דיוקן עצמי

דיוקן עצמי
בדקה האחרונה הביט בשעונו שלוש פעמים. הכתפיים כאבו והקול בצד השני של הקו המשיך להכביר מילים בזכות האמנים של עפולה. נמלה טיילה לתומה על השטיח ליד כבלי המחשב. קרוב מספיק לכף רגלו כדי שתימחץ תוך שנייה בעקב הנעל השחורה.
 
"כן, כן," הנמיך את קולו ואמר באטיות, "אני בהחלט מעודד אמנות מקומית. לאמנים מהצפון יש הרבה מה להציע לעולם האמנות הישראלי והבין-לאומי. נדבר ברגע שיהיה איך להתקדם. שלום לך."
הוא סגר את הטלפון בתנועה מהירה והעיף שערה דמיונית מהז'קט. בעודו רוכן על תיק העבודות שהונח לפניו, העיף מבט מהיר על כתובתה של האמנית מבנימינה, דליה. כמה פעמים הוא צריך להגיד לרינה לסנן את כל אמני הפריפריה הפאתטיים? איך הדליה הזאת הסתננה אליו?
הוא החליק את אצבעותיו על רקותיו המאפירות ואחז בחזקה בשולחן הזכוכית המעוצב. האצבעות השאירו את חותמן המיוזע על הזכוכית. צריך ניקיון חוזר במגבונים. כל אמן, גם הדגול ביותר, זקוק למישהו שינקה אחריו.
לבסוף החליט לפתוח את התיקייה. נופים, נופים, נופים. בית עם גג רעפים. שקיעות. אלוהים, אין שום דבר אורבני בבנימינה?
בדף האחרון הופיעה רשימת התערוכות המגוחכת: בית אמני בנימינה, האסם בעמק, לובי בנק הפועלים ולובי היכל התרבות של קיבוץ כלשהו.
והנה הצילום שלה. אישה מבוגרת עם צחוק עייף בעיניים וצעיף סגול, הנח ברפיון על צווארה בניסיון להפגין בוהמייניות פרובינציאלית.
 
הוא נאנח וזמזם לרינה. היא נכנסה בגזרתה החדשה, שהושגה לאחר חודשים רבים של מאמץ ב"שומרי משקל", עטופה בשמלה שחורה הולמת, נושאת בידה את האספרסו הנצחית שלו.
"רינה, מה יהיה עם הפריפריאליים האלה?" שאל יעקב בעוד מבטו סוקר בקפידה את כל אחד ממאה ושמונים הסנטימטרים של מזכירתו. היא הניחה את הקפה על השולחן וסטרה על ידו: "יעקב, את המבטים האלה שמור לבחורות שאתה יוצא איתן. אם יש לך מה לומר על תוצאות הדיאטה שלי, תאמר את זה לבעלי, שאגב, מסר לך ד"ש הבוקר."
יעקב גיחך ואמר משהו בעניין התכונות המקצועיות המאפיינות אוצְרים בעלי ניסיון, שמתפקידם להעריך בפרוטרוט אוצָרות אמנותיים. לאחר מכן סגר בחבטה את תיק העבודות ושינה את הטון.
"למה הכנסת את הזקנה הבניימינית הזו לכאן? את יודעת מה אנחנו מחפשים. לא צפונית מהרצליה ולא דרומית מחולון..."
"כן כן," רינה המשיכה באנחה, "לא מבוגרים מעל גיל שלושים וחמש ולא נופים. אבל אם לפתע מזדמנת לידינו אחות של יוסי יקיר, האם נחמיצנה???"
היא הביטה בו בעיניה השחורות עד שלא הייתה לו ברירה אלא לעצום את עיניו.
לא היה צריך להוסיף דבר. מתברר שהאספן הגדול בישראל, המיליונר שמככב קבוע במכירות הפומביות של סותביס וקריסטיס, טומן במאורת השרצים האפלולית שלו אחות בבנימינה. והיא מציירת. והיא חייבת להיות שלו. אסור שתיפול לידיים של אורי, האוצֵר של מוזיאון רמת גן.
"או-קיי, תאמי פגישה לשבוע הבא. את בטוחה במה שאת אומרת? למה שמיליונרית תרצה לגור בבנימינה? נגמרו הדירות במגדלי אקירוב?"
"משהו שקשור בבת שלה שגרה שם. וחוץ מזה, אתה יודע שיוסי יקיר קמצן. למה שיחלק רכוש בימי חייו אם אפשר לאחר מותו?"
רינה ירתה גצים שובבים מבעד לריסיה המעוצבים, והוא חייך וסירק קלות את שפמו. צבעו השחור של השפם היווה ניגוד בולט לצדעיו המאפירים והיה עבורו מקור לגאווה. הוא כבר ימצא איך לארגן לה תערוכת נופים במרתף המוזיאון. אולי בקומה התחתונה של הלנה רובינשטיין. לא מזיק אבל יוקרתי.