קשרים חבולים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קשרים חבולים
מכר
מאות
עותקים
קשרים חבולים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

קשרים חבולים

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: עמית פכלר , אודי הררי
  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: אפריל 2014
  • קטגוריה: פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 280 עמ' מודפסים

מייקל אייגן

מייקל אייגן הינו אחד הפסיכואנליטיקאים הבולטים והפוריים בפסיכואנליזה בת זמננו. ניתן למקם את כתיבתו במרחב שבין הפסיכואנליזה הבריטית של ויניקוט וביון לבין הפסיכואנליזה ההתייחסותית האמריקאית, אם כי דמותו הייחודית וקולו יוצא הדופן מקשים במקצת על מיקומו. קושי זה נאמן לגרעין התפיסה והחוויה הפסיכואנליטית לפי אייגן -הפסיכואנליזה שהוא מציע ומתווה הינה רבת פנים, לעולם אינה נחה, מגדירה את עצמה ומיד משנה את הגדרתה, תמיד בתנועה, פושטת ולובשת צורה.

תקציר

כיצד יכולים יחסים קרובים להסב לנו עונג, לגדל אותנו ובאותה עת לגרום לנו נזק וכאב?

הפסיכואנליטיקאי הניו-יורקי מייקל אייגן לש בספר זה את החומרים מהם עשויים החלומות: טראומות, פנטזיות ורגשות כגון אשמה, תאוות-נקם, שנאה ואימה. מושגיהם של ביון ושל ויניקוט מוארים באור חדש, וקשת ססגונית של מטופלים ומודרכים ממחישה לנו את הפרדוקסים הכרוכים בעבודה הפסיכואנליטית: קארי, אמנית העולה לגדולה ומתקשה להתמודד עם ההצלחה; פאם, השולפת מצלמה בסופי פגישות ומצלמת את המטפלת שלה במפתיע, ועוד.

בפרק אישי במיוחד מתאר אייגן את ילדותו והתבגרותו, ואת ההשפעות של הבודהיזם ותורת הקבלה על חשיבתו הקלינית. קולו של אייגן הוא קול חם וכתיבתו מאפשרת לקוראיו להרגיש בנוח להיות הם עצמם.
 
לספר מצורפת הקדמה שכתב אייגן במיוחד למהדורה העברית.

פרק ראשון

פרק ראשון
קשרים חבולים


השינויים המופלאים שבני אדם עוברים מרגע לרגע לאורך היום מעוררים תדהמה. כששינויים אלה מביאים עמם גיוון בצורות האושר זה נפלא. אך רבים מהם מהווים גרסאות של אומללות. שאלתי אנשים אם הם סבורים שבלב האקסטזה קיים כאב ורבים ענו שכן. ואולם, האפשרות ההפוכה גורמת להם אי-נוחות: אין הם אוהבים לחשוב כי בכאב יש אקסטזה. אך עונג/כאב וסבל/אקסטזה מתערבבים לעד, כשקליידוסקופ התחושה-רגש שהם מרכיבים מסתובב ומסתובב.
כשחושבים על להיות בלתי-מנוצח, חושבים פחות על רגשות ותחושות ויותר על רצון: רצון בלתי-מנוצח. שנים של עבודה קלינית העמידו אותי פנים מול פנים עם העובדה הנוראה שאנשים שנראים המומים מכל שינוי במצב הרוח או בסיטואציה, שמתלוננים שאין להם רצון משלהם ושנותנים תמיד לאחרים, הנם לפותים למרות כל זאת בידי רצון קבוע שאינו יכול להרפות. רצון זה עשוי למלא תפקיד הישרדותי, אבל לרוב הוא מותיר את החיים במצב המתנה. לעתים קרובות מדי הוא נעשה לרצון ריק, המזין את קיומו שלו מבלי לתת לאדם שום דבר מזין כמעט.
בדרך כלל מקושר הרצון לערכים חיוביים. טוב להיות בעל רצון משלך, לפסוע בנתיב משלך, לעמוד על שלך לנוכח רצונות אחרים. הרצון הולך יד ביד עם פעלתנות, עם פילוס דרך אישית בחיים. להיות בעל רצון חופשי פירושו להיות בעל היכולת לבחור. לרוב מקושר הרצון לעוצמה, לשליטה, לשאיפות, לדימוי-עצמי. בחיים רחבי-היקף, הרצון מוסיף צבע, עושר ומלאוּת לחיים.
אך מה לגבי חיים המצטמצמים עוד ועוד, עד שכל שנותר אינו אלא קשר חנוק? – רצון המתהדק סביב עצמו כאגרוף שאינו יכול להיפתח... וממשיך להתהדק, לכוד בדחיסותו שלו, והופך לחור שחור, דחוס ואפל יותר ככל שחולף הזמן (לעניין דימוי 'החור השחור' בעבודה הטיפולית, ראו Eigen, 1999; Grotstein, 1990a, 1990b; Tustin, 1981).י[3]
 
'לנה'
בפגישה שהתקיימה לאחרונה, זיהתה לנה כפילות מתעתעת. היא התלוננה על כך שהיא משתנה בהתאם לאדם שהיא נמצאת במחיצתו: "אני לא יכולה לסבול את זה שאני סתגלנית כל כך, כמו זֶליג ממש.[4] איני יכולה לעמוד על שלי. אני נעשית מפוחדת, רועדת, משועבדת. אני משתפת פעולה, נעתרת. אבל יש משהו בתוכי שלא ניתן להגיע אליו, שנותר חבוי. אני הפכפכה כמו מזג האוויר, דואגת תמיד. אבל אני יודעת שיש משהו שלא נגעו בו, לא מציית, אי זעיר שאיש לא יוכל למצוא".
לנה מתארת מעין מערבולת רגש-תחושה המוכתמת על-ידי דאגה סביב נקודה בלתי-חדירה. היא הרגישה שבהיותה חדירה ובלתי-חדירה כאחד, היא מהווה דוגמה נלוזה לגמישות קיצונית ולעקשות קיצונית גם יחד. התגובתיות הרגשית גרמה לה להרגיש משועבדת, בעוד שנקודת רצון קטנה, נייחת, עשתה אותה לבלתי-ניתנת לכיבוש, שלא לומר שולטת. בה בעת, לנה התלוננה שהיא גרוטסקית. לא הרפיפות או הדיפוזיה הרגשית שלה גרמו לה להרגיש כך, כי אם דְבר מה חמור, חסר רחמים ולא אנושי בפיסת הרצון שאי אפשר לגעת בה. בעוד שלמראית עין היתה בגדר אי של ביטחון, למעשה פיסת הרצון המכווצת הזו גרמה ללנה להרגיש כמפלצת. האמוציונליות הדיפוזית שלה גרמה לה להרגיש אנושית יותר. היא פחות פחדה שאלוהים יפוצץ אותה בגין האסוניוּת ההיסטרית שלה מכפי שפחדה שהוא יפנה אצבע כלפי גרעין הרצון שנותר מחוץ לחיים.
במשך שנים, נקודת רצון מוקשה זו מילאה תפקיד בהישרדותה של לנה. היא עזרה לחשב אפשרויות/הסתברויות, יעצה מתי להתחבא ומתי לצאת החוצה, אם לפנות לנתיב הזה או ההוא. הרצון ושיקול הדעת היו מרותכים יחדיו. כפי שהוצע לעיל, כל הציות שבעולם לא היה בכוחו לכפות על הרצון להיכנע. כשהתחלתי להבחין בו לראשונה, לא יכולתי לזהות אם זוהי נקודה שפויה של מפלט בעין הסערה, או שמא זהו שיגעון רואה-כול המצטמצם לקראת בלתי-נראוּת.
בחלוף הזמן, הרצון נראה מעוניין פחות בהישרדותה של לנה ויותר בהישרדותו שלו.[5] כשהוטב מצבה של לנה, הרצון, שיכול היה להתגבר על כל דבר, נראה מוטה כנגד חיים מלאים יותר. ייתכן שהתרגל למצבו המכווץ וראה את ההתמוססות או ההתרחבות בתור איום. הוא אִגְרף את העצמי הצומח של לנה כמו יד גוססת הלופתת את בשרם של החיים. רסיס של רצון שפעם לא היה ניתן להכניעו פחד להיזנח, כאילו לנה אינה זקוקה לו עוד. מה יקרה אם היא תגדל ותאבד בו עניין?
מצבים נפשיים המשרתים אותנו נאמנה בנקודה מסוימת מהווים מכשול בנקודה אחרת. כדור ה'רצון-הישרדות' הקפוץ שליווה את לנה הותיר אותה מכודררת לכדי פקעת, מנע ממנה להיפתח. היא נתנה לבעלה ולחבריה להיכנס עד גבול מסוים, ואז נאטמה. כשניסתה להכניס פנימה את עצמה, נסגר כדור הברזל של הרצון. שיקול קר, מוקף בפאניקה, תפס את מקומה של ההיפתחות, בניגוד למשאלותיו של עצמי צומח, מלא יותר. לעתים קרובות היה לכדור הרצון המכווץ היבט ממאיר. חברים נשפטו על פי פגמיהם, החיים צומצמו לכל מה שמשובש בהם. הרצון הפך את לנה לחשדנית. מעט מאוד חמק מעינו הרעה, הנצמדת מעבר לזמנה.
האם יכולה האישיות לצמוח סביב ליבה של רצון מכווץ? האם יתפתח הרצון עם האישיות? האם שומה על הכיווצים שסומכים עליהם בתנאים הגרועים ביותר להרעיל את ההתפתחות כשמתאפשרת צמיחה? לנה היתה נתונה לשליטתו הרודנית של מה שהציל אותה, אך היא זיהתה שהגיע הזמן להמשיך הלאה, אם תוכל.
 
חורים ואלימות: 'כריס'
יש אנשים שמנסים למלא את החלל שבין רצון לרגשות על-ידי אלימות – במקרה של כריס, בפנטזיות ובחלומות אלימים. כריס חלם על אישה עם חור בראשה. היא גססה, דם על הרצפה. היתה לכריס אובססיה לאונס. הוא עקב בשקיקה אחר דיווחי חדשות על אונס, קרא ככל שביכולתו.
כיצד קיבלה האישה חור בראשה? מזיון אלים של אביה או מזיון בפנטזיה? ממשאלות האונס של כריס? האם תיאר החלום אובייקט ראשוני חבול, עוול שהתרחש מלכתחילה? האם נועד החלום להגן מפני האישה ולהפחית את ערכה על-ידי הסטת החור כלפי מעלה וגרימת מוות למוחה? האם האישה מיוצגת כמתה משום שהיא חיה מדי? האם נחוץ היפוך קיצוני שכזה (למטה ↔ למעלה, חִיוּת ↔ מוות) על מנת להדוף חִיות, כאוס, היסטריה? האם שרטט החלום חסך סביבתי שצילק את תהליך גידולו של כריס? האם הוא תיאר אונס פסיכולוגי, את מותו, את החור שבמוחו, את פחדו מהחיים?
יהיו אשר יהיו הפרטים הספציפיים, המצב נורא ואיום. חלומו של כריס משמיע את קולה של חבלה אלימה. מטופלים רבים אומרים: "משהו אתי לא בסדר. ידעתי זאת תמיד. משהו היה לא בסדר מההתחלה". החור בחיים מתואר כאן כחור בראשה של אישה גוססת. דמיינו איך זה לגדול אצל אישה הנתפסת כך: הורה חבול, שותת דם לעד, על סף מוות מוחי.
"מה שלא עשיתי – גרמתי כאב לאמי. היא דיממה בכאב. לא יכולתי לנשום מבלי להכאיב לה".
היתה כאן אם אמיתית/בפנטזיה הטרודה יותר בכאבה שלה מאשר בכאב של ילדהּ. האיזון בין לחוש את הכאב של עצמי ולחוש את כאב האחר מצוי תמיד בסכנה, ותמיד קיימת האפשרות להיתקע באחד הכיוונים.
אונס הוא זעם בגין חבלה אימהית, פעולת נקם. האדם חובל בחבול, מנסה להשיג שליטה בעובדות האכזריות. גם האונס הוא ניסיון לתקן את החבלה. האדם מנסה לאנוס את אמא לחיים, לעשותה שלמה, לתקן אותה. כמובן, יש פה עניין של עוצמה – האדם מנסה לשלוט במה שגרם לו להרגיש חסר-אונים, הוא אונס בתגובה להרגשה של היות נאנס או מוזנח. הניגודים שווים זה לזה בהיגיון המשוגע – אני חושב כאן, בנוסף לפרויד, על השוויונים של ביון (Bion, 1992, עמ' 22) ועל הלא-מודע הסימטרי של מאטה-בלאנקו (Matte-Blanco, 1975, 1988), בנוסף לעוד דברים שנכתבו על אודות החיים הלא מודעים.
"חשבתי שהיא תאהב את זה". החליפו את הצירוף את זה במילה אותי. האדם רוצה תגובה ומקווה ליותר מכפי שהוא זוכה לו. בלא-מודע של האנס יש אדם שלם שאוהב אדם שלם. אקט האונס מכוון לאהבה. "אני מרגיש נאהב" – כאילו אהבה, חילול ושנאה שווים. קשה להודות בכך שאני אבוד בממלכה שבה חבלה מולידה חבלה. האונס נכשל במשימתו הפיגמליונית. הוא אינו מתקן או בורא את האובייקט או את העצמי אלא מביא, לרגעים ספורים, לאשליה של שלמות, המחביאה את העובדה המבעיתה שאין לאדם יכולת לעשות את העבודה האמיתית שיש לעשותה.
כריס נמצא בטיפול ויכול לדבר על אודות חבלה ותיקון שנכשל. הוא לא יאנוס אף אחת/אחד. האונס אינו אלא פנטזיה שלו, אך החבלה אמיתית. כשאישיותו התגבשה הוא נפצע על-ידי זעם, כאוס, הזנחה ומוות הוריים, והוא גדל כמיטב יכולתו. העיוותים נובעים מן הרעלים שהאדם מתמודד עמם.
האונס הוא דרך להרגיש את העצמי, לברוא ולטשטש אבחנות בין עצמי לאחר – חלק מפנטזיה של תיקון או בריאה. הפרדוקס מקפיא את הדם. פעולת החבלה קשורה בחלקה למשאלה לתיקון. מתקנים על-ידי גרימת חבלה. מרפאים על-ידי פגיעה. מנסים לקבל את מה שזקוקים לו מן האובייקט – אך הקבלה, בחלקה, היא אקט של איון.
חלק תמורת שלם: איון חלקי בא במקום איון מוחלט. אונס ורצח יכולים לבוא יחד. אבל במקרה של כריס, האונס/האנס [raper/rapist] שורדים את האקט האלים. עוצמתה של הסצנה נובעת בין היתר מכך שההישרדות מתרחשת על רקע אימה מאיון מוחלט.
מה שאירוני במקרה של כריס הוא שעבורו, אם היחסים אינם זדוניים ומזיקים, הם חיוורים ואבודים. הוא נפרד מנשים שאינן מרושעות דיין או שאינן יכולות לשאת את רשעותו. ואולם, הוא גם נחמד מכדי להיות מרושע מדי, ורגיש מכדי לסבול רשעות רבה, כך שהוא נפרד מבנות זוג אם הרשעות מתגברת. בלא החבלה, אין לו הרגשה שהיחסים אמיתיים, ועם החבלה הם קשים מנשוא. ההיפרדות היא אולי הדרך הבטוחה היחידה להרגיש חבלה – חבלה מרחוק. בחייו של כריס, יחסים נשברים בעודם נוצרים. תמיד משהו נמצא על סף שבירה, מתחיל להישבר, נשבר בפועל, ולבסוף, שבור. יש הרגשה שהקרע, השסע, השבירה, אמיתיים – לזמן מה.
ניתן לשער שאונס/שבירה מתרחשים בנשמתו של כריס, עם תחושה מאגית שפצעים מתאחים על-ידי כך שמתמכרים להם. מה מחזיק את כריס ממוסמר לעמדה זו, מנסה תמידית, נכשל תמידית? גורם אחד הוא חבלת אובייקט ראשוני גדולה מכפי שניתן לתקן, במעין מצב של 'שוליית הקוסם': ככל שהוא מנסה יותר לתקן את החבלה, כך הוא מוצא יותר ממנה. ה-O של חייו חבול מכדי שיוכל לקבל את ההיענות שהוא זקוק לה. ייתכן שיש מקרים שבהם ניתן לאנוס את O לכדי היענות (ה-O של ביון [Bion, 1965, 1970; Eigen, 1998] מסמנת את ה'מציאות האולטימטיבית', כולל מציאות [מציאויות] רגשית מרכזית בחיי אדם). אבל זה לא עוזר לכריס. החבלה רחבה מדי מלכתחילה. מוחו מייצר פנטזיות החגות במעגלים, אינן מגיעות לשומקום, משקפות ומסתירות מציאות רגשית בלתי-חדירה המצויה כמעט מעבר להישג יד.
ישנו רצון כפייתי ומשוגע בפנטזיות האונס של כריס. במציאות, זה משנה אם האדם הוא קורבן או טורף. בלא-מודע המשוגע, הבדלים אלה נמחקים. הפעיל והסביל מותכים, הופכים לזהים. האנרגיה היא ראשונית יותר מן הצורות החולפות שהיא עוטה. במקרה של כריס, האונס דוחס תחושה של עוצמה/הֵעדר עוצמה, שליטה/חוסר אונים, לפצוע/להיפצע. הקורבן והטורף נעשים קונפיגורציות שהאנרגיה התוקפנית מפיצה במפתחות שונים. אונס כדימוי לטראומה – חלק ממה שהרגיש התינוק במצבו כתינוק. פציעה/אימה/זעם נקרשים ובמקרה של כריס מתגבשים, במרחק כמה דרגות, כאובססיה לאונס וחילול: של העוצמה/הֵעדר העוצמה של עצמו ושל הוריו, של המצבים המזיקים/הניזוקים של עצמו ושל הוריו.
האונס מנסה לאחד בין עונג לפגיעה – אקסטזה מנצחת ומעוותת של שלמות בלב כאב מאוס. כאב הקורבן הוא רכיב חיוני לאקסטזת העוצמה של הטורף. בלא-מודע העמוק, הוא עצמו הקורבן, כמו מושא הנקמה שלו. הקורבן הוא אות לכאב בחיים, לכל העול שהאדם נושא בו, לעצמי שהושחת. נדמה שלרגע אחד נעשה האדם שליט הכאב, שליט תחושת הפגיעה. בה עת, האדם הנו הצד הפגוע במרחק דרגה אחת, האדם הוא הכאב שהוא חש בגופו, בקולו, בפניו של האחר. גורם הכאב מהופנט על-ידי חבלת הנשמה, ממוסמר, כפרפר, לעורו של האחר.
דימוי האונס נותן "מקום וכתובת, שם ודמות"[6] לחבלה מוכללת יותר. כריס גדל בים של פגיעה – כאב בכל מקום. החבלה שסבל היתה לא מאורגנת, גולמית, עצומה. דחיסתה לכדי אובססיה לאונס היא ניסיון להקים גבולות על גבי החבלה. במקרה של כריס, הדחיסה פועלת באופן חלקי בלבד, מאחר שהכאב העמוק זורע הרס בדרכים רבות, לרבות סימפטומים גופניים, בעיות ביחסים ובעבודה, חרדות שונות, נוקשויות מדכאות. עם זאת, האובססיה שלו מעניקה רגעים של ניצחון מדומה בלב הכאב המתפשט, תחושה של אפשרות לנוכח חבלת הנשמה. העובדה שכריס נצמד לטיפול בעודו מאיים לעזוב ללא הרף מרמזת שהוא נחוש לתת לעצמו הזדמנות (הוא נמצא בטיפול כבר ארבע שנים – זמן ממושך לאחדים, אך לנוכח החבלה שכריס עובד עמה, זו רק ההתחלה, גם אם היא משמעותית). כאן הרצון – רצון מכותר, מופחת ועיקש לִחיות – מכוון אותו כלפי עזרה, אף שימים יגידו איזו עזרה אפשרית כאן.
 
קשרים חבולים: 'לורה'
לאחרונה סיפרה לי לורה שהיא נישאה לבעלה, 'ויל',[7] מכיוון ששניהם היו חבולים בצורה מתאימה. הם נשארו יחד במשך כל חייהם הבוגרים, והקשר החבול ביניהם העמיק. כעת יכלה להביט אחורה בכל מה שעברו ולהרגיש שהקשר ביניהם הוא ברכה, חלק ממה שנתן משמעות לחיים. לא תמיד אלה היו פני הדברים.
כשהיו צעירים, קשרו יחדיו קשר להימלט ממשפחותיהם. הם היוו חופש זה עבור זה, דרך להיכנס לחיים. חיי המשפחה היו מרושעים וחונקים. לורה וּויל נהנו זה מזה. הם עשו הכול ביחד. אך ככל שחלף הזמן, החל לצמוח ביניהם הרגש המרושע והחונק שנמלטו מפניו. שנותיהם הראשונות המזינות הפכו לשנים של הזנה גיהינומית – ואז לְגיהינום ותו לא.
החבלה המאפיינת קשרי משפחה השיגה אותם. בצומת זה, זוגות רבים נמלטים זה מזה כדי לחפש בשנית את הרגש הלא-נגוע, החופשי. עבור לורה וּויל, הפרידה היתה אפשרות דוחקת במשך שנים רבות, אך ניסיונותיהם להיפרד עלו בתוהו. איש מהם לא ידע מדוע נשארו יחד, אף שבינה לבינה לורה חשה כי הם יחזיקו מעמד. שנים רבות של טיפול עזרו.
לורה הרגישה שהיא נמחצת על-ידי אֵם מרחיקה, אגוצנטרית. היא מצאה חום מועט אצל אביה, שהיה מכבד ואכפתי יותר אך מרוחק. לורה ידעה שנפגעה מאורחותיה הביריוניות והבוטות של אמה. הלעג הקטנוני של האֵם קרע אותה מההתחלה. עברו שנים עד שהצליחה לעכל את העובדה שגם החום הכאיב. אמה מזגה את מלוא כוחה הרע אל תוך אי-אלו רגעי חום אקראיים שהצליחה להפיק. החום של אביה לא הספיק להגנתה של לורה בחיי היומיום. הוא הצטבר לכדי גירוי מתסכל של מה שיכול היה להיות, לו היה זמין.
להיפצע כתוצאה מאכזריות והזנחה זה עניין אחד. זה גרוע אף יותר אם החום שמזדמן לאדם מרעיל ומתסכל באופן טנטאלי. עבור לורה, המקורות הראשוניים של ההזנה היו חבולים וגורמי חבלה. היא עשתה כמיטב יכולתה להתקיים מקשרים חבולים וליצור חיבור כלשהו לחיים. הפציעה שההזנה גורמת עלולה להותיר את האדם מטולטל כל חייו (Eigen, 1999).
רעלים שנבעו מן האופן שבו גידלו אותה פעפעו אל תוך נישואיה. בעלה השפיל אותה. תחושת העליונות הגברית המתעלמת שלו דמתה ללעג של אמה. לורה היתה 'מתבדחת' בעצב שוויל משלב את החלקים הגרועים ביותר של שני הוריה: חוסר הרגישות רווּי-הטינה של אמה והריחוק של אביה. גם בזמנים הגרועים ביותר ידעה שוויל אינו רעיל כמו אִמה. אבל היא הרגישה לא נחשבת, לא נראית, לא נשמעת באותה המידה. היא לא הרגישה שהיא מצליחה להגיע לוויל, או שזה היה משנה אילו הצליחה. היא הרגישה שהוא בלתי-ניתן לשינוי, לא מתחשב ונחוש להיות המוביל, על חשבונה. החיים עמו היו אסון. לא נראה שהוא מסוגל לתפוס את עצמו.
גיהינום של שנים החל להתפוגג כלשהו כשוויל ניסה להקשיב לה. הוא החל לשמוע את תלונותיה על כך שהוא לא שומע אותה. היא הטיחה שוב ושוב באזניו את המסר, שהוא אינו מקשיב, שהוא אינו נותן לשום דבר להיכנס פנימה. שנים עברו עד ששם לב במידה מועטה זו, הרחוקה עדיין שנות-אור מפתיחוּת כלפי נקודת המבט שלה. אולם לורה הבחינה ברמזים להשפעה. היו מקרים שבהם הוא הבין אותה לרגעים לפני שהניצוץ נמוג – קצת כמו התסכול שחוותה עם החום המרומז של אביה. הנה זה, ו-הופ! איננו. שום דבר שאפשר להישען עליו על בסיס יומיומי.
לורה לא היתה מוכנה להסתפק בפירורים. היא המשיכה להילחם, בדרכה העיקשת. במשך שנים הרגישה שוויתרה. אולם משהו בתוכה לא הסכים לוותר. ויל לא יכול היה לעשות פניית-פרסה, אך קרה משהו. לורה חשה שוויל התחיל לשים לב לכך שהוא חי עם עוד אדם לצדו – מישהי בעלת נפש והעדפות משלה, מישהי שעליו להביא בחשבון. שלא כמו בעבר, טעמים של הדדיות נראו אפשריים. האחדותיות הקלה של שנותיהם הראשונות לא היתה אפשרית, מאחר שנבנתה על צייתנותה הלא מודעת של לורה כלפי ויל. אך הופיעו רמזים לסוגים חדשים של מפגש. היה משהו מעבר ללשרוד בגיהינום של היותם יריבים שפועלים בלא הרף בשירות אינטרסים מנוגדים. הם החלו להרגיש זה את חִיוּתו של זו, זה את הסובייקטיביות של זו. לבדיוּת אינה באה על סיפוקה באחדותיות, אלא על-ידי העובדה שיש שם מישהו אחר. רגעים שניתן לחלוק מתגבשים לכדי תחושה של התגברות משותפת על משהו.
יום אחד הממה אותי לורה באומרה שכבר מן ההתחלה היא חשה שהדברים יסתדרו: "כשנישאתי לוויל ידעתי שהעובדה שאנחנו מסתדרים בינינו התבססה על דיכוי של עצמי. שיתפתי פעולה כי ידעתי שכך היה חייב להיות באותה עת. החלפתי דבר נורא [חיי משפחה] במשהו שיהפוך להיות נורא, אבל היה טוב לשעתו. ידעתי שנצטרך לעבור בגיהינום. ידעתי שאנחנו עלולים להיפרד, שאשנא אותו, שהחיים יהיו קשים מנשוא. ראיתי בו הרבה ממה שניסיתי לברוח ממנו. ידעתי זאת מלכתחילה והסתרתי זאת מעצמי.
"היתה לי אמונה, הרגשה, שוויל לא היה בדיוק כמו משפחתי. תכונות משותפות, אבל לא בדיוק אותו הדבר. מה שאהבתי בו עודנו שם. אני לא רק שונאת אותו. כשאני מרגישה אותו, את חייו, גם אני מרגישה טוב בתוכי. לפעמים השנאה נראית עמוקה יותר, אבל ההרגשה הטובה חוזרת. קשר עמוק בפנים. קשר משוגע אולי. המשפחות המשוגעות שלנו נמצאות בתוכו. אבל יש גם חיים. ידעתי שהוא לא יוכל להשתנות בדיוק באופן שרציתי. אבל נשתנה. לא נפסיד לגרוע מכול.
"הגיהינום נראה כעת כחלק ממשהו גדול יותר. הקשר שלנו סופג את הגיהינום ונותן משקל, מוצקות, ממשוּת לחיים. בחרתי במישהו לעבור אתו משהו רע, להגיע לדברים רעים שהיו חלק ממני. מישהו שיוכל להתגבר אתי. מישהו שאוכל להיות אתו. חשתי בזאת מההתחלה".
ויל עזר ללורה להעניק לחיים את טעמם ולורה עזרה לוויל. הם טעמו את החיים זה דרך זו, במידה מסוימת. ויל ולורה היו, כל אחד בתורו, לחלק מהגוף הנפשי של האחר/ת. קשר משוגע קוטל ויוצר-חיים, מתגבש, מתעקש, עובר שינויים חלקיים. עצמיים חבולים/חובלים מפקידים חבלה בקשרים חבולים/חובלים אשר מוצאים שיטות לאחות מעט, לשפר קצת את הדברים. דרך תבונת הכאב, הקשר של לורה עם ויל מצא דרכים עקיפות אל תוך הטוב של החיים. ברקע הווייתה, לורה חשה רצון [will] להישאר בחיים – רצון עיקש ומתמיד שלא היה מוכן להרפות. היא אכן תישאר בחיים – עם הרבה עזרה. אך לא כל הלורות נשארות בחיים.
 
הרצון להישאר בחיים: 'כריס'
כריס לא יכול היה לקודד את החבלה שלו בקשר שיאחה את העצמי שלו. עבורו, החבלה פרמה את הקשרים בעודם נרקמים. יחסיו עם הטיפול היו שבירים ורופפים. הרצון המכווץ שלו נאחז בחוזקה, אך הזרימה הרגשית דרכו הופחתה עד מאוד. ההתמקדות שלו בדימויי אונס באה על חשבון אינטנסיביות בתבניות שהותאמו במיוחד לעושר, לגיוון, לזרימה.
העצמי החבול שלו היה רעב לאיחוי אך נטוע באובייקט ראשוני חבול שלא התאחה. הוא הושיט ידו לאיחוי אך כוחות הנגד היו חזקים. האם היו יותר חיים בכוח השלילי, יותר חיים בחולי מאשר בטיפול? האם הטיפול יכול להציע היקשרות חלופית? אולי רק לטיפול משוגע או חולה דיו יהיה סיכוי.
האובייקט הראשוני החבול/חובל קבור עמוק בעצמי, מחוץ להישג יד. היכן שהדם אינו זורם, הגוף עשוי להשחיר ולמות; פצע אינו יכול להתאחות בלא זרימת דם מספקת. האובייקט החבול/חובל, כמו עווית אילמת, מטורפת, מתחפר במקום שהדם לא זורם אליו. בהיותו מנותק מהזנה, הוא משחיר ועלול להתנתק מהחיים לעד.
עם זאת, יש במטופל משהו שמסוגל, אולי, להיות חלק מהחיים. כריס לא ויתר באופן מוחלט, אך חסר לו הרצון שיש ללורה להתגבר. ההחלטיות שלו מתפוררת שוב ושוב כשמתחיל להיווצר קשר. זה מחוץ לשליטתו. הוא בורח. אולי הבריחה היא חלק מההחלטיות שלו – החלטיות שפועלת בכיוון ההפוך, החלטיות שלילית. רצון שלא להתגבר כאמצעי 'לשרוד', כאילו הוא בוטח רק במה שמגונן עליו מפני החיים, הגנות נגד איחוי, כאילו האיחוי יהיה מאיין. בריחה מהחיים היא דרך חייו. כל קשר מאותת על אסון, והוא מתחבא, ואז מתגנב החוצה כמו יצור ביער לאחר סערה – סערה שאינה מתרחשת לעולם, שהוא לעולם אינו חווה... סערה שהוא נמנע ממנה. כריס מרגיש שהוא ניזוק על-ידי אסון שהוא נמלט מפניו. אחרי תקופה במסתור, הוא שוב מושיט ידו החוצה בנחרצות. הוא מקבל הזנה כלשהי מכך שהוא חג סביב קשרים פוטנציאליים, טועם ונסוג. הוא נשאר עם עצמו כאסון, כשהוא מווסת בנוקשות את רשמיהם של קשרים ראשוניים שיצאו לדרכם, אשר צורבים בו אימה. הרצון לשרוד הופך למשחק מחבואים שברירי, התכות בלתי-נסבלות של אימה והזנה. אולי זה בנאלי לקבוע שרבים שורדים את החיים על-ידי הסתתרות מפניהם, אך לאימה המעורבבת בהזנה יש תוצאות אמיתיות ביותר.
 
'לנה'
לעומת כריס, לנה נאחזה בטיפול בחוזקה כבר מההתחלה. היא באה לעתים תכופות יותר, היא נאחזה כאילו חייה תלויים בכך. לכריס היה קשה להרשות לטיפול להיכנס לחייו; לנה לא יכלה לחיות מחוצה לו. במשך שנים הטיפול היה חייה של לנה. לכריס, צורך שכזה נראה כמוות ודאי. עבורו היה זה בלתי-נסבל לתפוש את עצמו כ'חולה', כפי שלנה חשה.
לאורך ילדותה של לנה, אמהּ גססה. אמהּ מעולם לא יכלה להחזיק אותה לגמרי ובאופן מלא. החיבוק של אמהּ היה פגום. איני סבור שזה רק עניין של מחלה, אף שזו היתה מכרעת. בתצלומים שהראתה לי לנה, אמהּ (נאה, מתכוונת לטוב, אדם טוב) לא נראתה ממש מחוברת לתינוקת באופן מיידי, ישיר. היא אהבה את לנה והעריכה אותה, אך נראה שהביטה אל מעֵבר לה או מעליה או שהחליקה מעל פניה. היה זה כאילו היא כבר נעלמת מתוך גופה, כשזה התכונן להתפרק. יתרה מזאת, נראה שהיא נעלמת מתוך עצמה, ואולי זה התרחש זמן רב לפני שהמחלה צברה תאוצה.
לא ראיתי את החיבור הרגיל של לב-אל-לב שיש לאימהות עם תינוקותיהן. אולי זה היה שם בתמונות שלנה לא הראתה לי, או בזיכרונות שלא היו ללנה. אך אני חושד שחיבור ה'לב-אל-לב', כמו מבטה החטוף של האם, נטה להחליק הלאה. מבט חטוף במקום מבט מתבונן? עיניה של לנה נטו להיות מצועפות, מעורפלות, מזוגגות, נעוצות בנקודה זעירה בתוך עצמן. מה שהיה בחוץ נראה כהסחה, והיה לה קשה להתרכז, להחזיק דברים יחדיו. נראה שהיתה ממוקדת במשהו לא-נראה, חסר-מיקום לחלוטין. משהו בעל עוצמה שודפת.
אולי היא היתה לאמהּ, בנסותה למצוא את התינוקת שלה, בנסותה למצוא את הדרך הנכונה לראות ולהחזיק תינוקת, דרך למצוא ולהחזיק את עצמה. אולי היא היתה העוצמה החסרה של אמה. בזיכרונה של לנה, אמה עשתה רושם חביב אך תמיד היתה על סף התפוגגות – התפוגגות מעצמה כמו גם מהתינוקת והילדה: לא רק אֵם מתפוגגת, אלא אדם מתפוגג – אדם חביב שחושבים עליו טובות, אך נטולת מנעד רגשי מלא ובלתי-זמינה לעצמה במלואה, לא כל שכן לתינוקת. אולם היא היתה טובה כלפי אנשים וטובה עבור אנשים, גם אם נעדרת קמעא. אנשים רבים מפצים בציבור על מה שחסר באינטימיות (ולהפך).
לנה היתה אינטנסיבית בריבית דריבית. יותר מכל דבר אחר, היא היתה אינטנסיבית. היא היתה העזוז הרוחני שנעדר בעולמה. היא הרגישה יוצאת דופן בסביבתה החברתית. היא לא התאימה לסביבה יותר מכפי שגופה הגוסס של אמה התאים לסביבה. שנים עברו עד שמצאה שותפים רוחניים. היא לחמה נגד ההתפוגגות בעוצמה עזה – עוצמה אשר במשך זמן רב לא היה לאן להוליך אותה.
אחד העיוותים בילדותה של לנה, עיוות בעל השלכות משתקות, היה שאיש לא התנהג כאילו אמהּ גוססת. איש לא דיבר על כך. אפילו הרופאים התנהגו כאילו היא עשויה להחלים, בעוד גופה הידרדר וכוחה אזל. כשניסתה לנה לדבר בפתיחות על מחלתה של אמה, הושתקה למעשה וגרמו לה לחוש אשמה על כך שלא האמינה בהחלמתה. נוצר מגן-נגד-אמת סביב אמה, כיסוי של רופאים ואחיות משקרים. לנה לא יכלה אפילו לדבר אמת עם אביה או עם האישה שנשכרה לטפל בה. לא נראה שהיתה אמת כלשהי שניתן לומר אותה במשפחה. העובדה שאמהּ הפכה לשכיב-מרע במשך שנים היתה מציאות שאין לשים לב אליה ואין להימנע מלהתייחס אליה.
בדרכה שלה היתה לנה בת נאמנה. היא גדלה בהרגשה שעדיף שלא ישימו לב אליה. היא נקלעה למצב הביש שבניסיון ליצור קשר עם אם מידרדרת, מתפוגגת, ובמלחמה נגד הקשר. היא היתה משוכנעת שאינה יכולה להיראות. אם תיראה, אנשים יירתעו. הם יראו בה את מות אמה. היא היתה האמת של מות אמה, האמת המכוערת, האמת הלא-נראית. היא היתה זו שאין מכירים בה, עדה למה שאסור לראות, מחוץ למערכת של כולם.
אביה אהב אותה אך היה משוקע בעצמו – גדול מהחיים בציבור, מוערך על-ידי חבריו. עם לנה, הוא היה מציף או מרוחק. כשהקרין לעברה את האמוציונליות החמה שלו, היא נטתה להתכווץ. רגשותיו גזלו מרחב כה רחב, ונראה שלה נותר רק מקום צר. היא דחתה את אהבתו כמו גם את ריחוקו. היא אהבה אותו אך חוותה את החום שלו כמשרת-את-עצמו. האהבה נחנקה משנאה. היא הרגישה מופגזת ואז שמוטה, ובתוכה פנימה האשימה אותו בהתפרצויות לא הוגנות של אֶרוס וזעם.
המטפלת שלה ערערה בנבזות את טיפת האמון-העצמי ששרדה. היא נהגה לרמוז שכל מי שמתעניין בלנה רוצה בעצם משהו מאביה. לא ייתכן שמישהו רוצה להיות עמה. האם המטפלת היתה עמה, שלא תמורת תשלום כספי? מהן הטובות שרוצים בוודאי האחרים? בחווייתה, ללבדיוּת של לנה לא היו גבולות. לנה היתה גם ילדה יחידה, ללא אחים שישככו את הלבדיוּת חסרת הגבולות.
בהילחצן תחת עול לבדיות שכזאת, אישיויות עוברות שינוי. לנה חיפשה אצל אלוהים את מה שרצתה מהאם. היא חיפשה אצל אלוהים עולם שהרגישה שננעל בפניה. כישרונה הרוחני החריף. אך היא גם הצמיחה בתוכה אכזריות פנימית. התקפותיה כלפי עצמה היו הרסניות. היא ניסתה לנשום באמצעות רוחניות, אך נוקשות פנימית חנקה אותה.
היא הרגישה שהושמה עליה תווית שלילית בשל התעניינותה הרוחנית. חריגותה המיסטית הובילה לנידויה. אפילו היכולות שלה ציינו את זה שהיא איננה בכיוון הנכון.
אך משהו צמח, מקדח, לייזר, חד, עמוק, עיקש. בה בעת, היתה התכווצות אכזרית, קרה, גדר תיל שחתכה בכל הכיוונים, עין ביקורתית שאִגרפה את הגוף לאגרוף. הטיפול הצמיח ניצנים של תחושת חמלה למצבה החמור, רשות לדאוג לעצמה לנוכח כתבי-אישום פנימיים פוגעניים, תמיכה ברגעים של היפתחות, התרככות.
אולי היא שאבה מהתרחבותו החמה של אביה, אף שזו הפחידה אותה. אולי אהבת רקע עדינה מאמה חלחלה פנימה. אולי היא קדחה דרך אכזריותו של אלוהים עד שהקישה על באר של רחמים. היא השתמשה בטיפול כדי לנווט בין קווים של עצמה, לנגוע בדאגה החומלת ששרדה את הכאב.
יכולתי לראות את גדר התיל נסגרת ומועכת, את העצמי מתהדק לצעקה שלא נצעקה אשר אינה מרפה. נראה שאין קץ להתקשוּת, לכפיתה של ילדה המסרבת לבכות, מסרבת לתת למבוגרים את הסיפוק מכך שיראו את פגיעותה – פגיעה אינסופית, אילמת, מרופדת על-ידי התקווה שבה תומך הטיפול. הטיפול נסך בלנה אומץ לשאוב כוח מזרמים של אהבה, זרמים שהותקפו בחרון על-ידי המקלקל הפנימי. היא לעגה לאהבה בשל הדרכים שבהן האהבה הכזיבה וניצלה אותה. היא חנקה נטיות מולדות לאהבה מפני שלא היה להן לאן להגיע.
לא היה זה אך ורק עניין של היותה לא-אהובה. נכון יותר לומר שאיש לא ידע מה לעשות עם האהבה. האהבה, במידה שהיתה קיימת, היתה מועדת לפגיעה. שאיפות, חיי חברה, חיוניות, אגואיזם, חולי, אפיסת כוחות – דרסו, הזניחו, ניצלו ילדה. הילדה נגרפה הרחק, הוטל בה מום, כוחות שאיש לא הרשה לעצמו לתפוש פיזרו אותה לכל עבר. לנה הפכה למומחית להרגשת כאב. היא ראתה את כוחות הפגיעה. היא הפכה את המקרה הכואב שלה להוויה היחידה שעשויה לשמוע, לאחד והיחיד שעשוי לדעת, האחד והיחיד שעשוי לעשות משהו, הקדוש/ה ברוכ/ה הוא/היא. גם אלוהים היה נתון לסכנת ההתפוררות, אך שרד די זמן כדי למצוא פִּרצה. האל המתפורר של לנה גרף אותה אל תוך הטיפול, וגם זה קרה באיחור ניכר.
לעתים קרובות הטיפול מוכרח להתחיל כשנראה שכמעט מאוחר מדי. כשלנה פנתה אלי לראשונה, היא הביאה כאב, פיזור, דיסאינטגרציה, אימה. החרון והיגון לא פיגרו הרחק מאחור. האֵל שלה נכשל בתפקידו ולא ניתן היה להמשיך לבטוח בו יותר מאשר בכל אחד אחר בחייה. למעשה, אם יש משהו שלמדה על אודות אלוהים, היה זה שהגיהינום המתין לאלה שפנו אליו – וגם לאלה שלא. היא הביאה את כאבה לאלוהים, ונראה כי הוא מרע את המצב.
נכנסנו לאלוהֵי הגיהינום יחד, בלי לחשוב שנגיע לגן עדן. נדמה לי שבאופן ביזארי כלשהו, רמזים ברקע לקיומו של אלוהֵי גן העדן, מאפשרים במידת מה לשאת כאב שכזה. הננו בריות ביזאריות באל ביזארי – לעתים יפהפה בביזאריות שלו, אך לעתים קרובות – אלוהים של ייסורים ביזאריים.
לנה היתה שקועה באלוהים עמוק מכדי שתוכל להיחלץ ממנו. לא היה שום 'חוץ' להיחלץ אליו. כשמרחיקים לכת, חייבים להרחיק עוד. ייתכן שאין סוף לאלוהים, אך יש אזורים שונים של אלוהים. אני יודע שההיגיון המסורתי גורס שאין זה כך: אלוהים חייב להיות הווה בכול, מושלם במידה שווה. אך כשקופצים אל תוך אלוהי החוויה, מוצאים אזורים שפועמים במקצבים שונים של חדווה ואימה. שוחים הנה והנה, מאזור לאזור, נקודות פתאומיות של חום/קור בים, תסיסות מהממות של אושר שמימי ושל אימה. מרגע שנכנסים לאל הזה, אין מקום אחר לפנות אליו. ללא אלוהים כחולייה מקשרת, אי אפשר להגיע לאדם אחר. אם שוהים באזור של אל איום ונורא, הגישה לאחרים מטילת אימה.
האמת המשלימה לעיקרון זה – אין גישה לאלוהים, אלא באמצעות אחרים – היתה פחות נגישה ללנה כאשר התחלנו בטיפול. החיים בזרם שבין אלוהים « עצמי « אחרים, התאפשרו רק על-ידי כך שעברנו יחד חיבורי-אלוהים איומים, מתחברים מחדש שוב ושוב, עד שאלוהים הפך אכזר פחות.
האימה מתפשטת דרך אלוהים והעצמי כאחד. אך לעתים יש כיסי-עצמי טובים יותר, כיסי-אלוהים טובים יותר. מעט אלוהים או עצמי עומדים בייסורי גיהינום לזמן מה. פיסות של הרגשה טובה מתאחדות, נושאות בעול לפי שעה. רגעים כאלה מהדהדים, מחזקים זה את זה, כך שאלוהים והעצמי אינם רק איומים.
במקרה של לנה, סחרחרות של רגשות טובים/רעים רותכו לקשרים של רצון – פיסות רצון נשברו, התקשו, התכווצו; אגרופי רצון קשים וקרים, התפרצויות זעם דחוסות, אגמי רצון קפואים שנעו לשומקום. לרגעים היו זרמי רצון גדולים יותר, רצון זדוני שנמזג עם רצון טוב או התחלף עמו, רסיסים של רגעים אדיבים וחמימים יותר, כשניתנה הזדמנות לאכפתיות. הפשרת האישיות אורכת שנים רבות.
 
קשרים חבולים, עבודת-חלום חבולה
 
ביון (Bion, 1992, עמ' 59) כותב על האפשרות שעבודת-החלום תתמוטט – על התמוטטות היכולת לעבד רגשות. האדם שאומר רק "אני לא יודע" במקום לומר "אני מרגיש כך וכך", עשוי לסבול מהתמוטטות ביכולת לזהות, לשאת ולעבד רגשות. אפשר שעצם היסודות של חיי הרגש, עצם התמיכה בהם, חבול.
אפשר להיות משותק מחרדה. אבל היכולת לעבד חרדה עלולה להיות חבולה. כך למשל, הרצף 'רגש ← דימוי ← מילה' עלול להיות מושבת או מסולף.
ביון (Bion, 1992) מחבר בין התמוטטות זו בעבודת-החלום ל"צורך למנוע את הסינתזה של אני-עליון מבהיל, בעמדה הדיכאונית". נדרש מקום רב למדי לבאר את כוונתו האפשרית של ביון בהערה זו, לכן אברור כאן את מה שאני זקוק לו לדיון הנוכחי. ההגברה או העיוותים שבהם אנקוט להלן משקפים את הסילוף שלי.
1. בהלה. האישיות היתה נתונה לבהלה איומה, כנראה באופן חוזר ונשנה, כנראה בפתאומיות. סביר להניח כי הבּהלה חלחלה לתוך האווירה שהאדם נולד אליה, או שהיוותה ממד או נימה או גרגר משמעותיים לאורך גדילתו. האדם נולד אל תוך עולם מבוהל ומבהיל, עולם שבו שמור תפקיד נכבד לבהלה.
2. האישיות התקרשה סביב הבהלה או קרסה אל תוכה. בנוסף לפעפוע אל תוך האישיות, הבהלה הופכת למעין גרעין. היא מתפשטת לאורך הגוף, דרך ההרגשה של להיות אדם, דרך האופי.
3. מרגע שהתרחשה הקריסה, קשה להשיב את הסדר על כנו. בדרך כלל יש אזורי קריסה, לא קריסה 'מוחלטת'. אך כשעבודת-החלום מתמוטטת, אנו מדברים על משהו מחריד. כמובן, עבודת-החלום מתמוטטת תדיר. אנו מתמוטטים – בדרכים רבות – על בסיס חולף פחות או יותר. התמוטטות היא חלק מחיי היומיום והלילה. עם זאת, יש יותר אזורים שמאופיינים בהתמוטטות, או אזורי התמוטטות, שלעולם אינם נרפאים, ושמבעבעים ומחלחלים בדרכים מחניקות במזיד.
4. בכתביו של ביון, 'רשע מבהיל' יכול להיות אמת רגשית. אנו רדופים על-ידי אמיתות מבהילות מכדי שנחשוב אותן, נסבול אותן ונעבוד עמן. מה קורה כשאנו מגלים שאנו חיים שקר, או מגלים את השקר שאנו חיים? האמת יכולה להרוס את החיים באופן מוחלט. אין לנו יכולת לפגוש באמיתות על עצמנו מבלי שנהרוס את עצמנו. אנו חיים את סף האבולוציה כעת, לומדים לחיות מבוהלים עד מוות מפני בהלות מנוגדות, שעבודת-החלום מכרסמת בהן.
5. בהלה אדרנלית נעשית אינסופית והופכת לאידיאת בהלה פרועה. אידיאה אפלטונית של בהלה מושלת באישיות (בסגנון השטן והדמונים, תת-מערכות של בהלוֹת, בהלות קטנות ובהלות גדולות). למשל, אדם שאף על פי שאביו מעולם לא היכה אותו, מעולם לא התעלל בו פיזית, פוחד מגברים פחד מוות. החרון הלא-פוסק של אביו הטביע בו חותם תמידי של אימה. מה שמפחיד יותר מגברים מציאותיים ומאביו המציאותי הוא האידיאה של האב. האימה מציפה את האידיאה של האב, מפחידה יותר מהגברים שבחייו. האימה הזאת חונקת את האישיות. רגעי סכנה פתאומיים הופכים לאידיאה נצחית, למציאות נצחית, אף שפני הבהלה של כל אדם ואדם הן שונות.
6. מרגע שהאישיות נוצקת אל תוך תבנית של אימה, קשה להמשיך הלאה. מבהיל לנוע מעמדה סכיזואידית-פרנואידית לעמדה דיכאונית, מבהלה אחת לשנייה. מצב של 'בין-לבין' מבהיל אף הוא. האדם תקוע בחרדת איון, אולם הצמיחה מפעילה אימה נוספת. האדם אינו יכול לסכן את האיון שהוא מכיר לטובת האיון שאינו מכיר. אימות לא-ידועות, הנקשרות בתודעה לצמיחה, נגלות באופק. הן נראות איומות מדי. אם תיוודע לו האמת המבהילה, ייקשר האדם או יתמכר למצב של קריסה. האדם התרגל לטעם של עצמו – טעם הריקבון של עצמו, ריקבון הפגר הנפשי שלו.
7. האני-העליון בכתביו של ביון אינו האני-העליון האבהי הפרוידיאני או האני-העליון האימהי הקלייניאני – הוא ממשיך הלאה מהם. הוא מצביע על גידול-יתר של האני-העליון, אני-עליון המוצץ את לשדו של האני. איבר המוסר הופך למשמיד העצמי. חומרת אני-עליון מוגדלת, מזהמת, מספחת, מפוגגת עוד ועוד כל דבר אחר. האני-עליון הורס-האני מבחין בין 'מוסר' לבין חיפוש הטוב באתיקה של היומיום. המוסר שלו הנו קביעה ריקה, מוסרנית, רודנית, בדבר עליונותו וזכויות-היתר שלו (ראו את תיאוריו החותכים של פול [Paul, 1997] את הדחף של האני-העליון לזלול ולאיין את האישיות והחיים).
אני-עליון הורס-עצמי חודר פנימה ושואב כוח מאימה חסרת צורה, מוכללת – אימה שהתקרשה לכדי שנאה. עוצמתה הכבירה של השנאה שואבת מאימה ללא גבול. שנאה ממלאת את תפקיד הטפיל הנטפל לאנרגיות עמוקות יותר. זעם ניזון מאימה.
8.ביון כותב על הצורך למנוע סינתזה של אני-עליון מבהיל בעמדה הדיכאונית. מצד אחד, שנאת המציאות קיימת. האדם מתייצב כנגד הצמיחה. האדם לא מסכים להחליף את עליונות האני-העליון תמורת הדדיות. כוחה של האימה נשפך דרך האני-העליון המבהיל. התקת מרכזיותו של זה נעשתה בלתי-אפשרית. תעוזה פסיכופטית, יחד עם ניפוח מגלומאני השואב כוח מאימה העוברת בזעם, התקשו אל תוך האופי.  
 
העמדה הדיכאונית כוללת אהבה/שנאה של אובייקט 'שלם' בעל היבטים טובים/רעים. היא מניחה את קיומה של אחריות בראשיתית לאימפולסים גורמי-חבלה, תחושה שהאדם יכול לגרום חבלה ולתקנהּ. התיקון עובד לשני הכיוונים. אם האדם יכול לתקן את הזולת, אזי האדם יכול לתקן את העצמי. אכפתיות ותיקון, לא רק אכזריות, מהווים חלק מהחיים. האני-עליון המאיין מתקזז עם התיקון.
האישיות עשויה להיטמע באני-עליון המאיין במידה כזאת, שאינה יכולה לשאת את הסינתזה שלו עם שלם גדול יותר (שבו מצטמצמת שליטתו). הצורך לשמר את הסטטוס קוו, להגן על הבהלה שהתרגלנו אליה, זהה להיטמעות בהעמדת-הפנים של האני-העליון. מטרותיו של האדם מושתקות או מותכות עם כוחות שמהלכים עליו אימים. הצורך להישאר במצב 'לא-נולד', נעשה צו השעה. היכולת לעבד רגשות על-ידי עבודת-חלום קופאת על עומדה. חלום אחר חלום מצטמצמים לאותות חבלה.
אני-עליון הורס-עצמי כמְכל לאימה אינו אלא מְכל מזויף.[8] השנאה/אימה הפועמות דרכו מטשטשות את התקשות העורקים הנפשיים. במקרה של לנה, כיסים שהתקשו או כדורי רצון שנדחסו נוצרו בהתנגדות לרודנות האני-העליון. אם תידחס במידה מספקת, לא תוכל להיאכל ולהיעכל. הידוק-עצמי הוא הישרדות. הרצון כובל את הבהלה. אסטרטגיה זאת פועלת במידת מה אך חוזרת כבומרנג. ההידוק נעשה רודני. האני-העליון מחלחל אל תוך ההידוק. האישיות הופכת ללולאת-חנק – לולאת-חנק עשויה גדר תיל. האדם נחנק בידי עצמו. קשרים של רצון ממלאים את מקומם של קשרים מרפאים.
במקרה של כריס, קשרי הפנטזיה היו פיסות של רצון קרוש. האובססיה לגבי אונס סיפקה דימויים ששימשו קן לקרישי רצון. מרגע שהרצון נטוע בפנטזיה, החיים נעשים מושכים פחות. נטיית החיים להזין את הפנטזיה גוברת על הפנטזיה כמזינת-חיים. בצמיחה, הן מזינות זו את זו. חייו של כריס נלכדו בעיוות של פנטזיה, ששיכן בתוכו שברי רצון. רסיסי רצון, שנכבלו על-ידי פנטזיות אונס, מיסכו קשרים חבולים/גורמי חבלה. שכבות של פנטזיה עטפו קשרים חבולים, קני פנטזיה לפיסות רצון.
במקרה של לורה, קשרים חבולים/גורמי-חבלה עשו את דרכם החוצה ביחסים – ובעיקר בחיי הנישואים שלה. שנים רבות גילֵם בעלה את תפקיד האני-העליון הורס-העצמי, כשרצון רודני, ריק ומצומצם מזין את חייה ומצמצם אותם. ההתנגדות הציבה גבול בפני הטפילוּת. כל אחד מבני הזוג התחייב להילחם באחר, תוך הגבלת הזלילה. הם נרתעו זה מזה די הצורך לשמר את הגבול. היא התחייבה גם להתנגד לנטייה להתפזר (היא נטתה להתפזר בעוד בעלה מתפשט ומספח טריטוריה). היה ללורה חוש שישי שאמר לה שהיא יכולה להתרפא, חרף נישואיה ובעזרתם, בעזרת הטיפול. היא הצליחה להשתמש ביחסים כדי למצוא משאבים לנוכח החבלה.
 
* * *
מה שתומך בחלום תומך באדם. היכולת ליצור חלום, למצות חוויה, לעבד רגשות, לתמוך בעצמי – עבודה מצמיחה כזאת יכולה לסבול מהתנוונות עצומה. קשרים חבולים מחבלים בעיבוד הלא-מודע. העיבוד הלא-מודע מנסה בחלקו לעבוד עם החבלה של עצמו. מעגל כזה יכול להסלים – חבלה נוספת על חבלה. מה שמחבל בחלום מחבל באדם.
הטיפול מציע קשר פוטנציאלי לצמיחת העיבוד הלא-מודע. עבור הנפש, עיבוד לא-מודע הוא מה שאוויר או זרם הדם הם לגוף. הטיפול מאשש את המציאות של העיבוד הלא-מודע ועוזר להתניע אותה או לכוון אותה מחדש. אנו זקוקים ללא-מודע כלשהו לרפא את העצמי, אך מרגע שזה נעשה הורס-עצמי, אנו זקוקים ללא-מודע של אדם אחר על מנת להשיב את הסדר על כנו. הטיפול מספק למטופל מעין לא-מודע מסייע, עד שהלא-מודע שלו מבין את העיקרון.
החמלה המצויה ברקע מפעפעת אל תוך החבלה. אין זה מקרה של לומר או לא לומר. מרגישים נקודה שבה התקווה דועכת, שבה זעקות נעלמות ורגשות מתפוגגים וגואים שוב. האדם מרגיש את עצמו חוזר, כפות מעט פחות, תלוי מעט יותר במעמקים לא-מודעים, רצון במים – 'הרגשה' מסוג אחר, נימה אחרת, רוח מנחה, מלאכים טובים באוויר.

מייקל אייגן

מייקל אייגן הינו אחד הפסיכואנליטיקאים הבולטים והפוריים בפסיכואנליזה בת זמננו. ניתן למקם את כתיבתו במרחב שבין הפסיכואנליזה הבריטית של ויניקוט וביון לבין הפסיכואנליזה ההתייחסותית האמריקאית, אם כי דמותו הייחודית וקולו יוצא הדופן מקשים במקצת על מיקומו. קושי זה נאמן לגרעין התפיסה והחוויה הפסיכואנליטית לפי אייגן -הפסיכואנליזה שהוא מציע ומתווה הינה רבת פנים, לעולם אינה נחה, מגדירה את עצמה ומיד משנה את הגדרתה, תמיד בתנועה, פושטת ולובשת צורה.

עוד על הספר

  • תרגום: עמית פכלר , אודי הררי
  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: אפריל 2014
  • קטגוריה: פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 280 עמ' מודפסים
קשרים חבולים מייקל אייגן

פרק ראשון
קשרים חבולים


השינויים המופלאים שבני אדם עוברים מרגע לרגע לאורך היום מעוררים תדהמה. כששינויים אלה מביאים עמם גיוון בצורות האושר זה נפלא. אך רבים מהם מהווים גרסאות של אומללות. שאלתי אנשים אם הם סבורים שבלב האקסטזה קיים כאב ורבים ענו שכן. ואולם, האפשרות ההפוכה גורמת להם אי-נוחות: אין הם אוהבים לחשוב כי בכאב יש אקסטזה. אך עונג/כאב וסבל/אקסטזה מתערבבים לעד, כשקליידוסקופ התחושה-רגש שהם מרכיבים מסתובב ומסתובב.
כשחושבים על להיות בלתי-מנוצח, חושבים פחות על רגשות ותחושות ויותר על רצון: רצון בלתי-מנוצח. שנים של עבודה קלינית העמידו אותי פנים מול פנים עם העובדה הנוראה שאנשים שנראים המומים מכל שינוי במצב הרוח או בסיטואציה, שמתלוננים שאין להם רצון משלהם ושנותנים תמיד לאחרים, הנם לפותים למרות כל זאת בידי רצון קבוע שאינו יכול להרפות. רצון זה עשוי למלא תפקיד הישרדותי, אבל לרוב הוא מותיר את החיים במצב המתנה. לעתים קרובות מדי הוא נעשה לרצון ריק, המזין את קיומו שלו מבלי לתת לאדם שום דבר מזין כמעט.
בדרך כלל מקושר הרצון לערכים חיוביים. טוב להיות בעל רצון משלך, לפסוע בנתיב משלך, לעמוד על שלך לנוכח רצונות אחרים. הרצון הולך יד ביד עם פעלתנות, עם פילוס דרך אישית בחיים. להיות בעל רצון חופשי פירושו להיות בעל היכולת לבחור. לרוב מקושר הרצון לעוצמה, לשליטה, לשאיפות, לדימוי-עצמי. בחיים רחבי-היקף, הרצון מוסיף צבע, עושר ומלאוּת לחיים.
אך מה לגבי חיים המצטמצמים עוד ועוד, עד שכל שנותר אינו אלא קשר חנוק? – רצון המתהדק סביב עצמו כאגרוף שאינו יכול להיפתח... וממשיך להתהדק, לכוד בדחיסותו שלו, והופך לחור שחור, דחוס ואפל יותר ככל שחולף הזמן (לעניין דימוי 'החור השחור' בעבודה הטיפולית, ראו Eigen, 1999; Grotstein, 1990a, 1990b; Tustin, 1981).י[3]
 
'לנה'
בפגישה שהתקיימה לאחרונה, זיהתה לנה כפילות מתעתעת. היא התלוננה על כך שהיא משתנה בהתאם לאדם שהיא נמצאת במחיצתו: "אני לא יכולה לסבול את זה שאני סתגלנית כל כך, כמו זֶליג ממש.[4] איני יכולה לעמוד על שלי. אני נעשית מפוחדת, רועדת, משועבדת. אני משתפת פעולה, נעתרת. אבל יש משהו בתוכי שלא ניתן להגיע אליו, שנותר חבוי. אני הפכפכה כמו מזג האוויר, דואגת תמיד. אבל אני יודעת שיש משהו שלא נגעו בו, לא מציית, אי זעיר שאיש לא יוכל למצוא".
לנה מתארת מעין מערבולת רגש-תחושה המוכתמת על-ידי דאגה סביב נקודה בלתי-חדירה. היא הרגישה שבהיותה חדירה ובלתי-חדירה כאחד, היא מהווה דוגמה נלוזה לגמישות קיצונית ולעקשות קיצונית גם יחד. התגובתיות הרגשית גרמה לה להרגיש משועבדת, בעוד שנקודת רצון קטנה, נייחת, עשתה אותה לבלתי-ניתנת לכיבוש, שלא לומר שולטת. בה בעת, לנה התלוננה שהיא גרוטסקית. לא הרפיפות או הדיפוזיה הרגשית שלה גרמו לה להרגיש כך, כי אם דְבר מה חמור, חסר רחמים ולא אנושי בפיסת הרצון שאי אפשר לגעת בה. בעוד שלמראית עין היתה בגדר אי של ביטחון, למעשה פיסת הרצון המכווצת הזו גרמה ללנה להרגיש כמפלצת. האמוציונליות הדיפוזית שלה גרמה לה להרגיש אנושית יותר. היא פחות פחדה שאלוהים יפוצץ אותה בגין האסוניוּת ההיסטרית שלה מכפי שפחדה שהוא יפנה אצבע כלפי גרעין הרצון שנותר מחוץ לחיים.
במשך שנים, נקודת רצון מוקשה זו מילאה תפקיד בהישרדותה של לנה. היא עזרה לחשב אפשרויות/הסתברויות, יעצה מתי להתחבא ומתי לצאת החוצה, אם לפנות לנתיב הזה או ההוא. הרצון ושיקול הדעת היו מרותכים יחדיו. כפי שהוצע לעיל, כל הציות שבעולם לא היה בכוחו לכפות על הרצון להיכנע. כשהתחלתי להבחין בו לראשונה, לא יכולתי לזהות אם זוהי נקודה שפויה של מפלט בעין הסערה, או שמא זהו שיגעון רואה-כול המצטמצם לקראת בלתי-נראוּת.
בחלוף הזמן, הרצון נראה מעוניין פחות בהישרדותה של לנה ויותר בהישרדותו שלו.[5] כשהוטב מצבה של לנה, הרצון, שיכול היה להתגבר על כל דבר, נראה מוטה כנגד חיים מלאים יותר. ייתכן שהתרגל למצבו המכווץ וראה את ההתמוססות או ההתרחבות בתור איום. הוא אִגְרף את העצמי הצומח של לנה כמו יד גוססת הלופתת את בשרם של החיים. רסיס של רצון שפעם לא היה ניתן להכניעו פחד להיזנח, כאילו לנה אינה זקוקה לו עוד. מה יקרה אם היא תגדל ותאבד בו עניין?
מצבים נפשיים המשרתים אותנו נאמנה בנקודה מסוימת מהווים מכשול בנקודה אחרת. כדור ה'רצון-הישרדות' הקפוץ שליווה את לנה הותיר אותה מכודררת לכדי פקעת, מנע ממנה להיפתח. היא נתנה לבעלה ולחבריה להיכנס עד גבול מסוים, ואז נאטמה. כשניסתה להכניס פנימה את עצמה, נסגר כדור הברזל של הרצון. שיקול קר, מוקף בפאניקה, תפס את מקומה של ההיפתחות, בניגוד למשאלותיו של עצמי צומח, מלא יותר. לעתים קרובות היה לכדור הרצון המכווץ היבט ממאיר. חברים נשפטו על פי פגמיהם, החיים צומצמו לכל מה שמשובש בהם. הרצון הפך את לנה לחשדנית. מעט מאוד חמק מעינו הרעה, הנצמדת מעבר לזמנה.
האם יכולה האישיות לצמוח סביב ליבה של רצון מכווץ? האם יתפתח הרצון עם האישיות? האם שומה על הכיווצים שסומכים עליהם בתנאים הגרועים ביותר להרעיל את ההתפתחות כשמתאפשרת צמיחה? לנה היתה נתונה לשליטתו הרודנית של מה שהציל אותה, אך היא זיהתה שהגיע הזמן להמשיך הלאה, אם תוכל.
 
חורים ואלימות: 'כריס'
יש אנשים שמנסים למלא את החלל שבין רצון לרגשות על-ידי אלימות – במקרה של כריס, בפנטזיות ובחלומות אלימים. כריס חלם על אישה עם חור בראשה. היא גססה, דם על הרצפה. היתה לכריס אובססיה לאונס. הוא עקב בשקיקה אחר דיווחי חדשות על אונס, קרא ככל שביכולתו.
כיצד קיבלה האישה חור בראשה? מזיון אלים של אביה או מזיון בפנטזיה? ממשאלות האונס של כריס? האם תיאר החלום אובייקט ראשוני חבול, עוול שהתרחש מלכתחילה? האם נועד החלום להגן מפני האישה ולהפחית את ערכה על-ידי הסטת החור כלפי מעלה וגרימת מוות למוחה? האם האישה מיוצגת כמתה משום שהיא חיה מדי? האם נחוץ היפוך קיצוני שכזה (למטה ↔ למעלה, חִיוּת ↔ מוות) על מנת להדוף חִיות, כאוס, היסטריה? האם שרטט החלום חסך סביבתי שצילק את תהליך גידולו של כריס? האם הוא תיאר אונס פסיכולוגי, את מותו, את החור שבמוחו, את פחדו מהחיים?
יהיו אשר יהיו הפרטים הספציפיים, המצב נורא ואיום. חלומו של כריס משמיע את קולה של חבלה אלימה. מטופלים רבים אומרים: "משהו אתי לא בסדר. ידעתי זאת תמיד. משהו היה לא בסדר מההתחלה". החור בחיים מתואר כאן כחור בראשה של אישה גוססת. דמיינו איך זה לגדול אצל אישה הנתפסת כך: הורה חבול, שותת דם לעד, על סף מוות מוחי.
"מה שלא עשיתי – גרמתי כאב לאמי. היא דיממה בכאב. לא יכולתי לנשום מבלי להכאיב לה".
היתה כאן אם אמיתית/בפנטזיה הטרודה יותר בכאבה שלה מאשר בכאב של ילדהּ. האיזון בין לחוש את הכאב של עצמי ולחוש את כאב האחר מצוי תמיד בסכנה, ותמיד קיימת האפשרות להיתקע באחד הכיוונים.
אונס הוא זעם בגין חבלה אימהית, פעולת נקם. האדם חובל בחבול, מנסה להשיג שליטה בעובדות האכזריות. גם האונס הוא ניסיון לתקן את החבלה. האדם מנסה לאנוס את אמא לחיים, לעשותה שלמה, לתקן אותה. כמובן, יש פה עניין של עוצמה – האדם מנסה לשלוט במה שגרם לו להרגיש חסר-אונים, הוא אונס בתגובה להרגשה של היות נאנס או מוזנח. הניגודים שווים זה לזה בהיגיון המשוגע – אני חושב כאן, בנוסף לפרויד, על השוויונים של ביון (Bion, 1992, עמ' 22) ועל הלא-מודע הסימטרי של מאטה-בלאנקו (Matte-Blanco, 1975, 1988), בנוסף לעוד דברים שנכתבו על אודות החיים הלא מודעים.
"חשבתי שהיא תאהב את זה". החליפו את הצירוף את זה במילה אותי. האדם רוצה תגובה ומקווה ליותר מכפי שהוא זוכה לו. בלא-מודע של האנס יש אדם שלם שאוהב אדם שלם. אקט האונס מכוון לאהבה. "אני מרגיש נאהב" – כאילו אהבה, חילול ושנאה שווים. קשה להודות בכך שאני אבוד בממלכה שבה חבלה מולידה חבלה. האונס נכשל במשימתו הפיגמליונית. הוא אינו מתקן או בורא את האובייקט או את העצמי אלא מביא, לרגעים ספורים, לאשליה של שלמות, המחביאה את העובדה המבעיתה שאין לאדם יכולת לעשות את העבודה האמיתית שיש לעשותה.
כריס נמצא בטיפול ויכול לדבר על אודות חבלה ותיקון שנכשל. הוא לא יאנוס אף אחת/אחד. האונס אינו אלא פנטזיה שלו, אך החבלה אמיתית. כשאישיותו התגבשה הוא נפצע על-ידי זעם, כאוס, הזנחה ומוות הוריים, והוא גדל כמיטב יכולתו. העיוותים נובעים מן הרעלים שהאדם מתמודד עמם.
האונס הוא דרך להרגיש את העצמי, לברוא ולטשטש אבחנות בין עצמי לאחר – חלק מפנטזיה של תיקון או בריאה. הפרדוקס מקפיא את הדם. פעולת החבלה קשורה בחלקה למשאלה לתיקון. מתקנים על-ידי גרימת חבלה. מרפאים על-ידי פגיעה. מנסים לקבל את מה שזקוקים לו מן האובייקט – אך הקבלה, בחלקה, היא אקט של איון.
חלק תמורת שלם: איון חלקי בא במקום איון מוחלט. אונס ורצח יכולים לבוא יחד. אבל במקרה של כריס, האונס/האנס [raper/rapist] שורדים את האקט האלים. עוצמתה של הסצנה נובעת בין היתר מכך שההישרדות מתרחשת על רקע אימה מאיון מוחלט.
מה שאירוני במקרה של כריס הוא שעבורו, אם היחסים אינם זדוניים ומזיקים, הם חיוורים ואבודים. הוא נפרד מנשים שאינן מרושעות דיין או שאינן יכולות לשאת את רשעותו. ואולם, הוא גם נחמד מכדי להיות מרושע מדי, ורגיש מכדי לסבול רשעות רבה, כך שהוא נפרד מבנות זוג אם הרשעות מתגברת. בלא החבלה, אין לו הרגשה שהיחסים אמיתיים, ועם החבלה הם קשים מנשוא. ההיפרדות היא אולי הדרך הבטוחה היחידה להרגיש חבלה – חבלה מרחוק. בחייו של כריס, יחסים נשברים בעודם נוצרים. תמיד משהו נמצא על סף שבירה, מתחיל להישבר, נשבר בפועל, ולבסוף, שבור. יש הרגשה שהקרע, השסע, השבירה, אמיתיים – לזמן מה.
ניתן לשער שאונס/שבירה מתרחשים בנשמתו של כריס, עם תחושה מאגית שפצעים מתאחים על-ידי כך שמתמכרים להם. מה מחזיק את כריס ממוסמר לעמדה זו, מנסה תמידית, נכשל תמידית? גורם אחד הוא חבלת אובייקט ראשוני גדולה מכפי שניתן לתקן, במעין מצב של 'שוליית הקוסם': ככל שהוא מנסה יותר לתקן את החבלה, כך הוא מוצא יותר ממנה. ה-O של חייו חבול מכדי שיוכל לקבל את ההיענות שהוא זקוק לה. ייתכן שיש מקרים שבהם ניתן לאנוס את O לכדי היענות (ה-O של ביון [Bion, 1965, 1970; Eigen, 1998] מסמנת את ה'מציאות האולטימטיבית', כולל מציאות [מציאויות] רגשית מרכזית בחיי אדם). אבל זה לא עוזר לכריס. החבלה רחבה מדי מלכתחילה. מוחו מייצר פנטזיות החגות במעגלים, אינן מגיעות לשומקום, משקפות ומסתירות מציאות רגשית בלתי-חדירה המצויה כמעט מעבר להישג יד.
ישנו רצון כפייתי ומשוגע בפנטזיות האונס של כריס. במציאות, זה משנה אם האדם הוא קורבן או טורף. בלא-מודע המשוגע, הבדלים אלה נמחקים. הפעיל והסביל מותכים, הופכים לזהים. האנרגיה היא ראשונית יותר מן הצורות החולפות שהיא עוטה. במקרה של כריס, האונס דוחס תחושה של עוצמה/הֵעדר עוצמה, שליטה/חוסר אונים, לפצוע/להיפצע. הקורבן והטורף נעשים קונפיגורציות שהאנרגיה התוקפנית מפיצה במפתחות שונים. אונס כדימוי לטראומה – חלק ממה שהרגיש התינוק במצבו כתינוק. פציעה/אימה/זעם נקרשים ובמקרה של כריס מתגבשים, במרחק כמה דרגות, כאובססיה לאונס וחילול: של העוצמה/הֵעדר העוצמה של עצמו ושל הוריו, של המצבים המזיקים/הניזוקים של עצמו ושל הוריו.
האונס מנסה לאחד בין עונג לפגיעה – אקסטזה מנצחת ומעוותת של שלמות בלב כאב מאוס. כאב הקורבן הוא רכיב חיוני לאקסטזת העוצמה של הטורף. בלא-מודע העמוק, הוא עצמו הקורבן, כמו מושא הנקמה שלו. הקורבן הוא אות לכאב בחיים, לכל העול שהאדם נושא בו, לעצמי שהושחת. נדמה שלרגע אחד נעשה האדם שליט הכאב, שליט תחושת הפגיעה. בה עת, האדם הנו הצד הפגוע במרחק דרגה אחת, האדם הוא הכאב שהוא חש בגופו, בקולו, בפניו של האחר. גורם הכאב מהופנט על-ידי חבלת הנשמה, ממוסמר, כפרפר, לעורו של האחר.
דימוי האונס נותן "מקום וכתובת, שם ודמות"[6] לחבלה מוכללת יותר. כריס גדל בים של פגיעה – כאב בכל מקום. החבלה שסבל היתה לא מאורגנת, גולמית, עצומה. דחיסתה לכדי אובססיה לאונס היא ניסיון להקים גבולות על גבי החבלה. במקרה של כריס, הדחיסה פועלת באופן חלקי בלבד, מאחר שהכאב העמוק זורע הרס בדרכים רבות, לרבות סימפטומים גופניים, בעיות ביחסים ובעבודה, חרדות שונות, נוקשויות מדכאות. עם זאת, האובססיה שלו מעניקה רגעים של ניצחון מדומה בלב הכאב המתפשט, תחושה של אפשרות לנוכח חבלת הנשמה. העובדה שכריס נצמד לטיפול בעודו מאיים לעזוב ללא הרף מרמזת שהוא נחוש לתת לעצמו הזדמנות (הוא נמצא בטיפול כבר ארבע שנים – זמן ממושך לאחדים, אך לנוכח החבלה שכריס עובד עמה, זו רק ההתחלה, גם אם היא משמעותית). כאן הרצון – רצון מכותר, מופחת ועיקש לִחיות – מכוון אותו כלפי עזרה, אף שימים יגידו איזו עזרה אפשרית כאן.
 
קשרים חבולים: 'לורה'
לאחרונה סיפרה לי לורה שהיא נישאה לבעלה, 'ויל',[7] מכיוון ששניהם היו חבולים בצורה מתאימה. הם נשארו יחד במשך כל חייהם הבוגרים, והקשר החבול ביניהם העמיק. כעת יכלה להביט אחורה בכל מה שעברו ולהרגיש שהקשר ביניהם הוא ברכה, חלק ממה שנתן משמעות לחיים. לא תמיד אלה היו פני הדברים.
כשהיו צעירים, קשרו יחדיו קשר להימלט ממשפחותיהם. הם היוו חופש זה עבור זה, דרך להיכנס לחיים. חיי המשפחה היו מרושעים וחונקים. לורה וּויל נהנו זה מזה. הם עשו הכול ביחד. אך ככל שחלף הזמן, החל לצמוח ביניהם הרגש המרושע והחונק שנמלטו מפניו. שנותיהם הראשונות המזינות הפכו לשנים של הזנה גיהינומית – ואז לְגיהינום ותו לא.
החבלה המאפיינת קשרי משפחה השיגה אותם. בצומת זה, זוגות רבים נמלטים זה מזה כדי לחפש בשנית את הרגש הלא-נגוע, החופשי. עבור לורה וּויל, הפרידה היתה אפשרות דוחקת במשך שנים רבות, אך ניסיונותיהם להיפרד עלו בתוהו. איש מהם לא ידע מדוע נשארו יחד, אף שבינה לבינה לורה חשה כי הם יחזיקו מעמד. שנים רבות של טיפול עזרו.
לורה הרגישה שהיא נמחצת על-ידי אֵם מרחיקה, אגוצנטרית. היא מצאה חום מועט אצל אביה, שהיה מכבד ואכפתי יותר אך מרוחק. לורה ידעה שנפגעה מאורחותיה הביריוניות והבוטות של אמה. הלעג הקטנוני של האֵם קרע אותה מההתחלה. עברו שנים עד שהצליחה לעכל את העובדה שגם החום הכאיב. אמה מזגה את מלוא כוחה הרע אל תוך אי-אלו רגעי חום אקראיים שהצליחה להפיק. החום של אביה לא הספיק להגנתה של לורה בחיי היומיום. הוא הצטבר לכדי גירוי מתסכל של מה שיכול היה להיות, לו היה זמין.
להיפצע כתוצאה מאכזריות והזנחה זה עניין אחד. זה גרוע אף יותר אם החום שמזדמן לאדם מרעיל ומתסכל באופן טנטאלי. עבור לורה, המקורות הראשוניים של ההזנה היו חבולים וגורמי חבלה. היא עשתה כמיטב יכולתה להתקיים מקשרים חבולים וליצור חיבור כלשהו לחיים. הפציעה שההזנה גורמת עלולה להותיר את האדם מטולטל כל חייו (Eigen, 1999).
רעלים שנבעו מן האופן שבו גידלו אותה פעפעו אל תוך נישואיה. בעלה השפיל אותה. תחושת העליונות הגברית המתעלמת שלו דמתה ללעג של אמה. לורה היתה 'מתבדחת' בעצב שוויל משלב את החלקים הגרועים ביותר של שני הוריה: חוסר הרגישות רווּי-הטינה של אמה והריחוק של אביה. גם בזמנים הגרועים ביותר ידעה שוויל אינו רעיל כמו אִמה. אבל היא הרגישה לא נחשבת, לא נראית, לא נשמעת באותה המידה. היא לא הרגישה שהיא מצליחה להגיע לוויל, או שזה היה משנה אילו הצליחה. היא הרגישה שהוא בלתי-ניתן לשינוי, לא מתחשב ונחוש להיות המוביל, על חשבונה. החיים עמו היו אסון. לא נראה שהוא מסוגל לתפוס את עצמו.
גיהינום של שנים החל להתפוגג כלשהו כשוויל ניסה להקשיב לה. הוא החל לשמוע את תלונותיה על כך שהוא לא שומע אותה. היא הטיחה שוב ושוב באזניו את המסר, שהוא אינו מקשיב, שהוא אינו נותן לשום דבר להיכנס פנימה. שנים עברו עד ששם לב במידה מועטה זו, הרחוקה עדיין שנות-אור מפתיחוּת כלפי נקודת המבט שלה. אולם לורה הבחינה ברמזים להשפעה. היו מקרים שבהם הוא הבין אותה לרגעים לפני שהניצוץ נמוג – קצת כמו התסכול שחוותה עם החום המרומז של אביה. הנה זה, ו-הופ! איננו. שום דבר שאפשר להישען עליו על בסיס יומיומי.
לורה לא היתה מוכנה להסתפק בפירורים. היא המשיכה להילחם, בדרכה העיקשת. במשך שנים הרגישה שוויתרה. אולם משהו בתוכה לא הסכים לוותר. ויל לא יכול היה לעשות פניית-פרסה, אך קרה משהו. לורה חשה שוויל התחיל לשים לב לכך שהוא חי עם עוד אדם לצדו – מישהי בעלת נפש והעדפות משלה, מישהי שעליו להביא בחשבון. שלא כמו בעבר, טעמים של הדדיות נראו אפשריים. האחדותיות הקלה של שנותיהם הראשונות לא היתה אפשרית, מאחר שנבנתה על צייתנותה הלא מודעת של לורה כלפי ויל. אך הופיעו רמזים לסוגים חדשים של מפגש. היה משהו מעבר ללשרוד בגיהינום של היותם יריבים שפועלים בלא הרף בשירות אינטרסים מנוגדים. הם החלו להרגיש זה את חִיוּתו של זו, זה את הסובייקטיביות של זו. לבדיוּת אינה באה על סיפוקה באחדותיות, אלא על-ידי העובדה שיש שם מישהו אחר. רגעים שניתן לחלוק מתגבשים לכדי תחושה של התגברות משותפת על משהו.
יום אחד הממה אותי לורה באומרה שכבר מן ההתחלה היא חשה שהדברים יסתדרו: "כשנישאתי לוויל ידעתי שהעובדה שאנחנו מסתדרים בינינו התבססה על דיכוי של עצמי. שיתפתי פעולה כי ידעתי שכך היה חייב להיות באותה עת. החלפתי דבר נורא [חיי משפחה] במשהו שיהפוך להיות נורא, אבל היה טוב לשעתו. ידעתי שנצטרך לעבור בגיהינום. ידעתי שאנחנו עלולים להיפרד, שאשנא אותו, שהחיים יהיו קשים מנשוא. ראיתי בו הרבה ממה שניסיתי לברוח ממנו. ידעתי זאת מלכתחילה והסתרתי זאת מעצמי.
"היתה לי אמונה, הרגשה, שוויל לא היה בדיוק כמו משפחתי. תכונות משותפות, אבל לא בדיוק אותו הדבר. מה שאהבתי בו עודנו שם. אני לא רק שונאת אותו. כשאני מרגישה אותו, את חייו, גם אני מרגישה טוב בתוכי. לפעמים השנאה נראית עמוקה יותר, אבל ההרגשה הטובה חוזרת. קשר עמוק בפנים. קשר משוגע אולי. המשפחות המשוגעות שלנו נמצאות בתוכו. אבל יש גם חיים. ידעתי שהוא לא יוכל להשתנות בדיוק באופן שרציתי. אבל נשתנה. לא נפסיד לגרוע מכול.
"הגיהינום נראה כעת כחלק ממשהו גדול יותר. הקשר שלנו סופג את הגיהינום ונותן משקל, מוצקות, ממשוּת לחיים. בחרתי במישהו לעבור אתו משהו רע, להגיע לדברים רעים שהיו חלק ממני. מישהו שיוכל להתגבר אתי. מישהו שאוכל להיות אתו. חשתי בזאת מההתחלה".
ויל עזר ללורה להעניק לחיים את טעמם ולורה עזרה לוויל. הם טעמו את החיים זה דרך זו, במידה מסוימת. ויל ולורה היו, כל אחד בתורו, לחלק מהגוף הנפשי של האחר/ת. קשר משוגע קוטל ויוצר-חיים, מתגבש, מתעקש, עובר שינויים חלקיים. עצמיים חבולים/חובלים מפקידים חבלה בקשרים חבולים/חובלים אשר מוצאים שיטות לאחות מעט, לשפר קצת את הדברים. דרך תבונת הכאב, הקשר של לורה עם ויל מצא דרכים עקיפות אל תוך הטוב של החיים. ברקע הווייתה, לורה חשה רצון [will] להישאר בחיים – רצון עיקש ומתמיד שלא היה מוכן להרפות. היא אכן תישאר בחיים – עם הרבה עזרה. אך לא כל הלורות נשארות בחיים.
 
הרצון להישאר בחיים: 'כריס'
כריס לא יכול היה לקודד את החבלה שלו בקשר שיאחה את העצמי שלו. עבורו, החבלה פרמה את הקשרים בעודם נרקמים. יחסיו עם הטיפול היו שבירים ורופפים. הרצון המכווץ שלו נאחז בחוזקה, אך הזרימה הרגשית דרכו הופחתה עד מאוד. ההתמקדות שלו בדימויי אונס באה על חשבון אינטנסיביות בתבניות שהותאמו במיוחד לעושר, לגיוון, לזרימה.
העצמי החבול שלו היה רעב לאיחוי אך נטוע באובייקט ראשוני חבול שלא התאחה. הוא הושיט ידו לאיחוי אך כוחות הנגד היו חזקים. האם היו יותר חיים בכוח השלילי, יותר חיים בחולי מאשר בטיפול? האם הטיפול יכול להציע היקשרות חלופית? אולי רק לטיפול משוגע או חולה דיו יהיה סיכוי.
האובייקט הראשוני החבול/חובל קבור עמוק בעצמי, מחוץ להישג יד. היכן שהדם אינו זורם, הגוף עשוי להשחיר ולמות; פצע אינו יכול להתאחות בלא זרימת דם מספקת. האובייקט החבול/חובל, כמו עווית אילמת, מטורפת, מתחפר במקום שהדם לא זורם אליו. בהיותו מנותק מהזנה, הוא משחיר ועלול להתנתק מהחיים לעד.
עם זאת, יש במטופל משהו שמסוגל, אולי, להיות חלק מהחיים. כריס לא ויתר באופן מוחלט, אך חסר לו הרצון שיש ללורה להתגבר. ההחלטיות שלו מתפוררת שוב ושוב כשמתחיל להיווצר קשר. זה מחוץ לשליטתו. הוא בורח. אולי הבריחה היא חלק מההחלטיות שלו – החלטיות שפועלת בכיוון ההפוך, החלטיות שלילית. רצון שלא להתגבר כאמצעי 'לשרוד', כאילו הוא בוטח רק במה שמגונן עליו מפני החיים, הגנות נגד איחוי, כאילו האיחוי יהיה מאיין. בריחה מהחיים היא דרך חייו. כל קשר מאותת על אסון, והוא מתחבא, ואז מתגנב החוצה כמו יצור ביער לאחר סערה – סערה שאינה מתרחשת לעולם, שהוא לעולם אינו חווה... סערה שהוא נמנע ממנה. כריס מרגיש שהוא ניזוק על-ידי אסון שהוא נמלט מפניו. אחרי תקופה במסתור, הוא שוב מושיט ידו החוצה בנחרצות. הוא מקבל הזנה כלשהי מכך שהוא חג סביב קשרים פוטנציאליים, טועם ונסוג. הוא נשאר עם עצמו כאסון, כשהוא מווסת בנוקשות את רשמיהם של קשרים ראשוניים שיצאו לדרכם, אשר צורבים בו אימה. הרצון לשרוד הופך למשחק מחבואים שברירי, התכות בלתי-נסבלות של אימה והזנה. אולי זה בנאלי לקבוע שרבים שורדים את החיים על-ידי הסתתרות מפניהם, אך לאימה המעורבבת בהזנה יש תוצאות אמיתיות ביותר.
 
'לנה'
לעומת כריס, לנה נאחזה בטיפול בחוזקה כבר מההתחלה. היא באה לעתים תכופות יותר, היא נאחזה כאילו חייה תלויים בכך. לכריס היה קשה להרשות לטיפול להיכנס לחייו; לנה לא יכלה לחיות מחוצה לו. במשך שנים הטיפול היה חייה של לנה. לכריס, צורך שכזה נראה כמוות ודאי. עבורו היה זה בלתי-נסבל לתפוש את עצמו כ'חולה', כפי שלנה חשה.
לאורך ילדותה של לנה, אמהּ גססה. אמהּ מעולם לא יכלה להחזיק אותה לגמרי ובאופן מלא. החיבוק של אמהּ היה פגום. איני סבור שזה רק עניין של מחלה, אף שזו היתה מכרעת. בתצלומים שהראתה לי לנה, אמהּ (נאה, מתכוונת לטוב, אדם טוב) לא נראתה ממש מחוברת לתינוקת באופן מיידי, ישיר. היא אהבה את לנה והעריכה אותה, אך נראה שהביטה אל מעֵבר לה או מעליה או שהחליקה מעל פניה. היה זה כאילו היא כבר נעלמת מתוך גופה, כשזה התכונן להתפרק. יתרה מזאת, נראה שהיא נעלמת מתוך עצמה, ואולי זה התרחש זמן רב לפני שהמחלה צברה תאוצה.
לא ראיתי את החיבור הרגיל של לב-אל-לב שיש לאימהות עם תינוקותיהן. אולי זה היה שם בתמונות שלנה לא הראתה לי, או בזיכרונות שלא היו ללנה. אך אני חושד שחיבור ה'לב-אל-לב', כמו מבטה החטוף של האם, נטה להחליק הלאה. מבט חטוף במקום מבט מתבונן? עיניה של לנה נטו להיות מצועפות, מעורפלות, מזוגגות, נעוצות בנקודה זעירה בתוך עצמן. מה שהיה בחוץ נראה כהסחה, והיה לה קשה להתרכז, להחזיק דברים יחדיו. נראה שהיתה ממוקדת במשהו לא-נראה, חסר-מיקום לחלוטין. משהו בעל עוצמה שודפת.
אולי היא היתה לאמהּ, בנסותה למצוא את התינוקת שלה, בנסותה למצוא את הדרך הנכונה לראות ולהחזיק תינוקת, דרך למצוא ולהחזיק את עצמה. אולי היא היתה העוצמה החסרה של אמה. בזיכרונה של לנה, אמה עשתה רושם חביב אך תמיד היתה על סף התפוגגות – התפוגגות מעצמה כמו גם מהתינוקת והילדה: לא רק אֵם מתפוגגת, אלא אדם מתפוגג – אדם חביב שחושבים עליו טובות, אך נטולת מנעד רגשי מלא ובלתי-זמינה לעצמה במלואה, לא כל שכן לתינוקת. אולם היא היתה טובה כלפי אנשים וטובה עבור אנשים, גם אם נעדרת קמעא. אנשים רבים מפצים בציבור על מה שחסר באינטימיות (ולהפך).
לנה היתה אינטנסיבית בריבית דריבית. יותר מכל דבר אחר, היא היתה אינטנסיבית. היא היתה העזוז הרוחני שנעדר בעולמה. היא הרגישה יוצאת דופן בסביבתה החברתית. היא לא התאימה לסביבה יותר מכפי שגופה הגוסס של אמה התאים לסביבה. שנים עברו עד שמצאה שותפים רוחניים. היא לחמה נגד ההתפוגגות בעוצמה עזה – עוצמה אשר במשך זמן רב לא היה לאן להוליך אותה.
אחד העיוותים בילדותה של לנה, עיוות בעל השלכות משתקות, היה שאיש לא התנהג כאילו אמהּ גוססת. איש לא דיבר על כך. אפילו הרופאים התנהגו כאילו היא עשויה להחלים, בעוד גופה הידרדר וכוחה אזל. כשניסתה לנה לדבר בפתיחות על מחלתה של אמה, הושתקה למעשה וגרמו לה לחוש אשמה על כך שלא האמינה בהחלמתה. נוצר מגן-נגד-אמת סביב אמה, כיסוי של רופאים ואחיות משקרים. לנה לא יכלה אפילו לדבר אמת עם אביה או עם האישה שנשכרה לטפל בה. לא נראה שהיתה אמת כלשהי שניתן לומר אותה במשפחה. העובדה שאמהּ הפכה לשכיב-מרע במשך שנים היתה מציאות שאין לשים לב אליה ואין להימנע מלהתייחס אליה.
בדרכה שלה היתה לנה בת נאמנה. היא גדלה בהרגשה שעדיף שלא ישימו לב אליה. היא נקלעה למצב הביש שבניסיון ליצור קשר עם אם מידרדרת, מתפוגגת, ובמלחמה נגד הקשר. היא היתה משוכנעת שאינה יכולה להיראות. אם תיראה, אנשים יירתעו. הם יראו בה את מות אמה. היא היתה האמת של מות אמה, האמת המכוערת, האמת הלא-נראית. היא היתה זו שאין מכירים בה, עדה למה שאסור לראות, מחוץ למערכת של כולם.
אביה אהב אותה אך היה משוקע בעצמו – גדול מהחיים בציבור, מוערך על-ידי חבריו. עם לנה, הוא היה מציף או מרוחק. כשהקרין לעברה את האמוציונליות החמה שלו, היא נטתה להתכווץ. רגשותיו גזלו מרחב כה רחב, ונראה שלה נותר רק מקום צר. היא דחתה את אהבתו כמו גם את ריחוקו. היא אהבה אותו אך חוותה את החום שלו כמשרת-את-עצמו. האהבה נחנקה משנאה. היא הרגישה מופגזת ואז שמוטה, ובתוכה פנימה האשימה אותו בהתפרצויות לא הוגנות של אֶרוס וזעם.
המטפלת שלה ערערה בנבזות את טיפת האמון-העצמי ששרדה. היא נהגה לרמוז שכל מי שמתעניין בלנה רוצה בעצם משהו מאביה. לא ייתכן שמישהו רוצה להיות עמה. האם המטפלת היתה עמה, שלא תמורת תשלום כספי? מהן הטובות שרוצים בוודאי האחרים? בחווייתה, ללבדיוּת של לנה לא היו גבולות. לנה היתה גם ילדה יחידה, ללא אחים שישככו את הלבדיוּת חסרת הגבולות.
בהילחצן תחת עול לבדיות שכזאת, אישיויות עוברות שינוי. לנה חיפשה אצל אלוהים את מה שרצתה מהאם. היא חיפשה אצל אלוהים עולם שהרגישה שננעל בפניה. כישרונה הרוחני החריף. אך היא גם הצמיחה בתוכה אכזריות פנימית. התקפותיה כלפי עצמה היו הרסניות. היא ניסתה לנשום באמצעות רוחניות, אך נוקשות פנימית חנקה אותה.
היא הרגישה שהושמה עליה תווית שלילית בשל התעניינותה הרוחנית. חריגותה המיסטית הובילה לנידויה. אפילו היכולות שלה ציינו את זה שהיא איננה בכיוון הנכון.
אך משהו צמח, מקדח, לייזר, חד, עמוק, עיקש. בה בעת, היתה התכווצות אכזרית, קרה, גדר תיל שחתכה בכל הכיוונים, עין ביקורתית שאִגרפה את הגוף לאגרוף. הטיפול הצמיח ניצנים של תחושת חמלה למצבה החמור, רשות לדאוג לעצמה לנוכח כתבי-אישום פנימיים פוגעניים, תמיכה ברגעים של היפתחות, התרככות.
אולי היא שאבה מהתרחבותו החמה של אביה, אף שזו הפחידה אותה. אולי אהבת רקע עדינה מאמה חלחלה פנימה. אולי היא קדחה דרך אכזריותו של אלוהים עד שהקישה על באר של רחמים. היא השתמשה בטיפול כדי לנווט בין קווים של עצמה, לנגוע בדאגה החומלת ששרדה את הכאב.
יכולתי לראות את גדר התיל נסגרת ומועכת, את העצמי מתהדק לצעקה שלא נצעקה אשר אינה מרפה. נראה שאין קץ להתקשוּת, לכפיתה של ילדה המסרבת לבכות, מסרבת לתת למבוגרים את הסיפוק מכך שיראו את פגיעותה – פגיעה אינסופית, אילמת, מרופדת על-ידי התקווה שבה תומך הטיפול. הטיפול נסך בלנה אומץ לשאוב כוח מזרמים של אהבה, זרמים שהותקפו בחרון על-ידי המקלקל הפנימי. היא לעגה לאהבה בשל הדרכים שבהן האהבה הכזיבה וניצלה אותה. היא חנקה נטיות מולדות לאהבה מפני שלא היה להן לאן להגיע.
לא היה זה אך ורק עניין של היותה לא-אהובה. נכון יותר לומר שאיש לא ידע מה לעשות עם האהבה. האהבה, במידה שהיתה קיימת, היתה מועדת לפגיעה. שאיפות, חיי חברה, חיוניות, אגואיזם, חולי, אפיסת כוחות – דרסו, הזניחו, ניצלו ילדה. הילדה נגרפה הרחק, הוטל בה מום, כוחות שאיש לא הרשה לעצמו לתפוש פיזרו אותה לכל עבר. לנה הפכה למומחית להרגשת כאב. היא ראתה את כוחות הפגיעה. היא הפכה את המקרה הכואב שלה להוויה היחידה שעשויה לשמוע, לאחד והיחיד שעשוי לדעת, האחד והיחיד שעשוי לעשות משהו, הקדוש/ה ברוכ/ה הוא/היא. גם אלוהים היה נתון לסכנת ההתפוררות, אך שרד די זמן כדי למצוא פִּרצה. האל המתפורר של לנה גרף אותה אל תוך הטיפול, וגם זה קרה באיחור ניכר.
לעתים קרובות הטיפול מוכרח להתחיל כשנראה שכמעט מאוחר מדי. כשלנה פנתה אלי לראשונה, היא הביאה כאב, פיזור, דיסאינטגרציה, אימה. החרון והיגון לא פיגרו הרחק מאחור. האֵל שלה נכשל בתפקידו ולא ניתן היה להמשיך לבטוח בו יותר מאשר בכל אחד אחר בחייה. למעשה, אם יש משהו שלמדה על אודות אלוהים, היה זה שהגיהינום המתין לאלה שפנו אליו – וגם לאלה שלא. היא הביאה את כאבה לאלוהים, ונראה כי הוא מרע את המצב.
נכנסנו לאלוהֵי הגיהינום יחד, בלי לחשוב שנגיע לגן עדן. נדמה לי שבאופן ביזארי כלשהו, רמזים ברקע לקיומו של אלוהֵי גן העדן, מאפשרים במידת מה לשאת כאב שכזה. הננו בריות ביזאריות באל ביזארי – לעתים יפהפה בביזאריות שלו, אך לעתים קרובות – אלוהים של ייסורים ביזאריים.
לנה היתה שקועה באלוהים עמוק מכדי שתוכל להיחלץ ממנו. לא היה שום 'חוץ' להיחלץ אליו. כשמרחיקים לכת, חייבים להרחיק עוד. ייתכן שאין סוף לאלוהים, אך יש אזורים שונים של אלוהים. אני יודע שההיגיון המסורתי גורס שאין זה כך: אלוהים חייב להיות הווה בכול, מושלם במידה שווה. אך כשקופצים אל תוך אלוהי החוויה, מוצאים אזורים שפועמים במקצבים שונים של חדווה ואימה. שוחים הנה והנה, מאזור לאזור, נקודות פתאומיות של חום/קור בים, תסיסות מהממות של אושר שמימי ושל אימה. מרגע שנכנסים לאל הזה, אין מקום אחר לפנות אליו. ללא אלוהים כחולייה מקשרת, אי אפשר להגיע לאדם אחר. אם שוהים באזור של אל איום ונורא, הגישה לאחרים מטילת אימה.
האמת המשלימה לעיקרון זה – אין גישה לאלוהים, אלא באמצעות אחרים – היתה פחות נגישה ללנה כאשר התחלנו בטיפול. החיים בזרם שבין אלוהים « עצמי « אחרים, התאפשרו רק על-ידי כך שעברנו יחד חיבורי-אלוהים איומים, מתחברים מחדש שוב ושוב, עד שאלוהים הפך אכזר פחות.
האימה מתפשטת דרך אלוהים והעצמי כאחד. אך לעתים יש כיסי-עצמי טובים יותר, כיסי-אלוהים טובים יותר. מעט אלוהים או עצמי עומדים בייסורי גיהינום לזמן מה. פיסות של הרגשה טובה מתאחדות, נושאות בעול לפי שעה. רגעים כאלה מהדהדים, מחזקים זה את זה, כך שאלוהים והעצמי אינם רק איומים.
במקרה של לנה, סחרחרות של רגשות טובים/רעים רותכו לקשרים של רצון – פיסות רצון נשברו, התקשו, התכווצו; אגרופי רצון קשים וקרים, התפרצויות זעם דחוסות, אגמי רצון קפואים שנעו לשומקום. לרגעים היו זרמי רצון גדולים יותר, רצון זדוני שנמזג עם רצון טוב או התחלף עמו, רסיסים של רגעים אדיבים וחמימים יותר, כשניתנה הזדמנות לאכפתיות. הפשרת האישיות אורכת שנים רבות.
 
קשרים חבולים, עבודת-חלום חבולה
 
ביון (Bion, 1992, עמ' 59) כותב על האפשרות שעבודת-החלום תתמוטט – על התמוטטות היכולת לעבד רגשות. האדם שאומר רק "אני לא יודע" במקום לומר "אני מרגיש כך וכך", עשוי לסבול מהתמוטטות ביכולת לזהות, לשאת ולעבד רגשות. אפשר שעצם היסודות של חיי הרגש, עצם התמיכה בהם, חבול.
אפשר להיות משותק מחרדה. אבל היכולת לעבד חרדה עלולה להיות חבולה. כך למשל, הרצף 'רגש ← דימוי ← מילה' עלול להיות מושבת או מסולף.
ביון (Bion, 1992) מחבר בין התמוטטות זו בעבודת-החלום ל"צורך למנוע את הסינתזה של אני-עליון מבהיל, בעמדה הדיכאונית". נדרש מקום רב למדי לבאר את כוונתו האפשרית של ביון בהערה זו, לכן אברור כאן את מה שאני זקוק לו לדיון הנוכחי. ההגברה או העיוותים שבהם אנקוט להלן משקפים את הסילוף שלי.
1. בהלה. האישיות היתה נתונה לבהלה איומה, כנראה באופן חוזר ונשנה, כנראה בפתאומיות. סביר להניח כי הבּהלה חלחלה לתוך האווירה שהאדם נולד אליה, או שהיוותה ממד או נימה או גרגר משמעותיים לאורך גדילתו. האדם נולד אל תוך עולם מבוהל ומבהיל, עולם שבו שמור תפקיד נכבד לבהלה.
2. האישיות התקרשה סביב הבהלה או קרסה אל תוכה. בנוסף לפעפוע אל תוך האישיות, הבהלה הופכת למעין גרעין. היא מתפשטת לאורך הגוף, דרך ההרגשה של להיות אדם, דרך האופי.
3. מרגע שהתרחשה הקריסה, קשה להשיב את הסדר על כנו. בדרך כלל יש אזורי קריסה, לא קריסה 'מוחלטת'. אך כשעבודת-החלום מתמוטטת, אנו מדברים על משהו מחריד. כמובן, עבודת-החלום מתמוטטת תדיר. אנו מתמוטטים – בדרכים רבות – על בסיס חולף פחות או יותר. התמוטטות היא חלק מחיי היומיום והלילה. עם זאת, יש יותר אזורים שמאופיינים בהתמוטטות, או אזורי התמוטטות, שלעולם אינם נרפאים, ושמבעבעים ומחלחלים בדרכים מחניקות במזיד.
4. בכתביו של ביון, 'רשע מבהיל' יכול להיות אמת רגשית. אנו רדופים על-ידי אמיתות מבהילות מכדי שנחשוב אותן, נסבול אותן ונעבוד עמן. מה קורה כשאנו מגלים שאנו חיים שקר, או מגלים את השקר שאנו חיים? האמת יכולה להרוס את החיים באופן מוחלט. אין לנו יכולת לפגוש באמיתות על עצמנו מבלי שנהרוס את עצמנו. אנו חיים את סף האבולוציה כעת, לומדים לחיות מבוהלים עד מוות מפני בהלות מנוגדות, שעבודת-החלום מכרסמת בהן.
5. בהלה אדרנלית נעשית אינסופית והופכת לאידיאת בהלה פרועה. אידיאה אפלטונית של בהלה מושלת באישיות (בסגנון השטן והדמונים, תת-מערכות של בהלוֹת, בהלות קטנות ובהלות גדולות). למשל, אדם שאף על פי שאביו מעולם לא היכה אותו, מעולם לא התעלל בו פיזית, פוחד מגברים פחד מוות. החרון הלא-פוסק של אביו הטביע בו חותם תמידי של אימה. מה שמפחיד יותר מגברים מציאותיים ומאביו המציאותי הוא האידיאה של האב. האימה מציפה את האידיאה של האב, מפחידה יותר מהגברים שבחייו. האימה הזאת חונקת את האישיות. רגעי סכנה פתאומיים הופכים לאידיאה נצחית, למציאות נצחית, אף שפני הבהלה של כל אדם ואדם הן שונות.
6. מרגע שהאישיות נוצקת אל תוך תבנית של אימה, קשה להמשיך הלאה. מבהיל לנוע מעמדה סכיזואידית-פרנואידית לעמדה דיכאונית, מבהלה אחת לשנייה. מצב של 'בין-לבין' מבהיל אף הוא. האדם תקוע בחרדת איון, אולם הצמיחה מפעילה אימה נוספת. האדם אינו יכול לסכן את האיון שהוא מכיר לטובת האיון שאינו מכיר. אימות לא-ידועות, הנקשרות בתודעה לצמיחה, נגלות באופק. הן נראות איומות מדי. אם תיוודע לו האמת המבהילה, ייקשר האדם או יתמכר למצב של קריסה. האדם התרגל לטעם של עצמו – טעם הריקבון של עצמו, ריקבון הפגר הנפשי שלו.
7. האני-העליון בכתביו של ביון אינו האני-העליון האבהי הפרוידיאני או האני-העליון האימהי הקלייניאני – הוא ממשיך הלאה מהם. הוא מצביע על גידול-יתר של האני-העליון, אני-עליון המוצץ את לשדו של האני. איבר המוסר הופך למשמיד העצמי. חומרת אני-עליון מוגדלת, מזהמת, מספחת, מפוגגת עוד ועוד כל דבר אחר. האני-עליון הורס-האני מבחין בין 'מוסר' לבין חיפוש הטוב באתיקה של היומיום. המוסר שלו הנו קביעה ריקה, מוסרנית, רודנית, בדבר עליונותו וזכויות-היתר שלו (ראו את תיאוריו החותכים של פול [Paul, 1997] את הדחף של האני-העליון לזלול ולאיין את האישיות והחיים).
אני-עליון הורס-עצמי חודר פנימה ושואב כוח מאימה חסרת צורה, מוכללת – אימה שהתקרשה לכדי שנאה. עוצמתה הכבירה של השנאה שואבת מאימה ללא גבול. שנאה ממלאת את תפקיד הטפיל הנטפל לאנרגיות עמוקות יותר. זעם ניזון מאימה.
8.ביון כותב על הצורך למנוע סינתזה של אני-עליון מבהיל בעמדה הדיכאונית. מצד אחד, שנאת המציאות קיימת. האדם מתייצב כנגד הצמיחה. האדם לא מסכים להחליף את עליונות האני-העליון תמורת הדדיות. כוחה של האימה נשפך דרך האני-העליון המבהיל. התקת מרכזיותו של זה נעשתה בלתי-אפשרית. תעוזה פסיכופטית, יחד עם ניפוח מגלומאני השואב כוח מאימה העוברת בזעם, התקשו אל תוך האופי.  
 
העמדה הדיכאונית כוללת אהבה/שנאה של אובייקט 'שלם' בעל היבטים טובים/רעים. היא מניחה את קיומה של אחריות בראשיתית לאימפולסים גורמי-חבלה, תחושה שהאדם יכול לגרום חבלה ולתקנהּ. התיקון עובד לשני הכיוונים. אם האדם יכול לתקן את הזולת, אזי האדם יכול לתקן את העצמי. אכפתיות ותיקון, לא רק אכזריות, מהווים חלק מהחיים. האני-עליון המאיין מתקזז עם התיקון.
האישיות עשויה להיטמע באני-עליון המאיין במידה כזאת, שאינה יכולה לשאת את הסינתזה שלו עם שלם גדול יותר (שבו מצטמצמת שליטתו). הצורך לשמר את הסטטוס קוו, להגן על הבהלה שהתרגלנו אליה, זהה להיטמעות בהעמדת-הפנים של האני-העליון. מטרותיו של האדם מושתקות או מותכות עם כוחות שמהלכים עליו אימים. הצורך להישאר במצב 'לא-נולד', נעשה צו השעה. היכולת לעבד רגשות על-ידי עבודת-חלום קופאת על עומדה. חלום אחר חלום מצטמצמים לאותות חבלה.
אני-עליון הורס-עצמי כמְכל לאימה אינו אלא מְכל מזויף.[8] השנאה/אימה הפועמות דרכו מטשטשות את התקשות העורקים הנפשיים. במקרה של לנה, כיסים שהתקשו או כדורי רצון שנדחסו נוצרו בהתנגדות לרודנות האני-העליון. אם תידחס במידה מספקת, לא תוכל להיאכל ולהיעכל. הידוק-עצמי הוא הישרדות. הרצון כובל את הבהלה. אסטרטגיה זאת פועלת במידת מה אך חוזרת כבומרנג. ההידוק נעשה רודני. האני-העליון מחלחל אל תוך ההידוק. האישיות הופכת ללולאת-חנק – לולאת-חנק עשויה גדר תיל. האדם נחנק בידי עצמו. קשרים של רצון ממלאים את מקומם של קשרים מרפאים.
במקרה של כריס, קשרי הפנטזיה היו פיסות של רצון קרוש. האובססיה לגבי אונס סיפקה דימויים ששימשו קן לקרישי רצון. מרגע שהרצון נטוע בפנטזיה, החיים נעשים מושכים פחות. נטיית החיים להזין את הפנטזיה גוברת על הפנטזיה כמזינת-חיים. בצמיחה, הן מזינות זו את זו. חייו של כריס נלכדו בעיוות של פנטזיה, ששיכן בתוכו שברי רצון. רסיסי רצון, שנכבלו על-ידי פנטזיות אונס, מיסכו קשרים חבולים/גורמי חבלה. שכבות של פנטזיה עטפו קשרים חבולים, קני פנטזיה לפיסות רצון.
במקרה של לורה, קשרים חבולים/גורמי-חבלה עשו את דרכם החוצה ביחסים – ובעיקר בחיי הנישואים שלה. שנים רבות גילֵם בעלה את תפקיד האני-העליון הורס-העצמי, כשרצון רודני, ריק ומצומצם מזין את חייה ומצמצם אותם. ההתנגדות הציבה גבול בפני הטפילוּת. כל אחד מבני הזוג התחייב להילחם באחר, תוך הגבלת הזלילה. הם נרתעו זה מזה די הצורך לשמר את הגבול. היא התחייבה גם להתנגד לנטייה להתפזר (היא נטתה להתפזר בעוד בעלה מתפשט ומספח טריטוריה). היה ללורה חוש שישי שאמר לה שהיא יכולה להתרפא, חרף נישואיה ובעזרתם, בעזרת הטיפול. היא הצליחה להשתמש ביחסים כדי למצוא משאבים לנוכח החבלה.
 
* * *
מה שתומך בחלום תומך באדם. היכולת ליצור חלום, למצות חוויה, לעבד רגשות, לתמוך בעצמי – עבודה מצמיחה כזאת יכולה לסבול מהתנוונות עצומה. קשרים חבולים מחבלים בעיבוד הלא-מודע. העיבוד הלא-מודע מנסה בחלקו לעבוד עם החבלה של עצמו. מעגל כזה יכול להסלים – חבלה נוספת על חבלה. מה שמחבל בחלום מחבל באדם.
הטיפול מציע קשר פוטנציאלי לצמיחת העיבוד הלא-מודע. עבור הנפש, עיבוד לא-מודע הוא מה שאוויר או זרם הדם הם לגוף. הטיפול מאשש את המציאות של העיבוד הלא-מודע ועוזר להתניע אותה או לכוון אותה מחדש. אנו זקוקים ללא-מודע כלשהו לרפא את העצמי, אך מרגע שזה נעשה הורס-עצמי, אנו זקוקים ללא-מודע של אדם אחר על מנת להשיב את הסדר על כנו. הטיפול מספק למטופל מעין לא-מודע מסייע, עד שהלא-מודע שלו מבין את העיקרון.
החמלה המצויה ברקע מפעפעת אל תוך החבלה. אין זה מקרה של לומר או לא לומר. מרגישים נקודה שבה התקווה דועכת, שבה זעקות נעלמות ורגשות מתפוגגים וגואים שוב. האדם מרגיש את עצמו חוזר, כפות מעט פחות, תלוי מעט יותר במעמקים לא-מודעים, רצון במים – 'הרגשה' מסוג אחר, נימה אחרת, רוח מנחה, מלאכים טובים באוויר.