו של יוני כי הבין שמצא את הסוף שלו. הוא ידוע לכולנו. באותו זמן הוא היה מהצד המטפל והרגיע אותה, אך חשב על טיול לתאילנד כדי לאזן עצמו לקראת החזרה לארץ. הוא לא חלק איתה את הדבר, אך היא חשה כי הסוף של שניהם קרוב. בשבעה ציינה בפניי כי לא הייתה מודעת כלל לנטיות האובדניות שלו. הם התיישבו על הספה בסלון, והוא שם קרח במאפרה כדי שהסיגריות יכבו היטב והצית שתי סיגריות, אחת לו ואחת לה.
הם צחקו על חוסר ההתאמה שקיים בין סול לחברתו הטפילה הסוטה. יוני סיפר לג'סמין על סטיותיה הפרועות ושבגלל חוסר הנעימות התרחק מסול ועזב את הדירה ששכר איתו.
שימוש היתר במילים עייף אותם, והם אפשרו לגוף לדבר. ג'סיקה התנפלה עליו בפתאומיות והחלה לנשק אותו בארוטיות. יוני המובך החל לשלוח ידיים רק כדי שלא תרגיש ברע או תיעלב או תחשוד שהוא לא חושק בה, אף שכך היה. לאחר כשעתיים הלכו לישון חבוקים והחלו להיכנס אל תוך חלום זוגי. הם חלמו את אותו חלום. בחלומם נתקעו השניים בנתב"ג ללא יכולת לצאת מהארץ. הם חשו כמו בכלא ישן שבו מחוברת משקולת לרגל האסיר.
יוני הקיץ בזריחה למחרת ושם דיסק של מאיר אריאל. ג'סיקה קמה מעט זעופה כי "שיר כאב" הוציא ממנה הרבה כעס, אך לאחר הקפה היא התעודדה מעט, והם שיתפו זה את זה בחלום ובתסכול שחשו. עולם החלומות תמיד עניין את יוני, אך ג'סיקה השתעממה מהר למדי. הוא נזכר שקבע עם סול בבית קפה באזור, נשק לג'סמין על הלחי ובכמעט ריצה אל בית הקפה.
כשהגיע סול כבר ישב עם כוס מים ובה לימון בודד וקרח. יוני התיישב מולו וביקש מהמלצרית היפיפייה עד התקף לב כוס קפה שחור. היא, מופתעת מבקשתו, אמרה לו שאין להם, אז התפשר והזמין אספרסו כפול. הם שוחחו על המצב בעולם, על מלחמות פיננסיות בין המדינות הרבות ופטפטו על המנה שהם עומדים להזמין.
כשלקח לגימה מהקפה נכנס יוני לעולמו הפנימי וכמו אמר לעצמו בלחישה תוך מוחית, כי העולם עוסק בחיפוש תמידי, אך של מה? כמו חריטה בתוך ראשו. סול לא היה אדם שממש חשב על דברים כאלה או התעסק בהם, אז הם הזמינו חשבון ונפרדו. יוני הלך לחנות תקליטי יד שנייה, וסול אל העבודה הזמנית וחסרת החשיבות שלו.
משנכנס יוני לחנות, ראה את הבננה הענקית המרוחה על הריבוע הגדול והלבן של התקליט של וולוט אנדרגראונד, תמונה פרי ידיו של אנדי וורהול. הוא אסף את התקליט בידו והמשיך בסיור הבלתי נגמר בין התקליטים עד שהגיע אל הקופה, שילם לקופאי וחייך חיוך רחב. יצא לכיוון הדירה של ג'סיקה, שהלכה לחנות הבגדים שבה עבדה במרכז ניו-יורק, בשדרה החמישית.
כשהגיע לדירה חש כי היא לא נמצאת והרשה לעצמו, עוד טרם חליצת הנעליים, להניח את המחט על התקליט. המפגש של התחלתו הריקה של התקליט עם קולה של ניקו בשיר על היום הראשון שלה העביר ביוני צמרמורת והעלה בו את השאלה, איזה יום זה בכלל. הוא נזכר שהיום יום שלישי, והעביר בעדינות את המחט היישר אל "Venus in furs" מאת ג'ון קאל, שמתחיל בכינור חשמלי חורק. שיר על החיבה של חברי הלהקה לסקס סאדו-מאזו, מה שהזכיר ליוני שמזמן לא התרגש ככה מסקס. הסקס עם ג'סיקה היה בינוני ולא הדליק אותו בכלל, והפך סתמי לאחר הפעם הראשונה והדרמתית. יוני אף פעם לא היה נלהב לסקס - לפחות לא לאחר סיום היחסים עם שרונה. הסקס מאז הפך חיצוני ולא חדר אליו. לעתים חשד שהוא לא בסדר, אך אמר לעצמו שזה בסדר וזה לגיטימי, רק שלב שהוא יתגבר עליו עם הזמן. הוא עדיין לא התגבר עליה ועל מכת השוט הנפשית שגרמה לו, ולכן עוד לא יכול לחוש בריגוש אמיתי. לכן הוא חש שהכול כמו עובר לידו ולא נכנס למחזור הדם שלו. כמו אדם שלא יכול לחוש באהבה. כסאנטיגו, כצופה באדם אחר מקיים יחסים אינטימיים ולא חש כלום. כאילו לא הוא זה שעושה זאת, אלא הוא יושב בצד ומסתכל על זוג עושה אהבה, למרות שגם הוא מזיע.
התקליט הסתיים בקולו של לו ריד, שתמיד ידע איך לגרום ליוני לחוש קצת יותר שפוי ובמקביל ריגש אותו. בתום התקליט יוני הזמין כרטיס לתאילנד דרך הטלפון, חש כמרגל העושה מעשה בריחה סודי, כשרלוק הולמס שעושה דברים סודיים ללא ידיעה. רק בהמשך סיפר לי איך ברח מניו-יורק בלי לספר לאיש, פרט לפתק קטן שהשאיר לג'סיקה על הכרית, שנשארה חמה מהלילה האחרון שלו איתה.
במוחו סיכם את היחסים ביניהם ככאלו שהוציאו יותר ממנו ויותר ממנה ופתחו אותם ליותר דברים - ראייה רחבה, צבעונית ומדהימה בנוף שלה. הוא חשש שהבומרנג הזה יחזור בצורה כואבת והוא חייב לשמור על הלב הפצוע שלו, אז הוא הרחיק הכול וטס לתאילנד, כדי שיהיה לו מרחב.
הוא ארז מזוודה קטנה ובה הדברים הנחוצים לו לתקופה קצרה. במהרה הגיע לשדה התעופה ופסע אל ביקורת הדרכונים.
בדיוטי-פרי של ניו-יורק קנה פאקט סיגריות של לאקי סטרייק, כמו שאהב, ובקבוק מרטיני, הסתובב מעט וכמעט איחר לטיסה. כשהתיישב מילא עצמו במחשבות. כשהמטוס קיפל את גלגליו פנימה חש בעומק הגעגועים לאחותו, אך גנב לעצמו חיוך קטן שאיש לא ראה, כי חשב על החופש שבמוות מרצון.
במטוס אחת הבחורות שישבה לידו עשתה לו עיניים. מיד החל בשיחה איתה שבמהלכה ניסה להבין את הסיבות לטיסתה לתאילנד, חיפש אמפתיה והתעניין אם גם היא כמוהו, מחפשת את עצמה. היא הייתה לבושה בחליפת עסקים, אך השרשרת שענדה הסגירה עבר ארוך בהודו. "אני נוסעת למסיבה אחת וחוזרת, לא נתקעת כמו שקרה לי בהודו, שלקח לי כמה שנים לצאת מהקסם שלה," ענתה והחלה לספר שבמקור היא מכפר קטן ליד לונדון, "מקום שקט וירוק," אמרה בתוספת קריצה ליוני, שגילה מהר מאוד כי מדובר במסיבת פול-מון ולא הופתע עקב השרשרת ההודית הקסומה על צווארה שהחביאה בין שדיה הגדולים.
אף שיוני כמעט לא דיבר עם נשים שלא הכיר, הוא המשיך לחקור וגילה שמדובר בהפקה ישראלית ושמרבית הדי־ג'יים מיובאים מישראל. הוא חייך לעצמו חיוך קטן (לא סיפר לבריטית שהוא ישראלי, המשיך עם המבטא האמריקאי הטוב שלו והמשיך להתעניין בה). לאחר זמן־מה, כשרוב נוסעי המטוס היו שקועים בשינה עמוקה, היא אמרה כרומזת שהיא הולכת לשירותים וקרצה.
דפיקה חלשה של יוני על דלת שירותי המטוס, שליפה מהירה של ידה הימנית, ויוני נדחף לתוך התא. היא החלה לנשקו נמרצות. "לא עמדתי בפיתוי," אמרה כתלמידת בית-ספר יסודי שנתפסה מקשקשת על השולחן באמצע שיעור משעמם. יוני פשט ממנה את שמלתה האדומה, וכשהיא בגבה אליו, בעזרת תנועות חדות ולאחר שבאה על סיפוקה, הרשה לעצמו לגמור גם כן אך שכח פרט קטן, שהוא שכח לשים קונדום, וגמר בפנים.
חודשים לאחר מכן, בבית-חולים, אצל רופא-לא-רופא בתאילנד עשתה הבריטית הפלה. בשל ידיו הרועדות (לרופא היה פרקינסון ברמה גבוהה) לא יכלה להביא עוד ילדים לעולם, דבר שלא הרגיז אותה כי בכל מקרה תכננה לקשור את החצוצרות שלה. מסיבה לא ידועה היא שנאה ילדים, ובעזרת הפלת החירום ההיא נחסך לה הכסף לניתוח, שממשלת בריטניה רואה כהוצאה מוכרת.
כשחזרו אל מושביהם חיכה להם מגש עם ארוחת טיסה דוחה במיוחד. מגש פתוח שבתוכו צלחת ועליה משהו לא ברור, שחברת הטיסה ציפתה שיאכל בהנאה, כשאר הנוסעים. היה שם פירה, משהו שנראה כמו דג כלשהו או בשר וג'לי לקינוח, והכי נורא - כוסית מים שנראתה בדיוק כמו בדיקת שתן במשטרה (עם כיסוי דק שכזה, רק חסר פס אדום). יוני היה רעב. הוא הסתער על הארוחה ואז נזכר שתמיד רצה להיות צמחוני אך לא הרשה לעצמו. באותו הרגע קלטו עיניו סרט טבע על אפריקה שהוקרן. מאותו הרגע יוני לא אכל בשר עוד, והאירוע נחרט בזיכרונו כמזעזע.
באותם הימים הצמחונות לא הייתה בשיאה. יוני אכל בעיקר ירקות ושניצל תירס. ההיצע לצמחונים היה דל. היה די מבאס להיות צמחוני. לאחר פתיחת כוסית המים החל לחשוב על מטרת הטיסה וסיבותיה ונזכר שהוא פשוט רצה נוף אחר, ליהנות ממקום אחר.
הוא שם לו כמה שירים של הביטלס ודייוויד בואי והלך לו בין הוואדי לגבעה הירוקה, בין חוף ערום מפיצוציות ותיירים למרכז בנגקוק המלא בריח של פלאפל מטוגן, עוד דבר שנתן לו תחושת דז'ה וו לישראל. אז הוא פשוט זרק את השעון לפח, חשב קצת והחליט שהוא את האושר שלו מצא. למען האמת, הוא תמיד היה שם, אבל יוני היה עיוור אליו. האור הפנימי היה קיים תמיד, כמו מעיין שלא מפסיק לזרום או מנורת נצח הדלוקה בכל אחד מאיתנו.
אני לא מנסה לשחק אותה מחובר לנפש או כל הבולשיט הזה שמנסים להחדיר לנו בכל תכניות האירוח והריאליטי. אני באמת חושב, אחרי ששמעתי את הסיפור של יוני, שאנחנו צריכים פשוט להסתכל פנימה ולמצוא את האור שתמיד היה שם ולתחזק אותו. גם אם חשבת שאיבדת אותו, הוא שם. ולא, לא צריך אלוהים בשביל זה, זו אמונה בעצמך וזוהי הגדוּלה של בני האדם כי לדעתי, רק אחרי שמצאת את נקודות האושר שלך ואת נקודות השפל, אתה שלם מספיק כדי לקבל באמת את האל ללבך, אבל זו בחירה שלך אם להאמין בדבר קיים או לא.
ההמון הבודד או הנמלה שמגדילה את עצמה? אנחנו הרבה בתוך הרבה, וכל שער הוא דלת לעולם חדש וטוב. הוא כבר לא רצה לטוס למאדים. הוא האמין בחלום האמריקאי, שמתישהו כל הקיים יתנפץ ונעוף למקום אחר, נתפרק לחתיכות קטנות בחלל. אבל בשבילו הוא היה מספיק לעצמו וידע שיש בו הכול: אהבה, כעס, שנאה ובעיקר שלווה עמוקה, ובעזרת הכלים שמצא בכל מקום הוא יתקיים. הוא לא צריך לרוץ אחר עגלי זהב שקריים ואף ביקר את כל אלו שמחפשים אושר במקומות האלה, טועים ומפספסים את התמונה הגדולה. היא לא בחוץ או בכסף או במכונית טובה, היא בפנים, אבל לא אצל כולם. יש אנשים שהאמת שלהם נמצאת ברצון להשיג כסף. לא כולם נועדו להגיע לאותו מקום, כמו שלא כולנו התחלנו באותו קו זינוק.
ובתוך החלום-מציאות הזה, שהוא חָלַק איתי, הוא נזכר במשהו ממעמקי הסיפור שלו-שלה, ושם הצלחתי לגלות בו חלק נוסף ושובר לב:
שם הוא הרגיש הכי בבית, למרות הגומי המרחיק בינה לבינו. וזה שלא דיבר איתה כמה חודשים ופתאום פגש אותה מסטול ושיכור, והיא כמוהו, והקסם ביניהם חזר לקדמותו. אחרי שהכול הסתיים והתנקה, עדיין הרגיש טוב ודביק, תחושה כאילו אין עוד תכלית לעולמו והכול היה סתם חלום. הוא לא הצליח לעכל גם אחרי כל השנים הארוכות האלה וחש ששאר העולם מזויף, כאילו רק מה שהיה ביניהם אמיתי, וכל שאר העולם נועד לכליה ולחורבן, שלא כמו אהבתם הנצחית.
יוני הבין שלעולם לא יוכל לראות אותה שוב או אפילו לחשוב עליה מבלי שהסדק שבו יעשה רעש. הדבר נקרא בשפה המקצועית תסמונת לב שבור ויגרור אחריו תקופת הפקרות ואחריה סוג של התנזרות. באותו זמן איבד את המשמעות של סקס חסר רגשות, דבר אשר מעיד על עלייה, אך עלייה זו באה על חשבון התרחקות מסוימת מהנורמה, אשר מקשה עוד יותר על חיבור לחברה המודרנית. תופעה זו גרמה לכך שבכל מקום הרגיש בין הכיסאות.
באותו הזמן הוא חש איך הכול מתרחק ממנו, כמו אונייה ששטה בלי השגחה, ואיך הוא נעלם בקו האופק, דבר שגרם לו להרגיש כאילו הוא משתגע וכולם שפויים. הוא הזכיר לעצמו שמרדף אחרי לא־כלום לא מתאים לו עוד. הוא אינו רוצה עוד בחיים ריקניים, במקביל לתחושה המוזרה שהכול קדוש ואין דבר טמא וגם המעשה המלוכלך ביותר כנראה היה צריך לקרות, כדי לגרור אחריו משהו אחר. על הכול שורה שכינה ענקית עצומה, אך הרשות נתונה. הוא הרגיש כאילו כל החלטה שלו מובילה אותו למקום אחר וגוררת אותו עוד יותר אל מחוץ לדברים שבהם לא חשק עוד. התנגשות חזיתית בתוך המוח שלו בין הכתוב הגמיש לבין ההלכה הקשיחה.
הוא רצה לבכות, אך יצא לו צחוק. לא רצה לחזור לאחור, רצה רק להתקדם ולהכיר דברים שלא הכיר. הוא לא הצליח לעשות את הנתק, אז הלך לדאנס-בר וחש מוזר ותלוש משאר האנשים. הסתכל סביב והרגיש כאילו אין לו עוד בית בעולם ההוא שכל-כך אהב בו את הזול, שכעת היה מנוגד לאמונתו החדשה. שינוי סולם הערכים שלו חיבר אותו למקומות חדשים, והניסיון לחזור למקומות שבהם נהנה בעבר כשל ואף גרם לו סבל.
איך בכלל היא הגיעה למחשבותיו בתאילנד, מקום שאליו ברח כי לא הצליח אפילו בארצות הברית לשכוח ממנה? בבוקר שאחרי גילה שהוא לא־כלום בשבילה, והיא הכי הרבה שאפשר להיות בשבילו. חש את הטעות. אחרי כמה ימים רצה לסיים הכול ולסגור את הבאסטה של החיים, אבל הזמן עבר והוא שכח. זה נחת עליו כשהוא זיין את ההיא על ארבע והיא ביקשה שיחנוק אותה והוא רק רצה להקיא, ולא בגלל עודף אלכוהול או מחלת ים, פשוט רצה להקיא את נשמתו על הגב המבריק מהנצנצים המזיעים שלה. היא המשיכה לנוע אחוזת דיבוק כמו כלב, והוא רק רצה לעשות רוורס, אבל אחרי יום רצה להריץ קדימה. זה גרם לקלטת שבמוח שלו מה שתמיד קורה לקלטות, שהסליל מסתבך וחונק את הקלטת. כך היה סיפור האהבה עם שרונה אשר נרקם בתוכו, וכך נגרמה לו שריטה רצינית בנושא האהבה לנצח.
יוני היה מסובך בתוך עצמו. הוא חיפש את עצמו והסתבך בדרך ועדיין חיפש. כשהלך לישון אחרי הסיפור היותר מדי ארוך הזה על מיטה חמימה במלון בתאילנד, התעורר שטוף זיעה כי שכח שהלך למלון והזמין חדר.
צלצול הפלאפון העיר אותו. שיחה מהארץ. אחותו קרנית שאלה מה קורה איתו והזכירה לו שלא דיבר איתם מעל לחודשיים ושעמרי, האחיין שלו, מתגעגע אליו. יוני סיפר לה על העבודה בבר, אבל לא הזכיר את ג'סיקה, אפילו שכח לספר לה שהוא בתאילנד.
הוא חזר למיטה וחזר לחלום את החלומות המטורפים שפוקדים אותו לאחרונה מדי לילה. הפעם חלם על שלושה חיילים, אחד מהם הוא יוני המסתכל על המקרה מבחוץ, ועוד תינוק, כנראה זה שהפילה שרונה כשהיו בזמן הבגרויות האחרונות בתיכון. התינוק ושני החיילים השפריצו דם על יוני בעזרת אקדחי מים. יוני סבל מהחלומות המוזרים האלה גם כשישן וגם כשהיה ער ובבטלה. כשעבד הוא לא הזה דברים כאלה. היה בטוח שזו התפרצות של הטיול של אחרי הצבא או משקעים של סמים במהלך חייו.
בטיסה חזרה מתאילנד רוב הזמן הוא היה מעולף למדי, אך כשחזר לניו-יורק השעה הייתה 12 בצהריים, והוא נזכר שבאמת הרבה זמן לא שמע מהארץ, אז הלך לפיצוציה ניו-יורקית לקנות "ידיעות" מהמוכר וראה שאין חדש. שחיתות והטרדות מיניות שלטו בכותרות, לעומת המלחמה בעיראק והחללים החדשים בעיתונים האמריקאיים. שלוש גופות לפחות של אמריקאים בכל יום זה לא צחוק. יוני היה אדם רגיש, אפילו רגיש מדי, לא הייתה לו יכולת FUCK IT האנושית, דבר שפגע בו כי כל דבר שראה או הרגיש לקח קשה יותר מרוב האנשים.
כשחזר אל ביתה של ג'סיקה עצוב מהרגיל בגלל כל מה שקרא בעיתון במשך חודש שלם, הכין לעצמו את כוסית אחר הצהריים, ג'ימסון עם שתי קוביות קרח וחמש טיפות טקילה, ישר מהמתכון של יוסי מחולון שלא פגש מאז הטיול בברזיל אחרי הצבא, אך ראה מישהו דומה לו ולעצמו בתאילנד ונזכר איך טס כדי להתנתק מהארץ ומכל הבלגן בראש שהצבא עשה ומהחור ששרונה השאירה בו.
אחרי שסיים את הכוסית ירד לקנות סיגריות במכולת המקומית ונזכר בכל השנים שבזבז על לרַצות אנשים, לרַצות את ההורים, התגייסות לקרבי כדי לשמור על שרונה, ופתאום פגש את מאיירס, סוחר הסמים באזור שבו גר. לאחר שזה העביר לידו תריסר כדורי הרגעה חזר לביתה של ג'סיקה ובלע אחד עם כפית דבש גדולה, כדי להמתיק את הטעם הנורא של כדור הרחוב שהתגלגל בין כל-כך הרבה ידיים.
מקורבים שונים מכל שנותיו של יוני סיפרו כי הוא נהג לנאום נאומים. ברוב השיחות האישיות היינו רק שנינו. הייתי בדרך לצאת למסיבה ואז קיבלתי מכתב מנדב, חבר של יוני מהתיכון, שהעתיק נאום כזה של יוני, מילה במילה, וחתם בשמו. הנאום היה סופני, לוחמני ועם זאת קסום, נגיעה של אדם שראה אחרת את הכול.
רובוטים, יצרתם דור חדש שמהופנט מול מסך זוהר, רודף אחרי כסף וחוכמה זולה, לא חוכמת חיים. הדרך לתחמן ולדפוק את האחר (החלש), להוציא במחיר טוב יותר. ילד בן 13 שלא מסוגל לכתוב בעט ובלי המכשיר המטופש הזה שבניתם הוא כמו נכה ללא כיסא גלגלים. מחוברים לאינפוזיות של רגשות אלקטרוניים, חסרי רגשות מדממים, לא תדעו אהבה עד שתתנקו מכל הרפש המסרטן הזה ותלמדו לבד מהם רגשות. איך תסביר לעיוור מהו צבע?
איך תסביר לחירש מהו צליל?
ואיך תסביר לילד קטן מהו רגש? או יותר נכון למה? כדי שיגדל וירוויח בוכטות של כסף בחברה מצליחה ומלאה בתסכול עצמי כבד, ירדוף אחרי מה שלימדתם אותו, אחרי תעודות וציונים, והוא בטח יאבד את עצמו עד אחרי הצבא ואז יחזור למירוץ.
גידלתם דור לא חושב, רבותיי. משהו בשיטה פגום. הדור הזה נרקב עוד לפני שצמח. בגיל שבו כולכם שיחקתם עד מאוחר ברחוב, הוא בורח אל חברים דיגיטליים, אל בחורות אלקטרוניות ולנשמה מכאנית, שתמיד יחכו לו בחדר החמים והטוב שיקיף אותו כל חייו. יצרתם מפלצת. פרנקנשטיין נרצח על ידי העשור השני של שנות ה-2000.
התחרפנות מוחלטת, חוסר שליטה, אנשים משתינים מסביב לאסלה ועל הפורמייקה.
הרבה דברים התפרקו בשנים האחרונות. כאילו אין שום דבר יציב להאמין בו או לעשות אותו. הכול הולך לאותו כיוון, אותו נהר ארור שחייבים לקבל באהבה. האם הרחקנו עד כדי כך שלא זכרנו בכלל מהו הנהר?
הדבר גרם לי להרהר ולהגיע למסקנה נוספת, כי יוני נרצח על ידי הדור המנותק רגשית הזה. הילד בן ה-13 נתן את הדחיפה אל אלנבי, אך היו לכך הרבה גורמים, ואני עדיין הייתי בתחילת ההיכרות עם יוני, אז נחזור לסיפור. יוני נרגע מהמחשבות הטורדניות והחל לחלום שוב בהקיץ בדירה של ג'סיקה. נעזוב את זה שעוד לא הצגתי את עצמי, לא הרגשתי צורך. זה יקרה יותר מאוחר. נחזור לחלום על החזירים עם הכנפיים. יוני לא ידע כמה זמן היה ככה, אבל באיזשהו שלב החל להיזכר בגיל 16, שלושה ימים עם חברים בכינרת, חוף גולן או דוגית, פסטיבל רוק מיוחצן ומלוקק מלא בפרסומות. רד בול מול מדיטציה. הזיכרון צף בדמיונו - היה יכול לראות את הדברים כאילו קרו באותו הרגע ובעצם הוא בארץ, על שפת הכינרת. הדבר גרם לו לראות יוני אחר, יוני שיושב עם חבריו בחצי מעגל מסביב למדורה קטנה באזור האוהלים, להקה קטנה מעיירת פיתוח מופיעה, והסולן נהפך לרוק סטאר שחייב לשכר את עצמו כדי לדבר שטויות לקהל. הקהל המריא, אבל יוני וחבריו עסוקים בתפוחי האדמה מסביב למדורה. נדב גם נמצא איתו. ג'וינט מגולגל בצורה רעה עובר מיד אל יד ומגיע אל יוני שלוקח כמה שאכטות, הראשונות שלו. השיחות התגלגלו ויוני שם לב לפתע שאת רוב האנשים במעגל הוא לא מכיר, אך השיחות מעניינות: מוזיקה, פוליטיקה, תרבות. יוני שתה מבקבוק מים ולאחר חצי שעה נעמד והתחיל ללכת לכיוון הכינרת.
הרבה לפני ניו-יורק הרגיש יוני כאילו אף אחד לא מבין אותו, אך הגיע לשם כי חשב שהמקום הגדול דווקא יעזור לו, אבל בעצם חש אבוד בתוך אוקיינוס אנושי מלא בדגים של חוסר הבנה ובלבול. בתוך תוכו ידע שבחר בפתרון הקל, שהתאבדות זה לא הפתרון, אך לבו הפך לספוג של הרוע האנושי ותסכול כבר היה במוחו, אכזבה מעצמו ומהחומר שממנו הוא בנוי ולא משנה כמה בחורות דפוקות יפגוש בדרך, לאף אחת לא יהיה הכוח לתקן אותו. הוא חיפש מישהי שתהיה יותר מבת זוג או מזיון מרגש.
למיטב הבנתי, הוא חיפש בחורה שתהיה כמו ספוג, שתקבל אותו כמו שהוא, על מימי הזוהמה שמטפטפים בתוכו אל כל נתיבי המוח, ולא תבקר אותו על זה, אבל זה דבר שלא קיים. לא משנה כמה מקסימה היא תהיה, היא לא תוכל לקבל את יוני הזה כי היא תצטרך לגרור גם אותו אל מסע החיים הזה. יוני החזיק באותו רגע סימן שאלה עצום בידיו ובו מאות שאלות שנשארו במוחו. למה הדינוזאורים נכחדו ואנו קיימים? האם הטכנולוגיה רק לוקחת אותנו ומרחיקה אותנו מהמקור, מהאור הלבן שהם דיברו עליו, יותר קרוב לצ'יפ ממוחשב מאשר לעלה נושר? עם כל סימני השאלה הענקיים האלה הוא היה מחובר מאוד לטבע ומצא את עצמו אבוד בתוך ים מחשבות, כמו האנשים הפתטיים האלה שהרגישו שלא נולדו בעשור הנכון, אך בלב הרגיש כאילו הכול כבר נעשה ונכתב וכולנו רוקדים את גסיסתו של העולם הקיים. פעם היה יותר פשוט. התקשורת הייתה קצת בעייתית כי לא היו פלאפונים ומחשבים, אבל החיבור בין אנשים היה חזק יותר.
הוא התנער מהמחשבות הנוסטלגיות והרגיש את השמים והכנרת מתחברים לאחד, הרגיש לבד, מחובר לעצמו. הוא צלל למים וגילה עולם ומלואו שמנסה למשוך אותו למעמקים בעזרת דמויות מימיות, אך ההיגיון הבריא שאמר להוציא את הראש ולנשום אוויר שלט, וכך קיבל גל היישר לפרצוף. בפסטיבל עצמו לא נהנה. הרגיש תלוש מהמציאות, שזה מצועצע מדי בשביל נפש כמו שלו, אז החל לשחות, שחייה שנגמרה בטבריה. רכבת ללא מושכות, כביש ללא סוף - אלו התחושות שצפו ביוני. פתאום, בגל אחד הבין הרבה לגבי החיים האלה. כמו גל של הבנה על פרץ הבלבול שחש. אני לא אהיה כמוכם, אמר לעצמו, לא עוד הליכה מחוסר ברירה, אך הדבר לא צלח כי בסוף יוני איבד את עצמו לעולמים במסע אל עצמו.
באוטובוס בחזרה לפתח־תקווה לפתע ירדה לו התחושה שהחלה בכנרת, ופתאום נשפך מצחוק לחמש דקות. הזקנה לידו חשבה שהוא משוגע. יכול להיות, אבל הוא פשוט הבין שאף אחד לא יבין אותו עכשיו ושהחבל קצת השתחרר מהצוואר שלו, ואז נהג האוטובוס, שקצת הזכיר לו זיקית כי שם את משקפי השמש שלו מעל העיניים. (היה ערב. זה קצת מוזר לשים משקפי שמש בלילה, לא?) "אחי, לאיפה אתה מגיע?" שאל איזה חייל. הוא ניסה להסביר לו שזה לא לאן הוא מגיע אלא יותר לאן אתה רוצה להגיע. יוני ראה את האכזבה על הפרצוף של החייל, פרצוף מאוכזב של מבוכה מבעד לחיוכו. אז הוא עזר לחייל להגיע לתחנה הנכונה בתל-אביב. יוני החליט לעצור, לחשוב ולנשום, אך מצא את עצמו בתחנה המרכזית בתל-אביב.
הוא נשען על המעקה המטונף ממסטיקים ומישבנים של תיכוניסטיות שלעסו את המסטיקים האלה והבין שהעיוות קיים בכל מקום, אפילו במדינה שפעם אהב. פעם יוני האמין בממשלות ובפוליטיקאים שזזו בלי הפסקה כשדיברו ותמיד אמרו יותר מדי פעמים את המילה "שינוי", ובאיזשהו שלב הוא החליט שדמוקרטיה לא מתאימה למדינה הזאת.
הבעיה אינה בפוליטיקאים או בטייקונים. הם תמיד היו, זממו מתחת לאזרח הקטן. הבעיה היא בייאוש של העם מפני עצמו ובגישה הכללית ש"אני לא יכול לשנות כלום במירוץ הזה, אז אני בורח." הבה נחשוב על זה לרגע. הרי אנו חיים פעם אחת, תהיו יותר על הקרקע עם הראש בעננים מאשר בעננים עם הראש בקרקע, או במקרה הגרוע יותר - בתחת של עצמכם. שוב, סליחה על הביקורתיות, זה יוני שמכתיב לי וגורם לי להאמין בזה בלב שלם.
המסך יורד ולרגע כולנו עושים חשבון עצמי. לא כל-כך מעורפל כבר, אה? אפילו השמש יצאה. יש לקוות שנחיה בזמן ההוא ולא נלך הליכה עיוורת אחרי יוני, לכיוון ההתאבדות.
תמיד אומרים שזו תקופה שכל אחד עובר - ימצא אהבה, יתחתן, יטוס לחו"ל, יעשה ילדים, ישתה את החיים עד קץ הטיפות החמצמצות האחרונות. אם ככה, למה אני היחיד שמרגיש שפספסתי את הרכבת? נשבר הזין מהעידוד הזה. מישהו בכלל יודע למה הוא קם בבוקר? אני פשוט יודע שלי כבר אין עתיד, כי העורב כבר אוכל אותי מבפנים.
 
ושוב חזר לישון ליד ג'סיקה, היישר אל החלומות שלו שהיו הדרך שלו להתנתק. סוג של בריחה. הפעם אלה היו חלומות על נערה שמתאבדת בעזרת גומיות של נעלים צבאיות, ובנשימות חייה האחרונות התעורר יוני כשג'סיקה לא לידו.
הודעת SMS האירה את החדר החשוך. יוהן הזכיר לו לפתוח את הפאב בשמונה בערב. השעה הייתה כבר שבע וחצי. יוני הדליק ג'וינט ומיהר ללבוש את חולצת הלשון של הרולינג סטונס שקיבל מנדב, החבר הכי טוב שלו מהתיכון. לאחר שסיים את הג'וינט נזכר בחלום מוזר שחוזר מדי פעם על גמדים שהפכו את הפטרייה שבה הם גרים לסירה ושטו בים עד לארץ געגועיו, ישראל. הגמדים השתכרו מרוּם כמו פירטים טובים וחגגו בעזרת שירי ארץ ישראל. אנשים פשוטים היו הגמדים ולא היו צריכים דבר יותר מרום ומשירי ארץ ישראל הישנים והטובים, כמו הבה נגילה הבה, וכדומה.
"עוד בירה," ביקש הקשיש מיוני. יוני נחת בחזרה אל העבודה, אף שתודעתו כבר הייתה במקום אחר ומחשבותיו - בארץ אחרת, אז הוא לקח מפית וכתב:
בריחה, בריחה, בריחה,
אולי זאת הדרך בחזרה,
או אולי זאת לולאה, חצי מחלה, די זולה.
בריכה, בריכה, בריכה,
אולי זאת הדרך בחזרה?
נראה לי שמצאתי את החבל שמשך אותי תמיד בחזרה.
הוא חש את הגעגועים בלבו, בערך באזור החד של הלשון שעל החולצה שקיבל לפני שנים מנדב, והמשיך לנקות את הכוסות בחריצות.
ג'וני הכיר את הקשיש. הוא מגיע כל יום, שותה בירה ושתי כוסיות ויסקי והולך. הפעם יוני החליט לברר את הסיפור שלו ושאל לשלומו. "יהיה בסדר," החזיר לו הזקן באדישות. יוני נד בראשו וחשב: איך יהיה בסדר? אתה קרוב לגיל 90. יש לך אולי שנה-שנתיים גג. איך יהיה בסדר? המחלות והמוות שסביבך זה בסדר? לזה אתה מצפה? במקום זה חקר יוני מה סיפור חייו וגילה שג'ורג' ניצול מחנות, אבל לא מהסוג שיוני חשב. ג'ורג' התגייס לצבא האמריקאי והוצב כאיש ביון במחנות לבדוק את מצב המחנה, פעם כרופא, פעם כנהג אספקה ובתפקידו האחרון כקצין Ss מאוסטריה שהגיע לאושוויץ לבדוק אם המחנה מתפקד כמו שצריך. בהמשך השיחה גילה יוני שהוא רצח רחוקת משפחה שלו בעזרת גרזן. מוחו של ג'ורג' השתנה בעקבות המראות שראה, ובמחנה האחרון שהיה בו עבר לצד הגרמני, לא בגלל שנאה ליהודים, אלא כי נהנה מהאכזריות ומהעוצמה בפגיעה באחר.
ג'וני ניסה להבין למה ג'ורג' חושב שיהיה טוב. "יותר גרוע מפעם לא יהיה. הגלגל מסתובב כל הזמן, פעם לטובה ופעם לרעה, צריך להיות חזקים," אמר ג'ורג', שמאז המלחמה שינה את עצמו לטובה.
יוני סיים את משמרתו ב"אנמי" וחזר הביתה. כשהגיע אל ביתה של ג'סיקה גילה פתק ובו כתבה לו שהיא אצל חברות ותחזור מאוחר יותר. בדיוק באותו רגע התקשר חברו נדב, שהגיע אל "התפוח הגדול" ורצה לצאת לשתות איתו קצת. תוך שעה נפגשו, לאחר שלא שמעו זה את קולו של זה במשך כמעט עשור. נדב דיבר בעיקר על הצבא. יוני התרגז והחל לחלום בהקיץ על כדור מעופף שמפיל פצצות על מרכז תל-אביב, במקום שירו ברבין. הוא הבין שכל המחשבות האובדניות האלה הן בעצם סימפטום לסיום גיל העשרה שלו ותחילת שנות ה-20, שהיו בעצם הספתח לעשור האחרון של חייו.
סיבות רבות היו למחשבות, לחלומות בהקיץ ולחלומות בלילה, אבל הייתה סיבה אחת עיקרית, שרונה. יוני סיים את הבירה ואת השיחה המשעממת עם חברו, חזר לביתה של ג'סיקה והתחיל לכתוב לשרונה מכתב:
אז מאיפה להתחיל, אהובת נעוריי? מאיפה שהתחיל? מאיפה שנגמר? כשהעפת אותי כמו דחליל או שאת מעדיפה כשהוא רוכן מעלייך? לשכוח שכל השנים האלה הייתי בעצם עבד לרגלייך? עברו שנים רבות וכל מחשבה היא כמו סכין חדה.
את המיידה אבנים על השמשה, את הבקטבי"סט, את הילדה הערבייה המתאבדת בעזרת גומייה צבאית. מי מהם את, אהובתי הנצחית? זאת המלחמה עלייך, ואני ויתרתי בעזרת הסכם שלום והפסדתי לא רק את השטחים, אלא גם את המכנסיים. לא הקשבתי לעצמי בזמן, ועכשיו אני לא יודע מה אני אמור לעשות, לאהוב אותך או לש...
לקראת סיום המכתב נכנסה ג'סיקה לדירה בחולצה קרועה במקצת וקטעה אותו.
"מאמי, הם רדפו אחריי, אז רצתי אליך שתשמור עליי," אמרה וקינחה את אפה. כשעשתה זאת נפל לה קש מהכיס. יוני הכיר קש מהסוג הזה וידע מה השימוש שלו. למרות זאת הוא הרגיע את ג'סיקה ושיקר לה שהוא ידאג לה ויגן עליה. הוא ידע שאף אחד לא רדף אחריה ושהבחורה דפוקה לא פחות משאר הבחורות שפגש בחייו. הוא נכנס למיטה, חלץ את נעליו והניח לנפש לנשום. נשימות קרות לקראת השינה הנוחתת עליו במכה. האנשים נצבעים בצבעים שונים. האחד סגול, האחר כתום. מקיפות אותו רוחות שהכיר, בצבעוניותם נכנס אל החלום. לאט החל חולם על עיניים פקוחות הבוהות בשמים כחולים, מלווים במריחות מכחול דק של לבן, מעשה האל.
לאט הוא מתיישב וחש את עצמו מתעורר לעוד יום, אך החלומות מנופצים, חלקיק ממעשי היום, חלומות חסרי שיניים על איבוד שיניים, על זקנה, על אובדן והתעוררות חדה אל היום שאחרי, מלווה בהרגשה נוראית. זה הכול בראש שלי? שאל את עצמו בנוסף לצורך עז לצעוק לעזרה, להצלה מהדבר שמנהל הכול. אבל אי־ אפשר לחשוב במשך שעות על כך, אז הוא התעורר וגרר עצמו אל המראה, בהה בה במשך כמה דקות, נבהל למראה האדום בעיניים ואז נזכר שלא ישן כמה ימים לפני שהלך לישון בפעם האחרונה, וזה מה שקורה כשהוא בוכה תוך כדי שינה, עיניו מאדימות כמו עגבניות בשלות.
המתנה שקיבל חנקה אותו לאט לאט. רגישות היתר המזדיינת הזאת, חוסר היחס לעצמו, חוסר הרצון לחיות. אני מרגיש כאילו אמרתי את זה מאות פעמים, כי לא משנה כמה טוב או רע הרגיש יוני, הוא אף פעם לא רצה לחיות.
למחרת כבר לא חשב עליה. אחרי שקם אסף את הדברים המעטים שלו, שכללו קופסת סיגריות, מצית, פלאפון, תעודות ואת תליון החברות שלו מהאקסית המיתולוגית שלו והלך לשדה התעופה.
פלאשים של ערפל ובלבול עטפו אותו. כל-כך הרבה דברים הרגיש בעזרת הבדידות. היא פתחה אותו להרבה דברים, לתחושות, לפרצופים. לפתע לא מצא סיבה להיות מחובר למשהו או למישהו. לפתע כאילו איבד את הרצון להרגיש משהו. הרי החיים לא באמת נרשמים איפשהו (רק לבודדים שיתפרסמו ושיכתבו עליהם ביוגרפיה). הוא החל לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו, לרכז את כל הדברים הקטנים שכתב אי־פעם, את המחשבות, המעשים, הרצונות - דברים מהנורמטיביים ביותר ועד למשוגעים ביותר.
פעם עשה מכל כתביו ערמה גדולה וקבר אותה מתחת למיטה שלו, כיסה באהבה והלך לדרכו, היישר אל הדרך שבה היה מאז שעזב את ביתה של ג'סיקה. לפתע חש כאב ראש קטן - זיכרון ישן מהבהב לו. שרונה, האם גם היא כמוהו? האם היא מאושרת? האם טיילה במחוזות היקום? במחוזות התודעה?
הוא נתן לעצמו אגרוף רוחני היישר ללב. למה אתה חושב על בחורה שפעם הייתה חברה שלך? נכון, היא שינתה לך את התסריט של הסרט, אך הבסיס, הניצוץ, קיים אך ורק בך, הזכיר לעצמו, ואל תוותר על הניצוץ הזה לעולם. הוא הרגיש על הגל, כמו רוכב סוסים על הסוס הלבן היפה ביותר שהאנושות הכירה, אך לא ידע איך לרדת ממנו. בינתיים הוא המשיך בהליכה מהירה, גיחה לחיים ההם ולחוכמה שצבר בזמן האחרון, והנה, הגיע לשדה התעופה.
בשדה התעופה חש כבד ומסורבל למדי, אך למרות זאת עלה על טיסה לארץ והשאיר את ניו-יורק מאחור כשהוא מביט מהחלון בבניינים העצומים ההולכים ומתרחקים. האורות של אמריקה נסוגים לכיוון החשכה, וכמו עוד עלה שנפל בפארק, אף אחד בניו-יורק לא הרגיש שהוא חסר, כאילו מעולם לא דרך על אדמת אמריקה. הוא שתה כוס מים בזריזות ושיחק אותה עולה חדש, התחיל עם אחת הדיילות ותוך פחות מ-10 דקות סיים את הביזנס איתה בתא שירותים מטונף וחזר למושב שלו. לבסוף נחת בארץ והחל את הצ'ק-אין.
עכשיו לא היה תלוי אלא על הקרקע של ארץ הקודש. במקביל לנחיתה בארץ אציג בפניכם את קו המחשבה של יוני, שהיה קצת קיצוני בנוגע לאהבה ולעתים סיבך אותו בוויכוחים, אם כי רק פעמים מעטות ביותר הוא נכנס לאקט פיזי עם אנשים ונשים בשל דעותיו השונות.
בעיני יוני אהבה היא לפעמים כעליית הנאצים לשלטון בגרמניה. המקום הנכון והזמן הנכון לכיבוש. לעתים היא כמו ניסיון ההיפים להשתלט על ארצות-הברית - מהר מדי, קצר מדי, לא ממצה את עצמו, ועקב הזמן יש פקשוש עמוק ומהדהד, הרגשה שצורבת את הנשמה פנימה עד נפילת דמעה לא רצונית על הלחי המתוחה.
לעתים חוסר ההתאמה הזה יכול לקרות תוך שעות ספורות או ימים. זה יכול להיות כמו חץ החודר לעומק הלב. חוסר התאמה מנטאלית שיש בין אנשים - כך בדיוק חש יוני לגבי ינג'י, הבחורה היפנית שהכיר בנתב"ג. הוא הרגיש שהם תואמים בהרבה תחומים, ובאחרים הרגיש שהם הפכים. כשגילה זאת, לא התפלא שהיא ניפצה לו את בועת האושר הדמיונית כשנשקה על לחיו. הוא ידע שלא ייפגשו שוב, וכתשובה לא רצונית ולא רצויה דמעה זלגה על הלחי. בזמן שסובבה את גבה לכיוון העלייה למטוס בחזרה ליפן, ידע ששוב מתה האהבה, והפעם עוד לפני שהחלה. הוא התאכזב אך לא הופתע כי ידע שאין מי שמסוגלת להכיל אותו עכשיו. הוא כבד ומסורבל נפשית, וזה מרחיק אותן.
ינג'י הייתה שבורה עקב הפגיעה שהאקס שלה הותיר בה, ללא יכולת להיות אופטימית, לא עכשיו לפחות, אולי עוד כמה שנים טובות היא תוכל, אך הוא כבר יהיה עמוק באדמה.
הם כמו היו על אותו קו, אך לא באותה נקודה. קצוות שונים, צדדים מנוגדים לגמרי. כשפגש בה חש בפנים תחושה מוזרה, נהפך בן־רגע לאופטימי, כמו הכה בו משהו גדול ממנו באזור הרך שבין הבטן לצלעות (מפתח הלב המפורסם והקטלני). היא, לעומתו, לא השתנתה במיל ונשארה פסימית, שבורת לב, לא מסוגלת אפילו לומר את המילה אהבה.
הם נפרדו לעד. הוא חש בקרירות המתפזרת בכל גופו, כמו הפסקת חשמל עם חושך אמיתי ומוחלט, שבלבל אותו עד שבקושי הצליח לצאת מדלת הכניסה. באמת הייתה הפסקת חשמל, והוא הלך בזהירות מרבית לכיוון הרכב של הוריו, שחיכו לו במכונית כשהחימום דולק.
בדרך החוצה הוא מסתנוור מאור פנסי מכוניות. יום קריר של תחילת החורף עם רוח שפורעת שיער. הוריו יוצאים לעזור לו להכניס את הציוד שאיתו הגיע ופורצים בפטפטת על דברים שוליים, והוא רק מרגיש פספוס עצוב על היותו במקום ובזמן הלא נכונים שלה. לא התאהב בה, אך הרגיש אכזבה.
הרגש מניע אותנו הרבה פעמים, אך לעתים אנו מוותרים עליו עקב הפחדים הפנימיים שלנו והחיבור למציאות, ולא מניחים לעצמנו להתנתק מן האדמה ולרחף, להתעופף אחוזי ידיים עם בן הזוג/בת הזוג שבחרנו באותו הרגע, אל עבר העתיד הלא נודע, שיכול להיגמר בנחיתת אונס בכל רגע. אנו שוכחים את החיבור הזה ליומיום ולא מרשים לעצמו ליהנות מן הרגע, לחיות לפי אינסטינקטים ולא לפי רציונל הקורע לגזרים את החלומות שלנו.
רבים חווים אהבה, אך מעטים באמת משתחררים ונהנים מחוסר המשקל שהיא גורמת ומעניקה לבעלי הזכות. הם הגיעו אל הבית בפתח-תקווה, הבית שתמיד הזכיר לו עד כמה זה לא הבית שלו ולעולם יהיה הבית שלו. תמיד חש כמו תייר המבקר במוזיאון בעיר זרה, נזהר שלא לפגוע בדבר, לא לשבור שום חפץ או לפגוע בכדור הבדולח הבדיוני שלהם כדי למנוע חיכוכים ועימותים מיותרים שהיו בעבר והוא לא מאפשר להם לחזור. הם לעולם לא יידעו מי היה באמת ולעולם לא יכירו את יוני האמיתי.
בהשתקפויות המעטות שבהן הראה להם את עצמו האמיתי הם פחדו והזדעזעו מכך שזה פרי יצירתם וחינוכם, פרי חוסר האהבה ביניהם. הוא גדל להיות מפלצת בעיניהם הצרות, אך עבור הסובבים היה מלאך שומר. הם היו פרימיטיביים בעידן מתקדם. לא הצליחו לעמוד בקצב המהיר של העולם החדש. הם גדלו במקומות הכואבים ביותר ומעולם לא שחררו את העבר והעתיד לטובת ההווה. תמיד חשבו 15 צעדים קדימה, אך מעולם לא בדקו מה יש להם מתחת לרגליים ואיפה הם עכשיו. העתיד הפגוע (חורבן, גלות ושואה ובעיקר פחד מהכחדה מוחלטת של היהדות ממזרח למערב הגלקסיה) אשר דפק על דלתם בהפתעה לקח מההווה את החיים וגרם לחוסר משמעות ולקיפוח הילדים (ההורים של יוני) ונתן להם תירוצים שונים, בין היתר להתחתן למרות חוסר האהבה ביניהם, ולעולם לא לשחרר. אולי פעם חשו את הבעירה, אך מעולם לא הצליחו פשוט לחיות, ללא מחשבה על העבר או על העתיד - רק בהווה.
מבחינה חומרית נתנו לילדיהם כל מה שיכלו, אולם היו עיוורים לרגשותיו הערומים של יוני. אפילו לא שמו לב איך דברים משפיעים עליו יותר מאשר על האחרים. לא שמו לב לרגישות היתר שלו ותמיד שפטו אותו. חרצו דין על אחרים, אך מעולם לא על עצמם. בבית הספר תמיד האשימו אותו. מעולם לא היה בצד המנצח, דבר שפיתח בו את המחלה הגדולה ביותר שממנה סבל במשך כל חייו - חוסר הביטחון העצמי שלו, שעליו נשענו במריבות איתו. האשימו אותו שהוא יצר את המפלצת, כשבעצם הייתה מעשה ידיהם לחלוטין. אז איך אפשר להיות מופתע מהתוצר הסופי, כשבפס הייצור יש כל-כך הרבה תקלות?
יותר קל להסתכל אחורה ולהיות לא מרוצה מאשר לעשות דבר פשוט ולהודות בטעויות העבר שלנו.
הם ידעו מיהו בנם, אך נהנו לחיות בהכחשה. לפני שעזב את הבית שמע לעתים תכופות מילים כמו "נרקומן המרוקן את מוחו ומדכא עצמו עד מוות פנימי." מילים ריקות שלא האמין שיוצאות מפיהם. ייאמר לזכותם כי מעולם לא הסתירו את חוסר אהבתם לבנם הקטן ואת הכרתם בו. הם נהגו להגיד לו שהם אוהבים אותו, לפי עצות מפסיכולוגים שונים, כדי לתקן את טעויות העבר שלהם, אך הדבר נשמע כאילו אמרו: "אהבנו אותך כשהיית ילד וכך נסתכל עליך עד המוות. לעולם לא תהיה בוגר בשבילנו." הם לא סבלו להיכנס איתו לשיחות שבהן ראו כי הוא אנושי כמוהם. יוני גדל בצורה מעט עקומה, וכל הידע שהוא אסף היה מורכב מגוונים רדיקליים יותר מאשר מדרכה של המערכת. במבט לאחור קופצת לי תמונה זוגית של הוריו בשחור לבן בעולם צבעוני, זה מה שהם ייצגו בפני יוני.
לאחר הצבא הבין שהמלחמה שניהל במשך שנים מול המערכת אבודה מראש ושדינו להפסיד. כנראה הוריו לעולם לא יקבלו את מי שהיה באהבה ובאמת. אז הוא ניסה להמשיך את המשחק ולהיות "ילד טוב" (מבחינת מה שהם ראו) ונהג לשתוק יותר, נרשם ללימודי משפטים, וכשראה שאינו מצליח לעמוד במירוץ השקרי הזה, חש צבוע ומטופש, לקח את רגליו ושם פעמיו אל העולם, רחוק מהמקום שהיה לו בטוח, אך יוני היה כשדה קרב שותת דם. מאז שעזב את הבית עבר תהליכים שונים. הוריו לא היו מודעים לכך, כי לא היו בקשר איתו ברמה הרוחנית. רק דאגה הורית בסיסית ושבת שלום מדי פעם. הוא הפסיק להילחם. כשחזר ארצה ניסה להיות אפאתי כלפי העיוורון המוחלט שחש מצדם.
הדברים גרמו לו לפתח פחד מהדבר שנראה הכי גרוע בעיניו: להפוך להיות הם כהורה, לחיות לפי פחדים ולא לפי רצונות. הם לא חשו את הדברים שהתפתחו אצלו במשך שנים, ובראשם שנאה עצמית עד אין קץ וחוסר ביטחון תמידי. מובן שאין להשליך על הוריו הכול. גם אני למדתי מהמפגשים עם הוריו פרק חשוב. אני בן 45, ועד כמה שנראה לי מקסים לעשות ילדים נוספים, זה פשע נגד האנושות! לידת ילדים בגיל מאוחר יוצרת עוד אנשים חסרי ביטחון ועוד מבולבלים חסרי גבולות ועוד כאב, כאילו אין מספיק בעולם.
ילדים הם הפרחים והפירות של עץ האהבה. הם צריכים לבוא לעולם רק כשהאהבה פורחת וכשיש לזוג כוח לגדלם. אף אחד לא רוצה באמת לעסוק בגידול ילדים בגיל מאוחר. כשאני כבר אהיה קשיש, הם יגדלו להיות אנשים בוגרים. מאז אני בעד חוק שלא יתיר למבוגרים להביא עוד ילדים לעולם, אך אין לי כבר אמונה בחוקים, כך שחזרתי אל המקום שלי, אל הגינה שזנחתי במהלך החודש המאסיבי ההוא, אל ילדיי ואל אשתי היקרים. להם אתן את מלוא תשומת הלב שיש בי, את מלוא אהבתי הקיימת בי מאז ומעולם. מעבר לכסף רציתי למלא אותם באהבה ובהרגשה שאני תומך בהם, שיֵדעו שתמיד אהיה שם עבורם.
מאות סוגי אהבה יש בעולם, לכל אחד ואחת יש את דרכו לאהוב, כל קשר יהיה שונה מרעהו כמו שכל אחד מאיתנו שונה מרעהו. הבעיה מתחילה ברגע שאתה חוסם את הדרך לאהבה מסוג אחד, ואז שאר הדרכים קורסות. אם אתה לא מסוגל לאהוב, אתה גם לא מסוגל לאהוב שום דבר. משפט לא כל-כך הגיוני, אני יודע. אז אסביר.
הדופמין והסרוטונין במוח פוחתים בהדרגתיות, ומבלי שתשים לב אתה הופך לאפאתי ומדוכא. אתה נשאב לתוך הבור הנורא מכול, ואין הכוונה, כמובן, לחיים ללא כסף או השכלה. החיים האומללים ביותר לדעתי הם חיים ללא אהבה, חיים ריקניים שבמהלכם אתה חוסם את המוח לאושר הגדול ביותר ביקום, ומפסיד. אל חשש, תמיד ניתן לתקן זאת, צריך רק לעשות שינוי קצר בראש. כל ההתעסקות באהבה הזכירה לי את השיר "סמבדי טו לאב" של ג'פרסון ארופליין, שידועים כוואן היט בנד, אך יש להם הרבה מה להציע. אם זו מוזיקת איכות או רעיונות קצת קיצוניים, כמו לשים לניקסון אסיד בתה של הבוקר במהלך מלחמת וייטנאם. המלחמה ההיא כבר נמוגה וכמוה גם התנועה ההיפית. נשארה בעיקר היסטוריה מתוקה ולא ממומשת, אך גם בשנים שלנו אין לשכוח כי הרעיון הקסום צודק לחלוטין. כולנו צריכים מישהו או משהו לאהוב. זה הכוח והעוצמה הגדולים ביותר בחיים. מי שמוותר עליהם, כמו ויתר על הדבר ההרפתקני ביותר שיכול לעשות. אומללים הם האנשים החוסמים עצמם. כך היה יוני בשבועות האחרונים של חייו. כעלה ברוח שט מצד לצד עד שנחת באלנבי.
מרגע שנחת בארץ לא מצא את מקומו, איבד את האהבה ולא הצליח עוד לחוש בה. נפשו לא עמדה בזה, לא עמדה בסירוב של ינג'י היפנית, שגרר אותו לרגע שבו החליט לקפוץ. היא עלתה במחשבותיו האחרונות יחד עם שרונה, סוג של שילוב מפלצתי. כל האנשים שעשו לו רע התאחדו למפלצת אחת שנתנה לו דחיפה עדינה.
הספר החל כחשבון חייו של יוני, על הטוב ועל הרע שבהם. אין אנשים אמיתיים שהביאו לכך שלקח את עצמו ועלה לגג דירתו של נדב באותו ערב. אף אחד לא לחץ בחוזקה על ההדק. אף אחד, חוץ מאדם אחד - יוני. הוא שבחר בדרך ההיא, סלל את מסלולו היישר אל המדרכה.
אני כאן כדי לספר את סיפורו אך גם כדי להראות לכם שיש דרכים אלטרנטיביות (אל דאגה, אני לא מורה למדיטציה). פה מחכה קטע חשוב, אך אני זקוק להפסקת סיגריה.
כולנו היינו פחות או יותר במצבו של יוני. אולי לא על הגג, אך אני בטוח שלפעמים חשתם בטוב ולפעמים ברע. הרי אם אתם קוראים ספר זה, רוב הסיכויים שאתם צעירים, כי אחרת למה שתקנו את הספר הזה עם העטיפה המטורפת? זוהי השלמות שבחיים - שאנו חייבים להמשיך כדי לבנות אנושות חזקה יותר; לקבל וללמוד מן העבר, אך לא לחיות אותו כעתיד; לחיות את ההווה, אך לא להתכחש לעבר ולעתיד שעוטפים אותנו ואת עצם קיום ההווה שלנו; לדעת להגיע אל הגבעות הישנות עתיקות הימים, לחוש ברוח העכשווית הנושפת בעורפנו ולהסתכל אל גבעות העתיד בציפייה אל הזריחה שתבוא.
ואני מבטיח לכם שהיא תבוא ותהיה דבר מדהים ביופיו, מרהיב וצבעוני. יהיה במחר גם מהטוב וגם מהרע. העתיד, כמו ההווה והעבר, יהיה לעד שלם, מלא במינוסים ובפלוסים גם יחד. רק כך נצא חזקים אל המסע שאני מכנה היום שאחרי.
אל תניחו למוח לשקוע. נצלו את החוויות לחשיבה חוזרת. אל תשכחו אותן. השתמשו בהן כמו היו כלי עזר למוסכניק או כלי ניתוח למנתח. תקנו את היום בעזרת הלילה. הדליקו את הנורה הקטנה וקחו את האנרגיה ליום שאחרי בעזרת היום שלפני.
יוני התעורר בחדרו בבית הוריו, מקום מדכא מאוד עבורו. הוא תמיד הרגיש שם כמו שוכר דירה והעדיף להמעיט בביקוריו שם. הוא ראה שאמו מצאה מצבור של מתנות משרונה, שהיו מונחות בערמה בצד החדר. בין כל הדברים מצא מכתב:
יוני שלי, אתה שוכב פה ובא לי לנשק אותך. זאת הייתה ההחלטה הכי קשה שהייתי צריכה לעשות בחיים שלי, כי זאת הייתה התקופה הכי יפה בחיים שלי ואני עדיין מאוהבת בך המון!
אך זה נראה הדבר הכי טוב בשביל שנינו עכשיו. קצת לצאת, להיות לבד, לראות מה יש לנו אולי, אבל אני פה ואני לא יכולה בלעדיך. אנחנו נישאר ידידים. אני אוהבת אותך!
מכאן אפשר רק לעלות, ואם קיבלנו את ההחלטה הלא נכונה, אנחנו נדע את זה במוקדם או במאוחר. אתה הבחור הכי מקסים שהכרתי והכי יפה. אל תפקפק בעצמך אף פעם.
צריך לעשות מה שמרגישים גם אם אין בזה היגיון. (אני מנסה להבין קצת את עצמי עכשיו).
מה שאני יודעת זה שבזמן האחרון התחלנו להרגיש את זה. לא סתם היחס שלך השתנה. לא סתם (אני לא מאשימה אותך בכלום). אז כנראה עכשיו זה הצעד הנכון לעשות.
אני מקווה שאהיה בסדר. אני אוהבת אותך.
טוב, אני אלך עכשיו כי זה מתחיל להיות יותר מדי קשה (יש לך משפחה מקסימה). תמסור לעמרי את אהבתי.
אני עדיין קונה לך נעלי בית!
בום. כל דבר שם מזכיר לו תקופה שרצה וניסה לשכוח בעזרת כמות היסטרית של אלכוהול, אך הוא לא מצליח להוציא את הריח שלה מהכרית ואת קולות המלחמה מהקירות המהדהדים. כל הדלתות נסגרות עתה, ואין הוא רואה עוד את האור בקצה המנהרה.
הוא העמיק אל תוך הדיכאון. החמיר עם עצמו. לא הניח לעצמו עוד לרחף ולעופף, ללטף ולטנף. אף אחד לא יכול לגעת בו מנקודה זו והלאה. מאז ועד הגג הוא ניתק עצמו, ובעצם, עד היום שבו ילנה אספה אותו מבית החולים בפראג הוא היה מנותק, וגם זה היה כבר מאוחר מדי, כי כבר לא הוא היה במרכז התמונה, אלא היא.
הוא התיישב לאכול עם הוריו, סיפר להם איפה חבריו מהצבא נמצאים עכשיו, אך הם לא הקשיבו למילה שיצאה מפיו והמשיכו לדון למי עדיף להצביע בבחירות. הוא נזכר שבסוף היא באמת קנתה לו נעלי בית.
הוריו היו אטומים כשניסו כל הזמן להתערב בחייו, לקחת אותו למקומות שהם לא הצליחו להגיע אליהם (ואולי אף לא ניסו), להשיג את המימוש העצמי שלהם על ידי התערבות בחייו, להראות לו את החיובי בחיים. הם היו אטומים כמו ערמת בלוקים של איטונג, אבל בכל זאת הקשיבו. זה שהם לא הפנימו או הגיבו היה סיפור אחר, אבל יוני אף פעם לא יוכל להגיד שלא היה מי שיקשיב לו, בכל זאת ערמת בלוקים של איטונג הם די יקרים.
אבא שלו, אמן פנטומימה כושל, לא באמת הקשיב, ואימא שלו עבדה במשרד. מזה יוני הכי חשש, מהחירשות המידבקת שלהם, לכן הייתה לו חולשה למוזיקה, וכמה שיותר. אבל שום דבר לא באמת עניין את הוריו. לימדו אותם בכלל לחשוב? "אותי לא לימדו," אמר לי יוני, "אני למדתי בעיניים שלי, בשערות ידיי הסומרות בחשכה. הרגשתי מה זה כשההורים דוחפים לך כסף לכיסים, מכבידים עליך אך לא מחבקים אותך או אומרים מילה טובה. בלי לשאול 'איך אתה מרגיש', 'מה קורה' ו'מה חדש', שיחות סרק שמוכרות לכולנו." הם היו מומחים בחוסר רגישות. כשהרגיש טוב, אמרו שהוא בדיכאון ושלחו אותו לפסיכולוג, וכשהיה לו הכי רע שאפשר - אמרו לכולם שהוא נשמע נפלא ושומר על מורל גבוה.
ליוני הייתה צרה נוספת. הוא שקע לתוך הגל וצף, הוא היה חלק ממנו, אבל הגל לא ויתר. הוא הרגיש את עוצמת הטבע במותניים שלו. הוא כבר לא היה במירוץ שלהם, לא רדף אחרי תואר או עבודה, אבל הטבע רמז לו שהוא טובע ושיש לו שני פתרונות: או להיות חלק ממנו ולרוץ אחרי הכול כמו כולם או לעמוד בצד ולמכור נקניקיות. היו עוד פתרונות לאנשי האמצע, כמו לחלק מים ולעודד את הרצים, אבל מההיכרות שלי עם יוני הוא היה קצת שחור-לבן ולא רצה לתמוך במשהו שלא האמין בו. הפתרון שלו היה ניתוק מוחלט, בריחה. לגור באיסלנד עם כלב ים, אישה עם מבטא וכמה ילדים בהירים זה עדיין להיות חלק מהמירוץ, לא משנה כמה יגיד שהוא לא חלק ממנו. הוא פחד לצאת לפי "פס הייצור" שלהם, עוד ילד מוצלח וממוסגר שאפשר להתגאות בו. הקרבה אליהם תמיד חסמה אותו נפשית, גרמה לו לאבד את הצפון, אז מרגע שהגיע אליהם רק ברח בהם.
אביו שבר אותו נפשית, לא הצליח לתקשר עוד עם בובות של הממסד, בובות אטומות לצלילים שהשמיע. הן מסננות את דבריו וגורסות אותם במגרסה חשמלית. האב נרדף על ידי כל המחלות של ההורים שלו והתבייש בהן מהילדים שלו. יוני לא הצליח לחדור לתוך מעגל התקשורת איתו. הרגיש כמו במחלקה סגורה, כמו בכלא, כאילו הוא נמצא במקום לא לו, שהוא לא רצוי בו. הוא הרגיש שבוי בידי הוריו המסרסים. שוב הטביע אותי יוני ביגון קודר ובכאב מר והזכיר לי את המפגש עם אביו, שאירע בבדיקות הראשונות שעשיתי כדי לדעת מיהו האדם בתמונה שמצאתי בעליית הגג. נזכרתי בלחיצת ידו של האיש. אני מבין שהוא מלא בחומות ברלין, מוקף תיל ומוקשים, נוסף למבנה עצמות שמכאיב לאדם שלו הוא לוחץ את היד. לחיצה חזקה, כמעט כואבת ביחס לאצבעות הבלרינה שלי. קשה מאוד לקלוט ממנו רגש כלשהו, כאילו למד משחק. אני לא נכנע ומנסה ליצור קשר. הלחיצה מאפשרת לקלוט מהאדם יותר, אז התחלתי להבין עם מה יש לי עסק. באותו הזמן הרעיד רעם את החדר, ואני כמו קיבלתי שידור ישיר מאבא של יוני. בועת מסטיק שבה התחבא חלום בהקיץ על מחשבה מאת אביו של יוני. בחלום הוא תחקר אותי כמו בחקירה של המוסד, בחדר חשוך, עם מנורה שמתנדנדת מצד לצד, דלת חורקת וכלים שנראים בין מכשיר של גינקולוג למשהו שהופכים איתו קבאבים על האש. החדר חשוך ואני קשור לכיסא. לפתע הדלת שוב חורקת, ואבא של יוני מתחיל בחקירה. כמו השוטר הרע, יורה עליי שאלה חדה: "בשביל מה להתחתן? בשביל להגיד שאני לא יכול להתמודד עם הטמטום שפעם, מזמן, בגלקסיה שונה, אהבתי והערצתי אותו ואפילו קראתי לו תמימות מתוקה? בשביל להגיד שהזדיינתי איתה מאות פעמים ואיתה הבאתי ארבעה ילדים? שאיתה חייתי רוב שנותיי על כדור הארץ? יכול להיות שאנחנו לא אוהבים ואני לא סובל אותך? אתה לא עבד מוצלח, ואני, אני רודן בממלכה שלי. אני אבא של יוני."
הם מעולם לא קיבלו אותו ככותב או כסופר. הדבר נראה להם נחות מדי, אז העדיפו לאטום את האוזניים בכל פעם ששמעו את המילה הזאת. בפעם הראשונה הגיבו בצורה שונה. אביו אמר: "אז לך ללמוד קולנוע, זה בתחום," ואמו אמרה: "לך ללמוד ספרות ואז תהפוך למורה לספרות." כולנו רואים בעיה במשפטים האלה, נכון? אתם בטח חושבים שהוא הלך ברמיזות וסחור-סחור כהרגלו, אבל לא הפעם. הפעם דיבר איתם דוגרי, אך הם היו עיוורים מלראות את כישורי הכתיבה המדהימים שלו ואת זה שיכול לכבוש קוראים רבים אם לא היו קוטלים אותו וגורמים לו להחביא בעליית הגג, שהייתה כמו המגירה הסודית בשבילו ובה הוא צבר אבק ופיסות מילים בצורת דפים תלושים ותחתיות של בירה מלאות באותיות שונות ולא שלמות, שרק עכשיו אני משלים. עבודת נמלים אטית של חיבור העבודה הלא גמורה שהשאיר מאחוריו לספר שעכשיו אתם קוראים, ובו קטעי המילים השזורות של יוני, של ילנה, של סאנטיגו ושלי ארוזים יחדיו באריזת צלופן כמתנה לחג, חג השחרור והחופש העצום מהכול: מהאש, מהמים, מהרוח ומהאדמה. מכל האושר הנמתח על שפתיי בעודי כותב זאת. אני חושב עליהם בחיוך דק. קדושים מעונים שכמותם שהיו לדמויות צבעוניות ארוגות יחדיו בתוך שטיח האנושות כסיפור אחד.
נחזור לסיפור. יוני קרא בעיתון על עוד כת מיסטית שהתגלתה כפרשיית אונס ועל עוד רצח עם בעולם. הגלגל מסתובב. העולם תמיד היה זירה אלימה, זירת קרב מרתקת, אבל יוני ריחף מעל, רחוק מהמרכז אבל באמצע רוטשילד. כשהיה ילד הכול דימם, ועכשיו היו אלו פרפורי מוות, כאילו הוא מיצה את החיים. "כן, אני מאמין בשלום עולמי ושכל בני האדם הם טובים בבסיס שלהם, קצת פתטי." זה הפתק הראשון של יוני שמצאתי. "לכו להזדיין. אני אופטימי לגבי הימים הרעים, וגם אם אומרים שעוד חודש-שנה-עשור כולנו נישרף ולא יהיה כדור הארץ, אני נהנה במסיבה הזאת מכל שנייה ומכל אירוע ואסון," כתב, קימט וזרק לעליית הגג שמעל לראשו בעודו סוגר את הדלת ויוצא מבית הוריו.
מאז שהכרתי את הסיפור של יוני התחלתי גם אני להרשות לעצמי להרהר בדברים ולהסתכל על הכול קצת באופן הזה, כי הרי גם בחמסין הגדול לא חושבים על הגשם הקריר, וביום סופה לא רואים את השמש מאחורי הענן הגדול והכהה.
מחשבות על גבי מחשבות, מוקף בתוך קירות של חוסר הקשבה וחוסר הבנה, כמו ברח מבית הוריו אל הזמן והאוויר המוכר שחדר לריאותיו. הוא נזכר בגיחוך שמעולם לא היה באמת חלק מהמקום שבו נולד ושבו גר שנים, לעומת מקומות שעכשיו חזר מהם. הוא עשה סיבוב קטן אל העבר, הסתובב במקומות שפעם אהב, אבל חש עצבות פנימית שקורעת אותו מבפנים. הוא ניסה להילחם בה, אך בשבילו היה כבר מאוחר מדי. יוני הפסיד במלחמה החשובה מכול, הלוא היא המלחמה כנגד עצמו. והפעם היא הייתה אמיתית ולא רק בתוך ראשו המופרע והקודח, אלא ממש על קצה הגג ועד המדרכה הקרה של החורף ההוא באלנבי. הוא חש את תופי המלחמה רועמים והרגיש כאילו החסיר פעימה לרגע. לפתע נלחץ מהדבר הלא ברור הזה. בעוד רגע תבינו למה המשיך את יומו בצורה פחות או יותר טבעית.
בילדותו עשתה אחותו טקס פגאני קטן, והוא, שהיה קטן מאוד, עוד לא ידע את ההבדל האמיתי בין טוב ורע. היו אלו ימים שונים לגמרי מהרגעים שבהם פסע לכיוונה, ימים שבהם כמו חתמו על הסכם האומר שברגע שלא ידברו במשך תקופה ממושכת הם יחושו בחוסר פעימה של הלב - דבר שיעורר את זיכרונם העמוס, ותמיד תפס אותו במצבים מוזרים ושונים: בזמן שהיה בקרב בשטחים, כשהיה צמוד לגבה העירום של דוגמנית במועדון יוקרתי במיאמי ואפילו בתור לסופר. עכשיו הוא חש כיצד לבו שוב מחסיר פעימה ומיד חייג לאחותו לספר לה שנחת בארץ ושהוא בא. מעולם לא שאל אותה והיא לא שאלה אותו. פשוט סימני קריאה בנוגע לדברים האלה. הכרזות ולא תהיות. אחים לדם היו וכך לעד, סיפרה לי בבכי קרנית בשבעה, מאוחר יותר.
כאשר הגיע אל אחותו פתח את הדלת בלי לדפוק וכמעט פתח את ראשו הקטן של עמרי והבהיל במקצת את קרנית אחותו. הכין לעצמו קפה והצטרף לעמרי במשחק. הם שיחקו בקוביות ובפאזל שיוני הביא מניו-יורק. אחרי יום עם יותר מדי מיץ פטל עמרי הלך לישון עם חיוך. בלילה הגיע דור, בעלה של קרנית. אחותו הייתה תמיד האבן היציבה, השפיות בחייו. הוא תמיד הרגיש ליד ההורים שלו כמו דף מעופף ברוח. היא גרמה לו לנשוך שפתיים ולהתעשת גם בתקופות הרעות וגם בתקופות היותר רעות. היה בה סוג של יושר וכנות והמון אהבה. היא דחתה את הקץ של יוני, הייתה מודעת לאובדניות שבו, אך ידעה לגרום לו לנדוד ממנה. הוא תמיד ידע שיש לו מקום אצלה, גם פיזי וגם נפשי. לא משנה כמה הייתה לחוצה, לאחיה תמיד היה מקום. ליוני היה קשר מיוחד גם עם דור. הם הכירו כשיוני היה קטן מאוד, אך חייו הקשים של דור עזרו ליוני, בין אם בעצות ובין עם בחשיבה על ההבדלים.
יוני ודור הדליקו נרגילה ודיברו על התקופה שבה דור היה דור-אל ולמד בישיבה התיכונית, ניהל רומן עם בחורה בשם רבקה וכמו האם העתיקה, גם היא העניקה לו אהבה. אמנם לא אהבה שמימית כמו בימי התנ"ך, אלא יותר זיון חפוז ומזדמן בתוך בית-הכנסת שחצץ בין הישיבה לאולפנה של הבנות, אבל פאק איט, יש בזה משהו של אהבה. דור סיפר ליוני שלפני כמה שנים חיפש אותה.
זו הייתה משימה די פשוטה כי ברגע שסיימה את האולפנה הלכה לתחנה המרכזית. רצתה להיות אימא של כולם, להעניק אהבה לעם, אבל עם קריצה. היא מכרה את גופה הדתי לשעבר לכל עובר ושב, כמו בשר בשוק. בימים היא מורה למוזיקה במתנ"ס בדרום תל-אביב, אבל בלילות היא מעניקה אהבה מהסוג שרק אחת מאמהות האומה יכולה להעניק לכל מי שנותן לה כסף לממן את החודש.
סיפור מצחיק, חשב לעצמו יוני וסיפר לדור על מעלליו האחרונים בתפוח הגדול. לאחר כמה שעות חתכו למיטה.
יוני נשאר לישון אצלם ובבוקר כשקם קרנית ודור כבר היו בעבודה ועמרי בגן. הוא לקח את התיק שלו, הכין קפה לדרך, הצית סיגריה ויצא. כמו החזיק כרטיס במוחו, מחלקת תיירים למרוקו, אך מחשבה זו אפילו לא עלתה בראשו. עתה התמלא בתסכול. הזמן חלף ודברים השתנו. זה בלבל אותו. במקום שבו חשב שירגיש בבית הוא חש זר ומנוכר כמו עגבנייה ירוקה בתוך סלסילת עגבניות אדומות כדם. הוא הקיף את עצמו בחברים חדשים-ישנים שהיו כמו העגבניות, בשלים לחיים, מביני עניין, וניסה להחזיר לעצמו מעט מן הישראליות שהייתה בו לפני הטיולים בעולם הגדול. הוא הלך לאכול פלאפל בכיכר רבין אך לא התחבר. חש כאילו אין מקום בעולם שיכול להכיר אותו ולשמש לו כתף תומכת, פרט לעט ולדפים, אך התבייש להודות בכך. חשב שהאנשים המקיפים אותו לא יבינו נכון ויחשבו שהשתגע. הוא לא רצה להצהיר על כך, לעמוד על כיסא בשולחן השבת ולומר: אני סופר שכותב כבר כמה שנים ספר על מסקנותיי מהחיים וכן, זה מה שאני רוצה לעשות בחיי, זה מה שאני עושה בחיי. אולי אני נראה כבטלן המחפש את עצמו, אבל אני לא. אף אחד לא ידע על כך עד הרגע שבו מצאתי את הארגז של יוני, שהיה כמו תיבת פנדורה מלאת מחשבות וכשפים. סיפורו של יוני - הסיפור השלם שאני מספר לכם - מלא בניחוח של אותו ארגז. אומנם אתם עדיין בפרק הראשון, אך הסיפור, כפי שהבנתם, (אני מקווה) אינו נגמר ביוני.
מיוני ועד אליי הדרך ארוכה והסיפורים רבים. קחו מה שאתם רוצים מהספר ותזרקו את מה שנראה לכם זבל טהור. קטע שאינו מוצא חן בעיניכם אל תקראו. תקרעו את הדף או את הפרק ותשרפו אותו. לא משנה כמה דפים יישרפו, הדברים לא יישכחו לעולם. את הסיפור הזה לא תשמעו בחדשות, את הסיפור הזה אתם תחושו כאילו היה הסיפור האישי שלכם, זו מטרתי הסופית - לגרום לכם לא לשרוף שום קטע ולהזכיר לכם רגעי אושר בחייכם, אף שהפרק הזה יותר אפל משאר הפרקים. אל לנו לשכוח כי את רגעי האושר, כמו פנינים שזורות בשרשרת חיינו הארוכים המשתבצים בחוט הדק של השפיות, אפשר לראות בעיניים הנכונות ולחייך לעצמנו חיוך רחב. אך במוחו המעוות והמדכא עצמו עד מוות של יוני הוא לא יכול לראות כלום פרט לעצמו. אנוכיות המשתלטת על כל החיים דרך תחושת הדיכאון. אנוכית ובודדה היא תחושה זו, ואין בה שום סגולה, פרט לתובנות היוצאות ממנה. כי מול עינו נגלה אושר ענק בכתב זהוב, ההבנה שהחיים האלה שווים משהו, שאני שווה משהו, ושאילו לא הייתי - אז מה היה?
לא מדובר על מחשבה אגואיסטית כאילו העולם כולו נבנה בשבילי, אלא משהו אחר, שכתובנה לחיים אומר: אני חלק מן העולם הגדול והקסום הזה והוא חלק ממני, כדור עגול של יקום. אומרים כי מוצא האדם הוא מן הקוף, אך בשונה מהחיות, אנו בעלי חשיבה ויכולת התנהגות שהיא מעבר לאינסטינקט שלנו. כאנשים בעלי תודעה פתוחה אנו משנים את חיינו מיום ליום, אך אלו שאיבדו את הדעת לא יכולים לשנות דבר, כי אפילו לקום מהמיטה המטונפת שלהם ולצאת מהפיג'מה הרקובה שלהם כבר אינם טורחים. הכוח נשמר בלבם רק לצעדים אובדניים וקיצוניים שמהם הם ניזונים ומתקיימים. כמו דגים האוכלים את הפיתיון העצמי שלהם, הם פוגעים בעצמם בידיעה מוחלטת, שהיא בעצם חוסר ידיעה, מעין הכחשה. כך היו ימיו האחרונים של יוני על פני האדמה כאדם בעל 100 אחוז בריאות, אבל תמיד נוכל להתנחם בזה שרובכם פה חיים ונושמים, אז קראו את הקטע הזה מההתחלה ותפנימו, השחילו את הפנינים על חוט השפיות, קחו כל רגע של עצבים והפכו אותו לצחוק.
בצחוק ובהליכה אטית הגיע אל תחנת האוטובוס, הצית סיגריה בסיגריה וחיכה לאוטובוס. כאשר בסוף זה החליט להגיע, עלה בצעדים דקים על המדרגות, שילם לנהג וזרק את בקבוק המים שלקח מאחותו בפח שבכניסה לאוטובוס. תמיד הרגיש לא נעים לזרוק משהו לשם עקב המבט שתמיד מקבלים מהנהג על החוצפה שבזריקת אשפה לפח שבכניסה.
הוא התיישב בסוף האוטובוס, בספסל המגניבים מהתיכון. אחרי כמה תחנות היא פתאום עלתה וסימנה לו בטבעיות שיקום וייתן לה לשבת ליד החלון, וכך עשה. אחרי פחות משתי דקות הוציא עט ונייר שתלש מהספר שהיה לו בתיק (הדף הלבן והמיותר הזה בהתחלה שאף פעם לא אבין מה מטרתו) וכתב לה: "מצטער על קודם, אני לא ממש טוב במילים אחרי ריצה. יותר טוב בכתיבה. מה את אומרת ללכת לפאב שאני מכיר?" ונתן לה את הדף הלבן עם הכתב העקום שלו עליו. היא סובבה את הדף בתנועה חדה, כתבה בגדול שתי אותיות צורמות "לא", דאגה שיראה וזרקה מהחלון את הדף. כשהגיעו אל התחנה המרכזית היא ירדה ראשונה, אך הוא היה זריז ורץ בשיא המהירות במדרגות הנעות. הוא היה חייב לחרוג מהכלל שלו לא לדחוף אנשים כדי להגיע אליה, כי היא אהבת חייו והיא תיעלם לו. הוא הגיע אליה בלי אוויר בריאות, אבל עם מאות אותיות מחוברות יחד, אבל אף לא מילה אחת הייתה מורכבת, ומהפה יצא לו "אנחנו חייבים להתחתן". היא התעלמה מהאיש התמוה הזה והמשיכה אל חנות הספרים.
בינתיים תפס יוני קצת מרחק והתבונן בה מרחוק, כדי שתשכח את פרצופו המבועת שמלמל אליה מילות טמטום טהורות, וצפה בבחור עם חולצה שכתוב עליה "גרר שלמה" ועליה סימני טחינה וסחוג, שניסה למכור לה מחזיקי מפתחות ועוד ציוד לא הכרחי שפצועי מלחמה צעירים הכינו. מרחוק ראה שלא נעים לה, ולכן בכל זאת קנתה פעמון קטן עם חוט אדום שמגן מפני עין הרע. אז הבין את הסיבה לסירוב - חוסר התאמה מוחלט. הוא לא יכול להתחתן עם מישהי שאמונתה מסתכמת באמונה בעין הרע וברוחות רעות. אחרי חודש שמע שהיא הטביעה את עצמה במזרקה המכוערת בכיכר דיזנגוף אפילו שהיא לא עמוקה. טוב, עמוק הוא דבר פנימי, והיא תמיד הרגישה שטחית וריקנית. מי בעצם קובע דברים כאלה, החיצוני או הפנימי?
המחשבות הטרידו אותו, אך לא מחשבות עליה. עלו לו בראש מחשבות שונות, כאלה של שקט קסום, שקט הקיים בשני מקומות בעולם, והנה החל במסע אל שניהם:
SEA & DESERT
רצה מדבר, רצה שקט ורחוק, אז בדרך עצר בים, בחוף האהוב עליו, וקנה לעצמו גרעינים ושלושה גרם של גת היידרו מיובל הסוחר שגר על ספה באמצע החוף עם עדר הכבשות הסיניות שלו. כן, יש דבר כזה, כבשות סיניות. "אם תסתכל ממש מקרוב תראה שהעיניים שלהן מלוכסנות, זה בגלל הסקס עם הכבשים באזור אוקינאווה," סיפר לו בפעם הקודמת שראה אותו. מאחורי הגב קראו לו בחוף יובל הסיני, אבל עם הזמן זה תפס וגם ההורים של יובל הסיני קראו לו ככה.
עתה היה שקט כי עזב את יובל הסיני, עזב את ההמולה של הזולה של יובל הסיני שהייתה מלאה באנשים שונים ומשונים, כולל בחור בשם צ'יף שטען שהתעסק רבות ביסודות כימיים. הלך כמה מאות צעדים קדימה אל השקט. עתה החל להתנגן במוחו שיר, שיר הלל לקולות, נכתב, שירת הלילה התמוהה או שירת היום התמידית. תמיד הם היו שם, ברגעים הטובים והשמחים, בלילות הקרים והחשוכים. הקולות בראש לא יוצאים מאיתנו לעולם. יש הממתנים אותם וקוראים להם מצפון, אך לפי דעתי הקולות הם אותו סיפור כמו האלוהים, יש הקוראים להם ברבים, יש המספחים ישות אחת וקוראים לה בשם אחד, אך בדיוק כמו עניין האלוהים - אי־אפשר להתכחש לקיומו, כי בעצם העניין הוא חלק מאלוהות, טבע של הדבר. כולנו מלאים בתובנות או רק מעטי המעט? אני חושב שיש המתעלמים מהקולות ומצלילי האלוהות באוזניהם, מציוצי הציפורים, מקולות הרעמים הזועמים, מרשרוש העלים או מהקול הפנימי שלהם שאומר להם לעשות ככה וככה. יש מקומות שלא רצוי להקשיב לקול הפנימי, אחרת כולנו היינו מאושפזים כבר וזה היה מקשה על התקשורת בינינו, אך הקולות החיוביים הם אלו שאנו צריכים לקבל ולקיים, לא להכעיס את האל, ולא חשוב איך קוראים לו, כי הכוונה היא אותה כוונה, לא משנה אם אנחנו מודרניים או פרימיטיביים. עכשיו אנחנו חיים ואחר-כך נמות, השם לכוח הגדול יכול להיות שונה, אך המשמעות היא אותה משמעות.
מיד הרגיש את הרגשות גועשים בו ושהוא חייב לעשות סטופ למוח ולכתוב, אז נטל את העט והמחברת וכתב כמו מתוך חלום:
כמו פרפר על הר של שדה מוקשים
אני צף מעל לבולשיט שלכם
גם אם לפעמים דרכתי על גדר התיל
תמיד הזזתי את כנפיי, מעלה מטה.
גם אם לפעמים נחתי על מוט הברזל של השלט
תמיד הייתי, מלמעלה עד למטה.
למרות האופק הרחוק אני שט על הרים, אף־על־פי שבעצם הדרך כבר סלולה,
דרך ללא מוצא או מקום להסתובב בחזרה
אולי בשיגעון אני נקטף, אולי זה שוב חלף
אך הדרך ההיא אבודה וחסומה ונקווה שהדרך החדשה
שונה.
בינתיים הדרך הייתה באמת שונה. כולם חשו זאת באוויר, האובך היבש של המדבר הבודד, הנשמה המהופנטת מהבדידות. לא בדידות אמיתית כמו של קאובוי בסרטים האמריקאיים, בדידות מתוך בחירה, מתוך המועקה, אלא יותר חיבור אל הקור האירופי שהנפש האנושית שכחה אי־שם בין השואה לבין מלחמת וייטנאם.
אחר כך, באוטובוס למדבר, ראה שדה מלא בשקיות ניילון, כאלה של סופר וכאלה שאימא שלו עטפה לו את הסנדביצ'ים לבית ספר, וחשב לעצמו שזה עצוב שתמיד העבר רודף אותו ואי־אפשר באמת להתנתק ממנו ולהתחיל מחדש. אנחנו לא מחשב ואי־אפשר לפרמט אותנו. זה כמו להסתפר ואז לזרוק את השיער לשירותים למרות הידיעה שזה יתקוף אותנו בעוד כמה חודשים בצורת סתימה. אבל יוני הרגיש יותר כמו אחת השקיות מאשר כמו השדה המטונף. הוא תמיד רצה לחזור למשחק, כמו בנסיעה ההיא לאמריקה, עוד ניסיון מת מראש לחזור למשחק. זיכרונות עבר של ילד אבוד בכדור הגדול - כל זה, סתמי או משמעותי? האם זה ייקרא על ידי מישהו או יישרף על ידי המדממות, דם כופר צעיר, דם שממנו הוא עצמו נגעל, דם גואל, דם המספר יותר ממנו. אגב, מילים אלו, היש להן משמעות בגלגל חיי הכותב?
ערפל של הרהור עטף אותו, כמו תמיד:
"אין דרך נכונה לחיות, כי אילו הייתה, אז היו משבטים אותנו ושולחים להורים בדואר דרך מפרץ סואץ. לכל אדם יש המחשבות שלו, דברים שנשארים בראש כי הם בגדר טאבו, סטיות. ומי אמר שזה נכון לחיות עם אישה, כלב, בית, מכונית? עם כל השיפוטיות שלהם אין בסוף מה לעשות, כי הרי אין שופט בסוף, או אולי כן?
ואולי כולנו חוטאים מטונפים שנועדו למאות שנים של סבל בגיהינום לאחר כמה עשורים של הנאה ביקום שלפני המוות?
אין תשובות לכל השאלות האלה. הנביאים מתו, המטיפים פתטיים, ואלוהים?"
הבעיה החלה שנים קודם לכן. הוא מתבלבל ונופל מאות פעמים עד שפעם אחת הוא נופל וזהו, הכול קורס, כמו רעידת אדמה אישית באמצע אלנבי. הכול זז בבת אחת ואין יותר, אפילו יותר גרוע מאין - יש אחוז אחד.
אם תשאלו אותי, זאת אחת החידות הגדולות. זה לא עניין של אמונה, זה חלק מכולנו, כמו עצבות ושמחה, כמו אושר ויגון, אלוהים שם. כן, ברור לי שהוא לא רגש, אבל לפעמים אלוהים הוא כמו רגש מת, כמו אצל אדם השרוי במרה שחורה שאיבד את האור והשמחה. אז לפעמים האלוהים נאבד בנפשנו, לפעמים אתה מרגיש כי אף שאתה לבד, אתה לא באמת לבד, כאילו סוג של כוח עליון נמצא איתך ומצלם הכול.
זה גדול עליי. לי ברור שזה לא הפתרון, אבל זה כמו לשים את מבטחך במשהו שהוא לא אתה. להאשים תמיד אפשר, אבל בסופו של דבר אם עשית משהו, תעמוד מאחוריו. לסגוד לאל זה לא דבר רע, אני פשוט לא שם את מבטחי בשום דבר, רואה את התמונה הרחבה שעליה אני מדבר רוב הספר. "דמעה מלוחה ביד אחת ובשנייה חיוך מתוק," אמר בראשי יוני. להחזיק רק חיוך זה יתרון לעיוורים. "הכול לטובה? לא הכול לטובה!" סיים בחיוך.
הדכדוך גרם לו להעמיק אל המחשבות. תמיד מצא סיבה לחיוך. היה בזה משהו עתיק, הוא הרגיש, כאילו אין סיבה אמיתית לעצב, כי תמיד הרגיש לא אמיתי מספיק. הרגיש כאילו כל האנשים סביבו הרבה יותר אמיתיים ומלאי רגשות ממנו.
הוא ידע שזה נבע מסגנון חייו, מהרצון התמידי להגיע גבוה יותר, כאילו הוא מעולם לא הגיע לנקודת הפתיחה בכלל. רצה לחוש משמעותי, אולי זה סוג של שיגעון גדלות או אהבה עצמית שהגיעו ממקום של שנאה עצמית.
יוני הסתובב במדבר שבוע, אך החלומות עדיין תקפו אותו. הבחור לא ידע מה הבעיה, אז הוא הפסיק לעשן יומיים, וכשכלום לא קרה הלך לישון עם חלומות על לכרות לג'סיקה הניו-יורקית את הזרת ברגל ורק ככה יוכלו להשלים. אף־על־פי שלא רבו הרגיש שהיא כועסת עליו.
לבד במדבר, רחוק מהציוויליזציה, נושם את האוויר החם, מנותק מזיהום העיר אך מחובר לזוהמה של הטבע נהנה יוני מהחמימות של השמש ומהקרירות המדברית הלילית, נהנה לצעוק את שמו כשההד חוזר אליו ממורדות הוואדי היבש ומתנגש לו בקול. מקסים, חשב לעצמו, אך שקט עצמי לא תמצא, תמיד יציקו לך הזבוב באוזן או האבנים המידרדרות שישמיעו את זעקתן הבודדת. יוני היה כמו תייר-נווד שלעולם לא מצא את עצמו, את השלווה המלאה. חוסר האהבה לעצמו בער בו יותר מדי שנים עד שלפעמים שנא אפילו את זה בעצמו. הוא רצה להיות כמו כולם ופחד להיות צבוע, כי אף אחד לא יודע מה הולך בפנים. מבחוץ נראה מאושר ותוסס, אך מבפנים הכול נבל כמו ורד.
בחשכה איבד את הדרך. נתק רגשי? כן! המירוץ הזה שלכם גרם ליוני לשרפה פנימית. הרגיש הכי בודד, הכי דפוק שיש, כאילו ההליכה העיוורת של המקיפים אותו היא הנורמלית, ההגיונית, והוא הדפוק ואף אחד לא יכול לעצור את רכבת התסכול שכבר צפרה וכמעט הגיעה לתחנה האחרונה, הנטושה והקרירה. אז אף שהיה במדבר היה חלק מההוויה האנושית, ואפילו ביום האחרון פגש את מוסטפא,המקביל הירדני של יוני, רק עם אוזניים קצת יותר גדולות וחדק. הוא לא היה ממש המקבילה שלו, אך היה מספיק שקט כדי לא לבלבל את יוני בחיפוש התמידי שלו, לכן הסתדרו. אני לא מצאתי אותו כשחיפשתי אותו, אמרו שאבד בשדות. הכוונה הייתה לשדות הנפט באיראן, היה מפקד בארגון איראני ואסף מידע מודיעיני על ישראלים בסיני. זה מסביר את החדק והאוזניים. השהות ליד מתקנים גרעיניים לא הוסיפה לו יותר מדי, חוץ ממראה ביזארי למדי.
אך מוסטפא היה עוד אדם אבוד על הפלנטה. השניים התחברו ונסעו לים המלח. אחרי כמה ימים שצפו על המים ואכלו רק תפוזים, ליוני נשבר הזין מזה שמסתכלים עליהם מוזר בגלל החדק של מוסטפא, אז הוא הלך לתפוס אוטובוס לאילת.
כשהגיע לאילת קנה שישיית בירות והרים טלפון לידידה, שכנה מהילדות שלא ראה הרבה זמן. הם הסתכלו על השקיעה והיא סיפרה לו שהיא מרגישה שלאחרונה חסר לה משהו בחיים, אז הסתובבו בטיילת ונכנסו לחנות חיות וקנו ארנב, שהיא קראה לו ג'רי. כנראה זה מה שהיה חסר לבחורה בחיים. ג'רי היה ארנב די שובב והתחיל לקפץ בטיילת עד שתפסו אותו ואותם והם ישבו לילה במעצר על אחזקת חיה פראית. עד שיצאו כבר היה ערב, והארנב, שאוזן ימין שלו הייתה גדולה בהרבה מהשמאלית, נפל לבור מים עתיק. טליה רצה אל ביתה השכור בבכי ויוני אפילו לא הספיק להיפרד ממנה לשלום. פתאום הוא פגש חבורת קנדים שיכורים בדרך אל האכסניה שלו ששכנעו אותו ללכת איתם למועדון חשפנות זול במיוחד, שכלל הרבה נערות, ואם מותר לי להיות לא פוליטיקלי קורקט, אז היו אלו נערות רוסיות שאיבדו את דרכן בעולם והחלו ללכת בעולם של ריקודים פרטיים ודברים שהשתיקה יפה להם. יוני סיפר לקנדים שלמרות הפרימיטיביות העתידנית של הנצרות והגישה של "הכול נסלח", היא דת אובדנית, כמו כל האנושות. יוני טען בפניהם שישו או ישוע, תלוי מאיפה אתם, בעצם התחזה לאישה זקנה והלשין על עצמו לרומאים כי נמאס לו מחיי הבריחה והפחד והחליט לשים לזה סוף בדרך אולי הכי יצירתית בעולם, להתאבד. האחריות על המוות שלו היא כמו של אדם שעומד על פסי רכבת ובעצם מחכה שהיא תבוא לפצפץ אותו לאלפי חתיכות קטנות.
דבריו של יוני נקטעו בהקאה של שני קנדים על הנעליים שלו. אחרי שניקו את נעליו נעלמו באפלת הלילה והשאירו את יוני לצעוד לבדו עם המחשבות על גורל האנושות, היישר אל אכסניית הנוער שבה לן. אחרי שעבר את פקידת הקבלה הנחמדה במיוחד בעלת העיניים האדומות נתקל בעשרות ילדים שיכורים בטיול של בית ספר מעפולה.
בזמן ההוא שם יוני לב לתופעה נוראית במין הנשי, הן נעשו זולות בעיניו משנה לשנה. פחות בגדים, יותר איפור, לא דברים קריטיים, העניין הגדול הוא האישיות שדהתה מרובן. פעם הפרחים היו בִּפְנים ביחד עם הפרפרים, בבטן, ליד הלב, עכשיו הכול נמרח בצבעוניות מיותרת.
ההיא קראה ספר מולו ברכבת, הוא לא הכיר אותה, אבל הספר היה זול ומיוחצן במצעד רבי המכר, וקיבל ביקורות מטורפות מאנשים שלא באמת קראו את הספר, רק את התקציר.
בלילה היא תינק וודקה רדבול מכוס גבוהה וההוא לידה ייחשב ילדותי, כי הוא קורא עיתון ספורט והוא כבר בן 30 ומשהו.
תסלחו ליוני על היותו ביקורתי, אבל בגדול - אתם גרמתם לזה. העולם ריק או מלא מתוכן או שבעצם זאת ראיית עולם מעוותת וילדותית של שחור-לבן, כן-לא. אבל אתם חיים ממוצר למוצר, ומי שאחרי הצבא עבר למושב לגדל עדר כבשים ייחשב למשוגע, אבל ללמוד מקצוע מפוצץ במכללה (כי קשה להתקבל לאוניברסיטה) ואז לסמס להורים שלך, שלא נמצאים בארץ באותו רגע, שאתה מתחתן זה סבבה?
מה היא הדרך הנכונה? הוא לא רצה להפסיק לעשן כי אחרי מאתיים שנה גילו שזה לא בריא. תנו לו לשתות את החיים עם קשית עד הסוף המר-מתוק.
הגופייה של הבחורה ההיא מהרכבת קצרה מדי והחצאית גבוהה מדי, כמעט חונקת לה את הפופיק. הקליפס בשיער החלק שלה, מהמחליק שאבא קנה לה בסין, לא יסגיר כלום לגבי הרגשות שלה. היא חיה מארוחה לארוחה, מתקיימת מעצבות הגברים ומהריר המטפטף להם כשהיא עוברת ברחוב.
אבל חוץ משכבות האיפור מבטה קפוא, כמו חוף בעיר זרה ומנוכרת. היא משחקת בפלאפון שאמה קנתה לה בלונדון ומחשבותיה מרחפות על המסיבה מליל אמש, נזכרת איך גרמה להם להידלק אחד אחרי השני, לרדוף אחריה, ואת מעשה הכשפים שלה - היעלמות בעשן הסיגריות והמוזיקה שנשמעת לאוזניים חירשות.
מחייכת לעצמה חצי חיוך, היא הצליחה אתמול ועכשיו היא אוכלת בייגלה בחתיכות קטנות כדי שחס וחלילה לא יגידו שהיא אוכלת בייגלה, שותה מים בטעמים בשביל הפוזה ובעזרת חולצה, שמראה קימורים ותזכורת למה שיש מתחת, מבלבלת את כולנו. כשהוא יורד מעץ המחשבה על האישה שעברה מולו בדרך לחדר הוא נרדם מהורהר על גבי מזרן, ומחשבה עלתה בראשו, האם מה שכתב אי־פעם ייקרא על ידי מישהו או יישרף מידיו המדממות, דם כופר צעיר, דם שממנו הוא עצמו נגעל, דם גואל, דם המספר יותר ממנו. מילים אלו, היש להן משמעות בגלגל חיי הכותב או שהן סתמיות כמו מים בנחל? אט אט עיניו נעצמו והוא חש מנותק, מתנתק לחלום מתוק.
בחלום התנהלה שיחה בין יוש ליוני (לא משהו שיעניין אדם בעולם חוץ מהאנשים בבועת החלום החמימה. דיברו כאילו רק שניהם בעולם).
הסיפור על יוש הוא פשוט אך לא פשוט. אדם הנגנב כל-כך הרבה פעמים (כשאני אומר נגנב אני לא מתכוון שהוא ממש נדפק. נגנב זה יותר בקטנה, יותר רגוע, בלי סכינים ודימום), אדם שהדפיקות הקטנות שלו מהחברה, השריטות הקטנות, הגיעו לדרגת גנבות פעמים רבות והן היוצרות את השאלה, הגונב מגנב... גנוב?
אתרגם את זה לציבור שלא כל-כך הבין על מה לעזאזל זה שכתב את הספר הזה מדבר. אני מדבר על גנבת המציאות, בלבולים קטנים הגורמים לנו לאבד את האחיזה האנושית שלנו במציאות, דברים המנתקים אותנו לרגע מהדבר הנקרא שפיות, כמו תקר בגלגל, בלבול בשם האדם שאליו מדברים וכדומה. השאלה ששאלתי אתכם היא, בעצם, אם אדם מסתובב שאיבד את האחיזה במציאות הופך לכזה?
אין תשובות, אך מן הסתם האדם הבודד משפיע על החברה, והחברה משפיעה על האדם. הכול חלק מהכול, הכול חלק מהאין־סופי.
עכשיו אחזור למי זה יוש ולמה, לעזאזל, הגיע אל יוני לחלום. השניים נפגשו פה ושם בשאכטות אצל חברים, בתיכון. לאחר הצבא היה חיבור. הקיץ גרם להם ללכת לים הרבה, בעיקר בחבורות גדולות, אך כשערפילי ההמונים (לא באמת המונים, 10 חבר'ה) נמוגו, נשארו רק שניהם והקליק היה חזק. שיחות ארוכות שלעולם לא ייגמרו. מגרגיר החול עד למייקל ג'קסון, דרך בלי התחלה, אמצע וסוף. הבסיס היה שיחות על סמים. משם מהר מאוד הבינו שהעבירו נושא למוזיקה, וכשחיברו את כל אלה, יצאו שיחות על הקיום: דתות, עומק פנימי. לפעמים זה היה כמעט בלתי נסבל על הסביבה, אך הם דאגו לשמור על הדרך היקרה. המוות של יוני השפיע על יוש, שהיה בחור די רגיש. זה השלב שבו אני מרשה לעצמי לדמות אותו לפלסטלינה. כל טביעת אצבע מותירה בו סימן, כל דבר קטן משפיע על סדר היום שלו, אז דבר כמו התאבדות של אדם קרוב לו הוא כמעט טראומתי. היופי בדבר הוא שמעט לפני ההתאבדות של יוני יוש עבר תהליך התחזקות פנימית עצומה, כל קרבה אליו הייתה מלאה באור, הוא קרן מאושר כאילו היה על MD כל הזמן, אך לא, הוא כבר לא עשה (כמעט) סמים, והפסיק לשתות. היה יושב בפאבים ותחילה מזמין תה ולאחר מכן מזמין מים (בנוסף לחיוך ענק החושף את האור הקיים בו באותו הזמן).
נחזור לבועת החדר שעליה חלם יוני. לאחר שניהלו שיחה ארוכה (דבר לגיטימי בין השניים), החל יוש להכין את יוני אל מותו ואמר במילים חלומיות: "סוף קרוב, אך הסוף סוף עוד לא הגיע." כשיוני שאל אותו: "על מה לעזאזל אתה מדבר, יוש? זו שוב ההולוגרמה והתודעה הקולקטיבית (ויכוחים שלא יצאו מהם במשך הרבה זמן)?" יוש רק אמר: "הסוף. סוף חייך הפיזיים קרב, אך סוף חיי הנפש שלך נצחיים. יצטרך לקרות משהו משמעותי כדי שגם אותם תוכל לקחת לידך."
יוני התעורר מהחלום ולא חשב על החלק השני שיוש אמר, רק על כך שהסוף של חייו קרוב.
הוא חזר מהמדבר לכיוון הבית ההוא. בית ילדותו? בקיצור, הבית של ההורים שלו.
יוני חיכה לאוטובוס בתחנה המרכזית ונזכר בסיפור שהיה בראשו בין המחק לעיפרון. העיפרון השתוקק לעזור למחק, כבר חודשים שהמצב של המחק לא טוב, העיפרון הבין את זה הכי טוב כי הוא היה באותם מקומות אפלים של סמטאות צרות וחסרות אוויר של המוח שלו. פעם אחת כשעוד היה בארץ, הם הסתובבו בשעת אחר הצהריים, המחק היה צריך לקחת נעליים מחבר שלו אף־על־פי שהעיפרון ידע שזה ימחק את המחק. הם שרצו בגן העדן שלהם יומיים-שלושה, הזמן לא היה חשוב, הטלוויזיה דלוקה, והראשים מתרוקנים. לבסוף ניסה העיפרון לקחת את המחק והיה צריך לגרור אותו משם, אך הוא בקושי הצליח, ובגלל המאמץ הפיזי הזה שכח את הנעליים האחרות של המחק, מה שחייב אותם לחזור למחרת ולקחת אותן.
חלומו בהקיץ נקטע כי אוטובוס צפר, אך מיד החל שוב להיזכר שלמחרת היה מפגש דומה, רק בתוספת מוזיקה ברוטאלית, המחק סינן ומחק את האותיות שסימן לו העיפרון. המחק נתן אגרוף לעיפרון ופקד על העיפרון להחזיר לו, אז הוא החזיר ושוב אמר: "יאללה, או שאתה בא או שאני הולך, הפעם על אמת." המחק אגרף את אצבעותיו ונתן לו מכה שוב. הפעם העיפרון כבר התרגז ונתן לו בעיטה קלה, וכמו בהזיה מזוויעה ומשום מקום הוציא המחק פטיש ואיים על העיפרון עם הצד המשונן. העיפרון רעד מפחד, היה על סף דמעות. המחק, חברו הטוב, איים על חייו. למחק היה מבע של רצח בפניו, קר ומנוכר יותר מכפי שראה העיפרון אי־פעם, פחד ותיעוב. העיפרון לקח את הדברים ואמר להתראות. המחק בא אחריו. כל הדרך הביתה הרדיו ניגן שירים לא הכרחיים, העיפרון לא הבין איך האדם שרצה להוציא אותו מהמקומות האפלים, דווקא את העיפרון החליט להתקיף בסערת פטיש זועם, דווקא הוא שהבין את הכעסים והבריחה, אותו - רצה להרוג.
והופ נקטע סיפורו של יוני ונקטע חלומו, דלוק בתחנה מלאה אנשים, עסוק בשיניים שלו, מזיז אותן מצד לצד. ואז ראה מכונה של משחקי ילדים, שם עשרה שקלים וניסה לסובב שוב ושוב, עשרות פעמים, ועישן סיגריות בשרשרת, מטורף לכמה שעות בודדות כדי לחזור למציאות האפרורית האפופה ריחות ופרצופים מוכרים.
הייתה שם בחורה עם משקפי שמש גדולים שהסתירו זוג עיניים חומות, בידה פחית בירה ב-12 בצהריים וסיגריה בפה.
הוא קצת איבד את עצמו. כל הפירוק הזה גרם לו לא לדעת מה הוא רוצה והביא אותו לחיפוש אין-סופי שמעולם לא נפתר, גם כשהוא נפטר.
אך יוני עדיין היה רחוק מהמוות שחיכה לו בסוף, ובינתיים חזר להסתכל על הבחורה, שאל אותה מה השעה וזו הגיבה, "זאת לא דרך להתחיל עם בנות." אחרי שעה וארבע סיגריות שאל אותה: "כמה זמן את מחכה לאוטובוס בחזרה למרכז?" היא ענתה: "שעה וחצי."
היא נראתה לו כמו בובת חרסינה עדינה. הוא פחד להגיד לה שעלה על מחשבותיה מהמבט הראשון. חשב שזה יכול להתפרש כמשפט זול, כמו משפטי פתיחה של נתנייתים עם תיירות מצרפת בחוף בחודשי הקיץ, וידע שזה ידחה אותה, ירתיע אותה. הוא ראה בה את השבריריות שחיפש כל השנים באדם. ראה אותה מזדחלת בעדינות בין האנשים, כמעט מנצנצת בין ההמונים שחיים את חייהם בלי להרים את הראש מעל המים, מסתכלים על המדרכה ומפספסים את השמים היפים והציפורים המצייצות.
היא הייתה משהו אחר, הוא זיהה לפי המבט הראשון שהיא כמו קיפוד.
מלאה בקוצים חיצוניים ומבפנים מתחננת לאהבה. לא האהבה הזולה הנוטפת מסרטים הוליוודיים. אהבה כמו של סינדרלה. היא קצת חיה בסרט וחיכתה לאביר על הסוס הלבן, והוא פשוט לא הגיע בגלל מחירי המזון לסוסים באותה תקופה.
ליוני לא היה סוס, רק חולצה לבנה אחת ישנה בארון. היא עברה כמה מעברי חצייה וחזרה על עקבותיה. החיוך הקטלני שלה תקף אותו, דחף אותו כל-כך חזק כאילו מישהו דחף אותה חזק עד שהפיל אותו אל התהום והוא נפל לכיוונה ורגשותיו צפו על הירקון שבנפשו.
המבט בינה לבינו הסתחרר, ותנודת הראש של שניהם ביחד הייתה ברורה וכבר התחיל להחשיך, כאילו ענן גדול כיסה ברכות את השמש החמה.
הוא הכי אהב את הלילות הקרירים בדרום, אחרי יום עם שמש מטריפה, ליהנות מרוח הערב הקרירה, לפרוש שמיכה דקה על האדמה הלחה ולהסתכל על הכוכבים. יוני לא היה מהאנשים שהבינו משהו באסטרולוגיה או ידע איפה נמצא כוכב הצפון. הבהייה בהם הגניבה אותו, המחשבה שאולי יש עוד יצורים כמונו בכוכבים השונים. הוא ראה אותה בתחנת אוטובוס לא כסתם עוד אחת. אולי היו אלו הנמשים שנצנצו לו. יוני היה עצוב, כמעט כמו ההרגשה הפנימית שלו שחָלַק רק עם חבר אחד בכל העולם שידע באמת מה הולך אצלו בפנים.
אף אחד לא ידע כמה הרגשות שלו מוגזמים, גבוליים אפילו, בין השחור ללבן, בין הטוב לרע.
הוא רצה ממנה עוד, רצה מילים אבל לא ידע איך לפנות אליה, כי נראה היה שהיא פחדה מגברים, חששה להיפגע מהם.
בלי מילים מיותרות שניהם עברו לצד השני של הכביש והחלו ללכת לכיוון הגבול המצרי, אל המקום המרגיע בעולם, לפי מה שאומרים, לסיני.
עלו על מונית. שני זרים, יוני והבחורה שעדיין לא ידע את שמה. היא סיפרה שהיא תמיד מבקשת מנהגי מונית לספר לה את הסיפור הכי מוזר שלהם, וכל פעם הם מפתיעים מחדש, ואז ביקשה מהנהג שיספר סיפור.
הנהג סיפר שלפני שבוע עלו שלושה שיכורים שטענו שהם יודעים שמחר מחזירים את כל החיילים החטופים בתמורה להעברת זכויות של הבמבה לחמאס ובתמורה נקבל גם את רון ארד וגלעד שליט. הנהג האמין לכך והתקשר לאשתו לספר לה את החדשות השמחות. מובן שהיא לא האמינה, כי לא הייתה נהגת מונית ומי שלא מתעסק בעבודה היומיומית עם אנשים לא מאמין להם כל-כך מהר, כי רוב האנשים נכוו מספיק פעמים מהשורש ש.ק.ר על ידי האנושות הנורמטיבית, שנהגי המוניות והאוטובוסים לא נמנים עמה, כי תפקידם הוא ברבור הציבור.
בבוקר גילה הנהג שזה שקר, התאכזב ואיבד אמונה באנושות. בדיוק כשהגיע הקטע המייאש בסיפור הגיעו אל החוף בסיני, שילמו לנהג וירדו מהמונית.
דורה, זה היה שמה, סיפרה ליוני שתמיד יש לנהגי המוניות האלה סיפורים הזויים ומנותקים מהמציאות והמשיכה בסיפור על בחור צעיר, שלא היה לו כסף למונית אבל הנהג הסיע אותו למרות זאת. כשהוריד אותו במחוז חפצו הבחור השאיר את השעון זהב שלו כעירבון ועלה להביא כסף מהדירה שלו. כשחזר התנצל על כך שאין לו שקל בדירה וכל זה הוא עושה תוך כדי הורדת המכנסיים ומסביר לנהג שזה הדבר היחיד שיש לו לתת לו. הנהג שלף את האקדח מתחת לכיסא שלו ואיים על הבחור המטורלל שאם לא יעוף זה לא ייגמר טוב.
דורה נזכרה להציג בפני יוני את עצמה, תל-אביבית שיותר הקשיבה ופחות דיברה.
בסיני הם היו שבועיים. נהנו כמו פעם, כמו אדם וחוה. שוב הוא צנח ללא מצנח. הוא ידע שיגיע לקרקע. לא חשוב כמה זמן עבר, הוא תמיד הרגיש אותה צוחקת עליו עם אצבע מאשימה. הוא לא עשה מה שכולכם הייתם עושים ומשתנה, הוא לא נתן לדברים לשנות אותו, הוא המשיך ללכת בגישה שלו, אך הבחורות חשבו שזה שקר, כי הוא התמסר לה רגשית עוד לפני שהכיר אותה וזה גרם לה לישון תמיד עם עין אחת פתוחה, לצפות לסכין החדה בלב החם ולא משנה כמה זה היה שונה, כי אחת הדמויות הראשיות (יוני) תמיד הייתה אותו הדבר - גורם בלתי משתנה בתוך משוואה אחרת לגמרי.
יום אחר, מזג אוויר אחר, אך הוא עצמו נשאר אותו הכלום. בעיית ביטחון עצמי לא פשוטה. הוא חש כמו בזבוז של חמצן ומים, אך זה מפני שלפי ראות עיניו הכול היה עקום. הוא רצה לתת לה את כולו אך הפחד טפטף. בלבל אותו גשם האבק הזה בחושך ואין מי שיאיר את דרכו חוץ ממנה. אולי חייו נועדו ללבד הזה? מאז הצלקת ההיא לפעמים הרגיש שאולי הוא צריך את הלבד הזה, שזה הגורל שלו, או שאולי הכול היה אז שקר ועכשיו הוא סתם מפחד לגלות את האמת?
כל הזמן הזה היא אמרה שהיא לא מספיק עמוקה. זאת דורה. שנתיים במנזר שתקנים על הר בהודו, חצי שנה של טריפים בתאילנד, חצי שנה להקת מחול בניו-יורק, חמש שנים גרה לבד בת"א ועדיין היא לא עמוקה מספיק.
יש חברות הובלת דירות שעברו פחות בתים ממנה, והיא טענה שאין בה כלום, הכול רדוד כמו בריכה של תינוקות. ארבעה ניסיונות התאבדות היו לה ובחמישי היא הצליחה, אבל בסיני היה להם כיף עד שיום אחד באה מבוהלת אל יוני, סיפרה לו שמעולם לא פגשה אף אחד מהסבים או הסבתות שלה, ודווקא הלילה פתאום חלמה שכולם הגיעו לבקר אותה ואמרו לה שהיא חייבת לקנות מחר ג'ירפה, אז היא אספה את הציוד שלה, הלכה לגן חיות בקהיר, קנתה לה ג'ירפה וחזרה לסיני.
יוני לא עצר את דורה, אפילו לא ביקש הסבר הגיוני לבריחה שלה. כנראה זה הקסם שיש בסיני ויוני היה מסוחרר ממנו עד מעל הראש. שעה אחרי שהיא יצאה הוא חזר ארצה.
בכל סיפור אהבה יש משהו מאוד משמעותי שמשנה את הזוגיות או הורס אותה, לרוב הוא מביא לפרידה. אצל יוני ודורה זו הייתה הג'ירפה המזדיינת שהיא הביאה אליו לדירה של אחותו. יוני חנק את הג'ירפה, ומאז הוא ודורה לא היו זוג עוד. כל חודש לאחר המקרה קיבל יוני זימון מבית המשפט לפשעים נגד חיות, ומנגד, בכל לילה היה שורף שערה אחת מרגלו לזכר הג'ירפה של דורה.
לבסוף חזר למרכז. הוא קבע עם חבר מהעיר, וכשישב מחוץ לפיצוצייה עם חבר רצה לפרוץ בבכי ולהסביר לו כמה קשים חיינו בגלל רגשות הניכור והמועקה וכמה היה רוצה לשבור את החומה כמו רוג'ר ווטרס שפוצץ את סיפור חייו האישי. אבל יוני הרגיש שפספסו בדיסק, בסרט, את הקולקטיב, את הבעיה העולמית עליה דיבר תמיד, אבל כבר לא יסבול ממנה עוד.
הוא הגיע אל בית הוריו ואסף את הכלב. רק הוא והכלב של ההורים שלו, כלב נחמד, ג'ינג'י. נמאס לו מאילת אז הוא חזר למרכז, ואחרי לילה מחוץ לבית, לבד, הכלב התחיל לדבר אבל רק הוא שמע אותו, אז הוא שאל אותו מה משמעות החיים.
הכלב ניסה להסביר לו שאין לו מושג, הוא לא אלוהים, הוא כלב שמדבר. הכלב נבח כמו כלב ואמר לו שהוא באמת לא מבין בזה כלום, אבל יש פה אחלה סניף של מקדונלדס והבטן מקרקרת לו ונמאס לו לחשוב על דברים גדולים.
הזמינו קולה ענקית וגלידה קטנה וישבו והכלב בעיקר דיבר, סיפר על תולדות המלחמה בין החתולים לכלבים. לטענת הכלב האנשים הם האשמים כי הם אומרים שהכלבים הם החברים הטובים שלהם, ועדיין יש יותר חתולים בבתים של אנשים.
אחר-כך התעייפו והלכו לישון בגן מאיר.
האויב הכי גדול שלו היה הוא עצמו. סליחה שלקחתי את המילה הזאת ממשחקי מחשב אלימים ומסרטי מלחמה מגוחכים עד בכי, אבל הוא היה השופט שהעלה את עצמו על הגרדום בבמת הנידונים למוות בתלייה אכזרית, בלי שק על הפנים, כך שאתה רואה מי תולה אותך ואת החיוך על פניו ותמיד הוא היה מסתכל על עצמו - התליין. כל פעם מישהי אחרת הייתה שמה את לולאת הפרפר הקטן על הצוואר של יוני, והוא רק חיכה לדלתיים הקטנות שייפתחו ויובילו אותו אל מותו.
כשיוני קם הכלב המדבר כבר לא היה, אבל השנאה לחתולים חלחלה בו, אבל הוא שכח מזה והלך לטייל בשוק הכרמל. אישה בת 80 בערך עם 12 חתולים אחריה קנתה 20 קילו עגבניות ירוקות. המוכר ניסה לשכנע אותה לקנות עגבניות יותר אדומות. יוני שאל אותה למה היא קונה ירוקות, והיא ענתה שהיא אוהבת להביא לבית שלה דברים לא מוכנים ולהכין אותם לבד, שזה יותר טבעי, וקרצה לו.
יוני הצטרף אליה, וכמו החלילן מהמלין היא גררה אותו ואת החתולים.
יוני נגרר אחרי האישה הקשישה שפעם הייתה הכי יפה בבסיס, הכי יפה בתיכון והכי יפה בגן, ובלי שום סיבה הלך איתה. היא עלתה לדירה שלה, השקתה את העציצים, הוציאה את העגבניות וגרסה את הלימונים. היא התפשטה ויוני גם.
יוני קם בבוקר במיטה של אישה בת 80 עם 12 חתולים, בעט באחד מהם ועף לבית של אחותו. מהבושה הוא לא סיפר לאף אחד, אבל ראה סימני אזיקים על מפרקי הידיים שלו וניסיונות צליבה על כפות הידיים שלו. הוא זכר שהיא הסירה ממנו את הכישוף ונתנה לו חופש החלטה. בכל זאת הוא זיין אותה, בשביל הסקרנות. כשקם בבוקר אמר לעצמו שממחר יתחיל לעבוד ויתחיל חיים חדשים. הוא חייב להפסיק עם הדרמות האלה. זה שלילי ורע כמעט כמו תעודות הבגרות שלו. ואז זה נחת עליו כמו מטוס בנתב"ג, לאט לאט, השמירה ההיא על הנגמ"שים ברמת הגולן, כשצרח מבפנים ודרך את הנשק מבחוץ, זה שהחיים שלו היו כמו קו על איילון, חסרי מיקוד. אז החל לעבוד בפיצרייה, אבל העיסוק גרם לכול להיות עמוס אצלו בראש. כל היום פיצות, זיתים, פטריות, רוטב עגבניות, גבינה, השתלבו בשיר "מאני" של פינק פלויד, ויוני התחיל להיות מכאני בעבודה שלו. המחשבה על חו"ל, כמו לכל אחד בארץ הזאת, חמקה לראשו. אצלו זה היה מעבר, מרוקו הייתה בראש שלו חזק מתמיד. כעת היה עמוק בעבודה עם הראש במדבריות הקסומים, וברגע שהוא פיזר את גבינת הפרמזן, היא נכנסה אל הפיצרייה ואל חייו עם חיוך של שתי גומות ומנת שווארמה מטפטפת. אני לא מבין בגובה או במשקל, אבל ניצן הייתה בחורה ממוצעת, עם ג'ינס חתוך מעל השוק וחולצה גברית וכפכפי טבע שתמיד מסמנים לך שהיא סבבה. יוני לא אהב בחורות שחשבו שהן משהו מיוחד כי לא רצה לעמוד מול המראה ההפוכה שלו. פעם אפילו אמר לי: "האהבה היא לא אוצר החיים, היא יותר מזכירה לי סם. אם תגיע לקצה בעזרת שימוש מופרז, יקרה לך מה שקרה לכל הגדולים האחרים." כולנו יודעים על מה הוא דיבר.
המבט שלה, הניצוץ בעיניים, כיווץ הגבות - תמיד כשיוני ראה אותם התפשטה אצלו הרגשה כמו אחרי שלוק מבקבוק ויסקי, צריבה כזאת ואחר-כך חום שמתפשט באזור הלב.
"רודף שמלות" הוא כינוי בעייתי ליוני, כי הוא לא רדף והן לרוב לא לבשו שמלות. חיפוש תמידי רדף אחר יוני, ולמרבה ההפתעה לא התפתח בינו ובין ניצן שום דבר. זה היה יותר עמוק, קשר בין בחור ובחורה שהם כמו זוג אחים. היא הייתה לו כתף להתפרק עליה אבל זה הפריע לה בלימודים באוניברסיטה, אז היא חדלה לדבר איתו. תמיד אמרו לו ללכת בדרך המלך, אבל יוני אהב את הדרך העקיפה, אף־על־פי שהיו בה יותר קוצים והיו בה אבנים. היא הייתה יותר יפה, יותר מפוארת ומדגישה את הפרחים ואת הנחל המזוהם מהמפעל.
כשיוני נזכר בניצן הוא נעצב כי הקשר ביניהם היה חזק, והוא נפתח אליה כמו שלא נפתח לשום יצור אנושי אחר. לא עם הפסיכולוגים והפסיכיאטרים ואפילו עם עצמו לא היה פתוח כמו שהרגיש עם ניצן, והיא יעצה לו להיפגש עם שרונה. זה היה כשהוא וניצן היו בקשר טוב, והוא קיבל את העצה שלה.
הם קבעו בבית קפה על כביש החוף. היא התנצלה. האגו שלה התחנן למחילה ממנו והוא רק שימש אביזר בתוך תיאטרון הבובות שלה, שחקן משנה במשך שנים שנזרק לקראת תחילת פרק חדש בהצגה. כל פעם שחשבה עליו היה לה חיוך. הבחור שהצליחה לעבוד עליו שנים. הוא סלח לה, אבל תמיד רצה לנקום אף־על־פי שלא היה טיפוס נקמן. בלילות אחרי המפגש ביניהם הוא חלם על הנקמה שלו, חלם שהיא בוכה מעל קברו ביחד עם החבר החדש שלה. הוא רצה להיעלם. בקול שבור הוא ענה לאבא שלו ששאל אותו בטלפון אם הכול אצלו בסדר, ועם דמעה במיתרי הקול אמר שהכול מצוין. הורים חירשים לרגשות, כבר אמרתי?
יוני הסתכל רק על הדמעה רוב הזמן אבל שמר על החיוך. ברגעיו הקשים במדבר כתב:
"מרגיש כאילו אני פה לבדי, אולי כל הבולשיט שטחנו לנו בילדות לא יכול להיעלם ביום.
אבל איפה פה כל האמת, איפה השורש?
הם תמיד משתמשים במטאפורות ואומרים שהחיים הם כמו גל, עולה ויורד, מתנפץ על החוף. המצב נהיה חסר יכולת, מי שם את הגבול, את החוקים האלה? היי! זה לא משחק. זה החיים שלי!
מהי הנאה בעצם? או שאולי זאת טעות כתיב נפוצה בעברית ובכלל התכוונו להנעה, כי אלו הרגעים שמניעים אותנו קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה. כל הרגעים האלה נרשמים אצלנו, כל צבעי הקשת נאשמים, ומעניין אם בסוף יש משפט ומי בכלל הוא השופט העליון? אין לאף אחד תשובות. בגלל זה הם נהנים בבית המשוגעים שלהם, עם התרופות הפסיכיאטריות והדי־ג'יי הממגנט.
הכול נכתב פה, כל צעד נכון וצעד לא נכון שלכם. אתם נכתבים בזה הרגע, לא אני.
זה להיות חלק-לא חלק מכל זה. המילים מוכרות לך, גם הצבעים, התרבות הזאת היא לא שקר למי שבתוכה, היא אמיתית ומופלאה, אני רק מבקר פה, לא תושב קבע."
המוזר שרגעים אלו נכתבו על פיסת נייר במחברתו ולא במכונת הכתיבה. לאחר בירור וחידוד המילים האחרונות הבנתי שיוני כתב זאת במהלך שהותו במרוקו. הוא יכול לסיים את הסיפור לפני מרוקו ואז הדברים לא היו כמו עכשיו, יכול לחתוך עצמו לפני שנים, ברגע ששרונה זרקה אותו, חודש לפני השחרור מהצבא, אז לבו געש ודימם והוא נסחף לעולם הרווקות. אז גם הגיע הקץ לבריחה, אבל במחשבה שנייה לא היה קץ לבריחה שלו כי הוא התאבד בסוף. הסיכוי שראה במרוקו, האפשרות לשתוק במשך תקופה, להסתובב לבד, להחליט לבד, בלי שיפוטיות, הקסימו אותו, מגנטו אותו.
בלגן קטן שלי, אולי תרקוד איתי?
נחזור קצת אחורה. השינוי היה בחשיבה. הוא הבין שכל החומרים המערפלים הנמצאים פה למען ההפסקות האלה שכולנו רוצים, מנוחה קלה מהחיים, לא יכולים להיות סגנון חיים. ברגע שהאדם נהיה כל כולו בערפל הזה הוא מאבד לאט לאט חלקים בנפשו. יוני שם לב בזמן ועצר את ההפסקה, עשה דברים תוך הבנה שזה רגעי, זמני, מהיר ושונה מהעולם היפיפה-רגיל עד מוות שלנו. נשמע קצת מוזר לדבר על השופט הפנימי שיצר לעצמו, אך זאת הייתה תקופה קשה שבה לא שמר על קשר עם אף אחד בארץ, וסול לא היה מסוג החברים שאיתם אפשר להתייעץ על נושאים כבדים. הדבר הניע את יוני לפתח שופט פנימי שהיה צריך לעזור לו בבחירות הקיצוניות שלו. לא מדובר בחבר דמיוני או בפיצול אישיות אלא רק בהגברת הווליום הפנימי והנמכת החיצוני. בבדיקות כלליות שערך לו רופא המשפחה התגלה ששמיעתו הולכת ופוחתת, והיה אמור לעבור ניתוח כדי לתקן את זה, אך החליט שטוב לו לשמוע את העולם באקו, כאילו הוא נמצא באופן תמידי מתחת למים, דבר שהתחיל בניו-יורק והסתיים באלנבי.
וכך, מתוך מודעות ובמחשבה שהכול ילך טוב יותר, הוא פשוט לא היה בנוי לכל זה, לא התאים לעשור הזה, וזה סופם של כל האנשים מהסוג הזה, אלו שחיים את הפעם או את העתיד. בסוף גם בואי התברגן ומאס בחיי הרוק'נרול, עבר לפרוורים והקים משפחה.
הרוק'נרול שייך לצעירים. מי שחי חיים של סקס, סמים ורוק'נרול בגיל מבוגר הוא פשוט פתטי. כל האנשים האלה לא מתו או התברגנו סתם. זה מתאים לגיל מסוים.
בכל דור היו אנשים כאלה. דוד המלך היה איש רוק'נרול, זה תמיד מלווה במוזיקה אבל זאת התמונה הגדולה, הנועזות, לעשות דברים שהיו טובים לפעם או יהיו טובים לעתיד. הגדולים לא חיו את ההווה וסופם היה או התברגנות או מוות בשיא, כי אי־אפשר לחיות את כל חייך על טורים גבוהים. זה כמו בדיקת דם, משמעותי לאותו רגע ואחר-כך סתם דקירה. בגלל זה הוא כל-כך משמעותי. זה לא הסקס והבחורות, זה לא הסמים, זה הרוק'נרול - המוזה ששרתה עליהם: מוצרט, דייוויד בואי, אלברט איינשטיין, ואן גוך, קורט קוביין, דוד המלך, ג'ימי הנדריקס, איימי וינהאוס, בוב דילן.
כולם חיו את החיים בתקופה המתאימה להם וביחד יצרו נמק בעולם. לא הייתי מגדיר את זה תרבות נגד, כי זה מאוד ספציפי, גם אנדרגראונד אינה מילה טובה. מנפצים זה מדויק.
יחד הם היו לנמק בגב היקום. אושר תרבותי מטורף מחכה לכם מתחת או מעל, המוות לא משנה פה, משנה הדקירה הרגעית שצרבו בזיכרון שלנו. לא משנה אם הם חיים בינינו או מתים שנים. המוזה או השיגעון הזה עטף את יוני, שבלי ספק יכול להימנות ברשימת השמות שהוזכרה, אבל ההבדל ביניהם הוא שיוני היה מודע, הרגיש את המוזה באותו הרגע אבל לא ידע איך לחלוק אותה. לא ידע לעכל אל תוך נפשו את המידע הזה, לא ניתב אותו למקצוע מסוים, הוא פשוט חי כל יום כאילו זהו יומו האחרון. העולם לא היה מוכן אליו והוא לא היה מוכן לעולם הזה. אולי זה היה סוג של שיגעון גדלות, אך לדעתי הבעיה של יוני נקראת שיגעון קטנות, כי הוא תמיד חש קטן יותר מכפי שהיה באמת. הכול מסביב הרגיש לו יותר אמיתי מהרגשות שלו עצמו. הוא הרגיש שרעם שהוקלט לתוך שיר יותר אמיתי מהרעם ששמע באותו הרגע, שהאהבה בסרט חזקה יותר מאשר האהבה שחש, וכך בנוגע לכל דבר, מדגני הבוקר ועד למדרכה האחרונה שראה, דרך מרוקו אליה טס לאחר שהיה עמוס מחשבות בארץ ולא הצליח לעמוד במילה שלו ולהתחבר לשורשים מחדש לאחר העקירה שביצע בעברו. המילה הפנימית עמוקה יותר ובה הבטיח לעצמו דברים אחרים לגמרי מאלו שאמר באמת, כי הוא תכנן את הנסיעה למרוקו עוד קודם, אך היא הייתה כמו פרי לא מוכן, בוסר, טיול שתכנן עוד בניו-יורק במטרה להרעיד את עולמו ולקחת אותו אל התובנות האמיתיות שלו.
אז הוא ארז את המזוודה הקטנה שלו וחיפש טיסות בזק לפריז, משם ימשיך למרוקו, שם הרגיש כי יתגלה לו הכול. טיסות שבהן אתה מחייב את עצמך לחוש בשינוי הן כמו להכריח את עצמך לאכול כשאתה לא רעב - עינוי.
מטרת הטיול הייתה הרגשת שובע נפשי, אך בעזרת הלקאה עצמית ועינויים של שתיקה עמוקה של חודש המילים התערערו בתוך מוחו והיו חסרות משמעות לחלוטין. לכן החליט כי הדרך הטובה ביותר היא שתיקה ונתק מוחלט מכל מה שהכיר עד אז. אין לי מושג למה בחר דווקא במרוקו ולא ניסה לגור בשבט בדרום אפריקה, אבל זאת הייתה ההחלטה שלו. הוא רצה את המדבר, את החום, את החיות, אך בעיקר את השתיקה הארוכה לאחר שנים רבות של חוסר שקט. כשחש שהכול מטשטש סביבו, החליט לאסוף את עצמו ולטוס למרוקו, ראה בזה פתרון - רק שם יוכל לכתוב הכול: מכתב לָעולם, שמעולם לא באמת הסתיים.
לא סיים בתודה או להתראות, הוא מעולם לא הסתיים. אביא לכם את מה שהצלחתי להציל מבין הדמעות שהיו מרוחות על הדף הישן, כמו דימם ובכה בו זמנית אל תוך הדף בזמן השקט שלו במרוקו. מכתב אל האל:
לא חוויתי יותר מדי התגלויות אלוהיות לאחרונה, כלומר, מעטות הפעמים שזו לא הייתה כימיה פשוטה שהפגישה בינינו. השיחות שלי עם הבורא של המקום הזה היו לרוב גן חיות פראי אבל קצת עצוב, בלי להרגיש מחובר, כמו כלב שבעליו נפגש איתו רק בפארק.
עצוב בלעדיך, דוד. בנית פה אימפריה משגעת. עד כדי כך משגעת, שכולם עסוקים בלברוח ממנה אל מציאות מקבילה או בלהחריב אותה כדי לגנוב אותה לעצמם. עד כדי כך משגעת שאני כותב לך מכתב זה. אף־על־פי שהם אומרים שאתה מת מזמן, לי יצא לדבר איתך. עזרת בלי מילים, בעזרת הרוח, הים וחברים, נכנסת במטרה להראות לי, להוכיח לי שהדרך שווה את המקום שאליו אגיע, שהדרך הזאת מתאימה לי. ואולי אני סתם עוד דפוק? לאף אחד אין תשובה. אולי לחסרי המזל או שמא בני המזל, שלא יצא להם להרגיש את זה, אני נשמע קצת יותר דפוק, אבל אני חושב שזה באמת נחמד, כמו שמיכה ענקית שמכסה את כולנו. מה שבטוח זה שאי־אפשר לשנות את העבר. אני מתקדם, לא מנסה לשפוט את הבחור שהכניס שדים למוחות שגרמו לפגיעה ישירה בי. כנראה זה חלק מהמסלול שלי, והייתי חייב לעבור את הבורות האלה, אחרת לא הייתי חבול.
לפגוש את בעל הבית גורם להבין הרבה ממה שקורה, ורק שתדע שגם אם לקח לך יותר משבוע - לי זה מובן לגמרי. אני לא צריך הסברים או רבנים כדי להבין את זה. אל תצית לי שיח או תחרוט בסלע חוקים בשבילי. לי מספיקות הזריחה והשקיעה בכל יום, שיחה קטנה, חד-צדדית מדי פעם, לדעת שאתה מקשיב ומהנהן בעזרת העצים, הגלים או הרוח הקרירה שרק אתה מוציא כל-כך טוב. לא זקוק שתהרוג נפש בודדה אחת בשבילי, ובוודאי לא מלחמת עולם כדי לדעת את גדולתך, כי זה בכלל לא גדול - בסוף כולנו נמות. כל הקטע של השטן - נראה לי שאלו הצדדים הקיצוניים שבך שאתה רוצה להסתיר, אז השלכת אותם על דמות אחרת. בולשיט. ממני לא תוכל להסתיר. פגשתי את כולך, ובכלל, אולי אתה דמות מלאה בפיצולי אישיות, מלאה באלילים קטנים על הר גבוה שכל אחד ואחד מהם הוא אתה. תודה.
 
הבדידות בין אנשים מוכרים ואהובים היא שהציתה ביוני זיכרונות ישנים, שנשכחו ממנו במשך השנים ואף חשב כי נשרפו במדורה מפוארת, אך עתה, כשהיה בודד ומנותק מהכול, חוץ מעצמו, החלו לחלחל אליו מחשבותיו וגילה כי קיימת בו להבה חמה. האושר העילאי שחש בחיוך קטן הזכיר לו כי הוא במקום טוב עכשיו, אך החיוך לא אמיתי עד שהוא לא יוצא משפתיו ונשאר בפנים.
אחזיר לעצמי את המיקרופון ואומר כי הספר, לפי יוני, לא נועד להיות ספר ישראלי. רק כשהחל את החיבור למקורות הבין שהגיע ממקום עתיק יותר והבין מאיפה החלו המחשבות האין־סופית לנבוע כמו מים אל מוחו. עניין אותו במיוחד אם עצם היותו סופר נובע מכך שנולד להיות המשך לשושלת של עם הספר האגדי. לא מדובר בספר שמטרתו לגרום לכם, הקוראים, לחשוב או להתעסק בדבר־מה, אך בבסיס חזרתו לארץ, לפני התאבדותו, לאחר שנות גלות, עמדה תובנה עמוקה למדי ולא מכורח הסיבה ההגיונית שפה נולד ופה ימות, אלא שיש משהו קסום במקום הזה. לא במקביל או מול שאר העולם, אלא משהו קסום שקיים רק פה, באזור הדק והזעיר בין הים התיכון ועד גבול ירדן, מאילת ועד רמת הגולן.
במילותיו של יוני נקראה המדינה "פרקטיקה של המיסטיקה", הפיכת חזון שיבת ציון למציאות.
את שיבת ציון הפרטית שלו החליט לעשות לאחר שהבין כי לדרך אין עוד נתיבים והסוף קרב ובמרחק נגיעה קלה ממנו. אז אסף את מחשבותיו אל הפרקטיקה של המיסטיקה והחליט שהוא חייב לעשות את זה בארץ, כי רק אז הבין שרק בתוך הגבולות האלו יוכל לממש את הפתרון שהיה בטוח בו. לבסוף בחר בארץ המובטחת, ולא בחיים בחר - אלא במוות, אך לא מות גיבורים הרואי, אלא מוות מתוך בחירה.
ארץ זבת חלב ודבש היא גם ארץ אוכלת יושביה, ובה בחר יוני. הלוא הוא אחד הנאכלים, אחד מני רבים וטובים שבחרו בדרך הסופית הזו, לעשות זאת בצורה הפחדנית הזאת, ליפול על חרבו הדמיונית ברחוב אלנבי. אך הכוח הגדול זימן שסופו של סיפור אחד יהיה התחלה של כמה אחרים (שלושה למען האמת), וכמו כל דבר הקשור באחר, הכול חוזר למקורות, קִדמה היא עניין זמני עד שתחזור הפרימיטיביות לשהות בין שורותינו, אך אין הדבר שקר, הכול אמת והזיה גם יחד.
מהיותנו אנשים על פני כדור הארץ אנו כל הזמן מתעסקים בזמנים המרכזיים שיש: עבר, הווה ועתיד. לרוב זה גורם ליציבות ולמחשבה מרגיעה, כי יש משהו מאחורי, יש משהו מלפני, אך אני כאן ועכשיו! יוני החל לגלות את הצדדים הפחות טובים של המחשבות של האדם כשהוא לבדו, וגילה כי המחשבות קדימה ואחורה, הנעות כמו גלגלי שיניים עצומים, הדהימו אותו. הוא נדהם מהקלות שבה אתה יכול למצוא את עצמך במקומות קיצוניים, ואיך לפעמים אנשים רק אומרים שהם רוצים לשמוע כנות, אך ברגע שפתחת את הפה, הלב שלהם נמס כמו קרח ולא מזכיר משהו מוצק אלא יותר נס קפה. אנשים תוך דקות ספורות נמסים ומפסיקים להקשיב לדברים שנאמרים להם ונעלמים בתוך עצמם.
יוני החליט לחזור צעד אחורה לאחר שלקח צעד קדימה. אנשים שלא יכולים להבין כנות אבל מחפשים אותה פעם אחר פעם הם לא האנשים שרצה להיות בחברתם. אז הוא עזב הכול וטס למרוקו. חש כאילו אין אנשים בלי מסכות. אמרו שהוא חכם, אך אף אחד לא באמת רצה לשמוע את מה שיש לו להגיד. הוא השיל את המסכה בפעם האחרונה ונתן למילים להתגלגל מפיו: "כרטיס למרוקו בבקשה".
יוני הסתובב ברחובות העיר המרוקאית הריקה מנשמה ומלאה בפרסומות בערבית שמרוחות על הבניינים. הם כל-כך גבוהים, חשב לעצמו, כמעט שכחו את הקומות הראשונות, והרגיש פתאום כאב מוכר באזור הלב, שריפה קטנה בשילוב דקירה מעקצצת.
זה היה הזיכרון שלו מלאוסינה.
יוני הכיר את לאוסינה במסיבת חוף בטיול אחרי הצבא. הוא הלך עם חבר מהצבא שפגש בכפר ליד בואנוס איירס. יוני הסתובב עם שרשרת הוואי, גופייה ולב שבור.
לאוסינה הייתה ברמנית ארגנטינאית, ואם להיות בוטה, קלה לפתיחה כמו פחית. קצת עיניים והופ, אתה שותה קולה ארגנטינאית מהסוג המובחר. שיער שטני ועיניים חומות כמו החולות ליד אזור בנייה בחדרה. היה לה סוג של קעקוע שבטי סביב הצוואר, מחרוזת של כדוריות שחורות, וכשהיא רכבה עליו וצרחה בספרדית, יוני הרגיש מלך העולם. הפעם הראשונה הייתה עשר דקות אחרי שביקש ממנה כוס ג'יימסון עם קוביית קרח. אחר-כך דיבר עם הבוס והתחיל לעבוד בחברת הברים שהיא עבדה בה. חודש עבד שם וגר אצלה. הוא אפילו לא טרח לשאול לשם המשפחה שלה. רק לאוסינה, כמו מדונה או ריטה, אבל מזדיינת כמו סוסה. היא גם הייתה משמיעה קול של סוס כשהייתה גומרת, מעין נביחה כזאת. קצת הלחיץ בהתחלה, אבל יוני התחיל לאהוב את זה.
לאוסינה לא ידעה מילה באנגלית. היא לא הצליחה לקרוא ליוני בשמו אפילו. היא קראה לו יוחו, שזה הכי קרוב שהצליחה וזה קצת הקשה על התקשורת ביניהם. כלומר, לא הייתה תקשורת, ולא הפריעו לו הפילים המעופפים מסביב לאוזניים שלה, ולא שהיא לא הבינה מילה. הוא לא פספס אף פרט. ינקות, תיכון, חוסר בגרות, חו"ל, אקסית, הורים - שפך עליה הכול, והיא רק הקשיבה והנהנה בראשה, משתוקקת למילותיו המדממות, חושקת בעברית המלוכלכת שלו, חושקת בסיפורים שלו, לא רוצה שיסגרו עליהם את דלת הפאב. אבל הוא הרגיש דחוי ומנוכר כי הם היו לבד בפאב שהזכיר לו את עליית הגג של אנה פרנק. ולמה הוא מקיף את עצמו בשואה? הוא דור שלישי, ובכל זאת, הכוסית נגמרת והוא מעשן כאילו זאת הקופסה האחרונה בחייו, והיא מחייכת מהופנטת ומסתירה ממנו את הסקרנות שלה, את הרדיפה אחרי הסיפור שלו והפילים. אוי הפילים המעופפים, לא עוזבים לה את האוזניים, אבל הוא בסדר כי הוא מרגיש, והכול כל-כך חי ומדמם, וכל עוד הסרט רץ אז הוא בסדר. אז הוא עמד במקום, הסתכל על הירח ושאל את עצמו מי מסתובב, אנחנו או הירח. הוא קפא מבפנים אבל מת מחום יולי של ארגנטינה אחרי מסיבת חוף, הרגיש חי ומת בו זמנית. כנראה מישהו טפטף לו משהו לכוס באותו לילה, כי הרגיש בעל ידע יותר מהרגיל ופתאום גם חזר אליו משטח הנגמ"שים ברמת הגולן, שם הרגיש הכי נמוך בעולם. הזיות מהקו הראשון שלהם בשטחים, שהיה מלא בדיסוננס קוגניטיבי, לטענת הרופאים, והתחלקות על המוח לפי דעתו, אך הוא התעלם מהקולות בתקופת הצבא. רק אחר-כך שם לב אליהם ונתן להם את הדגש המתאים. אך עתה היה עסוק בהיזכרות בלאוסינה.
יום אחד, כשהיא הייתה עליו וכבר החלה עם הקולות של הסוס, לקחה סכין וביד השנייה חיממה אותה עם מצית, ולפני שיוני שם לב, הוא נדקר בחזה מסכין רותחת על ידי בחורה שעושה קולות של סוס. אז הוא גמר ולא שמע ממנה עוד, ופתאום, באילת, הרגיש את הכאב הישן ההוא עולה ופתאום ראה במבטה של ילדה קטנה שעברה עם אמה את המבט שהיה ללאוסינה, מבט שרדף אותו כל החיים, מבט של סיפוק מכאב של אחר.
יוני נזכר איך יצא עם החור החדש שלו בחזה, לקח את הדברים שלו והתחיל לטייל. יצא מהכפר וטיפס על הר ללא מדריך, התמודדות בודדה לחלוטין. ביקום שממנו הלכת נשארו רק זיכרונות.
והוא הלך. עכשיו אין לדעת מה צופן העתיד, אבל גם אין צורך בכך, כי אחרת לא היו קוראים לזה עתיד.
הוא פחד מהלא מוכר וברח מהמוכר. "אני כמו פרות שמובלות לשחיטה, כמו ארגזים של דפים לגניזה, שיירות שיירות חסרי עתיד אך מלאים בו," אמר לי בחיוך עצוב.
הוא תמיד הרגיש שסכומי כסף אדירים זה לא מה שהוא מחפש.
האם במיליון השני אתה יודע שובע? הוא לא רצה לסיים את חייו בהורשת מיליונים.
כל אדם בונה את ההיסטוריה האישית שלו, ובעזרת כוויות ודברים חיוביים הוא בעצם בונה את הסיפור האישי שלו. השארת כסף תמנע ממנו מסלול חיים טוב. את הטוב מוצאים לבד, בלי עזרה כלכלית. אולי אני עיוור, אבל כסף לא יקנה לך אושר. אני לא אומר שכסף הוא מקור הרוע בעולם, ואני לא נגד כסף, אבל המרדף אחרי הכסף הוא עיוור. משחק מסוכן.
הרי אנשים יכולים להיעלם ברגע, כאילו לא היו מעולם, כאילו לא דיברתם עכשיו שעות על הכול ועל כלום. יום אחד אנחנו נתעורר ויהיה סביבנו רק אני אחד גדול. מחשבה מבהילה. הוא חזר לשוטט ולחפש אחר אוכל, ובשונה מהתמונה שבנית לעצמך בראש עכשיו, לא, הוא לא צד אריה. הוא פתח בחיפוש מדוקדק למדי אחר מקום שיש בו פיתות. במדבר, ברוך השם, אין בעיה של פיתות, וודאי לא במרוקו, שם בכל חור יש אישה עם גלבייה וטבון אדום מהחום של תנור הגז מתחת. ריח של יום שבת בבוקר. ברדיוס של קילומטר אתה קונה את סוג הפיתה הזאת בתמונה של עזרה לבחורה, שזו הגדרה לצעירה יותר, כי היא נושקת ל-80 אבל ברוחה היא בחורה. אז אני מרשה לעצמי, לאחד שעזר לה לשטוף כמה כלים מהר והתנור כבר רתח. היא מרחה על הבצק הדקיק לבנה עם מעט שמן זית וזעתר אמיתי (חתיכות עלים מרוסקות) והגישה מיץ ענבים בפחית.
בינתיים נרד מהעץ שיוני העלה אותי אליו ונחזור לסיפור שלו, כי הוא החל להיזכר בחבר עבר בעזרת החזקת עיפרון ישן, כזה עם תחת כתום. אט אט נזכר בשיחה בין המחק לעיפרון על השולחן. הזיה מחוסר החמצן כנראה, אף־על־פי שיוני מספר שכך ראה אותו ואת חברו, כמחק ועיפרון. נזכרו איך הכירו. טרמפים מצומת ראשי באזור ומיד התחברו, כמו הכירו בגלגול אחר, כשהיו תולעים או זוג תמרים. דיברו על ניפוץ עצמי, על תקופה אחרת כשהאקסיות שלהם היו חברות טובות ובבת אחת כל אחד מהם מצא את עצמו במקום אחר. אבל עכשיו הם יושבים רק שניהם, כאילו אף חפץ או אדם לא יכול להפריד בין המחק לעיפרון. חוויות דומות לאנשים כל-כך שונים. שיחה עמוקה בשביל מחק ועיפרון, חשב יוני, אבל בשבילנו זאת שיחה שטחית, אולי אפילו הזיה, בשבילם זה היה עולם ומלואו. פעם גם היו נראים קצת דומה, עם הזקן והשיער הארוך והסיגריה על הצד של השפה התחתונה. צעד ועוד צעד והוא הגיע אל הסיבוב ועכשיו לצומת טי, שבו החליט לחזור על עקבותיו ולטייל יותר נמוך באזור הנחל. שם שינה את החשיבה לגבי הטיול שאחרי הצבא, כשהוא הבין מה הוא מחפש - את עצמו. זה נשמע קצת היפי וחלק מהטרנד של החיבור לעצמך וכל השיט הזה שלא האמין בו, אבל יוני ידע שהוא בוגר, ועדיין, עמוק בפנים הוא מרגיש כמו ילד שנפגע אם אומרים לו לא או כן, ויותר מכול נפגע מלפגוע באחרים, וזה משעבד את עצמו, הריצוי העצמי הזה, המרדף אחרי מרתון החיים. יוני חשב תמיד שהחיים הם לא מדרגות לגן עדן, והמרדף אחרי תארים וכסף הוא בעצם המדרגות למטה, אל הגיהינום, אם התארים והכסף הם לא ההגשמה העצמית הספציפית של אותו אדם. מאז עברו כמה ימים וחודשים, ויוני שוב מצא את עצמו במרדף אחר ההגשמה העצמית שלו. הוא פחד מהדברים הלא מפחידים לגבי עצמו.
הצלקת הנפשית שלו הייתה גדולה וזוהרת, וזה חזר אליו במקומות שבהם הכי לא ציפה. כל קרבה נפשית לבחורה החזירה אותו אחורה. הפחד מהמיטות עם הריח הקסום, שהיו כברזל רותח על לבו. הוא כבר לא ידע מה לעשות עם זה. האם הכול בראשו או הסיטואציות דומות ושונות בו זמנית? לפעמים זה העלה בו תחושת בחילה, אך הדמות שלו מעולם לא השתנתה. תמיד היה יוני עד הסוף. עיקש. עם ההליכה עד הסוף שלו. אף־על־פי שהכול חדש ושונה, זה החזיר את שרונה לתמונה, אבל עם פרצוף, שיער והתנהגות שונים. יוני תמיד נשאר יוני.
בינתיים בעיר המרוקאית הוא הלך אל חדרו, מזג לעצמו כוסית סוטרן קומפרט שסיים בשלוק, הדליק לעצמו סיגריה, לקח שאכטה ונרדם אל תוך ממד של בריחה מהיקום. בלילה ההוא הוא חלם על הים וחשב על חופש, אבל ריח הפיצה מהפיצרייה שליד חדרו הפריע.
שעות של ים. הגלים התרסקו ורמזו לו שהשלווה היא בעצם השקט לפני הסערה והסערה הזאת הייתה בנפשו של יוני כבר יותר מדי זמן, אבל הגלים המשיכו בשלהם.
לפתע התעורר והתיישב מול מכונת הכתיבה של סבו ניצול השואה. הוא החליט לעבור לכפר שלא היה רחוק מהעיר, אך לא מיד, נתן לזה עוד קצת זמן וכתב:
פב"פ - פקק תנועה, בית, פאב, בית.
צריך לשכוח את העבר הטוב כדי להגיע לעתיד מעולה?
כל סוף הוא התחלה, אבל גם לכל התחלה יש סוף. כל החיים הם חבל, ואנחנו פוסעים עליו בזהירות, צעד אחר צעד, פסיעה פסיעה. נזהרים לא לחזור על טעויות העבר, לומדים עם כל צעד משהו חדש על החבל ועל העיקולים שלו, על עצמנו בעיקר. הבעיה מתחילה כשהחבל מסתבך לנו סביב הצוואר.
למטה הוסיף:
אנחנו לא שמים את הדגש על המקומות הנכונים בחיים, לכן אנחנו בכל פעם מחדש מוצאים את עצמנו מאוכזבים, מחפשים את הפתרון המהיר לשורש הבעיה. ההיפים חשבו שמצאו את הפתרון לכל בעיות העולם, והחלום נרמס בברוטאליות על ידי רציחות. הפנקיסטים חשבו שמצאו את הפתרון, אבל הקפיטליזם הרס להם את המחאה. כל המחאות האלה לאורך ההיסטוריה הן אותה הגברת בשינוי אדרת, מסכה שאמורה לפתור את הבעיות: המלחמות, הטרור, חוסר הצדק, העוני, הרצון המגלומני הזה שקיים באדם. תמיד המסכה נופלת מפניהם ונרמסת על ידי אנשים חסרי אידיאלים, שכמו רוב האנושות, חושבים שכסף ופרסום הם מהות ההגשמה העצמית ומנסים בכוח לגרום לכולנו לחשוב ככה. יש אנשים שזה הפתרון עבורם. הם לא שטחיים. אל תבינו לא נכון, אין לי בעיה עם כסף, אבל אני חושב שלא לכולנו מתאימה החומריות הזאת. לא כולנו רוצים בית במקום נחשב, מכונית עם עוצמה מטורפת ועבודה שמכניסה יותר ספרות.
יוני הכניס לי לראש גם משהו חיובי: הפתרון הוא בכל אחד מאיתנו, בהבנה שהמשבצת שלך בכל הכאוס העולמי, בידיעה איך להיות חלק-לא־חלק מכל זה. לא להיסחף לתוך מקומות שלא רצית ניפוץ עצמי ובעזרתו להגיע להשלמה והבנה עם הקיום שלך. לא לפוצץ אותו בגיל 40 אחרי שיש לך אישה וילדים, כי אז תהרוס להם את החיים. לעשות את זה לפני שתיכנס לבית גדול מדי בשבילך עם אישה שאינה בשבילך, כל זה בעיר שאתה שונא, ואפילו העבודה שלך לא מספקת אותך.
יוני איבד את המשבצת שלו. שיחק קלאס על המשבצות שלכם. מגיל צעיר הוא נהג להפנט את עצמו בעזרת חומרים חיצוניים ובכך איבד את קווי המתאר של המשבצת. אף־על־פי שכלפי חוץ חייו יכלו להיראות מושלמים, המחק אמר ליוני: "אני פשוט לא מכיר את עצמי אחרי כל-כך הרבה שנים של הדחקה. אין לי מושג איך הייתי לפני שהתחלתי לברוח מכל זה." נטייה להרס עצמי לעומת הגשמה עצמית. זה נמצא שם בפנים. עמוק יותר. אתה לא מכיר את הסמטאות האלה, אבל הפרצופים מוכרים, ורק אז תמצא את המקום שייתן לך כתף פנימית במקום הרגל שאתה שם לעצמך בכוונה או לא בכוונה.
יוני שלח אותי בדרכי התודעה הלא נודעות. מארה"ב ועד למרוקו עברו כמה טיפות מים באוקיינוס הנקרא יוני.
הוא איבד את הטעם באותה תקופה. אכל רק פעם ביומיים-שלושה כדי שהמערכות ימשיכו לתפקד, אבל איך לעזאזל מספקים רעב לנפש? כל-כך רצה לאהוב, אבל שנים שלא נתתם לו. חודשים ספורים אחרי האירוע באלנבי התלבטתי איך יכולתי אני לעשות משהו נכון יותר והגעתי למסקנה שאם הוא היה מיישם על עצמו את הניפוץ העצמי בכל פעם שהרגיש בינו לבין עצמו מצוקה, הדבר היה פותר את ההתאבדות הלא כל-כך מוצלחת שלו, ולמען האמת, גם הרבה מהתסכול בעולם.
כמה ימים לאחר מכן החליט לעשות צעד חשוב מאוד ולעבור לכפר לא רחוק מהעיר. הדבר היה לאחר חודש במרוקו, שבמהלכו השתיקה שלטה בכול. חזר העירה ולא מצא את מקומו, אז הלך לכפר קטן המזכיר קיבוץ בעמק הירדן ובתוכו מבנה גדול, אליו צעד בצעדים מהוססים. בערבית נכתב עליו "הקומונה". המקום היה מוקף בשלל דמויות שונות ומשונות בעלות דעה בנושא מסוים, עד לפריט לבוש. העננים זזו מהר יותר מכל מקום אחר בעולם שראה עד כה. הכול היה נוצץ כאילו האזור הוא מינימום מכרה יהלומים, אך בפנים מצא משהו אחר לגמרי. מפגשים עם דעות מגוונות, חשיבה שונה ביסודה. הרגשה ביתית עטפה אותו וכיסתה אותו, יותר מאשר מההרגשה בביתם של הוריו.
גוונים שונים ומשונים היו בבית ההוא, אך שם לפחות הקשיבו לו, בניגוד לבית הוריו שם כמו שמו פס אדום וענק על כל מילותיו. במבט אחרון מהמטוס ממרוקו לישראל תהה אם הדברים היו יכולים לקרות בצורה הפוכה, קודם הקומונה ואז השתיקה, והשכיל להבין כי זה היה משנה הכול. אנשים מסוימים היו קוראים לזה אפקט הפרפר. אני קורא לזה החיים והרוך שבהם.
האמונה הסינית העתיקה מדברת על היין ויאנג - הרך והקשה בחיים - רגע התמזגותם הוא בעצם ניצוץ החיים. פלוסים ומינוסים של הפיזיקה הם דברים ידועים מדתות ומכתות קדומות, והכול אומר פחות או יותר את אותם הדברים.
ימים שלמים של חשיבה עם עצמך. פשוט להפסיק את החיים ולהמשיך אותם ממקום אחר, זה היה התפקיד האמיתי של מרוקו. לא לעצור את החיים, כי זה בלתי אפשרי, אלא פשוט להמשיך את הסיפור, אבל מנוקדת מבט שונה לחלוטין. זה כאילו החיים הם בד שחור, מלא בנקודות לבנות (או להפך), ועתה עברנו לנקודה שונה, הדברים והרגשות נשארים אותו דבר, אך השינוי הגיאוגרפי - הקִרבה לשמש, היא שמשנה את הניחוח של הסיפור.
חדר מואר ובו מופרדים הנשים מן הגברים, ליל שבת, קדושה אלוהית מרוכזת במקום אחד, זמירות בנוסחים שונים חובקות עולם, שמים כהים אך מלאים בניחוח של שבת. יוני מצא עצמו בבית כנסת במרוקו האוסף אליו את הבאים וההולכים. מעט פרוץ, לא ספרדי או אשכנזי, אלא חובק תרבויות ומלא בכל הטוב ששרר בעומק היהדות לפני שהחריבו אותה והפכו אותה לדת ככל הדתות, לפני ההלכות הכל-כך מנותקות, פרשוני פרשונים שהרחיקו לכת וגרמו לדבר כה פשוט וקסום להפוך למוצר. לפני שהורידו ממנה את היופי הייתה היהדות מלאה בכל טוב ואושר, וזה הדבר שהיה בבית הכנסת ההוא. כמו ביהדות העתיקה. לפני כניסתו אל בית הכנסת, לאחר מקלחת לפני השבת, הבריח שפיץ של בול שנשאר בתיקו מארץ ישראל ושם בפיו. האסיד התמוסס בתוך פיו והחליק אל גרונו בזמן זמירות כניסת השבת. עתה הכול היה מואר. ספר הספרים הקדוש כמעט דיבר אליו בזמן הכנסת השבת ההיא, האותיות קפצו מבעד לדפים, והוא זמזם בעילגות. חש כמו דמות תנ"כית, חש שהאל מתקשר איתו והדבר העלה בו שמחה קסומה. חש כמתחבר אל אבות אבותיו. חש כי האל שוכן בכל דבר ואין דבר המנותק מן הטבע, הלוא הוא האלוהים. אך אפילו רגע מיסטי שכזה אינו מצליח להרימו מן התחתית שאליה שקע, כמו טיפת מים הזולגת מהברז שלא נסגר כראוי.
לאחר מכן לחיצות ידיים וחיבוקי שבת שלום בין האנשים הפוסעים מתוך היכל התפילה אל ארוחת שבת בביתו של הרב. שירים משלל סוגים וגוני קולות יפים, עתיקים, יהודיים הדהדו באוזניו. נזכר בשיחה עם אשת הרב על אמונה. הוא טען כי אמונתו היא שהאל גדול מכפי שהיהדות רואה כיום. הורידו אותו ארצה ונתנו לו רגשות. התרחקנו מהמחשבה שהוא עצום וענק, מעבר לתפיסה שלנו, ובנינו לו משכנים ובתי כנסת המקודשים על ידי האדם בלבד, כשבעצם הוא היחיד השולט בכול.
אלילים הם לאנשים שלא הצליחו להכיל אותו וחתכו אותו לחתיכות קטנות, אך גם היהדות חוטאת בחטא קידוש המקום. הפסל והתמונה שציווה לנו לפי היהדות הם בתי הכנסת המפלגים את היהדות לפיסות קדוּשה אלוהית לפי המאמינים. יוני האמין כי פיסול מאבן הקיים בדתות שונות או השימוש בישו או במוחמד אינם שונים מבתי הכנסת או מהיכלי הקבר שבהם היהודים מתפללים. "הכול קדוש והבורא מעל לכל זה ושולט בכול, אינו נראה או נשמע, אלא רק מורגש ומאזן את הדברים, את כל הדברים," אמר לאשת הרב שהחמיצה את פניה וכמעט זרקה אותו מביתה. משהתרחקו זה מזה עבר הלילה בשלום ויוני חזר לחדרו במלון ונרדם ללא מחשבות.
בשלב זה כמו הורדנו הילוך. הכול היה ללא תחושת זמן, אך לא בגלל התרבות המודרנית המוכרת לנו היטב. במדבר אין שעון, וחשיבות הזמן היא אחרת. חישוב הזמן במדבר שונה מהחישובים בעיר. אין כל הזמן שבעולם, כי השמש תיעלם בסוף כל יום ותזרח מחדש בכל בוקר.
הבדידות הייתה יחסית, כי היה מוקף בטבע. חיות וצמחים שלא הכיר. האווירה, בשונה ממקומות שהכיר, השרתה רוגע על המקום. אך בשונה ממה שתכנן תת־המודע שלו, גם בשלווה הנצחית של המדבריות במרוקו לא הצליח לברוח מעצמו, לא בשתיקה ולא בטיול עטוף אנשים במרכז הערים המרוקאיות. לא הצליח למצוא את השלווה האמיתית שחיפש.
זה הזמן הכי טוב לתת את דעתי על המחשבות. אלו אשר ננעלות הן נזק עצום. אין כל רע בלהעסיק עצמך בחשיבה על עצמך, אך ברגע שאתה מתחיל לסגור את האוזניים וגם את הלב, לבך נאטם כמו אוזניך, והכול בן־לילה נהפך לחול, אין עוד קדושה בכלום. כך קרה ליוני לאחר חודש ימים במדבר במרוקו. הוא החל לחוש שכלום לא אמיתי עוד, פרט לרצון המתעצם שלו למות וקודם לכן לשרוף את כל כתביו.
כבר הייתה לו תכנית מוכנה איך הכול יעלה השמימה בסערה ובאש. תימרות עשן שיעלו מתוך חבית מלאה חלודה של דבר הנאסף מהרחובות הקרים. כיצד כל המחשבות יימחקו ואיך הוא ייעלם בלי להשאיר זכר. זה היה כל רצונו עתה, אך לא מצא את הגפרורים שלו ולא מצית וירד מהרעיון לשרוף את כל הדפים שלו. הוא ציפה שייעלמו כששם אותם בעליית הגג. לא העלה בדעתו מה יקרה בהמשך, איך הסיפור יתגלגל ועד לאן יגיעו הדברים לאחר ההתאבדות הכושלת שלו באלנבי. הוא העסיק את עצמו עד ששכח מהרצון לשרוף הכול ולא נגע עוד בכתביו הארוזים בעליית הגג בתוך קרטונים, כמו מחכים למוות המצפה להם אחרי ריקבון אטי של עש ושנים ארוכות. אך לא כך קרו הדברים, אחרת לא הייתם יכולים לקרוא את מה שנכתב פה, כי ספר זה לא היה נכתב. אבל אנחנו בזמנים שונים לגמרי.
יוני קם, אסף את רגליו ואת התרמיל והחליט שהמסע הספיק לו ושהנפש הסדוקה שלו תוכל לגרור עוד כמה שנים בזכות המסע. הוא החליט להסתובב לו קצת לפני שיחזור. התמקם במלון מרוקאי גדול וזול, ישן שם יומיים ואז ירד במעלית ללובי המלון.
שם קלט את מבטה. לפני שראה אותה, אתם יודעים, גוף ופנים, ראה את המבט שלה, יושבת ושותה כוס יין אדום.
מלאה בחמוץ-מתוק, שזה בעצם היה המבט שלה. היא דווקא לא מילאה אותו בקרירות המזגנית האופיינית הזאת שממנה סבל מכל מבט של בחורה יפה.
החמוץ-מתוק לא הגיע מאונס בילדות בידי אביה או ממחסור בכסף או כתוצאה ממגורים ברחוב. למשפחתה לא היה חסר כלום מבחינה כלכלית. הבעיה שלה, כמו של יוני, הייתה חוסר חמימות והבנה בבית הוריה. הם תמיד קראו אותה כמו ספר הפוך. אי־אפשר לכעוס על הורים כאלה.
היא ישר אמרה: "פשוט לקבל אותם באהבה מלאה, שזה אף פעם לא יצליח. הם היו מדור אחר שלא חשב כל-כך על אהבה, חשבו יותר על המציאות, וכמו כל המדינה הזאת, קצת התנתקו מהאווירה ההיפית של שנות השישים של העשור הקודם."
זה הקסים את דעתו. כאילו דלתות מעלית העולם סגרו עליו, והיא שמה רגל כדי לעצור את המירוץ הזה. אם לא הייתה מורידה את רגלה מהמסילות המטונפות הייתה מאבדת אותה.
"אז פשוט עשיתי צעד אחורה," דקלמה מעין ציטוט של עצמה. יוני הציע לה לשתות כוס קפה וכבר ציפה לתשובה שלילית, אבל היה מאוד ג'נטלמן כהרגלו. "למה לא?" אחד ממנה, והם מצאו את עצמם בבית קפה, מדברים שיחה עמוקה שכמעט ולא האמין.
היא נראתה לו כמי שהמצב שלה לא יותר טוב משלו. הוא רצה להראות לה שיש עוד רגשות, לא רק המלנכוליה המתוקה שלה. מעליה ריחפו משפטים כמו "אני לא רוצה לחיות", אך אף שריטה לא הייתה על גופה המותש מהנמלים האדומות המוכרות ליוני.
הוא פחד לעוף קדימה ולהגיד לה משהו. פחד שתתנשא עליו ועל רגישות היתר שריחפה מעליו, כמו שלט של מלון בכביש חשוך ומפותל. הוא כה סבל מהרגישות הזאת עד שכמה וכמה פעמים רק רצה להינתק ממנה ולרחף בחלל. הוא נעלב יותר, נפגע יותר, והכול חדר ללבו כמו סכינים גמדיות היישר ללב. היא הקפיאה אותו יותר מכל אחת אחרת. כל מבט שלה הגדיל את הבור ביניהם ויצר אצלו יותר פחד.
מלנכוליה, ככה נקרא לבחורה ההיא מטעמי צנעת הפרט. בחורה מקסימה שפגש במקרה בלובי של המלון, עם כוס יין אדום, כמו מחלום.
מלנכוליה נפלה על העיר הצוענית, וכמו כל האנשים שצרות נופלות עליהם בצרורות, הם חברים טובים של מלנכוליה. ברגע שהיא שמעה שיוני נגמר היא לקחה אותו איתה למיטה, ללילות חשוכי ירח ומוארים באור הנר הבודד ובבקבוק ויסקי קטן.
היא נסחפה לשבועות כאלה, אולי חודשים. כשלבסוף העובדות הסוציאליות הגיעו לראות מה קורה איתה (כי להוריה היא כבר לא ענתה), היא הייתה בהכחשה או בדיכאון קשה, ומשם הדרך לאנשים עם החלוקים הלבנים מהמוסד סלולה.
ואצלה ברוך השם יש אפילו מעברי חצייה ושלטי חוצות, זריקות וכדורים פסיכיאטריים בכל צבעי הקשת. שוב חזרה לשם, ואחרי טיפול מסור והחלפת פסיכיאטר וכדורים מסוגים שונים לחלוטין היא חזרה למירוץ תוך פחות משנה. עם מינון קבוע של הכדורים שדחפו לה היא הסתדרה יופי והייתה בדרך לנחיתה רכה לתוך העריסה שתמיד מוכנה לקבל אותך, אבל רק לא איך שאתה באמת, כי הרי החינוך היה לרדיפה אחרי תעודות וכסף.
רק אחרי הרבה זמן מפרק הזמן שבו אנו נמצאים, כשילנה יצרה איתה קשר, הכול הציף אותה בחזרה. זה כנראה היוניות הזאת בקול של ילנה, הייאוש מהמשחק ומהתירוצים והסיפוקים הזרים שקשורים למירוץ.
עברו שנים מאז האשפוז האחרון. עם התרופות המנתקות המשיכה כל חייה. הטלפון המפתיע גרם לה להחסיר כמה פעימות ובעיקר גרם למחשבות הרעות והמפחידות שלה להתרוצץ בלי הפסקה.
האנשים עם הפרעה מהסוג הזה יכולים או לצאת חדשים לאוויר העולם או להיגרר כל חייהם.
היא החליטה לא להיגרר, אז היא עלתה לקומה השביעית בבניין הרוס, עוד צעד ועוד צעד. נעמדה על המעקה החלוד. פתאום תקף אותה המשחק מהילדות. היא צרחה "יבשה! יבשה!" ואז לחשה "ים" ובום, צנחה אל המעקה של הקומה השלישית ושוב צרחה "יבשה" לעצמה והופ, הגיעה לקומה הראשונה.
בחניון היא שמעה את ההד של הצרחה "יבשה" ונלחצה מעט מהקול שלה עצמה.
ושוב קפצה ותוך כדי צרחת "יבשההה..." נחתה על BMW חדשה. הנהג בגילה, 22, ניגב את השמשה ונלחץ מעט, המסכן.
כל הדם הכחול שלה נמרח לו על השמשה, עוד ניגוב - והתנקה.
ומלנכוליה לא מרגישה יותר כאב, או אולי שמחה שהיא לא מרגישה? מה אומרים בהלוויה כזאת?
ובעצם העולם הבא יהיה גרוע יותר מהקיים, רק בלי מנגו. זה מה שתמיד הפסיכיאטרית אמרה לה. זאת הייתה סיבה מספיק טובה לחיות. חיים בשביל מנגו. מה שווים חיים בלי מנגו?
אבל אז נגמרה העונה של המנגו בארץ בשבילה.
עכשיו לא היה שום מנגו, והוא בכלל לא היה בארץ, רק הכיר את מנלכוליה ולא מצא את המילים הנכונות להעביר לי. הוא אמר לה את כל מה שהרגיש כלפיה. הוא פחד שהיא תתחרפן מהכבדות שלו, אבל היא דווקא אהבה את זה, אז הכול הפך למאוד קליל ולא חונק, לא ישב כמו אבן על הלב. הכול פשוט. ילד שמחבב ילדה, אז הם מסתובבים ביחד אחרי הגן ואפילו יוצאים בלילה. היא ישנה אצלו, הוא ישן אצלה, הכול פשוט. הוא למד את הלקח מהקשר לפניה, הראשוני וחסר רסן שהיה. הוא עדיין היה אותו חסר רסן, אבל מודע להשלכות של כל צעד, נביחה או ביס שיקרה. כמו שכבר אמרתי, ההצגה הזאת הייתה מתוחכמת יותר. למען האמת, ובסיפור של יוני תמצאו רק אמת, הפרק הזה היה יותר מלומד, נבון ואולי אפילו בוגר, אבל אחרי החזרה לארץ שקל שנית את העניין.
בלילה האחרון במרוקו הלך למסיבה. צבעים מהבהבים במטרה לגרום לך התקף אפילפטי ומוזיקה מגוונת, מטראנס ועד ואלס, שיוני הבודד בחן לכל רוחבה.
הוא החל לרקוד וחש בהתחרפנות המוחלטת של כולו מגיעה לאט אל עמוד השדרה, אל הנקודה הזאת שנמצאת בתחתית הצוואר, במקום שיש מעין פלומה דקה. משם הוא חש איך הכול מתחיל להתבלגן.
בועט את רגליו לשמים, מנופף בידיו אל האדמה כאילו מחר יידון למוות. במרוקו "נפל לו האסימון" במסיבה המזדמנת הזאת לפני הטיסה בחזרה. הוא ידע מהרגע הראשון שכשיעבור למדינה אחרת הוא יתעסק במוות. הוא עוד לא ידע לאן פניו מועדות, אך ידע שגורלו נחרץ ודינו מוות. הוא השופט והנשפט בעוון דיכוי האנושות וחוסר יכולת לתפקד כמו כולם, חוסר מיצוי הפוטנציאל הקיים בו, חוסר ניצול כישרון הכתיבה המשגע שלו.
איפה זה יהיה? חשב לעצמו והחליט לקנות כרטיס לארץ. בכך למעשה השופט הכה בפטיש ונגזר המוות. מוות מהחלטה שלמה שזה המעשה הנכון, אך מהסוג שלא יודע שיש לך ילדה שנמצאת בבטן אמה וגם היא נידונה באותו הרגע, נידונה לחיים (אך בעצם לא חיה עד הרגע שהוא מת). אבל באותו הזמן הוא המשיך בריקוד המטורף שלו. שעות ארוכות של ריקוד עברו עליו עד שפונה כי המנקה של המועדון חשב שהוא בדל סיגריה מרצד באפלה החשוכה. המועדון נשאר נטוש, ובדיוק באותו הזמן הוא הפסיק לכתוב בראש.
ההכרה במצבו הנפשי הייתה מלאה. התודעה נפתחה בנמל התעופה, שם חיכה לו האני הפנימי שלו, מתוסכל ותשוש כחרק באפלה. לאור נר בודד המטפטף שעווה על כל הרצפה, מבועת מכל צליל ומפחד מהצל של עצמו, אוחז בידו בעט ונייר ריק, אינו כותב אות בודדה. כשיוני עלה על הטיסה לארץ המחשבה נכנסה אל חלומו, כמו פגש במפלצת הפנימית שגרמה לו להפסיק לכתוב ולהתחיל לקפוץ.
המפלצת הפנימית של חסרי הביטחון העצמי האוכלים עצמם וניזונים מזה - שותי רגשות.
על המטוס בחזרה לארץ ממרוקו הוא הבין כי חוסר הביטחון והפחד מפני עצמו היו מתנדפים כאילו לא היו. כל הלכלוך של הנפש היה מתנקה על ידי סקוטש שהקומונה הייתה עושה אילו הדברים היו קורים ההפך. הוא היה נהפך לאדם חופשי מכל החופש האמיתי שחש שם, אך דאג לעצמו ולכלל כפי שחזה במוחו שנים קודם, כמו ששאף עוד מהתיכון ומעולם לא נתן לעצמו לשחרר. התיכון, הצבא, הבריחה.
אוי, הבריחה המתוקה שלו אל חוף המבטחים השקרי, במקום לפתור את הבעיות שבפנים. זה תמיד נראה לו עדיף מאשר לפתור את הכאוס ששרר בתוכו.
הרבה מאוד אנשים אובדים בדרך, בטוחים כי בחיים יש מסלול אחד ישיר אל האושר, אך שוכחים כי הכול כמו חומר רך בין ידינו הזריזות, ובכל דקה יש לנו הכוח לשנות. אם לא נוח לך בצורת הישיבה הזאת - אז תעמוד, אם מפריעה לך ההתנהגות שלך - שנה אותה מהר. אחד הכללים החשובים בתהליך שכזה הוא לשמור על ראש פתוח. יחס עם אומץ. אומץ פיזי ונפשי המחוברים יחד. לא לפחד ליפול כי תמיד אפשר לקום, זה עולם החומר והרוח, ואין עוד צדיקים ואין עוד חוטאים.
כולנו אנשים ומכורח הנסיבות והדעת שקיבלנו בעבר אנו עושים טעויות בנקודת זמן אחת וצודקים בנקודה אחרת. עלינו להיות עם יד על הדופק על מעשינו אך לא להפוך להיות שופטים, אחרת נקבע עצמנו במקומות רעים.
הכי חשוב, לא לשכוח כי בכל נקודת זמן ניתן לשנות, וזו למעשה העוצמה שקיבלנו בכל ביס של אדם וחוה מתפוח עץ הדעת. לא להיות כמו חיות הפועלות מתוך אינסטינקט חייתי בלבד, אלא מתוך דעת ומחשבה. אותו אדם שאיבד את הדעת העתיקה ההיא לא מסוגל לשנות ולשפר, אלא מתעסק באופן כמעט אובססיבי ותמידי בחוסר היכולת להגיע אל שביל האושר. מי שרוצה מגיע, ואין לא יכול - זה בעצם איבוד הדעת, זה ולא אחר.
במצב זה עלה על המטוס בחזרה לישראל, לאחר שלל חוויות שלא אגע בהן ובהשפעתן על סופו. מרוקו הייתה עוד מסמר בקבר של יוני. מסמר אחר מסמר. הוא כבר לא יכול להרים את ראשו, אז קפץ ולא נתן סיכוי לכלום, התעוור והבין מה שאני הבנתי רק לאחר המפגש איתו, דבר פשוט למדי, שהחיים עוברים לנו מול העיניים, ואם לא נצא להפסקות מדי פעם אז לאף אחד לא יהיה אכפת. נפש היא דבר נגיש רק לבעל הנפש, זה כל-כך אישי. רוב האנשים משלימים עם הסוף המתוק יחד עם הפופקורן המלוח, או שאתה קם ויוצא להפסקה. יוני הלך לחבל בסרט ההקלטה אבל גילה שהחדר נעול. הוא התמלא במרירות וציפורני פופקורן כתומים, ואין שום דבר סמלי בהתאבדות בעקבות בגידה. יוני לא קפץ אל מותו בגלל הבחורה ההיא, היא רק הייתה.
הוא סגר את הדלת אחריו כי לא נולד באוטובוס, אבל ברא חיים במטוס מבלי אפילו לדעת. בזמן ההוא היה רחוק שנות אור ממגב או ממים, היה לבדו במרוקו. החזרה ידועה לכולם, אלנבי, הצד השמאלי של המדרכה. הצלחת הספר לא תהיה לפי מספר המתאבדים בסיומו אלא בשינוי התנהגות.
סליחה על התקיפה, אבל אתם יצרתם את יוני ואנשים מסוגו, שלא משנה אם עשו את הצעד או חזרו על עקבותיהם, חסר להם משהו. הרגשת השייכות.
תחייכו יותר. לא בשבילכם, בשביל הקהילה. לא חיוך ציני או נענוע ראש לאדם שאתם מכירים או לא מכירים. חיבוק לבבי דרך המבט יעזור וילווה אותם במשך כל המסע. המהפכה העולמית לתיקון העולם לא תבוא מספר (יסלחו לי המאמינים) או מחומרים חיצוניים (יסלחו לי העשירים), אלא רק מכם.
הם הקיפו אותו, אתם הקפתם אותו בחוסר סימפתיה ובאנוכיות, עד שכבר לא נשאר לו אוויר בכדור הזה, לא משנה לאן יברח. לא משנה כמה חיפש או מה חיפש, הוא לא מצא. בכולנו קיים יוני, אבל בסוף יוני נשאר עם כל היוני הזה לבד, ובסוף כל החוסר התחשבות הזה גרם לו לעלות לגג. ערמה של דברים שסבבו אותו, כמו פילים מעופפים. יש אומרים שזה חוסר שפיות זמני. יוני היה שפוי לחלוטין. היה שלם עם ההחלטה שלו. מי שצריך לקחת אחריות היא החברה האנושית. החברה בארץ לא שונה מניו-יורק או מדנמרק. בכל מקום יש אטימות. רק בבדידות של מרוקו כמו נפטר ממנה. נתק מבחירה הגורם לחיבור לעצמו?
במרוקו הוא חדל מלסיים את הספר שלו, וכשחזר זרק את כל הכתבים בבית השכור הישן שפעם גר בו וכיום אני גר שם, בעליית הגג הנטושה המלאה קורי עכביש זדוניים והרבה עובש המאיים לאכול את יצירת המופת שיוני כתב ומעולם לא השלים. זאת, למען האמת, הסיבה שאני כאן. כדי לסיים את דבריו ולהוציא אותם אליכם. בין השורות השחלתי את כתביו הצהובים של יוני שמצאתי בעליית הגג שלו/שלי.
אגב, אם הזכרתי גגות, לאחר חודש, כשהוזמן למסיבת פורים וחויב על ידי חברו נדב לבוא, החליט יוני ללכת ברגל מהדירה שלו אל דירתו של נדב באלנבי. השועל העירוני ייבב, הרחוב היה מטונף ושוב הוא שקע בתוך עצמו במקום להתרכז בעשרות המכוניות המקיפות אותו. שוב הוא הזכיר לעצמו שהגלגל לא ישוב לאחור ואין לסגור דלתות שנפתחו או שפתח בעצמו. נזכר בוויכוחים אפופי עשן ועמוסי דעות.
מצמחונות ועד לפוליטיקה מטונפת, הכול עוטף אותו. עשרות נושאי שיחה, שבהם הדעות הקיצוניות שלו היו תמיד יותר מדי לקיבולת השמיעה האנושית. בלי לשים לב הוא חופר כמו שופל. בלי כוונה. יש נושאים שרגישים אצלו, כלומר, היו רגישים (כלומר, כל עוד מוחו מתפקד בצורה תקינה) - בהם לא נגע. בעיקר נושא האהבה היה רגיש עד מוות אצלו.
הרגש, כמו המילים, אינו נגמר לעולם ולעולם אין לגעת בנושא במחשבה, אז הוא התנתק והפסיק לחשוב ובצעדים זריזים עבר את קינג ג'ורג' לכיוון מרכז אלנבי. הגיע אל הדירה של נדב, שתה מעט בירה וויסקי ובעיקר לא מצא את עצמו. כשנכנס לחדר האורחים בביתו של נדב הוא דעך עד שהגיע לקצה גבול היכולת, אל שפת המדרכה האנושית, גם נפשית וגם פיזית. לא רצה לתקן עוד. רצה, חד וחלק, לשים סוף לכך שתמיד דופקים אותו, שתמיד מזיינים אותו בין אם זה במוסך ובין אם זה החבר שלו, שעכשיו נכנס ויוצא מבין רגליה של החברה שלו כאילו יוני לא נכנס לחדר ויצא, כאילו מעולם לא היה, כאילו היה הזיה חולפת במוחות הסובבים אותו ולא היה אמיתי מעולם, כאילו לא התאבד רגע לאחר מכן, רגע לאחר שראה את שרונה על ארבע עם הפנים לכיוון הדלת, צורחת מכאבים. יוני לקח נשק של חייל שהגיע למסיבה, עלה אל גג הבניין, הסתכל מעט וחשב לעצמו אם כל הסיבוך הזה בעצם הגיוני. שעה ארוכה הוא הילך על המעקה ואף אחד לא חיפש אותו כי חשבו שחתך הביתה. בינתיים הרעש מהחדר של נדב (שיוני היה בדיוק מעל המיטה שלו באותו הזמן) התגבר. גניחות וצרחות מלחמה.
"בסוף הסופה תבוא השמש," לחש לעצמו. כשלוש יריות רובה נשמעו. הוא ריחף מטה, אל אלנבי הגועש בשעת ערב מאוחרת, אל האבדון התחושתי אך לא התודעתי. הוא ימשיך לחשוב. זה האחוז הבודד שיישאר חי בו לאחר הקפיצה וההתרסקות באלנבי, האומללות שממנה עוד לא השתחרר.
מהי אותה ישועה שרצה להשיג בעודו קופץ מהגג למטה, מרסק את עצמותיו ושורף את נפשו, מנפץ ומנתץ את העתיד שעוד לא נכתב ושלא ייכתב לעולם?
בנשימותיו האחרונות באלנבי כמו לחש לסאנטיגו: "צריך לשחרר אותו. הוא לא מתאים לזה. יועבר למקום בלי לחץ בהמלצת הסגל הרפואי."
המניפסט הדיכאוני שמלמל במשך כמה דקות היה סופני, מדוכדך. הוא הסתובב איתו במשך תקופה ארוכה בפנים. יכול לפתור הרבה בעיות בעולם, לא בעיות שטחיות כמו כסף או מחסור במים או אפילו מלחמות, אלא בעיות פנימיות בין אדם לעצמו, בעיות ביונים שבמוחנו.
לאחר שקפץ מהגג, החבר'ה התקשרו לעירייה להזמין מנקה רחובות, ניידת משטרה ואמבולנס כדי לסדר את הבלגן שהיה ברחוב. לאחר שפונה לא עצרו את המוזיקה. המסיבה נמשכה עד הבוקר, כאילו כולם הרגישו שהוא עשה את הדבר הנכון בשבילו ואין על מה להתאבל, אין על מי לבכות, יש רק להמשיך לרקוד (אף אחד לא ידע שהוא היה חי באותו הזמן, את זה הם יגלו מאוחר יותר, מאוחר מדי).
קולות הסירנה נמוגו. האור האדום נגוז לאט, ומהערב לא נשאר אלא ריק של נוסטלגיה עצובה על מוות של אדם. דפי החודשים בלוח השנה התעופפו ברוח והנה חלף זמן. שנים לאחר מכן הוא בקומה, בין החיים המנוכרים שחי למוות החופשי שכל-כך שאף אליו.
יוני מצא עצמו בין הכיסאות, במצב הכי גרוע, יותר גרוע מהמוות. למען האמת, כשמוות מגיע מרצון הוא לא רע, בעיקר כשהחיים מלאים בסבל. הוא מצא עצמו לבד, הכי לבד שיש. התקרה חשוכה וחסר אוויר, הרבה יותר מאשר בעולם החיים.
זה לא שמצא מה שחיפש, הוא מצא אלטרנטיבה רעה יותר, קשה יותר, בלתי אפשרית לשינוי. כמה צינורות, זה מה שחיבר אותו לעולם החיים, כי הוא הרי לא יכול לנתק את עצמו מהמכשירים. אולי הסיפור מדכא מדי, אבל אל תשכחו מי גרם ליונים להיווצר, אז הנה זה חוזר אליכם כמו בומרנג ומסיים את יום הדין כמו פגיעה בתפוח רך, פוגע אך לא מנפץ לחתיכות, שומר על מראה שלם, נוחת היישר על מחבט הבייסבול הנוצץ עם הרגל הממורמרת והכובע היפה של השחקן המוערך. הפגיעה מרככת את התפוח, מצמידה את הקליפה אל הגרעינים, אבל לא בוקעת את האטימות הקולקטיבית. למען האמת, זה די "על הפנים" להרגיש ככה כי חיים על הקצה אינם דבר מומלץ או בריא, הם יכולים להסתיים במכת מחשבה אחת שתגרור אותך לסיום מהיר של סיפור ארוך, מחיקת כל העכבות עד אובדן זהות אישית בלי לראות את היקף הפגיעה מסביב. הוא לא הצליח לזהות עצמו במראה. ראה מישהו אחר, חסר רגישות, מת שהיה חי ותפקד בצורה צולעת, כמו זומבי בסרטים שהולך בצורה אטית. כך היו ימיו האחרונים של יוני. הוא לא ישן כמעט במשך תקופה ארוכה, לא אכל כי איבד רצון לאכול. היה שבע מלאכול את עצמו נפשית. שתה הרבה וגרם לעצמו לקרוס באטיות ארצה ממקומות גבוהים בשמים ועד הכביש באלנבי. זה די גבוה כשחושבים על זה בדיעבד. משום מה עוד לא קלטתי את סדר הדברים, אז נעשה סדר ואביא לכם שיר קצר שכתבתי על יוני, שבשורות ספורות מסכם את כל חייו הקצרים, אך המלאים בחוויות אין סוף. ניסיון שלי לספק לכם נקודת מבט על יוני, לא כעל נפש אובדנית אלא כעל ציפור.
ציפור קמה בבוקר והחליטה שהיא עם,
העם גילה בלילה שהוא ציפור,
האהבה לנדודים מול הציוץ המתמיד,
המטריד כל בוקר.
כולנו אוהבים לצייץ את הציוץ הצייצני המוכר שלנו, אבל
תמיד בלילה מבינים שלפעמים צריך לנדוד וכשנודדים צריך להמשיך הלאה,
אל ציוץ הבוקר של מחר ולא לצייץ את הציוץ המתמיד,
המטריד מההבנה שכבר בוקר ובכלל לא נדדנו את הנדידה לה שאפנו.
כולם שואפים לנדוד אבל בסוף מצייצים את הציוץ המתמיד המטריד
באותו מקום, באותה שעה.
כאילו תמיד הסתכלתם עליו במבט מתנשא. אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים לעשות בחיים, ואם לא תתקדם - תפספס את הרכבת, ואם לא תפתח חלומות אקדמיים-מודרניים של אישה, וילה במרכז, כלב ושני ילדים - אז תתחפר ואנחנו לא נהיה שם כדי לטוס לאן שלא תהיה ולהוציא אותך מהבוץ של הנתק מהחיים המודרניים, ואז הגלגלים שלך לחיים יאבדו שליטה ואתה תיפול מהצוק.
כל הנחלים מטפטפים לאט לים, אך רק נהר-יוני לא מצא את הים שאליו יוכל להתגלות. רק שפריצים של קיומיות אך לא זרימה אטית אל מבואות הים.
הוא נולד מנותק מכל הבררה והמיץ-פח של מועדון בתל אביב אבל דחקתם אותו לפינה, עד שזה היה בלתי נמנע - או להיות מנכ"ל סלקום או לעלות לגג ולירות בעצמו שלושה כדורים ולנחות באמצע אלנבי. מכל מבט קיבל מכה בבטן. הוא לא חיפש מקום לשים עליו את הראש או מקום לנחמה, את זה יכול להשיג בכל בית זונות או מונית בכל מקום בעולם. הוא רצה ליצור משהו חדש. משפט שעטף אותי הוא שאין יותר בורגנים ממיואשי המהפכה שנכשלה. הפרפרים בבטן מתו, והחור בלב התרחב עד שאותת למוח. הסכר ביוני כבר כמעט פרץ, ועם כל הפסימיות שלו להזדמנויות נתן עוד סיכוי, את כל כולו נתן, אך היא לא הבינה - פנינה, כמו תכשיט יפה הסתובבה לה בעולם ובה לא נגעו אף פעם. עם יוני זה היה שונה. הוא ריתק אותה אך הסכין בלב כבר הייתה מוכנה כי הוא היה פגיע יותר ממנה. למצוא אותה באותו הרגע הרגיש ליוני כמו להיות בטבע, אך מבחינתו זה היה סימן, הניצוץ שכנראה זה סוף הדרך בשבילו. אז הוא הכניס מחסנית כמו שעשה לפני שנים, לפני הכניסה לכפרים בשטחים, דרך אותה ועלה לגג.
הכול התערבב לו. לאחר כל הזמן הזה הרגיש כאילו נכנס לתוך המיקסר הגדול שנקרא המוח שלו. פלשבק ממסיבת פורים בעקבות הבהוב מהיר של פנס. הוא נזכר בפורים לפני כמה שנים ואיך חש בכאב לידתה של אמו (חוויה הזויה למדי עליה לא אספר, לפחות לא בספר הזה) ואיך בפורים, שנה לפני האירוע הזה, בכה כמו תינוק. הגלגל מסתובב. פעם אתה למעלה ופעם למטה. צחוק הגורל מול בכי המציאות. לפי ההיכרות שלי עם החיים האלה, אין דבר כזה חיים טובים או רעים, הכול בידיים שלנו. גם אם החלטנו להרים ידיים, עדיין זה בשליטה שלנו. כל מחשבה רעה היא שלנו ואין לה חלקיק קשר למשהו חיצוני. זה משהו פגום בנו הרוצה להשתחרר מהרגע הראשון שלנו על גבי האדמה. "אם היצרים" המושרשת בעומק התרבויות. מלמדים אותנו להיות תמיד לחוצים לגבי המחר, אך עקב הלחץ העז כשהבחירות נעשות הן מתקלקלות. אנו בוחרים אהובים לא אהובים, מקצוע שהוא לא מקצוע (בעיניי האדם שעובד בו), אך אין בי רחמים כלפי אלו ששמו לעצמם את המקלות בגלגלים ועכשיו מתפלאים. העולם ימשיך בשלו. היום יעלה, הלילה יֵרד, ואנו כאן, חשים קטנים, אך ענקיים, ועם כל יום שעובר אנו גדלים יותר ויותר. השאלה היא אם נשים לב שהגדילה הזו מובילה למקום טוב יותר או מתי נבחן את אמות המידה של התרבות שלנו. כמגדל בבל הכול ייפול, וכל הערים שלנו יקרסו לתוך עצמן. זה לא חזון אחרית הימים. זה מה שיקרה אם לא נשים לב מה קורה איתנו. אני לא בא להטיף. קטונתי. אני רק בא לציין משהו קטן מתוך הכלל. עתה הוא היה מנותק מעצמו וראה פרצופים גדולים נמרחים על פני החלל העירוני, אשר הזכירו לו את היותו מוזר ומעוות בעצמו. ולא ששכח את זה, אלא שזה יצא מהבעתם הריקה כלפי חוץ בתוספת רתיעה עדינה אחורה, בצירוף מעט היגעלות ממראהו.
בשלב זה אעשה משהו שעוד לא עשיתי עד עכשיו ואתאר לכם, הקוראים, את מראהו החיצוני. מבטיח שזה יהיה תיאור קצר ולא כמו תיאורו הפנימי והארוך, שהוא אחד הדברים המרכזיים בספר.
הדבר לא העסיק אותי מעולם, כי חוץ מאשר בתמונות לא פגשתי אותו בצורתו הפיזית, אלא רק את נשמתו. לפי התמונות הישנות שערו היה בלונדיני עם נטייה להתקרחות מוקדמת. מדי שנה נהג לשנות את צבע שערו, ובשנתו האחרונה הפך הרגל זה לחודשי. כשחזר מניו-יורק ארצה שער ראשו עדיין היה ירוק דשא יבש (משהו בין צהוב לירוק).
במקלחת בבית הוריו צבע לג'ינג'י, מעין כתום של מיץ תפוזים שהבליט את התקרחותו ואת נסיגת השיער המוקדמת שחווה. הוא הקפיד לגלח את פרצופו מדי יום, חוץ מאשר בתקופה האחרונה של חייו, לאחר שחזר ממרוקו. בלי כוונה ובלי לשים לב גידל זקן ואיתו קפץ מהגג.
אפשר להגיד שנוח להאשים, אבל מוכרת משקפי השמש, נהג האוטובוס, המפקד בצבא ואתם כולכם הייתם חלק מחייו ואינכם יודעים אפילו את הנזק שגרמתם ועד כמה אתם אשמים במותו של יוני, מותו הרוחני ומותו הפיזי המתנפץ על הכביש באלנבי, כמו מעשה קסמים מבלבל נעשה. הקסם התממש. חינוך שמחייב לצרוך אישור מהחברה גורם לבגרות מוקדמת, חסרת הבחנה וחסרת כל קשר לבגרות למען האמת. סוג זה של בגרות למעשה גורם לחברה מסוימת לברוח מהבגרות. בשם כללי זה נקרא "אנדרגראונד", שזה היה שם מאוד כללי לכל המסיבות, האנשים, הצבעים. בעצם, כל מה שהוא לא מיינסטרים, אוטומטית נכנס להגדרה הזאת.
אם נחפש סיבות למותו נגלה כי רוב המושגים בעולם ייטלו חלק באשמה, אך למען האמת יש אדם אחד האשם בכך, ואם היה פה משפט לאחר ההתאבדות, יוני היה אשם במותו של יוני.

ד"ר אל"מ (מיל.) משה אלעד הוא מרצה באקדמיה ומחוצה לה על מגוון נושאים, החל מהסכסוך הישראלי–פלסטיני ועד פרשיות שהסעירו את ישראל. הוא משלב ידע מתוך מחקר אקדמי עם שלושים שנות שירות צבאי, רובן ב"שטחים" ובלבנון שם שירת בתפקידים בכירים.

עוד על הספר

החודש ה-13 משה אלעד

 יוני |
יוני נולד בתל-אביב בשנים חסרות כול.
מלחמה שקטה שמכרסמת בלבבות התושבים, פיגועים כשהיה בתיכון, שכרסמו גם במספר התושבים. בצבא היה בצנחנים, בסיירת, רק כדי להוכיח שהוא טוב יותר. תמיד שאף להגיע להכי טוב, הכי גבוה. אבל הוא לא שאף גבוה, למעשה הוא לא שאף בכלל, כי בגיוס כבר לא היה לו אוויר בריאות, והוא כבר הרגיש שגם הדעת שלו תלויה על חוט השערה.
כל שהיה לו הן רק מחשבות ארוכות ומבלבלות. השאיפות היו של ההורים שלו. ניצוצות של היסטוריה, טנקים חודרים את שערי העיר, העיירה נשרפת על־ידי מוטות עץ בוערים, השערים קורסים, בעיקר חורבן.
חורבן שכן בלבו של יוני באותה תקופה. כמו ערים שנחרבו, שלוקח הרבה זמן להעמיד אותן על הרגליים מחדש, ולמרות השיקום והשחזור יש אתרים שהזמן לא יצליח להחזירם.
זמן לא מרפא הכול. יש פצעים שאפילו מלח גס ומאות ימים חשוכים לא יעזרו להם בתהליך ההחלמה, הם לעולם יהיו שם כצלקת, מצבת זיכרון לאתר שהיה, לפני המלחמה ההיא.
יוני היה שברירי מדי, מעין "מר גמיש" לכולם, נפגע יותר מכולם, כל מילה הייתה כמו חץ היישר ללב, כל מבט קר היה בעיטה בביצים. הוא לא מצא את עצמו, הרגיש נמוך, שפל ומלוכלך מדי בשביל הבועות שלכם, תלוי מתחת, בביוב של העיר הצוענית והעליזה שלכם.
לא חסרים קוצים בערים שנבנו פה, בעולם המודרני. לא הצלחנו להחביא מספיק את הטבע?
הלחץ בעולם החיצוני, לעומת השקט השורר מבפנים, הוא שגרם לבלבול. כולם ציפו למשהו אחר ממנו. אמרו לו שהוא יצירתי וטוב בכל-כך הרבה דברים, אך הוא כבר לא ידע באיזו דרך לבחור מפני שהיו הרבה נתיבי צד ודרכים ראשיות.
עומס עצום, אך הכבישים ריקים. כמו לפני פקק ענק באיילון או אחרי יום כיפור (כשכולם צריכים לחדש את מאגר החטאים שלהם מחדש), הדרכים היו ריקות מאדם או ממכוניות, אך היה מעין חוסר נחת גדול.
בדרך אל בית הוריו. כל-כך הרבה אופציות שונות.
לעטוף פלפלים בדרום או להיות פירט שעובר ממדינה למדינה, כמו ג'יימס דין של העולם המודרני. למכור ציורים בלונדון או לתדלק ליד הבית. הוא לקח לעצמו תקופה לסידור המחשבות והבלגן בחדרו, אך שוב ושוב תקף אותו הרצון העצום הזה לשתוק.
לשתוק! לא למען איזו מטרה של שלום עולמי. לא כדי לא לצרוח: "הפסיקו את הטבח בסוריה!" אלא כדי להחזיר את החשיבות למילים שלו, לאותיות שלו. לתת לדברים יותר משמעות וערך.
להרגיש? יוני הרגיש הכול. החשיבות העצמית שלו הייתה מוטלת תמיד בספק גדול. הוא חש כאילו כל חייו יכלו לעבור, חש שהוא לא הדמות המרכזית, ואפילו לא ניצב או הבמאי או התסריטאי. אולי בתור עץ. אבל זאת הייתה תקופה של בלבול, אך רגע!
נחזור קצת אחורה, כשלוש שנים קודם. אותה הרגשה. "אני בוגר, אני נעול על דעותיי ויודע הכול! - פאק יו." הלך לבקו"ם, ותוך יומיים בדרום החל להבין, החל ללמוד את החיים מחדש.
הצבא לא באמת שינה אותו. למען האמת, לא היה שינוי כלל, אלא שהצבא כמו פקח את עיניו מהעיוורון שהעמיס על עצמו כמה שנים קודם לכן. לקראת סיום השירות הצבאי פתאום נעמד עירום, ללא מסכות וללא תחפושות שחונקות אותו במקום להגן עליו ושלא נותנות לו טיפת אוויר. יוני החליט שהוא לא זקוק להן עוד, שמשחקי הפוזות שהיו בתיכון מיותרים כעת, הם לא בשבילו עוד. הוא החליט לצאת לאזרחות מגולף כמו עץ. מוכן לחיים? יותר בכיוון של בלבול מוחלט בין מה הם החיים ומה הוא המוות.
כל זה, נוסף לחוסר הביטחון העצמי שלו אשר נעל אותו, סגר עליו מכל כיוון. כל רעיון נמוג בעקבות חוסר היכולת לאהוב את עצמו. כל דבר נרצח בעזרת סכין המסכה ההיא, ואז, בין כל הרעיונות, הדהד הרעיון של נסיעה למרוקו לחודש של שתיקה במדבריות הרותחים.
כעת הדבר המרכזי שרץ במוחו היה לצאת מבית הוריו ולעבוד כדי לצבור מספיק כסף לטיסה למרוקו כדי לחזק את המילה שלו מול העולם, ואולי, על הדרך, החוזק הפנימי - שכל האנשים הסובבים אותו טוענים שעליו לחזק - יתגלה כצורך אמיתי. אך עכשיו הוא היה עסוק בחיפוש העתיד, בהבנת העבר ובניסיון לחיות את ההווה.
אני לא מנסה לגרום לכם לאהוב את יוני. זה פשוט מי שהיה, "טייק איט אור ליב איט". אל תסיקו שמדובר בבחור שהלך קפוט בגלל שעשה מלא סמים, כי זה לא נכון, אלו לא הסמים שהביאו אותו לאן שהגיע. זה בכלל לא גורם חיצוני. זה היה הקץ שלו. הוא פשוט ידע יותר מדי ולא הצליח להעביר את זה הלאה, אז הוא הרים ידיים.
עוד כשהיה קטן, אמרו לו חבריו שהרגישות הזאת שלו טובה, שהיא עושה את זה לבחורות וזה אחלה. בהמשך הבין שההתפרקות הנפשית התמידית שלו מול אנשים גורמת לו לצרות. זה לא באמת שינה לו אם זאת זקנה שמחכה איתו לאוטובוס, ילד בתיכון או החברה שלו. באותו רגע רגישות היתר הזאת הייתה סוגרת עליו. הרבה זמן הרגיש שהוא מתפורר, הפסיק ללכת למסיבות המטונפות של חבריו, הפסיק לצאת לפאבים נטולי רגשות ונעל את עצמו בקניון הפרטי שלו ששכן בראשו, בתקווה ששם ימצא נחמה, וסיפר לי שעשה זאת בידיעה שאולי זאת בריחה מודעת. הריצה שלהם לא נראתה לו מוצדקת, אז הוא פשוט ניתק את עצמו בצער רב. יותר מדי אנשים לא עוצרים לחשוב ולנפץ. לעומת זאת, גם האנשים שברחו להתבודדות ניו אייג'ית-רוחנית הגעילו אותו בצביעותם. אף אדם לא מתנתק מכל מה שעשה בעבר, לא בקטע של "אם אין עבר אז אין עתיד", אלא בקטע שזה אתה, כי לך קרו כל הדברים האלה ולא לאחרים. ה"מסע לחיפוש עצמי" הזה הוא מסע שלעולם לא יימצא בו משהו, כי כולם בעצם מחפשים את הדברים שיש להם בפנים, בין אם בחיי "סטלנות" בתאילנד או בחיים ממוסדים עם אישה שהם לא אוהבים.
הוא חש כמו חייזר כשאמרו לו שאהבה לא נוחתת כך סתם על גברים, שהטבע מחייב אותנו להתחיל עם בחורות בפאבים, ברחוב, במסיבות, בכל מקום, כדי למצוא את אהבת חייו. יכול להיות שיוני היה בעולם הדיסני שלו, עולם שבו קיימת אהבה-ממבט-ראשון שתגיע אם לא תחפש אחריה בקדחתנות מטורפת. אך בעולם שבו יש אפליקציה לכל שטות, ספרי עצות לכל צעד בחיינו וקואצ'רים שדואגים שלא נטעה וחס וחלילה נעשה משהו לא נכון (או לא מושלם לפי המערכת), בעולם שכזה אהבה ממבט ראשון אפשרית בכלל, או שהיא מתה בחדר הניתוחים הפלסטיים, מול איזו תכנית ריאליטי שבאה לשקף עד כמה הדמויות מגוחכות, כדי לבנות עוד תבניות וסטיגמות במוחנו?
אין לדעת מה הם מנסים לעשות, אך נשים לא יכולות להכיל את החוֹמרה של הגבר במערכת שלהן, וגברים לא מסוגלים לקבל את התוכנה הנשית. כולנו נועדנו לחיות בזוגות?
לרגע הוא הבין שלכל אחד הדרך שלו, ולא משנה לתוך איזו תבנית סיליקון קסומה ינסו לדחוף אותנו, החיים תמיד יזלגו על השיש. אף אחד לא יצליח לשלוט בנפש האנושית, לא משנה איזה ארגון או ממשל ינסו זאת. הנפש החוקרת לא תיכנע לתכתיבי החברה המנסה לגרום לנתק בין הרגש לגוף ולחיבור לדברים פיזיים בלבד, כמו להתאהב בכסף ובתכניות ריאליטי במקום לאהוב את הלכלוך שיש לה על הבוקר בעין. הרובוטיקה של האדם לעולם לא תכבוש את לבבות האנשים החושבים. את מחפשי הטרנדים, מחליפי הפרצופים, אפילו לא אזכיר כאן כי הם מבזבזים את הזמן, מפספסים את התמונה הגדולה. הייתי שם. אני יודע מה זה להינעל על סצנה כזאת או אחרת. בולשיט טהור. תירוצים וסיבות לקום בבוקר למי שמחפש בכוח ולא רואה שהחיים עצמם הם סיבה להמשיך ולחיות.
סליחה שברחתי מהנושא, זה עוד יקרה פעמים רבות בספר, מעין חוסר עקביות במטרה להעביר נושא עיקרי, שלעתים מתנתק לתוך הבלגן שיש בסיפור ובין רסיסי הדמויות.
בשלב זה אחזור לפן הצבאי בחייו של יוני. מבחינתו היה מוכן לעשות יומיות בקריה בתור פקידה, אבל הם לחצו ולחצו ובסוף הוא נכנע. כך הזמן התגלגל והוא הגיע לגיל שרצו, אכל מה שהאכילו אותו, שתה מה שפרסמו, והיה ממש גבר לפי הספר. אך היה לו, ליוני, משעמם לחיות ככה, ולכן הוא פשוט הפסיק לעשות זאת ועשה את זה בדרך שלו.
תחילה חסם לעצמו את הפה ואת האף בנייר דבק. מכיוון שכתב הרבה, אזק את עצמו בעזרת הכבל של האינטרנט וחיכה. בסופו של דבר נשבר, חזר להיות חלק מהם וויתר על השתיקה.
 
הוא כתב ביומנו: מנותק. חש כאילו יש לי גוף של בן 80 בתוך נשמה בת 20. כאילו עוד רגע גופי יכשיל אותי ואמות פה, בזה הרגע, פתאום.
מה יישאר? מה אני אשאיר אז? יהיה בכלל חותם כלשהו שהשארתי על גבי היקום העצום?
נראה לי שקפצתי מהר מדי לבריכת הנפש של יוני והדבר בלבל אתכם, הקוראים, אז נחזור לעבר שלו. עוד כשהיה ילד אהב יוני לקרוא סוגים שונים של ספרות. הוא נהג להיכנס לחנות ספרים ולבחור לו ספר לפי העמוד האחרון שלו. יום אחד שאלו אותו למה, לעזאזל, הוא עושה את זה, והוא ענה שהסוף קרוב ושהוא לא יכול להתאפק וחייב לראות אותו.
כשאמר את זה לפסיכיאטר שלו בצבא, הוא פירש את זה כנטייה אובדנית. הפרשנות שלהם הייתה שמתישהו יוני ייקח את חייו בידיו ויפיל את עצמו על החרב המסתובבת של החיים. וכל זה רק בשל הסקרנות הטבעית שלו לגבי סופם של ספרים. מי יודע, אולי הם צדקו. בינתיים נעזוב את הילדות של יוני כי מרכז הסיפור הוא בבגרותו, בשנות ההתמצקות של הנפש, הגיבוש והבנייה הבודדה של האדם כנגד פלאי הטכנולוגיה, לנגד חינוך הוריו.
הסיפור החל כמה שנים קודם לכן. נתחיל מהשנים החסרות שלו בעזרת זום-אין נקודתי שימקד אותנו לתקופה זו בחיי יוני. נתחיל בחורף בניו-יורק. חשוב לי להוסיף שאינני בא לעודד או לבקר, אני פה רק כדי לספר.
הימים היו תקופת הססנות ארוכה, דבר שהיה חזק בחייו של יוני, אך בעיקר בתקופה שלאחר הצבא התחזק החלק הזה והעמיק את שורשיו באישיותו.
יוני, כמו רוב החבר'ה הישראלים, חשב תמיד שהצעד הבא יעלים או לפחות יחליש במקצת את התחושה הזו, חשיבה המקבילה למשפט "הדשא של השכן ירוק יותר" וגורמת לישראלי, המשוחרר מהצבא לאחר שלוש שנים של עול ועבדות למערכת, להרגיש כי בכל יום יוכל לעשות משהו טוב יותר, להגיע למקום גבוה יותר. הדבר גורם לרוב האנשים לחשוב ולהעסיק את עצמם בצעד הבא. כך גם יוני. תמיד חשק במשהו אחר.
כשהיה בטיול אחרי הצבא בברזיל, העסיק עצמו בחשיבה על התואר במשפטים שרצה לעשות, ובכך פספס את ההזדמנות שהנופים והחוויות יחדרו - נוסף על רשתית העין והאוזניים - גם אל הנשמה, וכך החמיץ הרבה חוויות. כשהחל את לימודיו באוניברסיטה חשב על הצעד הבא. בעצם, רוב חייו עסק בתכנון הצעד הבא, וזה היה המניע להמשיך וללכת בדרכים.
זה גרם לכך שבכל פעם שחשב שהוא על דרך המלך, הוא איפס את עצמו וחיפש נתיב אחר, כי חש שהוא לא במקום הנכון. בהמשך, בניו-יורק, לא הצליח שלא לחשוב על הצעד המרגש הבא. מרוקו נצצה לנגד עיניו כחוויה שבה הוא יעשה ריסטרט למוח וכך ייפטר מהתלות התמידית בחלק הזה. ינתק את ההססנות הזו מלהיות הגורם המניע את חייו. ילמד להשתמש בו בחוכמה, ובמקרה הצורך בלבד. ישמור אותו בארון, מאחורי שמשת זכוכית דקה, "לשבור במקרה חירום".
שם, במרוקו, חש לראשונה שכמעט הצליח בכך, אך הדבר הוביל לפתרון אחר לגמרי, מוות מרצון.
באותו זמן מוחו היה מבולבל. כל דבר שהתחיל - לא חש את הצורך האנושי לסיים אותו. כאילו חי בצורה דפוקה למדי. הכול הכנה לחיים ולא החיים עצמם. כך פספס הרבה דברים בדרך.
תחילה החליף עבודות כאילו היו גרביים. אחר-כך עבר בין מדינות כאילו היו תחתונים, ובמקביל עבר בין בחורות, כאילו אין שום חשיבות לאדם שאיתו אתה ישן.
מכיוון שחש כאב ותחושת מחסור כללית, נולד רעיון הטיסה למרוקו, כדי להנמיך את הבלגן במוחו הקודח. אך העתיד זימן לו משהו אחר לגמרי.
אחזור לסיפור ולא אזרוק אותנו לעתיד. עוד בניו-יורק חש אי־ שלמות, אשר מאוחר יותר תתפרץ. הפתרון היה על הקיר, אחיי ואחיותיי. ניפוץ עצמי. כמו נביא המשקר לעצמו, הגל בסוף מתנפץ כמונו, לאט לאט אך בלי התרעה מוקדמת. בום!
יוני נפל בעצמו. סגד לעגל הזהב. כך היה סופו ומכאן אפשר להמשיך בסיפורו, החובק את סיפורו של דור הטראנס.
מינוח בעייתי, אך דור הטראנס טובע בעצמו, בתוך כוחו, כמו כל הדור. השייכות שלי רגעית. בסיפור יוני היה אורח שלא רצה לטבוע עם התרבות הדועכת. זאת לא התרבות, זה סגנון החיים, סגנון החיים שיהיה פה לנצח. הרוק'נרול תמיד היה השורש של כל זה, לפני ההיפים ואפילו לפני הג'אז של הביטניקים. המשמעות חלחלה וכמעט געשה. חיי לילה, אנשים צבעוניים, פורים ברעיונות מגוונים.
הרי כל הרעיונות הגדולים הגיעו בסופו של דבר מאנשים. הכול אנשים, על אנשים ועל נשים. זה לא אנשים יותר חשובים או חושבים. העולם התחלק לשניים מאז ומעולם: המתעדים והמתועדים.
הרעיונות, כמו מחלה, באות במכה. צרורות על צרורות של פתרונות לבעיות שכולנו חווים ביום-יום. כל אחד במקומו. יש הצונחים אל חומות ההגנה שלהם ומתבצרים בתוכן לאחר שגילו שהם לא מספיק חזקים כדי להתמודד עם עצמם, אך האמיצים עומדים ערניים ורק מחכים לגל הבא, יודעים שהוא יבוא. מבחוץ זה נראה קצת חסר תוכן ומלא סמים ומוזיקה רועשת, אך מלמעלה המראה מרהיב. בודדים בין ההמונים? GOD IS A DJ?
הקו השברירי שבין הגאונות לשיגעון הוא לא שחור או לבן, הוא מלא בקשת צבעונית ורחבה של שילובי צבעים. העולם המודרני גורם לנו לחשוב שהכול כל-כך פשוט: עושים תואר, מוצאים עבודה שמרוויחים בה הרבה כסף, מתחתנים, משפריצים ילדים בלי לחשוב פעמיים, ילדים לא מחונכים, מרדניים עד כדי חוסר תקשורת בסיסית, והילדים יבינו את הטעויות של ההורים, אך ירצו חיים כמו של הוריהם. באותה תקופה בדיוק יצא יוני מנקודת חשיבה זאת והחל בהתנתקות מהשורשים לצורך ריחוף, צמיחה עצמית, בנייה מחודשת של האני!
זה תמיד מגיע אל המוזיקה, הציורים, התרבות האמנותית של אותו עומק אמנותי. השיגעון?
אין תשובות עכשיו, אין מסקנות. זה מהיר מדי.
מקומות הנחת וה"הירגעות" הם מקומות הומי אדם, גברים שתויים וברמניות לבושות שמלות פרחוניות, לעתים פאבים בעלי מראה הייטקי כבד עם שורה מברזל בשירותים ומלצריות בחולצה צמודה מדי וחיוך ששווה טיפ, כדי שתוכל לשלם שכר דירה ועבור הסמסטר הבא. מועדונים גועשים, מצפים לאמן עם מזלג וסכין, מחכים לתקוע שיניים חדות בבשרו החם מלחות היתר שיש במדינה הזאת.
נוצר דור שיוני לא היה חלק ממנו. הוא חי במקביל אליו, עם נתק בין המודע לתת־המודע, בלי מקום ללכת, בלי מקום לחזור, רק ציפייה ריקנית לדבר הבא, לסגנון הבא, לדבר החדש!
לְמה אנו כמהים? לְמה אנו מצפים? זה כאילו שום דבר או כל דבר לא יגרום לנו סיפוק, כמו אוננות חסרת כל פואנטה או סקס ללא אהבה, שלאחריו אנו נשארים עם השאלה: למה?
פספסנו את הרכבת התודעתית?
זין על השאלות חסרות התשובות, מעכשיו רק תשובות.
לפני המעבר לאמריקה פינה יוני לעצמו זמן. רצון עמוק לטייל סביב העולם עטף אותו. להסתובב במקומות שונים ולחוש בתרבויות שונות. במהלכו של הטיול חסר הפואנטה הזה התנתק מההנאות הקטנות של החיים וחיפש את החושך.
הוא תכנן לרכוש מראות חדשים, אך במהלך הדרך, באיזשהו שלב, היכן שהוא, לא היה אכפת לו דבר לבד מלהיות רחוק כמה שיותר מישראל. פחד, אימה או טרור באנגלית אשר בא מהעבר. אך לעד הוא יאהב את המדינה בלבו, רק שעכשיו הוא קצת חושש ממנה, אז הוא החליט לחתוך מעט.
עתה נבצע ביחד קפיצה לתוך הבריכה של יוני, שהגיע לאמריקה בגיל 24 כדי לעבוד בעגלות כי חיפש תשובות, כי נמאס לו משאלות, ושם פגש את הדוד מאמריקה, זה שברח לתפוח הגדול, עזר לו להתמקם ומצא לו עבודה. יוני מכר תמונות שמן על בד וגר אצל הדוד בדירה, אבל אחרי חודש החליף עבודה ועבר לדירה לבד. טוב, לא לגמרי לבד, עם שותף שעם הזמן הפך לחבר טוב מאוד שלו. לאחר זמן ארוך החברה שלו, הטפילה, הצטרפה לדירה.
יוני נהפך שם לג'וני. כך נקראה החברה של השותף שלו, שהייתה מכה רצינית מבחינה רוחנית. בחורה בת 28 ששומעת בריטני ספירס והעבודה שלה היא הרכבת חוברות צביעה. בסופי שבוע הבחורה משתכרת ומכינה חוברות צביעה.
כל זה היה בסדר מבחינתו של יוני, אבל הסטייה הגדולה של הבחורה הייתה המקלחת. היא אהבה להתקלח 6-5 פעמים ביום. בגלל חוויית אונס מהילדות, משהו מוזר עם המציל של הבריכה בבית-ספר, היא הייתה חייבת תמיד להתקלח עם גבר, וכשסול, השותף שלו, לא היה, הייתה הטפילה מחייבת את יוני להתקלח איתה. סול, שפעם תפס אותם, טען שזה לא מפריע לו, רק שלא יזיין אותה. כאילו, בתחת מותר. היו הרבה צרות בדירה כי הבחורה לא עזרה להם בשכר הדירה, דבר שמאוד הקשה על שניהם. משרת הברמן של יוני והחנות חיות של סול גם יחד בקושי כיסו את ההוצאות שלהם, ועם הטפילה, שעשתה סכומים קטנים והגדילה להם את חשבון המים, היה להם מאוד קשה.
ליוני היה קשה, בעיקר מכיוון שחש כי חטא העגל חוזר שוב, אך בצורות שונות ומשונות. מצפות לנו סטיות רבות מדרך המלך, כמו שדים קטנים המצפים לשים לנו רגל ולגרום לנו לסטות מהדרך הנכונה. יוני מצא עצמו מנסה שוב לחזור לדרך האמונה ולהאמין לעצמו ולמילים אשר חשב ולעתים רחוקות גם אמר. בניו-יורק הוא מצא עצמו מבולבל מכל עגלי הזהב על צורותיהם השונות, ואז החליט לנסוע לשמור שבת בברוקלין אצל חבר של סול.
בדרכו, על אופניים ששָׂכר לפני השבת מחברת השכרה יומית של אופניים יד שנייה, לבוש לבן כמו יוצא למשימה מיוחדת של מסע פרסום של חברת קונדומים, דיווש מצד אחד של העיר אל צדה השני, דבר אשר כמעט גרם לו להתלכלך לפני שבת. בדרכו עבר על פני חנויות ענק ובניינים עצומים מהסוג שיש לניו-יורק להציע כל השנה, ושם לב שככל שהוא מתקרב לקהילה היהודית, החנויות הולכות ונסגרות, ופני השטח משתנים מצבעוניות של העיר שהחלה את הסופ"ש שלה לשחור ולבן של ברוקלין לפני שבת, כאשר הכול נעשה חפוז לקראת ההכנות לקבל את השבת לפי ההלכה. יוני לא עסק בהלכה בחייו, אך חש חוסר חיבור לאדמה ורצה משהו שיעזור לו להיזכר בארץ המובטחת, אליה חש געגועים חדים. בתפילת השבת מזכירים את השבת פעמים רבות. זה העלה בו את הכיסופים אל המקום שבו נולד ושממנו החליט לברוח, וחלק בו רצה לחזור.
יוני נכנס לבית החבר של סול, בחור ישיבה שומר ומאמין גדול בהלכה בצורתה הקשוחה, אשר לא מקבלת דעות שונות משלו. יוני, שלא חש בבית, החליט לקחת את עצמו בחזרה אל הבית אשר שכר לאחר המגורים אצל הדוד מאמריקה. אז הוא עבד כברמן בפאב מקומי קטן עם בוס גרמני. בום! אפיל עוד פצצה. ג'וני שלנו הוא דור שלישי לניצול שואה מאושוויץ, אבל זה לא הפריע לו, כי הגרמני הזה פתח את הפאב במטרה לשכר את החיילים האמריקאים שחזרו לחופשה קצרה מהקרבות, ובעצם היה יותר אמריקאי ממהגר רגיל.
בעודו מתהלך ברחובות ניו-יורק החל לחוש מוזר יותר מכפי שהרגיש בארץ. מעולם לא הייתי שם, אך הבנתי מדבריו של יוני שהכול שם גדול יותר, כלומר קנה-מידה שונה. רחוב בניו-יורק הוא כמו עיר בישראל, וכל ישראל היא כמו ניו-יורק, כל המזרח התיכון כמו מדינה באמריקה. יוני כמעט טבע מרוב מוצרים שניסו למכור לו בהתחלה, אך ככל שהזמן עבר, הוא חש יותר ויותר מקומי מנוכר, כלומר מצא את המקום שלו. זר, אך בעל אזרחות. מרגיש בבית עם סול והסביבה ואוהב את העבודה שלו. כל זה היה לפני שפגש בה, לפני שמבטו קלט את מבטה וראה שהיא כמו בוהה בו, בוחנות כל צעד שלו, כל מילוי כוס בירה וכל שבירת קרח במכונה מתוחכמת, תוצרת גרמניה. אגב גרמניה, יוני נהנה להסתכל מלמעלה, להבדיל מההסתכלות הגרמנית, הוא לא ראה אנשים מתחתיו. הוא פשוט אהב להסתכל כאילו הוא מעל. לא שיש משהו מתחת. צורת חשיבה שלא מגיעה ביום-יום, להיות חלק-לא חלק מהכול, חייזר או מהגר מתקופת ימי הביניים. בכל הכאוס הזה כולנו רצים ורצים ולא יודעים לאן, לעזאזל. אין כוח או איזה הורה מכוון? הוא חש אבוד לחלוטין. חייב להתאפס עכשיו. הוא היה יכול להמשיך ולהיגרר בין עבודות סבלות וגרירה, אך מצא אדם מושלם לתפקיד הבוס.
תוך כדי הליכתו נזכר בשלומי חברו, ואיך שבצבא, שם הכירו, הסירה הקטנה שלהם שקעה. צעקות באמצע הלילה. שיחה לא מתורבתת. כמעט עפו שם ניצוצות. אתה שמאלני, אתה מתנחל. פיצוץ אטומי היה על ההר בהתנחלות המיוערת הזאת, ולאחריו נותר רק שקט, הרבה שקט. לא שקט מהסוג של הבושה מהעירום הנפשי שהיה שם, אלא רק שקט שלאחר סערה, סערת רגשות. הקאה של כל העצבים ממעמקי הבטן וממשקעי המוח, ממעמקי התודעה במוחם הגועש-מתרגש.
אחרי הריב הם החלו לחקור זה את דעותיו של זה. לאט לאט. במשך חודשים ארוכים גילו עולם חדש ומופלא של שיחות עומק, שיחות על הדברים הכי רציניים בעולם במקביל לשיחות על הדברים הקלילים שבחיים, גישור בין העמוק לשטחי, דבר שגרם לשיחותיהם לעלות רמה אחת למעלה.
כשכמעט הגיע אל הפאב התמלא בתחושה האנושית, נרדף.
האדם לא חש מטבעו נבחן ונמדד לפי הידע שלו ומעשיו. זה משהו לא טבעי שקרה. סוג של התקדמות התחרותיות של האדם.
יוני לא ידע, אבל הוא נבחן תמיד. גם כשיצא למשמרת וחזר ממנה שיכור, אחרי שמילא את כוסותיהם של העוברים והשבים. למרות הבעיה השנייה שלו, החור בלבו, שנובע מתכונה נוספת - יכולת גמישות, שעם השנים נשחקת. יש אנשים שאיבדו אותה בגיל צעיר, והשבירות שלהם גדולה מזו של אחרים בגילם. יוני איבד את הגמישות. הוא היה כמו תפוח רך מדי שכל עלבון או לחץ מתמיד על נקודה מסוימת גרם לו לשבירה, שהחלה עוד בצבא. אבל הסדק גדל כשאהובתו שרונה עזבה אותו חודש לפני שהשתחרר מהצבא. החור נוצר מהבדידות ומהניכור שיוני חש בארץ פעם אחרי פעם. גם אחרי הטיול הגדול שלו לאחר הצבא הרגיש מנותק, תלוי.
יוני חש באופן מתמיד כאילו חבל תלייה קשור לצווארו והוא הולך איתו, מושך אותו יחד עם הכיסא שעליו הוא עומד. הפחד מהגיל רדף אותו מאז ומתמיד, אבל מאז שחרורו מהצבא היה אמיתי מתמיד. בעצם, תמיד ידע שלא יגיע לזקנה, אז ניצל את החיים ברגע שהבין שהוא חייב להשתחרר מכבליהם, הפסיק לרַצות אנשים והתחיל לחיות איך שרצה באמת. את זה עשה יוני קצת לפני הטיסה שלו לניו-יורק. סיפרתי לכם על התחושה שהייתה לו שעוקבים אחריו, מה שיתברר כנכון באותו הזמן.
אנשים כמוהו אף פעם לא הסתפקו בעצמם, כאילו בתוך חלקי הפאזל האישי שלהם חסרה איזושהי חתיכה חסרה, שנמצאת רק בפאזל האישי של אדם אחר, וזה תמיד גרם לבעיה בפאזלים הזוגיים שלו. הרכות בנפשו גרמה לו להיות כמו נחש שאוכל את זנבו. העניין הכשיל אותו כל חייו והביא לריקנות הזאת, שאכלה אותו מבפנים.
הוא הרגיש את הדם מטפטף על החלק החיצוני של היד מדי פעם, כי פחד לעשות לעצמו משהו. הוא אפילו פחד מדם, אבל ההרגשה המתיקה את העצבות שתקפה אותו ועזרה. המחשבה שהוא יכול לפגוע בעצמו כדי לפתור את הבעיות הרגיעה אותו.
כמו סרט שהסתבך, כל יום נראה לו מיוּתר יוֹתר מקודמו. ללא החלק החסר הכול התבלגן אצלו בראש, וכל האלכוהול, הבחורות והסמים שבעולם נראו לו פתאום כפני הבעיה, ויום אחד הפסיק לשבוע לתקשר עם המין הנשי, פחד מהקור ההוא.
סול והחברה שלו טענו שהוא לא מחפש במקומות הנכונים. הוא תהה מהם בכלל המקומות הנכונים ומה יכול לפתור בעיה כל-כך גדולה, ושבר את בקבוק הוויסקי הריק שהסתובב איתו. מהרגע שהגיע אל מוחי, אני אבוד בגוף הזה, אמר יוני, עד שהדברים ייכתבו במלואם, ואתה, כלומר אני, אדאג שאף אחד לעולם לא ירגיש כמוהו. הוא הסביר לי מה קרה: "הם מילאו אותי באימה וברצון לרצות אותם, עד שהכול ברח מכל הכיוונים ואיבדתי את האור בקצה, הפסקתי למצוא סיבה לכול ולאט לאט מצאתי פתרון אחד," עליו אספר בפרק אחר לגמרי.
במכתב שמצאו החוקרים בדירתו נתגלו דפים ובהם תכנית מפורטת של מותו, שתכנן זה זמן רב, וכן כמה דרכי התאבדות ולידן V או X. הוא כתב גם את הסיפור שלו בקצרה, סיפור על אדם עם קוטג', אישה וכלב, שלא מצא את מקומו בחברה. אדם שלא ישב על הכורסה מול המסכים המרצדים, זבל אנושי מולו. אדם שהכול אצלו עד הסוף, והסוף של יוני כנראה נכתב מזמן כמר במיוחד. בסוף, כמו בהתחלה, יוני לא ידע לדבר, לא הבין מה שראה. היו לו כמה שנים שלא היה מסוגל לעשות דבר, חוץ מלחשוב, ומזה כבר היה לו יותר מדי. מחשבות הן כמו תולעים, אמר לי, הן אוכלות אותך מבפנים עד שהן מגיעות אל העצם או אל הלב, ואז מתחיל הכרסום של האני העצמי שלך. ליוני זה היה נורא, עינוי ארוך שלא יכול למנוע על ידי ניתוק עצמי או אפילו לברוח מהתקופה הרעה שהייתה לו לפני אלנבי.
אבל באותו שלב הוא היה שבור ומרצד בניו-יורק, וכשעבד בפאב ENMY, נבחן על ידי ג'סיקה, מלצרית ב"ארומה" ניו-יורק ששמה עין על הבחור וחיכתה לרגע הנכון לשתות את דמו, לא במובן הערפדי, אלא במובן האנושי של המילה. יש אנשים שהם שותי דם, לא פיזית, אלא שותי רגשות ותחושות, אלו הסוג המסוכן ביותר של אנשים, במיוחד נשים. לא שיש לי בעיה עם נשים, ממש לא, הבעיה היא השילוב בין ההורמונים הנשיים ושתיית הרגשות.
מחשבות הן כמו נמלים, אמר לי יוני, הן בונות להן קן קטן במוח, מכריזות על מלכה. מחשבות עצובות הן כמו נמלים אדומות, שבילדות קראנו להן נמלי-דם. הן יונקות דם ומטפסות אל הקן, משתלטות עליו ומוצצות את כל התקוות והאופטימיות שיש במוחנו, המלא במחשבות שונות.
אבל יוני לא ידע על הדברים שעמדו לקרות. הוא עדיין היה עסוק בליקוק עצמי, כמו כלב שמתנתק מהסביבה כדי לנקות את עצמו ולא שם לב לכך שהוא עומד במרחק נפילה לתוך ביצה מלאה בבוץ.
הוא היה מסוכסך עם עצמו, עם הבורא ועם היקום, וכבר לא ידע עד כמה נמוך המצב יידרדר, אז במקום לתקוע מקל בגלגלים של עצמו כדי לעצור את הדעיכה והנפילה הכואבת הוא מצא מקבילה. הרי התאבדות היא לא פתרון. קפיצה לרחוב מלא במכוניות ובפרצופים שונים וכאוס לא יכולה לפתור לך את כל הבעיות בעולם. דבר כזה יכול ליצור רק עוד בעיות ועוד משברים לאנשים שאהבו אותך ולאנשים שאהבת. התאבדות היא לא פתרון או דרך, היא קיצור דרך לאנשים פחדנים, אלה שלא מוכנים להתמודד עם המציאות וחייבים לברוח אל ההזיה הרעה מכול (לא זאת שנגמרת לאחר כמה שעות). התאבדות היא הסם הכי קשה שתפגוש בו. הרצון להתאבד הוא ההתמכרות הקשה מכול, היא קץ לא אמיתי, פתרון עם ריח של גופה שקרנית ודם. התאבדות היא לא פתרון, היא קיצור דרך אל השקר, המוביל למקומות רעים ובודדים נוספים, כמו בית-החולים בפראג. שנים בחשכה הלבנה משלג, שחש ששום חימום ותאורה לא יילחמו בו, כי החרא הזה מגיע מבפנים וחוסם את כל החושים. לא משנה כמה תשקר לעצמך, יש כאן בעיה שאי־אפשר לפתור בעזרת פתרונות שקר, רק עם פתרונות אמיתיים. כל אחד והפתרון האמיתי שלו שמתאים לו. אם הוא מגיע ממקום של פתרון ולא ממקום של בריחה, הרי הוא הדבר הנקי ביותר בעולם, יותר מכל ורד חדש שצמח בגינה, אך לעולם לא יותר מתינוק אחרי מקלחת.
על מרקע הטלוויזיה המטפטף טיפות מידע זול וזמין נראה ילד בן 9 שכבר סיים בגרות במתמטיקה חמש יחידות וכבר הוא חלק מהמירוץ. חולם על תואר בפיזיקה ומרוויח 3,000 שקל בשעשועון זול. יוני מלא חמלה אליו, אבל רוצה לבכות מכך שאף ילד לא טעה בשאלה על מייקרוסופט, ומכך שאף ילד לא צדק בשאלות על דברים שקרו טרום לידתם. אולי יוני פתטי, אולי הוא רגיש מדי, אבל לא היה לו מושג איך לשפר את עצמו בלי לשנות את עצמו. מילאתם אותנו, פוצצתם אותו בכל זה מבלי להכינו מראש. עטיפות של פלסטיק משומש בשביל מתנה חדשה. יוני לא ידע איך חוזרים אחורה, איך ניצלים, מתפכחים, איך הוא חוזר לאהוב את עצמו כמו ילד קטן שמשחק בחול.
הילד בטלוויזיה היה מלא בעצמו. גם יוני רצה להיות אחד כזה, שלא מכניס את עצמו לפינות האפלות יותר במוחו. כאלה בהן אתה מפחד שיקפוץ עליך הומלס ויגנוב לך את העוגיות וישפוך לך על הראש נסטי. הוא זכר את הפרטים הקטנים והלא חשובים, אבל מהקשר הארוך עם שרונה זכר רק את שמה ואת תאריך הלידה שלה. כך היה לגבי כל דבר שלא נגמר טוב. הוא שכח אותו לגמרי.
ילדותי מעט, אבל זה יוני. אפילו אם היה יום ממש כיפי, לא משנה איפה, בכנרת או באמסטרדם, הוא לא זוכר, כי היה ריק מטופש שגרם לו להתנתק. ככה גם לגבי קשרים עם בחורות או חברים מהעבר: ברגע שקרה משהו הוא לחץ על כפתור השכחה, ובום! נעלמו הזיכרונות. בסופו של דבר מה נשאר לך? רק זיכרונות וסיפורים, וליוני, סליחה על הבוטות, לך תזדיין, אין את זה.
את בית הספר היסודי שכח בגלל האלימות, את התיכון - בגלל הסמים והמשטרה, חלקים מהצבא - בגלל שפשוט נמאס מהכול. כבר דרכת את הנשק ואז קיבלת טלפון מקרנית ומבעלה, אז לא עשית את זה. המבט של ג'סמין מפני שברחת ברגע שגילית שהיא קצת מסובבת, ולא נזכיר את כל הזורמות מהערים האותנטיות-פלסטיות, שהלכו לדפוק את הראש בעולם הגדול, שפגשת בדרך, ואפילו ריח בושם או שמות אין לך אחרי לילות שטופי זיעה.
הזיכרונות כבר היו קבורים בתוך התכריכים, נשאר רק לזרוק את הגופה המתוסכלת והרזה מדי שלך לתוך הבור, לכסות בחול, לשים קרש עץ עצוב עם שמך חרוט עליו, לקרוא למשפחה המנהלתית ולכמה חברים ואקסיות, ובום! תמו חייו של יוני.
אך הוא נתן לעצמו עוד צ'אנס. תמיד התאכזב מהנתק שלו מהמירוץ, מכך שכולם לא רואים מה קורה להם. מרוב ריצות הם שכחו ללכת. אחרי הצבא הם טסים לחו"ל כדי ללמוד ללכת וחוזרים שוב לריצה התמידית, ובין האקדמיה לילד השלישי הם שוכחים מה הם באמת רוצים להיות. יוני לא יכול להסביר להם שמצא פתרון לכל זה, אז הוא סיפר לי, ואני אחלוק זאת איתכם. יוני לימד אותי את שיטת הניפוץ העצמי. זה לא ספר הדרכה לחיים טובים יותר או איך להיות מרוצים מכל הרפש שצף בעולם, אבל זאת התרומה הקטנטנה לעולם מיוני:
המדריך לניפוץ עצמי:
קודם כול, הכול בבום. שום דבר לא נכתב או מוקלט, חברים, וזה בערך החוק היחידי כשאני חושב על זה.
1. קמים בבוקר, עושים את הפעילות הרגילה שלכם (לשתות קפה, לצחצח שיניים או לעשן בסדר שלכם ולפי רצונכם, אף־על־פי שאני ממליץ לצחצח שיניים תמיד).
2. לוקחים את כל מה שאתם חושבים על עצמכם (לרוב אלה הרבה דברים, אז זה יהיה די כבד מבחינה נפשית. הביאו כוס מים או מיץ חרגולים מצדי, רק שיהיה לידכם משהו לגרון), ומנתקים את כל הדברים האלה בבום, וזורקים את העוגן מהספינה הרגשית שלכם אל הלא נודע. הכי חשוב זו הפתיחות. אם עשרות שנים חשבת שאתה סטלן וגילית שאתה בעצם איש עסקים מפולפל וממולח מבפנים, שמוכר אחלה אוהלים אינדיאניים עטוף בשרוואל וחולצה שאתה ציירת, אז לך עם הדברים עד הסוף.
3. הניפוץ העצמי הוא לא חוויה רוחנית או איזה ספר הדרכה מטומטם, כי אני כבר לא חי, רק ממליץ לכם לעשות משהו שאם הייתי הולך איתו עד הסוף, הוא היה משאיר אותי יותר מאושר ובחיים. אירוע הניפוץ, לדעתי, יכול להתרחש בכל מקום, לא בהכרח במזרח או בבית הכנסת ביום כיפור. כדי לגלות את ה"אני" תצטרך לשבור את ה"אני" הנוכחי שלך, ובכל פעם שאתה מרגיש שאתה לא מרוצה ממנו, תחייך לעצמך. סליחה על לשון הזכר, כן? תנפצי את עצמך בתוכך, ומהנקודה הזו תבני מחדש את הכול. אומרים שהאנושות לא מנצלת עשרה אחוזים מיכולות המוח. מחקרים אמרו, לא אני. לפי דעתי השאלה היא: כמה מעצמך אתה באמת מנצל? כמה זה באמת אתה ולא מחלות החברה המודרנית?
4. לאחר התהליך מגיע שלב ההרכבה. הוא די אישי לגבי כל אחד. זה השלב שבו אתה בוחר לעצמך את הדברים שתרצה להשאיר כחלק ממך ואת אלו שאתה זורק, מעין קולאז' כמו בגן הילדים מחתיכות של בחורות מהעיתונים. זאת הנפש שלך. תעשה בה מה שאתה רוצה והכול לגמרי חדש. רק בקשה אישית מהקורא, כן? תעשה לי טובה ותעשה את זה כמו שסינטרה אמר, בדרך שלך. בהצלחה במציאת עצמך!
יוני ידע לדבר ופחות לבצע. באותו זמן היה יוני עסוק בחוסר הידע, במצב הפוך לחלוטין מהניפוץ העצמי. מילא את עצמו בשטויות, בעיקר במה לעשות עם ה"טפילה", החברה של סול, השותף שלו. לפני שעברה לגור איתם הקשר ביניהם היה טוב יותר. כשלא עבדו, היו יוצאים ונהנים ממה שיש לעיר הזאת להציע. "היא שינתה אותך," כך תמיד אמר יוני לסול. ה"טפילה" הייתה כמו קופסת סיגריות חדשה, עם ניילון וציפוי הכסף המחורבן הזה, אבל עליה לא הייתה אזהרה. בתיכון אחד לקח חתיכה ממנה, ואז באו השאר, ולאט-לאט היא מצאה את עצמה ריקה מתוכן. אל סול היא באה כדי שימלא אותה, אולי ילד יעניק לה משמעות חדשה לחיים.
היא הייתה עם 20 בחורים ולכל אחד היה חיסרון אחר, אבל כשהייתה עם סול, והוא בגסות רוח גמר לה על הפנים בפעם הראשונה ששכבו, היא הבינה. זה מה שהיה חסר לה. ה"טפילה" וסול הסתדרו מצוין, וגם חברת המים הרוויחה מזה.
למען האמת כולם, חוץ מיוני, הרוויחו מזה, אבל סול כבר הרבה זמן לא היה באמת חבר שלו, אלא רק שותף לדירה, ומאחר שבחודש האחרון הכפיל את המשמרות שלו ב"אנמי", אסף את הדברים שלו וחתך עם מכתב:
"סול אחי, אני לא יכול עוד, השארתי לך את שכר הדירה של החודש במעטפה ועברתי."
בראשו, אבוד בלי דרך הביתה, הדרך הייתה קיימת וברורה, אך יוני הרגיש שמעולם לא הייתה אמיתית. הוא לא רצה לחזור. העולם גדול מדי מכדי לחיות במחוז אחד, במדינה אחת, על הכדור הזה, אז הוא ארז את התיק וביי, כדי לחשוב, כדי לחפש, מי יודע, אולי למצוא, אך תמיד להשאיר סימן שאלה בסוף.
אחרי סימן השאלה האחרון בדירה ההיא בניו-יורק הוא קרא בעיתון ביקורות על ספרים, סרטים, מוזיקה, תיאטרון וחשב: הכול מתרוקן, הדור גוסס, איבדנו את הצורך לחשוב? את היכולת ליהנות? מצד שני, אין קולקטיבי יותר, הכול אינדיווידואלי. הרגשה שנגעת במקסימום של ההנאה, ולשם זה לא יכול לחזור. זה יהיה בינוני, עוד מסיבה, עוד פאב, בולשיט כדי לא להשאיר את הנשמה משוטטת לה באפלה התרבותית הכבדה, בפחד מהגילוי שזה כל מה שהחברה שלנו עושה.
היא כמו בורחת אל מקומות חשוכים, מפריחה את השממה, כמו פחד ממפגש עם המראה, חוסר המשמעות האין־סופית. הנצחיות של המחשבות אשר מתנפצות על ההרגשה של חוסר המשמעות של המעשה. בום! פסיעות אטיות. הוא צעד בפעם האחרונה מאזור הדירה ההיא אל ה"אנמי", לא מוצא את עצמו בתוך ההמולה הענקית הזאת, הכל-כך אמריקאית. הרגיש שהוא לא יכול עוד עם ההרגשה הזאת. שאמריקה שורפת אותו מבפנים, מבלבלת אותו וגורמת לו לפעמים לשכוח מה הוא באמת רוצה. מחשבה ומיד לאחריה פעולה. הוא סגר את דלת הדירה בדרכו ל"אנמי", הצית סיגריה, אמר שלום לכמה שכנים שפגש והגיע לפאב, שיכר כמה זקנים בוויסקי זול שזרם בעורקיהם מאז 45' בערך, כמה בחורות שחוגגות מסיבת רווקות עם כתרי מלכות וקוקטיילים עם שמות טיפשיים למדי, אך בעיקר גברים שנראו כאילו הם מחפשים משהו, תמיד בחנו את הסביבה בעיניים, כנראה היו נשואים ופחדו שהנשים שלהם יראו כמה הם שותים ובאילו גסות רוח וטמטום אבות ילדיהן מתנהגים. ואז, בין כל העבודה המטורפת שהייתה לו באותו לילה והאווירה השמחה, ראה בקצה הפאב בחורה יושבת לבד על הבר, ועד כמה שזה נשמע אירוני, ג'וני שלנו זיהה משהו עצוב בעיניה.
זאת הייתה ג'סיקה. ג'וני בא להציע לה משהו לשתות, אבל לפני שהוציא את המילה הראשונה היא כבר אמרה: "שמעתי שעזבת את הדירה שלך, תוכל להיזרק אצלי הלילה אבל אחרי שתשתה איתי לפחות שתי כוסות מהוויסקי הכי יקר שיש בפאב שלכם." יוני נדהם ותהה מאיפה היא יודעת את זה, הרי רק לפני כמה שעות עזב את הדירה של סול ושלו, אבל חייך בתגובה והלך להביא את מבוקשה.
כשחזר שאל: "מה חוגגים?" בראשו עדיין חשד מפגיעת החץ הישירה שלה. היא ענתה בחיוך מהול בכישלון:
"את הפיטורין שלי מבית הקפה הנוראי הזה," אמרה כאילו היו מכרים זה שנים.
יוני קטע אותה ושאל: "איזה בית קפה?"
"ארומה, סוג של סטארבקס ישראלי, מצליח שמה, כושל פה, ניחא הסבל לפלסטינאים, אבל למה גם פה?" אמרה בתסכול.
פרט קטן שנשמט הוא מוצאה של ג'סיקה. למרות השם האמריקאי היא בעצם ג'סמין, פלסטינאית אסלית שהיגרה בגיל צעיר לדודה מאמריקה, סיפור מסובך כשלעצמו.
אח חובב ג'יהאד שהתפוצץ בתחנת אוטובוס ריקה בארץ בשנות ה-90 לאחר שהשאיר קלטת, אבל שונה מזו של המחבלים המתאבדים הרגילים שטענו שככה ישימו קץ לכיבוש. אחיה אמר שהוא יודע שמוות של אנשים לא ישים קץ להרגשת התסכול של העם בשלמותו, הוא עושה את זה פשוט כי לו אישית נמאס מלהרגיש בתחתית העולם, הכי קרוב לאללה, והוא כבר בחצי מהדרך לגיהינום, אז הוא חותך באמצע כדי להגיע יותר מהר ממה שכתוב בספר החיים שלו. הוא פוצץ את עצמו בלי קשר למצב הביטחוני, פשוט בום-טראח. סיים את חייו כשבאוזניות שלו נשמע מיד לאחר הפיצוץ "Non, Je ne regrette rien" של אדית פיאף. יופי של סיום. הבחור ידע לתת סיום הגון לחיים האלו, לעומת יוני, שהיה טיפוס פחדן ואפילו לאזור הבשר בסופר לא התקרב ופחד לראות איך חולבים פרה. אבל אלו הדברים הטבעיים שמהם פחד. היו לו בעיות עם קבלת דברים באותה תקופה. בנוסף, מאז מלחמת המפרץ, הוא פחד מאזעקות של רכבים, ובגלל זה לא יכול לעבוד בחניות עירוניות. אבל ההפרעה הגדולה שלו הייתה משב הרוח הקפוא שקיבל בכל פעם שהתקרב לאישה יפה. ככל שהן היו יותר יפות, ככה ליוני היה יותר קר. שבוע אחרי ששרונה זרקה אותי הוא יצא לדייט עם אחת כזאת. מאוד קרה. לדייט מאוד קר. כמעט קפא. אחרי שעתיים שבהן כמעט רצה להרוג אותה, היא דיברה על כמה התפקיד שלה בצבא מעניין, והוא רצה לצעוק לה כמה רע לו, והיא רק חישבה כמה קלוריות היה במילקשייק שלה וכמה, בעזרת דיבור ותנועות ידיים והקפצת הרגל השמאלית שלה, היא תצליח להשיל מעצמה.
אחר-כך, בדרך להוריד אותה בבית, עשה פרסה ונסע לים והלך עם הטיפשה בחול שמילא לו את הגרביים.
הם הלכו לכיוון הסוכה של המציל. היא הסתכלה עליו במבט זגוגי. הוא כל-כך רצה לנקום, אז הוא בזבז שעה מחייו איתה בסוכה של יעקב המציל, שהשאיר את המפתח למקרה חירום מתחת לשטיח "ברוכים הבאים". כשהתחילו בהתפשטויות והסרת הגרביים עם החול נזכר שאין לו קונדום ואמר לה שהוא כבר עירום וגם היא. הוא ראה פיצוצייה מנצנצת והיה מוכן ללכת אליה עירום. כבר ראה אותו עומד בקופה עם זקפה, בקבוק יין זול וקופסת קונדומים, אבל התברר שהיא הייתה בתולה, לא רק טיפשה, אז שעה הם שיחקו ובסוף הוא גמר לה על החזה, הוריד אותה בבית ונסע לחבר, שם הגרגרים בקפה שקעו וגם השמש, והוא נרדם.
כשקם הלך לקניון וחיפש, כמו בכל יום בחייו, אחרי הלא ידוע.
אף פעם לא היה במרכז הסצנה, תמיד מהצד, יותר כמו ניצב. המשחקים האלה בין הקור לחום, אור וצל היו האהבה שלו. הכי חי ובו זמנית הכי מת רדפו את יוני באותם הימים. הוא ידע שאין להחזיר את הגלגל לאחור, ובו זמנית כל סיבוב חדש נראה כמו אשליה של הסיבוב הישן ההוא, כמו לתת גז בניוטרל, בירידה.
החיים שלו היו חסרי שליטה. התעסקות בבורא לא עניינה אותו במסעותיו בעולם. הוא ראה דברים יפיפיים, אם נוף מדהים או שכונת מצוקה עצובה שהחזירה אותו לדרום תל-אביב המוכרת. גם יופי הבחורות הדהים אותו, אך ברגע שיצר איתן קשר, סיפר את סיפורו ונפתח אליהן, כעבור שבוע-שבועיים הן נראו לו ריקות מתוכן והוא אפילו לא רצה לנסות ליצור איתן ביחד סיפור. אף אחת מהן לא יכלה לסחוב את מטען החיים שלה ואת זה של יוני על הגב שלה.
קרו ליוני כמה אירועים שלא הצליח לשכוח.
כמו הפעם ההיא שפישל והם כל-כך רבו, עד שתקע לעצמו מברג ברגל ורדף אחריה שטוף דמעות ודם. אני הרגשתי את הדמעות על הלחי ואת כל התסכול ההוא שחש ודיבר עליו, אך איש לא הבין לְמה באמת התכוון, כאילו חייו הפכו למסע לא ברור בחלל. החיים שלו סרט ארוך חתוך בחלומות. היא רודפת אותו, מנסה לשגע אותו, מנסה להחזיר אותו אחורה. בשיניים חשופות מנסה לנשוך אותו בצווארו החשוף. מפוחד ומכוסה זיעה הוא קם ומנגב את הפנים. רק חלום. שטויות שמרחפות במוחו ומבלבלות בין רצונות למציאות. "עתה אני חזק יותר," הוא מלמל לעצמו, "לא אשליה או הזיה. לעולם לא אתפתה לעשות צעד לאחור, אל העבר החמים, כי הוא כמו חלום מתוק." במצבים כאלו הוא שואל את עצמו בשביל מה לכתוב ואז נזכר שזה באמת עוזר לו, מפרק אותו לרסיסים המביכים שלו, קורע אותו לפיסות בשר, מדמם דיו על הדף, מחזיר אותו לאנושיות שבו, וזה חיובי ומציאותי לאדם כמו יוני, כמוני. מציאות חשובה לאדם כמוני כמעט כמו ההזיה. המציאות מגיעה לא מסוננת. בלי פילטרים מיותרים של צנזור של החבר'ה, בלי פברוקים שלהם. עירום מוחלט של תחושות, מראות, ריחות, טעמים - המציאות.
נחזור לסיפור שלנו ונעשה שוב זום-אין לענייני היומיום עם ג'סיקה.
יוני שלנו לא הכיר את ג'סיקה, ובטח שלא את ג'סמין וסיפורה המשפחתי, אך גם היא לא הכירה את יוני. היא הכירה את ג'וני - הדמות האמריקאית המוצגת כישראלית. באותו רגע הוא נדהם מהביקורת שהעבירה הבחורה האמריקאית. הוא חשב שהיא נגד המקום שבו עבדה, ועוד בגלל הזהות הלאומית של המנהלים, אז תקף: "מה זאת אומרת סבל? איך את יכולה להעביר ביקורת על מקום בו לא היית מעולם?" ג'סיקה קרצה. שתי הכוסות ירדו בגרונם. תוך כדי הדלקת סיגריה כועסת ומנוכרת אמר: "סבל זה לא המילה הנכונה למה שקורה שמה, תסכול ממצא את הסיפור הארוך. הם חפרו לעצמם את הבור. סבל זה תקציר של מקום אחר לגמרי, שאותו יצר יצור גזעני, מכור לספידים עם זין קטן, שגרם למוות של מיליונים בעזרת המחשבות המגלומניות שלו ולא לטובת העם שלו."
יוני סיים בנשיפה את הכוס השנייה שלו. ג'סמין הגיבה: "שמעתי עליך. לוחם בסיירת מובחרת, צנחנים, ג'וני מנדלבוים, או שהיית מעדיף יהונתן שלמה מנדלבוים, בכל זאת עבדתי במקום מפגש של הרבה ישראלים עם פה גדול מדי והרגלים רעים. עקבתי אחריך." היא הזמינה לעצמה בירה והחלה לספר את סיפורה בקצרה. כשהבין יוני שהבחורה יותר מהגרת ממנו, החל לסגור את הבר. לאחר קיפול זריז חתכו אליה הביתה, שם הראתה לו את המיטה השנייה.
הבחור עם הברט המיושן והמבטא הגרמני הכבד קרא ליוני מקצה הפאב, שהיה לקראת סגירה. אנשים בקרקעית של תחתית כוסות הבירות שלהם, אחרון היסודות הכימיים נפלט מהם בנשיפת סיגריה בודדה. כולם רדומים. הוא מבקש מיוני את "מקי סכינאי" בגרסה הגרמנית-מקורית של השיר. יוני מחייך ומפעיל את הגרסה של אריק לביא בעברית. עכשיו בא הזמן הריק הזה לפני, להקת ביניים להעברת הזמן שבו כולם מחכים שייגמר השיר ותוהים למה הברמן מחייך בכזאת שעה. הוא שיכור? והנה מתחיל הביט של הבס העצום שפותח את השיר, וכולם תחילה מפוחדים, ואז קולטים את האירוניה, שיר גרמני-אסלי שמושר על ידי זמר עברי. הם מבקשים חשבון, כי ראו זאת כרמז ללכת הביתה, אל המיטות החמימות שלהם.
לאט לאט האורות מכובים.
הרגעים המרגשים האלה, לפני הגעה למקום, אחזו בו. הוא הרגיש כאילו הרכבת בתהליכי עצירה והוא יגיע אל מקום יעדו, הארה?
שעון מעורר.
למעשה הם ישנו יחד על המיטה שלה. כשקם בבוקר מצא על השידה ליד המיטה פתק ממנה. הלכה לחפש עבודה חדשה. למטה כתבה "אנא בחיבק" בערבית. יוני לא הבין, אז בדק במחשב ונזכר שהמילים היחידות שידע בערבית היו בצעקות בחשכה. כשגילה את משמעות המילים חזר לישון.
מערבולת רגשות. כמו להיות כלוא בחדר בעיר זרה, 12 שעות שינה, 12 שעות זומביוּת מוחלטת.
שוב הוא פחד שמתוך המערבולת הזאת יקבל בחזרה סחרחורת של רגשות. למען האמת, הוא פחד להרגיש שוב את אותו דיכאון עמוק. הוא חשש שהמקום שבו היה עדיין חלק ממנו רק יחלחל ויבוא, אז לא הרשה לעצמו להתאהב. זה לא שהיא הייתה נקייה מבעיות, אך לעומתו היא נראתה כמו טלית שכולה תכלת. טוב, זה קצת בעייתי עם הגנים שלה, הממ... כאפייה נקייה מצבעים הולם יותר.
החשש לחזור למרות כל הרגשות האלה רק הדגיש לו שלא יחזור על טעויות העבר, כי הרי אי־אפשר באמת להתחיל מחדש, כי יש צלקות מימים קשים במעמקי הנפש.
הוא ידע שזה לא מפריע לה, אבל פחד להיסחף לתוך זה. מה זה ה"זה" הזה בכלל? הוא לא רצה שוב ללכת לאיבוד ביער, לא רצה להיות אותו זאב ערבות שהיה כמה חודשים לפני שפגש בה, אבל הוא חשש וידע שהדברים לא נמחקים ושהתקליט ממשיך לרוץ ואיך אפשר לחזור לאחור כי הזמן עובר, אבל לא באמת מעביר את התקליט לנקודת האל-חזור.
כל נשיקה, כל זיון, כל דבר מושך את התקליט לאחור, כמו מסיבה שלא נגמרת. והזבל ממשיך לעלות על גדותיו עד שאתה מוציא את כולם החוצה ומנקה. אחרת לא יהיה נקי, ועד שלא יהיה נקי אי־אפשר לעשות אפטר.
כל לילה, כל הלילה, הוא חיפש את הדבר הבא. אחרי שנה עבר לחפש את הדבר הבא. בסוף מצא את השקט במרוקו, אך הנפש כבר הייתה מותשת.
יוני גר עם ג'סיקה תקופה לא ארוכה, אך משמעותית. היא גרמה לו לחשוב אם באמת הוא רוצה לחזור לארץ, רעיון שהדהד במוחו מהשבוע השני של הקריירה שלו כברמן.
הוא פחד. מהכול. פחד מהמכה שהניח שתבוא, כי היא חייבת לבוא, אז חייבים להיזהר. חש כמטורף שעוצר את עצמו, מטורף מרוסן שחשש להיות הוא עצמו, חשש להראות מי הוא באמת, בעיקר לה, כי הכול היה כל-כך פתוח וחלק, הכול הלך טוב, אז "כבדהו וחשדהו"?
הוא מאוד העריך את החוסר באוויר מת ביניהם.
עד כדי כך העריך, עד שהיו מסתובבים ביחד כל הזמן, יוצאים יחד עם חברים ובכלל, לכל מקום ג'סיקה וג'וני היו הולכים יחד. אך גם אם הייתה קרובה אליו - מעולם לא ידעה מה קורה במוחו. היא התעלמה מהסימנים ומהרמזים שלו שהיו בדברים הקטנים. לא ממש קטנים. לא כמו קונספירציות על רצח פול מקרתני על ידי ג'ון לנון. משהו הרבה יותר ברור. לא האמנתי שהיא לא שמה לב לרמזים שלו. כמו בסיפור ההוא שסיפר לי בלילה גשום. אף שמעולם לא הייתי בניו-יורק, הוא גרם לי להרגיש כאילו אני נמצא שם כמה חודשים, גר עם ג'סיקה וכאילו מחליף אותו.
הוא סיפר לי איך הם יצאו בשעות הבוקר המאוחרות מדירתה של ג'סיקה שבקצה השני של ניו-יורק ועלו על אוטובוס רועש לצד השני של העיר. איך, בינם לבין עצמם, התלחששו וסיכמו שכשהם חוזרים לג'סיקה, הם ייסעו במונית ולא יתפשרו על נסיעה באוטובוס באזור הזה בעיר. כסף בא וכסף הולך - כאב ראש נשאר שעות.
הם ירדו בתחנה והלכו לכיוון לא ידוע עם תיק קטן שהיה על גבו של יוני. המשיכו ללכת. עברו בשוק ועצרו לקנות כמה פירות וירקות. המשיכו לכיוון השמש הנמצאת בשיאה. לפתע ראה יוני מימינם מבנה שנראה כמו חורבה בבנייה, אז הוא הציע לעלות. עלו כמה דקות עד שהגיעו לגג של המבנה.
הוא וג'סיקה הסתכלו על הנוף האורבאני של מנהטן, פרשו שמיכת פיקה דקה וכתומה, הוציאו מהשקית שני תפוחים ירוקים כדשא והחלו בשיחה אוורירית על הימים האחרונים שלהם. תוך כדי שיחה יוני נזכר בדבר שהיה לו בכיס, הפרצוף של מרילין מונרו בצורת בול. הוא הוציא אותו מכיסו תוך כדי שיחה, חתך בזהירות את החלק העליון של פרצופה, חילק לשניים והעניק לג'סיקה רבע מפרצופה של הבלונדה המהפנטת ותפוח לעצמו.
יחד לקחו ביס מהתפוח העסיסי ולאחריו שמו את הבול על הלשון האחד לשני. תוך כדי לעיסה שאלה ג'סיקה: "זה חומר טוב?" ויוני ענה: "את זה נדע בעוד כשעה," בתוספת חיוך וקריצה בעין ימין.
במשך שעה דיברו על הציפיות שלהם מהעתיד, על אמנות, מוזיקה וסרטי קולנוע, ואז הפעיל יוני את הרמקול הנייד שלו, שבו קלטת אוסף משנות ה-60 מלאה במוזיקה איכותית המיועדת למצבים כאלה, וסיטאר המנוגן מהסוף אל ההתחלה (מהדברים שפשוט גורמים לדברים להיפתח במכה אחת משתקת).
לעשות אסיד בעיר לקראת הערב זו חוויה שונה ומבלבלת. זה כמו לבקר בעיר זרה עם שפה זרה. אתה שוכח רחובות וסמטאות גם אם זו העיר בה נולדת. סביבה אורבאנית פתוחה היא חוויה מאתגרת כשלעצמה, אך יוני החליט שזה צריך להיעשות במקום יצירתי ולא באיזה פארק כמו באמסטרדם.
יוני, שאהב אתגרים וסכנות, החל לעלות את נושא הקפיצה מהגג כצחוק. ג'סמין לא ידעה שהוא בעצם רציני עד מוות וכמה אמת החלטית יש במילותיו. היא צחקקה כשעשה את עצמו קופץ מהגג ובעצם ירד לפינה בה לא ראתה אותו. שניהם צחקו. הטריפ כל-כך טבעי ואמיתי עד שכל העיר נראתה מתחת למים, נמתחה כמו היו בתוך קליפ. הם חשו כשחקנים ראשיים בקליפ והחלו לרקוד. כשהמוזיקה חדלה, נשמעו צלילי הפתיחה של "דה יוניברסל" של בלאר לבקוע ממכונית שחנתה מתחת לבניין. הערב נכנס לתמונה. הם רקדו ואלס רומנטי כתלושים מהמציאות. כשהשיר נגמר יוני התקשר לסול ולחברתו הטפילה, כי נזכר שקבעו איתם דאבל דייט, במסיבה במועדון נחמד בעיר.
ג'סיקה ויוני ירדו דרך מעלית פועלי הבניין החורקת ותפסו מונית נהוגה על ידי נהג מונית הודי, שתחילה דיבר ברצף על קשיי היומיום שלו, אחר נכנס בשלווה לשיחת עומק על הסיבות שגררו את ראג'ה להיות לנהג מונית בערב ולמלצר במסעדה ביום. הסיבות שעזב את הודו היו ברורות לחלוטין, כי הכסף שעושים באמריקה ממכר לעומת האגורות המעטות שעושים בהודו. יוני הסתקרן לגבי השינויים שחלו בהודו מאז הטיול שעשה במהלך חופשת פסח בכיתה י"ב יחד עם נדב. ראג'ה אמר שיש מחזוריות קבועה, ושהישראלים חזרו להחריב את הפסטורליות ההודית בעזרת פתיחת עסקי פלאפל רבים ויצירת בעיות השקיה עקב ההרגל לחתוך חתיכה מצינור טפטפת בפארקים ציבוריים כדי להכין באנג מבקבוק משקה קל.
ראג'ה הדגיש שהיה גנן מטעם העירייה, ולפתע ירד ליוני האסימון, כי ראג'ה הציע לג'סיקה שאכטה מג'וינט עם ריח טוב ומתוק של משהו שגדל בצורה מושקעת וביתית, והבין במכה אחת איזה סוג של גנן היה בהודו וביקש שיוסיף למחיר הנסיעה את המחיר של 5 גרם מהדבר הריחני הזה. הם סיימו את הנסיעה בלחיצת יד זריזה, כי כמעט איחרו לסול ולטפילה שלו.
כשיצאו מהמונית זיהו מרחוק את סול והטפילה, שהיו לבושים בצורה בהחלט מוזרה באותו ערב. סול היה לבוש כולו בשחור כקברן בפולין, עטוף בחליפה שחורה ועונב עניבה שחורה, והטפילה הייתה לבושה בדיוק כמוהו, אך בהבדל קטן - בגדיה היו בצבע לבן. אמרו שלום, החליפו נשיקות חטופות על הלחיים והחליטו לשתות בירה לפני המסיבה, שם החלו שיחה שטחית על הימים האחרונים. ללא צנזורה אמרה הטפילה שבימים האחרונים היא לא מסופקת מסול משום בחינה, אפילו לא במיטה, שם מעולם לא אכזב אותה. יוני המובך החל להתלחשש בשקט עם ג'סיקה על המצב בארץ. זה לא עניין את הטפילה, שהמשיכה להתלונן על חוסר תשומת לב וכל מיני שטויות (שהם לא מבקרים את אימא שלה בכלל ושאר ירקות). לאחר שסיימו יצאו מהפאב הריק ועמדו בתור להיכנס למסיבה. מכיוון שסול היה דמות מוכרת בעיר, הם עקפו תוך שניות מעטות תור של כ-40 אנשים לפני שמישהו מהחבורה שתה שלוק ראשון מהבירה.
בצעדים כבדים פסעו לחשכה הכבדה בכניסה למועדון. בגלל הפליקר בכניסה למועדון הם כמעט נפלו, דבר שהזכיר ליוני שהוא על אסיד, ולפתע הרגיש שהוא בפריז בתקופת המהפכה הצרפתית. הוא נזכר מהר שאין מצב שהוא שם, כי לא היה אז טכנו ניו-יורק סטייל מסחרר ועמוק. הוא נזכר איפה הוא נמצא, ובדיוק אז החלו הארבעה בריקוד אינטימי עם עצמם, כל אחד בעולמו שלו, כאילו הגיעו בנפרד.
לאחר שעה נזכרו שהגיעו יחד, אך יוני איבד את שלושתם. לפתע שם לב עד כמה המועדון עמוק, הרבה יותר מכפי שחשב, כאילו יש לו כיס פנימי עם אורות צבעוניים נוספים ורמקולים ומוזיקה מדהימה. כמעט שקע פנימה ואז נזכר שזה מועדון ולא קערת פופקורן ואין בו חול טובעני. אי־אפשר לטבוע ואין לאן לשקוע. יוני שחרר דמעה דקה ובדל חיוך וחזר לרקוד עוד כמה שעות, עד שכוחותיו נמוגו והוא התעייף. כך גם קרה לכל באי המועדון. כולם חשו בעייפות ומצאו עצמם גוררים רגליים מחוץ למועדון בחיפוש אחר מונית. יוני עובד בבקרים, אז דרכיהם נפרדו, לא לפני שסול והטפילה נפרדו בנשיקה על הלחי והוסיפו הצעה לאורגיה, שנענתה בשלילה מהירה מצד יוני וג'סיקה. הם עלו על מוניות לצדדים שונים של העיר. יוני וג'סיקה עלו לדירתה של ג'סיקה ומיד שקעו בשינה עמוקה וקסומה.
כשקם בבוקר שלאחר המסיבה חש כבלון הליום המסתחרר ברוח, מנותק מיתר האנושות, לא מחובר אל הציוויליזציה האנושית. השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת, קצת לפני ארבע, השעה בה זקנות פולניות קמות משנת הצהריים שלהן, והוא רק קם משנת הלילה שלו. רוח חזקה נשבה, ומזג האוויר היה כועס למדי, כאילו הכוח האין־סופי של הבורא הרגיש את יוני ותפקד לפי מצב רוחו, המלא בקרירות מנוכרת של אדם שעוד לא הצליח לחזור אל חיי היומיום בתפוח הגדול אחרי הערב עם ג'סיקה והתפוח הקטן.
אגב ג'סיקה, כשקם היא כבר לא הייתה שם. הוא חשב שכנראה הלכה לעבודה. פתק קטן היה מונח על הכרית שעליה ראשה נח ושהייתה מלאה בריח שלה. "מקווה שנהנית אתמול, תיהנה בעבודה, אני יוצאת לשתות קפה עם הדוד שלי שהגיע לאמריקה," נכתב בכתב חלש ומבולבל למדי שסקרן את יוני.
יוני התמתח במיטה, פיהק פיהוק ארוך, החליף גרביים והסיר את החולצה המיוזעת מהשינה הלא יציבה שהייתה לו עקב מאות הנושאים המבולבלים שבגללם קם, כי היו יותר מדי לעולם החלומות והיה עליו להעבירם ממחשבה בדיונית לדפים על גבי דפים שהצטברו בקופסת קרטון גדולה, ששמר בעליית הגג, מתחת לפוסטר של דייוויד בואי.
יוני צחצח שיניו ולבש בגדים ארוכים כי היה לו קר, שם דיסק של הסמיתס' והתהפנט מקולו המלטף של מורסי, שתמיד ידע לגעת בפינות האפלות של נפשו ותמיד הוציא ממנו דמעות מלוחות. הוא הדליק סיגריה וחש איך המילים העדינות והרקע המוזיקלי הבשרני גורמים לעורקיו להתרחבות אטית-מזדחלת, איך השעות חולפות וכבר לא כותב מילה והדיסק נגמר.
יוני הפעיל את הדיסק מההתחלה, לקח בידו השמאלית עט והחל לכתוב, כמו מקעקע על דף הנייר המלוכלך משאריות חשיש מרוקאי שהדוד שלה הבריח לאמריקה מהארץ:
"אהבה היא הרגשה מופלאה. חבל שאני כבר לא מצליח למצוא את הרגש הנפלא הזה בי. חבל שמאז שרונה לא הצלחתי להרגיש כך שוב. חבל שמאז שעזבתי את הארץ אני רק חושב עליה ומתגעגע ללכלוך הישראלי הישן, לתחנה המרכזית הקולנית, לשוק הכרמל המריח מתבלינים ובייחוד לנתניה ביום גשום, כשהלילה יורד על העיר. פסטורליות ישראלית שרק אני הרגשתי ומעולם לא קראתי או שמעתי עליה. נתניה היא לא לונדון העצובה, עליה כתבו מאות שירים במשך עשרות שנים, או תאילנד המאושרת בקיץ, עליה כולם סיפרו לי."
השעה התאחרה בלי ששם לב. יוני חדל מכתיבתו. היה עליו ללכת ל"אנמי" מוקדם כדי לפתוח את המקום ולעשות סידור עבודה. הניתוק מהמציאות גרם לכך שבלי משים קימט את הדף לכדור נייר ושם במעטפה, שעליה רשם את כתובת דירתו הישנה, שבה אני מתגורר עכשיו עם משפחתי הקטנה. מצאתי את המכתב בעליית הגג. בעזרת דף זה הצלחתי להבין את התסכול העצום שיוני חש בניו-יורק מהעיר ובעיקר מעצמו. העובדה שמעולם לא פרסם שום דבר שכתב, זה שהתבייש בכתביו האישיים, זה שהתייאש לחפש את החלק שישלים אותו מבחוץ, כי מעולם לא הבין שהחלק נמצא בפנים. הוא ידע לדבר יפה ולכתוב יפה, אך לבצע מעולם לא למד. להטוטן אש מעולה היה, אך כשדובר בלהטוטים ללא אש ועשן, הוא פחד. פחד להיראות מגוחך ולתת את כולו. לא חשב שהוא באמת יכול להוציא משהו טוב מעצמו, והכי פחד להישאר להטוטן מטורף ללא קהל וללא חברים.
יוני נעל את נעלי הראד-באק החומות שלו ועטף עצמו במעיל העור השחור שלו, שכמו נוצר בשביל ימים כאלה. ה"אנמי" היה במרחק הליכה. למרות זאת הכניס את האוזניות ואת "ספייס אודת'י" של דייוויד בואי עמוק אל מוחו. שיר על אסטרונאוט המאבד קשר עם מרכז הבקרה, אך בעיקר מתגעגע אל כדור הארץ. אירוני, אך בדיוק כך הרגיש גם יוני, כמו אסטרונאוט שטס מישראל אל אמריקה ואבד בעיר הגדולה שכמו אכלה אותו והותירה לו רק מוח ששט בשביל החלל היוצא מהאטמוספרה, עד פיצוץ סופי של המוח לחתיכות.
השיר נגמר. יוני פתח את המנעול הגדול בתנועה מונוטונית. בפנים היה חשוך ומריח מסיגריות. יוני קיסס מהחומר שקנה אתמול מראג'ה, נהג המונית, גלגל והצית לעצמו ג'וינט מפואר יחד עם הכנת הפאב לפתיחה.
לאחר שעה ראשונה קשה למדי בפאב ושתי כוסות שבורות, החלו להגיעו חבורות מעטות. יום גשום באמצע השבוע. קהל השתיינים היה חד־גוני ומועט, מורכב בעיקר מתיירים ששמעו על המקום ועל המוזיקה האיכותית שבו, פרי מוחו היצירתי של יוני, שמילא את הפלייליסט בניל יאנג ובוב דילן.
לפתע הגיעו עוד קבוצות לא גדולות. הפעם המקום אוכלס בעיקר על ידי זוגות גברים שותי בירה אחת וזוג נשים שעפעפו לכל קבוצות הגברים מסביבן, ללא הבדל גיל או שער פנים.
יוני התעסק בעבודתו, אך הרגיש כמהגר באותו ערב ולא הצליח לרוקן את מחשבותיו. לא משנה כמה מהר עבד וכמה כוסות מילא ורוקן. כברמן היה מהסוג שכמעט לא שותה, אך כשזיהה את נדב מתיישב על הבר ממולו, ידע שיהיה חייב להרים איתו כוסית ערק לזכר הימים שלהם יחד. יוני התרגש כילד הרואה חבר מהגן בגן ציבורי. הוא קיבל אותו בחיבוק לבבי ומלא נוסטלגיה וסיפר לו שבדיוק אתמול נזכר בו בשיחה עם נהג מונית הודי.
נדב קטע אותו באומרו שבא לביקור קצר, כי שמע שיש ברמן ישראלי בפאב, צמוד לחנות שבה חברתו של נדב החלה מסע קניות מפרך. הם הרימו כוסית "לחיי העתיד" ונדב הזמין כוס הייניקן מיוני, שנזכר שיש לו עוד הרבה כוסות לנקות, לא כי היו מלוכלכות אלא כדי להשכיח את ההתרגשות שגאתה בו עת החל לשקוע בגעגועים אל הארץ. הוא הזכיר לעצמו שאין לו לאן לברוח, כי הקירות חוסמים אותו מלעוף. חש ניכור ותיעוב מן הלקוחות בפאב וחשב שהוא צריך לצאת לחופשה בקרוב, אך לא ידע להיכן. יוני המשיך למלא כוסות לפרצופים היושבים בחושך. לעבוד - יכול בהחלט להיות אקט מדכא, כמו שאתם לבטח יודעים מניסיון, אך לעבוד ללא סיבה - זה שובר ומרסק. יוני לא מצא סיבה לצבור כסף או לשמור אותו בצד ליום גשום. מרבית כספו הלך מאז ומעולם על הנאותיו הקטנות, פינוקים לנפש, אך מאז שגר בניו-יורק הפינוקים סבבו סביב נזק לגוף (סיגריות, אלכוהול וסמים). אמנם אהב להתנתק לעתים קרובות, אך לא נעשה נרקומן או אלכוהוליסט, אם כי לסיגריות בהחלט היה מכור. לעתים חשב על האירוניה בעשיית כל-כך הרבה כסף מדבר שכל-כך מזיק לאנושות, בעוד יש בעולם דברים פחות מזיקים שאינם חוקיים. חוסר ההגינות שיש בעולם הוא גדול, וזה החזיר אותו לטיול שלו עם מותבול לפני הצבא, לכך שרוב הטיול הסתובבו באותם מקומות, ובלי לשים לב מצאו עצמם בין הטבע המדהים לאורבניות, אך בעיקר בקופי שופס שונים, מקומות שמיצו תוך שבוע.
דילן שר ברקע וגרם לו להיזכר שלא דיבר עם ג'סיקה היום. הוא התקשר והציע לה באנגלית עילגת שיבוא אליה לשתות כוס תה ובקלווה שהגיעה מהארץ דרך הדוד שלה, שהגיע לביקור זריז. יוני ניתק את השיחה וחזר לעבוד בצורה מכאנית במטרה לרוקן את המחשבות. מזג עוד כוס בירה ועוד מנת ויסקי, וכמו בחלום שנגמר במכה אחת - הפאב התרוקן מלקוחות ונשאר מיותם מאנשים, פרט לנדב שנשאר לשלם ולתת ליוני חיבוק פרידה. זאת הייתה הפעם האחרונה שנפגשו. אפילו להלוויה נדב לא הגיע.
לאחר המשמרת יצא יוני מה"אנמי", נעל את המנעול הגדול והלך בזהירות בין טיפות הגשם אל הדירה של ג'סיקה. היא עוד לא הגיעה, אז הוא שם קומקום בשביל התה והוציא צנצנת דבש כדי להמתיק את הבקלווה. טריקת דלת שבישרה על כניסתה של ג'סיקה הקפיצה אותו מהחלום בהקיץ. "אי־אפשר למצוא עבודה במקום הזה," אמרה. "אבל אהבה אפשר למצוא תוך שעה בעיר הזאת," חייך אליה יוני תוך הסרת שמלתה ונחבט בחזרה על ידי נשיקתה של ג'סיקה. "חשבתי שאנחנו, העם הכובש, לא ראויים לגוף כמו שלך..." אמר ג'וני.
"אתה שונה," אמרה, "ראיתי בעיניך אור מהסוג שאני רוצה בחיי," הפשילה את מכנסיו. במקום לחשוב על מה קורה בחלקו התחתון, חלקו העליון של יוני יצא אל מסע המפחיד ביותר של האדם, אל החיפוש אחרי עצמו.
אלפי ישראלים אבדו בחיפוש אחרי עצמם, אם במזרח, באוניברסיטת תל-אביב, בארגנטינה, באוסטרליה או בהתנדבות לצבא הגנת החיות בתימן. הרוב סיימו את חייהם בעבודה אפורה, עם אישה ורודה וכלב חום ונובח, או בבית משוגעים הקרוב לביתם. דמעות עלו בעיניו של יוני כי הבין שמצא את הסוף שלו. הוא ידוע לכולנו. באותו זמן הוא היה מהצד המטפל והרגיע אותה, אך חשב על טיול לתאילנד כדי לאזן עצמו לקראת החזרה לארץ. הוא לא חלק איתה את הדבר, אך היא חשה כי הסוף של שניהם קרוב. בשבעה ציינה בפניי כי לא הייתה מודעת כלל לנטיות האובדניות שלו. הם התיישבו על הספה בסלון, והוא שם קרח במאפרה כדי שהסיגריות יכבו היטב והצית שתי סיגריות, אחת לו ואחת לה.
הם צחקו על חוסר ההתאמה שקיים בין סול לחברתו הטפילה הסוטה. יוני סיפר לג'סמין על סטיותיה הפרועות ושבגלל חוסר הנעימות התרחק מסול ועזב את הדירה ששכר איתו.
שימוש היתר במילים עייף אותם, והם אפשרו לגוף לדבר. ג'סיקה התנפלה עליו בפתאומיות והחלה לנשק אותו בארוטיות. יוני המובך החל לשלוח ידיים רק כדי שלא תרגיש ברע או תיעלב או תחשוד שהוא לא חושק בה, אף שכך היה. לאחר כשעתיים הלכו לישון חבוקים והחלו להיכנס אל תוך חלום זוגי. הם חלמו את אותו חלום. בחלומם נתקעו השניים בנתב"ג ללא יכולת לצאת מהארץ. הם חשו כמו בכלא ישן שבו מחוברת משקולת לרגל האסיר.
יוני הקיץ בזריחה למחרת ושם דיסק של מאיר אריאל. ג'סיקה קמה מעט זעופה כי "שיר כאב" הוציא ממנה הרבה כעס, אך לאחר הקפה היא התעודדה מעט, והם שיתפו זה את זה בחלום ובתסכול שחשו. עולם החלומות תמיד עניין את יוני, אך ג'סיקה השתעממה מהר למדי. הוא נזכר שקבע עם סול בבית קפה באזור, נשק לג'סמין על הלחי ובכמעט ריצה אל בית הקפה.
כשהגיע סול כבר ישב עם כוס מים ובה לימון בודד וקרח. יוני התיישב מולו וביקש מהמלצרית היפיפייה עד התקף לב כוס קפה שחור. היא, מופתעת מבקשתו, אמרה לו שאין להם, אז התפשר והזמין אספרסו כפול. הם שוחחו על המצב בעולם, על מלחמות פיננסיות בין המדינות הרבות ופטפטו על המנה שהם עומדים להזמין.
כשלקח לגימה מהקפה נכנס יוני לעולמו הפנימי וכמו אמר לעצמו בלחישה תוך מוחית, כי העולם עוסק בחיפוש תמידי, אך של מה? כמו חריטה בתוך ראשו. סול לא היה אדם שממש חשב על דברים כאלה או התעסק בהם, אז הם הזמינו חשבון ונפרדו. יוני הלך לחנות תקליטי יד שנייה, וסול אל העבודה הזמנית וחסרת החשיבות שלו.
משנכנס יוני לחנות, ראה את הבננה הענקית המרוחה על הריבוע הגדול והלבן של התקליט של וולוט אנדרגראונד, תמונה פרי ידיו של אנדי וורהול. הוא אסף את התקליט בידו והמשיך בסיור הבלתי נגמר בין התקליטים עד שהגיע אל הקופה, שילם לקופאי וחייך חיוך רחב. יצא לכיוון הדירה של ג'סיקה, שהלכה לחנות הבגדים שבה עבדה במרכז ניו-יורק, בשדרה החמישית.
כשהגיע לדירה חש כי היא לא נמצאת והרשה לעצמו, עוד טרם חליצת הנעליים, להניח את המחט על התקליט. המפגש של התחלתו הריקה של התקליט עם קולה של ניקו בשיר על היום הראשון שלה העביר ביוני צמרמורת והעלה בו את השאלה, איזה יום זה בכלל. הוא נזכר שהיום יום שלישי, והעביר בעדינות את המחט היישר אל "Venus in furs" מאת ג'ון קאל, שמתחיל בכינור חשמלי חורק. שיר על החיבה של חברי הלהקה לסקס סאדו-מאזו, מה שהזכיר ליוני שמזמן לא התרגש ככה מסקס. הסקס עם ג'סיקה היה בינוני ולא הדליק אותו בכלל, והפך סתמי לאחר הפעם הראשונה והדרמתית. יוני אף פעם לא היה נלהב לסקס - לפחות לא לאחר סיום היחסים עם שרונה. הסקס מאז הפך חיצוני ולא חדר אליו. לעתים חשד שהוא לא בסדר, אך אמר לעצמו שזה בסדר וזה לגיטימי, רק שלב שהוא יתגבר עליו עם הזמן. הוא עדיין לא התגבר עליה ועל מכת השוט הנפשית שגרמה לו, ולכן עוד לא יכול לחוש בריגוש אמיתי. לכן הוא חש שהכול כמו עובר לידו ולא נכנס למחזור הדם שלו. כמו אדם שלא יכול לחוש באהבה. כסאנטיגו, כצופה באדם אחר מקיים יחסים אינטימיים ולא חש כלום. כאילו לא הוא זה שעושה זאת, אלא הוא יושב בצד ומסתכל על זוג עושה אהבה, למרות שגם הוא מזיע.
התקליט הסתיים בקולו של לו ריד, שתמיד ידע איך לגרום ליוני לחוש קצת יותר שפוי ובמקביל ריגש אותו. בתום התקליט יוני הזמין כרטיס לתאילנד דרך הטלפון, חש כמרגל העושה מעשה בריחה סודי, כשרלוק הולמס שעושה דברים סודיים ללא ידיעה. רק בהמשך סיפר לי איך ברח מניו-יורק בלי לספר לאיש, פרט לפתק קטן שהשאיר לג'סיקה על הכרית, שנשארה חמה מהלילה האחרון שלו איתה.
במוחו סיכם את היחסים ביניהם ככאלו שהוציאו יותר ממנו ויותר ממנה ופתחו אותם ליותר דברים - ראייה רחבה, צבעונית ומדהימה בנוף שלה. הוא חשש שהבומרנג הזה יחזור בצורה כואבת והוא חייב לשמור על הלב הפצוע שלו, אז הוא הרחיק הכול וטס לתאילנד, כדי שיהיה לו מרחב.
הוא ארז מזוודה קטנה ובה הדברים הנחוצים לו לתקופה קצרה. במהרה הגיע לשדה התעופה ופסע אל ביקורת הדרכונים.
בדיוטי-פרי של ניו-יורק קנה פאקט סיגריות של לאקי סטרייק, כמו שאהב, ובקבוק מרטיני, הסתובב מעט וכמעט איחר לטיסה. כשהתיישב מילא עצמו במחשבות. כשהמטוס קיפל את גלגליו פנימה חש בעומק הגעגועים לאחותו, אך גנב לעצמו חיוך קטן שאיש לא ראה, כי חשב על החופש שבמוות מרצון.
במטוס אחת הבחורות שישבה לידו עשתה לו עיניים. מיד החל בשיחה איתה שבמהלכה ניסה להבין את הסיבות לטיסתה לתאילנד, חיפש אמפתיה והתעניין אם גם היא כמוהו, מחפשת את עצמה. היא הייתה לבושה בחליפת עסקים, אך השרשרת שענדה הסגירה עבר ארוך בהודו. "אני נוסעת למסיבה אחת וחוזרת, לא נתקעת כמו שקרה לי בהודו, שלקח לי כמה שנים לצאת מהקסם שלה," ענתה והחלה לספר שבמקור היא מכפר קטן ליד לונדון, "מקום שקט וירוק," אמרה בתוספת קריצה ליוני, שגילה מהר מאוד כי מדובר במסיבת פול-מון ולא הופתע עקב השרשרת ההודית הקסומה על צווארה שהחביאה בין שדיה הגדולים.
אף שיוני כמעט לא דיבר עם נשים שלא הכיר, הוא המשיך לחקור וגילה שמדובר בהפקה ישראלית ושמרבית הדי־ג'יים מיובאים מישראל. הוא חייך לעצמו חיוך קטן (לא סיפר לבריטית שהוא ישראלי, המשיך עם המבטא האמריקאי הטוב שלו והמשיך להתעניין בה). לאחר זמן־מה, כשרוב נוסעי המטוס היו שקועים בשינה עמוקה, היא אמרה כרומזת שהיא הולכת לשירותים וקרצה.
דפיקה חלשה של יוני על דלת שירותי המטוס, שליפה מהירה של ידה הימנית, ויוני נדחף לתוך התא. היא החלה לנשקו נמרצות. "לא עמדתי בפיתוי," אמרה כתלמידת בית-ספר יסודי שנתפסה מקשקשת על השולחן באמצע שיעור משעמם. יוני פשט ממנה את שמלתה האדומה, וכשהיא בגבה אליו, בעזרת תנועות חדות ולאחר שבאה על סיפוקה, הרשה לעצמו לגמור גם כן אך שכח פרט קטן, שהוא שכח לשים קונדום, וגמר בפנים.
חודשים לאחר מכן, בבית-חולים, אצל רופא-לא-רופא בתאילנד עשתה הבריטית הפלה. בשל ידיו הרועדות (לרופא היה פרקינסון ברמה גבוהה) לא יכלה להביא עוד ילדים לעולם, דבר שלא הרגיז אותה כי בכל מקרה תכננה לקשור את החצוצרות שלה. מסיבה לא ידועה היא שנאה ילדים, ובעזרת הפלת החירום ההיא נחסך לה הכסף לניתוח, שממשלת בריטניה רואה כהוצאה מוכרת.
כשחזרו אל מושביהם חיכה להם מגש עם ארוחת טיסה דוחה במיוחד. מגש פתוח שבתוכו צלחת ועליה משהו לא ברור, שחברת הטיסה ציפתה שיאכל בהנאה, כשאר הנוסעים. היה שם פירה, משהו שנראה כמו דג כלשהו או בשר וג'לי לקינוח, והכי נורא - כוסית מים שנראתה בדיוק כמו בדיקת שתן במשטרה (עם כיסוי דק שכזה, רק חסר פס אדום). יוני היה רעב. הוא הסתער על הארוחה ואז נזכר שתמיד רצה להיות צמחוני אך לא הרשה לעצמו. באותו הרגע קלטו עיניו סרט טבע על אפריקה שהוקרן. מאותו הרגע יוני לא אכל בשר עוד, והאירוע נחרט בזיכרונו כמזעזע.
באותם הימים הצמחונות לא הייתה בשיאה. יוני אכל בעיקר ירקות ושניצל תירס. ההיצע לצמחונים היה דל. היה די מבאס להיות צמחוני. לאחר פתיחת כוסית המים החל לחשוב על מטרת הטיסה וסיבותיה ונזכר שהוא פשוט רצה נוף אחר, ליהנות ממקום אחר.
הוא שם לו כמה שירים של הביטלס ודייוויד בואי והלך לו בין הוואדי לגבעה הירוקה, בין חוף ערום מפיצוציות ותיירים למרכז בנגקוק המלא בריח של פלאפל מטוגן, עוד דבר שנתן לו תחושת דז'ה וו לישראל. אז הוא פשוט זרק את השעון לפח, חשב קצת והחליט שהוא את האושר שלו מצא. למען האמת, הוא תמיד היה שם, אבל יוני היה עיוור אליו. האור הפנימי היה קיים תמיד, כמו מעיין שלא מפסיק לזרום או מנורת נצח הדלוקה בכל אחד מאיתנו.
אני לא מנסה לשחק אותה מחובר לנפש או כל הבולשיט הזה שמנסים להחדיר לנו בכל תכניות האירוח והריאליטי. אני באמת חושב, אחרי ששמעתי את הסיפור של יוני, שאנחנו צריכים פשוט להסתכל פנימה ולמצוא את האור שתמיד היה שם ולתחזק אותו. גם אם חשבת שאיבדת אותו, הוא שם. ולא, לא צריך אלוהים בשביל זה, זו אמונה בעצמך וזוהי הגדוּלה של בני האדם כי לדעתי, רק אחרי שמצאת את נקודות האושר שלך ואת נקודות השפל, אתה שלם מספיק כדי לקבל באמת את האל ללבך, אבל זו בחירה שלך אם להאמין בדבר קיים או לא.
ההמון הבודד או הנמלה שמגדילה את עצמה? אנחנו הרבה בתוך הרבה, וכל שער הוא דלת לעולם חדש וטוב. הוא כבר לא רצה לטוס למאדים. הוא האמין בחלום האמריקאי, שמתישהו כל הקיים יתנפץ ונעוף למקום אחר, נתפרק לחתיכות קטנות בחלל. אבל בשבילו הוא היה מספיק לעצמו וידע שיש בו הכול: אהבה, כעס, שנאה ובעיקר שלווה עמוקה, ובעזרת הכלים שמצא בכל מקום הוא יתקיים. הוא לא צריך לרוץ אחר עגלי זהב שקריים ואף ביקר את כל אלו שמחפשים אושר במקומות האלה, טועים ומפספסים את התמונה הגדולה. היא לא בחוץ או בכסף או במכונית טובה, היא בפנים, אבל לא אצל כולם. יש אנשים שהאמת שלהם נמצאת ברצון להשיג כסף. לא כולם נועדו להגיע לאותו מקום, כמו שלא כולנו התחלנו באותו קו זינוק.
ובתוך החלום-מציאות הזה, שהוא חָלַק איתי, הוא נזכר במשהו ממעמקי הסיפור שלו-שלה, ושם הצלחתי לגלות בו חלק נוסף ושובר לב:
שם הוא הרגיש הכי בבית, למרות הגומי המרחיק בינה לבינו. וזה שלא דיבר איתה כמה חודשים ופתאום פגש אותה מסטול ושיכור, והיא כמוהו, והקסם ביניהם חזר לקדמותו. אחרי שהכול הסתיים והתנקה, עדיין הרגיש טוב ודביק, תחושה כאילו אין עוד תכלית לעולמו והכול היה סתם חלום. הוא לא הצליח לעכל גם אחרי כל השנים הארוכות האלה וחש ששאר העולם מזויף, כאילו רק מה שהיה ביניהם אמיתי, וכל שאר העולם נועד לכליה ולחורבן, שלא כמו אהבתם הנצחית.
יוני הבין שלעולם לא יוכל לראות אותה שוב או אפילו לחשוב עליה מבלי שהסדק שבו יעשה רעש. הדבר נקרא בשפה המקצועית תסמונת לב שבור ויגרור אחריו תקופת הפקרות ואחריה סוג של התנזרות. באותו זמן איבד את המשמעות של סקס חסר רגשות, דבר אשר מעיד על עלייה, אך עלייה זו באה על חשבון התרחקות מסוימת מהנורמה, אשר מקשה עוד יותר על חיבור לחברה המודרנית. תופעה זו גרמה לכך שבכל מקום הרגיש בין הכיסאות.
באותו הזמן הוא חש איך הכול מתרחק ממנו, כמו אונייה ששטה בלי השגחה, ואיך הוא נעלם בקו האופק, דבר שגרם לו להרגיש כאילו הוא משתגע וכולם שפויים. הוא הזכיר לעצמו שמרדף אחרי לא־כלום לא מתאים לו עוד. הוא אינו רוצה עוד בחיים ריקניים, במקביל לתחושה המוזרה שהכול קדוש ואין דבר טמא וגם המעשה המלוכלך ביותר כנראה היה צריך לקרות, כדי לגרור אחריו משהו אחר. על הכול שורה שכינה ענקית עצומה, אך הרשות נתונה. הוא הרגיש כאילו כל החלטה שלו מובילה אותו למקום אחר וגוררת אותו עוד יותר אל מחוץ לדברים שבהם לא חשק עוד. התנגשות חזיתית בתוך המוח שלו בין הכתוב הגמיש לבין ההלכה הקשיחה.
הוא רצה לבכות, אך יצא לו צחוק. לא רצה לחזור לאחור, רצה רק להתקדם ולהכיר דברים שלא הכיר. הוא לא הצליח לעשות את הנתק, אז הלך לדאנס-בר וחש מוזר ותלוש משאר האנשים. הסתכל סביב והרגיש כאילו אין לו עוד בית בעולם ההוא שכל-כך אהב בו את הזול, שכעת היה מנוגד לאמונתו החדשה. שינוי סולם הערכים שלו חיבר אותו למקומות חדשים, והניסיון לחזור למקומות שבהם נהנה בעבר כשל ואף גרם לו סבל.
איך בכלל היא הגיעה למחשבותיו בתאילנד, מקום שאליו ברח כי לא הצליח אפילו בארצות הברית לשכוח ממנה? בבוקר שאחרי גילה שהוא לא־כלום בשבילה, והיא הכי הרבה שאפשר להיות בשבילו. חש את הטעות. אחרי כמה ימים רצה לסיים הכול ולסגור את הבאסטה של החיים, אבל הזמן עבר והוא שכח. זה נחת עליו כשהוא זיין את ההיא על ארבע והיא ביקשה שיחנוק אותה והוא רק רצה להקיא, ולא בגלל עודף אלכוהול או מחלת ים, פשוט רצה להקיא את נשמתו על הגב המבריק מהנצנצים המזיעים שלה. היא המשיכה לנוע אחוזת דיבוק כמו כלב, והוא רק רצה לעשות רוורס, אבל אחרי יום רצה להריץ קדימה. זה גרם לקלטת שבמוח שלו מה שתמיד קורה לקלטות, שהסליל מסתבך וחונק את הקלטת. כך היה סיפור האהבה עם שרונה אשר נרקם בתוכו, וכך נגרמה לו שריטה רצינית בנושא האהבה לנצח.
יוני היה מסובך בתוך עצמו. הוא חיפש את עצמו והסתבך בדרך ועדיין חיפש. כשהלך לישון אחרי הסיפור היותר מדי ארוך הזה על מיטה חמימה במלון בתאילנד, התעורר שטוף זיעה כי שכח שהלך למלון והזמין חדר.
צלצול הפלאפון העיר אותו. שיחה מהארץ. אחותו קרנית שאלה מה קורה איתו והזכירה לו שלא דיבר איתם מעל לחודשיים ושעמרי, האחיין שלו, מתגעגע אליו. יוני סיפר לה על העבודה בבר, אבל לא הזכיר את ג'סיקה, אפילו שכח לספר לה שהוא בתאילנד.
הוא חזר למיטה וחזר לחלום את החלומות המטורפים שפוקדים אותו לאחרונה מדי לילה. הפעם חלם על שלושה חיילים, אחד מהם הוא יוני המסתכל על המקרה מבחוץ, ועוד תינוק, כנראה זה שהפילה שרונה כשהיו בזמן הבגרויות האחרונות בתיכון. התינוק ושני החיילים השפריצו דם על יוני בעזרת אקדחי מים. יוני סבל מהחלומות המוזרים האלה גם כשישן וגם כשהיה ער ובבטלה. כשעבד הוא לא הזה דברים כאלה. היה בטוח שזו התפרצות של הטיול של אחרי הצבא או משקעים של סמים במהלך חייו.
בטיסה חזרה מתאילנד רוב הזמן הוא היה מעולף למדי, אך כשחזר לניו-יורק השעה הייתה 12 בצהריים, והוא נזכר שבאמת הרבה זמן לא שמע מהארץ, אז הלך לפיצוציה ניו-יורקית לקנות "ידיעות" מהמוכר וראה שאין חדש. שחיתות והטרדות מיניות שלטו בכותרות, לעומת המלחמה בעיראק והחללים החדשים בעיתונים האמריקאיים. שלוש גופות לפחות של אמריקאים בכל יום זה לא צחוק. יוני היה אדם רגיש, אפילו רגיש מדי, לא הייתה לו יכולת FUCK IT האנושית, דבר שפגע בו כי כל דבר שראה או הרגיש לקח קשה יותר מרוב האנשים.
כשחזר אל ביתה של ג'סיקה עצוב מהרגיל בגלל כל מה שקרא בעיתון במשך חודש שלם, הכין לעצמו את כוסית אחר הצהריים, ג'ימסון עם שתי קוביות קרח וחמש טיפות טקילה, ישר מהמתכון של יוסי מחולון שלא פגש מאז הטיול בברזיל אחרי הצבא, אך ראה מישהו דומה לו ולעצמו בתאילנד ונזכר איך טס כדי להתנתק מהארץ ומכל הבלגן בראש שהצבא עשה ומהחור ששרונה השאירה בו.
אחרי שסיים את הכוסית ירד לקנות סיגריות במכולת המקומית ונזכר בכל השנים שבזבז על לרַצות אנשים, לרַצות את ההורים, התגייסות לקרבי כדי לשמור על שרונה, ופתאום פגש את מאיירס, סוחר הסמים באזור שבו גר. לאחר שזה העביר לידו תריסר כדורי הרגעה חזר לביתה של ג'סיקה ובלע אחד עם כפית דבש גדולה, כדי להמתיק את הטעם הנורא של כדור הרחוב שהתגלגל בין כל-כך הרבה ידיים.
מקורבים שונים מכל שנותיו של יוני סיפרו כי הוא נהג לנאום נאומים. ברוב השיחות האישיות היינו רק שנינו. הייתי בדרך לצאת למסיבה ואז קיבלתי מכתב מנדב, חבר של יוני מהתיכון, שהעתיק נאום כזה של יוני, מילה במילה, וחתם בשמו. הנאום היה סופני, לוחמני ועם זאת קסום, נגיעה של אדם שראה אחרת את הכול.
רובוטים, יצרתם דור חדש שמהופנט מול מסך זוהר, רודף אחרי כסף וחוכמה זולה, לא חוכמת חיים. הדרך לתחמן ולדפוק את האחר (החלש), להוציא במחיר טוב יותר. ילד בן 13 שלא מסוגל לכתוב בעט ובלי המכשיר המטופש הזה שבניתם הוא כמו נכה ללא כיסא גלגלים. מחוברים לאינפוזיות של רגשות אלקטרוניים, חסרי רגשות מדממים, לא תדעו אהבה עד שתתנקו מכל הרפש המסרטן הזה ותלמדו לבד מהם רגשות. איך תסביר לעיוור מהו צבע?
איך תסביר לחירש מהו צליל?
ואיך תסביר לילד קטן מהו רגש? או יותר נכון למה? כדי שיגדל וירוויח בוכטות של כסף בחברה מצליחה ומלאה בתסכול עצמי כבד, ירדוף אחרי מה שלימדתם אותו, אחרי תעודות וציונים, והוא בטח יאבד את עצמו עד אחרי הצבא ואז יחזור למירוץ.
גידלתם דור לא חושב, רבותיי. משהו בשיטה פגום. הדור הזה נרקב עוד לפני שצמח. בגיל שבו כולכם שיחקתם עד מאוחר ברחוב, הוא בורח אל חברים דיגיטליים, אל בחורות אלקטרוניות ולנשמה מכאנית, שתמיד יחכו לו בחדר החמים והטוב שיקיף אותו כל חייו. יצרתם מפלצת. פרנקנשטיין נרצח על ידי העשור השני של שנות ה-2000.
התחרפנות מוחלטת, חוסר שליטה, אנשים משתינים מסביב לאסלה ועל הפורמייקה.
הרבה דברים התפרקו בשנים האחרונות. כאילו אין שום דבר יציב להאמין בו או לעשות אותו. הכול הולך לאותו כיוון, אותו נהר ארור שחייבים לקבל באהבה. האם הרחקנו עד כדי כך שלא זכרנו בכלל מהו הנהר?
הדבר גרם לי להרהר ולהגיע למסקנה נוספת, כי יוני נרצח על ידי הדור המנותק רגשית הזה. הילד בן ה-13 נתן את הדחיפה אל אלנבי, אך היו לכך הרבה גורמים, ואני עדיין הייתי בתחילת ההיכרות עם יוני, אז נחזור לסיפור. יוני נרגע מהמחשבות הטורדניות והחל לחלום שוב בהקיץ בדירה של ג'סיקה. נעזוב את זה שעוד לא הצגתי את עצמי, לא הרגשתי צורך. זה יקרה יותר מאוחר. נחזור לחלום על החזירים עם הכנפיים. יוני לא ידע כמה זמן היה ככה, אבל באיזשהו שלב החל להיזכר בגיל 16, שלושה ימים עם חברים בכינרת, חוף גולן או דוגית, פסטיבל רוק מיוחצן ומלוקק מלא בפרסומות. רד בול מול מדיטציה. הזיכרון צף בדמיונו - היה יכול לראות את הדברים כאילו קרו באותו הרגע ובעצם הוא בארץ, על שפת הכינרת. הדבר גרם לו לראות יוני אחר, יוני שיושב עם חבריו בחצי מעגל מסביב למדורה קטנה באזור האוהלים, להקה קטנה מעיירת פיתוח מופיעה, והסולן נהפך לרוק סטאר שחייב לשכר את עצמו כדי לדבר שטויות לקהל. הקהל המריא, אבל יוני וחבריו עסוקים בתפוחי האדמה מסביב למדורה. נדב גם נמצא איתו. ג'וינט מגולגל בצורה רעה עובר מיד אל יד ומגיע אל יוני שלוקח כמה שאכטות, הראשונות שלו. השיחות התגלגלו ויוני שם לב לפתע שאת רוב האנשים במעגל הוא לא מכיר, אך השיחות מעניינות: מוזיקה, פוליטיקה, תרבות. יוני שתה מבקבוק מים ולאחר חצי שעה נעמד והתחיל ללכת לכיוון הכינרת.
הרבה לפני ניו-יורק הרגיש יוני כאילו אף אחד לא מבין אותו, אך הגיע לשם כי חשב שהמקום הגדול דווקא יעזור לו, אבל בעצם חש אבוד בתוך אוקיינוס אנושי מלא בדגים של חוסר הבנה ובלבול. בתוך תוכו ידע שבחר בפתרון הקל, שהתאבדות זה לא הפתרון, אך לבו הפך לספוג של הרוע האנושי ותסכול כבר היה במוחו, אכזבה מעצמו ומהחומר שממנו הוא בנוי ולא משנה כמה בחורות דפוקות יפגוש בדרך, לאף אחת לא יהיה הכוח לתקן אותו. הוא חיפש מישהי שתהיה יותר מבת זוג או מזיון מרגש.
למיטב הבנתי, הוא חיפש בחורה שתהיה כמו ספוג, שתקבל אותו כמו שהוא, על מימי הזוהמה שמטפטפים בתוכו אל כל נתיבי המוח, ולא תבקר אותו על זה, אבל זה דבר שלא קיים. לא משנה כמה מקסימה היא תהיה, היא לא תוכל לקבל את יוני הזה כי היא תצטרך לגרור גם אותו אל מסע החיים הזה. יוני החזיק באותו רגע סימן שאלה עצום בידיו ובו מאות שאלות שנשארו במוחו. למה הדינוזאורים נכחדו ואנו קיימים? האם הטכנולוגיה רק לוקחת אותנו ומרחיקה אותנו מהמקור, מהאור הלבן שהם דיברו עליו, יותר קרוב לצ'יפ ממוחשב מאשר לעלה נושר? עם כל סימני השאלה הענקיים האלה הוא היה מחובר מאוד לטבע ומצא את עצמו אבוד בתוך ים מחשבות, כמו האנשים הפתטיים האלה שהרגישו שלא נולדו בעשור הנכון, אך בלב הרגיש כאילו הכול כבר נעשה ונכתב וכולנו רוקדים את גסיסתו של העולם הקיים. פעם היה יותר פשוט. התקשורת הייתה קצת בעייתית כי לא היו פלאפונים ומחשבים, אבל החיבור בין אנשים היה חזק יותר.
הוא התנער מהמחשבות הנוסטלגיות והרגיש את השמים והכנרת מתחברים לאחד, הרגיש לבד, מחובר לעצמו. הוא צלל למים וגילה עולם ומלואו שמנסה למשוך אותו למעמקים בעזרת דמויות מימיות, אך ההיגיון הבריא שאמר להוציא את הראש ולנשום אוויר שלט, וכך קיבל גל היישר לפרצוף. בפסטיבל עצמו לא נהנה. הרגיש תלוש מהמציאות, שזה מצועצע מדי בשביל נפש כמו שלו, אז החל לשחות, שחייה שנגמרה בטבריה. רכבת ללא מושכות, כביש ללא סוף - אלו התחושות שצפו ביוני. פתאום, בגל אחד הבין הרבה לגבי החיים האלה. כמו גל של הבנה על פרץ הבלבול שחש. אני לא אהיה כמוכם, אמר לעצמו, לא עוד הליכה מחוסר ברירה, אך הדבר לא צלח כי בסוף יוני איבד את עצמו לעולמים במסע אל עצמו.
באוטובוס בחזרה לפתח־תקווה לפתע ירדה לו התחושה שהחלה בכנרת, ופתאום נשפך מצחוק לחמש דקות. הזקנה לידו חשבה שהוא משוגע. יכול להיות, אבל הוא פשוט הבין שאף אחד לא יבין אותו עכשיו ושהחבל קצת השתחרר מהצוואר שלו, ואז נהג האוטובוס, שקצת הזכיר לו זיקית כי שם את משקפי השמש שלו מעל העיניים. (היה ערב. זה קצת מוזר לשים משקפי שמש בלילה, לא?) "אחי, לאיפה אתה מגיע?" שאל איזה חייל. הוא ניסה להסביר לו שזה לא לאן הוא מגיע אלא יותר לאן אתה רוצה להגיע. יוני ראה את האכזבה על הפרצוף של החייל, פרצוף מאוכזב של מבוכה מבעד לחיוכו. אז הוא עזר לחייל להגיע לתחנה הנכונה בתל-אביב. יוני החליט לעצור, לחשוב ולנשום, אך מצא את עצמו בתחנה המרכזית בתל-אביב.
הוא נשען על המעקה המטונף ממסטיקים ומישבנים של תיכוניסטיות שלעסו את המסטיקים האלה והבין שהעיוות קיים בכל מקום, אפילו במדינה שפעם אהב. פעם יוני האמין בממשלות ובפוליטיקאים שזזו בלי הפסקה כשדיברו ותמיד אמרו יותר מדי פעמים את המילה "שינוי", ובאיזשהו שלב הוא החליט שדמוקרטיה לא מתאימה למדינה הזאת.
הבעיה אינה בפוליטיקאים או בטייקונים. הם תמיד היו, זממו מתחת לאזרח הקטן. הבעיה היא בייאוש של העם מפני עצמו ובגישה הכללית ש"אני לא יכול לשנות כלום במירוץ הזה, אז אני בורח." הבה נחשוב על זה לרגע. הרי אנו חיים פעם אחת, תהיו יותר על הקרקע עם הראש בעננים מאשר בעננים עם הראש בקרקע, או במקרה הגרוע יותר - בתחת של עצמכם. שוב, סליחה על הביקורתיות, זה יוני שמכתיב לי וגורם לי להאמין בזה בלב שלם.
המסך יורד ולרגע כולנו עושים חשבון עצמי. לא כל-כך מעורפל כבר, אה? אפילו השמש יצאה. יש לקוות שנחיה בזמן ההוא ולא נלך הליכה עיוורת אחרי יוני, לכיוון ההתאבדות.
תמיד אומרים שזו תקופה שכל אחד עובר - ימצא אהבה, יתחתן, יטוס לחו"ל, יעשה ילדים, ישתה את החיים עד קץ הטיפות החמצמצות האחרונות. אם ככה, למה אני היחיד שמרגיש שפספסתי את הרכבת? נשבר הזין מהעידוד הזה. מישהו בכלל יודע למה הוא קם בבוקר? אני פשוט יודע שלי כבר אין עתיד, כי העורב כבר אוכל אותי מבפנים.
 
ושוב חזר לישון ליד ג'סיקה, היישר אל החלומות שלו שהיו הדרך שלו להתנתק. סוג של בריחה. הפעם אלה היו חלומות על נערה שמתאבדת בעזרת גומיות של נעלים צבאיות, ובנשימות חייה האחרונות התעורר יוני כשג'סיקה לא לידו.
הודעת SMS האירה את החדר החשוך. יוהן הזכיר לו לפתוח את הפאב בשמונה בערב. השעה הייתה כבר שבע וחצי. יוני הדליק ג'וינט ומיהר ללבוש את חולצת הלשון של הרולינג סטונס שקיבל מנדב, החבר הכי טוב שלו מהתיכון. לאחר שסיים את הג'וינט נזכר בחלום מוזר שחוזר מדי פעם על גמדים שהפכו את הפטרייה שבה הם גרים לסירה ושטו בים עד לארץ געגועיו, ישראל. הגמדים השתכרו מרוּם כמו פירטים טובים וחגגו בעזרת שירי ארץ ישראל. אנשים פשוטים היו הגמדים ולא היו צריכים דבר יותר מרום ומשירי ארץ ישראל הישנים והטובים, כמו הבה נגילה הבה, וכדומה.
"עוד בירה," ביקש הקשיש מיוני. יוני נחת בחזרה אל העבודה, אף שתודעתו כבר הייתה במקום אחר ומחשבותיו - בארץ אחרת, אז הוא לקח מפית וכתב:
בריחה, בריחה, בריחה,
אולי זאת הדרך בחזרה,
או אולי זאת לולאה, חצי מחלה, די זולה.
בריכה, בריכה, בריכה,
אולי זאת הדרך בחזרה?
נראה לי שמצאתי את החבל שמשך אותי תמיד בחזרה.
הוא חש את הגעגועים בלבו, בערך באזור החד של הלשון שעל החולצה שקיבל לפני שנים מנדב, והמשיך לנקות את הכוסות בחריצות.
ג'וני הכיר את הקשיש. הוא מגיע כל יום, שותה בירה ושתי כוסיות ויסקי והולך. הפעם יוני החליט לברר את הסיפור שלו ושאל לשלומו. "יהיה בסדר," החזיר לו הזקן באדישות. יוני נד בראשו וחשב: איך יהיה בסדר? אתה קרוב לגיל 90. יש לך אולי שנה-שנתיים גג. איך יהיה בסדר? המחלות והמוות שסביבך זה בסדר? לזה אתה מצפה? במקום זה חקר יוני מה סיפור חייו וגילה שג'ורג' ניצול מחנות, אבל לא מהסוג שיוני חשב. ג'ורג' התגייס לצבא האמריקאי והוצב כאיש ביון במחנות לבדוק את מצב המחנה, פעם כרופא, פעם כנהג אספקה ובתפקידו האחרון כקצין Ss מאוסטריה שהגיע לאושוויץ לבדוק אם המחנה מתפקד כמו שצריך. בהמשך השיחה גילה יוני שהוא רצח רחוקת משפחה שלו בעזרת גרזן. מוחו של ג'ורג' השתנה בעקבות המראות שראה, ובמחנה האחרון שהיה בו עבר לצד הגרמני, לא בגלל שנאה ליהודים, אלא כי נהנה מהאכזריות ומהעוצמה בפגיעה באחר.
ג'וני ניסה להבין למה ג'ורג' חושב שיהיה טוב. "יותר גרוע מפעם לא יהיה. הגלגל מסתובב כל הזמן, פעם לטובה ופעם לרעה, צריך להיות חזקים," אמר ג'ורג', שמאז המלחמה שינה את עצמו לטובה.
יוני סיים את משמרתו ב"אנמי" וחזר הביתה. כשהגיע אל ביתה של ג'סיקה גילה פתק ובו כתבה לו שהיא אצל חברות ותחזור מאוחר יותר. בדיוק באותו רגע התקשר חברו נדב, שהגיע אל "התפוח הגדול" ורצה לצאת לשתות איתו קצת. תוך שעה נפגשו, לאחר שלא שמעו זה את קולו של זה במשך כמעט עשור. נדב דיבר בעיקר על הצבא. יוני התרגז והחל לחלום בהקיץ על כדור מעופף שמפיל פצצות על מרכז תל-אביב, במקום שירו ברבין. הוא הבין שכל המחשבות האובדניות האלה הן בעצם סימפטום לסיום גיל העשרה שלו ותחילת שנות ה-20, שהיו בעצם הספתח לעשור האחרון של חייו.
סיבות רבות היו למחשבות, לחלומות בהקיץ ולחלומות בלילה, אבל הייתה סיבה אחת עיקרית, שרונה. יוני סיים את הבירה ואת השיחה המשעממת עם חברו, חזר לביתה של ג'סיקה והתחיל לכתוב לשרונה מכתב:
אז מאיפה להתחיל, אהובת נעוריי? מאיפה שהתחיל? מאיפה שנגמר? כשהעפת אותי כמו דחליל או שאת מעדיפה כשהוא רוכן מעלייך? לשכוח שכל השנים האלה הייתי בעצם עבד לרגלייך? עברו שנים רבות וכל מחשבה היא כמו סכין חדה.
את המיידה אבנים על השמשה, את הבקטבי"סט, את הילדה הערבייה המתאבדת בעזרת גומייה צבאית. מי מהם את, אהובתי הנצחית? זאת המלחמה עלייך, ואני ויתרתי בעזרת הסכם שלום והפסדתי לא רק את השטחים, אלא גם את המכנסיים. לא הקשבתי לעצמי בזמן, ועכשיו אני לא יודע מה אני אמור לעשות, לאהוב אותך או לש...
לקראת סיום המכתב נכנסה ג'סיקה לדירה בחולצה קרועה במקצת וקטעה אותו.
"מאמי, הם רדפו אחריי, אז רצתי אליך שתשמור עליי," אמרה וקינחה את אפה. כשעשתה זאת נפל לה קש מהכיס. יוני הכיר קש מהסוג הזה וידע מה השימוש שלו. למרות זאת הוא הרגיע את ג'סיקה ושיקר לה שהוא ידאג לה ויגן עליה. הוא ידע שאף אחד לא רדף אחריה ושהבחורה דפוקה לא פחות משאר הבחורות שפגש בחייו. הוא נכנס למיטה, חלץ את נעליו והניח לנפש לנשום. נשימות קרות לקראת השינה הנוחתת עליו במכה. האנשים נצבעים בצבעים שונים. האחד סגול, האחר כתום. מקיפות אותו רוחות שהכיר, בצבעוניותם נכנס אל החלום. לאט החל חולם על עיניים פקוחות הבוהות בשמים כחולים, מלווים במריחות מכחול דק של לבן, מעשה האל.
לאט הוא מתיישב וחש את עצמו מתעורר לעוד יום, אך החלומות מנופצים, חלקיק ממעשי היום, חלומות חסרי שיניים על איבוד שיניים, על זקנה, על אובדן והתעוררות חדה אל היום שאחרי, מלווה בהרגשה נוראית. זה הכול בראש שלי? שאל את עצמו בנוסף לצורך עז לצעוק לעזרה, להצלה מהדבר שמנהל הכול. אבל אי־ אפשר לחשוב במשך שעות על כך, אז הוא התעורר וגרר עצמו אל המראה, בהה בה במשך כמה דקות, נבהל למראה האדום בעיניים ואז נזכר שלא ישן כמה ימים לפני שהלך לישון בפעם האחרונה, וזה מה שקורה כשהוא בוכה תוך כדי שינה, עיניו מאדימות כמו עגבניות בשלות.
המתנה שקיבל חנקה אותו לאט לאט. רגישות היתר המזדיינת הזאת, חוסר היחס לעצמו, חוסר הרצון לחיות. אני מרגיש כאילו אמרתי את זה מאות פעמים, כי לא משנה כמה טוב או רע הרגיש יוני, הוא אף פעם לא רצה לחיות.
למחרת כבר לא חשב עליה. אחרי שקם אסף את הדברים המעטים שלו, שכללו קופסת סיגריות, מצית, פלאפון, תעודות ואת תליון החברות שלו מהאקסית המיתולוגית שלו והלך לשדה התעופה.
פלאשים של ערפל ובלבול עטפו אותו. כל-כך הרבה דברים הרגיש בעזרת הבדידות. היא פתחה אותו להרבה דברים, לתחושות, לפרצופים. לפתע לא מצא סיבה להיות מחובר למשהו או למישהו. לפתע כאילו איבד את הרצון להרגיש משהו. הרי החיים לא באמת נרשמים איפשהו (רק לבודדים שיתפרסמו ושיכתבו עליהם ביוגרפיה). הוא החל לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו, לרכז את כל הדברים הקטנים שכתב אי־פעם, את המחשבות, המעשים, הרצונות - דברים מהנורמטיביים ביותר ועד למשוגעים ביותר.
פעם עשה מכל כתביו ערמה גדולה וקבר אותה מתחת למיטה שלו, כיסה באהבה והלך לדרכו, היישר אל הדרך שבה היה מאז שעזב את ביתה של ג'סיקה. לפתע חש כאב ראש קטן - זיכרון ישן מהבהב לו. שרונה, האם גם היא כמוהו? האם היא מאושרת? האם טיילה במחוזות היקום? במחוזות התודעה?
הוא נתן לעצמו אגרוף רוחני היישר ללב. למה אתה חושב על בחורה שפעם הייתה חברה שלך? נכון, היא שינתה לך את התסריט של הסרט, אך הבסיס, הניצוץ, קיים אך ורק בך, הזכיר לעצמו, ואל תוותר על הניצוץ הזה לעולם. הוא הרגיש על הגל, כמו רוכב סוסים על הסוס הלבן היפה ביותר שהאנושות הכירה, אך לא ידע איך לרדת ממנו. בינתיים הוא המשיך בהליכה מהירה, גיחה לחיים ההם ולחוכמה שצבר בזמן האחרון, והנה, הגיע לשדה התעופה.
בשדה התעופה חש כבד ומסורבל למדי, אך למרות זאת עלה על טיסה לארץ והשאיר את ניו-יורק מאחור כשהוא מביט מהחלון בבניינים העצומים ההולכים ומתרחקים. האורות של אמריקה נסוגים לכיוון החשכה, וכמו עוד עלה שנפל בפארק, אף אחד בניו-יורק לא הרגיש שהוא חסר, כאילו מעולם לא דרך על אדמת אמריקה. הוא שתה כוס מים בזריזות ושיחק אותה עולה חדש, התחיל עם אחת הדיילות ותוך פחות מ-10 דקות סיים את הביזנס איתה בתא שירותים מטונף וחזר למושב שלו. לבסוף נחת בארץ והחל את הצ'ק-אין.
עכשיו לא היה תלוי אלא על הקרקע של ארץ הקודש. במקביל לנחיתה בארץ אציג בפניכם את קו המחשבה של יוני, שהיה קצת קיצוני בנוגע לאהבה ולעתים סיבך אותו בוויכוחים, אם כי רק פעמים מעטות ביותר הוא נכנס לאקט פיזי עם אנשים ונשים בשל דעותיו השונות.
בעיני יוני אהבה היא לפעמים כעליית הנאצים לשלטון בגרמניה. המקום הנכון והזמן הנכון לכיבוש. לעתים היא כמו ניסיון ההיפים להשתלט על ארצות-הברית - מהר מדי, קצר מדי, לא ממצה את עצמו, ועקב הזמן יש פקשוש עמוק ומהדהד, הרגשה שצורבת את הנשמה פנימה עד נפילת דמעה לא רצונית על הלחי המתוחה.
לעתים חוסר ההתאמה הזה יכול לקרות תוך שעות ספורות או ימים. זה יכול להיות כמו חץ החודר לעומק הלב. חוסר התאמה מנטאלית שיש בין אנשים - כך בדיוק חש יוני לגבי ינג'י, הבחורה היפנית שהכיר בנתב"ג. הוא הרגיש שהם תואמים בהרבה תחומים, ובאחרים הרגיש שהם הפכים. כשגילה זאת, לא התפלא שהיא ניפצה לו את בועת האושר הדמיונית כשנשקה על לחיו. הוא ידע שלא ייפגשו שוב, וכתשובה לא רצונית ולא רצויה דמעה זלגה על הלחי. בזמן שסובבה את גבה לכיוון העלייה למטוס בחזרה ליפן, ידע ששוב מתה האהבה, והפעם עוד לפני שהחלה. הוא התאכזב אך לא הופתע כי ידע שאין מי שמסוגלת להכיל אותו עכשיו. הוא כבד ומסורבל נפשית, וזה מרחיק אותן.
ינג'י הייתה שבורה עקב הפגיעה שהאקס שלה הותיר בה, ללא יכולת להיות אופטימית, לא עכשיו לפחות, אולי עוד כמה שנים טובות היא תוכל, אך הוא כבר יהיה עמוק באדמה.
הם כמו היו על אותו קו, אך לא באותה נקודה. קצוות שונים, צדדים מנוגדים לגמרי. כשפגש בה חש בפנים תחושה מוזרה, נהפך בן־רגע לאופטימי, כמו הכה בו משהו גדול ממנו באזור הרך שבין הבטן לצלעות (מפתח הלב המפורסם והקטלני). היא, לעומתו, לא השתנתה במיל ונשארה פסימית, שבורת לב, לא מסוגלת אפילו לומר את המילה אהבה.
הם נפרדו לעד. הוא חש בקרירות המתפזרת בכל גופו, כמו הפסקת חשמל עם חושך אמיתי ומוחלט, שבלבל אותו עד שבקושי הצליח לצאת מדלת הכניסה. באמת הייתה הפסקת חשמל, והוא הלך בזהירות מרבית לכיוון הרכב של הוריו, שחיכו לו במכונית כשהחימום דולק.
בדרך החוצה הוא מסתנוור מאור פנסי מכוניות. יום קריר של תחילת החורף עם רוח שפורעת שיער. הוריו יוצאים לעזור לו להכניס את הציוד שאיתו הגיע ופורצים בפטפטת על דברים שוליים, והוא רק מרגיש פספוס עצוב על היותו במקום ובזמן הלא נכונים שלה. לא התאהב בה, אך הרגיש אכזבה.
הרגש מניע אותנו הרבה פעמים, אך לעתים אנו מוותרים עליו עקב הפחדים הפנימיים שלנו והחיבור למציאות, ולא מניחים לעצמנו להתנתק מן האדמה ולרחף, להתעופף אחוזי ידיים עם בן הזוג/בת הזוג שבחרנו באותו הרגע, אל עבר העתיד הלא נודע, שיכול להיגמר בנחיתת אונס בכל רגע. אנו שוכחים את החיבור הזה ליומיום ולא מרשים לעצמו ליהנות מן הרגע, לחיות לפי אינסטינקטים ולא לפי רציונל הקורע לגזרים את החלומות שלנו.
רבים חווים אהבה, אך מעטים באמת משתחררים ונהנים מחוסר המשקל שהיא גורמת ומעניקה לבעלי הזכות. הם הגיעו אל הבית בפתח-תקווה, הבית שתמיד הזכיר לו עד כמה זה לא הבית שלו ולעולם יהיה הבית שלו. תמיד חש כמו תייר המבקר במוזיאון בעיר זרה, נזהר שלא לפגוע בדבר, לא לשבור שום חפץ או לפגוע בכדור הבדולח הבדיוני שלהם כדי למנוע חיכוכים ועימותים מיותרים שהיו בעבר והוא לא מאפשר להם לחזור. הם לעולם לא יידעו מי היה באמת ולעולם לא יכירו את יוני האמיתי.
בהשתקפויות המעטות שבהן הראה להם את עצמו האמיתי הם פחדו והזדעזעו מכך שזה פרי יצירתם וחינוכם, פרי חוסר האהבה ביניהם. הוא גדל להיות מפלצת בעיניהם הצרות, אך עבור הסובבים היה מלאך שומר. הם היו פרימיטיביים בעידן מתקדם. לא הצליחו לעמוד בקצב המהיר של העולם החדש. הם גדלו במקומות הכואבים ביותר ומעולם לא שחררו את העבר והעתיד לטובת ההווה. תמיד חשבו 15 צעדים קדימה, אך מעולם לא בדקו מה יש להם מתחת לרגליים ואיפה הם עכשיו. העתיד הפגוע (חורבן, גלות ושואה ובעיקר פחד מהכחדה מוחלטת של היהדות ממזרח למערב הגלקסיה) אשר דפק על דלתם בהפתעה לקח מההווה את החיים וגרם לחוסר משמעות ולקיפוח הילדים (ההורים של יוני) ונתן להם תירוצים שונים, בין היתר להתחתן למרות חוסר האהבה ביניהם, ולעולם לא לשחרר. אולי פעם חשו את הבעירה, אך מעולם לא הצליחו פשוט לחיות, ללא מחשבה על העבר או על העתיד - רק בהווה.
מבחינה חומרית נתנו לילדיהם כל מה שיכלו, אולם היו עיוורים לרגשותיו הערומים של יוני. אפילו לא שמו לב איך דברים משפיעים עליו יותר מאשר על האחרים. לא שמו לב לרגישות היתר שלו ותמיד שפטו אותו. חרצו דין על אחרים, אך מעולם לא על עצמם. בבית הספר תמיד האשימו אותו. מעולם לא היה בצד המנצח, דבר שפיתח בו את המחלה הגדולה ביותר שממנה סבל במשך כל חייו - חוסר הביטחון העצמי שלו, שעליו נשענו במריבות איתו. האשימו אותו שהוא יצר את המפלצת, כשבעצם הייתה מעשה ידיהם לחלוטין. אז איך אפשר להיות מופתע מהתוצר הסופי, כשבפס הייצור יש כל-כך הרבה תקלות?
יותר קל להסתכל אחורה ולהיות לא מרוצה מאשר לעשות דבר פשוט ולהודות בטעויות העבר שלנו.
הם ידעו מיהו בנם, אך נהנו לחיות בהכחשה. לפני שעזב את הבית שמע לעתים תכופות מילים כמו "נרקומן המרוקן את מוחו ומדכא עצמו עד מוות פנימי." מילים ריקות שלא האמין שיוצאות מפיהם. ייאמר לזכותם כי מעולם לא הסתירו את חוסר אהבתם לבנם הקטן ואת הכרתם בו. הם נהגו להגיד לו שהם אוהבים אותו, לפי עצות מפסיכולוגים שונים, כדי לתקן את טעויות העבר שלהם, אך הדבר נשמע כאילו אמרו: "אהבנו אותך כשהיית ילד וכך נסתכל עליך עד המוות. לעולם לא תהיה בוגר בשבילנו." הם לא סבלו להיכנס איתו לשיחות שבהן ראו כי הוא אנושי כמוהם. יוני גדל בצורה מעט עקומה, וכל הידע שהוא אסף היה מורכב מגוונים רדיקליים יותר מאשר מדרכה של המערכת. במבט לאחור קופצת לי תמונה זוגית של הוריו בשחור לבן בעולם צבעוני, זה מה שהם ייצגו בפני יוני.
לאחר הצבא הבין שהמלחמה שניהל במשך שנים מול המערכת אבודה מראש ושדינו להפסיד. כנראה הוריו לעולם לא יקבלו את מי שהיה באהבה ובאמת. אז הוא ניסה להמשיך את המשחק ולהיות "ילד טוב" (מבחינת מה שהם ראו) ונהג לשתוק יותר, נרשם ללימודי משפטים, וכשראה שאינו מצליח לעמוד במירוץ השקרי הזה, חש צבוע ומטופש, לקח את רגליו ושם פעמיו אל העולם, רחוק מהמקום שהיה לו בטוח, אך יוני היה כשדה קרב שותת דם. מאז שעזב את הבית עבר תהליכים שונים. הוריו לא היו מודעים לכך, כי לא היו בקשר איתו ברמה הרוחנית. רק דאגה הורית בסיסית ושבת שלום מדי פעם. הוא הפסיק להילחם. כשחזר ארצה ניסה להיות אפאתי כלפי העיוורון המוחלט שחש מצדם.
הדברים גרמו לו לפתח פחד מהדבר שנראה הכי גרוע בעיניו: להפוך להיות הם כהורה, לחיות לפי פחדים ולא לפי רצונות. הם לא חשו את הדברים שהתפתחו אצלו במשך שנים, ובראשם שנאה עצמית עד אין קץ וחוסר ביטחון תמידי. מובן שאין להשליך על הוריו הכול. גם אני למדתי מהמפגשים עם הוריו פרק חשוב. אני בן 45, ועד כמה שנראה לי מקסים לעשות ילדים נוספים, זה פשע נגד האנושות! לידת ילדים בגיל מאוחר יוצרת עוד אנשים חסרי ביטחון ועוד מבולבלים חסרי גבולות ועוד כאב, כאילו אין מספיק בעולם.
ילדים הם הפרחים והפירות של עץ האהבה. הם צריכים לבוא לעולם רק כשהאהבה פורחת וכשיש לזוג כוח לגדלם. אף אחד לא רוצה באמת לעסוק בגידול ילדים בגיל מאוחר. כשאני כבר אהיה קשיש, הם יגדלו להיות אנשים בוגרים. מאז אני בעד חוק שלא יתיר למבוגרים להביא עוד ילדים לעולם, אך אין לי כבר אמונה בחוקים, כך שחזרתי אל המקום שלי, אל הגינה שזנחתי במהלך החודש המאסיבי ההוא, אל ילדיי ואל אשתי היקרים. להם אתן את מלוא תשומת הלב שיש בי, את מלוא אהבתי הקיימת בי מאז ומעולם. מעבר לכסף רציתי למלא אותם באהבה ובהרגשה שאני תומך בהם, שיֵדעו שתמיד אהיה שם עבורם.
מאות סוגי אהבה יש בעולם, לכל אחד ואחת יש את דרכו לאהוב, כל קשר יהיה שונה מרעהו כמו שכל אחד מאיתנו שונה מרעהו. הבעיה מתחילה ברגע שאתה חוסם את הדרך לאהבה מסוג אחד, ואז שאר הדרכים קורסות. אם אתה לא מסוגל לאהוב, אתה גם לא מסוגל לאהוב שום דבר. משפט לא כל-כך הגיוני, אני יודע. אז אסביר.
הדופמין והסרוטונין במוח פוחתים בהדרגתיות, ומבלי שתשים לב אתה הופך לאפאתי ומדוכא. אתה נשאב לתוך הבור הנורא מכול, ואין הכוונה, כמובן, לחיים ללא כסף או השכלה. החיים האומללים ביותר לדעתי הם חיים ללא אהבה, חיים ריקניים שבמהלכם אתה חוסם את המוח לאושר הגדול ביותר ביקום, ומפסיד. אל חשש, תמיד ניתן לתקן זאת, צריך רק לעשות שינוי קצר בראש. כל ההתעסקות באהבה הזכירה לי את השיר "סמבדי טו לאב" של ג'פרסון ארופליין, שידועים כוואן היט בנד, אך יש להם הרבה מה להציע. אם זו מוזיקת איכות או רעיונות קצת קיצוניים, כמו לשים לניקסון אסיד בתה של הבוקר במהלך מלחמת וייטנאם. המלחמה ההיא כבר נמוגה וכמוה גם התנועה ההיפית. נשארה בעיקר היסטוריה מתוקה ולא ממומשת, אך גם בשנים שלנו אין לשכוח כי הרעיון הקסום צודק לחלוטין. כולנו צריכים מישהו או משהו לאהוב. זה הכוח והעוצמה הגדולים ביותר בחיים. מי שמוותר עליהם, כמו ויתר על הדבר ההרפתקני ביותר שיכול לעשות. אומללים הם האנשים החוסמים עצמם. כך היה יוני בשבועות האחרונים של חייו. כעלה ברוח שט מצד לצד עד שנחת באלנבי.
מרגע שנחת בארץ לא מצא את מקומו, איבד את האהבה ולא הצליח עוד לחוש בה. נפשו לא עמדה בזה, לא עמדה בסירוב של ינג'י היפנית, שגרר אותו לרגע שבו החליט לקפוץ. היא עלתה במחשבותיו האחרונות יחד עם שרונה, סוג של שילוב מפלצתי. כל האנשים שעשו לו רע התאחדו למפלצת אחת שנתנה לו דחיפה עדינה.
הספר החל כחשבון חייו של יוני, על הטוב ועל הרע שבהם. אין אנשים אמיתיים שהביאו לכך שלקח את עצמו ועלה לגג דירתו של נדב באותו ערב. אף אחד לא לחץ בחוזקה על ההדק. אף אחד, חוץ מאדם אחד - יוני. הוא שבחר בדרך ההיא, סלל את מסלולו היישר אל המדרכה.
אני כאן כדי לספר את סיפורו אך גם כדי להראות לכם שיש דרכים אלטרנטיביות (אל דאגה, אני לא מורה למדיטציה). פה מחכה קטע חשוב, אך אני זקוק להפסקת סיגריה.
כולנו היינו פחות או יותר במצבו של יוני. אולי לא על הגג, אך אני בטוח שלפעמים חשתם בטוב ולפעמים ברע. הרי אם אתם קוראים ספר זה, רוב הסיכויים שאתם צעירים, כי אחרת למה שתקנו את הספר הזה עם העטיפה המטורפת? זוהי השלמות שבחיים - שאנו חייבים להמשיך כדי לבנות אנושות חזקה יותר; לקבל וללמוד מן העבר, אך לא לחיות אותו כעתיד; לחיות את ההווה, אך לא להתכחש לעבר ולעתיד שעוטפים אותנו ואת עצם קיום ההווה שלנו; לדעת להגיע אל הגבעות הישנות עתיקות הימים, לחוש ברוח העכשווית הנושפת בעורפנו ולהסתכל אל גבעות העתיד בציפייה אל הזריחה שתבוא.
ואני מבטיח לכם שהיא תבוא ותהיה דבר מדהים ביופיו, מרהיב וצבעוני. יהיה במחר גם מהטוב וגם מהרע. העתיד, כמו ההווה והעבר, יהיה לעד שלם, מלא במינוסים ובפלוסים גם יחד. רק כך נצא חזקים אל המסע שאני מכנה היום שאחרי.
אל תניחו למוח לשקוע. נצלו את החוויות לחשיבה חוזרת. אל תשכחו אותן. השתמשו בהן כמו היו כלי עזר למוסכניק או כלי ניתוח למנתח. תקנו את היום בעזרת הלילה. הדליקו את הנורה הקטנה וקחו את האנרגיה ליום שאחרי בעזרת היום שלפני.
יוני התעורר בחדרו בבית הוריו, מקום מדכא מאוד עבורו. הוא תמיד הרגיש שם כמו שוכר דירה והעדיף להמעיט בביקוריו שם. הוא ראה שאמו מצאה מצבור של מתנות משרונה, שהיו מונחות בערמה בצד החדר. בין כל הדברים מצא מכתב:
יוני שלי, אתה שוכב פה ובא לי לנשק אותך. זאת הייתה ההחלטה הכי קשה שהייתי צריכה לעשות בחיים שלי, כי זאת הייתה התקופה הכי יפה בחיים שלי ואני עדיין מאוהבת בך המון!
אך זה נראה הדבר הכי טוב בשביל שנינו עכשיו. קצת לצאת, להיות לבד, לראות מה יש לנו אולי, אבל אני פה ואני לא יכולה בלעדיך. אנחנו נישאר ידידים. אני אוהבת אותך!
מכאן אפשר רק לעלות, ואם קיבלנו את ההחלטה הלא נכונה, אנחנו נדע את זה במוקדם או במאוחר. אתה הבחור הכי מקסים שהכרתי והכי יפה. אל תפקפק בעצמך אף פעם.
צריך לעשות מה שמרגישים גם אם אין בזה היגיון. (אני מנסה להבין קצת את עצמי עכשיו).
מה שאני יודעת זה שבזמן האחרון התחלנו להרגיש את זה. לא סתם היחס שלך השתנה. לא סתם (אני לא מאשימה אותך בכלום). אז כנראה עכשיו זה הצעד הנכון לעשות.
אני מקווה שאהיה בסדר. אני אוהבת אותך.
טוב, אני אלך עכשיו כי זה מתחיל להיות יותר מדי קשה (יש לך משפחה מקסימה). תמסור לעמרי את אהבתי.
אני עדיין קונה לך נעלי בית!
בום. כל דבר שם מזכיר לו תקופה שרצה וניסה לשכוח בעזרת כמות היסטרית של אלכוהול, אך הוא לא מצליח להוציא את הריח שלה מהכרית ואת קולות המלחמה מהקירות המהדהדים. כל הדלתות נסגרות עתה, ואין הוא רואה עוד את האור בקצה המנהרה.
הוא העמיק אל תוך הדיכאון. החמיר עם עצמו. לא הניח לעצמו עוד לרחף ולעופף, ללטף ולטנף. אף אחד לא יכול לגעת בו מנקודה זו והלאה. מאז ועד הגג הוא ניתק עצמו, ובעצם, עד היום שבו ילנה אספה אותו מבית החולים בפראג הוא היה מנותק, וגם זה היה כבר מאוחר מדי, כי כבר לא הוא היה במרכז התמונה, אלא היא.
הוא התיישב לאכול עם הוריו, סיפר להם איפה חבריו מהצבא נמצאים עכשיו, אך הם לא הקשיבו למילה שיצאה מפיו והמשיכו לדון למי עדיף להצביע בבחירות. הוא נזכר שבסוף היא באמת קנתה לו נעלי בית.
הוריו היו אטומים כשניסו כל הזמן להתערב בחייו, לקחת אותו למקומות שהם לא הצליחו להגיע אליהם (ואולי אף לא ניסו), להשיג את המימוש העצמי שלהם על ידי התערבות בחייו, להראות לו את החיובי בחיים. הם היו אטומים כמו ערמת בלוקים של איטונג, אבל בכל זאת הקשיבו. זה שהם לא הפנימו או הגיבו היה סיפור אחר, אבל יוני אף פעם לא יוכל להגיד שלא היה מי שיקשיב לו, בכל זאת ערמת בלוקים של איטונג הם די יקרים.
אבא שלו, אמן פנטומימה כושל, לא באמת הקשיב, ואימא שלו עבדה במשרד. מזה יוני הכי חשש, מהחירשות המידבקת שלהם, לכן הייתה לו חולשה למוזיקה, וכמה שיותר. אבל שום דבר לא באמת עניין את הוריו. לימדו אותם בכלל לחשוב? "אותי לא לימדו," אמר לי יוני, "אני למדתי בעיניים שלי, בשערות ידיי הסומרות בחשכה. הרגשתי מה זה כשההורים דוחפים לך כסף לכיסים, מכבידים עליך אך לא מחבקים אותך או אומרים מילה טובה. בלי לשאול 'איך אתה מרגיש', 'מה קורה' ו'מה חדש', שיחות סרק שמוכרות לכולנו." הם היו מומחים בחוסר רגישות. כשהרגיש טוב, אמרו שהוא בדיכאון ושלחו אותו לפסיכולוג, וכשהיה לו הכי רע שאפשר - אמרו לכולם שהוא נשמע נפלא ושומר על מורל גבוה.
ליוני הייתה צרה נוספת. הוא שקע לתוך הגל וצף, הוא היה חלק ממנו, אבל הגל לא ויתר. הוא הרגיש את עוצמת הטבע במותניים שלו. הוא כבר לא היה במירוץ שלהם, לא רדף אחרי תואר או עבודה, אבל הטבע רמז לו שהוא טובע ושיש לו שני פתרונות: או להיות חלק ממנו ולרוץ אחרי הכול כמו כולם או לעמוד בצד ולמכור נקניקיות. היו עוד פתרונות לאנשי האמצע, כמו לחלק מים ולעודד את הרצים, אבל מההיכרות שלי עם יוני הוא היה קצת שחור-לבן ולא רצה לתמוך במשהו שלא האמין בו. הפתרון שלו היה ניתוק מוחלט, בריחה. לגור באיסלנד עם כלב ים, אישה עם מבטא וכמה ילדים בהירים זה עדיין להיות חלק מהמירוץ, לא משנה כמה יגיד שהוא לא חלק ממנו. הוא פחד לצאת לפי "פס הייצור" שלהם, עוד ילד מוצלח וממוסגר שאפשר להתגאות בו. הקרבה אליהם תמיד חסמה אותו נפשית, גרמה לו לאבד את הצפון, אז מרגע שהגיע אליהם רק ברח בהם.
אביו שבר אותו נפשית, לא הצליח לתקשר עוד עם בובות של הממסד, בובות אטומות לצלילים שהשמיע. הן מסננות את דבריו וגורסות אותם במגרסה חשמלית. האב נרדף על ידי כל המחלות של ההורים שלו והתבייש בהן מהילדים שלו. יוני לא הצליח לחדור לתוך מעגל התקשורת איתו. הרגיש כמו במחלקה סגורה, כמו בכלא, כאילו הוא נמצא במקום לא לו, שהוא לא רצוי בו. הוא הרגיש שבוי בידי הוריו המסרסים. שוב הטביע אותי יוני ביגון קודר ובכאב מר והזכיר לי את המפגש עם אביו, שאירע בבדיקות הראשונות שעשיתי כדי לדעת מיהו האדם בתמונה שמצאתי בעליית הגג. נזכרתי בלחיצת ידו של האיש. אני מבין שהוא מלא בחומות ברלין, מוקף תיל ומוקשים, נוסף למבנה עצמות שמכאיב לאדם שלו הוא לוחץ את היד. לחיצה חזקה, כמעט כואבת ביחס לאצבעות הבלרינה שלי. קשה מאוד לקלוט ממנו רגש כלשהו, כאילו למד משחק. אני לא נכנע ומנסה ליצור קשר. הלחיצה מאפשרת לקלוט מהאדם יותר, אז התחלתי להבין עם מה יש לי עסק. באותו הזמן הרעיד רעם את החדר, ואני כמו קיבלתי שידור ישיר מאבא של יוני. בועת מסטיק שבה התחבא חלום בהקיץ על מחשבה מאת אביו של יוני. בחלום הוא תחקר אותי כמו בחקירה של המוסד, בחדר חשוך, עם מנורה שמתנדנדת מצד לצד, דלת חורקת וכלים שנראים בין מכשיר של גינקולוג למשהו שהופכים איתו קבאבים על האש. החדר חשוך ואני קשור לכיסא. לפתע הדלת שוב חורקת, ואבא של יוני מתחיל בחקירה. כמו השוטר הרע, יורה עליי שאלה חדה: "בשביל מה להתחתן? בשביל להגיד שאני לא יכול להתמודד עם הטמטום שפעם, מזמן, בגלקסיה שונה, אהבתי והערצתי אותו ואפילו קראתי לו תמימות מתוקה? בשביל להגיד שהזדיינתי איתה מאות פעמים ואיתה הבאתי ארבעה ילדים? שאיתה חייתי רוב שנותיי על כדור הארץ? יכול להיות שאנחנו לא אוהבים ואני לא סובל אותך? אתה לא עבד מוצלח, ואני, אני רודן בממלכה שלי. אני אבא של יוני."
הם מעולם לא קיבלו אותו ככותב או כסופר. הדבר נראה להם נחות מדי, אז העדיפו לאטום את האוזניים בכל פעם ששמעו את המילה הזאת. בפעם הראשונה הגיבו בצורה שונה. אביו אמר: "אז לך ללמוד קולנוע, זה בתחום," ואמו אמרה: "לך ללמוד ספרות ואז תהפוך למורה לספרות." כולנו רואים בעיה במשפטים האלה, נכון? אתם בטח חושבים שהוא הלך ברמיזות וסחור-סחור כהרגלו, אבל לא הפעם. הפעם דיבר איתם דוגרי, אך הם היו עיוורים מלראות את כישורי הכתיבה המדהימים שלו ואת זה שיכול לכבוש קוראים רבים אם לא היו קוטלים אותו וגורמים לו להחביא בעליית הגג, שהייתה כמו המגירה הסודית בשבילו ובה הוא צבר אבק ופיסות מילים בצורת דפים תלושים ותחתיות של בירה מלאות באותיות שונות ולא שלמות, שרק עכשיו אני משלים. עבודת נמלים אטית של חיבור העבודה הלא גמורה שהשאיר מאחוריו לספר שעכשיו אתם קוראים, ובו קטעי המילים השזורות של יוני, של ילנה, של סאנטיגו ושלי ארוזים יחדיו באריזת צלופן כמתנה לחג, חג השחרור והחופש העצום מהכול: מהאש, מהמים, מהרוח ומהאדמה. מכל האושר הנמתח על שפתיי בעודי כותב זאת. אני חושב עליהם בחיוך דק. קדושים מעונים שכמותם שהיו לדמויות צבעוניות ארוגות יחדיו בתוך שטיח האנושות כסיפור אחד.
נחזור לסיפור. יוני קרא בעיתון על עוד כת מיסטית שהתגלתה כפרשיית אונס ועל עוד רצח עם בעולם. הגלגל מסתובב. העולם תמיד היה זירה אלימה, זירת קרב מרתקת, אבל יוני ריחף מעל, רחוק מהמרכז אבל באמצע רוטשילד. כשהיה ילד הכול דימם, ועכשיו היו אלו פרפורי מוות, כאילו הוא מיצה את החיים. "כן, אני מאמין בשלום עולמי ושכל בני האדם הם טובים בבסיס שלהם, קצת פתטי." זה הפתק הראשון של יוני שמצאתי. "לכו להזדיין. אני אופטימי לגבי הימים הרעים, וגם אם אומרים שעוד חודש-שנה-עשור כולנו נישרף ולא יהיה כדור הארץ, אני נהנה במסיבה הזאת מכל שנייה ומכל אירוע ואסון," כתב, קימט וזרק לעליית הגג שמעל לראשו בעודו סוגר את הדלת ויוצא מבית הוריו.
מאז שהכרתי את הסיפור של יוני התחלתי גם אני להרשות לעצמי להרהר בדברים ולהסתכל על הכול קצת באופן הזה, כי הרי גם בחמסין הגדול לא חושבים על הגשם הקריר, וביום סופה לא רואים את השמש מאחורי הענן הגדול והכהה.
מחשבות על גבי מחשבות, מוקף בתוך קירות של חוסר הקשבה וחוסר הבנה, כמו ברח מבית הוריו אל הזמן והאוויר המוכר שחדר לריאותיו. הוא נזכר בגיחוך שמעולם לא היה באמת חלק מהמקום שבו נולד ושבו גר שנים, לעומת מקומות שעכשיו חזר מהם. הוא עשה סיבוב קטן אל העבר, הסתובב במקומות שפעם אהב, אבל חש עצבות פנימית שקורעת אותו מבפנים. הוא ניסה להילחם בה, אך בשבילו היה כבר מאוחר מדי. יוני הפסיד במלחמה החשובה מכול, הלוא היא המלחמה כנגד עצמו. והפעם היא הייתה אמיתית ולא רק בתוך ראשו המופרע והקודח, אלא ממש על קצה הגג ועד המדרכה הקרה של החורף ההוא באלנבי. הוא חש את תופי המלחמה רועמים והרגיש כאילו החסיר פעימה לרגע. לפתע נלחץ מהדבר הלא ברור הזה. בעוד רגע תבינו למה המשיך את יומו בצורה פחות או יותר טבעית.
בילדותו עשתה אחותו טקס פגאני קטן, והוא, שהיה קטן מאוד, עוד לא ידע את ההבדל האמיתי בין טוב ורע. היו אלו ימים שונים לגמרי מהרגעים שבהם פסע לכיוונה, ימים שבהם כמו חתמו על הסכם האומר שברגע שלא ידברו במשך תקופה ממושכת הם יחושו בחוסר פעימה של הלב - דבר שיעורר את זיכרונם העמוס, ותמיד תפס אותו במצבים מוזרים ושונים: בזמן שהיה בקרב בשטחים, כשהיה צמוד לגבה העירום של דוגמנית במועדון יוקרתי במיאמי ואפילו בתור לסופר. עכשיו הוא חש כיצד לבו שוב מחסיר פעימה ומיד חייג לאחותו לספר לה שנחת בארץ ושהוא בא. מעולם לא שאל אותה והיא לא שאלה אותו. פשוט סימני קריאה בנוגע לדברים האלה. הכרזות ולא תהיות. אחים לדם היו וכך לעד, סיפרה לי בבכי קרנית בשבעה, מאוחר יותר.
כאשר הגיע אל אחותו פתח את הדלת בלי לדפוק וכמעט פתח את ראשו הקטן של עמרי והבהיל במקצת את קרנית אחותו. הכין לעצמו קפה והצטרף לעמרי במשחק. הם שיחקו בקוביות ובפאזל שיוני הביא מניו-יורק. אחרי יום עם יותר מדי מיץ פטל עמרי הלך לישון עם חיוך. בלילה הגיע דור, בעלה של קרנית. אחותו הייתה תמיד האבן היציבה, השפיות בחייו. הוא תמיד הרגיש ליד ההורים שלו כמו דף מעופף ברוח. היא גרמה לו לנשוך שפתיים ולהתעשת גם בתקופות הרעות וגם בתקופות היותר רעות. היה בה סוג של יושר וכנות והמון אהבה. היא דחתה את הקץ של יוני, הייתה מודעת לאובדניות שבו, אך ידעה לגרום לו לנדוד ממנה. הוא תמיד ידע שיש לו מקום אצלה, גם פיזי וגם נפשי. לא משנה כמה הייתה לחוצה, לאחיה תמיד היה מקום. ליוני היה קשר מיוחד גם עם דור. הם הכירו כשיוני היה קטן מאוד, אך חייו הקשים של דור עזרו ליוני, בין אם בעצות ובין עם בחשיבה על ההבדלים.
יוני ודור הדליקו נרגילה ודיברו על התקופה שבה דור היה דור-אל ולמד בישיבה התיכונית, ניהל רומן עם בחורה בשם רבקה וכמו האם העתיקה, גם היא העניקה לו אהבה. אמנם לא אהבה שמימית כמו בימי התנ"ך, אלא יותר זיון חפוז ומזדמן בתוך בית-הכנסת שחצץ בין הישיבה לאולפנה של הבנות, אבל פאק איט, יש בזה משהו של אהבה. דור סיפר ליוני שלפני כמה שנים חיפש אותה.
זו הייתה משימה די פשוטה כי ברגע שסיימה את האולפנה הלכה לתחנה המרכזית. רצתה להיות אימא של כולם, להעניק אהבה לעם, אבל עם קריצה. היא מכרה את גופה הדתי לשעבר לכל עובר ושב, כמו בשר בשוק. בימים היא מורה למוזיקה במתנ"ס בדרום תל-אביב, אבל בלילות היא מעניקה אהבה מהסוג שרק אחת מאמהות האומה יכולה להעניק לכל מי שנותן לה כסף לממן את החודש.
סיפור מצחיק, חשב לעצמו יוני וסיפר לדור על מעלליו האחרונים בתפוח הגדול. לאחר כמה שעות חתכו למיטה.
יוני נשאר לישון אצלם ובבוקר כשקם קרנית ודור כבר היו בעבודה ועמרי בגן. הוא לקח את התיק שלו, הכין קפה לדרך, הצית סיגריה ויצא. כמו החזיק כרטיס במוחו, מחלקת תיירים למרוקו, אך מחשבה זו אפילו לא עלתה בראשו. עתה התמלא בתסכול. הזמן חלף ודברים השתנו. זה בלבל אותו. במקום שבו חשב שירגיש בבית הוא חש זר ומנוכר כמו עגבנייה ירוקה בתוך סלסילת עגבניות אדומות כדם. הוא הקיף את עצמו בחברים חדשים-ישנים שהיו כמו העגבניות, בשלים לחיים, מביני עניין, וניסה להחזיר לעצמו מעט מן הישראליות שהייתה בו לפני הטיולים בעולם הגדול. הוא הלך לאכול פלאפל בכיכר רבין אך לא התחבר. חש כאילו אין מקום בעולם שיכול להכיר אותו ולשמש לו כתף תומכת, פרט לעט ולדפים, אך התבייש להודות בכך. חשב שהאנשים המקיפים אותו לא יבינו נכון ויחשבו שהשתגע. הוא לא רצה להצהיר על כך, לעמוד על כיסא בשולחן השבת ולומר: אני סופר שכותב כבר כמה שנים ספר על מסקנותיי מהחיים וכן, זה מה שאני רוצה לעשות בחיי, זה מה שאני עושה בחיי. אולי אני נראה כבטלן המחפש את עצמו, אבל אני לא. אף אחד לא ידע על כך עד הרגע שבו מצאתי את הארגז של יוני, שהיה כמו תיבת פנדורה מלאת מחשבות וכשפים. סיפורו של יוני - הסיפור השלם שאני מספר לכם - מלא בניחוח של אותו ארגז. אומנם אתם עדיין בפרק הראשון, אך הסיפור, כפי שהבנתם, (אני מקווה) אינו נגמר ביוני.
מיוני ועד אליי הדרך ארוכה והסיפורים רבים. קחו מה שאתם רוצים מהספר ותזרקו את מה שנראה לכם זבל טהור. קטע שאינו מוצא חן בעיניכם אל תקראו. תקרעו את הדף או את הפרק ותשרפו אותו. לא משנה כמה דפים יישרפו, הדברים לא יישכחו לעולם. את הסיפור הזה לא תשמעו בחדשות, את הסיפור הזה אתם תחושו כאילו היה הסיפור האישי שלכם, זו מטרתי הסופית - לגרום לכם לא לשרוף שום קטע ולהזכיר לכם רגעי אושר בחייכם, אף שהפרק הזה יותר אפל משאר הפרקים. אל לנו לשכוח כי את רגעי האושר, כמו פנינים שזורות בשרשרת חיינו הארוכים המשתבצים בחוט הדק של השפיות, אפשר לראות בעיניים הנכונות ולחייך לעצמנו חיוך רחב. אך במוחו המעוות והמדכא עצמו עד מוות של יוני הוא לא יכול לראות כלום פרט לעצמו. אנוכיות המשתלטת על כל החיים דרך תחושת הדיכאון. אנוכית ובודדה היא תחושה זו, ואין בה שום סגולה, פרט לתובנות היוצאות ממנה. כי מול עינו נגלה אושר ענק בכתב זהוב, ההבנה שהחיים האלה שווים משהו, שאני שווה משהו, ושאילו לא הייתי - אז מה היה?
לא מדובר על מחשבה אגואיסטית כאילו העולם כולו נבנה בשבילי, אלא משהו אחר, שכתובנה לחיים אומר: אני חלק מן העולם הגדול והקסום הזה והוא חלק ממני, כדור עגול של יקום. אומרים כי מוצא האדם הוא מן הקוף, אך בשונה מהחיות, אנו בעלי חשיבה ויכולת התנהגות שהיא מעבר לאינסטינקט שלנו. כאנשים בעלי תודעה פתוחה אנו משנים את חיינו מיום ליום, אך אלו שאיבדו את הדעת לא יכולים לשנות דבר, כי אפילו לקום מהמיטה המטונפת שלהם ולצאת מהפיג'מה הרקובה שלהם כבר אינם טורחים. הכוח נשמר בלבם רק לצעדים אובדניים וקיצוניים שמהם הם ניזונים ומתקיימים. כמו דגים האוכלים את הפיתיון העצמי שלהם, הם פוגעים בעצמם בידיעה מוחלטת, שהיא בעצם חוסר ידיעה, מעין הכחשה. כך היו ימיו האחרונים של יוני על פני האדמה כאדם בעל 100 אחוז בריאות, אבל תמיד נוכל להתנחם בזה שרובכם פה חיים ונושמים, אז קראו את הקטע הזה מההתחלה ותפנימו, השחילו את הפנינים על חוט השפיות, קחו כל רגע של עצבים והפכו אותו לצחוק.
בצחוק ובהליכה אטית הגיע אל תחנת האוטובוס, הצית סיגריה בסיגריה וחיכה לאוטובוס. כאשר בסוף זה החליט להגיע, עלה בצעדים דקים על המדרגות, שילם לנהג וזרק את בקבוק המים שלקח מאחותו בפח שבכניסה לאוטובוס. תמיד הרגיש לא נעים לזרוק משהו לשם עקב המבט שתמיד מקבלים מהנהג על החוצפה שבזריקת אשפה לפח שבכניסה.
הוא התיישב בסוף האוטובוס, בספסל המגניבים מהתיכון. אחרי כמה תחנות היא פתאום עלתה וסימנה לו בטבעיות שיקום וייתן לה לשבת ליד החלון, וכך עשה. אחרי פחות משתי דקות הוציא עט ונייר שתלש מהספר שהיה לו בתיק (הדף הלבן והמיותר הזה בהתחלה שאף פעם לא אבין מה מטרתו) וכתב לה: "מצטער על קודם, אני לא ממש טוב במילים אחרי ריצה. יותר טוב בכתיבה. מה את אומרת ללכת לפאב שאני מכיר?" ונתן לה את הדף הלבן עם הכתב העקום שלו עליו. היא סובבה את הדף בתנועה חדה, כתבה בגדול שתי אותיות צורמות "לא", דאגה שיראה וזרקה מהחלון את הדף. כשהגיעו אל התחנה המרכזית היא ירדה ראשונה, אך הוא היה זריז ורץ בשיא המהירות במדרגות הנעות. הוא היה חייב לחרוג מהכלל שלו לא לדחוף אנשים כדי להגיע אליה, כי היא אהבת חייו והיא תיעלם לו. הוא הגיע אליה בלי אוויר בריאות, אבל עם מאות אותיות מחוברות יחד, אבל אף לא מילה אחת הייתה מורכבת, ומהפה יצא לו "אנחנו חייבים להתחתן". היא התעלמה מהאיש התמוה הזה והמשיכה אל חנות הספרים.
בינתיים תפס יוני קצת מרחק והתבונן בה מרחוק, כדי שתשכח את פרצופו המבועת שמלמל אליה מילות טמטום טהורות, וצפה בבחור עם חולצה שכתוב עליה "גרר שלמה" ועליה סימני טחינה וסחוג, שניסה למכור לה מחזיקי מפתחות ועוד ציוד לא הכרחי שפצועי מלחמה צעירים הכינו. מרחוק ראה שלא נעים לה, ולכן בכל זאת קנתה פעמון קטן עם חוט אדום שמגן מפני עין הרע. אז הבין את הסיבה לסירוב - חוסר התאמה מוחלט. הוא לא יכול להתחתן עם מישהי שאמונתה מסתכמת באמונה בעין הרע וברוחות רעות. אחרי חודש שמע שהיא הטביעה את עצמה במזרקה המכוערת בכיכר דיזנגוף אפילו שהיא לא עמוקה. טוב, עמוק הוא דבר פנימי, והיא תמיד הרגישה שטחית וריקנית. מי בעצם קובע דברים כאלה, החיצוני או הפנימי?
המחשבות הטרידו אותו, אך לא מחשבות עליה. עלו לו בראש מחשבות שונות, כאלה של שקט קסום, שקט הקיים בשני מקומות בעולם, והנה החל במסע אל שניהם:
SEA & DESERT
רצה מדבר, רצה שקט ורחוק, אז בדרך עצר בים, בחוף האהוב עליו, וקנה לעצמו גרעינים ושלושה גרם של גת היידרו מיובל הסוחר שגר על ספה באמצע החוף עם עדר הכבשות הסיניות שלו. כן, יש דבר כזה, כבשות סיניות. "אם תסתכל ממש מקרוב תראה שהעיניים שלהן מלוכסנות, זה בגלל הסקס עם הכבשים באזור אוקינאווה," סיפר לו בפעם הקודמת שראה אותו. מאחורי הגב קראו לו בחוף יובל הסיני, אבל עם הזמן זה תפס וגם ההורים של יובל הסיני קראו לו ככה.
עתה היה שקט כי עזב את יובל הסיני, עזב את ההמולה של הזולה של יובל הסיני שהייתה מלאה באנשים שונים ומשונים, כולל בחור בשם צ'יף שטען שהתעסק רבות ביסודות כימיים. הלך כמה מאות צעדים קדימה אל השקט. עתה החל להתנגן במוחו שיר, שיר הלל לקולות, נכתב, שירת הלילה התמוהה או שירת היום התמידית. תמיד הם היו שם, ברגעים הטובים והשמחים, בלילות הקרים והחשוכים. הקולות בראש לא יוצאים מאיתנו לעולם. יש הממתנים אותם וקוראים להם מצפון, אך לפי דעתי הקולות הם אותו סיפור כמו האלוהים, יש הקוראים להם ברבים, יש המספחים ישות אחת וקוראים לה בשם אחד, אך בדיוק כמו עניין האלוהים - אי־אפשר להתכחש לקיומו, כי בעצם העניין הוא חלק מאלוהות, טבע של הדבר. כולנו מלאים בתובנות או רק מעטי המעט? אני חושב שיש המתעלמים מהקולות ומצלילי האלוהות באוזניהם, מציוצי הציפורים, מקולות הרעמים הזועמים, מרשרוש העלים או מהקול הפנימי שלהם שאומר להם לעשות ככה וככה. יש מקומות שלא רצוי להקשיב לקול הפנימי, אחרת כולנו היינו מאושפזים כבר וזה היה מקשה על התקשורת בינינו, אך הקולות החיוביים הם אלו שאנו צריכים לקבל ולקיים, לא להכעיס את האל, ולא חשוב איך קוראים לו, כי הכוונה היא אותה כוונה, לא משנה אם אנחנו מודרניים או פרימיטיביים. עכשיו אנחנו חיים ואחר-כך נמות, השם לכוח הגדול יכול להיות שונה, אך המשמעות היא אותה משמעות.
מיד הרגיש את הרגשות גועשים בו ושהוא חייב לעשות סטופ למוח ולכתוב, אז נטל את העט והמחברת וכתב כמו מתוך חלום:
כמו פרפר על הר של שדה מוקשים
אני צף מעל לבולשיט שלכם
גם אם לפעמים דרכתי על גדר התיל
תמיד הזזתי את כנפיי, מעלה מטה.
גם אם לפעמים נחתי על מוט הברזל של השלט
תמיד הייתי, מלמעלה עד למטה.
למרות האופק הרחוק אני שט על הרים, אף־על־פי שבעצם הדרך כבר סלולה,
דרך ללא מוצא או מקום להסתובב בחזרה
אולי בשיגעון אני נקטף, אולי זה שוב חלף
אך הדרך ההיא אבודה וחסומה ונקווה שהדרך החדשה
שונה.
בינתיים הדרך הייתה באמת שונה. כולם חשו זאת באוויר, האובך היבש של המדבר הבודד, הנשמה המהופנטת מהבדידות. לא בדידות אמיתית כמו של קאובוי בסרטים האמריקאיים, בדידות מתוך בחירה, מתוך המועקה, אלא יותר חיבור אל הקור האירופי שהנפש האנושית שכחה אי־שם בין השואה לבין מלחמת וייטנאם.
אחר כך, באוטובוס למדבר, ראה שדה מלא בשקיות ניילון, כאלה של סופר וכאלה שאימא שלו עטפה לו את הסנדביצ'ים לבית ספר, וחשב לעצמו שזה עצוב שתמיד העבר רודף אותו ואי־אפשר באמת להתנתק ממנו ולהתחיל מחדש. אנחנו לא מחשב ואי־אפשר לפרמט אותנו. זה כמו להסתפר ואז לזרוק את השיער לשירותים למרות הידיעה שזה יתקוף אותנו בעוד כמה חודשים בצורת סתימה. אבל יוני הרגיש יותר כמו אחת השקיות מאשר כמו השדה המטונף. הוא תמיד רצה לחזור למשחק, כמו בנסיעה ההיא לאמריקה, עוד ניסיון מת מראש לחזור למשחק. זיכרונות עבר של ילד אבוד בכדור הגדול - כל זה, סתמי או משמעותי? האם זה ייקרא על ידי מישהו או יישרף על ידי המדממות, דם כופר צעיר, דם שממנו הוא עצמו נגעל, דם גואל, דם המספר יותר ממנו. אגב, מילים אלו, היש להן משמעות בגלגל חיי הכותב?
ערפל של הרהור עטף אותו, כמו תמיד:
"אין דרך נכונה לחיות, כי אילו הייתה, אז היו משבטים אותנו ושולחים להורים בדואר דרך מפרץ סואץ. לכל אדם יש המחשבות שלו, דברים שנשארים בראש כי הם בגדר טאבו, סטיות. ומי אמר שזה נכון לחיות עם אישה, כלב, בית, מכונית? עם כל השיפוטיות שלהם אין בסוף מה לעשות, כי הרי אין שופט בסוף, או אולי כן?
ואולי כולנו חוטאים מטונפים שנועדו למאות שנים של סבל בגיהינום לאחר כמה עשורים של הנאה ביקום שלפני המוות?
אין תשובות לכל השאלות האלה. הנביאים מתו, המטיפים פתטיים, ואלוהים?"
הבעיה החלה שנים קודם לכן. הוא מתבלבל ונופל מאות פעמים עד שפעם אחת הוא נופל וזהו, הכול קורס, כמו רעידת אדמה אישית באמצע אלנבי. הכול זז בבת אחת ואין יותר, אפילו יותר גרוע מאין - יש אחוז אחד.
אם תשאלו אותי, זאת אחת החידות הגדולות. זה לא עניין של אמונה, זה חלק מכולנו, כמו עצבות ושמחה, כמו אושר ויגון, אלוהים שם. כן, ברור לי שהוא לא רגש, אבל לפעמים אלוהים הוא כמו רגש מת, כמו אצל אדם השרוי במרה שחורה שאיבד את האור והשמחה. אז לפעמים האלוהים נאבד בנפשנו, לפעמים אתה מרגיש כי אף שאתה לבד, אתה לא באמת לבד, כאילו סוג של כוח עליון נמצא איתך ומצלם הכול.
זה גדול עליי. לי ברור שזה לא הפתרון, אבל זה כמו לשים את מבטחך במשהו שהוא לא אתה. להאשים תמיד אפשר, אבל בסופו של דבר אם עשית משהו, תעמוד מאחוריו. לסגוד לאל זה לא דבר רע, אני פשוט לא שם את מבטחי בשום דבר, רואה את התמונה הרחבה שעליה אני מדבר רוב הספר. "דמעה מלוחה ביד אחת ובשנייה חיוך מתוק," אמר בראשי יוני. להחזיק רק חיוך זה יתרון לעיוורים. "הכול לטובה? לא הכול לטובה!" סיים בחיוך.
הדכדוך גרם לו להעמיק אל המחשבות. תמיד מצא סיבה לחיוך. היה בזה משהו עתיק, הוא הרגיש, כאילו אין סיבה אמיתית לעצב, כי תמיד הרגיש לא אמיתי מספיק. הרגיש כאילו כל האנשים סביבו הרבה יותר אמיתיים ומלאי רגשות ממנו.
הוא ידע שזה נבע מסגנון חייו, מהרצון התמידי להגיע גבוה יותר, כאילו הוא מעולם לא הגיע לנקודת הפתיחה בכלל. רצה לחוש משמעותי, אולי זה סוג של שיגעון גדלות או אהבה עצמית שהגיעו ממקום של שנאה עצמית.
יוני הסתובב במדבר שבוע, אך החלומות עדיין תקפו אותו. הבחור לא ידע מה הבעיה, אז הוא הפסיק לעשן יומיים, וכשכלום לא קרה הלך לישון עם חלומות על לכרות לג'סיקה הניו-יורקית את הזרת ברגל ורק ככה יוכלו להשלים. אף־על־פי שלא רבו הרגיש שהיא כועסת עליו.
לבד במדבר, רחוק מהציוויליזציה, נושם את האוויר החם, מנותק מזיהום העיר אך מחובר לזוהמה של הטבע נהנה יוני מהחמימות של השמש ומהקרירות המדברית הלילית, נהנה לצעוק את שמו כשההד חוזר אליו ממורדות הוואדי היבש ומתנגש לו בקול. מקסים, חשב לעצמו, אך שקט עצמי לא תמצא, תמיד יציקו לך הזבוב באוזן או האבנים המידרדרות שישמיעו את זעקתן הבודדת. יוני היה כמו תייר-נווד שלעולם לא מצא את עצמו, את השלווה המלאה. חוסר האהבה לעצמו בער בו יותר מדי שנים עד שלפעמים שנא אפילו את זה בעצמו. הוא רצה להיות כמו כולם ופחד להיות צבוע, כי אף אחד לא יודע מה הולך בפנים. מבחוץ נראה מאושר ותוסס, אך מבפנים הכול נבל כמו ורד.
בחשכה איבד את הדרך. נתק רגשי? כן! המירוץ הזה שלכם גרם ליוני לשרפה פנימית. הרגיש הכי בודד, הכי דפוק שיש, כאילו ההליכה העיוורת של המקיפים אותו היא הנורמלית, ההגיונית, והוא הדפוק ואף אחד לא יכול לעצור את רכבת התסכול שכבר צפרה וכמעט הגיעה לתחנה האחרונה, הנטושה והקרירה. אז אף שהיה במדבר היה חלק מההוויה האנושית, ואפילו ביום האחרון פגש את מוסטפא,המקביל הירדני של יוני, רק עם אוזניים קצת יותר גדולות וחדק. הוא לא היה ממש המקבילה שלו, אך היה מספיק שקט כדי לא לבלבל את יוני בחיפוש התמידי שלו, לכן הסתדרו. אני לא מצאתי אותו כשחיפשתי אותו, אמרו שאבד בשדות. הכוונה הייתה לשדות הנפט באיראן, היה מפקד בארגון איראני ואסף מידע מודיעיני על ישראלים בסיני. זה מסביר את החדק והאוזניים. השהות ליד מתקנים גרעיניים לא הוסיפה לו יותר מדי, חוץ ממראה ביזארי למדי.
אך מוסטפא היה עוד אדם אבוד על הפלנטה. השניים התחברו ונסעו לים המלח. אחרי כמה ימים שצפו על המים ואכלו רק תפוזים, ליוני נשבר הזין מזה שמסתכלים עליהם מוזר בגלל החדק של מוסטפא, אז הוא הלך לתפוס אוטובוס לאילת.
כשהגיע לאילת קנה שישיית בירות והרים טלפון לידידה, שכנה מהילדות שלא ראה הרבה זמן. הם הסתכלו על השקיעה והיא סיפרה לו שהיא מרגישה שלאחרונה חסר לה משהו בחיים, אז הסתובבו בטיילת ונכנסו לחנות חיות וקנו ארנב, שהיא קראה לו ג'רי. כנראה זה מה שהיה חסר לבחורה בחיים. ג'רי היה ארנב די שובב והתחיל לקפץ בטיילת עד שתפסו אותו ואותם והם ישבו לילה במעצר על אחזקת חיה פראית. עד שיצאו כבר היה ערב, והארנב, שאוזן ימין שלו הייתה גדולה בהרבה מהשמאלית, נפל לבור מים עתיק. טליה רצה אל ביתה השכור בבכי ויוני אפילו לא הספיק להיפרד ממנה לשלום. פתאום הוא פגש חבורת קנדים שיכורים בדרך אל האכסניה שלו ששכנעו אותו ללכת איתם למועדון חשפנות זול במיוחד, שכלל הרבה נערות, ואם מותר לי להיות לא פוליטיקלי קורקט, אז היו אלו נערות רוסיות שאיבדו את דרכן בעולם והחלו ללכת בעולם של ריקודים פרטיים ודברים שהשתיקה יפה להם. יוני סיפר לקנדים שלמרות הפרימיטיביות העתידנית של הנצרות והגישה של "הכול נסלח", היא דת אובדנית, כמו כל האנושות. יוני טען בפניהם שישו או ישוע, תלוי מאיפה אתם, בעצם התחזה לאישה זקנה והלשין על עצמו לרומאים כי נמאס לו מחיי הבריחה והפחד והחליט לשים לזה סוף בדרך אולי הכי יצירתית בעולם, להתאבד. האחריות על המוות שלו היא כמו של אדם שעומד על פסי רכבת ובעצם מחכה שהיא תבוא לפצפץ אותו לאלפי חתיכות קטנות.
דבריו של יוני נקטעו בהקאה של שני קנדים על הנעליים שלו. אחרי שניקו את נעליו נעלמו באפלת הלילה והשאירו את יוני לצעוד לבדו עם המחשבות על גורל האנושות, היישר אל אכסניית הנוער שבה לן. אחרי שעבר את פקידת הקבלה הנחמדה במיוחד בעלת העיניים האדומות נתקל בעשרות ילדים שיכורים בטיול של בית ספר מעפולה.
בזמן ההוא שם יוני לב לתופעה נוראית במין הנשי, הן נעשו זולות בעיניו משנה לשנה. פחות בגדים, יותר איפור, לא דברים קריטיים, העניין הגדול הוא האישיות שדהתה מרובן. פעם הפרחים היו בִּפְנים ביחד עם הפרפרים, בבטן, ליד הלב, עכשיו הכול נמרח בצבעוניות מיותרת.
ההיא קראה ספר מולו ברכבת, הוא לא הכיר אותה, אבל הספר היה זול ומיוחצן במצעד רבי המכר, וקיבל ביקורות מטורפות מאנשים שלא באמת קראו את הספר, רק את התקציר.
בלילה היא תינק וודקה רדבול מכוס גבוהה וההוא לידה ייחשב ילדותי, כי הוא קורא עיתון ספורט והוא כבר בן 30 ומשהו.
תסלחו ליוני על היותו ביקורתי, אבל בגדול - אתם גרמתם לזה. העולם ריק או מלא מתוכן או שבעצם זאת ראיית עולם מעוותת וילדותית של שחור-לבן, כן-לא. אבל אתם חיים ממוצר למוצר, ומי שאחרי הצבא עבר למושב לגדל עדר כבשים ייחשב למשוגע, אבל ללמוד מקצוע מפוצץ במכללה (כי קשה להתקבל לאוניברסיטה) ואז לסמס להורים שלך, שלא נמצאים בארץ באותו רגע, שאתה מתחתן זה סבבה?
מה היא הדרך הנכונה? הוא לא רצה להפסיק לעשן כי אחרי מאתיים שנה גילו שזה לא בריא. תנו לו לשתות את החיים עם קשית עד הסוף המר-מתוק.
הגופייה של הבחורה ההיא מהרכבת קצרה מדי והחצאית גבוהה מדי, כמעט חונקת לה את הפופיק. הקליפס בשיער החלק שלה, מהמחליק שאבא קנה לה בסין, לא יסגיר כלום לגבי הרגשות שלה. היא חיה מארוחה לארוחה, מתקיימת מעצבות הגברים ומהריר המטפטף להם כשהיא עוברת ברחוב.
אבל חוץ משכבות האיפור מבטה קפוא, כמו חוף בעיר זרה ומנוכרת. היא משחקת בפלאפון שאמה קנתה לה בלונדון ומחשבותיה מרחפות על המסיבה מליל אמש, נזכרת איך גרמה להם להידלק אחד אחרי השני, לרדוף אחריה, ואת מעשה הכשפים שלה - היעלמות בעשן הסיגריות והמוזיקה שנשמעת לאוזניים חירשות.
מחייכת לעצמה חצי חיוך, היא הצליחה אתמול ועכשיו היא אוכלת בייגלה בחתיכות קטנות כדי שחס וחלילה לא יגידו שהיא אוכלת בייגלה, שותה מים בטעמים בשביל הפוזה ובעזרת חולצה, שמראה קימורים ותזכורת למה שיש מתחת, מבלבלת את כולנו. כשהוא יורד מעץ המחשבה על האישה שעברה מולו בדרך לחדר הוא נרדם מהורהר על גבי מזרן, ומחשבה עלתה בראשו, האם מה שכתב אי־פעם ייקרא על ידי מישהו או יישרף מידיו המדממות, דם כופר צעיר, דם שממנו הוא עצמו נגעל, דם גואל, דם המספר יותר ממנו. מילים אלו, היש להן משמעות בגלגל חיי הכותב או שהן סתמיות כמו מים בנחל? אט אט עיניו נעצמו והוא חש מנותק, מתנתק לחלום מתוק.
בחלום התנהלה שיחה בין יוש ליוני (לא משהו שיעניין אדם בעולם חוץ מהאנשים בבועת החלום החמימה. דיברו כאילו רק שניהם בעולם).
הסיפור על יוש הוא פשוט אך לא פשוט. אדם הנגנב כל-כך הרבה פעמים (כשאני אומר נגנב אני לא מתכוון שהוא ממש נדפק. נגנב זה יותר בקטנה, יותר רגוע, בלי סכינים ודימום), אדם שהדפיקות הקטנות שלו מהחברה, השריטות הקטנות, הגיעו לדרגת גנבות פעמים רבות והן היוצרות את השאלה, הגונב מגנב... גנוב?
אתרגם את זה לציבור שלא כל-כך הבין על מה לעזאזל זה שכתב את הספר הזה מדבר. אני מדבר על גנבת המציאות, בלבולים קטנים הגורמים לנו לאבד את האחיזה האנושית שלנו במציאות, דברים המנתקים אותנו לרגע מהדבר הנקרא שפיות, כמו תקר בגלגל, בלבול בשם האדם שאליו מדברים וכדומה. השאלה ששאלתי אתכם היא, בעצם, אם אדם מסתובב שאיבד את האחיזה במציאות הופך לכזה?
אין תשובות, אך מן הסתם האדם הבודד משפיע על החברה, והחברה משפיעה על האדם. הכול חלק מהכול, הכול חלק מהאין־סופי.
עכשיו אחזור למי זה יוש ולמה, לעזאזל, הגיע אל יוני לחלום. השניים נפגשו פה ושם בשאכטות אצל חברים, בתיכון. לאחר הצבא היה חיבור. הקיץ גרם להם ללכת לים הרבה, בעיקר בחבורות גדולות, אך כשערפילי ההמונים (לא באמת המונים, 10 חבר'ה) נמוגו, נשארו רק שניהם והקליק היה חזק. שיחות ארוכות שלעולם לא ייגמרו. מגרגיר החול עד למייקל ג'קסון, דרך בלי התחלה, אמצע וסוף. הבסיס היה שיחות על סמים. משם מהר מאוד הבינו שהעבירו נושא למוזיקה, וכשחיברו את כל אלה, יצאו שיחות על הקיום: דתות, עומק פנימי. לפעמים זה היה כמעט בלתי נסבל על הסביבה, אך הם דאגו לשמור על הדרך היקרה. המוות של יוני השפיע על יוש, שהיה בחור די רגיש. זה השלב שבו אני מרשה לעצמי לדמות אותו לפלסטלינה. כל טביעת אצבע מותירה בו סימן, כל דבר קטן משפיע על סדר היום שלו, אז דבר כמו התאבדות של אדם קרוב לו הוא כמעט טראומתי. היופי בדבר הוא שמעט לפני ההתאבדות של יוני יוש עבר תהליך התחזקות פנימית עצומה, כל קרבה אליו הייתה מלאה באור, הוא קרן מאושר כאילו היה על MD כל הזמן, אך לא, הוא כבר לא עשה (כמעט) סמים, והפסיק לשתות. היה יושב בפאבים ותחילה מזמין תה ולאחר מכן מזמין מים (בנוסף לחיוך ענק החושף את האור הקיים בו באותו הזמן).
נחזור לבועת החדר שעליה חלם יוני. לאחר שניהלו שיחה ארוכה (דבר לגיטימי בין השניים), החל יוש להכין את יוני אל מותו ואמר במילים חלומיות: "סוף קרוב, אך הסוף סוף עוד לא הגיע." כשיוני שאל אותו: "על מה לעזאזל אתה מדבר, יוש? זו שוב ההולוגרמה והתודעה הקולקטיבית (ויכוחים שלא יצאו מהם במשך הרבה זמן)?" יוש רק אמר: "הסוף. סוף חייך הפיזיים קרב, אך סוף חיי הנפש שלך נצחיים. יצטרך לקרות משהו משמעותי כדי שגם אותם תוכל לקחת לידך."
יוני התעורר מהחלום ולא חשב על החלק השני שיוש אמר, רק על כך שהסוף של חייו קרוב.
הוא חזר מהמדבר לכיוון הבית ההוא. בית ילדותו? בקיצור, הבית של ההורים שלו.
יוני חיכה לאוטובוס בתחנה המרכזית ונזכר בסיפור שהיה בראשו בין המחק לעיפרון. העיפרון השתוקק לעזור למחק, כבר חודשים שהמצב של המחק לא טוב, העיפרון הבין את זה הכי טוב כי הוא היה באותם מקומות אפלים של סמטאות צרות וחסרות אוויר של המוח שלו. פעם אחת כשעוד היה בארץ, הם הסתובבו בשעת אחר הצהריים, המחק היה צריך לקחת נעליים מחבר שלו אף־על־פי שהעיפרון ידע שזה ימחק את המחק. הם שרצו בגן העדן שלהם יומיים-שלושה, הזמן לא היה חשוב, הטלוויזיה דלוקה, והראשים מתרוקנים. לבסוף ניסה העיפרון לקחת את המחק והיה צריך לגרור אותו משם, אך הוא בקושי הצליח, ובגלל המאמץ הפיזי הזה שכח את הנעליים האחרות של המחק, מה שחייב אותם לחזור למחרת ולקחת אותן.
חלומו בהקיץ נקטע כי אוטובוס צפר, אך מיד החל שוב להיזכר שלמחרת היה מפגש דומה, רק בתוספת מוזיקה ברוטאלית, המחק סינן ומחק את האותיות שסימן לו העיפרון. המחק נתן אגרוף לעיפרון ופקד על העיפרון להחזיר לו, אז הוא החזיר ושוב אמר: "יאללה, או שאתה בא או שאני הולך, הפעם על אמת." המחק אגרף את אצבעותיו ונתן לו מכה שוב. הפעם העיפרון כבר התרגז ונתן לו בעיטה קלה, וכמו בהזיה מזוויעה ומשום מקום הוציא המחק פטיש ואיים על העיפרון עם הצד המשונן. העיפרון רעד מפחד, היה על סף דמעות. המחק, חברו הטוב, איים על חייו. למחק היה מבע של רצח בפניו, קר ומנוכר יותר מכפי שראה העיפרון אי־פעם, פחד ותיעוב. העיפרון לקח את הדברים ואמר להתראות. המחק בא אחריו. כל הדרך הביתה הרדיו ניגן שירים לא הכרחיים, העיפרון לא הבין איך האדם שרצה להוציא אותו מהמקומות האפלים, דווקא את העיפרון החליט להתקיף בסערת פטיש זועם, דווקא הוא שהבין את הכעסים והבריחה, אותו - רצה להרוג.
והופ נקטע סיפורו של יוני ונקטע חלומו, דלוק בתחנה מלאה אנשים, עסוק בשיניים שלו, מזיז אותן מצד לצד. ואז ראה מכונה של משחקי ילדים, שם עשרה שקלים וניסה לסובב שוב ושוב, עשרות פעמים, ועישן סיגריות בשרשרת, מטורף לכמה שעות בודדות כדי לחזור למציאות האפרורית האפופה ריחות ופרצופים מוכרים.
הייתה שם בחורה עם משקפי שמש גדולים שהסתירו זוג עיניים חומות, בידה פחית בירה ב-12 בצהריים וסיגריה בפה.
הוא קצת איבד את עצמו. כל הפירוק הזה גרם לו לא לדעת מה הוא רוצה והביא אותו לחיפוש אין-סופי שמעולם לא נפתר, גם כשהוא נפטר.
אך יוני עדיין היה רחוק מהמוות שחיכה לו בסוף, ובינתיים חזר להסתכל על הבחורה, שאל אותה מה השעה וזו הגיבה, "זאת לא דרך להתחיל עם בנות." אחרי שעה וארבע סיגריות שאל אותה: "כמה זמן את מחכה לאוטובוס בחזרה למרכז?" היא ענתה: "שעה וחצי."
היא נראתה לו כמו בובת חרסינה עדינה. הוא פחד להגיד לה שעלה על מחשבותיה מהמבט הראשון. חשב שזה יכול להתפרש כמשפט זול, כמו משפטי פתיחה של נתנייתים עם תיירות מצרפת בחוף בחודשי הקיץ, וידע שזה ידחה אותה, ירתיע אותה. הוא ראה בה את השבריריות שחיפש כל השנים באדם. ראה אותה מזדחלת בעדינות בין האנשים, כמעט מנצנצת בין ההמונים שחיים את חייהם בלי להרים את הראש מעל המים, מסתכלים על המדרכה ומפספסים את השמים היפים והציפורים המצייצות.
היא הייתה משהו אחר, הוא זיהה לפי המבט הראשון שהיא כמו קיפוד.
מלאה בקוצים חיצוניים ומבפנים מתחננת לאהבה. לא האהבה הזולה הנוטפת מסרטים הוליוודיים. אהבה כמו של סינדרלה. היא קצת חיה בסרט וחיכתה לאביר על הסוס הלבן, והוא פשוט לא הגיע בגלל מחירי המזון לסוסים באותה תקופה.
ליוני לא היה סוס, רק חולצה לבנה אחת ישנה בארון. היא עברה כמה מעברי חצייה וחזרה על עקבותיה. החיוך הקטלני שלה תקף אותו, דחף אותו כל-כך חזק כאילו מישהו דחף אותה חזק עד שהפיל אותו אל התהום והוא נפל לכיוונה ורגשותיו צפו על הירקון שבנפשו.
המבט בינה לבינו הסתחרר, ותנודת הראש של שניהם ביחד הייתה ברורה וכבר התחיל להחשיך, כאילו ענן גדול כיסה ברכות את השמש החמה.
הוא הכי אהב את הלילות הקרירים בדרום, אחרי יום עם שמש מטריפה, ליהנות מרוח הערב הקרירה, לפרוש שמיכה דקה על האדמה הלחה ולהסתכל על הכוכבים. יוני לא היה מהאנשים שהבינו משהו באסטרולוגיה או ידע איפה נמצא כוכב הצפון. הבהייה בהם הגניבה אותו, המחשבה שאולי יש עוד יצורים כמונו בכוכבים השונים. הוא ראה אותה בתחנת אוטובוס לא כסתם עוד אחת. אולי היו אלו הנמשים שנצנצו לו. יוני היה עצוב, כמעט כמו ההרגשה הפנימית שלו שחָלַק רק עם חבר אחד בכל העולם שידע באמת מה הולך אצלו בפנים.
אף אחד לא ידע כמה הרגשות שלו מוגזמים, גבוליים אפילו, בין השחור ללבן, בין הטוב לרע.
הוא רצה ממנה עוד, רצה מילים אבל לא ידע איך לפנות אליה, כי נראה היה שהיא פחדה מגברים, חששה להיפגע מהם.
בלי מילים מיותרות שניהם עברו לצד השני של הכביש והחלו ללכת לכיוון הגבול המצרי, אל המקום המרגיע בעולם, לפי מה שאומרים, לסיני.
עלו על מונית. שני זרים, יוני והבחורה שעדיין לא ידע את שמה. היא סיפרה שהיא תמיד מבקשת מנהגי מונית לספר לה את הסיפור הכי מוזר שלהם, וכל פעם הם מפתיעים מחדש, ואז ביקשה מהנהג שיספר סיפור.
הנהג סיפר שלפני שבוע עלו שלושה שיכורים שטענו שהם יודעים שמחר מחזירים את כל החיילים החטופים בתמורה להעברת זכויות של הבמבה לחמאס ובתמורה נקבל גם את רון ארד וגלעד שליט. הנהג האמין לכך והתקשר לאשתו לספר לה את החדשות השמחות. מובן שהיא לא האמינה, כי לא הייתה נהגת מונית ומי שלא מתעסק בעבודה היומיומית עם אנשים לא מאמין להם כל-כך מהר, כי רוב האנשים נכוו מספיק פעמים מהשורש ש.ק.ר על ידי האנושות הנורמטיבית, שנהגי המוניות והאוטובוסים לא נמנים עמה, כי תפקידם הוא ברבור הציבור.
בבוקר גילה הנהג שזה שקר, התאכזב ואיבד אמונה באנושות. בדיוק כשהגיע הקטע המייאש בסיפור הגיעו אל החוף בסיני, שילמו לנהג וירדו מהמונית.
דורה, זה היה שמה, סיפרה ליוני שתמיד יש לנהגי המוניות האלה סיפורים הזויים ומנותקים מהמציאות והמשיכה בסיפור על בחור צעיר, שלא היה לו כסף למונית אבל הנהג הסיע אותו למרות זאת. כשהוריד אותו במחוז חפצו הבחור השאיר את השעון זהב שלו כעירבון ועלה להביא כסף מהדירה שלו. כשחזר התנצל על כך שאין לו שקל בדירה וכל זה הוא עושה תוך כדי הורדת המכנסיים ומסביר לנהג שזה הדבר היחיד שיש לו לתת לו. הנהג שלף את האקדח מתחת לכיסא שלו ואיים על הבחור המטורלל שאם לא יעוף זה לא ייגמר טוב.
דורה נזכרה להציג בפני יוני את עצמה, תל-אביבית שיותר הקשיבה ופחות דיברה.
בסיני הם היו שבועיים. נהנו כמו פעם, כמו אדם וחוה. שוב הוא צנח ללא מצנח. הוא ידע שיגיע לקרקע. לא חשוב כמה זמן עבר, הוא תמיד הרגיש אותה צוחקת עליו עם אצבע מאשימה. הוא לא עשה מה שכולכם הייתם עושים ומשתנה, הוא לא נתן לדברים לשנות אותו, הוא המשיך ללכת בגישה שלו, אך הבחורות חשבו שזה שקר, כי הוא התמסר לה רגשית עוד לפני שהכיר אותה וזה גרם לה לישון תמיד עם עין אחת פתוחה, לצפות לסכין החדה בלב החם ולא משנה כמה זה היה שונה, כי אחת הדמויות הראשיות (יוני) תמיד הייתה אותו הדבר - גורם בלתי משתנה בתוך משוואה אחרת לגמרי.
יום אחר, מזג אוויר אחר, אך הוא עצמו נשאר אותו הכלום. בעיית ביטחון עצמי לא פשוטה. הוא חש כמו בזבוז של חמצן ומים, אך זה מפני שלפי ראות עיניו הכול היה עקום. הוא רצה לתת לה את כולו אך הפחד טפטף. בלבל אותו גשם האבק הזה בחושך ואין מי שיאיר את דרכו חוץ ממנה. אולי חייו נועדו ללבד הזה? מאז הצלקת ההיא לפעמים הרגיש שאולי הוא צריך את הלבד הזה, שזה הגורל שלו, או שאולי הכול היה אז שקר ועכשיו הוא סתם מפחד לגלות את האמת?
כל הזמן הזה היא אמרה שהיא לא מספיק עמוקה. זאת דורה. שנתיים במנזר שתקנים על הר בהודו, חצי שנה של טריפים בתאילנד, חצי שנה להקת מחול בניו-יורק, חמש שנים גרה לבד בת"א ועדיין היא לא עמוקה מספיק.
יש חברות הובלת דירות שעברו פחות בתים ממנה, והיא טענה שאין בה כלום, הכול רדוד כמו בריכה של תינוקות. ארבעה ניסיונות התאבדות היו לה ובחמישי היא הצליחה, אבל בסיני היה להם כיף עד שיום אחד באה מבוהלת אל יוני, סיפרה לו שמעולם לא פגשה אף אחד מהסבים או הסבתות שלה, ודווקא הלילה פתאום חלמה שכולם הגיעו לבקר אותה ואמרו לה שהיא חייבת לקנות מחר ג'ירפה, אז היא אספה את הציוד שלה, הלכה לגן חיות בקהיר, קנתה לה ג'ירפה וחזרה לסיני.
יוני לא עצר את דורה, אפילו לא ביקש הסבר הגיוני לבריחה שלה. כנראה זה הקסם שיש בסיני ויוני היה מסוחרר ממנו עד מעל הראש. שעה אחרי שהיא יצאה הוא חזר ארצה.
בכל סיפור אהבה יש משהו מאוד משמעותי שמשנה את הזוגיות או הורס אותה, לרוב הוא מביא לפרידה. אצל יוני ודורה זו הייתה הג'ירפה המזדיינת שהיא הביאה אליו לדירה של אחותו. יוני חנק את הג'ירפה, ומאז הוא ודורה לא היו זוג עוד. כל חודש לאחר המקרה קיבל יוני זימון מבית המשפט לפשעים נגד חיות, ומנגד, בכל לילה היה שורף שערה אחת מרגלו לזכר הג'ירפה של דורה.
לבסוף חזר למרכז. הוא קבע עם חבר מהעיר, וכשישב מחוץ לפיצוצייה עם חבר רצה לפרוץ בבכי ולהסביר לו כמה קשים חיינו בגלל רגשות הניכור והמועקה וכמה היה רוצה לשבור את החומה כמו רוג'ר ווטרס שפוצץ את סיפור חייו האישי. אבל יוני הרגיש שפספסו בדיסק, בסרט, את הקולקטיב, את הבעיה העולמית עליה דיבר תמיד, אבל כבר לא יסבול ממנה עוד.
הוא הגיע אל בית הוריו ואסף את הכלב. רק הוא והכלב של ההורים שלו, כלב נחמד, ג'ינג'י. נמאס לו מאילת אז הוא חזר למרכז, ואחרי לילה מחוץ לבית, לבד, הכלב התחיל לדבר אבל רק הוא שמע אותו, אז הוא שאל אותו מה משמעות החיים.
הכלב ניסה להסביר לו שאין לו מושג, הוא לא אלוהים, הוא כלב שמדבר. הכלב נבח כמו כלב ואמר לו שהוא באמת לא מבין בזה כלום, אבל יש פה אחלה סניף של מקדונלדס והבטן מקרקרת לו ונמאס לו לחשוב על דברים גדולים.
הזמינו קולה ענקית וגלידה קטנה וישבו והכלב בעיקר דיבר, סיפר על תולדות המלחמה בין החתולים לכלבים. לטענת הכלב האנשים הם האשמים כי הם אומרים שהכלבים הם החברים הטובים שלהם, ועדיין יש יותר חתולים בבתים של אנשים.
אחר-כך התעייפו והלכו לישון בגן מאיר.
האויב הכי גדול שלו היה הוא עצמו. סליחה שלקחתי את המילה הזאת ממשחקי מחשב אלימים ומסרטי מלחמה מגוחכים עד בכי, אבל הוא היה השופט שהעלה את עצמו על הגרדום בבמת הנידונים למוות בתלייה אכזרית, בלי שק על הפנים, כך שאתה רואה מי תולה אותך ואת החיוך על פניו ותמיד הוא היה מסתכל על עצמו - התליין. כל פעם מישהי אחרת הייתה שמה את לולאת הפרפר הקטן על הצוואר של יוני, והוא רק חיכה לדלתיים הקטנות שייפתחו ויובילו אותו אל מותו.
כשיוני קם הכלב המדבר כבר לא היה, אבל השנאה לחתולים חלחלה בו, אבל הוא שכח מזה והלך לטייל בשוק הכרמל. אישה בת 80 בערך עם 12 חתולים אחריה קנתה 20 קילו עגבניות ירוקות. המוכר ניסה לשכנע אותה לקנות עגבניות יותר אדומות. יוני שאל אותה למה היא קונה ירוקות, והיא ענתה שהיא אוהבת להביא לבית שלה דברים לא מוכנים ולהכין אותם לבד, שזה יותר טבעי, וקרצה לו.
יוני הצטרף אליה, וכמו החלילן מהמלין היא גררה אותו ואת החתולים.
יוני נגרר אחרי האישה הקשישה שפעם הייתה הכי יפה בבסיס, הכי יפה בתיכון והכי יפה בגן, ובלי שום סיבה הלך איתה. היא עלתה לדירה שלה, השקתה את העציצים, הוציאה את העגבניות וגרסה את הלימונים. היא התפשטה ויוני גם.
יוני קם בבוקר במיטה של אישה בת 80 עם 12 חתולים, בעט באחד מהם ועף לבית של אחותו. מהבושה הוא לא סיפר לאף אחד, אבל ראה סימני אזיקים על מפרקי הידיים שלו וניסיונות צליבה על כפות הידיים שלו. הוא זכר שהיא הסירה ממנו את הכישוף ונתנה לו חופש החלטה. בכל זאת הוא זיין אותה, בשביל הסקרנות. כשקם בבוקר אמר לעצמו שממחר יתחיל לעבוד ויתחיל חיים חדשים. הוא חייב להפסיק עם הדרמות האלה. זה שלילי ורע כמעט כמו תעודות הבגרות שלו. ואז זה נחת עליו כמו מטוס בנתב"ג, לאט לאט, השמירה ההיא על הנגמ"שים ברמת הגולן, כשצרח מבפנים ודרך את הנשק מבחוץ, זה שהחיים שלו היו כמו קו על איילון, חסרי מיקוד. אז החל לעבוד בפיצרייה, אבל העיסוק גרם לכול להיות עמוס אצלו בראש. כל היום פיצות, זיתים, פטריות, רוטב עגבניות, גבינה, השתלבו בשיר "מאני" של פינק פלויד, ויוני התחיל להיות מכאני בעבודה שלו. המחשבה על חו"ל, כמו לכל אחד בארץ הזאת, חמקה לראשו. אצלו זה היה מעבר, מרוקו הייתה בראש שלו חזק מתמיד. כעת היה עמוק בעבודה עם הראש במדבריות הקסומים, וברגע שהוא פיזר את גבינת הפרמזן, היא נכנסה אל הפיצרייה ואל חייו עם חיוך של שתי גומות ומנת שווארמה מטפטפת. אני לא מבין בגובה או במשקל, אבל ניצן הייתה בחורה ממוצעת, עם ג'ינס חתוך מעל השוק וחולצה גברית וכפכפי טבע שתמיד מסמנים לך שהיא סבבה. יוני לא אהב בחורות שחשבו שהן משהו מיוחד כי לא רצה לעמוד מול המראה ההפוכה שלו. פעם אפילו אמר לי: "האהבה היא לא אוצר החיים, היא יותר מזכירה לי סם. אם תגיע לקצה בעזרת שימוש מופרז, יקרה לך מה שקרה לכל הגדולים האחרים." כולנו יודעים על מה הוא דיבר.
המבט שלה, הניצוץ בעיניים, כיווץ הגבות - תמיד כשיוני ראה אותם התפשטה אצלו הרגשה כמו אחרי שלוק מבקבוק ויסקי, צריבה כזאת ואחר-כך חום שמתפשט באזור הלב.
"רודף שמלות" הוא כינוי בעייתי ליוני, כי הוא לא רדף והן לרוב לא לבשו שמלות. חיפוש תמידי רדף אחר יוני, ולמרבה ההפתעה לא התפתח בינו ובין ניצן שום דבר. זה היה יותר עמוק, קשר בין בחור ובחורה שהם כמו זוג אחים. היא הייתה לו כתף להתפרק עליה אבל זה הפריע לה בלימודים באוניברסיטה, אז היא חדלה לדבר איתו. תמיד אמרו לו ללכת בדרך המלך, אבל יוני אהב את הדרך העקיפה, אף־על־פי שהיו בה יותר קוצים והיו בה אבנים. היא הייתה יותר יפה, יותר מפוארת ומדגישה את הפרחים ואת הנחל המזוהם מהמפעל.
כשיוני נזכר בניצן הוא נעצב כי הקשר ביניהם היה חזק, והוא נפתח אליה כמו שלא נפתח לשום יצור אנושי אחר. לא עם הפסיכולוגים והפסיכיאטרים ואפילו עם עצמו לא היה פתוח כמו שהרגיש עם ניצן, והיא יעצה לו להיפגש עם שרונה. זה היה כשהוא וניצן היו בקשר טוב, והוא קיבל את העצה שלה.
הם קבעו בבית קפה על כביש החוף. היא התנצלה. האגו שלה התחנן למחילה ממנו והוא רק שימש אביזר בתוך תיאטרון הבובות שלה, שחקן משנה במשך שנים שנזרק לקראת תחילת פרק חדש בהצגה. כל פעם שחשבה עליו היה לה חיוך. הבחור שהצליחה לעבוד עליו שנים. הוא סלח לה, אבל תמיד רצה לנקום אף־על־פי שלא היה טיפוס נקמן. בלילות אחרי המפגש ביניהם הוא חלם על הנקמה שלו, חלם שהיא בוכה מעל קברו ביחד עם החבר החדש שלה. הוא רצה להיעלם. בקול שבור הוא ענה לאבא שלו ששאל אותו בטלפון אם הכול אצלו בסדר, ועם דמעה במיתרי הקול אמר שהכול מצוין. הורים חירשים לרגשות, כבר אמרתי?
יוני הסתכל רק על הדמעה רוב הזמן אבל שמר על החיוך. ברגעיו הקשים במדבר כתב:
"מרגיש כאילו אני פה לבדי, אולי כל הבולשיט שטחנו לנו בילדות לא יכול להיעלם ביום.
אבל איפה פה כל האמת, איפה השורש?
הם תמיד משתמשים במטאפורות ואומרים שהחיים הם כמו גל, עולה ויורד, מתנפץ על החוף. המצב נהיה חסר יכולת, מי שם את הגבול, את החוקים האלה? היי! זה לא משחק. זה החיים שלי!
מהי הנאה בעצם? או שאולי זאת טעות כתיב נפוצה בעברית ובכלל התכוונו להנעה, כי אלו הרגעים שמניעים אותנו קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה. כל הרגעים האלה נרשמים אצלנו, כל צבעי הקשת נאשמים, ומעניין אם בסוף יש משפט ומי בכלל הוא השופט העליון? אין לאף אחד תשובות. בגלל זה הם נהנים בבית המשוגעים שלהם, עם התרופות הפסיכיאטריות והדי־ג'יי הממגנט.
הכול נכתב פה, כל צעד נכון וצעד לא נכון שלכם. אתם נכתבים בזה הרגע, לא אני.
זה להיות חלק-לא חלק מכל זה. המילים מוכרות לך, גם הצבעים, התרבות הזאת היא לא שקר למי שבתוכה, היא אמיתית ומופלאה, אני רק מבקר פה, לא תושב קבע."
המוזר שרגעים אלו נכתבו על פיסת נייר במחברתו ולא במכונת הכתיבה. לאחר בירור וחידוד המילים האחרונות הבנתי שיוני כתב זאת במהלך שהותו במרוקו. הוא יכול לסיים את הסיפור לפני מרוקו ואז הדברים לא היו כמו עכשיו, יכול לחתוך עצמו לפני שנים, ברגע ששרונה זרקה אותו, חודש לפני השחרור מהצבא, אז לבו געש ודימם והוא נסחף לעולם הרווקות. אז גם הגיע הקץ לבריחה, אבל במחשבה שנייה לא היה קץ לבריחה שלו כי הוא התאבד בסוף. הסיכוי שראה במרוקו, האפשרות לשתוק במשך תקופה, להסתובב לבד, להחליט לבד, בלי שיפוטיות, הקסימו אותו, מגנטו אותו.
בלגן קטן שלי, אולי תרקוד איתי?
נחזור קצת אחורה. השינוי היה בחשיבה. הוא הבין שכל החומרים המערפלים הנמצאים פה למען ההפסקות האלה שכולנו רוצים, מנוחה קלה מהחיים, לא יכולים להיות סגנון חיים. ברגע שהאדם נהיה כל כולו בערפל הזה הוא מאבד לאט לאט חלקים בנפשו. יוני שם לב בזמן ועצר את ההפסקה, עשה דברים תוך הבנה שזה רגעי, זמני, מהיר ושונה מהעולם היפיפה-רגיל עד מוות שלנו. נשמע קצת מוזר לדבר על השופט הפנימי שיצר לעצמו, אך זאת הייתה תקופה קשה שבה לא שמר על קשר עם אף אחד בארץ, וסול לא היה מסוג החברים שאיתם אפשר להתייעץ על נושאים כבדים. הדבר הניע את יוני לפתח שופט פנימי שהיה צריך לעזור לו בבחירות הקיצוניות שלו. לא מדובר בחבר דמיוני או בפיצול אישיות אלא רק בהגברת הווליום הפנימי והנמכת החיצוני. בבדיקות כלליות שערך לו רופא המשפחה התגלה ששמיעתו הולכת ופוחתת, והיה אמור לעבור ניתוח כדי לתקן את זה, אך החליט שטוב לו לשמוע את העולם באקו, כאילו הוא נמצא באופן תמידי מתחת למים, דבר שהתחיל בניו-יורק והסתיים באלנבי.
וכך, מתוך מודעות ובמחשבה שהכול ילך טוב יותר, הוא פשוט לא היה בנוי לכל זה, לא התאים לעשור הזה, וזה סופם של כל האנשים מהסוג הזה, אלו שחיים את הפעם או את העתיד. בסוף גם בואי התברגן ומאס בחיי הרוק'נרול, עבר לפרוורים והקים משפחה.
הרוק'נרול שייך לצעירים. מי שחי חיים של סקס, סמים ורוק'נרול בגיל מבוגר הוא פשוט פתטי. כל האנשים האלה לא מתו או התברגנו סתם. זה מתאים לגיל מסוים.
בכל דור היו אנשים כאלה. דוד המלך היה איש רוק'נרול, זה תמיד מלווה במוזיקה אבל זאת התמונה הגדולה, הנועזות, לעשות דברים שהיו טובים לפעם או יהיו טובים לעתיד. הגדולים לא חיו את ההווה וסופם היה או התברגנות או מוות בשיא, כי אי־אפשר לחיות את כל חייך על טורים גבוהים. זה כמו בדיקת דם, משמעותי לאותו רגע ואחר-כך סתם דקירה. בגלל זה הוא כל-כך משמעותי. זה לא הסקס והבחורות, זה לא הסמים, זה הרוק'נרול - המוזה ששרתה עליהם: מוצרט, דייוויד בואי, אלברט איינשטיין, ואן גוך, קורט קוביין, דוד המלך, ג'ימי הנדריקס, איימי וינהאוס, בוב דילן.
כולם חיו את החיים בתקופה המתאימה להם וביחד יצרו נמק בעולם. לא הייתי מגדיר את זה תרבות נגד, כי זה מאוד ספציפי, גם אנדרגראונד אינה מילה טובה. מנפצים זה מדויק.
יחד הם היו לנמק בגב היקום. אושר תרבותי מטורף מחכה לכם מתחת או מעל, המוות לא משנה פה, משנה הדקירה הרגעית שצרבו בזיכרון שלנו. לא משנה אם הם חיים בינינו או מתים שנים. המוזה או השיגעון הזה עטף את יוני, שבלי ספק יכול להימנות ברשימת השמות שהוזכרה, אבל ההבדל ביניהם הוא שיוני היה מודע, הרגיש את המוזה באותו הרגע אבל לא ידע איך לחלוק אותה. לא ידע לעכל אל תוך נפשו את המידע הזה, לא ניתב אותו למקצוע מסוים, הוא פשוט חי כל יום כאילו זהו יומו האחרון. העולם לא היה מוכן אליו והוא לא היה מוכן לעולם הזה. אולי זה היה סוג של שיגעון גדלות, אך לדעתי הבעיה של יוני נקראת שיגעון קטנות, כי הוא תמיד חש קטן יותר מכפי שהיה באמת. הכול מסביב הרגיש לו יותר אמיתי מהרגשות שלו עצמו. הוא הרגיש שרעם שהוקלט לתוך שיר יותר אמיתי מהרעם ששמע באותו הרגע, שהאהבה בסרט חזקה יותר מאשר האהבה שחש, וכך בנוגע לכל דבר, מדגני הבוקר ועד למדרכה האחרונה שראה, דרך מרוקו אליה טס לאחר שהיה עמוס מחשבות בארץ ולא הצליח לעמוד במילה שלו ולהתחבר לשורשים מחדש לאחר העקירה שביצע בעברו. המילה הפנימית עמוקה יותר ובה הבטיח לעצמו דברים אחרים לגמרי מאלו שאמר באמת, כי הוא תכנן את הנסיעה למרוקו עוד קודם, אך היא הייתה כמו פרי לא מוכן, בוסר, טיול שתכנן עוד בניו-יורק במטרה להרעיד את עולמו ולקחת אותו אל התובנות האמיתיות שלו.
אז הוא ארז את המזוודה הקטנה שלו וחיפש טיסות בזק לפריז, משם ימשיך למרוקו, שם הרגיש כי יתגלה לו הכול. טיסות שבהן אתה מחייב את עצמך לחוש בשינוי הן כמו להכריח את עצמך לאכול כשאתה לא רעב - עינוי.
מטרת הטיול הייתה הרגשת שובע נפשי, אך בעזרת הלקאה עצמית ועינויים של שתיקה עמוקה של חודש המילים התערערו בתוך מוחו והיו חסרות משמעות לחלוטין. לכן החליט כי הדרך הטובה ביותר היא שתיקה ונתק מוחלט מכל מה שהכיר עד אז. אין לי מושג למה בחר דווקא במרוקו ולא ניסה לגור בשבט בדרום אפריקה, אבל זאת הייתה ההחלטה שלו. הוא רצה את המדבר, את החום, את החיות, אך בעיקר את השתיקה הארוכה לאחר שנים רבות של חוסר שקט. כשחש שהכול מטשטש סביבו, החליט לאסוף את עצמו ולטוס למרוקו, ראה בזה פתרון - רק שם יוכל לכתוב הכול: מכתב לָעולם, שמעולם לא באמת הסתיים.
לא סיים בתודה או להתראות, הוא מעולם לא הסתיים. אביא לכם את מה שהצלחתי להציל מבין הדמעות שהיו מרוחות על הדף הישן, כמו דימם ובכה בו זמנית אל תוך הדף בזמן השקט שלו במרוקו. מכתב אל האל:
לא חוויתי יותר מדי התגלויות אלוהיות לאחרונה, כלומר, מעטות הפעמים שזו לא הייתה כימיה פשוטה שהפגישה בינינו. השיחות שלי עם הבורא של המקום הזה היו לרוב גן חיות פראי אבל קצת עצוב, בלי להרגיש מחובר, כמו כלב שבעליו נפגש איתו רק בפארק.
עצוב בלעדיך, דוד. בנית פה אימפריה משגעת. עד כדי כך משגעת, שכולם עסוקים בלברוח ממנה אל מציאות מקבילה או בלהחריב אותה כדי לגנוב אותה לעצמם. עד כדי כך משגעת שאני כותב לך מכתב זה. אף־על־פי שהם אומרים שאתה מת מזמן, לי יצא לדבר איתך. עזרת בלי מילים, בעזרת הרוח, הים וחברים, נכנסת במטרה להראות לי, להוכיח לי שהדרך שווה את המקום שאליו אגיע, שהדרך הזאת מתאימה לי. ואולי אני סתם עוד דפוק? לאף אחד אין תשובה. אולי לחסרי המזל או שמא בני המזל, שלא יצא להם להרגיש את זה, אני נשמע קצת יותר דפוק, אבל אני חושב שזה באמת נחמד, כמו שמיכה ענקית שמכסה את כולנו. מה שבטוח זה שאי־אפשר לשנות את העבר. אני מתקדם, לא מנסה לשפוט את הבחור שהכניס שדים למוחות שגרמו לפגיעה ישירה בי. כנראה זה חלק מהמסלול שלי, והייתי חייב לעבור את הבורות האלה, אחרת לא הייתי חבול.
לפגוש את בעל הבית גורם להבין הרבה ממה שקורה, ורק שתדע שגם אם לקח לך יותר משבוע - לי זה מובן לגמרי. אני לא צריך הסברים או רבנים כדי להבין את זה. אל תצית לי שיח או תחרוט בסלע חוקים בשבילי. לי מספיקות הזריחה והשקיעה בכל יום, שיחה קטנה, חד-צדדית מדי פעם, לדעת שאתה מקשיב ומהנהן בעזרת העצים, הגלים או הרוח הקרירה שרק אתה מוציא כל-כך טוב. לא זקוק שתהרוג נפש בודדה אחת בשבילי, ובוודאי לא מלחמת עולם כדי לדעת את גדולתך, כי זה בכלל לא גדול - בסוף כולנו נמות. כל הקטע של השטן - נראה לי שאלו הצדדים הקיצוניים שבך שאתה רוצה להסתיר, אז השלכת אותם על דמות אחרת. בולשיט. ממני לא תוכל להסתיר. פגשתי את כולך, ובכלל, אולי אתה דמות מלאה בפיצולי אישיות, מלאה באלילים קטנים על הר גבוה שכל אחד ואחד מהם הוא אתה. תודה.
 
הבדידות בין אנשים מוכרים ואהובים היא שהציתה ביוני זיכרונות ישנים, שנשכחו ממנו במשך השנים ואף חשב כי נשרפו במדורה מפוארת, אך עתה, כשהיה בודד ומנותק מהכול, חוץ מעצמו, החלו לחלחל אליו מחשבותיו וגילה כי קיימת בו להבה חמה. האושר העילאי שחש בחיוך קטן הזכיר לו כי הוא במקום טוב עכשיו, אך החיוך לא אמיתי עד שהוא לא יוצא משפתיו ונשאר בפנים.
אחזיר לעצמי את המיקרופון ואומר כי הספר, לפי יוני, לא נועד להיות ספר ישראלי. רק כשהחל את החיבור למקורות הבין שהגיע ממקום עתיק יותר והבין מאיפה החלו המחשבות האין־סופית לנבוע כמו מים אל מוחו. עניין אותו במיוחד אם עצם היותו סופר נובע מכך שנולד להיות המשך לשושלת של עם הספר האגדי. לא מדובר בספר שמטרתו לגרום לכם, הקוראים, לחשוב או להתעסק בדבר־מה, אך בבסיס חזרתו לארץ, לפני התאבדותו, לאחר שנות גלות, עמדה תובנה עמוקה למדי ולא מכורח הסיבה ההגיונית שפה נולד ופה ימות, אלא שיש משהו קסום במקום הזה. לא במקביל או מול שאר העולם, אלא משהו קסום שקיים רק פה, באזור הדק והזעיר בין הים התיכון ועד גבול ירדן, מאילת ועד רמת הגולן.
במילותיו של יוני נקראה המדינה "פרקטיקה של המיסטיקה", הפיכת חזון שיבת ציון למציאות.
את שיבת ציון הפרטית שלו החליט לעשות לאחר שהבין כי לדרך אין עוד נתיבים והסוף קרב ובמרחק נגיעה קלה ממנו. אז אסף את מחשבותיו אל הפרקטיקה של המיסטיקה והחליט שהוא חייב לעשות את זה בארץ, כי רק אז הבין שרק בתוך הגבולות האלו יוכל לממש את הפתרון שהיה בטוח בו. לבסוף בחר בארץ המובטחת, ולא בחיים בחר - אלא במוות, אך לא מות גיבורים הרואי, אלא מוות מתוך בחירה.
ארץ זבת חלב ודבש היא גם ארץ אוכלת יושביה, ובה בחר יוני. הלוא הוא אחד הנאכלים, אחד מני רבים וטובים שבחרו בדרך הסופית הזו, לעשות זאת בצורה הפחדנית הזאת, ליפול על חרבו הדמיונית ברחוב אלנבי. אך הכוח הגדול זימן שסופו של סיפור אחד יהיה התחלה של כמה אחרים (שלושה למען האמת), וכמו כל דבר הקשור באחר, הכול חוזר למקורות, קִדמה היא עניין זמני עד שתחזור הפרימיטיביות לשהות בין שורותינו, אך אין הדבר שקר, הכול אמת והזיה גם יחד.
מהיותנו אנשים על פני כדור הארץ אנו כל הזמן מתעסקים בזמנים המרכזיים שיש: עבר, הווה ועתיד. לרוב זה גורם ליציבות ולמחשבה מרגיעה, כי יש משהו מאחורי, יש משהו מלפני, אך אני כאן ועכשיו! יוני החל לגלות את הצדדים הפחות טובים של המחשבות של האדם כשהוא לבדו, וגילה כי המחשבות קדימה ואחורה, הנעות כמו גלגלי שיניים עצומים, הדהימו אותו. הוא נדהם מהקלות שבה אתה יכול למצוא את עצמך במקומות קיצוניים, ואיך לפעמים אנשים רק אומרים שהם רוצים לשמוע כנות, אך ברגע שפתחת את הפה, הלב שלהם נמס כמו קרח ולא מזכיר משהו מוצק אלא יותר נס קפה. אנשים תוך דקות ספורות נמסים ומפסיקים להקשיב לדברים שנאמרים להם ונעלמים בתוך עצמם.
יוני החליט לחזור צעד אחורה לאחר שלקח צעד קדימה. אנשים שלא יכולים להבין כנות אבל מחפשים אותה פעם אחר פעם הם לא האנשים שרצה להיות בחברתם. אז הוא עזב הכול וטס למרוקו. חש כאילו אין אנשים בלי מסכות. אמרו שהוא חכם, אך אף אחד לא באמת רצה לשמוע את מה שיש לו להגיד. הוא השיל את המסכה בפעם האחרונה ונתן למילים להתגלגל מפיו: "כרטיס למרוקו בבקשה".
יוני הסתובב ברחובות העיר המרוקאית הריקה מנשמה ומלאה בפרסומות בערבית שמרוחות על הבניינים. הם כל-כך גבוהים, חשב לעצמו, כמעט שכחו את הקומות הראשונות, והרגיש פתאום כאב מוכר באזור הלב, שריפה קטנה בשילוב דקירה מעקצצת.
זה היה הזיכרון שלו מלאוסינה.
יוני הכיר את לאוסינה במסיבת חוף בטיול אחרי הצבא. הוא הלך עם חבר מהצבא שפגש בכפר ליד בואנוס איירס. יוני הסתובב עם שרשרת הוואי, גופייה ולב שבור.
לאוסינה הייתה ברמנית ארגנטינאית, ואם להיות בוטה, קלה לפתיחה כמו פחית. קצת עיניים והופ, אתה שותה קולה ארגנטינאית מהסוג המובחר. שיער שטני ועיניים חומות כמו החולות ליד אזור בנייה בחדרה. היה לה סוג של קעקוע שבטי סביב הצוואר, מחרוזת של כדוריות שחורות, וכשהיא רכבה עליו וצרחה בספרדית, יוני הרגיש מלך העולם. הפעם הראשונה הייתה עשר דקות אחרי שביקש ממנה כוס ג'יימסון עם קוביית קרח. אחר-כך דיבר עם הבוס והתחיל לעבוד בחברת הברים שהיא עבדה בה. חודש עבד שם וגר אצלה. הוא אפילו לא טרח לשאול לשם המשפחה שלה. רק לאוסינה, כמו מדונה או ריטה, אבל מזדיינת כמו סוסה. היא גם הייתה משמיעה קול של סוס כשהייתה גומרת, מעין נביחה כזאת. קצת הלחיץ בהתחלה, אבל יוני התחיל לאהוב את זה.
לאוסינה לא ידעה מילה באנגלית. היא לא הצליחה לקרוא ליוני בשמו אפילו. היא קראה לו יוחו, שזה הכי קרוב שהצליחה וזה קצת הקשה על התקשורת ביניהם. כלומר, לא הייתה תקשורת, ולא הפריעו לו הפילים המעופפים מסביב לאוזניים שלה, ולא שהיא לא הבינה מילה. הוא לא פספס אף פרט. ינקות, תיכון, חוסר בגרות, חו"ל, אקסית, הורים - שפך עליה הכול, והיא רק הקשיבה והנהנה בראשה, משתוקקת למילותיו המדממות, חושקת בעברית המלוכלכת שלו, חושקת בסיפורים שלו, לא רוצה שיסגרו עליהם את דלת הפאב. אבל הוא הרגיש דחוי ומנוכר כי הם היו לבד בפאב שהזכיר לו את עליית הגג של אנה פרנק. ולמה הוא מקיף את עצמו בשואה? הוא דור שלישי, ובכל זאת, הכוסית נגמרת והוא מעשן כאילו זאת הקופסה האחרונה בחייו, והיא מחייכת מהופנטת ומסתירה ממנו את הסקרנות שלה, את הרדיפה אחרי הסיפור שלו והפילים. אוי הפילים המעופפים, לא עוזבים לה את האוזניים, אבל הוא בסדר כי הוא מרגיש, והכול כל-כך חי ומדמם, וכל עוד הסרט רץ אז הוא בסדר. אז הוא עמד במקום, הסתכל על הירח ושאל את עצמו מי מסתובב, אנחנו או הירח. הוא קפא מבפנים אבל מת מחום יולי של ארגנטינה אחרי מסיבת חוף, הרגיש חי ומת בו זמנית. כנראה מישהו טפטף לו משהו לכוס באותו לילה, כי הרגיש בעל ידע יותר מהרגיל ופתאום גם חזר אליו משטח הנגמ"שים ברמת הגולן, שם הרגיש הכי נמוך בעולם. הזיות מהקו הראשון שלהם בשטחים, שהיה מלא בדיסוננס קוגניטיבי, לטענת הרופאים, והתחלקות על המוח לפי דעתו, אך הוא התעלם מהקולות בתקופת הצבא. רק אחר-כך שם לב אליהם ונתן להם את הדגש המתאים. אך עתה היה עסוק בהיזכרות בלאוסינה.
יום אחד, כשהיא הייתה עליו וכבר החלה עם הקולות של הסוס, לקחה סכין וביד השנייה חיממה אותה עם מצית, ולפני שיוני שם לב, הוא נדקר בחזה מסכין רותחת על ידי בחורה שעושה קולות של סוס. אז הוא גמר ולא שמע ממנה עוד, ופתאום, באילת, הרגיש את הכאב הישן ההוא עולה ופתאום ראה במבטה של ילדה קטנה שעברה עם אמה את המבט שהיה ללאוסינה, מבט שרדף אותו כל החיים, מבט של סיפוק מכאב של אחר.
יוני נזכר איך יצא עם החור החדש שלו בחזה, לקח את הדברים שלו והתחיל לטייל. יצא מהכפר וטיפס על הר ללא מדריך, התמודדות בודדה לחלוטין. ביקום שממנו הלכת נשארו רק זיכרונות.
והוא הלך. עכשיו אין לדעת מה צופן העתיד, אבל גם אין צורך בכך, כי אחרת לא היו קוראים לזה עתיד.
הוא פחד מהלא מוכר וברח מהמוכר. "אני כמו פרות שמובלות לשחיטה, כמו ארגזים של דפים לגניזה, שיירות שיירות חסרי עתיד אך מלאים בו," אמר לי בחיוך עצוב.
הוא תמיד הרגיש שסכומי כסף אדירים זה לא מה שהוא מחפש.
האם במיליון השני אתה יודע שובע? הוא לא רצה לסיים את חייו בהורשת מיליונים.
כל אדם בונה את ההיסטוריה האישית שלו, ובעזרת כוויות ודברים חיוביים הוא בעצם בונה את הסיפור האישי שלו. השארת כסף תמנע ממנו מסלול חיים טוב. את הטוב מוצאים לבד, בלי עזרה כלכלית. אולי אני עיוור, אבל כסף לא יקנה לך אושר. אני לא אומר שכסף הוא מקור הרוע בעולם, ואני לא נגד כסף, אבל המרדף אחרי הכסף הוא עיוור. משחק מסוכן.
הרי אנשים יכולים להיעלם ברגע, כאילו לא היו מעולם, כאילו לא דיברתם עכשיו שעות על הכול ועל כלום. יום אחד אנחנו נתעורר ויהיה סביבנו רק אני אחד גדול. מחשבה מבהילה. הוא חזר לשוטט ולחפש אחר אוכל, ובשונה מהתמונה שבנית לעצמך בראש עכשיו, לא, הוא לא צד אריה. הוא פתח בחיפוש מדוקדק למדי אחר מקום שיש בו פיתות. במדבר, ברוך השם, אין בעיה של פיתות, וודאי לא במרוקו, שם בכל חור יש אישה עם גלבייה וטבון אדום מהחום של תנור הגז מתחת. ריח של יום שבת בבוקר. ברדיוס של קילומטר אתה קונה את סוג הפיתה הזאת בתמונה של עזרה לבחורה, שזו הגדרה לצעירה יותר, כי היא נושקת ל-80 אבל ברוחה היא בחורה. אז אני מרשה לעצמי, לאחד שעזר לה לשטוף כמה כלים מהר והתנור כבר רתח. היא מרחה על הבצק הדקיק לבנה עם מעט שמן זית וזעתר אמיתי (חתיכות עלים מרוסקות) והגישה מיץ ענבים בפחית.
בינתיים נרד מהעץ שיוני העלה אותי אליו ונחזור לסיפור שלו, כי הוא החל להיזכר בחבר עבר בעזרת החזקת עיפרון ישן, כזה עם תחת כתום. אט אט נזכר בשיחה בין המחק לעיפרון על השולחן. הזיה מחוסר החמצן כנראה, אף־על־פי שיוני מספר שכך ראה אותו ואת חברו, כמחק ועיפרון. נזכרו איך הכירו. טרמפים מצומת ראשי באזור ומיד התחברו, כמו הכירו בגלגול אחר, כשהיו תולעים או זוג תמרים. דיברו על ניפוץ עצמי, על תקופה אחרת כשהאקסיות שלהם היו חברות טובות ובבת אחת כל אחד מהם מצא את עצמו במקום אחר. אבל עכשיו הם יושבים רק שניהם, כאילו אף חפץ או אדם לא יכול להפריד בין המחק לעיפרון. חוויות דומות לאנשים כל-כך שונים. שיחה עמוקה בשביל מחק ועיפרון, חשב יוני, אבל בשבילנו זאת שיחה שטחית, אולי אפילו הזיה, בשבילם זה היה עולם ומלואו. פעם גם היו נראים קצת דומה, עם הזקן והשיער הארוך והסיגריה על הצד של השפה התחתונה. צעד ועוד צעד והוא הגיע אל הסיבוב ועכשיו לצומת טי, שבו החליט לחזור על עקבותיו ולטייל יותר נמוך באזור הנחל. שם שינה את החשיבה לגבי הטיול שאחרי הצבא, כשהוא הבין מה הוא מחפש - את עצמו. זה נשמע קצת היפי וחלק מהטרנד של החיבור לעצמך וכל השיט הזה שלא האמין בו, אבל יוני ידע שהוא בוגר, ועדיין, עמוק בפנים הוא מרגיש כמו ילד שנפגע אם אומרים לו לא או כן, ויותר מכול נפגע מלפגוע באחרים, וזה משעבד את עצמו, הריצוי העצמי הזה, המרדף אחרי מרתון החיים. יוני חשב תמיד שהחיים הם לא מדרגות לגן עדן, והמרדף אחרי תארים וכסף הוא בעצם המדרגות למטה, אל הגיהינום, אם התארים והכסף הם לא ההגשמה העצמית הספציפית של אותו אדם. מאז עברו כמה ימים וחודשים, ויוני שוב מצא את עצמו במרדף אחר ההגשמה העצמית שלו. הוא פחד מהדברים הלא מפחידים לגבי עצמו.
הצלקת הנפשית שלו הייתה גדולה וזוהרת, וזה חזר אליו במקומות שבהם הכי לא ציפה. כל קרבה נפשית לבחורה החזירה אותו אחורה. הפחד מהמיטות עם הריח הקסום, שהיו כברזל רותח על לבו. הוא כבר לא ידע מה לעשות עם זה. האם הכול בראשו או הסיטואציות דומות ושונות בו זמנית? לפעמים זה העלה בו תחושת בחילה, אך הדמות שלו מעולם לא השתנתה. תמיד היה יוני עד הסוף. עיקש. עם ההליכה עד הסוף שלו. אף־על־פי שהכול חדש ושונה, זה החזיר את שרונה לתמונה, אבל עם פרצוף, שיער והתנהגות שונים. יוני תמיד נשאר יוני.
בינתיים בעיר המרוקאית הוא הלך אל חדרו, מזג לעצמו כוסית סוטרן קומפרט שסיים בשלוק, הדליק לעצמו סיגריה, לקח שאכטה ונרדם אל תוך ממד של בריחה מהיקום. בלילה ההוא הוא חלם על הים וחשב על חופש, אבל ריח הפיצה מהפיצרייה שליד חדרו הפריע.
שעות של ים. הגלים התרסקו ורמזו לו שהשלווה היא בעצם השקט לפני הסערה והסערה הזאת הייתה בנפשו של יוני כבר יותר מדי זמן, אבל הגלים המשיכו בשלהם.
לפתע התעורר והתיישב מול מכונת הכתיבה של סבו ניצול השואה. הוא החליט לעבור לכפר שלא היה רחוק מהעיר, אך לא מיד, נתן לזה עוד קצת זמן וכתב:
פב"פ - פקק תנועה, בית, פאב, בית.
צריך לשכוח את העבר הטוב כדי להגיע לעתיד מעולה?
כל סוף הוא התחלה, אבל גם לכל התחלה יש סוף. כל החיים הם חבל, ואנחנו פוסעים עליו בזהירות, צעד אחר צעד, פסיעה פסיעה. נזהרים לא לחזור על טעויות העבר, לומדים עם כל צעד משהו חדש על החבל ועל העיקולים שלו, על עצמנו בעיקר. הבעיה מתחילה כשהחבל מסתבך לנו סביב הצוואר.
למטה הוסיף:
אנחנו לא שמים את הדגש על המקומות הנכונים בחיים, לכן אנחנו בכל פעם מחדש מוצאים את עצמנו מאוכזבים, מחפשים את הפתרון המהיר לשורש הבעיה. ההיפים חשבו שמצאו את הפתרון לכל בעיות העולם, והחלום נרמס בברוטאליות על ידי רציחות. הפנקיסטים חשבו שמצאו את הפתרון, אבל הקפיטליזם הרס להם את המחאה. כל המחאות האלה לאורך ההיסטוריה הן אותה הגברת בשינוי אדרת, מסכה שאמורה לפתור את הבעיות: המלחמות, הטרור, חוסר הצדק, העוני, הרצון המגלומני הזה שקיים באדם. תמיד המסכה נופלת מפניהם ונרמסת על ידי אנשים חסרי אידיאלים, שכמו רוב האנושות, חושבים שכסף ופרסום הם מהות ההגשמה העצמית ומנסים בכוח לגרום לכולנו לחשוב ככה. יש אנשים שזה הפתרון עבורם. הם לא שטחיים. אל תבינו לא נכון, אין לי בעיה עם כסף, אבל אני חושב שלא לכולנו מתאימה החומריות הזאת. לא כולנו רוצים בית במקום נחשב, מכונית עם עוצמה מטורפת ועבודה שמכניסה יותר ספרות.
יוני הכניס לי לראש גם משהו חיובי: הפתרון הוא בכל אחד מאיתנו, בהבנה שהמשבצת שלך בכל הכאוס העולמי, בידיעה איך להיות חלק-לא־חלק מכל זה. לא להיסחף לתוך מקומות שלא רצית ניפוץ עצמי ובעזרתו להגיע להשלמה והבנה עם הקיום שלך. לא לפוצץ אותו בגיל 40 אחרי שיש לך אישה וילדים, כי אז תהרוס להם את החיים. לעשות את זה לפני שתיכנס לבית גדול מדי בשבילך עם אישה שאינה בשבילך, כל זה בעיר שאתה שונא, ואפילו העבודה שלך לא מספקת אותך.
יוני איבד את המשבצת שלו. שיחק קלאס על המשבצות שלכם. מגיל צעיר הוא נהג להפנט את עצמו בעזרת חומרים חיצוניים ובכך איבד את קווי המתאר של המשבצת. אף־על־פי שכלפי חוץ חייו יכלו להיראות מושלמים, המחק אמר ליוני: "אני פשוט לא מכיר את עצמי אחרי כל-כך הרבה שנים של הדחקה. אין לי מושג איך הייתי לפני שהתחלתי לברוח מכל זה." נטייה להרס עצמי לעומת הגשמה עצמית. זה נמצא שם בפנים. עמוק יותר. אתה לא מכיר את הסמטאות האלה, אבל הפרצופים מוכרים, ורק אז תמצא את המקום שייתן לך כתף פנימית במקום הרגל שאתה שם לעצמך בכוונה או לא בכוונה.
יוני שלח אותי בדרכי התודעה הלא נודעות. מארה"ב ועד למרוקו עברו כמה טיפות מים באוקיינוס הנקרא יוני.
הוא איבד את הטעם באותה תקופה. אכל רק פעם ביומיים-שלושה כדי שהמערכות ימשיכו לתפקד, אבל איך לעזאזל מספקים רעב לנפש? כל-כך רצה לאהוב, אבל שנים שלא נתתם לו. חודשים ספורים אחרי האירוע באלנבי התלבטתי איך יכולתי אני לעשות משהו נכון יותר והגעתי למסקנה שאם הוא היה מיישם על עצמו את הניפוץ העצמי בכל פעם שהרגיש בינו לבין עצמו מצוקה, הדבר היה פותר את ההתאבדות הלא כל-כך מוצלחת שלו, ולמען האמת, גם הרבה מהתסכול בעולם.
כמה ימים לאחר מכן החליט לעשות צעד חשוב מאוד ולעבור לכפר לא רחוק מהעיר. הדבר היה לאחר חודש במרוקו, שבמהלכו השתיקה שלטה בכול. חזר העירה ולא מצא את מקומו, אז הלך לכפר קטן המזכיר קיבוץ בעמק הירדן ובתוכו מבנה גדול, אליו צעד בצעדים מהוססים. בערבית נכתב עליו "הקומונה". המקום היה מוקף בשלל דמויות שונות ומשונות בעלות דעה בנושא מסוים, עד לפריט לבוש. העננים זזו מהר יותר מכל מקום אחר בעולם שראה עד כה. הכול היה נוצץ כאילו האזור הוא מינימום מכרה יהלומים, אך בפנים מצא משהו אחר לגמרי. מפגשים עם דעות מגוונות, חשיבה שונה ביסודה. הרגשה ביתית עטפה אותו וכיסתה אותו, יותר מאשר מההרגשה בביתם של הוריו.
גוונים שונים ומשונים היו בבית ההוא, אך שם לפחות הקשיבו לו, בניגוד לבית הוריו שם כמו שמו פס אדום וענק על כל מילותיו. במבט אחרון מהמטוס ממרוקו לישראל תהה אם הדברים היו יכולים לקרות בצורה הפוכה, קודם הקומונה ואז השתיקה, והשכיל להבין כי זה היה משנה הכול. אנשים מסוימים היו קוראים לזה אפקט הפרפר. אני קורא לזה החיים והרוך שבהם.
האמונה הסינית העתיקה מדברת על היין ויאנג - הרך והקשה בחיים - רגע התמזגותם הוא בעצם ניצוץ החיים. פלוסים ומינוסים של הפיזיקה הם דברים ידועים מדתות ומכתות קדומות, והכול אומר פחות או יותר את אותם הדברים.
ימים שלמים של חשיבה עם עצמך. פשוט להפסיק את החיים ולהמשיך אותם ממקום אחר, זה היה התפקיד האמיתי של מרוקו. לא לעצור את החיים, כי זה בלתי אפשרי, אלא פשוט להמשיך את הסיפור, אבל מנוקדת מבט שונה לחלוטין. זה כאילו החיים הם בד שחור, מלא בנקודות לבנות (או להפך), ועתה עברנו לנקודה שונה, הדברים והרגשות נשארים אותו דבר, אך השינוי הגיאוגרפי - הקִרבה לשמש, היא שמשנה את הניחוח של הסיפור.
חדר מואר ובו מופרדים הנשים מן הגברים, ליל שבת, קדושה אלוהית מרוכזת במקום אחד, זמירות בנוסחים שונים חובקות עולם, שמים כהים אך מלאים בניחוח של שבת. יוני מצא עצמו בבית כנסת במרוקו האוסף אליו את הבאים וההולכים. מעט פרוץ, לא ספרדי או אשכנזי, אלא חובק תרבויות ומלא בכל הטוב ששרר בעומק היהדות לפני שהחריבו אותה והפכו אותה לדת ככל הדתות, לפני ההלכות הכל-כך מנותקות, פרשוני פרשונים שהרחיקו לכת וגרמו לדבר כה פשוט וקסום להפוך למוצר. לפני שהורידו ממנה את היופי הייתה היהדות מלאה בכל טוב ואושר, וזה הדבר שהיה בבית הכנסת ההוא. כמו ביהדות העתיקה. לפני כניסתו אל בית הכנסת, לאחר מקלחת לפני השבת, הבריח שפיץ של בול שנשאר בתיקו מארץ ישראל ושם בפיו. האסיד התמוסס בתוך פיו והחליק אל גרונו בזמן זמירות כניסת השבת. עתה הכול היה מואר. ספר הספרים הקדוש כמעט דיבר אליו בזמן הכנסת השבת ההיא, האותיות קפצו מבעד לדפים, והוא זמזם בעילגות. חש כמו דמות תנ"כית, חש שהאל מתקשר איתו והדבר העלה בו שמחה קסומה. חש כמתחבר אל אבות אבותיו. חש כי האל שוכן בכל דבר ואין דבר המנותק מן הטבע, הלוא הוא האלוהים. אך אפילו רגע מיסטי שכזה אינו מצליח להרימו מן התחתית שאליה שקע, כמו טיפת מים הזולגת מהברז שלא נסגר כראוי.
לאחר מכן לחיצות ידיים וחיבוקי שבת שלום בין האנשים הפוסעים מתוך היכל התפילה אל ארוחת שבת בביתו של הרב. שירים משלל סוגים וגוני קולות יפים, עתיקים, יהודיים הדהדו באוזניו. נזכר בשיחה עם אשת הרב על אמונה. הוא טען כי אמונתו היא שהאל גדול מכפי שהיהדות רואה כיום. הורידו אותו ארצה ונתנו לו רגשות. התרחקנו מהמחשבה שהוא עצום וענק, מעבר לתפיסה שלנו, ובנינו לו משכנים ובתי כנסת המקודשים על ידי האדם בלבד, כשבעצם הוא היחיד השולט בכול.
אלילים הם לאנשים שלא הצליחו להכיל אותו וחתכו אותו לחתיכות קטנות, אך גם היהדות חוטאת בחטא קידוש המקום. הפסל והתמונה שציווה לנו לפי היהדות הם בתי הכנסת המפלגים את היהדות לפיסות קדוּשה אלוהית לפי המאמינים. יוני האמין כי פיסול מאבן הקיים בדתות שונות או השימוש בישו או במוחמד אינם שונים מבתי הכנסת או מהיכלי הקבר שבהם היהודים מתפללים. "הכול קדוש והבורא מעל לכל זה ושולט בכול, אינו נראה או נשמע, אלא רק מורגש ומאזן את הדברים, את כל הדברים," אמר לאשת הרב שהחמיצה את פניה וכמעט זרקה אותו מביתה. משהתרחקו זה מזה עבר הלילה בשלום ויוני חזר לחדרו במלון ונרדם ללא מחשבות.
בשלב זה כמו הורדנו הילוך. הכול היה ללא תחושת זמן, אך לא בגלל התרבות המודרנית המוכרת לנו היטב. במדבר אין שעון, וחשיבות הזמן היא אחרת. חישוב הזמן במדבר שונה מהחישובים בעיר. אין כל הזמן שבעולם, כי השמש תיעלם בסוף כל יום ותזרח מחדש בכל בוקר.
הבדידות הייתה יחסית, כי היה מוקף בטבע. חיות וצמחים שלא הכיר. האווירה, בשונה ממקומות שהכיר, השרתה רוגע על המקום. אך בשונה ממה שתכנן תת־המודע שלו, גם בשלווה הנצחית של המדבריות במרוקו לא הצליח לברוח מעצמו, לא בשתיקה ולא בטיול עטוף אנשים במרכז הערים המרוקאיות. לא הצליח למצוא את השלווה האמיתית שחיפש.
זה הזמן הכי טוב לתת את דעתי על המחשבות. אלו אשר ננעלות הן נזק עצום. אין כל רע בלהעסיק עצמך בחשיבה על עצמך, אך ברגע שאתה מתחיל לסגור את האוזניים וגם את הלב, לבך נאטם כמו אוזניך, והכול בן־לילה נהפך לחול, אין עוד קדושה בכלום. כך קרה ליוני לאחר חודש ימים במדבר במרוקו. הוא החל לחוש שכלום לא אמיתי עוד, פרט לרצון המתעצם שלו למות וקודם לכן לשרוף את כל כתביו.
כבר הייתה לו תכנית מוכנה איך הכול יעלה השמימה בסערה ובאש. תימרות עשן שיעלו מתוך חבית מלאה חלודה של דבר הנאסף מהרחובות הקרים. כיצד כל המחשבות יימחקו ואיך הוא ייעלם בלי להשאיר זכר. זה היה כל רצונו עתה, אך לא מצא את הגפרורים שלו ולא מצית וירד מהרעיון לשרוף את כל הדפים שלו. הוא ציפה שייעלמו כששם אותם בעליית הגג. לא העלה בדעתו מה יקרה בהמשך, איך הסיפור יתגלגל ועד לאן יגיעו הדברים לאחר ההתאבדות הכושלת שלו באלנבי. הוא העסיק את עצמו עד ששכח מהרצון לשרוף הכול ולא נגע עוד בכתביו הארוזים בעליית הגג בתוך קרטונים, כמו מחכים למוות המצפה להם אחרי ריקבון אטי של עש ושנים ארוכות. אך לא כך קרו הדברים, אחרת לא הייתם יכולים לקרוא את מה שנכתב פה, כי ספר זה לא היה נכתב. אבל אנחנו בזמנים שונים לגמרי.
יוני קם, אסף את רגליו ואת התרמיל והחליט שהמסע הספיק לו ושהנפש הסדוקה שלו תוכל לגרור עוד כמה שנים בזכות המסע. הוא החליט להסתובב לו קצת לפני שיחזור. התמקם במלון מרוקאי גדול וזול, ישן שם יומיים ואז ירד במעלית ללובי המלון.
שם קלט את מבטה. לפני שראה אותה, אתם יודעים, גוף ופנים, ראה את המבט שלה, יושבת ושותה כוס יין אדום.
מלאה בחמוץ-מתוק, שזה בעצם היה המבט שלה. היא דווקא לא מילאה אותו בקרירות המזגנית האופיינית הזאת שממנה סבל מכל מבט של בחורה יפה.
החמוץ-מתוק לא הגיע מאונס בילדות בידי אביה או ממחסור בכסף או כתוצאה ממגורים ברחוב. למשפחתה לא היה חסר כלום מבחינה כלכלית. הבעיה שלה, כמו של יוני, הייתה חוסר חמימות והבנה בבית הוריה. הם תמיד קראו אותה כמו ספר הפוך. אי־אפשר לכעוס על הורים כאלה.
היא ישר אמרה: "פשוט לקבל אותם באהבה מלאה, שזה אף פעם לא יצליח. הם היו מדור אחר שלא חשב כל-כך על אהבה, חשבו יותר על המציאות, וכמו כל המדינה הזאת, קצת התנתקו מהאווירה ההיפית של שנות השישים של העשור הקודם."
זה הקסים את דעתו. כאילו דלתות מעלית העולם סגרו עליו, והיא שמה רגל כדי לעצור את המירוץ הזה. אם לא הייתה מורידה את רגלה מהמסילות המטונפות הייתה מאבדת אותה.
"אז פשוט עשיתי צעד אחורה," דקלמה מעין ציטוט של עצמה. יוני הציע לה לשתות כוס קפה וכבר ציפה לתשובה שלילית, אבל היה מאוד ג'נטלמן כהרגלו. "למה לא?" אחד ממנה, והם מצאו את עצמם בבית קפה, מדברים שיחה עמוקה שכמעט ולא האמין.
היא נראתה לו כמי שהמצב שלה לא יותר טוב משלו. הוא רצה להראות לה שיש עוד רגשות, לא רק המלנכוליה המתוקה שלה. מעליה ריחפו משפטים כמו "אני לא רוצה לחיות", אך אף שריטה לא הייתה על גופה המותש מהנמלים האדומות המוכרות ליוני.
הוא פחד לעוף קדימה ולהגיד לה משהו. פחד שתתנשא עליו ועל רגישות היתר שריחפה מעליו, כמו שלט של מלון בכביש חשוך ומפותל. הוא כה סבל מהרגישות הזאת עד שכמה וכמה פעמים רק רצה להינתק ממנה ולרחף בחלל. הוא נעלב יותר, נפגע יותר, והכול חדר ללבו כמו סכינים גמדיות היישר ללב. היא הקפיאה אותו יותר מכל אחת אחרת. כל מבט שלה הגדיל את הבור ביניהם ויצר אצלו יותר פחד.
מלנכוליה, ככה נקרא לבחורה ההיא מטעמי צנעת הפרט. בחורה מקסימה שפגש במקרה בלובי של המלון, עם כוס יין אדום, כמו מחלום.
מלנכוליה נפלה על העיר הצוענית, וכמו כל האנשים שצרות נופלות עליהם בצרורות, הם חברים טובים של מלנכוליה. ברגע שהיא שמעה שיוני נגמר היא לקחה אותו איתה למיטה, ללילות חשוכי ירח ומוארים באור הנר הבודד ובבקבוק ויסקי קטן.
היא נסחפה לשבועות כאלה, אולי חודשים. כשלבסוף העובדות הסוציאליות הגיעו לראות מה קורה איתה (כי להוריה היא כבר לא ענתה), היא הייתה בהכחשה או בדיכאון קשה, ומשם הדרך לאנשים עם החלוקים הלבנים מהמוסד סלולה.
ואצלה ברוך השם יש אפילו מעברי חצייה ושלטי חוצות, זריקות וכדורים פסיכיאטריים בכל צבעי הקשת. שוב חזרה לשם, ואחרי טיפול מסור והחלפת פסיכיאטר וכדורים מסוגים שונים לחלוטין היא חזרה למירוץ תוך פחות משנה. עם מינון קבוע של הכדורים שדחפו לה היא הסתדרה יופי והייתה בדרך לנחיתה רכה לתוך העריסה שתמיד מוכנה לקבל אותך, אבל רק לא איך שאתה באמת, כי הרי החינוך היה לרדיפה אחרי תעודות וכסף.
רק אחרי הרבה זמן מפרק הזמן שבו אנו נמצאים, כשילנה יצרה איתה קשר, הכול הציף אותה בחזרה. זה כנראה היוניות הזאת בקול של ילנה, הייאוש מהמשחק ומהתירוצים והסיפוקים הזרים שקשורים למירוץ.
עברו שנים מאז האשפוז האחרון. עם התרופות המנתקות המשיכה כל חייה. הטלפון המפתיע גרם לה להחסיר כמה פעימות ובעיקר גרם למחשבות הרעות והמפחידות שלה להתרוצץ בלי הפסקה.
האנשים עם הפרעה מהסוג הזה יכולים או לצאת חדשים לאוויר העולם או להיגרר כל חייהם.
היא החליטה לא להיגרר, אז היא עלתה לקומה השביעית בבניין הרוס, עוד צעד ועוד צעד. נעמדה על המעקה החלוד. פתאום תקף אותה המשחק מהילדות. היא צרחה "יבשה! יבשה!" ואז לחשה "ים" ובום, צנחה אל המעקה של הקומה השלישית ושוב צרחה "יבשה" לעצמה והופ, הגיעה לקומה הראשונה.
בחניון היא שמעה את ההד של הצרחה "יבשה" ונלחצה מעט מהקול שלה עצמה.
ושוב קפצה ותוך כדי צרחת "יבשההה..." נחתה על BMW חדשה. הנהג בגילה, 22, ניגב את השמשה ונלחץ מעט, המסכן.
כל הדם הכחול שלה נמרח לו על השמשה, עוד ניגוב - והתנקה.
ומלנכוליה לא מרגישה יותר כאב, או אולי שמחה שהיא לא מרגישה? מה אומרים בהלוויה כזאת?
ובעצם העולם הבא יהיה גרוע יותר מהקיים, רק בלי מנגו. זה מה שתמיד הפסיכיאטרית אמרה לה. זאת הייתה סיבה מספיק טובה לחיות. חיים בשביל מנגו. מה שווים חיים בלי מנגו?
אבל אז נגמרה העונה של המנגו בארץ בשבילה.
עכשיו לא היה שום מנגו, והוא בכלל לא היה בארץ, רק הכיר את מנלכוליה ולא מצא את המילים הנכונות להעביר לי. הוא אמר לה את כל מה שהרגיש כלפיה. הוא פחד שהיא תתחרפן מהכבדות שלו, אבל היא דווקא אהבה את זה, אז הכול הפך למאוד קליל ולא חונק, לא ישב כמו אבן על הלב. הכול פשוט. ילד שמחבב ילדה, אז הם מסתובבים ביחד אחרי הגן ואפילו יוצאים בלילה. היא ישנה אצלו, הוא ישן אצלה, הכול פשוט. הוא למד את הלקח מהקשר לפניה, הראשוני וחסר רסן שהיה. הוא עדיין היה אותו חסר רסן, אבל מודע להשלכות של כל צעד, נביחה או ביס שיקרה. כמו שכבר אמרתי, ההצגה הזאת הייתה מתוחכמת יותר. למען האמת, ובסיפור של יוני תמצאו רק אמת, הפרק הזה היה יותר מלומד, נבון ואולי אפילו בוגר, אבל אחרי החזרה לארץ שקל שנית את העניין.
בלילה האחרון במרוקו הלך למסיבה. צבעים מהבהבים במטרה לגרום לך התקף אפילפטי ומוזיקה מגוונת, מטראנס ועד ואלס, שיוני הבודד בחן לכל רוחבה.
הוא החל לרקוד וחש בהתחרפנות המוחלטת של כולו מגיעה לאט אל עמוד השדרה, אל הנקודה הזאת שנמצאת בתחתית הצוואר, במקום שיש מעין פלומה דקה. משם הוא חש איך הכול מתחיל להתבלגן.
בועט את רגליו לשמים, מנופף בידיו אל האדמה כאילו מחר יידון למוות. במרוקו "נפל לו האסימון" במסיבה המזדמנת הזאת לפני הטיסה בחזרה. הוא ידע מהרגע הראשון שכשיעבור למדינה אחרת הוא יתעסק במוות. הוא עוד לא ידע לאן פניו מועדות, אך ידע שגורלו נחרץ ודינו מוות. הוא השופט והנשפט בעוון דיכוי האנושות וחוסר יכולת לתפקד כמו כולם, חוסר מיצוי הפוטנציאל הקיים בו, חוסר ניצול כישרון הכתיבה המשגע שלו.
איפה זה יהיה? חשב לעצמו והחליט לקנות כרטיס לארץ. בכך למעשה השופט הכה בפטיש ונגזר המוות. מוות מהחלטה שלמה שזה המעשה הנכון, אך מהסוג שלא יודע שיש לך ילדה שנמצאת בבטן אמה וגם היא נידונה באותו הרגע, נידונה לחיים (אך בעצם לא חיה עד הרגע שהוא מת). אבל באותו הזמן הוא המשיך בריקוד המטורף שלו. שעות ארוכות של ריקוד עברו עליו עד שפונה כי המנקה של המועדון חשב שהוא בדל סיגריה מרצד באפלה החשוכה. המועדון נשאר נטוש, ובדיוק באותו הזמן הוא הפסיק לכתוב בראש.
ההכרה במצבו הנפשי הייתה מלאה. התודעה נפתחה בנמל התעופה, שם חיכה לו האני הפנימי שלו, מתוסכל ותשוש כחרק באפלה. לאור נר בודד המטפטף שעווה על כל הרצפה, מבועת מכל צליל ומפחד מהצל של עצמו, אוחז בידו בעט ונייר ריק, אינו כותב אות בודדה. כשיוני עלה על הטיסה לארץ המחשבה נכנסה אל חלומו, כמו פגש במפלצת הפנימית שגרמה לו להפסיק לכתוב ולהתחיל לקפוץ.
המפלצת הפנימית של חסרי הביטחון העצמי האוכלים עצמם וניזונים מזה - שותי רגשות.
על המטוס בחזרה לארץ ממרוקו הוא הבין כי חוסר הביטחון והפחד מפני עצמו היו מתנדפים כאילו לא היו. כל הלכלוך של הנפש היה מתנקה על ידי סקוטש שהקומונה הייתה עושה אילו הדברים היו קורים ההפך. הוא היה נהפך לאדם חופשי מכל החופש האמיתי שחש שם, אך דאג לעצמו ולכלל כפי שחזה במוחו שנים קודם, כמו ששאף עוד מהתיכון ומעולם לא נתן לעצמו לשחרר. התיכון, הצבא, הבריחה.
אוי, הבריחה המתוקה שלו אל חוף המבטחים השקרי, במקום לפתור את הבעיות שבפנים. זה תמיד נראה לו עדיף מאשר לפתור את הכאוס ששרר בתוכו.
הרבה מאוד אנשים אובדים בדרך, בטוחים כי בחיים יש מסלול אחד ישיר אל האושר, אך שוכחים כי הכול כמו חומר רך בין ידינו הזריזות, ובכל דקה יש לנו הכוח לשנות. אם לא נוח לך בצורת הישיבה הזאת - אז תעמוד, אם מפריעה לך ההתנהגות שלך - שנה אותה מהר. אחד הכללים החשובים בתהליך שכזה הוא לשמור על ראש פתוח. יחס עם אומץ. אומץ פיזי ונפשי המחוברים יחד. לא לפחד ליפול כי תמיד אפשר לקום, זה עולם החומר והרוח, ואין עוד צדיקים ואין עוד חוטאים.
כולנו אנשים ומכורח הנסיבות והדעת שקיבלנו בעבר אנו עושים טעויות בנקודת זמן אחת וצודקים בנקודה אחרת. עלינו להיות עם יד על הדופק על מעשינו אך לא להפוך להיות שופטים, אחרת נקבע עצמנו במקומות רעים.
הכי חשוב, לא לשכוח כי בכל נקודת זמן ניתן לשנות, וזו למעשה העוצמה שקיבלנו בכל ביס של אדם וחוה מתפוח עץ הדעת. לא להיות כמו חיות הפועלות מתוך אינסטינקט חייתי בלבד, אלא מתוך דעת ומחשבה. אותו אדם שאיבד את הדעת העתיקה ההיא לא מסוגל לשנות ולשפר, אלא מתעסק באופן כמעט אובססיבי ותמידי בחוסר היכולת להגיע אל שביל האושר. מי שרוצה מגיע, ואין לא יכול - זה בעצם איבוד הדעת, זה ולא אחר.
במצב זה עלה על המטוס בחזרה לישראל, לאחר שלל חוויות שלא אגע בהן ובהשפעתן על סופו. מרוקו הייתה עוד מסמר בקבר של יוני. מסמר אחר מסמר. הוא כבר לא יכול להרים את ראשו, אז קפץ ולא נתן סיכוי לכלום, התעוור והבין מה שאני הבנתי רק לאחר המפגש איתו, דבר פשוט למדי, שהחיים עוברים לנו מול העיניים, ואם לא נצא להפסקות מדי פעם אז לאף אחד לא יהיה אכפת. נפש היא דבר נגיש רק לבעל הנפש, זה כל-כך אישי. רוב האנשים משלימים עם הסוף המתוק יחד עם הפופקורן המלוח, או שאתה קם ויוצא להפסקה. יוני הלך לחבל בסרט ההקלטה אבל גילה שהחדר נעול. הוא התמלא במרירות וציפורני פופקורן כתומים, ואין שום דבר סמלי בהתאבדות בעקבות בגידה. יוני לא קפץ אל מותו בגלל הבחורה ההיא, היא רק הייתה.
הוא סגר את הדלת אחריו כי לא נולד באוטובוס, אבל ברא חיים במטוס מבלי אפילו לדעת. בזמן ההוא היה רחוק שנות אור ממגב או ממים, היה לבדו במרוקו. החזרה ידועה לכולם, אלנבי, הצד השמאלי של המדרכה. הצלחת הספר לא תהיה לפי מספר המתאבדים בסיומו אלא בשינוי התנהגות.
סליחה על התקיפה, אבל אתם יצרתם את יוני ואנשים מסוגו, שלא משנה אם עשו את הצעד או חזרו על עקבותיהם, חסר להם משהו. הרגשת השייכות.
תחייכו יותר. לא בשבילכם, בשביל הקהילה. לא חיוך ציני או נענוע ראש לאדם שאתם מכירים או לא מכירים. חיבוק לבבי דרך המבט יעזור וילווה אותם במשך כל המסע. המהפכה העולמית לתיקון העולם לא תבוא מספר (יסלחו לי המאמינים) או מחומרים חיצוניים (יסלחו לי העשירים), אלא רק מכם.
הם הקיפו אותו, אתם הקפתם אותו בחוסר סימפתיה ובאנוכיות, עד שכבר לא נשאר לו אוויר בכדור הזה, לא משנה לאן יברח. לא משנה כמה חיפש או מה חיפש, הוא לא מצא. בכולנו קיים יוני, אבל בסוף יוני נשאר עם כל היוני הזה לבד, ובסוף כל החוסר התחשבות הזה גרם לו לעלות לגג. ערמה של דברים שסבבו אותו, כמו פילים מעופפים. יש אומרים שזה חוסר שפיות זמני. יוני היה שפוי לחלוטין. היה שלם עם ההחלטה שלו. מי שצריך לקחת אחריות היא החברה האנושית. החברה בארץ לא שונה מניו-יורק או מדנמרק. בכל מקום יש אטימות. רק בבדידות של מרוקו כמו נפטר ממנה. נתק מבחירה הגורם לחיבור לעצמו?
במרוקו הוא חדל מלסיים את הספר שלו, וכשחזר זרק את כל הכתבים בבית השכור הישן שפעם גר בו וכיום אני גר שם, בעליית הגג הנטושה המלאה קורי עכביש זדוניים והרבה עובש המאיים לאכול את יצירת המופת שיוני כתב ומעולם לא השלים. זאת, למען האמת, הסיבה שאני כאן. כדי לסיים את דבריו ולהוציא אותם אליכם. בין השורות השחלתי את כתביו הצהובים של יוני שמצאתי בעליית הגג שלו/שלי.
אגב, אם הזכרתי גגות, לאחר חודש, כשהוזמן למסיבת פורים וחויב על ידי חברו נדב לבוא, החליט יוני ללכת ברגל מהדירה שלו אל דירתו של נדב באלנבי. השועל העירוני ייבב, הרחוב היה מטונף ושוב הוא שקע בתוך עצמו במקום להתרכז בעשרות המכוניות המקיפות אותו. שוב הוא הזכיר לעצמו שהגלגל לא ישוב לאחור ואין לסגור דלתות שנפתחו או שפתח בעצמו. נזכר בוויכוחים אפופי עשן ועמוסי דעות.
מצמחונות ועד לפוליטיקה מטונפת, הכול עוטף אותו. עשרות נושאי שיחה, שבהם הדעות הקיצוניות שלו היו תמיד יותר מדי לקיבולת השמיעה האנושית. בלי לשים לב הוא חופר כמו שופל. בלי כוונה. יש נושאים שרגישים אצלו, כלומר, היו רגישים (כלומר, כל עוד מוחו מתפקד בצורה תקינה) - בהם לא נגע. בעיקר נושא האהבה היה רגיש עד מוות אצלו.
הרגש, כמו המילים, אינו נגמר לעולם ולעולם אין לגעת בנושא במחשבה, אז הוא התנתק והפסיק לחשוב ובצעדים זריזים עבר את קינג ג'ורג' לכיוון מרכז אלנבי. הגיע אל הדירה של נדב, שתה מעט בירה וויסקי ובעיקר לא מצא את עצמו. כשנכנס לחדר האורחים בביתו של נדב הוא דעך עד שהגיע לקצה גבול היכולת, אל שפת המדרכה האנושית, גם נפשית וגם פיזית. לא רצה לתקן עוד. רצה, חד וחלק, לשים סוף לכך שתמיד דופקים אותו, שתמיד מזיינים אותו בין אם זה במוסך ובין אם זה החבר שלו, שעכשיו נכנס ויוצא מבין רגליה של החברה שלו כאילו יוני לא נכנס לחדר ויצא, כאילו מעולם לא היה, כאילו היה הזיה חולפת במוחות הסובבים אותו ולא היה אמיתי מעולם, כאילו לא התאבד רגע לאחר מכן, רגע לאחר שראה את שרונה על ארבע עם הפנים לכיוון הדלת, צורחת מכאבים. יוני לקח נשק של חייל שהגיע למסיבה, עלה אל גג הבניין, הסתכל מעט וחשב לעצמו אם כל הסיבוך הזה בעצם הגיוני. שעה ארוכה הוא הילך על המעקה ואף אחד לא חיפש אותו כי חשבו שחתך הביתה. בינתיים הרעש מהחדר של נדב (שיוני היה בדיוק מעל המיטה שלו באותו הזמן) התגבר. גניחות וצרחות מלחמה.
"בסוף הסופה תבוא השמש," לחש לעצמו. כשלוש יריות רובה נשמעו. הוא ריחף מטה, אל אלנבי הגועש בשעת ערב מאוחרת, אל האבדון התחושתי אך לא התודעתי. הוא ימשיך לחשוב. זה האחוז הבודד שיישאר חי בו לאחר הקפיצה וההתרסקות באלנבי, האומללות שממנה עוד לא השתחרר.
מהי אותה ישועה שרצה להשיג בעודו קופץ מהגג למטה, מרסק את עצמותיו ושורף את נפשו, מנפץ ומנתץ את העתיד שעוד לא נכתב ושלא ייכתב לעולם?
בנשימותיו האחרונות באלנבי כמו לחש לסאנטיגו: "צריך לשחרר אותו. הוא לא מתאים לזה. יועבר למקום בלי לחץ בהמלצת הסגל הרפואי."
המניפסט הדיכאוני שמלמל במשך כמה דקות היה סופני, מדוכדך. הוא הסתובב איתו במשך תקופה ארוכה בפנים. יכול לפתור הרבה בעיות בעולם, לא בעיות שטחיות כמו כסף או מחסור במים או אפילו מלחמות, אלא בעיות פנימיות בין אדם לעצמו, בעיות ביונים שבמוחנו.
לאחר שקפץ מהגג, החבר'ה התקשרו לעירייה להזמין מנקה רחובות, ניידת משטרה ואמבולנס כדי לסדר את הבלגן שהיה ברחוב. לאחר שפונה לא עצרו את המוזיקה. המסיבה נמשכה עד הבוקר, כאילו כולם הרגישו שהוא עשה את הדבר הנכון בשבילו ואין על מה להתאבל, אין על מי לבכות, יש רק להמשיך לרקוד (אף אחד לא ידע שהוא היה חי באותו הזמן, את זה הם יגלו מאוחר יותר, מאוחר מדי).
קולות הסירנה נמוגו. האור האדום נגוז לאט, ומהערב לא נשאר אלא ריק של נוסטלגיה עצובה על מוות של אדם. דפי החודשים בלוח השנה התעופפו ברוח והנה חלף זמן. שנים לאחר מכן הוא בקומה, בין החיים המנוכרים שחי למוות החופשי שכל-כך שאף אליו.
יוני מצא עצמו בין הכיסאות, במצב הכי גרוע, יותר גרוע מהמוות. למען האמת, כשמוות מגיע מרצון הוא לא רע, בעיקר כשהחיים מלאים בסבל. הוא מצא עצמו לבד, הכי לבד שיש. התקרה חשוכה וחסר אוויר, הרבה יותר מאשר בעולם החיים.
זה לא שמצא מה שחיפש, הוא מצא אלטרנטיבה רעה יותר, קשה יותר, בלתי אפשרית לשינוי. כמה צינורות, זה מה שחיבר אותו לעולם החיים, כי הוא הרי לא יכול לנתק את עצמו מהמכשירים. אולי הסיפור מדכא מדי, אבל אל תשכחו מי גרם ליונים להיווצר, אז הנה זה חוזר אליכם כמו בומרנג ומסיים את יום הדין כמו פגיעה בתפוח רך, פוגע אך לא מנפץ לחתיכות, שומר על מראה שלם, נוחת היישר על מחבט הבייסבול הנוצץ עם הרגל הממורמרת והכובע היפה של השחקן המוערך. הפגיעה מרככת את התפוח, מצמידה את הקליפה אל הגרעינים, אבל לא בוקעת את האטימות הקולקטיבית. למען האמת, זה די "על הפנים" להרגיש ככה כי חיים על הקצה אינם דבר מומלץ או בריא, הם יכולים להסתיים במכת מחשבה אחת שתגרור אותך לסיום מהיר של סיפור ארוך, מחיקת כל העכבות עד אובדן זהות אישית בלי לראות את היקף הפגיעה מסביב. הוא לא הצליח לזהות עצמו במראה. ראה מישהו אחר, חסר רגישות, מת שהיה חי ותפקד בצורה צולעת, כמו זומבי בסרטים שהולך בצורה אטית. כך היו ימיו האחרונים של יוני. הוא לא ישן כמעט במשך תקופה ארוכה, לא אכל כי איבד רצון לאכול. היה שבע מלאכול את עצמו נפשית. שתה הרבה וגרם לעצמו לקרוס באטיות ארצה ממקומות גבוהים בשמים ועד הכביש באלנבי. זה די גבוה כשחושבים על זה בדיעבד. משום מה עוד לא קלטתי את סדר הדברים, אז נעשה סדר ואביא לכם שיר קצר שכתבתי על יוני, שבשורות ספורות מסכם את כל חייו הקצרים, אך המלאים בחוויות אין סוף. ניסיון שלי לספק לכם נקודת מבט על יוני, לא כעל נפש אובדנית אלא כעל ציפור.
ציפור קמה בבוקר והחליטה שהיא עם,
העם גילה בלילה שהוא ציפור,
האהבה לנדודים מול הציוץ המתמיד,
המטריד כל בוקר.
כולנו אוהבים לצייץ את הציוץ הצייצני המוכר שלנו, אבל
תמיד בלילה מבינים שלפעמים צריך לנדוד וכשנודדים צריך להמשיך הלאה,
אל ציוץ הבוקר של מחר ולא לצייץ את הציוץ המתמיד,
המטריד מההבנה שכבר בוקר ובכלל לא נדדנו את הנדידה לה שאפנו.
כולם שואפים לנדוד אבל בסוף מצייצים את הציוץ המתמיד המטריד
באותו מקום, באותה שעה.
כאילו תמיד הסתכלתם עליו במבט מתנשא. אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים לעשות בחיים, ואם לא תתקדם - תפספס את הרכבת, ואם לא תפתח חלומות אקדמיים-מודרניים של אישה, וילה במרכז, כלב ושני ילדים - אז תתחפר ואנחנו לא נהיה שם כדי לטוס לאן שלא תהיה ולהוציא אותך מהבוץ של הנתק מהחיים המודרניים, ואז הגלגלים שלך לחיים יאבדו שליטה ואתה תיפול מהצוק.
כל הנחלים מטפטפים לאט לים, אך רק נהר-יוני לא מצא את הים שאליו יוכל להתגלות. רק שפריצים של קיומיות אך לא זרימה אטית אל מבואות הים.
הוא נולד מנותק מכל הבררה והמיץ-פח של מועדון בתל אביב אבל דחקתם אותו לפינה, עד שזה היה בלתי נמנע - או להיות מנכ"ל סלקום או לעלות לגג ולירות בעצמו שלושה כדורים ולנחות באמצע אלנבי. מכל מבט קיבל מכה בבטן. הוא לא חיפש מקום לשים עליו את הראש או מקום לנחמה, את זה יכול להשיג בכל בית זונות או מונית בכל מקום בעולם. הוא רצה ליצור משהו חדש. משפט שעטף אותי הוא שאין יותר בורגנים ממיואשי המהפכה שנכשלה. הפרפרים בבטן מתו, והחור בלב התרחב עד שאותת למוח. הסכר ביוני כבר כמעט פרץ, ועם כל הפסימיות שלו להזדמנויות נתן עוד סיכוי, את כל כולו נתן, אך היא לא הבינה - פנינה, כמו תכשיט יפה הסתובבה לה בעולם ובה לא נגעו אף פעם. עם יוני זה היה שונה. הוא ריתק אותה אך הסכין בלב כבר הייתה מוכנה כי הוא היה פגיע יותר ממנה. למצוא אותה באותו הרגע הרגיש ליוני כמו להיות בטבע, אך מבחינתו זה היה סימן, הניצוץ שכנראה זה סוף הדרך בשבילו. אז הוא הכניס מחסנית כמו שעשה לפני שנים, לפני הכניסה לכפרים בשטחים, דרך אותה ועלה לגג.
הכול התערבב לו. לאחר כל הזמן הזה הרגיש כאילו נכנס לתוך המיקסר הגדול שנקרא המוח שלו. פלשבק ממסיבת פורים בעקבות הבהוב מהיר של פנס. הוא נזכר בפורים לפני כמה שנים ואיך חש בכאב לידתה של אמו (חוויה הזויה למדי עליה לא אספר, לפחות לא בספר הזה) ואיך בפורים, שנה לפני האירוע הזה, בכה כמו תינוק. הגלגל מסתובב. פעם אתה למעלה ופעם למטה. צחוק הגורל מול בכי המציאות. לפי ההיכרות שלי עם החיים האלה, אין דבר כזה חיים טובים או רעים, הכול בידיים שלנו. גם אם החלטנו להרים ידיים, עדיין זה בשליטה שלנו. כל מחשבה רעה היא שלנו ואין לה חלקיק קשר למשהו חיצוני. זה משהו פגום בנו הרוצה להשתחרר מהרגע הראשון שלנו על גבי האדמה. "אם היצרים" המושרשת בעומק התרבויות. מלמדים אותנו להיות תמיד לחוצים לגבי המחר, אך עקב הלחץ העז כשהבחירות נעשות הן מתקלקלות. אנו בוחרים אהובים לא אהובים, מקצוע שהוא לא מקצוע (בעיניי האדם שעובד בו), אך אין בי רחמים כלפי אלו ששמו לעצמם את המקלות בגלגלים ועכשיו מתפלאים. העולם ימשיך בשלו. היום יעלה, הלילה יֵרד, ואנו כאן, חשים קטנים, אך ענקיים, ועם כל יום שעובר אנו גדלים יותר ויותר. השאלה היא אם נשים לב שהגדילה הזו מובילה למקום טוב יותר או מתי נבחן את אמות המידה של התרבות שלנו. כמגדל בבל הכול ייפול, וכל הערים שלנו יקרסו לתוך עצמן. זה לא חזון אחרית הימים. זה מה שיקרה אם לא נשים לב מה קורה איתנו. אני לא בא להטיף. קטונתי. אני רק בא לציין משהו קטן מתוך הכלל. עתה הוא היה מנותק מעצמו וראה פרצופים גדולים נמרחים על פני החלל העירוני, אשר הזכירו לו את היותו מוזר ומעוות בעצמו. ולא ששכח את זה, אלא שזה יצא מהבעתם הריקה כלפי חוץ בתוספת רתיעה עדינה אחורה, בצירוף מעט היגעלות ממראהו.
בשלב זה אעשה משהו שעוד לא עשיתי עד עכשיו ואתאר לכם, הקוראים, את מראהו החיצוני. מבטיח שזה יהיה תיאור קצר ולא כמו תיאורו הפנימי והארוך, שהוא אחד הדברים המרכזיים בספר.
הדבר לא העסיק אותי מעולם, כי חוץ מאשר בתמונות לא פגשתי אותו בצורתו הפיזית, אלא רק את נשמתו. לפי התמונות הישנות שערו היה בלונדיני עם נטייה להתקרחות מוקדמת. מדי שנה נהג לשנות את צבע שערו, ובשנתו האחרונה הפך הרגל זה לחודשי. כשחזר מניו-יורק ארצה שער ראשו עדיין היה ירוק דשא יבש (משהו בין צהוב לירוק).
במקלחת בבית הוריו צבע לג'ינג'י, מעין כתום של מיץ תפוזים שהבליט את התקרחותו ואת נסיגת השיער המוקדמת שחווה. הוא הקפיד לגלח את פרצופו מדי יום, חוץ מאשר בתקופה האחרונה של חייו, לאחר שחזר ממרוקו. בלי כוונה ובלי לשים לב גידל זקן ואיתו קפץ מהגג.
אפשר להגיד שנוח להאשים, אבל מוכרת משקפי השמש, נהג האוטובוס, המפקד בצבא ואתם כולכם הייתם חלק מחייו ואינכם יודעים אפילו את הנזק שגרמתם ועד כמה אתם אשמים במותו של יוני, מותו הרוחני ומותו הפיזי המתנפץ על הכביש באלנבי, כמו מעשה קסמים מבלבל נעשה. הקסם התממש. חינוך שמחייב לצרוך אישור מהחברה גורם לבגרות מוקדמת, חסרת הבחנה וחסרת כל קשר לבגרות למען האמת. סוג זה של בגרות למעשה גורם לחברה מסוימת לברוח מהבגרות. בשם כללי זה נקרא "אנדרגראונד", שזה היה שם מאוד כללי לכל המסיבות, האנשים, הצבעים. בעצם, כל מה שהוא לא מיינסטרים, אוטומטית נכנס להגדרה הזאת.
אם נחפש סיבות למותו נגלה כי רוב המושגים בעולם ייטלו חלק באשמה, אך למען האמת יש אדם אחד האשם בכך, ואם היה פה משפט לאחר ההתאבדות, יוני היה אשם במותו של יוני.