רוזה שומרת מסך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רוזה שומרת מסך

רוזה שומרת מסך

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

רוזה, קשישה שמתגוררת בבית אבות, מטיילת בפארק ומוצאת את יומנה של תום, שבו היא מתארת במדויק וללא מעצורים, בסגנון קולח ושנון, רצף של חוויות וקשיים שאותם היא חווה במהלך חייה.
היומן משתף את הקורא בעולמה של תום מילדות עד לבגרות ומקיף מכלול של תחומים במציאות חיינו, מזוויות ראייה שונות ונוגע ללב.
תום, שנונה ואינטליגנטית, בעלת ראיית עולם עכשווית, מייצגת את "הדור החדש", "הדור המפונק", דור שניזון מריטלין ומחפש את עצמו ללא הרף ולעיתים אף ללא תכלית.
אט אט מתקבצים בדירתה של רוזה קבוצת חברים, דרי בית האבות המקיימים ערבי קריאה והוואי סביב יומנה של תום, ומרקם היחסים ביניהם לבין עצמם ולבין היומן מעלה חיוך על שפתי הקוראים.
ספר מרתק ומפתיע, מר מתוק, מצחיק וטרגי גם יחד, ספר שמשאיר את הקורא עם טעם של עוד.

פרק ראשון

פרק א


היום השני לחודש מאי. אחר צהריים אביבי. בבית האבות "חיים" יושבים בלובי חבורת מבוגרים ומדברים. שולה מנפנפת עם הסמארטפון, "תראו את הנכד החדש שלי".
היא מעבירה לצביקה. "הרגע נולד?"
שולה: "כן. נכון שהוא בובי?"
אדל לצביקה: "תראה לי". הוא מעביר לה. "אוי מקסים".
תמרה מוציאה את הממחטה שמתחת לשעון שעל ידה, מנגבת את מצחה וצוחקת.
אוסקר: "להבדיל, ראיתי היום בלוח המודעות שרפאל נפטר".
רוזה בוהה בהם חצי מנמנמת: "אני יוצאת לנשום אוויר". היא צועדת באיטיות לעבר הפארק, מתיישבת על ספסל ורואה לידה יומן. היא מסתכלת לכל הכיוונים, עד שהיא בטוחה שאף אחד לא נמצא. היא קוראת כמה שורות מהדף הראשון, לוקחת אתה את היומן ושבה לבית האבות.
בלובי עוצרת אותה נחמה. "שמעת על ההפגנה שתהיה ביום שישי בבוקר?"
רוזה: "שמעתי משהו".
נחמה: "זה לא בסדר שאלה מלמעלה יושבים בלובי, זה צריך להיות ברור! אנחנו עצמאים, לסיעודיים יש מחלקה למעלה!"
רוזה: "אבל אין להם לובי".
נחמה: "יש להם מרפסת".
רוזה: "כן, כן, מרפסת".
נחמה: "ככה או ככה הם לא יודעים איפה הם יושבים".
רוזה: "את יודעת איפה את יושבת?"
נחמה: "אנחנו לא צריכים לסבול את זה".
רוזה: "הפחד שתהיי כמותם גורם לך לשנוא אותם. את רואה אותם כמו מראה, את רואה את עצמך".
נחמה: "הם לא יישבו בלובי!"
רוזה: "תפתחי הזמנה בפייסבוק".
היא הולכת, נכנסת למעלית, עולה לדירתה, מכינה תה צמחים ומתיישבת על הספה. לידה ניצב כלוב ובו שוקי (התוכי המדבר). היא מרכיבה משקפיים וקוראת.
 
שמי תום, נולדתי בלידה טבעית באחד הימים הכי סוערים בשנה בחודש ינואר. בחוץ היה קור אימים, גשם זלעפות ופקקים מטורפים. אמי הגיעה לבית החולים רמב"ם כדי להוציא אותי לאוויר העולם. בזמן הלידה נתקע ראשי בישבן של אמי ומאז חיי "בעצירות כרונית". סיוט מה שעברתי בדקות ההן, ראייה לקויה וריח לא נעים. הייתי בטוחה שאתקע שם לנצח, אך המיילדת לא ויתרה ושלפה אותי החוצה מהחושך לאור (סיפור אמיתי). היה מרגש וכיף, עד שהוריי לקחו אותי הביתה והתברר לי שלפני הגיחו לעולם שני בנדיטים נוספים. בשנייה שנכנסתי לבית בזרועותיה של אמי ובכיתי, אחיי הדביקו את פרצופם המתגרה לפרצופי. הם עשו קואליציה. מטרתם המשנית: להילחם באויב – בי. למה? כי אני ילדה מעצבנת ובכיינית שתיקח להם את המקום בבית. מטרתם העיקרית: אחותנו לא תהיה ילדת כאפות. ורוד? לא. כחול? כן. ברביות? לא. משאיות/באגרים? כן. סביר שאם היו קונים לי "ברבי" הייתי רואה את חלקי גופה על הכרית שלי, אז עדיף "מצוקת ברביות" מטראומת "רצח ברבי וביתור גופתה".
היינו "ילדי מפתח". ההורים שלנו עבדו כל יום, כל היום, כל השנה כדי שלא יחסר לנו כלום. ביום גשום כשאבד לי המפתח, אחי לקח אותי ביד. "בואי נחפש את המפתח, את תסתכלי לצד שמאל ואני לימין". שִחזרנו את הדרך וניסינו למצוא אותו. יצאנו בלי מטרייה כי מטרייה זה לילדות קטנות ואנחנו בתור גברים לא מפחדים מגשם. לא מצאנו את המפתח וחזרנו רטובים. יום שבת היה היום היחיד שבו הבית היה מלא. התרחישים הכי קיצוניים קרו ביום הזה: אחי קרא לי למטבח, "בואי שבי, בזמן שאכין לך לאכול". הוא החזיק אותי והושיב אותי לאט בכיסא עד שהרגשתי דקירה וקפצתי. הוא צחק והלך מהמטבח. החזרתי לו בלי רחמים – הקיסם נתקע לו בישבן. הוא זינק בבהלה ורץ מחדר לחדר בבית. אבי רץ אחריו צועק, "תן לי אני אוציא לך את זה". אמי רצה אחרי אבא והכלב נבח אחריהם. בשבת אחרת קמתי מוקדם ופצחתי במחרוזת שירי פסטיגל, "הדרך אל הכפר" של רבקה זוהר, "אך איני יודעת מה קרה, איך אבדה הדרך הברוכה..." אחי הבכור צרח "ס'תמי ת'פה!" סתמתי לשנייה ושרתי שיר אחר. "בוא אל החגיגה כיף כזה לא היה..." והוא טרק דלת ושאג, "אני אביא לך מכות!" אחי הסנדוויץ' יצא מהחדר לסלון בחיוך, "אולי אקנה לך מיקרופון?"
רק זה מה שהיה חסר לי. אם היה לי מיקרופון אחי הבכור היה חונק אותי עם החוט. אבי יצא מהמטבח לסלון עם סיר גדול ומערוך, דפק על הסיר, "תחרות מכות". אחיי עמדו אחד מול השני והקרב הסתיים שאחד מהם על הרצפה והשני החזיק אותו בצורה שלא יוכל לקום. אמי נזפה באבי, "תפסיק עם זה". אבי ענה לה באדישות, "הם צריכים לדעת להגן על עצמם".
כמה סיבובים כאלה והלכנו לאכול חומוס. כן, גדלנו כמו אינדיאנים! לא אשכח את היום ההוא בכל ימי חיי, כי ביום הזה פרשתי בשיא הקריירה. אחרי המסעדה הלכנו לטייל. השתרכתי אחרי כולם ושרתי שוב את הדרך אל הכפר עד שאחי שוב השתיק אותי. שרתי "הופה הולה הולה הולה, הופה הולה הולה הולה". הוא נזף בי שאפסיק לשיר. שרתי את "עולה עולה, נשיר ביחד, כשהשמחה בלב פורחת". הוא הסתובב אלי, נעץ בי מבט קשוח ולא אמר כלום. שרתי עד שהגענו הביתה ובבית הכול קרה כל כך מהר: הופה! כיסא עף על הרצפה. הולה! דלת נטרקה. הוא רדף אחרי בבית כדי להרביץ לי, אבי רדף אחריו בניסיון להרגיעו, אמי רדפה אחרי אבי, הכלב נבח ורדף אחריהם ואחי הסנדוויץ' ישב על הספה בחיוך, צפה במתרחש וזמזם "בוא אל החגיגה כיף כזה לא היה".
ברחתי לשכנים עד שנרגעו הרוחות.
מתחביביו של הבכור היה לתת לי "עבודות שירות". "תום, תביאי לי קולה מהמקרר, סיגריות מהקיוסק" וכו'. אחי הסנדוויץ' פירק את הצעצועים שלי, הלך אתי מכות והקניט אותי בקול שקט ומרגיז. ביתנו היה מלא בחברים בכל ימות השבוע מהצהריים ועד שעות הלילה המאוחרות. אצלנו אפשר היה לעשן, לשמוע מוזיקה חזק ולעשות שטויות. ככה זה כשההורים לא בבית.
משינה, מטליקה, רובים ושושנים, דיוויד בואי, רמי פורטיס, לד זפלין היו פס הקול בילדותי. היו ימים שחברים של אחיי נכנסו ויצאו מהבית, דפקו בדלת, עלו מהר במדרגות, מהמעלית, הגיעו מכל כיוון ורצו מהר לחדר של אחי, זה היה סימן מובהק: יש מכות!
עמדתי בסלון ואכלתי פיתה עם חומוס מהלחץ, בכל זאת ילדה בת שש. אחי נעל מהר את הדלת לישיבת צוות בחדרו. מישהו מהחבורה היריבה דפק בדלת בפראות. קראתי לאחי. הוא יצא אלי ונתן לי הוראות, "תקשיבי, אנחנו יושבים בחדר בשקט, תפתחי את הדלת ותאמרי שאין אף אחד בבית, אם יקרה משהו תצעקי לי ואל תדאגי, מבטיח שלא יקרה לך כלום". הדפיקות נהיו חזקות יותר ואחי חזר לחדרו. פתחתי את הדלת לבחור עם שיער ארוך ונזם באף ששאל אותי, "איפה אח שלך?"
עניתי לו שאין אף אחד בבית. הוא החמיץ את פניו והלך. נעלתי את הדלת. אחיי והחבר'ה יצאו בשמחה וריקודים מהחדר, נתנו לי כיפים והחמיאו לי, "את גדולה". עד היום בכל פעם כשאני רואה בחור עם נזם ושיער ארוך, בא לי פיתה עם חומוס. במקום לעשות שיעורים זרקנו ביצים מהחלון. בבניין מולנו גרו שתי בנות מהשכבה שלי. מתחביביי היה לסנוור אותן מהחלון עם מראה עד שהן גייסו את כל ילדי הבניין שלהן שעמדו בכל החלונות עם מראות וכיוונו לבית שלי. נקמה יצירתית שגרמה לי להפסיק עם זה.
 
החבר הראשון שלי בגן היה שכן באותו בניין, דוד קראו לו. הוא הזמין אותי לצהריים אצל אמו, ומאותו שניצל ואילך התנחלתי אצלו בבית. יום אחד סבתו (הייתה לה כרבולת בלונדינית ענקית) הייתה בבית. לפני שנכנסתי לשירותים, הכרבולת אמרה לי, "לכי לשירותים בבית שלך". היה עצוב ודוד לא יצא להגנתי.
העברתי את דוד סדרת חינוך, "אם אתה רוצה משהו מההורים שלך תבכה מלא עד שתקבל מה שאתה רוצה". חבל שכשגדלתי שכחתי איך משתמשים בטכניקה הזו. אמא של דוד שמעה מה שאמרתי והחליטה שאני משפיעה עליו לרעה. בגן שיגעתי את הגננת. חשבתי שאני מוגנת מעונשים כי הכירה את הוריי באופן אישי ובכל הזדמנות שאלתי אותה בגאווה, "נכון שאת מכירה את ההורים שלי?" עד שיום אחד עליתי לה על העצבים והיא שמה אותי בעונש.
בהפסקה, דוד החבר שלי שאל אותה, "איזה גובה את וכמה סנטימטר רוחב?"
שולה הגננת: "למה אתה צריך לדעת?"
דוד: "כי אני חופר לך בור".
הוא רצה להרוג את הגננת בגללי. היה לוקח לו בערך 18 שנה לחפור את הבור, אבל העיקר הכוונה. בכיתה א' דוד ואני נפרדנו. חמתי דאז דרשה שלא נהיה יחד באותה כיתה וכך הסתיים הרומן הסוער.
 
רוזה מסירה את משקפיה ומדברת לשוקי. "ביננו, הילדה הזאת מעצבנת. למה לשיר בקול רם ביום שבת בבוקר? גם אני הייתי משתגעת וההורים שלה, צאצאים של שבט זולו. יש לי אחות שקטנה ממני בשלוש שנים, מירה. מאז ומעולם הייתה ביננו תחרות סמויה, מי תלמידה יותר טובה, מי יותר רזה, מי יותר יפה, מי יוצאת עם הקפטן של קבוצת הכדורסל. היא תמיד רצתה את מה שהיה לי. בגיל ההתבגרות רבנו בגלל חולצה, לא דברתי אתה חצי שנה. החצופה לקחה לי מהארון חולצה אדומה אלגנטית שמאד אהבתי בלי רשות, יצאה אתה והחזירה לי אותה מקומטת עם ריח של סיגריות.
שוקי מחקה את קולה של רוזה ואומר, "הלו, מירה, מה נשמע?"
רוזה מחייכת אליו ומאכילה אותו. לאחר מכן היא מתקשרת לאחותה, "מה נשמע?"
"בסדר. הנכד היה אצלי כל היום".
רוזה: "הם חמודים, אבל תודי שיותר מכמה שעות כבר אין לנו כוח".
מירה: "נכון, אנחנו את שלנו כבר עשינו".
רוזה: "את זוכרת את גרי?"
מירה: "כן".
"מה אתו?"
"לא יודעת, אבל תבדקי בפייסבוק".
"רוזה, את יודעת שאני נגד העולם הווירטואלי באשר הוא?"
"עדיין לא יצאת מזה? חבל, אני רואה שם את הנכדים ואת כולם, אני בקשר עם אנשים שגדלנו אתם, כולם בפייסבוק. תקני סמארטפון לפחות, יש לנו קבוצה משפחתית ב"מנשמע" (אפליקציית מסרים מידיים). הנכדים שולחים תמונות כשהם בשיעור, עושים פרצופים, חמודים".
רוזה: "איך אמא תמיד אמרה לי, 'שוב הראש שלך למטה?' אני לא רוצה שום מכשיר כזה או אחר, זה יישאר ככה עד שאמות! הורינו הכירו רק את מי שגר אתם בשכונה, הם חייגו בטלפון חוגה ושיא הכיף שלהם היה צפייה בטלוויזיה שחור לבן עם ערוץ אחד".
מירה: "טוב נו מה שהיה מת, רוזה, צריך להתקדם, את תקועה בתקופת התנ"ך. איך התלהבנו כשאבא הכניס מחשב הביתה בפעם הראשונה, בנות כמה היינו?"
רוזה: "עשרים וארבע, חמש, משהו כזה".
מירה: "את זוכרת איך אבא ריגל אחרינו? יום אחד כשהתכתבתי עם בחור שהכרתי בתיכון, הוא עמד מאחורי וקרא מילה במילה, כשסיימתי הסתובבתי וראיתי אותו עומד מחויך. 'את נפגשת עם ערן?' הוא שאל אותי".
רוזה: "את כל הזמן רבת אתי שאת רוצה את המחשב, היית בלתי נסבלת, טוב שגדלת".
הן מסיימות לדבר. רוזה פותחת אלבומי תמונות ומתענגת על הימים ההם. לאחר מכן היא צופה בחדשות והולכת לישון.

עוד על הספר

רוזה שומרת מסך הילה אבן

פרק א


היום השני לחודש מאי. אחר צהריים אביבי. בבית האבות "חיים" יושבים בלובי חבורת מבוגרים ומדברים. שולה מנפנפת עם הסמארטפון, "תראו את הנכד החדש שלי".
היא מעבירה לצביקה. "הרגע נולד?"
שולה: "כן. נכון שהוא בובי?"
אדל לצביקה: "תראה לי". הוא מעביר לה. "אוי מקסים".
תמרה מוציאה את הממחטה שמתחת לשעון שעל ידה, מנגבת את מצחה וצוחקת.
אוסקר: "להבדיל, ראיתי היום בלוח המודעות שרפאל נפטר".
רוזה בוהה בהם חצי מנמנמת: "אני יוצאת לנשום אוויר". היא צועדת באיטיות לעבר הפארק, מתיישבת על ספסל ורואה לידה יומן. היא מסתכלת לכל הכיוונים, עד שהיא בטוחה שאף אחד לא נמצא. היא קוראת כמה שורות מהדף הראשון, לוקחת אתה את היומן ושבה לבית האבות.
בלובי עוצרת אותה נחמה. "שמעת על ההפגנה שתהיה ביום שישי בבוקר?"
רוזה: "שמעתי משהו".
נחמה: "זה לא בסדר שאלה מלמעלה יושבים בלובי, זה צריך להיות ברור! אנחנו עצמאים, לסיעודיים יש מחלקה למעלה!"
רוזה: "אבל אין להם לובי".
נחמה: "יש להם מרפסת".
רוזה: "כן, כן, מרפסת".
נחמה: "ככה או ככה הם לא יודעים איפה הם יושבים".
רוזה: "את יודעת איפה את יושבת?"
נחמה: "אנחנו לא צריכים לסבול את זה".
רוזה: "הפחד שתהיי כמותם גורם לך לשנוא אותם. את רואה אותם כמו מראה, את רואה את עצמך".
נחמה: "הם לא יישבו בלובי!"
רוזה: "תפתחי הזמנה בפייסבוק".
היא הולכת, נכנסת למעלית, עולה לדירתה, מכינה תה צמחים ומתיישבת על הספה. לידה ניצב כלוב ובו שוקי (התוכי המדבר). היא מרכיבה משקפיים וקוראת.
 
שמי תום, נולדתי בלידה טבעית באחד הימים הכי סוערים בשנה בחודש ינואר. בחוץ היה קור אימים, גשם זלעפות ופקקים מטורפים. אמי הגיעה לבית החולים רמב"ם כדי להוציא אותי לאוויר העולם. בזמן הלידה נתקע ראשי בישבן של אמי ומאז חיי "בעצירות כרונית". סיוט מה שעברתי בדקות ההן, ראייה לקויה וריח לא נעים. הייתי בטוחה שאתקע שם לנצח, אך המיילדת לא ויתרה ושלפה אותי החוצה מהחושך לאור (סיפור אמיתי). היה מרגש וכיף, עד שהוריי לקחו אותי הביתה והתברר לי שלפני הגיחו לעולם שני בנדיטים נוספים. בשנייה שנכנסתי לבית בזרועותיה של אמי ובכיתי, אחיי הדביקו את פרצופם המתגרה לפרצופי. הם עשו קואליציה. מטרתם המשנית: להילחם באויב – בי. למה? כי אני ילדה מעצבנת ובכיינית שתיקח להם את המקום בבית. מטרתם העיקרית: אחותנו לא תהיה ילדת כאפות. ורוד? לא. כחול? כן. ברביות? לא. משאיות/באגרים? כן. סביר שאם היו קונים לי "ברבי" הייתי רואה את חלקי גופה על הכרית שלי, אז עדיף "מצוקת ברביות" מטראומת "רצח ברבי וביתור גופתה".
היינו "ילדי מפתח". ההורים שלנו עבדו כל יום, כל היום, כל השנה כדי שלא יחסר לנו כלום. ביום גשום כשאבד לי המפתח, אחי לקח אותי ביד. "בואי נחפש את המפתח, את תסתכלי לצד שמאל ואני לימין". שִחזרנו את הדרך וניסינו למצוא אותו. יצאנו בלי מטרייה כי מטרייה זה לילדות קטנות ואנחנו בתור גברים לא מפחדים מגשם. לא מצאנו את המפתח וחזרנו רטובים. יום שבת היה היום היחיד שבו הבית היה מלא. התרחישים הכי קיצוניים קרו ביום הזה: אחי קרא לי למטבח, "בואי שבי, בזמן שאכין לך לאכול". הוא החזיק אותי והושיב אותי לאט בכיסא עד שהרגשתי דקירה וקפצתי. הוא צחק והלך מהמטבח. החזרתי לו בלי רחמים – הקיסם נתקע לו בישבן. הוא זינק בבהלה ורץ מחדר לחדר בבית. אבי רץ אחריו צועק, "תן לי אני אוציא לך את זה". אמי רצה אחרי אבא והכלב נבח אחריהם. בשבת אחרת קמתי מוקדם ופצחתי במחרוזת שירי פסטיגל, "הדרך אל הכפר" של רבקה זוהר, "אך איני יודעת מה קרה, איך אבדה הדרך הברוכה..." אחי הבכור צרח "ס'תמי ת'פה!" סתמתי לשנייה ושרתי שיר אחר. "בוא אל החגיגה כיף כזה לא היה..." והוא טרק דלת ושאג, "אני אביא לך מכות!" אחי הסנדוויץ' יצא מהחדר לסלון בחיוך, "אולי אקנה לך מיקרופון?"
רק זה מה שהיה חסר לי. אם היה לי מיקרופון אחי הבכור היה חונק אותי עם החוט. אבי יצא מהמטבח לסלון עם סיר גדול ומערוך, דפק על הסיר, "תחרות מכות". אחיי עמדו אחד מול השני והקרב הסתיים שאחד מהם על הרצפה והשני החזיק אותו בצורה שלא יוכל לקום. אמי נזפה באבי, "תפסיק עם זה". אבי ענה לה באדישות, "הם צריכים לדעת להגן על עצמם".
כמה סיבובים כאלה והלכנו לאכול חומוס. כן, גדלנו כמו אינדיאנים! לא אשכח את היום ההוא בכל ימי חיי, כי ביום הזה פרשתי בשיא הקריירה. אחרי המסעדה הלכנו לטייל. השתרכתי אחרי כולם ושרתי שוב את הדרך אל הכפר עד שאחי שוב השתיק אותי. שרתי "הופה הולה הולה הולה, הופה הולה הולה הולה". הוא נזף בי שאפסיק לשיר. שרתי את "עולה עולה, נשיר ביחד, כשהשמחה בלב פורחת". הוא הסתובב אלי, נעץ בי מבט קשוח ולא אמר כלום. שרתי עד שהגענו הביתה ובבית הכול קרה כל כך מהר: הופה! כיסא עף על הרצפה. הולה! דלת נטרקה. הוא רדף אחרי בבית כדי להרביץ לי, אבי רדף אחריו בניסיון להרגיעו, אמי רדפה אחרי אבי, הכלב נבח ורדף אחריהם ואחי הסנדוויץ' ישב על הספה בחיוך, צפה במתרחש וזמזם "בוא אל החגיגה כיף כזה לא היה".
ברחתי לשכנים עד שנרגעו הרוחות.
מתחביביו של הבכור היה לתת לי "עבודות שירות". "תום, תביאי לי קולה מהמקרר, סיגריות מהקיוסק" וכו'. אחי הסנדוויץ' פירק את הצעצועים שלי, הלך אתי מכות והקניט אותי בקול שקט ומרגיז. ביתנו היה מלא בחברים בכל ימות השבוע מהצהריים ועד שעות הלילה המאוחרות. אצלנו אפשר היה לעשן, לשמוע מוזיקה חזק ולעשות שטויות. ככה זה כשההורים לא בבית.
משינה, מטליקה, רובים ושושנים, דיוויד בואי, רמי פורטיס, לד זפלין היו פס הקול בילדותי. היו ימים שחברים של אחיי נכנסו ויצאו מהבית, דפקו בדלת, עלו מהר במדרגות, מהמעלית, הגיעו מכל כיוון ורצו מהר לחדר של אחי, זה היה סימן מובהק: יש מכות!
עמדתי בסלון ואכלתי פיתה עם חומוס מהלחץ, בכל זאת ילדה בת שש. אחי נעל מהר את הדלת לישיבת צוות בחדרו. מישהו מהחבורה היריבה דפק בדלת בפראות. קראתי לאחי. הוא יצא אלי ונתן לי הוראות, "תקשיבי, אנחנו יושבים בחדר בשקט, תפתחי את הדלת ותאמרי שאין אף אחד בבית, אם יקרה משהו תצעקי לי ואל תדאגי, מבטיח שלא יקרה לך כלום". הדפיקות נהיו חזקות יותר ואחי חזר לחדרו. פתחתי את הדלת לבחור עם שיער ארוך ונזם באף ששאל אותי, "איפה אח שלך?"
עניתי לו שאין אף אחד בבית. הוא החמיץ את פניו והלך. נעלתי את הדלת. אחיי והחבר'ה יצאו בשמחה וריקודים מהחדר, נתנו לי כיפים והחמיאו לי, "את גדולה". עד היום בכל פעם כשאני רואה בחור עם נזם ושיער ארוך, בא לי פיתה עם חומוס. במקום לעשות שיעורים זרקנו ביצים מהחלון. בבניין מולנו גרו שתי בנות מהשכבה שלי. מתחביביי היה לסנוור אותן מהחלון עם מראה עד שהן גייסו את כל ילדי הבניין שלהן שעמדו בכל החלונות עם מראות וכיוונו לבית שלי. נקמה יצירתית שגרמה לי להפסיק עם זה.
 
החבר הראשון שלי בגן היה שכן באותו בניין, דוד קראו לו. הוא הזמין אותי לצהריים אצל אמו, ומאותו שניצל ואילך התנחלתי אצלו בבית. יום אחד סבתו (הייתה לה כרבולת בלונדינית ענקית) הייתה בבית. לפני שנכנסתי לשירותים, הכרבולת אמרה לי, "לכי לשירותים בבית שלך". היה עצוב ודוד לא יצא להגנתי.
העברתי את דוד סדרת חינוך, "אם אתה רוצה משהו מההורים שלך תבכה מלא עד שתקבל מה שאתה רוצה". חבל שכשגדלתי שכחתי איך משתמשים בטכניקה הזו. אמא של דוד שמעה מה שאמרתי והחליטה שאני משפיעה עליו לרעה. בגן שיגעתי את הגננת. חשבתי שאני מוגנת מעונשים כי הכירה את הוריי באופן אישי ובכל הזדמנות שאלתי אותה בגאווה, "נכון שאת מכירה את ההורים שלי?" עד שיום אחד עליתי לה על העצבים והיא שמה אותי בעונש.
בהפסקה, דוד החבר שלי שאל אותה, "איזה גובה את וכמה סנטימטר רוחב?"
שולה הגננת: "למה אתה צריך לדעת?"
דוד: "כי אני חופר לך בור".
הוא רצה להרוג את הגננת בגללי. היה לוקח לו בערך 18 שנה לחפור את הבור, אבל העיקר הכוונה. בכיתה א' דוד ואני נפרדנו. חמתי דאז דרשה שלא נהיה יחד באותה כיתה וכך הסתיים הרומן הסוער.
 
רוזה מסירה את משקפיה ומדברת לשוקי. "ביננו, הילדה הזאת מעצבנת. למה לשיר בקול רם ביום שבת בבוקר? גם אני הייתי משתגעת וההורים שלה, צאצאים של שבט זולו. יש לי אחות שקטנה ממני בשלוש שנים, מירה. מאז ומעולם הייתה ביננו תחרות סמויה, מי תלמידה יותר טובה, מי יותר רזה, מי יותר יפה, מי יוצאת עם הקפטן של קבוצת הכדורסל. היא תמיד רצתה את מה שהיה לי. בגיל ההתבגרות רבנו בגלל חולצה, לא דברתי אתה חצי שנה. החצופה לקחה לי מהארון חולצה אדומה אלגנטית שמאד אהבתי בלי רשות, יצאה אתה והחזירה לי אותה מקומטת עם ריח של סיגריות.
שוקי מחקה את קולה של רוזה ואומר, "הלו, מירה, מה נשמע?"
רוזה מחייכת אליו ומאכילה אותו. לאחר מכן היא מתקשרת לאחותה, "מה נשמע?"
"בסדר. הנכד היה אצלי כל היום".
רוזה: "הם חמודים, אבל תודי שיותר מכמה שעות כבר אין לנו כוח".
מירה: "נכון, אנחנו את שלנו כבר עשינו".
רוזה: "את זוכרת את גרי?"
מירה: "כן".
"מה אתו?"
"לא יודעת, אבל תבדקי בפייסבוק".
"רוזה, את יודעת שאני נגד העולם הווירטואלי באשר הוא?"
"עדיין לא יצאת מזה? חבל, אני רואה שם את הנכדים ואת כולם, אני בקשר עם אנשים שגדלנו אתם, כולם בפייסבוק. תקני סמארטפון לפחות, יש לנו קבוצה משפחתית ב"מנשמע" (אפליקציית מסרים מידיים). הנכדים שולחים תמונות כשהם בשיעור, עושים פרצופים, חמודים".
רוזה: "איך אמא תמיד אמרה לי, 'שוב הראש שלך למטה?' אני לא רוצה שום מכשיר כזה או אחר, זה יישאר ככה עד שאמות! הורינו הכירו רק את מי שגר אתם בשכונה, הם חייגו בטלפון חוגה ושיא הכיף שלהם היה צפייה בטלוויזיה שחור לבן עם ערוץ אחד".
מירה: "טוב נו מה שהיה מת, רוזה, צריך להתקדם, את תקועה בתקופת התנ"ך. איך התלהבנו כשאבא הכניס מחשב הביתה בפעם הראשונה, בנות כמה היינו?"
רוזה: "עשרים וארבע, חמש, משהו כזה".
מירה: "את זוכרת איך אבא ריגל אחרינו? יום אחד כשהתכתבתי עם בחור שהכרתי בתיכון, הוא עמד מאחורי וקרא מילה במילה, כשסיימתי הסתובבתי וראיתי אותו עומד מחויך. 'את נפגשת עם ערן?' הוא שאל אותי".
רוזה: "את כל הזמן רבת אתי שאת רוצה את המחשב, היית בלתי נסבלת, טוב שגדלת".
הן מסיימות לדבר. רוזה פותחת אלבומי תמונות ומתענגת על הימים ההם. לאחר מכן היא צופה בחדשות והולכת לישון.