המתנה ספר לחיים

3.

יד מושטת

"קוראים לי יובל. אני בן 23, חייל משוחרר מיחידה קרבית בצה"ל, סטודנט מצטיין לתואר ראשון בהנדסה, תושב תל אביב. בקיצור, מה שאתם מכנים 'מלח הארץ', תוצר נפלא של החברה הישראלית. עד לפני כמה שנים הייתי בדיוק כל מה שאתם מתפללים שהילד שלכם לא יהיה. למען האמת, מאוד יכול להיות שאלמלא מפגש אקראי אחד, הייתם נתקלים בי בדרך ממש לא סימפתית. מתישהו הייתם רואים בעיתון כותרת בסגנון 'נער נרצח בקטטה' או, קשה לא פחות, 'נער רוצח'. יכול להיות שהכותרת היתה מכוּונת אלי.
"גדלתי בשכונה קשה במרכז הארץ. בן בכור מחמישה ילדים לאם חד־הורית. כשהייתי בן תשע אבא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. יכול להיות שנרצח, יכול להיות שסתם מאס בנו והלך. מה זה משנה?! מעולם לא התעמקתי בזה, היו לי דברים חשובים יותר על הראש, למשל הישרדות. או ניסיון לעזור לאמא שלי לפרנס את האחים הקטנים. וכשאני אומר 'לפרנס', אני מתכוון לפרנס בכל דרך אפשרית. הכול הולך.
"התחלתי בשליחויות קטנות, פה שקית עם סם לטיפוס הזה, שם להעביר אקדח לטיפוס ההוא. בתוך זמן קצר נשאבתי לעולם הזה. בגיל 12 כבר הסתבכתי בקטטה אלימה ונשלחתי לטיפול שיקומי. יצאתי ממנו רק זועם יותר ומוכן להקריב הכול, כל טיפת כבוד או אנושיות שעוד היו בי, כדי לצאת ממעגל העוני. חזרתי לרחוב ומצאתי מפלט אצל עבריין קטן, שלימד אותי את רזי המקצוע. בתוך זמן קצר כבר הייתי גנב מצטיין. בהתחלה גנבתי אוכל כדי שיהיה מה לאכול בבית. אחר כך עברתי למוצרי חשמל. פה ושם השלמתי הכנסה במועדוני הימורים ובאיומים על בעלי חוב.
"משבוע לשבוע הסתבכתי יותר ויותר. בדיוק כמו בסרטים. אחת לכמה חודשים גם נעצרתי, אולי כי לא באמת הייתי מוכשר עד כדי כך, ובכל פעם החוקרים והשוטרים ניסו להחזיר אותי למוטב. העמדתי פנים שאני משתף פעולה, ומיהרתי לחזור לחברים ברחוב, לעולם שאין ממנו כרטיס יציאה.
"בגיל 16 התרחש המפנה. נעצרתי שוב, הפעם אחרי שכמעט הרגתי מישהו במכות כשהייתי בהשפעת סמים. התמונה שלו מדמם לי מול העיניים טילטלה אותי. הפעם, כשנשאלתי אם אני מוכן להשתקם והשבתי בחיוב, באמת התכוונתי לזה. גם מבחינתי וגם מבחינת מערכת המשפט זאת היתה ההזדמנות האחרונה. היה ברור לי שאם לא אשתקם עכשיו, מהר מאוד אגמור בכלא, במקרה הטוב, או בבית הקברות, במקרה הרע.
"שבועיים אחרי המעצר הגיעה אלי נציגה מעמותה שיקומית־חינוכית. היא היתה קשוחה, אבל טובת לב. הציגה את כל האפשרויות שעומדות בפני. פתחתי בפניה את הלב, סיפרתי על המצוקה של המשפחה שלי, והיא הבטיחה לנסות לעזור. בינתיים קיבלתי לוח מלא משימות: שיעורים פרטיים כמעט בכל מקצוע אפשרי כדי להוציא בגרות, טיפול פסיכולוגי, עבודה מסודרת במשמרות כדי להתפרנס. 'אנחנו יכולים לעזור לך גם בכסף,׳ היא אמרה, 'אבל חשוב לנו שתְפתח אחריות כלפי עצמך ותרגיש שאתה עובד כדי להרוויח את הסיוע הזה.'
"לקחתי את עצמי בידיים. בתוך שנתיים וחצי השלמתי בגרויות וגם את הטיפול הפסיכולוגי, ובאותן שנתיים וחצי אמא שלי קיבלה סיוע, והאחים הקטנים שלי זכו לליווי צמוד כדי שלא יידרדרו בעקבותי. התחלתי גם להתכונן פיזית לשירות הצבאי. למזלי, בעקבות המרדפים והבריחות מהמשטרה הייתי בכושר גופני טוב. העמותה דאגה לעדכן גם את הצבא במצב שלי, והם הלכו לקראתי כמעט בכל דרך אפשרית, ולמרות נתוני הפתיחה הבעייתיים מבחינת העבר הפלילי שלי, איפשרו לי להתגייס ליחידה קרבית.
"במשך שלוש שנים נתתי את כל כולי, התנקיתי, הרגשתי שגם אני עושה משהו למען החברה. עכשיו אני כאן, עומד מולכם, לא כדי לספר כמה אני מוצלח וחזק, אלא כדי להראות לכם בלַייב שאפשר להשתנות. שחיים בג'יפה הם לא גזרת גורל. שכל מה שצריך כדי לצאת משם, מהעוני ומהרחוב, הוא יד מושטת מבחוץ."
במילים אלה סיים יובל את הרצאתו בפני תלמידי התיכון. לרגע השתררה באולם דממה. עשרות נערים ונערות היו שם, וההתרגשות ניכרה בפניהם. כשההלם חלף, נשמעו מחיאות כפיים אחדות, ואלה סחפו במהירות את כולם. לא, הנערים הללו לא היו ילדי שמנת, אלא תלמידים בתיכון שמקבץ אליו את הילדים מהבתים הקשים ביותר בעיר. המנהל הזמין את יובל לספר להם את סיפורו כדי להראות להם שאפשר גם אחרת.
המסר של יובל, שאותו ביקש המנהל להנחיל לתלמידיו, הוא שכל אחד יכול לפתוח דף חדש אם רק יהיה מי שייתן לו חכה לדוג בה. משל ידוע מספר על אדם שנמצא עמוק בתהום ואינו יכול לראות את פסגת ההר שמעליו. הוא כל כך נואש ולא מאמין שיינצל, שהוא פשוט שוקע. אבל אם יהיה מי שיסייע לו לטפס כמה מטרים, ואז עוד כמה, ויַראה לו שיש נתיב יציאה מהתחתית, הוא יוכל להתחיל במסע הארוך למעלה ולהאמין שמשהו טוב מחכה לו שם, בפסגה.
מי שסייע ליובל לראות את הפסגה, ולו מרחוק, באמצעות משקפת, היה אותם אנשים שמממנים את פעילות העמותה. נכון, אפשר לומר דברים רבים על אותן עמותות, אבל על דבר אחד אין עוררין: מדובר באנשים שמטרתם לסייע לחלשים. העמותות הללו מתקיימות כמעט אך ורק בזכות התרומות שלנו, שבסופו של דבר, ישמשו סולם שיאפשר ליובל ולדומיו להיחלץ מהתהום.
כמו יובל, בישראל יש עוד עשרות אלפי נערים ממשפחות בסיכון, מהם שאפילו לא מעלים על דעתם שאפשר גם אחרת. כדי שיתוודעו לכך שביכולתם לנהל חיים ראויים יותר, יש לעשות הרבה, למשל, להעניק להם חינוך כבר בגיל צעיר. עמותות רבות מציבות זאת בראש מטרותיהן ומאפשרות לילדים ממשפחות דלות־אמצעים חינוך איכותי, וכך מעניקות להם הזדמנות שווה לזו של כל ילד ממשפחה מהמעמד הבינוני ומעלה.
עמותות אחרות מסייעות לנערים באמצעות חוגי ספורט או מוזיקה. גם מאחוריהן עומד אותו רעיון — להעסיק את הנערים במשהו בעל ערך, כדי שלא יסתובבו ברחובות, יעשו שטויות ויידרדרו לתהום, שהיציאה ממנה קשה ביותר. ההזדמנויות הללו הן כל מה שאדם צריך כדי לבנות את חייו מחדש מבלי להפוך לנתמך במשך כל חייו.
מודל נכון לנתינה
באחד הערבים נשא יובל נאום דומה, הפעם באחד ממעוזי הבורגנות. במשך דקות ארוכות הוא סיפר את סיפורו, ובסיום דבריו ביקש רק דבר אחד: "אם יש לכם אפשרות, תרמו לעמותות כמו זו שעזרה לי להיחלץ מהתחתית. כך תיקחו חלק בתיקון משמעותי של החברה הישראלית ותצילו עוד כמה נערים מגורל אכזר."
דני, עובד בכיר בחברת תרופות, הצביע ושאל בציניות, "כשאני תורם לעמותות, איך אני יודע שהכסף שלי באמת מגיע ליעדו?"
יובל חייך במבוכה. "זאת שאלה טובה," הוא ענה. "אבל תראה אותי, אני ההוכחה החיה לזה שהכסף שלך מגיע ליעדו. אני בטוח שיש דרכים לדעת למי אתה נותן ולמי מועבר הכסף שאתה נותן, ואני מסכים שחשוב לבדוק היטב למי אתה תורם, לפני שאתה שולף את הארנק מהכיס ורושם צ'ק. יש לך זכות לדעת למה הכסף שלך משמש."
השאלה שדני העלה היתה בהחלט במקום. אין שום סיבה לתרום לעמותה רק משום שמסע יחסי הציבור שלה הוא המרהיב ביותר והסיפורים המרגשים שלה ממלאים את עמודי העיתונים.
בארגון "יכולים נותנים", ששם לעצמו למטרה לארגן את בעלי הממון הגדולים בישראל ולגרום להם לתת, בנו מעין מודל נכון לנתינה. העיקרון שבבסיסו הוא שלא משנה כמה אנחנו נותנים, תמיד צריך לוודא שהכסף שלנו באמת מייצר שינוי של ממש, ולא נזרק לפח או לכיסם של כל מיני פונקציונרים.
קודם כול, אומרים בארגון, יש לבחור תחום שקרוב ללבכם ושאתם מרגישים שאתם יכולים להוביל בו שינוי, ובו להשקיע את עיקר התרומה שלכם. חשוב לכם לסייע לאנשים כמו יובל? חפשו ארגון שזאת פעילותו. מרגישים קרובים יותר לילדים חולים? יש די והותר ארגונים שתוכלו לבחור את המוצלח שבהם למען המטרה שלכם.
ב"יכולים נותנים" ממליצים על נתינה עקבית ורציפה לאותם ארגון או מטרה קרובים ללבכם. המלצות נוספות של הארגון: בִּדקו את השותפים לדרך. אם נראה לכם שהם משתמשים בעמותה כפלטפורמה לקידום אישי — כמו שעושים כמה מנכ"לים בישראל — אל תהססו להיפרד מהם ולחפש ארגון אחר; בִּדקו היטב לאן הולך הכסף וכמה ידיים הוא עובר בדרך. אם מבקשים מכם לתרום לארגון לא מוכר, נסו לברר פרטים עליו לפני שתכתבו את הצ'ק; אם משהו נראה לכם לא תקין — אין שום איסור להשיב בשלילה ולא לתרום; ואם קבעתם יעד מסוים לתרומה, ודאו שמשתמשים בכסף שלכם ליעד שהגדרתם.
אורני פטרושקה, מגדולי הפילנתרופים בישראל, סיכם את הנושא יפה: "תרומות צריכות לבוא מהראש. היום קיימים כלים, כמו אתר 'גַיידסטאר' וכמו ההערכות שמבצע 'ארגון מידות', שמקילים על המשקיע החברתי לדעת לאן הולך הכסף שלו. הטיפ שלי לתורם הוא: לפני שתשקיע בתחום מסוים, צא לשטח, הקשב לצרכים של מי שהארגון מטפל בהם, ונסה לקבל חוות דעת נוספת מאנשי מקצוע."
בזכות הבושה
בסיום ההרצאה ניגש דני הציניקן ליובל וביקש לשוחח איתו ביחידות. "ריגשת אותי מאוד," הוא אמר, "וממש לא התכוונתי להביך אותך או לתקוף את העמותה שסייעה לך. להפך, אני מאוד מעריך עמותות בַּסגנון הזה, אבל אני פשוט לא אוהב לראות מנכ"לים בעמותות כאלה נוסעים ברכבים מפוארים, ותהיתי איך אפשר לוודא שהכסף מגיע אליך ולילדים אחרים מהשכונה שלך, ולא לכיסם של הבכירים."
יובל הסמיק קלות וטפח על שכמו של דני. "זה בסדר גמור," אמר. "התהייה שלך לגמרי במקום. עכשיו, אחרי שליבַּנו את הנושא, אני מקווה שתוכל לתרום בלב שקט לאנשים שבאמת זקוקים לתרומה."
דני היה נבוך. לא שהוא לא נוהג לתרום, הוא פשוט לא תיכנן לתרום דווקא עכשיו. אלא שאחרי השיחה הזאת הוא נתקף צורך עז לרוץ הביתה, לשלוף את פנקס הצ'קים ולשלוח סכום נאה לקופת אותה עמותה.
מהי אותה התחושה שגרמה לדני לתרום — ומיד?
פרופ' רוברט פישר ועמיתיו מאוניברסיטת אלברטה בקנדה חקרו במשך שנתיים כמה מבצעי איסוף תרומות ארציים. הם ניסו לגלות מה גורם לבני אדם לתת מכספם לזולת; מה הופך נתינת צדקה למין חובה מקובלת, שה"מורדים" בה נתקלים בהזעפת פנים חוצת תרבויות; למה כמעט כולם מודים בצורך לתת מרכושם לאחר.
אם חשבתם לרגע שהתשובה היא טעמה המתוק של הנתינה, טעיתם. המחקר גילה שאנחנו לא נותנים כדי להרגיש טוב יותר; אנחנו נותנים כדי לחסוך מעצמנו את תחושת הבושה שאנחנו חווים כשאיננו נותנים. בושה, הפלא ופלא, היא רגש שלילי עוצמתי, ובני אדם מוכנים לעשות הרבה כדי להימנע ממנה. עוד העלה המחקר, שיעילותו של תמריץ לתרומה פחותה מיעילותן של הבהרות בנוגע לשימוש שייעשה בכסף שלנו. במילים אחרות, אנחנו לא תורמים בגלל הרווח האישי שלנו, אלא בגלל תחושה חזקה של מחויבות.
למה דווקא הצורך לתת צדקה מוטבע בנו עמוק כל כך? אחרי הכול, אנחנו מריעים למי שתורם כליה לחולה, אבל עם יד על הלב, האם מישהו מכם הרגיש פעם לא נעים רק כי הוא לא תרם איבר מגופו לאיזה חולה שקרא עליו בעיתון? או קחו את תחום ההתנדבות. פעילות התנדבותית פורחת היום יותר מאי־פעם, ובכל זאת אנחנו לא פוסלים אוטומטית את כל מי שאינו עוסק בה.
אלו רק שתי דוגמאות שמחדדות את הסתירה: מעשים טובים רבים לאין־ספור ראויים להערצה, אבל אנחנו לא מרגישים חובה לעשות אותם בעצמנו.
הנתינה היא דבר שונה לחלוטין. אנחנו מודים בחובה לתת, מגנים את מי שלא נותן, ומתביישים אם איננו תורמים מכספנו, משום שעמוק בלב אנחנו מזהים את התרחקותנו מעשיית צדק, וכל עוד נותר בנו מצפון, הבושה היא התגובה הטבעית ביותר לכך. זה בדיוק מה שחש דני אחרי השיחה עם יובל: בושה, שהניעה אותו לפעולה מיידית.
צדקה כהכרת תודה
לכל ישראלי, שחווה אישית את המפגש עם הכותל מיד לאחר מלחמת ששת הימים, יש סיפור משלו על האירוע. בכל אחד הושאר חותם אחר, בכל אחד נצרב זיכרון אחר. המפגש עם הכותל הוא ללא ספק אבן דרך רבת־משמעות בחייהם של ישראלים רבים. אבל בשביל הרב יצחק דוד גרוסמן זו היתה חוויה משנה חיים, ולא רק את חייו שלו.
"גדלתי בירושלים, אני דור שישי בעיר, ולהגיע לכותל אחרי כל כך הרבה שנים של געגוע זו התרגשות שאי אפשר לתאר," הוא אומר. "הרי לפני המלחמה שרר פה פחד גדול. חשבנו שהנה כבר אין מדינה. אנשים שהיו ברשותם דרכונים זרים ברחו מפה. והנה, בשישה ימים הצלחנו להתגבר ברוך ה', על כל האויבים והגענו לרגע הזה. כשעמדתי שם, מול הכותל, שאלתי את עצמי: איך אני יכול לגמול על הניצחון הגדול הזה? החלטתי להתנדב במשך שנה לטפל בנוער שזקוק לעזרה."
מדוע בחר דווקא בטיפול בבני נוער? משפחת גרוסמן התגוררה בסמוך לשכונת מוסררה, סמל המצוקה בעיר. כבר בנערותו היה הרב גרוסמן מזמין את הנערים ממוסררה אל בית משפחתו לסעודות שבת. גם הוא חש אז את מה שיובל הרגיש על בשרו — מישהו צריך להושיט יד לאותם נערים כדי לחלץ אותם מהתחתית.
כשנה לאחר מכן, ב־1968, הגיע הרב גרוסמן בשליחות רבו למגדל העמק, אז עיירת עולים הנאבקת בקשיים כלכליים וחברתיים, וקבע שם את מושבו. שם גם יצא לדרך הפרויקט החשוב ביותר שלו: מערכת מוסדות החינוך "מגדל אור", הפרושׂה ברחבי הארץ ומשמשת בית חינוך לעשרות אלפי נערים ונערות, שיוצאים משם, לפעמים כנגד כל הסיכויים, עם מטען של ערכים וידע, המאפשר להם חיים עתירי הישגים ועשייה בכל התחומים.
כמו ההחלטה להקדיש את חייו לצדקה, גם המיזם של "מגדל אור" החל במקרה. ואולי לא במקרה?! עם הַגיעו למגדל העמק יצא הרב גרוסמן לפגוש את תושבי העיירה. כששאל אותם איפה ניתן לפגוש את בני הנוער, חשב לתומו שיפנו אותו לבית המדרש הקרוב, אך הם שלחו אותו לדיסקוטקים ולמועדונים, מקומות שבהם בלט בחזותו השונה. הוא החל לפעול מיד. "בין החבר'ה וביני נוצר קליק מיידי," מספר מי שפעילותו עם נוער זה הקנתה לו את התואר "רב הדיסקוטקים".
אהבה היא כל הסיפור
יום אחד סיפר לרב גרוסמן אחד ממכריו החדשים כי אחיו מרַצה עונש מאסר בכלא שאטה. "אחיך הוא אחי," אמר לו הרב גרוסמן, והשניים נסעו לבקר אצלו בכלא. הביקור הראשון שלו אי־פעם בבית סוהר טילטל אותו, ובתום הביקור הוא ניגש למנהל הכלא וביקש ממנו לאפשר לו ללמוד עם האסירים פעמיים בשבוע.
זו היתה ההתחלה של פרויקט שק"ד. בהשראת הרב גרוסמן הוקמו קבוצות לימוד של אסירים, והרעיון התפתח לכדי פרויקט "מדרשיות בבתי סוהר", שבמסגרתו לומדים כיום יותר מאלף אסירים.
עם התהדקות הקשר עם בתי הסוהר החל הרב גרוסמן ליזום אירועים שונים בתוך כותלי בית הכלא. במסיבת חנוכה שערך פגש אסיר, שוחח איתו, ובסוף השיחה נפרד ממנו בנשיקה על הלחי. לאחר ימים אחדים הגיע אליו מכתב מאותו אסיר, שבו סיפר על התרגשותו הרבה מהמחווה האנושית. "אני יושב בתא ובוכה, כבוד הרב", כך כתב האסיר הנרגש, "אני רוצה שתדע שזאת הפעם הראשונה בחיים שלי שקיבלתי נשיקה".
האירוע ה"קטן" הזה פקח את עיניו של הרב. "במפגשים עם האסירים לאורך השנים גיליתי אנשים עדיני נפש עם שאר רוח ונשמה, ושאלתי את עצמי איך קרה שהם הידרדרו לפשע." את התשובה קיבל הרב ממכתבו של אותו אסיר. הוא הבין שמה שחסר לאותם אנשים הוא אהבה, אהבה שלא קיבלו בבית, שלא קיבלו בסביבה שבה גדלו. הוא הבין שבאמצעות אהבה וטיפול נכון הם היו גדלים לתפארת, ולא מגיעים לְעולם למקום הנמוך שבו מצא אותם.
הרב גרוסמן הוא דוגמה לשילוב בין התמסרות אישית מוחלטת לפעילות צדקה בסדר גודל לאומי, ועל כך הוענק לו פרס ישראל. "מבחינתי," הוא אומר, "צדקה היא לחלוק תמיד בְּמה שיש לך. אל תחיה כאילו מה שקיבלת מגיע לך. אם קיבלת, זה כדי לחלוק. צריך להפגין תמיד רגישות לזולת. צריך שתמיד יהיה אכפת לך, שלא תפסיק לשאול מי אתה ומה אתה צריך ואיך אתה יכול לעזור לאחרים. זהו היסוד המרכזי של הנתינה ושל אהבת ישראל."