כישלון קטן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כישלון קטן
מכר
מאות
עותקים
כישלון קטן
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כישלון קטן

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

גארי שטיינגרט

גארי שטיינגרט נולד ב-1972 למשפחה יהודית מברית המועצות. הוא נולד בעיר לנינגרד. אביו היה מהנדס מצלמות ואמו הייתה מוזיקאית ומורה לפסנתר. יותר מאוחר בחייו, גארי כינה את העיר הולדתו בשמה הציני "סנט לנינגרד" או "סנט לנינבורג". סבתו של גארי עבדה כעיתונאית באחד עיתונים של העיר והיא עודדה אותו להתחיל לכתוב בגיל צעיר מאד, לפי זיכרונותיו בכל פעם שהיה כותב סיפור היא הייתה מפנקת אותו במשהו טעים.
 
בשנת 1979 משפחתו עזבה את ברית המועצות והגרה לארצות הברית. בזכרונותיו גארי מתאר שההתחלה בארצות הברית הייתה קשה מאד, במיוחד מבחינה חברתית. בבית שבו התגררו לא הייתה טלוויזיה והשפה שבה דיברו בבית הייתה רוסית, היא נשארה רוסית גם שנים אחר כך. גארי מתאר שבנעוריו התקשה להתחבר לאנשים בני גילו בגלל מוצאו, השפה שבו דיבר והיחס של האמריקאים ליוצאי ברית המועצות בגלל המצב שבו היו שרויות שתי המדינות (מלחמה קרה).
 
בארצות הברית למד גארי בבית ספר יהודי, לאחר שסיים את לימודיו הוא התקבל למכללת אוברלין שם למד וסיים תואר ראשון בפוליטיקה. בשנה הראשונה שלו בלימודים הוא טייל וחיי בפראג, משם נשארו לו זיכרונות טובים והוא מתאר את השנה ההיא כאחת השנים היותר יפות בחייו. בהיותו בעיר פראג הוא התחיל לכתוב את הספר הראשון שלו "המדריך לרוסי מתחיל" שהוא סאטירה פוליטית. יותר מאוחר גארי סיים תואר בכתיבה יצירתית במכללת הנטר (האוניברסיטה העירונית של ניו-יורק).
 
נכון להיום גארי גר במנהטן בעיר ניו יורק. הוא מרצה לכתיבה באוניברסיטת קולומביה ואוניברסיטת פרינסטון. בשנת 2010 יצא ספרו השלישי "סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד" שהוא סאטירה קומית וביקורתית לעתיד הקרוב של ארצות הברית.

תקציר

הורים יקרים!
ברכות לבביות לכם, אנו שמחים איתכם בשמחת הולדתו של אדם נוסף – אזרח ברית הרפובליקות הסובייטיות וחבר לעתיד בחברה הקומוניסטית ... אנו בטוחים כי תגדלו את בנכם להיות עמֵל בעל מצפון ופטריוט נאמן של מולדתנו הדגולה.


בכישלון קטן שנכתב לאחר שלושה רומנים עטורי שבחים, כותב גארי שטיינגרט בגילוי לב, בשנינות ובחריפות נוקבת על חייו. הוא חולק איתנו את חוויותיו כמהגר לאמריקה, נע הלוך ושוב על פני הזמן והזיכרון בהומור רווי ביטול עצמי, באבחנות מרגשות ובתעוזה ספרותית. התוצאה היא סיפור רב – תהודה על משפחה ושייכות, שיש בו מן האינטימי. הילד הסקרן, הקטנטן והאסמטי, שנולד בלנינגרד של דמדומי ברית המועצות, גדל בתחושה מתמדת של כמיהה לקבלה, לאהבה, לאוכל – תשוקות שילוו אותו עד בגרותו.

את המונח "כישלון קטן" טבעה אמו והצמידה לבנה, אמנם באהבה, אך בעקבות זאת פעל שטיינגרט מתוך מחשבה שייכשל בכל דבר שינסה לעשות. אולם הנער, שהיה חריג כל חייו וחי בשני עולמות הסותרים זה את זה, הצליח ליצור בכוח דמיונו קול ספרותי רב – עוצמה וכנגד כל הסיכויים – מקום בעולם.

פרק ראשון

1
הכנסייה והמסוק

 

המחבר, בפרק של בדידות בחייו, 2001-1995,
מנסה לשים ידיים על אישה.
 
שנה לאחר שסיימתי את לימודי בקולג' עבדתי בדאון־טאון מנהטן, בצלם הכביר של מגדלי התאומים, וכחלק מהפסקת הצהריים היומית וחסרת המעצורים שלי בת ארבע השעות, הייתי עובר על פני שני הענקים האלה, אוכל ושותה תוך שאני עולה בברודוויי, יורד ברחוב פולטון ונכנס לשלוחת חנות הספרים סְטרַנד. בשנת 1996 אנשים עדיין קראו ספרים והעיר פרנסה את סניף החנות האגדית שברובע הפיננסי, ופירוש הדבר היה שבאותה תקופה ציפו מכולם - סוחרי מניות, מזכירות, עסקני ציבור - לקיים מידה מסוימת של חיי רוח.
בשנה שקדמה לה ניסיתי להיות עוזר משפטי במשרד עורכי דין שעסק בזכויות אזרח, אבל זה לא הלך. עוזרוּת משפטית כרוכה בהרבה פרטים, הרבה יותר פרטים מכפי יכולתו של בחור עצבני עם זנב סוס, בעיה קלה של שימוש כפייתי בחומרים משכרים וסיכת עלי קנבוס על עניבת הקרטון שלו. הכי קרוב שאגיע אי־פעם להגשמת חלומם של הורי שאהיה עורך דין. כמו מרבית יהודי ברית המועצות, כמו מרבית המהגרים ממדינות קומוניסטיות, הורי היו שמרנים ביותר ולא העריכו במיוחד את ארבע השנים בקולג' אובֶּרלין שבהן ינקתי מדעי־רוח ושמאלנות, פוליטיקה מרקסיסטית וכתיבת ספרים. בביקורו הראשון באוברלין עמד אבי על ואגינה ענקית שציירו חברי הארגון הלהט"בי של הקמפוס במרכז הגן הריבועי, מתעלם מנחשול מתעצם של לחשושים דרמטיים מוגזמים סביב לו ומפרט באוזני את ההבדלים בין מדפסות לייזר למדפסות דיו, בעיקר את הבדלי המחיר בין מחסניות הדיו. אם איני טועה, הוא חשב שהוא עומד על אפרסק.
סיימתי את הלימודים בהצטיינות יתרה, מה ששיפר את תדמיתי בעיני מאמא ופאפא, אבל כשדיברתי איתם מובן היה כי אני עדיין בגדר אכזבה. מכיוון שהייתי חולה ומנוזל לעתים קרובות כשהייתי ילד (וגם כמבוגר) אבא שלי קרא לי סוֹפְּלָאק, או זב־חוטם. אמא שלי פיתחה הֶלחם מעניין של אנגלית ורוסית, ולגמרי בעצמה המציאה את המונח פֵיילִיֶירצְ'קה, או כישלון קטן. היישר משפתיה הגיע המונח לכתב יד מנופח במיוחד של רומן שהקלדתי בזמני החופשי, רומן שפרק הפתיחה שלו עמד להידחות על ידי החוג הנחשב לכתיבה יוצרת באוניברסיטת איוֹוה, וכך לבשר לי כי הורי אינם היחידים שחושבים שאני כלומניק.
אמא שלי, מרגע שהבינה שהרבה כבר לא יֵצא ממני, הפעילה את קשריה כפי שרק אמא־יהודייה סובייטית יודעת להפעיל, והשיגה לי ג'וב כ"חבר מערכת" במשרד בדאון־טאון מנהטן שסיפק למהגרים שירותי התמקמות מחדש, תפקיד שהיה כרוך אולי בחצי שעת עבודה בשנה, בעיקר בהגהת עלונים המסבירים לרוסים שזה מקרוב באו את פלאי הדיאודורנט, את סכנות האיידס ואת הסיפוק המעודן שיהיה מנת חלקם אם לא ישתכרו לגמרי באיזו מסיבה של אמריקאים.
ובינתיים, עובדי המשרד הרוסים ואני השתכרנו לגמרי באיזו מסיבה של אמריקאים. בסופו של דבר פיטרו את כולנו, אבל לפני שזה קרה כתבתי ושכתבתי נתחים גדולים מהרומן הראשון שלי ולמדתי את התענוג האירי שבזיווג גביעי מרטיני לקורנביף מאודה וסלט כרוב במסבאה השכונתית ששמה הוא, אם זיכרוני אינו מטעֵני, בלארני סטון.* נהגתי לשכב על שולחן המשרד שלי בשתיים לפנות בוקר, מפריח נפיחות כרוב גאות בסגנון אירי כשמחשבותי מעורפלות ברגשות רומנטיים עילאיים. תיבת הדואר בבית הורי, בית חסון בסגנון קולוניאלי בליטל נֵק, קווינס, המשיכה להתפקע משרידי החלום האמריקאי שחלמו עלי, עלונים יפים ללימודי התואר השני, שהולכים ויורדים באיכותם מבית הספר למשפטים בהרווארד לבית הספר למשפטים באוניברסיטת פורדהאם לבית הספר לממשל ע"ש ג'ון פ' קנדי (סוג של בית ספר למשפטים, אבל לא ממש) לחוג לתכנון ערים וסביבה באוניברסיטת קורנל, ולבסוף, העתיד המחריד מכול לכל משפחת מהגרים, התוכנית לתואר שני באמנויות ובכתיבה יצירתית באוניברסיטת איווה.
[* Blarney Stone - אבן בחומת טירת בלארני, אתר תיירות פופלרי סמוך לעיר קורק באירלנד. לפי האגדה, נשיקה לאבן בחומה תעניק למנשק את כישרון הפטפטת the gift of gab (המתרגם).]
"אבל איזה מין מקצוע זה, סופר?" שאלה אמא שלי. "זה מה שאתה רוצה להיות?"
זה מה שאני רוצה להיות.
 
•••
 
בשלוחת חנות הספרים סטרנד מילאתי את תרמילי בדגימות ממדפי הספרים בכריכה רכה וב־50 אחוזי הנחה, כשאני עובר על עותקים שנמכרו אחרי שהיו אצל מבקרים ועיתונאים ומחפש מישהו בדיוק כמוני על גב הספר: הולך־בטל עטור זקן צרפתי, עירוני עד ייאוש, בעל יחס אובססיבי לספרים של אורוול וג'ון דוס פאסוס, מוכן ומזומן לעוד מלחמת אזרחים בספרד אילו יואילו רק הספרדים חמי המזג לפתוח בה. ואם הייתי מוצא כפיל שכזה, הייתי מתפלל שהכתיבה שלו רעה. כי עוגת ההוצאה לאור מוגבלת בגודלה. מובן מאליו שכל המו"לים האמריקאים בעלי הדם הכחול, כל הרַנדוֹם־הָאוּזים למיניהם, יתעלמו מפרוזת המהגרים המתאמצת מדי שלי וירימו טלפון לאיזה טמבל מאוניברסיטת בראון, ששנת הלימודים השלישית שאותה בילה באוקספורד או בסָלָמַנְקָה מעניקה לו בדיוק את הגוון החיוור הדרוש לרומן חניכה שאותו יצליחו לשווק.
אחרי שהעברתי שישה דולרים לסטרנד, הייתי רץ בחזרה למשרד כדי לבלוע בבת אחת את כל מאתיים וארבעים עמודי הרומן בזמן שעמיתי הרוסים במשרד הסמוך צווחים את שירתם המתודלקת בוודקה. חיפשתי שם נואשות דרכי ביטוי מרושלות או קלישאות בנוסח תואר שני בכתיבה שיסמנו את הרומן הזה כנחות מהרומן שעליו דגרתי במחשב המשרד שלי (שם זמני מטופש: "הפירמידות של פראג").
יום אחד, אחרי שחיפשתי לי קטסטרופה עיכולית ואכלתי בוול סטריט שתי מנות קארי, התפרצתי אל מדור האמנות והאדריכלות בסטרנד, כשמשכורתי השנתית באותם ימים, 29 אלף דולר, לא תואמת את תג המחיר הנאה על כרך בהוצאת "ריזולי" ובו צילומי עירום של אֵגון שילֶה. אבל לא האוסטרי המלנכולי הוא שהתחיל לפורר את הגורילה העירונית, המסוממת והאלכוהוליסטית שהפכתי להיות בקצב עקבי. לא ציורי העירום הטֶוְוטוֹני הנאה הם שהובילו לשביל שיחזיר אותי למקום של אי־נחת.
הספר נקרא "סנקט פטרבורג: האדריכלות של הצארים", גוני הבארוק הכחולים של קתדרלת מנזר סמולְני קפצו ממש מן הכריכה. בגלל הדפים המבריקים והעבים במשקל שלושה קילוגרמים, הספר היה - ועודנו - ספר־שולחן־קפה. היתה זו בעיה בפני עצמה.
האישה שבה הייתי מאוהב באותה תקופה, גם היא בוגרת אוברלין ("אהוב את מי שאתה מכיר," זו התורה הפרובינציאלית שלי), העבירה כבר ביקורת על מדפי הספרים שלי, שמכילים חומרים קלילים מדי או זכריים מדי. בכל פעם שעברה בדירת הסטודיו החדשה שלי בברוקלין וסרקה בעיניים חיוורות של בת המערב התיכון את החיילים שגויסו לצבא הספרותי שלי וחיפשה איזו טֵס גלאגר או ג'נט וינטרסון, מצאתי את עצמי משתוקק להיות בעל טעם כשֶלה וכמו כן, כתולדה ישירה, משתוקק שהיא תלחץ את עצם הבריח החדה כתער שלה אל שלי. מתוך ייאוש סידרתי את הספרים שבאו איתי מאוברלין, טקסטים כמו "מסיגי גבול ושורשי המאו־מאו" מאת טביתה קונוגו ליד פנינים נשיות־אתניות שהתגלו לאחרונה כמו "בשר ציד והמבורגר בּוּלי" של לוֹאיס־אן יָמָנָקָה, שאותו תמיד דמיינתי כסיפור המובהק על תהליך התבגרות בהוואיי. (כדאי לי גם לקרוא אותו יום אחד.) אם קניתי את "האדריכלות של הצארים" יהיה עלי להחביאו מפני האישה־ילדה באחד הארונות שלי, מאחורי מסך של מלכודות תיקנים ובקבוקי וודקה "גיאורגי" זולה.
הצטערתי על האכזבה שהסבתי להורי ועל חוסר יכולתי לסיים את "הפירמידות של פראג", אך עיקר צערי נבע מבדידותי. החברה הראשונה שהיתה לי אי־פעם, סטודנטית באוברלין גם היא, נערה לבנה, מושכת ומתולתלת מצפון קרוליינה, ירדה דרומה לחיות עם מתופף נאה בוואן שלו. ארבע שנים יעברו עלי לאחר סיום הקולג' מבלי לנשק נערה. שדיים וישבנים וליטופים והמילים "אני אוהבת אותך, גארי", התקיימו רק כזיכרון מופשט. אם לא אודיע לכם אחרת, אני מאוהב לגמרי בכל מי שסביבי עד סוף הספר הזה.
וחוץ מזה היה גם עניין מחיר "האדריכלות של הצארים" - תשעים וחמישה דולר, ואחרי הנחה, שישים דולר - סכום שיכולתי לקנות בו קצת פחות מארבעים ושלושה נתחי חזה עוף באזור בית הורי. אמא שלי תמיד התנהלה איתי באהבה ובקשיחות בענייני כספים. כשהופיע ערב אחד הכישלון שלה לארוחה, היא נתנה לי חבילת נתחי עוף, בנוסח קייב, כלומר ממולאים בחמאה. הייתי אסיר תודה לה, אבל מאמא אמרה לי שכל נתח שווה "בסביבות דולר וארבעים". ניסיתי לקנות ארבעה־עשר נתחים בשבעה־עשר דולר, אבל היא גבתה ממני עשרים עגול, כולל גליל ניילון נצמד לעטוף בו את העופות. מקץ עשור, כשהפסקתי לשתות כל כך הרבה, הידיעה שהורי לא יעמדו לצדי ושעלי לעבור את החיים בזעם ובבדידות, דחפה אותי לבצע כמויות מחרידות של עבודה.
כרכרתי לי בין דפי "האדריכלות של הצארים" המונומנטלי, ובחנתי את כל אותם נופים ואתרים מוכרים מימי הילדות כשאני חש את הנוסטלגיה ההמונית, אותו פּוֹשְלוֹסְט שנבוקוב תיעב כל כך. הנה הקשת של בניין המטה הכללי עם הפרספקטיבה המעוותת שלה הנפתחת אל צבעי הגלידרייה של כיכר הארמון, צבעי הגלידרייה של ארמון החורף במבט מעמוד הזהב רב ההוד של האדמירליוּת, עמוד הזהב רב ההוד של האדמירליות במבט מהגלידרייה של ארמון החורף וגם האדמירליות במבט מגג משאית בירה, וכן הלאה, בתוך מערבולת תיירותית אינסופית.
מצאתי את עצמי מול עמוד 90.
"ג'ינג'ר אֵייל בגולגולת" - כך מתאר טוני סופרנו לפסיכיאטרית שלו את הסימנים הראשונים של התקף החרדה. יובש ורטיבות בעת ובעונה אחת, אבל בכל המקומות הלא־נכונים, כאילו הפה ובתי השחי מפעילים תוכנית חילופי תרבות. מחליפים לך את הסרט שראית לסרט טיפ־טיפה שונה, כך שהמוח כל הזמן מחשב מסלול מחדש למראה צבעים לא מוכרים וקטעי שיחה מוזרים ומאיימים. למה אנחנו בבנגלה־דש פתאום? אומר המוח. מתי הצטרפנו לטיסה למאדים? למה אנחנו צפים על ענן פלפל שחור לעבר הטווס הצבעוני של אן־בי־סי? הוסיפו לכך את ההנחה שהגוף העצבני והמתעוות שלכם לא ימצא מנוח לעולם, או שאולי ימצא מנוחה נכונה מוקדם מדי, הווה אומר יתעלף וימות, ויש לכם את כל המרכיבים הדרושים להכנת התקף היפר־ונטילציה. זה מה שחוויתי.
וזהו הדבר שהבטתי בו בשעה שהמוח שלי נע סביב מערת הטרשים שנפערה בו: כנסייה. כנסיית צֶ'סְמֶה ברחוב לֶנסובֶט (לנינגרד סובייט) ברובע מוסקובסקי של העיר שכונתה פעם לנינגרד. כך אתאר זאת שמונה שנים מאוחר יותר במאמר במגזין "טראוול + לִיזֶ'ר":
 
הבונבוניירה בצבעי פטל ולבן של כנסיית צ'סמה היא דוגמה מזעזעת לאדריכלות ניאו-גותית ברוסיה, שערכה רב בעיקר בשל מיקומה בין המלון הגרוע ביותר בעולם לבין גוש בניינים סובייטי אפור. העין סובבת סחור-סחור למראה גנדרנותה המסנוורת; זהו אוסף מטורף של צריחים ומגדלים מחטיים שנראים כאילו צופו בסוכר, אדריכלות אכילה לחלוטין. הנה לכם מבנה שהוא יותר תופין מאשר בניין.
 
אבל ב־1996 לא היו בידי האמצעים הדרושים לטוויית פרוזה מתחכמת. טרם עברו עלי שתים־עשרה שנים של מפגשי פסיכואנליזה ארבע פעמים בשבוע שיהפכו אותי ליצור רציונלי ומדושן עונג, המסוגל לכמת, לקטלג ולהתרחק כבדרך אגב מרוב מקורות הכאב, פרט לאחד. התבוננתי בקנה המידה הזעיר של הכנסייה; הצלם מסגר אותה בין שני עצים גבוהים ומול הכניסה המוקטנת שלה היה משטח אספלט מלא חורים. היא נראתה במעורפל כמו ילד שהלבישו אותו יפה מדי לקראת טקס. כמו כישלון קטן, אדום פנים ובעל כרס קטנה. היא נראתה כמו שאני הרגשתי.
התחלתי להשתלט על התקף הבהלה. הנחתי את הספר בידיים מזיעות. חשבתי על הנערה שאהבתי באותה עת, אותה מבקרת לא רחומה במיוחד של מדף הספרים שלי ושל טעמי הספרותי; חשבתי על כך שהיא גבוהה יותר ממני וששיניה אפורות וישרות, תכליתיות כמו כל כולה.
ופתאום לא חשבתי עליה עוד.
הזיכרונות נאספו לטור ארוך. הכנסייה. אבא שלי. איך פאפא נראה כשהיינו צעירים יותר? ראיתי את הגבות העבותות, את גון העור המזרחי כמעט, את ההבעה המוטרדת של מי שהחיים היו רעים אליו באופן קבוע. אבל לא, זה היה אבי בהווה. כשדמיינתי את אבי המוקדם, בתקופה הטרום־מהגרית, תמיד עטפתי את עצמי באהבתו נטולת המעצורים אלי. חשבתי עליו בתור הגבר המסורבל, הילדותי והמבריק הזה, ששמח על שיש לו עוזר קטן ושמו איגור (השם הרוסי הטרום־גארי שלי), ולהתרועע עם האיגוריצ'ק הזה שהוא לא ביקורתי ולא אנטישמי, לוחם זעיר להיאבק איתו שכם־אל־שכם נגד ההשפלות בברית המועצות ואחר כך נגד העלבונות שבמעבר לאמריקה, העקירה הגדולה משורשי השפה וכל מה שמוכר.
והנה הם, אבא המוקדם ואיגוריצ'ק, ובדיוק הלכנו לכנסייה שבספר! ארטיק הפטל העליז של כנסיית צ'סמה, מרחק חמישה גושי בתים מדירתנו בלנינגרד, קישוט בארוק ורוד בין ארבעה־עשר גוונים של בז' מימי סטלין. בתקופה הסובייטית היא לא היתה כנסייה, אלא מוזיאון ימי המוקדש, אם זיכרוני אינו מטעני (והלוואי שאינו מטעני), לקרב צ'סמה המהולל בשנת 1770, שבמהלכו הרוסים האורתודוקסים באמת הראו מה־זה לטורקים הבני זונות. באותם הימים היה חללו של האתר הקדוש (כיום זו שוב כנסייה במשרה מלאה) דחוס כולו עינוגים לילד הקטן - דגמי ספינות מלחמה אביריות מהמאה ה־18.
 
•••
 
הרשו נא לי להישאר בנושא פאפא המוקדם והטורקים למשך כמה עמודים נוספים, ולהציג אוצר מילים חדש שיעזור לי להשלים את המשימה. דאצ'ה פירושה ברוסית בית בכפר, ובאופן שהגו אותה הורי יכולה היתה באותה מידה להיות "אהבת האל ורוב חסדו". כשסדקה חמימות הקיץ סוף־סוף את אחיזתם של החורף הלנינגרדי חסר החיים והאביב חסר הברק, הם גררו אותי לסדרה אינסופית של דאצ'ות בברית המועצות לשעבר. כפר שורץ פטריות בקרבת דַאוּגַבְפִּילְס שבלטביה; סֶסְטְרוֹרֵצְק היפהפייה ומחופת העץ על מפרץ פינלנד; ילטה הידועה לשמצה בחצי האי קרים (שם חתמו סטלין, צ'רצ'יל ורוזוולט על עסקת נדל"ן כלשהי); סוּחוּמי, אתר נופש הרוס לחופי הים השחור באזור בדלני של גיאורגיה. לימדו אותי להשתטח אפיים ארצה מול השמש, מעניקת החיים, מגדלת הבננות, ולהודות לה על כל קרן אכזרית ושורפת. שם החיבה שנתנה לי אמא שלי בילדות? כישלון קטן? לא! סולניצ'קו. שֶמֶש קטנה!
תצלומים מאותה תקופה מראים קבוצת נשים עייפות בבגדי ים וילד דמוי מרסל פרוסט ב"ספּידו" מתוצרת ברית ורשה (זה אני), בוהים לעבר עתיד על־זמני בעוד הים השחור מדגדג מעדנות את כפות רגליהם. הנופש הסובייטי היה עסק נוקשה ומייגע. בקְרים היינו מתעוררים השכם בבוקר כדי להצטרף לתור ליוגורט, דובדבנים ושאר מוצרי מזון. בכל מקום היו קולונלים בקג"ב ובכירי המפלגה שעשו חיים במגוריהם הנוצצים בעוד אנחנו עמדנו טרוטי עיניים תחת שמש אומללה כדי לשים יד על כיכר לחם. באותה שנה היתה לי חיית מחמד, תרנגול מכני עם קפיץ בעל צבעים עליזים, שהשווצתי בו בפני כל העומדים בתור. "קוראים לו פיוטר פטרוביץ תרנגולוביץ'," הכרזתי ביהירות לא אופיינית. "כפי שאתם רואים הוא צולע, כי הוא נפצע במלחמה הפטריוטית הגדולה." אמי, שפחדה שאנטישמים עומדים בתור לדובדבנים (גם הם צריכים לאכול, כידוע), היתה לוחשת לי לשתוק, או שלא אקבל ממתק שוקולד כיפה אדומה לקינוח.
עם קינוח או בלעדיו, פיוטר פטרוביץ תרנגולוביץ', העוף הנכה, סיבך אותי בצרות בלי הרף. הוא היווה תזכורת תמידית לחיים בלנינגרד שאותם ביליתי בחנק אטי, במחלת אסתמה חורפית, מה שהותיר לי זמן רב לקרוא רומנים מלחמתיים ולחלום איך אני ופיוטר מחסלים גרמנים בסטלינגרד. התרנגול היה, פשוט מאוד, החבר הטוב ביותר והיחיד שהיה לי בקרים, ואיש לא יוכל להפריד בינינו. כשבעל הבית החביב והזקן של הדאצ'ה שבה התארחנו הרים את פיוטר, ליטף את רגלו הצולעת והפטיר, "מעניין אם נוכל לתקן את הבחור," חטפתי את התרנגול מידיו וצרחתי, "עלוקה שכמותך, חתיכת נבל, גנב!" נזרקנו מיד מהמקום ונאלצנו לגור במין בקתה תת־קרקעית, שם ילד אוקראיני חלשלוש בן שלוש ניסה גם הוא לשחק בתרנגול והתוצאות היו דומות. משום כך, המילים היחידות שאני יודע באוקראינית הן: טִי חְלוֹפֶּץ מֵנֶה בְּיֵיש! (ילד אתה מרביץ לי!) גם בבקתה התת־קרקעית לא החזקנו מעמד הרבה זמן.
אני מניח שהייתי ילד לחוץ ומתוח באותו קיץ, נרגש ומבולבל מהנוף הדרומי שטוף השמש שלפני וממראה גופים בריאים וחזקים מזה שלי, המקפצים סביבי וסביב התרנגול השבור שלי במלוא זיו תפארתם הסלאבי. מבלי שידעתי, גם אמא שלי היתה שרויה בעיצומו של משבר ותהתה אם להישאר עם אמה החולה ברוסיה או להותירה מאחור לנצח ולהגר לאמריקה. ההחלטה התקבלה בעבורה בקפטריה שמנונית בחצי האי קרים. בזמן שאכלו מרק עגבניות, אישה סיבירית חסונה סיפרה לאמא שלי על מכות עד אובדן ההכרה שחטף בנה בן השמונה־עשרה אחרי גיוסו לצבא האדום, מכות שעלו לו באחת מכליותיו. האישה שלפה תמונה של בנה. הוא נראה כבן כִלאיים של איל קורא גבוה עם שור ענקי לא פחות. אמא שלי העיפה מבט אחד בענק המובס ואז בבנה הזעיר בעל הנשימה השורקנית, ועד מהרה היינו במטוס בדרך לקווינס. תרנגולוביץ', על צליעתו העצובה ונוצותיו האדומות היפות, רק הוא לבדו נפל קורבן לצבא הסובייטי.
אבל מי שבאמת התגעגעתי אליו באותו הקיץ, הסיבה להתפרצויותי האלימות בתגובה לכל מופע של אוקראיניוּת, היה חברי הטוב ביותר. אבא שלי. הזיכרונות האחרים הם רק גלויות שנותרו מתפאורת ענק שהתאיידה מזמן עם כל שאר ברית המועצות. האם משהו מכל זה באמת קרה? לפעמים אני שואל את עצמי. האם הקומראד הצעיר איגור שטיינגרט באמת התנשם והתנשף על פני קו החוף של הים השחור, או שהיה זה בעל מום דמיוני אחר?
קיץ 1978. חייתי אז רק למען התור הארוך לתא הטלפון המסומן במילה לנינגרד (תא טלפון נפרד לערים השונות) ולשמוע את קולו של אבי מתפצפץ במעורפל מול כל בעיה טכנולוגית שחוות המדינה, מניסוי גרעיני כושל במדבר הקזחי ועד תיש חולני מגהק בביילורוסיה השכנה. הכישלונות חיברו בין כולנו באותם ימים. ברית המועצות כולה התפוגגה והלכה לה. אבא שלי סיפר לי סיפורים בטלפון, ועד היום אני חושב כי חוש השמיעה הוא הפעיל ביותר מבין חמשת חושי משום שהתאמצתי כל כך לשמוע אותו במהלך חופשותי בים השחור.
השיחות עברו מן העולם, אבל אחד המכתבים שרד. הוא כתוב בכתב ידו המגושם והילדותי של אבי, כתב יד אופייני למהנדס סובייטי ממין זכר. המכתב הזה שרד מפני שאנשים רבים כל כך רצו בכך. אנחנו לא אנשים סנטימנטליים, אני מקווה, אבל באופן מסתורי כלשהו אנחנו יודעים בדיוק כמה לשמור, כמה מסמכים מקומטים יוכלו להיכנס בבוא העת לתוך ארון במנהטן.
אני ילד בן חמש בבקתת נופש תת־קרקעית, ואני מחזיק בידי את המכתב הקדוש והמשורבט, האותיות הקיריליות צפופות ומלאות מילים מחוקות, ובעודי קורא אני אומר את המילים בקול, ובאומרי אותן בקול אני אובד באקסטזה של קשר וקִרבה.
 
יום טוב, בן קטן ויקר.
מה שלומך? מה אתה עושה? האם אתה מתכוון לטפס על הר "הדוב" וכמה כפפות מצאת בים?
האם למדת כבר לשחות, ואם כן, האם תשחה עד טורקיה?
 
פאוזה שלי. אין לי מושג מהן אותן כפפות ים ורק זיכרון מעורפל לגבי הר "הדוב" (האוורסט זה לא היה). אני רוצה להתמקד במשפט האחרון, על השחייה לטורקיה. טורקיה נמצאת, כמובן, בצד השני של הים השחור, אבל אנחנו בברית המועצות, ומן הסתם לא יכולים לנסוע לשם, לא בספינת קיטור וגם לא בשחייה בסגנון פרפר. האם זו חתרנות מצד אבי? ואולי התייחסות למשאלתו הגדולה, שאמי תיענה להפצרותיו ותניח לכולנו להגר למערב? או, בתת־מודע, קישור לכנסיית צ'סמה שהוזכרה לעיל כ"יותר תופין מבניין", אנדרטה לניצחון רוסיה על הטורקים?
 
בן קטן, יש רק עוד כמה ימים עד שניפגש שוב, אל תרגיש בודד, תתנהג יפה, תקשיב לאמך ולדודה טניה.
נשיקות, פאפא.
 
אל תרגיש בודד? אבל איך אוכל לא להרגיש בודד בלעדיו? והאם בעצם הוא אומר שגם הוא בודד? כמובן! וכמו כדי להמתיק את הגלולה, ממש מתחת לטקסט העיקרי של המכתב, אני מוצא את הדבר האהוב עלי בעולם, טוב יותר ממרציפן בשוקולד שעתיד להלהיב אותי עד טירוף כשנחזור ללנינגרד. זהו סיפור הרפתקאות מאויר מאת אבא שלי! מותחן במסורת איאן פלמינג, אבל עם כמה נגיעות אישיות כדי להופכו מושך לילד קטן ומוזר. וככה זה מתחיל:
 
יום אחד הגיעה אל גוּרזוּף [עיר הנופש שבה אני משזף כעת את לחיי וזרועותי] צוללת טורקית ושמה ארזוּם.
 
אבא שלי צייר צוללת עם פריסקופ מתקרבת אל הר בעל צורה פאלית בחצי האי קרים, מכוסה עצים, או שמשיות, קשה לדעת. האיור גס וגולמי, אך כאלה גם החיים במולדתנו.
 
שני אנשי קומנדו מצוידים בבלוני חמצן יצאו מהספינה ושחו לחוף.
 
באיורו של אבי הפולשים נראו יותר כמו דגי חדקן מהלכים, אך מצד שני, הטורקים לא ידועים במיוחד בגמישותם.
 
מבלי ששומרי הגבול שלנו יבחינו בכך הם פנו לכיוון ההר והיער.
 
הטורקים - או שמא אינם טורקים, אולי הם מרגלים אמריקאים שרק משתמשים בטורקיה כשטח היערכות (אלוהים אדירים, אני עוד לא בן שבע וכבר כל כך הרבה אויבים!) - אכן מטפסים על החוף המכוסה בשמשיות. הערה אחת: "שומרי הגבול שלנו". פליטת קולמוס מצד אבי. הוא הקדיש את שלושים השנים הקודמות של חייו לשנאת ברית המועצות, באותה מידה שיקדיש את שלושים השנים הבאות לאהבת אמריקה. אבל עדיין לא עזבנו. ואני, מעריץ מיליטנטי של הצבא האדום, של עניבות פיונירים אדומות, של כמעט כל דבר אדום כדם, לא רשאי עדיין לדעת מה שאבי יודע כבר, דהיינו, שכל אשר יקר ללבי הוא שקר וכזב.
הוא כותב:
 
בבוקר גילו שומרי הגבול הסובייטים עקבות טריים בחוף בית המרפא "פושקין" והתקשרו למפקדת משמר הגבול, שזימנה את כלבת הגישוש שלהם. עד מהרה היא מצאה את שני בלוני החמצן מתחת לסלעים. היה ברור - אויב. "לחפש!" הורו שומרי הגבול לכלבה, והיא רצה מיד לעבר מחנה הפיונירים הבינלאומי.
 
הו, מה הייתי מוכן לתת בשביל כלבה מהסוג החמוד והפרוותי אשר עטו של אבא משלח עכשיו נגד אותם טורקים אמריקאים כבדי משקל. אבל לאמא שלי קשה מספיק לנהל אותי, שלא לדבר על חיית מחמד.
 
המשך יבוא - בבית.
 
המשך יבוא? בבית? כמה אכזרי. איך אדע אם כלבת משמר הגבול האמיצה ומפעיליה האנושיים החמושים בכבדות יגלו את האויב ויעשו לאויב מה שהייתי רוצה שיעשו לו? דהיינו, מוות אטי ואכזרי, סוג המוות היחיד שאנחנו מרגישים איתו בנוח כאן בברית המועצות. מוות לגרמנים, מוות לפשיסטים, מוות לקפיטליסטים, מוות לאויבי העם! איך רותח הדם בעורקי גם בגילי הצעיר עד גיחוך, איך פושט בי זעם אין אונים. ואם תריצו את הסרט קדימה אל ספת הבתולים בדירת הסטודיו שורצת המקקים בברוקלין, אל המשרד לשירותי הגירה במנהטן, לסניף חנות הספרים סטרנד, בסביבות 1996, האמינו לי, כל כולי מלא עדיין בזעם נתעב, טרום־טיפול אנליטי ונטול אוברלין. ילד שקט ומהורהר מבחוץ, פטפטני ומצחיק, אבל גרדו את הציפוי הרוסי ותמצאו תריסר טטארים, תנו בידי קילשון ואסתער על אויב המתחבא בערימות החציר בכפר, אבריח אותו החוצה כמו כלב בורדר קולי, אקרע אותם לגזרים בשיני. העליבו את תרנגול המחמד המכני שלי, אנא מכם! וכך היה: זעם, התלהבות, אלימות ואהבה. "בן קטן, רק עוד כמה ימים עד שנשוב וניפגש," כותב אבא שלי, והמילים הללו נכונות ועצובות יותר מכל המילים האחרות בחיי. למה עוד כמה ימים? למה לא עכשיו? אבא שלי. העיר שלי. לנינגרד שלי. כנסיית צ'סמה. הספירה לאחור כבר החלה. כל רגע, כל מטר של מרחק בינינו, הוא בלתי־נסבל.
 
•••
 
השנה היא 1999. שלוש שנים אחרי התקף הבהלה שלי בסניף של סטרנד. חזרתי לסנקט פטרבורג שלי, ששמה הקודם לנינגרד, ולפניו פטרוגרד, לראשונה זה עשרים שנה. אני בן עשרים ושבע. בעוד כשמונה חודשים אחתום על חוזה להוצאת ספר שכבר לא קוראים לו "הפירמידות של פראג".
אבל אני לא יודע זאת עדיין. אני עוד פועל בהתאם לתפיסה שאני צפוי להיכשל בכל דבר שאגע בו. בשנת 1999 אני מועסק ככותב בקשות מלגה במפעל צדקה בלואר־איסט־סייד, ולאישה שאיתה אני שוכב יש חבר שלא שוכב איתה. חזרתי אל סנקט פטרבורג כדי להינשא על גלי זרם זיכרונות עזים ונבּוּקוביים, זיכרונות מארץ שאינה קיימת עוד, נואש לגלות אם עדיין קיימים במֶטרו אותם ריחות מנחמים של גומי, חשמל ובני אדם שלא התקלחו, שאותם אני זוכר היטב. חזרתי הביתה בשלהי ימי "המזרח הפרוע" של עידן בוריס ילצין, כשהתקפי השתייה לשוכרה של הנשיא מתחרים על הכותרות בעמודים הראשיים מול מעשי אלימות עירונית ראוותנית. אני חוזר אל מה שהוא עכשיו, על פי מראיה ומזגה, מדינת עולם שלישי בנפילה חופשית מתמשכת, וכל זיכרון ילדות - והיו דברים גרועים, גרועים הרבה יותר, מילדות סובייטית - מזוהם במציאות החדשה. באקורדיון המחבר בין שני חלקיו של האוטובוס הכפול מנמל התעופה יש חור בגודל ילד. אני יודע מה גודלו, כי ילד קטן כמעט נופל דרכו כשהאוטובוס עוצר פתאום. פחות משעה לאחר שנחתתי כבר מצאתי מטאפורה לביקור כולו.
ביום הרביעי לביקורי אני לומד כי בוויזת היציאה שלי - זרים ברוסיה נדרשים להחזיק הן אישור כניסה והן אישור יציאה מהארץ - חסרה חותמת. כמעט שליש מביקור המולדת שלי מוקדש לאישור הזה. אני מוצא את עצמי סגור בבניין קופסתי בסגנון עידן סטלין במרכז מוסקובסקיה פְּלוֹשָד, כיכר מוסקבה, באותה שכונה שבה גרתי בילדותי. אני ממתין לאישה ממשרד מפוקפק כלשהו להנפקת ויזות כדי שאוכל לשחד פקיד מלון באֶלף רובל (כשלושים וחמישה דולר באותם ימים) והוויזה שלי תזכה באישור המיוחל. אני ממתין לה בלובי המוזנח והמלוכלך של מלון מיר, "המלון הגרוע ביותר בעולם", כך אקרא לו בכתבה שלי ב"טראוול + ליז'ר" כעבור שנים אחדות. מלון מיר, כדאי שאוסיף, הוא ממש בהמשך הרחוב, אחרי כנסיית צ'סמה.
ובלי כל אזהרה אני לא מצליח לנשום.
העולם חונק אותי, המדינה הזאת חונקת אותי, המעיל שלי, בעל צווארון הפרווה, לוחץ עלי בכוונה להרוג. במקום ה"ג'ינג'ר אייל בגולגולת" של טוני סופרנו אני נתון להתפוצצות של רום וסודה בכל אשר אפנה. על רגלי הרום־וסודה שלי אני מדדה אל סניף מקדונלד'ס חדש בכיכר הסמוכה שאותה מעטר עדיין פסלו של לנין, הכיכר שבה נהגנו, אבי ואני, לשחק במחבואים מתחת לרגליו של לנין. בתוך סניף המקדונלד'ס אני מנסה למצוא מחסה בבשריות המוכרת, המערב־תיכונית, של המקום. אני אמריקאי - ולכן בלתי־מנוצח - אנא עזור לי להיות בלתי־מנוצח ברגע זה! עצור את התקף הבהלה, רונלד מקדונלד. השב לי את עשתונותי. אבל המציאות ממשיכה להתרחק כשאני מניח את ראשי על משטח קריר של שולחן מזון מהיר, סביבי ילדי עולם שלישי חלושים בכובעי מסיבות חוגגים איזו נקודת מפנה קטנה בחייהם של סאשה או מאשה.
כשכתבתי על האירוע ב"ניו יורקר" בשנת 2003, העליתי השערה: "הבהלה שתקפה אותי היתה נצר לפחדם של הורי לפני עשרים שנה: הפחד מפני סירוב להגר, הפחד להפוך למה שנקרא אז סירובניק (תואר שהשליך אותך לסוג של גיהינום של אבטלה בהוראת המדינה). משהו בי האמין שלא יתירו לי לעזוב את רוסיה. שהדבר הזה - כיכר בטון אינסופית רוחשת אנשים אומללים ותוקפניים במעילי עור נוראיים - יהיה שארית חיי".
אבל היום אני יודע שזה לא היה העניין. זה לא היה בגלל חותמת הוויזה, השוחד, מעמד הסירובניק, שום דבר מאלה.
כי בעוד העולם מסתחרר סביבי שם בסניף מקדונלד'ס, ישנו דבר אחד שאני מנסה לא לחשוב עליו, וזו כנסיית צ'סמה הסמוכה. "צריחים ומגדלים מחטיים שנראים כאילו צופו בסוכר". אני מנסה לא להיות שוב בן חמש. אבל למה לא? תראו אותי ואת פאפא! שיגרנו משהו בין צריחי הכנסייה הללו. כן, אני זוכר עכשיו. זה מסוק צעצוע עם חוט, חולף בזמזום בין הצריחים. אלה שעכשיו הוא נתקע! המסוק תקוע בין הצריחים, אבל אנחנו עדיין מאושרים משום שאנחנו טובים יותר מכל זה, טובים יותר מהמדינה הסובבת אותנו! אין ספק שזה היום המאושר בחיי.
אבל למה אני בפאניקה? האם זאת טבליית תרופת ההרגעה הנעלמת תחת השיניים הצחורות כביכול, העומדות לרשותי ככל אמריקאי?
מה קרה בכנסיית צ'סמה לפני עשרים ושתיים שנה?
אני לא רוצה לחזור לשם. הו, לא, ממש לא. מה שלא יקרה, אסור לי לחשוב על זה. כמה שאני רוצה להיות בבית בניו יורק עכשיו. כמה אני רוצה לשבת ליד השולחן הרעוע שקניתי במכירת חיסול, לנעוץ את שיני האמריקאיות בנתח עוף נוסח קייב של אמא בדולר וארבעים סנט, ולהרגיש את החמימות החמאתית מתפשטת בתוך הפה הקטן והמטופש שלי.
בובת המָטְרִיוֹשְׁקָה של הזיכרון מתפרקת לחלקיה, כל אחד ואחד מהם מוביל למקום קטן יותר ויותר, בעוד אני גדל והולך.
אבא.
מסוק.
כנסייה.
אמא.
פיוטר פטרויוביץ' תרנגולוביץ'.
טורקים על החוף.
שקרים סובייטיים.
אהבה באובּרלין.
"הפירמידות של פראג".
צ'סמה.
הספר.
ושוב אני עומד בסניף סטרנד ברחוב פולטון, מחזיק את הספר "סנקט פטרבורג: האדריכלות של הצארים" וגוני הבארוק הכחולים של קתדרלת מנזר סמולני ממש קופצים מן הכריכה. אני פותח את הספר, בפעם הראשונה, בעמוד 90. אני מדפדף לדף הזה. אני מדפדף לדף הזה שוב. הדף העבה מידפדף בידי. מה קרה בכנסיית צ'סמה לפני עשרים ושתיים שנה?
 
•••
 
לא. עזבו. נשאיר אותי בינתיים במנהטן, מדפדף לעמוד הזה בסטרנד, תמים ונאיבי בחולצת התשע־עד־חמש שלי, זנב הסוס המעצבן של תלמיד מדעי הרוח מאחורי, חלומות הסוֹפר שלי לפני, ואהבתי וזעמי בוערים עדיין באש ארגמנית כתמיד. כפי שכתב אבי בסיפור ההרפתקאות שלו:
המשך יבוא - בבית.

גארי שטיינגרט

גארי שטיינגרט נולד ב-1972 למשפחה יהודית מברית המועצות. הוא נולד בעיר לנינגרד. אביו היה מהנדס מצלמות ואמו הייתה מוזיקאית ומורה לפסנתר. יותר מאוחר בחייו, גארי כינה את העיר הולדתו בשמה הציני "סנט לנינגרד" או "סנט לנינבורג". סבתו של גארי עבדה כעיתונאית באחד עיתונים של העיר והיא עודדה אותו להתחיל לכתוב בגיל צעיר מאד, לפי זיכרונותיו בכל פעם שהיה כותב סיפור היא הייתה מפנקת אותו במשהו טעים.
 
בשנת 1979 משפחתו עזבה את ברית המועצות והגרה לארצות הברית. בזכרונותיו גארי מתאר שההתחלה בארצות הברית הייתה קשה מאד, במיוחד מבחינה חברתית. בבית שבו התגררו לא הייתה טלוויזיה והשפה שבה דיברו בבית הייתה רוסית, היא נשארה רוסית גם שנים אחר כך. גארי מתאר שבנעוריו התקשה להתחבר לאנשים בני גילו בגלל מוצאו, השפה שבו דיבר והיחס של האמריקאים ליוצאי ברית המועצות בגלל המצב שבו היו שרויות שתי המדינות (מלחמה קרה).
 
בארצות הברית למד גארי בבית ספר יהודי, לאחר שסיים את לימודיו הוא התקבל למכללת אוברלין שם למד וסיים תואר ראשון בפוליטיקה. בשנה הראשונה שלו בלימודים הוא טייל וחיי בפראג, משם נשארו לו זיכרונות טובים והוא מתאר את השנה ההיא כאחת השנים היותר יפות בחייו. בהיותו בעיר פראג הוא התחיל לכתוב את הספר הראשון שלו "המדריך לרוסי מתחיל" שהוא סאטירה פוליטית. יותר מאוחר גארי סיים תואר בכתיבה יצירתית במכללת הנטר (האוניברסיטה העירונית של ניו-יורק).
 
נכון להיום גארי גר במנהטן בעיר ניו יורק. הוא מרצה לכתיבה באוניברסיטת קולומביה ואוניברסיטת פרינסטון. בשנת 2010 יצא ספרו השלישי "סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד" שהוא סאטירה קומית וביקורתית לעתיד הקרוב של ארצות הברית.

סקירות וביקורות

הבית היהודי 'כישלון קטן‭ ,'‬ ספר הזיכרונות של גארי שטיינגרט, סובל מחוסר מיקוד ומהומור וודי אלני מאומץ הספר הזה עשה לי כאב ראש. ועכשיו אני צריך גם לשבור את הראש ולהבין למה. חלק מהעניין קשור לז'אנר שבו הוא כתוב: הממואר. וכבר אריסטו הבין איזה בלגן יכול להיווצר מכתיבה אוטוביוגרפית כזו, "שהרי רבים לאין ספור הדברים הקורים לאדם אחד מבלי שיתלכדו לאחדות אחת‭,"‬ כמו שכתב ‭ .'פואטיקה'ב‬ "לפיכך נראה שכשלו כל המשוררים אשר יצרו יצירות כמו 'עלילות ‭ הרק,'לס‬ 'עלילות תסאוס' וכיוצא באלה, בסברם שהרקלס היה אדם אחד ועל כן גם מארג הסיפור העוסק בו הוא אחיד. הומרוס, לעומתם, כשם שהצטיין בשאר, נראה שראה היטב גם דבר זה‭...‬ הוא לא כלל ב'אודיסיאה' את כל מה שעבר על אודיסיאוס, אלא אירגן את ה'אודיסיאה' סביב פעולה אחת‭."‬

כדאי לחקוק בזיכרון את המילים האלה לפני שכותבים ממואר, ולא משנה אם אינו על חיי הרקלס אלא על חיי גארי שטיינגרט. העובדה שנולדת בברה"מ בשנות ‭ 70-ה‬ להורים יהודים חרדתיים, ובגיל שבע עברת לארה"ב ולמדת בבית ספר יהודי מעופש ופגשת בו טיפוסים כאלה או אחרים, ואחר כך למדת בתיכון למחוננים במנהטן המאוכלס בבני מהגרים, ואז עברת לקולג' ושתית הרבה אלכוהול והייתה לך חברה דרומית ופגשת מנטור שסייע לך בלבטי הכתיבה והמליץ לך על טיפול פסיכואנליטי, ואיכשהו התפייסת עם הוריך וגם הפכת לסופר ניו-יורקי מוערך שמאחוריו שלושה רומנים מצליחים - כל זה, כשהוא נשפך על דף המחשב, לא הופך את הטקסט שלך למשהו אחיד, קוהרנטי, מוכן לקריאה.

כותבי הממוארים המיומנים נמלטים מהבעיה הזו באמצעות שתי אסטרטגיות. או שהממואר מתמקד באירוע אחד מובחן בזמן, או שאירועי החיים שקרו למחבר מתחברים תחת תזה אחת מאחדת. את הפתרון השני נקט, למשל, ברנר ביצירת הנעורים המופתית '‭,'בחורף‬ שבה מתלכדים כל פרטי החיים תחת הצל השחור של הראייה הדיכאונית. "עוּ בדוֹ ת ימי חיי עוברות לפניי‭,"‬ הוא כותב, "ברובן הן פרטים שונים קטנים ופעוטים, סותרים ומתנגדים זה לזה, אך הצד השווה שביניהם - שהם מוכיחים, כי איני גיבור‭."‬ גם שטיינגרט מנסה ליצור לכידות באמצעות קונספט מאגד - הקונספט של "הגירה‭,"‬ או "הולדתו של הסופר המהגר‭,"‬ שהניע גם את הרומנים שלו - אבל במקרה הזה התזה לא מצליחה להשתלט על שלל הפרטים.

לכך יש להוסיף את הנטייה לדברנות יתר, אצבע קלה מדי על הדק המילים. באחד הקטעים בספר, כשגארי הנער - עדיין אוהד של הרפובליקנים כמו הוריו המהגרים השמרנים - מגיע נרגש למסיבה ערב עלייתו של ג'ורג' בוש האב לשלטון ‭ ,1988-ב‬ הוא מפנטז על פגישה עם נערה רפובליקנית "מבית לבן ונקי‭."‬ והנה, הפנטזיה מתגשמת ויותר מכך, כששתי בחורות, לא אחת, ניגשות אליו. ‭ הי'"‬‭,'‬ אומרת אחת היפהפיות. אני, מקסים ונעים הליכות, כלל לא חושד: '‭.'הי‬ 'טוב, אז אני אשתה רום וקולה, טיפ טיפה קרח וליים. מנדי, אמרת בלי קרח, נכון? היא תשתה דיאט קולה, ליים, בלי ‭ .'קרח‬ חשבו אותי בטעות למלצר‭."‬ ארבע המילים האחרונות מיותרות, כמובן.

בכלל, שטיינגרט סוחט את השטיק הוודי אלני, של יהודי לוזר מצחיקן, פוזה משומשת שבאה לידי ביטוי כבר בתיאור שהעניק לממואר את שמו: "אבא שלי קרא לי סוֹ פּ לאק, או זב-חוטם. אמא שלי פיתחה הלחם מעניין של אנגלית ורוסית, ולגמרי בעצמה המציאה את המו - נח פייליירצ'קה, או כישלון קטן. היישר משפתיה הגיע המונח לכתב יד מנופח במיוחד של רומן שהקלדתי בזמני החופשי, רומן שפרק הפתיחה שלו עמד להידחות על ידי החוג הנחשב לכתיבה יוצרת באוניברסיטת איווה, וכך לבשר לי כי הוריי אינם היחידים שחושבים שאני כלומניק‭."‬

הציטוט הזה ממחיש גם בעיה נוספת בספר - חוסר יציבות מבחינת זמנים. אנחנו מביטים אחורה אל העבר, אל גארי הילד, ואז נזרקים אל העתיד, לא על מנת להישאר שם, אלא רק לצורך הערה קצרה על כתב יד מאוחר של המספר. בהיעדר נקודה יציבה בזמן שממנה הסיפור מסופר, התחושה של הקורא היא כאוס כמעט מוחלט.

הטקסט הזה, שאינו נעדר פוטנציאל מעניין - למשל, בתיאור בית הספר היהודי הגרוטסקי בניו-יורק, שבו ישראלים ויהודים לומדים יחד סילבוס אידיאולוגי עבש - הוא בסופו של דבר מעין תמונה קופצת, תזזיתית. המרחב והזמן המתוארים לא מספיק ברורים, חוליותיו של הטקסט אינן מחושלות זו לזו, יש בו אסוציאציות פרטיות לא מבוארות, ניסוחים אידיוסינקרטיים והומור מאולץ. הוא עתיר פרטים לא חיוניים וחסר מיקוד. בקיצור, גם לסופר יהודי מותר לעשות סלקציה.

עוד 3 ספרים של גארי שטיינגרט:
המדריך לרוסי המתחיל ‭ 2002 <‬
אבסורדיסטן ‭ 2006 <‬
סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד‭ 2010 < ‬

בתמונה: גארי שטיינגרט, צילום: ‭ Brigitte Lacombe ‬
אריק גלסנר 7 לילות 01/05/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

הבית היהודי 'כישלון קטן‭ ,'‬ ספר הזיכרונות של גארי שטיינגרט, סובל מחוסר מיקוד ומהומור וודי אלני מאומץ הספר הזה עשה לי כאב ראש. ועכשיו אני צריך גם לשבור את הראש ולהבין למה. חלק מהעניין קשור לז'אנר שבו הוא כתוב: הממואר. וכבר אריסטו הבין איזה בלגן יכול להיווצר מכתיבה אוטוביוגרפית כזו, "שהרי רבים לאין ספור הדברים הקורים לאדם אחד מבלי שיתלכדו לאחדות אחת‭,"‬ כמו שכתב ‭ .'פואטיקה'ב‬ "לפיכך נראה שכשלו כל המשוררים אשר יצרו יצירות כמו 'עלילות ‭ הרק,'לס‬ 'עלילות תסאוס' וכיוצא באלה, בסברם שהרקלס היה אדם אחד ועל כן גם מארג הסיפור העוסק בו הוא אחיד. הומרוס, לעומתם, כשם שהצטיין בשאר, נראה שראה היטב גם דבר זה‭...‬ הוא לא כלל ב'אודיסיאה' את כל מה שעבר על אודיסיאוס, אלא אירגן את ה'אודיסיאה' סביב פעולה אחת‭."‬

כדאי לחקוק בזיכרון את המילים האלה לפני שכותבים ממואר, ולא משנה אם אינו על חיי הרקלס אלא על חיי גארי שטיינגרט. העובדה שנולדת בברה"מ בשנות ‭ 70-ה‬ להורים יהודים חרדתיים, ובגיל שבע עברת לארה"ב ולמדת בבית ספר יהודי מעופש ופגשת בו טיפוסים כאלה או אחרים, ואחר כך למדת בתיכון למחוננים במנהטן המאוכלס בבני מהגרים, ואז עברת לקולג' ושתית הרבה אלכוהול והייתה לך חברה דרומית ופגשת מנטור שסייע לך בלבטי הכתיבה והמליץ לך על טיפול פסיכואנליטי, ואיכשהו התפייסת עם הוריך וגם הפכת לסופר ניו-יורקי מוערך שמאחוריו שלושה רומנים מצליחים - כל זה, כשהוא נשפך על דף המחשב, לא הופך את הטקסט שלך למשהו אחיד, קוהרנטי, מוכן לקריאה.

כותבי הממוארים המיומנים נמלטים מהבעיה הזו באמצעות שתי אסטרטגיות. או שהממואר מתמקד באירוע אחד מובחן בזמן, או שאירועי החיים שקרו למחבר מתחברים תחת תזה אחת מאחדת. את הפתרון השני נקט, למשל, ברנר ביצירת הנעורים המופתית '‭,'בחורף‬ שבה מתלכדים כל פרטי החיים תחת הצל השחור של הראייה הדיכאונית. "עוּ בדוֹ ת ימי חיי עוברות לפניי‭,"‬ הוא כותב, "ברובן הן פרטים שונים קטנים ופעוטים, סותרים ומתנגדים זה לזה, אך הצד השווה שביניהם - שהם מוכיחים, כי איני גיבור‭."‬ גם שטיינגרט מנסה ליצור לכידות באמצעות קונספט מאגד - הקונספט של "הגירה‭,"‬ או "הולדתו של הסופר המהגר‭,"‬ שהניע גם את הרומנים שלו - אבל במקרה הזה התזה לא מצליחה להשתלט על שלל הפרטים.

לכך יש להוסיף את הנטייה לדברנות יתר, אצבע קלה מדי על הדק המילים. באחד הקטעים בספר, כשגארי הנער - עדיין אוהד של הרפובליקנים כמו הוריו המהגרים השמרנים - מגיע נרגש למסיבה ערב עלייתו של ג'ורג' בוש האב לשלטון ‭ ,1988-ב‬ הוא מפנטז על פגישה עם נערה רפובליקנית "מבית לבן ונקי‭."‬ והנה, הפנטזיה מתגשמת ויותר מכך, כששתי בחורות, לא אחת, ניגשות אליו. ‭ הי'"‬‭,'‬ אומרת אחת היפהפיות. אני, מקסים ונעים הליכות, כלל לא חושד: '‭.'הי‬ 'טוב, אז אני אשתה רום וקולה, טיפ טיפה קרח וליים. מנדי, אמרת בלי קרח, נכון? היא תשתה דיאט קולה, ליים, בלי ‭ .'קרח‬ חשבו אותי בטעות למלצר‭."‬ ארבע המילים האחרונות מיותרות, כמובן.

בכלל, שטיינגרט סוחט את השטיק הוודי אלני, של יהודי לוזר מצחיקן, פוזה משומשת שבאה לידי ביטוי כבר בתיאור שהעניק לממואר את שמו: "אבא שלי קרא לי סוֹ פּ לאק, או זב-חוטם. אמא שלי פיתחה הלחם מעניין של אנגלית ורוסית, ולגמרי בעצמה המציאה את המו - נח פייליירצ'קה, או כישלון קטן. היישר משפתיה הגיע המונח לכתב יד מנופח במיוחד של רומן שהקלדתי בזמני החופשי, רומן שפרק הפתיחה שלו עמד להידחות על ידי החוג הנחשב לכתיבה יוצרת באוניברסיטת איווה, וכך לבשר לי כי הוריי אינם היחידים שחושבים שאני כלומניק‭."‬

הציטוט הזה ממחיש גם בעיה נוספת בספר - חוסר יציבות מבחינת זמנים. אנחנו מביטים אחורה אל העבר, אל גארי הילד, ואז נזרקים אל העתיד, לא על מנת להישאר שם, אלא רק לצורך הערה קצרה על כתב יד מאוחר של המספר. בהיעדר נקודה יציבה בזמן שממנה הסיפור מסופר, התחושה של הקורא היא כאוס כמעט מוחלט.

הטקסט הזה, שאינו נעדר פוטנציאל מעניין - למשל, בתיאור בית הספר היהודי הגרוטסקי בניו-יורק, שבו ישראלים ויהודים לומדים יחד סילבוס אידיאולוגי עבש - הוא בסופו של דבר מעין תמונה קופצת, תזזיתית. המרחב והזמן המתוארים לא מספיק ברורים, חוליותיו של הטקסט אינן מחושלות זו לזו, יש בו אסוציאציות פרטיות לא מבוארות, ניסוחים אידיוסינקרטיים והומור מאולץ. הוא עתיר פרטים לא חיוניים וחסר מיקוד. בקיצור, גם לסופר יהודי מותר לעשות סלקציה.

עוד 3 ספרים של גארי שטיינגרט:
המדריך לרוסי המתחיל ‭ 2002 <‬
אבסורדיסטן ‭ 2006 <‬
סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד‭ 2010 < ‬

בתמונה: גארי שטיינגרט, צילום: ‭ Brigitte Lacombe ‬
אריק גלסנר 7 לילות 01/05/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
כישלון קטן גארי שטיינגרט

1
הכנסייה והמסוק

 

המחבר, בפרק של בדידות בחייו, 2001-1995,
מנסה לשים ידיים על אישה.
 
שנה לאחר שסיימתי את לימודי בקולג' עבדתי בדאון־טאון מנהטן, בצלם הכביר של מגדלי התאומים, וכחלק מהפסקת הצהריים היומית וחסרת המעצורים שלי בת ארבע השעות, הייתי עובר על פני שני הענקים האלה, אוכל ושותה תוך שאני עולה בברודוויי, יורד ברחוב פולטון ונכנס לשלוחת חנות הספרים סְטרַנד. בשנת 1996 אנשים עדיין קראו ספרים והעיר פרנסה את סניף החנות האגדית שברובע הפיננסי, ופירוש הדבר היה שבאותה תקופה ציפו מכולם - סוחרי מניות, מזכירות, עסקני ציבור - לקיים מידה מסוימת של חיי רוח.
בשנה שקדמה לה ניסיתי להיות עוזר משפטי במשרד עורכי דין שעסק בזכויות אזרח, אבל זה לא הלך. עוזרוּת משפטית כרוכה בהרבה פרטים, הרבה יותר פרטים מכפי יכולתו של בחור עצבני עם זנב סוס, בעיה קלה של שימוש כפייתי בחומרים משכרים וסיכת עלי קנבוס על עניבת הקרטון שלו. הכי קרוב שאגיע אי־פעם להגשמת חלומם של הורי שאהיה עורך דין. כמו מרבית יהודי ברית המועצות, כמו מרבית המהגרים ממדינות קומוניסטיות, הורי היו שמרנים ביותר ולא העריכו במיוחד את ארבע השנים בקולג' אובֶּרלין שבהן ינקתי מדעי־רוח ושמאלנות, פוליטיקה מרקסיסטית וכתיבת ספרים. בביקורו הראשון באוברלין עמד אבי על ואגינה ענקית שציירו חברי הארגון הלהט"בי של הקמפוס במרכז הגן הריבועי, מתעלם מנחשול מתעצם של לחשושים דרמטיים מוגזמים סביב לו ומפרט באוזני את ההבדלים בין מדפסות לייזר למדפסות דיו, בעיקר את הבדלי המחיר בין מחסניות הדיו. אם איני טועה, הוא חשב שהוא עומד על אפרסק.
סיימתי את הלימודים בהצטיינות יתרה, מה ששיפר את תדמיתי בעיני מאמא ופאפא, אבל כשדיברתי איתם מובן היה כי אני עדיין בגדר אכזבה. מכיוון שהייתי חולה ומנוזל לעתים קרובות כשהייתי ילד (וגם כמבוגר) אבא שלי קרא לי סוֹפְּלָאק, או זב־חוטם. אמא שלי פיתחה הֶלחם מעניין של אנגלית ורוסית, ולגמרי בעצמה המציאה את המונח פֵיילִיֶירצְ'קה, או כישלון קטן. היישר משפתיה הגיע המונח לכתב יד מנופח במיוחד של רומן שהקלדתי בזמני החופשי, רומן שפרק הפתיחה שלו עמד להידחות על ידי החוג הנחשב לכתיבה יוצרת באוניברסיטת איוֹוה, וכך לבשר לי כי הורי אינם היחידים שחושבים שאני כלומניק.
אמא שלי, מרגע שהבינה שהרבה כבר לא יֵצא ממני, הפעילה את קשריה כפי שרק אמא־יהודייה סובייטית יודעת להפעיל, והשיגה לי ג'וב כ"חבר מערכת" במשרד בדאון־טאון מנהטן שסיפק למהגרים שירותי התמקמות מחדש, תפקיד שהיה כרוך אולי בחצי שעת עבודה בשנה, בעיקר בהגהת עלונים המסבירים לרוסים שזה מקרוב באו את פלאי הדיאודורנט, את סכנות האיידס ואת הסיפוק המעודן שיהיה מנת חלקם אם לא ישתכרו לגמרי באיזו מסיבה של אמריקאים.
ובינתיים, עובדי המשרד הרוסים ואני השתכרנו לגמרי באיזו מסיבה של אמריקאים. בסופו של דבר פיטרו את כולנו, אבל לפני שזה קרה כתבתי ושכתבתי נתחים גדולים מהרומן הראשון שלי ולמדתי את התענוג האירי שבזיווג גביעי מרטיני לקורנביף מאודה וסלט כרוב במסבאה השכונתית ששמה הוא, אם זיכרוני אינו מטעֵני, בלארני סטון.* נהגתי לשכב על שולחן המשרד שלי בשתיים לפנות בוקר, מפריח נפיחות כרוב גאות בסגנון אירי כשמחשבותי מעורפלות ברגשות רומנטיים עילאיים. תיבת הדואר בבית הורי, בית חסון בסגנון קולוניאלי בליטל נֵק, קווינס, המשיכה להתפקע משרידי החלום האמריקאי שחלמו עלי, עלונים יפים ללימודי התואר השני, שהולכים ויורדים באיכותם מבית הספר למשפטים בהרווארד לבית הספר למשפטים באוניברסיטת פורדהאם לבית הספר לממשל ע"ש ג'ון פ' קנדי (סוג של בית ספר למשפטים, אבל לא ממש) לחוג לתכנון ערים וסביבה באוניברסיטת קורנל, ולבסוף, העתיד המחריד מכול לכל משפחת מהגרים, התוכנית לתואר שני באמנויות ובכתיבה יצירתית באוניברסיטת איווה.
[* Blarney Stone - אבן בחומת טירת בלארני, אתר תיירות פופלרי סמוך לעיר קורק באירלנד. לפי האגדה, נשיקה לאבן בחומה תעניק למנשק את כישרון הפטפטת the gift of gab (המתרגם).]
"אבל איזה מין מקצוע זה, סופר?" שאלה אמא שלי. "זה מה שאתה רוצה להיות?"
זה מה שאני רוצה להיות.
 
•••
 
בשלוחת חנות הספרים סטרנד מילאתי את תרמילי בדגימות ממדפי הספרים בכריכה רכה וב־50 אחוזי הנחה, כשאני עובר על עותקים שנמכרו אחרי שהיו אצל מבקרים ועיתונאים ומחפש מישהו בדיוק כמוני על גב הספר: הולך־בטל עטור זקן צרפתי, עירוני עד ייאוש, בעל יחס אובססיבי לספרים של אורוול וג'ון דוס פאסוס, מוכן ומזומן לעוד מלחמת אזרחים בספרד אילו יואילו רק הספרדים חמי המזג לפתוח בה. ואם הייתי מוצא כפיל שכזה, הייתי מתפלל שהכתיבה שלו רעה. כי עוגת ההוצאה לאור מוגבלת בגודלה. מובן מאליו שכל המו"לים האמריקאים בעלי הדם הכחול, כל הרַנדוֹם־הָאוּזים למיניהם, יתעלמו מפרוזת המהגרים המתאמצת מדי שלי וירימו טלפון לאיזה טמבל מאוניברסיטת בראון, ששנת הלימודים השלישית שאותה בילה באוקספורד או בסָלָמַנְקָה מעניקה לו בדיוק את הגוון החיוור הדרוש לרומן חניכה שאותו יצליחו לשווק.
אחרי שהעברתי שישה דולרים לסטרנד, הייתי רץ בחזרה למשרד כדי לבלוע בבת אחת את כל מאתיים וארבעים עמודי הרומן בזמן שעמיתי הרוסים במשרד הסמוך צווחים את שירתם המתודלקת בוודקה. חיפשתי שם נואשות דרכי ביטוי מרושלות או קלישאות בנוסח תואר שני בכתיבה שיסמנו את הרומן הזה כנחות מהרומן שעליו דגרתי במחשב המשרד שלי (שם זמני מטופש: "הפירמידות של פראג").
יום אחד, אחרי שחיפשתי לי קטסטרופה עיכולית ואכלתי בוול סטריט שתי מנות קארי, התפרצתי אל מדור האמנות והאדריכלות בסטרנד, כשמשכורתי השנתית באותם ימים, 29 אלף דולר, לא תואמת את תג המחיר הנאה על כרך בהוצאת "ריזולי" ובו צילומי עירום של אֵגון שילֶה. אבל לא האוסטרי המלנכולי הוא שהתחיל לפורר את הגורילה העירונית, המסוממת והאלכוהוליסטית שהפכתי להיות בקצב עקבי. לא ציורי העירום הטֶוְוטוֹני הנאה הם שהובילו לשביל שיחזיר אותי למקום של אי־נחת.
הספר נקרא "סנקט פטרבורג: האדריכלות של הצארים", גוני הבארוק הכחולים של קתדרלת מנזר סמולְני קפצו ממש מן הכריכה. בגלל הדפים המבריקים והעבים במשקל שלושה קילוגרמים, הספר היה - ועודנו - ספר־שולחן־קפה. היתה זו בעיה בפני עצמה.
האישה שבה הייתי מאוהב באותה תקופה, גם היא בוגרת אוברלין ("אהוב את מי שאתה מכיר," זו התורה הפרובינציאלית שלי), העבירה כבר ביקורת על מדפי הספרים שלי, שמכילים חומרים קלילים מדי או זכריים מדי. בכל פעם שעברה בדירת הסטודיו החדשה שלי בברוקלין וסרקה בעיניים חיוורות של בת המערב התיכון את החיילים שגויסו לצבא הספרותי שלי וחיפשה איזו טֵס גלאגר או ג'נט וינטרסון, מצאתי את עצמי משתוקק להיות בעל טעם כשֶלה וכמו כן, כתולדה ישירה, משתוקק שהיא תלחץ את עצם הבריח החדה כתער שלה אל שלי. מתוך ייאוש סידרתי את הספרים שבאו איתי מאוברלין, טקסטים כמו "מסיגי גבול ושורשי המאו־מאו" מאת טביתה קונוגו ליד פנינים נשיות־אתניות שהתגלו לאחרונה כמו "בשר ציד והמבורגר בּוּלי" של לוֹאיס־אן יָמָנָקָה, שאותו תמיד דמיינתי כסיפור המובהק על תהליך התבגרות בהוואיי. (כדאי לי גם לקרוא אותו יום אחד.) אם קניתי את "האדריכלות של הצארים" יהיה עלי להחביאו מפני האישה־ילדה באחד הארונות שלי, מאחורי מסך של מלכודות תיקנים ובקבוקי וודקה "גיאורגי" זולה.
הצטערתי על האכזבה שהסבתי להורי ועל חוסר יכולתי לסיים את "הפירמידות של פראג", אך עיקר צערי נבע מבדידותי. החברה הראשונה שהיתה לי אי־פעם, סטודנטית באוברלין גם היא, נערה לבנה, מושכת ומתולתלת מצפון קרוליינה, ירדה דרומה לחיות עם מתופף נאה בוואן שלו. ארבע שנים יעברו עלי לאחר סיום הקולג' מבלי לנשק נערה. שדיים וישבנים וליטופים והמילים "אני אוהבת אותך, גארי", התקיימו רק כזיכרון מופשט. אם לא אודיע לכם אחרת, אני מאוהב לגמרי בכל מי שסביבי עד סוף הספר הזה.
וחוץ מזה היה גם עניין מחיר "האדריכלות של הצארים" - תשעים וחמישה דולר, ואחרי הנחה, שישים דולר - סכום שיכולתי לקנות בו קצת פחות מארבעים ושלושה נתחי חזה עוף באזור בית הורי. אמא שלי תמיד התנהלה איתי באהבה ובקשיחות בענייני כספים. כשהופיע ערב אחד הכישלון שלה לארוחה, היא נתנה לי חבילת נתחי עוף, בנוסח קייב, כלומר ממולאים בחמאה. הייתי אסיר תודה לה, אבל מאמא אמרה לי שכל נתח שווה "בסביבות דולר וארבעים". ניסיתי לקנות ארבעה־עשר נתחים בשבעה־עשר דולר, אבל היא גבתה ממני עשרים עגול, כולל גליל ניילון נצמד לעטוף בו את העופות. מקץ עשור, כשהפסקתי לשתות כל כך הרבה, הידיעה שהורי לא יעמדו לצדי ושעלי לעבור את החיים בזעם ובבדידות, דחפה אותי לבצע כמויות מחרידות של עבודה.
כרכרתי לי בין דפי "האדריכלות של הצארים" המונומנטלי, ובחנתי את כל אותם נופים ואתרים מוכרים מימי הילדות כשאני חש את הנוסטלגיה ההמונית, אותו פּוֹשְלוֹסְט שנבוקוב תיעב כל כך. הנה הקשת של בניין המטה הכללי עם הפרספקטיבה המעוותת שלה הנפתחת אל צבעי הגלידרייה של כיכר הארמון, צבעי הגלידרייה של ארמון החורף במבט מעמוד הזהב רב ההוד של האדמירליוּת, עמוד הזהב רב ההוד של האדמירליות במבט מהגלידרייה של ארמון החורף וגם האדמירליות במבט מגג משאית בירה, וכן הלאה, בתוך מערבולת תיירותית אינסופית.
מצאתי את עצמי מול עמוד 90.
"ג'ינג'ר אֵייל בגולגולת" - כך מתאר טוני סופרנו לפסיכיאטרית שלו את הסימנים הראשונים של התקף החרדה. יובש ורטיבות בעת ובעונה אחת, אבל בכל המקומות הלא־נכונים, כאילו הפה ובתי השחי מפעילים תוכנית חילופי תרבות. מחליפים לך את הסרט שראית לסרט טיפ־טיפה שונה, כך שהמוח כל הזמן מחשב מסלול מחדש למראה צבעים לא מוכרים וקטעי שיחה מוזרים ומאיימים. למה אנחנו בבנגלה־דש פתאום? אומר המוח. מתי הצטרפנו לטיסה למאדים? למה אנחנו צפים על ענן פלפל שחור לעבר הטווס הצבעוני של אן־בי־סי? הוסיפו לכך את ההנחה שהגוף העצבני והמתעוות שלכם לא ימצא מנוח לעולם, או שאולי ימצא מנוחה נכונה מוקדם מדי, הווה אומר יתעלף וימות, ויש לכם את כל המרכיבים הדרושים להכנת התקף היפר־ונטילציה. זה מה שחוויתי.
וזהו הדבר שהבטתי בו בשעה שהמוח שלי נע סביב מערת הטרשים שנפערה בו: כנסייה. כנסיית צֶ'סְמֶה ברחוב לֶנסובֶט (לנינגרד סובייט) ברובע מוסקובסקי של העיר שכונתה פעם לנינגרד. כך אתאר זאת שמונה שנים מאוחר יותר במאמר במגזין "טראוול + לִיזֶ'ר":
 
הבונבוניירה בצבעי פטל ולבן של כנסיית צ'סמה היא דוגמה מזעזעת לאדריכלות ניאו-גותית ברוסיה, שערכה רב בעיקר בשל מיקומה בין המלון הגרוע ביותר בעולם לבין גוש בניינים סובייטי אפור. העין סובבת סחור-סחור למראה גנדרנותה המסנוורת; זהו אוסף מטורף של צריחים ומגדלים מחטיים שנראים כאילו צופו בסוכר, אדריכלות אכילה לחלוטין. הנה לכם מבנה שהוא יותר תופין מאשר בניין.
 
אבל ב־1996 לא היו בידי האמצעים הדרושים לטוויית פרוזה מתחכמת. טרם עברו עלי שתים־עשרה שנים של מפגשי פסיכואנליזה ארבע פעמים בשבוע שיהפכו אותי ליצור רציונלי ומדושן עונג, המסוגל לכמת, לקטלג ולהתרחק כבדרך אגב מרוב מקורות הכאב, פרט לאחד. התבוננתי בקנה המידה הזעיר של הכנסייה; הצלם מסגר אותה בין שני עצים גבוהים ומול הכניסה המוקטנת שלה היה משטח אספלט מלא חורים. היא נראתה במעורפל כמו ילד שהלבישו אותו יפה מדי לקראת טקס. כמו כישלון קטן, אדום פנים ובעל כרס קטנה. היא נראתה כמו שאני הרגשתי.
התחלתי להשתלט על התקף הבהלה. הנחתי את הספר בידיים מזיעות. חשבתי על הנערה שאהבתי באותה עת, אותה מבקרת לא רחומה במיוחד של מדף הספרים שלי ושל טעמי הספרותי; חשבתי על כך שהיא גבוהה יותר ממני וששיניה אפורות וישרות, תכליתיות כמו כל כולה.
ופתאום לא חשבתי עליה עוד.
הזיכרונות נאספו לטור ארוך. הכנסייה. אבא שלי. איך פאפא נראה כשהיינו צעירים יותר? ראיתי את הגבות העבותות, את גון העור המזרחי כמעט, את ההבעה המוטרדת של מי שהחיים היו רעים אליו באופן קבוע. אבל לא, זה היה אבי בהווה. כשדמיינתי את אבי המוקדם, בתקופה הטרום־מהגרית, תמיד עטפתי את עצמי באהבתו נטולת המעצורים אלי. חשבתי עליו בתור הגבר המסורבל, הילדותי והמבריק הזה, ששמח על שיש לו עוזר קטן ושמו איגור (השם הרוסי הטרום־גארי שלי), ולהתרועע עם האיגוריצ'ק הזה שהוא לא ביקורתי ולא אנטישמי, לוחם זעיר להיאבק איתו שכם־אל־שכם נגד ההשפלות בברית המועצות ואחר כך נגד העלבונות שבמעבר לאמריקה, העקירה הגדולה משורשי השפה וכל מה שמוכר.
והנה הם, אבא המוקדם ואיגוריצ'ק, ובדיוק הלכנו לכנסייה שבספר! ארטיק הפטל העליז של כנסיית צ'סמה, מרחק חמישה גושי בתים מדירתנו בלנינגרד, קישוט בארוק ורוד בין ארבעה־עשר גוונים של בז' מימי סטלין. בתקופה הסובייטית היא לא היתה כנסייה, אלא מוזיאון ימי המוקדש, אם זיכרוני אינו מטעני (והלוואי שאינו מטעני), לקרב צ'סמה המהולל בשנת 1770, שבמהלכו הרוסים האורתודוקסים באמת הראו מה־זה לטורקים הבני זונות. באותם הימים היה חללו של האתר הקדוש (כיום זו שוב כנסייה במשרה מלאה) דחוס כולו עינוגים לילד הקטן - דגמי ספינות מלחמה אביריות מהמאה ה־18.
 
•••
 
הרשו נא לי להישאר בנושא פאפא המוקדם והטורקים למשך כמה עמודים נוספים, ולהציג אוצר מילים חדש שיעזור לי להשלים את המשימה. דאצ'ה פירושה ברוסית בית בכפר, ובאופן שהגו אותה הורי יכולה היתה באותה מידה להיות "אהבת האל ורוב חסדו". כשסדקה חמימות הקיץ סוף־סוף את אחיזתם של החורף הלנינגרדי חסר החיים והאביב חסר הברק, הם גררו אותי לסדרה אינסופית של דאצ'ות בברית המועצות לשעבר. כפר שורץ פטריות בקרבת דַאוּגַבְפִּילְס שבלטביה; סֶסְטְרוֹרֵצְק היפהפייה ומחופת העץ על מפרץ פינלנד; ילטה הידועה לשמצה בחצי האי קרים (שם חתמו סטלין, צ'רצ'יל ורוזוולט על עסקת נדל"ן כלשהי); סוּחוּמי, אתר נופש הרוס לחופי הים השחור באזור בדלני של גיאורגיה. לימדו אותי להשתטח אפיים ארצה מול השמש, מעניקת החיים, מגדלת הבננות, ולהודות לה על כל קרן אכזרית ושורפת. שם החיבה שנתנה לי אמא שלי בילדות? כישלון קטן? לא! סולניצ'קו. שֶמֶש קטנה!
תצלומים מאותה תקופה מראים קבוצת נשים עייפות בבגדי ים וילד דמוי מרסל פרוסט ב"ספּידו" מתוצרת ברית ורשה (זה אני), בוהים לעבר עתיד על־זמני בעוד הים השחור מדגדג מעדנות את כפות רגליהם. הנופש הסובייטי היה עסק נוקשה ומייגע. בקְרים היינו מתעוררים השכם בבוקר כדי להצטרף לתור ליוגורט, דובדבנים ושאר מוצרי מזון. בכל מקום היו קולונלים בקג"ב ובכירי המפלגה שעשו חיים במגוריהם הנוצצים בעוד אנחנו עמדנו טרוטי עיניים תחת שמש אומללה כדי לשים יד על כיכר לחם. באותה שנה היתה לי חיית מחמד, תרנגול מכני עם קפיץ בעל צבעים עליזים, שהשווצתי בו בפני כל העומדים בתור. "קוראים לו פיוטר פטרוביץ תרנגולוביץ'," הכרזתי ביהירות לא אופיינית. "כפי שאתם רואים הוא צולע, כי הוא נפצע במלחמה הפטריוטית הגדולה." אמי, שפחדה שאנטישמים עומדים בתור לדובדבנים (גם הם צריכים לאכול, כידוע), היתה לוחשת לי לשתוק, או שלא אקבל ממתק שוקולד כיפה אדומה לקינוח.
עם קינוח או בלעדיו, פיוטר פטרוביץ תרנגולוביץ', העוף הנכה, סיבך אותי בצרות בלי הרף. הוא היווה תזכורת תמידית לחיים בלנינגרד שאותם ביליתי בחנק אטי, במחלת אסתמה חורפית, מה שהותיר לי זמן רב לקרוא רומנים מלחמתיים ולחלום איך אני ופיוטר מחסלים גרמנים בסטלינגרד. התרנגול היה, פשוט מאוד, החבר הטוב ביותר והיחיד שהיה לי בקרים, ואיש לא יוכל להפריד בינינו. כשבעל הבית החביב והזקן של הדאצ'ה שבה התארחנו הרים את פיוטר, ליטף את רגלו הצולעת והפטיר, "מעניין אם נוכל לתקן את הבחור," חטפתי את התרנגול מידיו וצרחתי, "עלוקה שכמותך, חתיכת נבל, גנב!" נזרקנו מיד מהמקום ונאלצנו לגור במין בקתה תת־קרקעית, שם ילד אוקראיני חלשלוש בן שלוש ניסה גם הוא לשחק בתרנגול והתוצאות היו דומות. משום כך, המילים היחידות שאני יודע באוקראינית הן: טִי חְלוֹפֶּץ מֵנֶה בְּיֵיש! (ילד אתה מרביץ לי!) גם בבקתה התת־קרקעית לא החזקנו מעמד הרבה זמן.
אני מניח שהייתי ילד לחוץ ומתוח באותו קיץ, נרגש ומבולבל מהנוף הדרומי שטוף השמש שלפני וממראה גופים בריאים וחזקים מזה שלי, המקפצים סביבי וסביב התרנגול השבור שלי במלוא זיו תפארתם הסלאבי. מבלי שידעתי, גם אמא שלי היתה שרויה בעיצומו של משבר ותהתה אם להישאר עם אמה החולה ברוסיה או להותירה מאחור לנצח ולהגר לאמריקה. ההחלטה התקבלה בעבורה בקפטריה שמנונית בחצי האי קרים. בזמן שאכלו מרק עגבניות, אישה סיבירית חסונה סיפרה לאמא שלי על מכות עד אובדן ההכרה שחטף בנה בן השמונה־עשרה אחרי גיוסו לצבא האדום, מכות שעלו לו באחת מכליותיו. האישה שלפה תמונה של בנה. הוא נראה כבן כִלאיים של איל קורא גבוה עם שור ענקי לא פחות. אמא שלי העיפה מבט אחד בענק המובס ואז בבנה הזעיר בעל הנשימה השורקנית, ועד מהרה היינו במטוס בדרך לקווינס. תרנגולוביץ', על צליעתו העצובה ונוצותיו האדומות היפות, רק הוא לבדו נפל קורבן לצבא הסובייטי.
אבל מי שבאמת התגעגעתי אליו באותו הקיץ, הסיבה להתפרצויותי האלימות בתגובה לכל מופע של אוקראיניוּת, היה חברי הטוב ביותר. אבא שלי. הזיכרונות האחרים הם רק גלויות שנותרו מתפאורת ענק שהתאיידה מזמן עם כל שאר ברית המועצות. האם משהו מכל זה באמת קרה? לפעמים אני שואל את עצמי. האם הקומראד הצעיר איגור שטיינגרט באמת התנשם והתנשף על פני קו החוף של הים השחור, או שהיה זה בעל מום דמיוני אחר?
קיץ 1978. חייתי אז רק למען התור הארוך לתא הטלפון המסומן במילה לנינגרד (תא טלפון נפרד לערים השונות) ולשמוע את קולו של אבי מתפצפץ במעורפל מול כל בעיה טכנולוגית שחוות המדינה, מניסוי גרעיני כושל במדבר הקזחי ועד תיש חולני מגהק בביילורוסיה השכנה. הכישלונות חיברו בין כולנו באותם ימים. ברית המועצות כולה התפוגגה והלכה לה. אבא שלי סיפר לי סיפורים בטלפון, ועד היום אני חושב כי חוש השמיעה הוא הפעיל ביותר מבין חמשת חושי משום שהתאמצתי כל כך לשמוע אותו במהלך חופשותי בים השחור.
השיחות עברו מן העולם, אבל אחד המכתבים שרד. הוא כתוב בכתב ידו המגושם והילדותי של אבי, כתב יד אופייני למהנדס סובייטי ממין זכר. המכתב הזה שרד מפני שאנשים רבים כל כך רצו בכך. אנחנו לא אנשים סנטימנטליים, אני מקווה, אבל באופן מסתורי כלשהו אנחנו יודעים בדיוק כמה לשמור, כמה מסמכים מקומטים יוכלו להיכנס בבוא העת לתוך ארון במנהטן.
אני ילד בן חמש בבקתת נופש תת־קרקעית, ואני מחזיק בידי את המכתב הקדוש והמשורבט, האותיות הקיריליות צפופות ומלאות מילים מחוקות, ובעודי קורא אני אומר את המילים בקול, ובאומרי אותן בקול אני אובד באקסטזה של קשר וקִרבה.
 
יום טוב, בן קטן ויקר.
מה שלומך? מה אתה עושה? האם אתה מתכוון לטפס על הר "הדוב" וכמה כפפות מצאת בים?
האם למדת כבר לשחות, ואם כן, האם תשחה עד טורקיה?
 
פאוזה שלי. אין לי מושג מהן אותן כפפות ים ורק זיכרון מעורפל לגבי הר "הדוב" (האוורסט זה לא היה). אני רוצה להתמקד במשפט האחרון, על השחייה לטורקיה. טורקיה נמצאת, כמובן, בצד השני של הים השחור, אבל אנחנו בברית המועצות, ומן הסתם לא יכולים לנסוע לשם, לא בספינת קיטור וגם לא בשחייה בסגנון פרפר. האם זו חתרנות מצד אבי? ואולי התייחסות למשאלתו הגדולה, שאמי תיענה להפצרותיו ותניח לכולנו להגר למערב? או, בתת־מודע, קישור לכנסיית צ'סמה שהוזכרה לעיל כ"יותר תופין מבניין", אנדרטה לניצחון רוסיה על הטורקים?
 
בן קטן, יש רק עוד כמה ימים עד שניפגש שוב, אל תרגיש בודד, תתנהג יפה, תקשיב לאמך ולדודה טניה.
נשיקות, פאפא.
 
אל תרגיש בודד? אבל איך אוכל לא להרגיש בודד בלעדיו? והאם בעצם הוא אומר שגם הוא בודד? כמובן! וכמו כדי להמתיק את הגלולה, ממש מתחת לטקסט העיקרי של המכתב, אני מוצא את הדבר האהוב עלי בעולם, טוב יותר ממרציפן בשוקולד שעתיד להלהיב אותי עד טירוף כשנחזור ללנינגרד. זהו סיפור הרפתקאות מאויר מאת אבא שלי! מותחן במסורת איאן פלמינג, אבל עם כמה נגיעות אישיות כדי להופכו מושך לילד קטן ומוזר. וככה זה מתחיל:
 
יום אחד הגיעה אל גוּרזוּף [עיר הנופש שבה אני משזף כעת את לחיי וזרועותי] צוללת טורקית ושמה ארזוּם.
 
אבא שלי צייר צוללת עם פריסקופ מתקרבת אל הר בעל צורה פאלית בחצי האי קרים, מכוסה עצים, או שמשיות, קשה לדעת. האיור גס וגולמי, אך כאלה גם החיים במולדתנו.
 
שני אנשי קומנדו מצוידים בבלוני חמצן יצאו מהספינה ושחו לחוף.
 
באיורו של אבי הפולשים נראו יותר כמו דגי חדקן מהלכים, אך מצד שני, הטורקים לא ידועים במיוחד בגמישותם.
 
מבלי ששומרי הגבול שלנו יבחינו בכך הם פנו לכיוון ההר והיער.
 
הטורקים - או שמא אינם טורקים, אולי הם מרגלים אמריקאים שרק משתמשים בטורקיה כשטח היערכות (אלוהים אדירים, אני עוד לא בן שבע וכבר כל כך הרבה אויבים!) - אכן מטפסים על החוף המכוסה בשמשיות. הערה אחת: "שומרי הגבול שלנו". פליטת קולמוס מצד אבי. הוא הקדיש את שלושים השנים הקודמות של חייו לשנאת ברית המועצות, באותה מידה שיקדיש את שלושים השנים הבאות לאהבת אמריקה. אבל עדיין לא עזבנו. ואני, מעריץ מיליטנטי של הצבא האדום, של עניבות פיונירים אדומות, של כמעט כל דבר אדום כדם, לא רשאי עדיין לדעת מה שאבי יודע כבר, דהיינו, שכל אשר יקר ללבי הוא שקר וכזב.
הוא כותב:
 
בבוקר גילו שומרי הגבול הסובייטים עקבות טריים בחוף בית המרפא "פושקין" והתקשרו למפקדת משמר הגבול, שזימנה את כלבת הגישוש שלהם. עד מהרה היא מצאה את שני בלוני החמצן מתחת לסלעים. היה ברור - אויב. "לחפש!" הורו שומרי הגבול לכלבה, והיא רצה מיד לעבר מחנה הפיונירים הבינלאומי.
 
הו, מה הייתי מוכן לתת בשביל כלבה מהסוג החמוד והפרוותי אשר עטו של אבא משלח עכשיו נגד אותם טורקים אמריקאים כבדי משקל. אבל לאמא שלי קשה מספיק לנהל אותי, שלא לדבר על חיית מחמד.
 
המשך יבוא - בבית.
 
המשך יבוא? בבית? כמה אכזרי. איך אדע אם כלבת משמר הגבול האמיצה ומפעיליה האנושיים החמושים בכבדות יגלו את האויב ויעשו לאויב מה שהייתי רוצה שיעשו לו? דהיינו, מוות אטי ואכזרי, סוג המוות היחיד שאנחנו מרגישים איתו בנוח כאן בברית המועצות. מוות לגרמנים, מוות לפשיסטים, מוות לקפיטליסטים, מוות לאויבי העם! איך רותח הדם בעורקי גם בגילי הצעיר עד גיחוך, איך פושט בי זעם אין אונים. ואם תריצו את הסרט קדימה אל ספת הבתולים בדירת הסטודיו שורצת המקקים בברוקלין, אל המשרד לשירותי הגירה במנהטן, לסניף חנות הספרים סטרנד, בסביבות 1996, האמינו לי, כל כולי מלא עדיין בזעם נתעב, טרום־טיפול אנליטי ונטול אוברלין. ילד שקט ומהורהר מבחוץ, פטפטני ומצחיק, אבל גרדו את הציפוי הרוסי ותמצאו תריסר טטארים, תנו בידי קילשון ואסתער על אויב המתחבא בערימות החציר בכפר, אבריח אותו החוצה כמו כלב בורדר קולי, אקרע אותם לגזרים בשיני. העליבו את תרנגול המחמד המכני שלי, אנא מכם! וכך היה: זעם, התלהבות, אלימות ואהבה. "בן קטן, רק עוד כמה ימים עד שנשוב וניפגש," כותב אבא שלי, והמילים הללו נכונות ועצובות יותר מכל המילים האחרות בחיי. למה עוד כמה ימים? למה לא עכשיו? אבא שלי. העיר שלי. לנינגרד שלי. כנסיית צ'סמה. הספירה לאחור כבר החלה. כל רגע, כל מטר של מרחק בינינו, הוא בלתי־נסבל.
 
•••
 
השנה היא 1999. שלוש שנים אחרי התקף הבהלה שלי בסניף של סטרנד. חזרתי לסנקט פטרבורג שלי, ששמה הקודם לנינגרד, ולפניו פטרוגרד, לראשונה זה עשרים שנה. אני בן עשרים ושבע. בעוד כשמונה חודשים אחתום על חוזה להוצאת ספר שכבר לא קוראים לו "הפירמידות של פראג".
אבל אני לא יודע זאת עדיין. אני עוד פועל בהתאם לתפיסה שאני צפוי להיכשל בכל דבר שאגע בו. בשנת 1999 אני מועסק ככותב בקשות מלגה במפעל צדקה בלואר־איסט־סייד, ולאישה שאיתה אני שוכב יש חבר שלא שוכב איתה. חזרתי אל סנקט פטרבורג כדי להינשא על גלי זרם זיכרונות עזים ונבּוּקוביים, זיכרונות מארץ שאינה קיימת עוד, נואש לגלות אם עדיין קיימים במֶטרו אותם ריחות מנחמים של גומי, חשמל ובני אדם שלא התקלחו, שאותם אני זוכר היטב. חזרתי הביתה בשלהי ימי "המזרח הפרוע" של עידן בוריס ילצין, כשהתקפי השתייה לשוכרה של הנשיא מתחרים על הכותרות בעמודים הראשיים מול מעשי אלימות עירונית ראוותנית. אני חוזר אל מה שהוא עכשיו, על פי מראיה ומזגה, מדינת עולם שלישי בנפילה חופשית מתמשכת, וכל זיכרון ילדות - והיו דברים גרועים, גרועים הרבה יותר, מילדות סובייטית - מזוהם במציאות החדשה. באקורדיון המחבר בין שני חלקיו של האוטובוס הכפול מנמל התעופה יש חור בגודל ילד. אני יודע מה גודלו, כי ילד קטן כמעט נופל דרכו כשהאוטובוס עוצר פתאום. פחות משעה לאחר שנחתתי כבר מצאתי מטאפורה לביקור כולו.
ביום הרביעי לביקורי אני לומד כי בוויזת היציאה שלי - זרים ברוסיה נדרשים להחזיק הן אישור כניסה והן אישור יציאה מהארץ - חסרה חותמת. כמעט שליש מביקור המולדת שלי מוקדש לאישור הזה. אני מוצא את עצמי סגור בבניין קופסתי בסגנון עידן סטלין במרכז מוסקובסקיה פְּלוֹשָד, כיכר מוסקבה, באותה שכונה שבה גרתי בילדותי. אני ממתין לאישה ממשרד מפוקפק כלשהו להנפקת ויזות כדי שאוכל לשחד פקיד מלון באֶלף רובל (כשלושים וחמישה דולר באותם ימים) והוויזה שלי תזכה באישור המיוחל. אני ממתין לה בלובי המוזנח והמלוכלך של מלון מיר, "המלון הגרוע ביותר בעולם", כך אקרא לו בכתבה שלי ב"טראוול + ליז'ר" כעבור שנים אחדות. מלון מיר, כדאי שאוסיף, הוא ממש בהמשך הרחוב, אחרי כנסיית צ'סמה.
ובלי כל אזהרה אני לא מצליח לנשום.
העולם חונק אותי, המדינה הזאת חונקת אותי, המעיל שלי, בעל צווארון הפרווה, לוחץ עלי בכוונה להרוג. במקום ה"ג'ינג'ר אייל בגולגולת" של טוני סופרנו אני נתון להתפוצצות של רום וסודה בכל אשר אפנה. על רגלי הרום־וסודה שלי אני מדדה אל סניף מקדונלד'ס חדש בכיכר הסמוכה שאותה מעטר עדיין פסלו של לנין, הכיכר שבה נהגנו, אבי ואני, לשחק במחבואים מתחת לרגליו של לנין. בתוך סניף המקדונלד'ס אני מנסה למצוא מחסה בבשריות המוכרת, המערב־תיכונית, של המקום. אני אמריקאי - ולכן בלתי־מנוצח - אנא עזור לי להיות בלתי־מנוצח ברגע זה! עצור את התקף הבהלה, רונלד מקדונלד. השב לי את עשתונותי. אבל המציאות ממשיכה להתרחק כשאני מניח את ראשי על משטח קריר של שולחן מזון מהיר, סביבי ילדי עולם שלישי חלושים בכובעי מסיבות חוגגים איזו נקודת מפנה קטנה בחייהם של סאשה או מאשה.
כשכתבתי על האירוע ב"ניו יורקר" בשנת 2003, העליתי השערה: "הבהלה שתקפה אותי היתה נצר לפחדם של הורי לפני עשרים שנה: הפחד מפני סירוב להגר, הפחד להפוך למה שנקרא אז סירובניק (תואר שהשליך אותך לסוג של גיהינום של אבטלה בהוראת המדינה). משהו בי האמין שלא יתירו לי לעזוב את רוסיה. שהדבר הזה - כיכר בטון אינסופית רוחשת אנשים אומללים ותוקפניים במעילי עור נוראיים - יהיה שארית חיי".
אבל היום אני יודע שזה לא היה העניין. זה לא היה בגלל חותמת הוויזה, השוחד, מעמד הסירובניק, שום דבר מאלה.
כי בעוד העולם מסתחרר סביבי שם בסניף מקדונלד'ס, ישנו דבר אחד שאני מנסה לא לחשוב עליו, וזו כנסיית צ'סמה הסמוכה. "צריחים ומגדלים מחטיים שנראים כאילו צופו בסוכר". אני מנסה לא להיות שוב בן חמש. אבל למה לא? תראו אותי ואת פאפא! שיגרנו משהו בין צריחי הכנסייה הללו. כן, אני זוכר עכשיו. זה מסוק צעצוע עם חוט, חולף בזמזום בין הצריחים. אלה שעכשיו הוא נתקע! המסוק תקוע בין הצריחים, אבל אנחנו עדיין מאושרים משום שאנחנו טובים יותר מכל זה, טובים יותר מהמדינה הסובבת אותנו! אין ספק שזה היום המאושר בחיי.
אבל למה אני בפאניקה? האם זאת טבליית תרופת ההרגעה הנעלמת תחת השיניים הצחורות כביכול, העומדות לרשותי ככל אמריקאי?
מה קרה בכנסיית צ'סמה לפני עשרים ושתיים שנה?
אני לא רוצה לחזור לשם. הו, לא, ממש לא. מה שלא יקרה, אסור לי לחשוב על זה. כמה שאני רוצה להיות בבית בניו יורק עכשיו. כמה אני רוצה לשבת ליד השולחן הרעוע שקניתי במכירת חיסול, לנעוץ את שיני האמריקאיות בנתח עוף נוסח קייב של אמא בדולר וארבעים סנט, ולהרגיש את החמימות החמאתית מתפשטת בתוך הפה הקטן והמטופש שלי.
בובת המָטְרִיוֹשְׁקָה של הזיכרון מתפרקת לחלקיה, כל אחד ואחד מהם מוביל למקום קטן יותר ויותר, בעוד אני גדל והולך.
אבא.
מסוק.
כנסייה.
אמא.
פיוטר פטרויוביץ' תרנגולוביץ'.
טורקים על החוף.
שקרים סובייטיים.
אהבה באובּרלין.
"הפירמידות של פראג".
צ'סמה.
הספר.
ושוב אני עומד בסניף סטרנד ברחוב פולטון, מחזיק את הספר "סנקט פטרבורג: האדריכלות של הצארים" וגוני הבארוק הכחולים של קתדרלת מנזר סמולני ממש קופצים מן הכריכה. אני פותח את הספר, בפעם הראשונה, בעמוד 90. אני מדפדף לדף הזה. אני מדפדף לדף הזה שוב. הדף העבה מידפדף בידי. מה קרה בכנסיית צ'סמה לפני עשרים ושתיים שנה?
 
•••
 
לא. עזבו. נשאיר אותי בינתיים במנהטן, מדפדף לעמוד הזה בסטרנד, תמים ונאיבי בחולצת התשע־עד־חמש שלי, זנב הסוס המעצבן של תלמיד מדעי הרוח מאחורי, חלומות הסוֹפר שלי לפני, ואהבתי וזעמי בוערים עדיין באש ארגמנית כתמיד. כפי שכתב אבי בסיפור ההרפתקאות שלו:
המשך יבוא - בבית.