אחריך נרוצה

יסודות הפירוש

שאלת היסוד

שאלת הפרשנות העיקרית עוסקת בהגדרת אופי ספר שיר השירים. בצורתו הראשונה נגלה הספר כאוסף של פסוקי אהבה, הנאמרים על-ידי גיבורי המגילה - עיתים הם נאמרים בין הנערה ובין דודה; לעיתים הנערה דוברת אל ליבה או לדמויות נוספות, כמו בנות ירושלים; לעיתים מצוטטים דברים הנאמרים על-ידי אחי הנערה, וכן על-ידי עוברים ושבים; ולעיתים מדובר בדברי קישור או הסבר. חלק הארי של המגילה הוא דו-שיח בין הנערה לבין דודה. גוונים רבים לדיבורים ביניהם - חלקם מילות חיזור וחלקם מילות הרחקה ודחייה; פעמים קוראת הנערה לדודה ופעמים היא משלחת אותו מעל פניה, ומבקשת ממנו להמתין לעת הראויה למפגש ביניהם. אף-על-פי-כן אין לראות את המגילה כקובץ שירי אהבה.
ראיה לדבר היא העובדה כי רבים הפסוקים אשר אינם שירי אהבה, ואינם עוסקים בדברים שבינו לבינה. חלק מהם נאמר על-ידי הנערה עצמה - לא כל דבריה מכוונים אל הדוד. בחלק מהפסוקים היא פונה לאחרים; בחלקם היא מדברת אל עצמה, ואין איש שומע אותה. מעבר לכך, ישנם פסוקים בהם מתערב מספר מקראי ומתאר עניינים שונים. כך, לדוגמה, מתאר הכותב את דמות אפריונו של שלמה המלך, את שישים הגיבורים שסביב לו ואת צורת חתונתו. כמו כן הוא מספר על כרמו של שלמה שהיה בבעל המון, ועל נתינתו לנוטרים. על חלק מהפסוקים קיימת מחלוקת, הדנה בשאלה האם המספר אומר אותם, או שמא אחת הדמויות שבשיר השירים, אך עצם קיומם של פסוקים מסוג זה אינו נתון במחלוקת.
עובדה זו מהווה בסיס לשאלה העיקרית בגישה פרשנית למגילה, והיא, שאלת המכנה המשותף, והקשר שבין דברי אהבה אלו לאלו. עצם קיומם של פסוקים מסוגים שונים מחדד את הצורך להגדיר כיצד נחרזים אלה למחרוזת אחת, ולאור איזה עיקרון סודרו פסוקי שיר השירים.
תשובה לשאלה זו עשויה לנוע מן הקצה אל הקצה. בקצה אחד מצויה התפישה כי אין קשר בין הפסוקים, והם לא סודרו בסדר מסוים. המכנה המשותף היחיד נעוץ בעובדה שהנושא העיקרי בפסוקים אלה הוא אהבת הדוד והרעיה, אך אין לראות בדברים התפתחות או סיפור כלשהו. מדובר באוסף המקבץ אל תוכו עניינים שונים, ללא סדר וללא מבנה. בקצה השנייה מצויה התפישה כי מדובר למעשה בסיפור קוהרנטי, המסופר בסגנון ייחודי. סגנונו הייחודי מתאפיין בכך שהמספר הרכיב אותו משירים שונים, שנאמרו בין השניים. זהו סיפור המסופר על-ידי שירים, ובסדר מיוחד, הבנוי לאור התפתחות מערכת היחסים שבין הדוד ובין הרעיה. משום כך, ניתן לעקוב אחר השתלשלות פרקי האהבה שביניהם. מובן שראייה שכזו מחייבת השלמות מסוימות, שכן אין באפשרות פרקי שירה לספר סיפור שלם - לשם כך נועד הסגנון הסיפורי של המקרא. לימוד שיר השירים בדרך זו, יחייב פיתוח כלים מיוחדים להשלמת פערים, לפיצוח קודים מסוימים הייחודיים לפרקי שירה וכדומה. בין שני קצוות אלה מצוי מקום לאין-ספור אפשרויות ביניים, המכירות בסדר מסוים לאורו נבנה שיר השירים, אך אינן כובלות אותו בתפישה קוהרנטית חמורה, המספרת סיפור של ממש.
בפירושנו זה הלכנו אל הקצה האחד, לאמור - עיקרו של פירוש זה מניח כי מדובר בסיפור מובנה של אהבת הדוד והרעיה. למן הפתיחה הקצרה, של ארבעת הפסוקים הראשונים, ועד לפסוקים האחרונים שאולי משמשים כאפילוג, מדובר בסיפור המתרקם בין מלך ירושלים לבין נערה מעין גדי. סיפור זה מתייחד בסגנונו - הוא מבוסס על דיאלוגים בין השניים, ואף שכאמור לא רק הם הדוברים, העניינים המהותיים שבספר מצויים בדבריהם בלבד, ושאר הדמויות הן דמויות משנה, אשר מוסיפות פרטים משניים לסיפור המרכזי. אין ללכת שולל אחר מילות האהבה ביניהם, ולראות במגילה אוסף שירים בלבד. קיבוץ פסוקי האהבה מבוסס על חוט שידרה עלילתי, המוליך את הלומד מנקודת פתיחה מובהקת עד נקודת הסיום, במבנה שהוא קוהרנטי ביסודו. תשומת-לב לסדר השירים חושפת עלילה מורכבת, המתארת את התפתחות האהבה ביניהם עקב בצד אגודל, ומאפשרת ללומד המגילה להבין את נפתוליה.
ההכרה כי מדובר בסיפור הכתוב בסגנון אוסף שירים מחייבת כלי פרשנות רבים. ראשית, הסגנון השירי לעצמו אינו פשוט כלל ועיקר. הבנת פסוקים הכתובים בסגנון שירי קשה יותר, ונדרש מאמץ רב לעמוד על כוונת הכותב. הנוקט בסגנון שירי בוחר מילים נשגבות ועילאיות, שאינן מובנות ללומד הרגיל. אין השירה נענית לחובת ההקפדה על תבניות לשון וכלים דקדוקיים, והיותה כלי הביטוי של רגשות ותחושות משפיעה אף על כלליה. כשם שהעולם החווייתי אינו נענה לחוקי המבנה והסדר הלוגי, אלא מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, כך גם לבושו המילולי החיצוני; חילופי גוף שני ושלישי וענייני לשון אחרים אינם כובלים את מעופה של השירה; הסגנון השירי מאפשר לכותב לטשטש בין מציאות לדמיון, ולנוע מעולם התופעות לסערה הפנימית; גם התחביר השירי אינו מקל על הלומד. בחלק מן הפסוקים יש צורך להבהיר מיהו הדובר ומה הנושא בו הוא עוסק, בחלק אחר יש להשלים פערים לעניינים שאינם כתובים. השירה משתמשת הרבה בשתיקות ובחללים הדורשים את מילואם באופן אקטיבי על-ידי הקורא, ואין היא מביאה תמיד את כל הנדרש להבנתה - משימה זו מוטלת פעמים רבות על כתפי הלומד.
כל זה נוגע לפסוקים עצמם. ברם, ליקוטם לספר אחד, מעמיד בפני הלומד משימה קשה בהרבה. שכן במגילת שיר השירים מדובר לא רק בסגנון שירי של פסוקים, אלא בספר המספר עלילה שלמה בסגנון זה. למעלה מכך, מדובר בדיאלוג שירי. משום כך נדרש לומד הספר לקרוא את שנאמר בין השורות, ולשחזר מן הנאמר גם את מה שלא כתוב בו. השלמת הפערים הנדרשת נעשית ממקום למקום, ועל הלומד להקיש ממסקנות בדברי דובר אחד להבנת דברי השני. המסגרת הקושרת את הפרטים כולם לכדי סיפור רצף, המצויה בדרך כלל בסגנון הפרוזה, חסרה מאוד. יש צורך לפתח כלֵי פרשנות המסוגלים לעמוד על סיפור המסגרת אף שאינו כתוב. דוגמה לדבר, הנערה מספרת: "אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי, שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה". מדברים אלה אנו למדים כי הנערה והדוד נפרדו קודם לכן, ועתה בא הדוד אל ביתה. ברם, הפסוקים הקודמים עוסקים בדיאלוג ישיר בין הדוד ובין הרעיה, והם מדברים האחד עם השני. לא מסופר במגילה על פרידה, ולא מסופר כי כל אחד מהם הלך לדרכו. כפי שנראה להלן, התרגום, הרואה בפסוקים אלה דברים המתארים את הצהרת כורש, הכניס בראש פסוק זה תיאור מפורט של גלות בבל, שהביאה להפרדת הדוד והרעיה. כל זה אינו מצוי בפשט המגילה.
גם בעת עוסקנו בחילופי הדברים עצמם, יש צורך להגדיל ולהרחיב את הנאמר במגילה. פעמים רבות לא מובן מפשט המגילה האם הדיאלוג נתקע, או שהפסוקים הבאים ממשיכים את אותו השיח; כמה זמן עבר בין קובץ שירים אחד למשנהו; האם הנערה מזעיפה פניה בשומעה את הסברי הדוד, או שהיא מקבלת את דברי הריצוי; האם הדוד מחניף לנערה כדי לרצותה על אירוע קודם, או שהוא פונה אליה בדברי נועם העומדים לעצמם. בפירוש המוצע להלן, אנו תרים אחר קשר קפדני ועקיב בין השירים השונים, ומבקשים דרכים המאפשרות להשלים את החסר.

שני שלבי הפירוש - הפשט והנמשל

כאמור לעיל, הגדרת המגילה כקודש-הקודשים מבססת את התביעה ללמוד את שיר השירים כספר אליגורי, העוסק ביחסי ארץ ושמים. ברם, מהבחינה המעשית, קודמת לטיפוס למרומי שמים, הצבת הסולם המוצב ארצה. אנו הולכים בדרכו של ראב"ע, שהציע פירוש פשט למגילה. זהו הלבוש בו התלבשו העולמות העליונים שבמגילה, ולא ניתן לעמוד על תוכנה הפנימי בלא לחדור קודם לכן אל נבכי שפתה החיצונית. דברים אלה נכונים לא רק בתחום הספרותי אלא אף בתחום הנפשי. לא ניתן לעמוד על הבנת הקשר שבין אדם לאלוקיו ללא ידיעת שפת האהבה ונפתוליה. בשל כך נתבע לומד המגילה לעסוק לא רק בפירוש הפסוקים ובתיאור מכני של ההתפתחות ביחסי הדוד והרעיה, כי אם גם לחדור אל התחושה והדמיון, הצליל והמראה, של העניינים השונים המצויים בה. משום כך, לא צימצמנו את פירוש הפשט להבנת הפסוקים בלבד, ואף לא להבנת העניין, אלא ניסינו לעמוד על מלוא רוחב העולמות המקופלים באהבת הדוד והרעיה. כל זאת כמבוא לטיפוס למרומי שמים.
משום כך הצענו בדברינו שני פירושים לשיר השירים. פירוש ראשון על דרך הפשט, בו מתואר סיפור הדברים כפי שאירע בין הדוד ובין הרעיה בעולם הממשי בו אנו חיים. בפירוש זה הנערה היא בת כפר ואילו הדוד הוא מלך ירושלים, הלבנון והמדבר הם מקומות של ממש, הלבונה והנרד הם צמחי בושם המדיפים ריח טוב במציאות, והנערות והשומרים הם דמויות של ממש. בפירוש השני צעדנו בעקבות חז"ל, וביארנו את שיר השירים כאליגוריה היסטורית, ואף הרחבנו אל תוך עולמו של יחסי אדם ואלוקיו. כפל הפירושים נעשה לא רק בפירוש עצמו אלא אף במבואות. בראש דברינו אנו עוסקים במבוא לפירוש הפשט, בו מצויות הסוגיות העיקריות על דרך הפשט. לאחר מכן ישנו מבוא העומד בפני עצמו לפרשנות הדרש של המגילה, בה נידונות סוגיות אלו מחדש, בדרך בה הלכו דרשני המגילה, ובעיקר בעל התרגום והמדרש.
אף שביקשנו לפתוח בהפרדה שבין פשוטה של המגילה לבין הנמשל שבה, לא יכולנו לעמוד במשימה זו בקנאות. פרשני המקרא המאוחרים כינו תופעה זו בשם "משל מתפרץ", לאמור: פעמים רבות אנו מוצאים בתוך המשל עצמו את התפרצות הנמשל. דוגמה לדבר מצויה בנבואת הושע, בעת שעסק בשאלה זנותה של כנסת ישראל. הושע דימה את כנסת ישראל לאשה שזנה ליבה והלכה אחרי מאהבים זרים. הושע אף מפריד בין המשל והנמשל. החלק הראשון כולו הוא משל המתאר את אופי היחסים שבין הבעל לאשתו. ברם, תוך עיסוקו בתיאור היחסים שבין האוהבים, במתנות שנתן הבעל לאשתו ובבגידה שבגדה בו, נאמר "...וזהב עשו לבעל". בפסוק זה בולטת מאוד העובדה כי בעוד בחלקו הראשון משתמש הושע בדימויים הלקוחים מעולם המשל, שלוש המילים האחרונות הן כבר הנמשל - "וזהב עשו לבעל". הן אינן מתארות את היחס שבין איש לאשתו, אלא את מה שהוא בה לייצג - זנות עם ישראל מאחורי ד'.
על דרך המליצה בלבד, נקטנו אף אנו פעמים מסוימות בנמשל מתפרץ. פעמים מסוימות לא יכולנו לעצור רוח, ולהמתין עד עת בוא זמן הנמשל להיגלות, אלא רמזנו והבאנו בדברינו, גם בפירוש המשל את הנמשל. לעולם לא התכוונו להחליף את המשימה של פירוש הפשט בדברי מליצה של הנמשל, ותמיד הנמשל המתפרץ מלווה בפרשנות פשט. את הנמשל הבאנו למילויי שני צרכים. ראשון בהם הוא לצורך הסברה וביאור. פעמים רבות לא בא הנמשל ללמוד אלא ללמד, ולהורות על משמעות פירוש הפשט. דרכנו, שתבואר בהמשך, היא לטעון כי גם לחכמי הדרש היתה התייחסות לפשוטו של מקרא. דבריהם לא נאמרו במנותק מן ההקשר באופן מלא, ואף להם היתה אחיזה במהלך הסיפור כולו. אומנם, חירות רבה הניחו להם בדרשותיהם, ופעמים רבות קצרה ידינו מלראות את הקשר לפשט, ואולי אף הם עצמם נטשו אותו. ברם, לרוב מדובר בעיגון דבריהם בפשוטו של מקרא, ועל כן ניתן ללמוד מן הנמשל עצמו את פירוש הפשט. סיבה שנייה להבאת הנמשל היא חששנו מפני טעות העלולה להיוולד כתוצאה מראיית הפשט לבדה. כך לדוגמה, בעת עוסקנו בבואו של האוהב לקראת אהובתו ובשינוי דרכו הראשונית, ביארנו כי הנמשל האפשרי, אותו נבחן בהמשך, הוא הקמת המשכן. בכך ביקשנו לרכך ולהיזהר מפני סכנת הנפילה בחטא הנורא של ההגשמה, או של מחשבות מוטעות בדבר אפשרות שינוי אצל ריבונו של עולם. הקמת המשכן אומנם נתפרשה על-ידי רבים מגדולי ישראל כיציאתו של הדוד לקראת אהובתו, ועל כן הדברים מאפשרים את לימוד המשל על-פי פשוטו של מקרא, ללא פחד מתשובת המינים, ומהבנה מוטעית בדבר דרכו של ד'. לפיכך, בכל המקומות בהם מופיע בדברינו המשל בתוך דברי הפשט יש לראותו כמשרת את הבנת הפשט, אך לא כהסרת המשימה להבין את ספר שיר השירים על-פי פשוטו.
כך גם נהגנו בהביאנו דברי פרשנים. פירושים רבים, המדיפים ריח בושם נעים, נכתבו על שיר השירים. השתמשנו בהם פעמים רבות, לעיתים בגלוי ולעיתים ללא ציון המקור. דרכנו לא היתה להשתעבד לפירוש אחד, ואף היחס המיוחד אותו גילינו כלפי פרשנות הפשט של ראב"ע אינו חורג מחובת החירות. אנו סטינו מפירושו, באחת הנקודות היסודיות ביותר, והלכנו בעקבות חז"ל. גם במקומות בהם הבאנו פירושים בשם אומרם, לא ביקשנו להיתלות באילן גבוה כדי לאנוס את הלומד לקבל את דברינו. הדברים מובאים בשם אומרם כדי לקשר את הדברים לדברי ראשונים במהלך הדורות, כדי שלא לחטוא בבניית בית-מדרש ללא בית אב, וגם כדי להצדיק לעיתים פירוש נועז, בעיקר בתחומי הפשט, על-ידי הבאת מקור. בכך אנו טוענים כי ראשונים קדמו לנו והורידו חידוש זה מהשמים אל הארץ, ולנו לא נותר אלא ללקטו כעמיר גורנה.
דרכנו בפירוש הנמשל של שיר השירים היתה שונה, ובאופן עקרוני צעדנו בנאמנות בעקבות חז"ל, ולא העזנו למשול נמשלים בעצמנו. דווקא בשל היות הנמשל קודש-קודשים לא יכולנו להעמיד פירושים עצמאיים. אין הדרש מתחדש בכל יום, ואף ששערי הדרש לא ננעלו, נדרשות כתפיים רחבות מאוד כדי לדרוש דברים מחודשים. ברם, אף בליקוט דברי חז"ל, מדובר בחוכמה ולא במלאכה בלבד - אין כוונתנו ללקט פירושים, במובן המקובל של המלה. דברי חז"ל נבחרו ונבררו בקפידה מרובה, ופעמים רבות נדרשה הכרעה והבדלה, שחוכמה היא ואינה מלאכה. במבוא לפרשנות הדרש יבואר בהרחבה השימוש בדברי חז"ל.
כאמור לעיל, אנו הולכים בדברינו בדרך שסלל רבי אברהם בן עזרא בפירושו. סיבת הליכתנו לאור פירושו של ראב"ע בחלק ניכר מן השאלות הכרוכות בפרשנות שיר השירים, נובעת מדרכו המיוחדת בפירוש. ראב"ע פירש את שיר השירים בשלושה פירושים באופן סימולטני. כל קבוצת פסוקים מתפרשת שלוש פעמים - בפעם הראשונה עסק בפירוש המילים, בפעם השנייה בפירוש המשל ובפעם השלישית באליגוריה. פירוש לנמשל מאפשר הרכבת סיפור עקבי. ברם הפירוש השלישי, האליגורי, לא נותר נאמן לפרשנות הפשט. פעמים רבות הציע ראב"ע פירוש אליגורי שאינו מתיישב עם פירוש הפשט. דוגמה לדבר, בפירוש הפשט טען כי פסוק מסוים נאמר על-ידי הנערה ואילו בפרשנות הדרש שם אותו בפיו של הקב"ה. אף-על-פי-כן, אנו מתבססים על דרכו של ראב"ע.
לכאורה, דומה כי אין אנו אלא מרחיבים את פירושו של רבי אברהם בן עזרא, ונתלים באילן גבוה. ברם, לא לחינם לא כונה פירוש המוצע להלן כפירוש המושתת על דברי ראב"ע. שתי סיבות לדבר. ראשונה בהן היא העובדה כי בעניין עקרוני ומהותי מאוד נותרנו נאמנים לדרכם של חז"ל ולא הלכנו בנתיב שסלל ראב"ע. ראב"ע הכריע כי בשיר השירים מדובר בשתי דמויות גבריות. לא המלך הוא אהובה של הנערה, כי אם הרועה במדבר. המלך מוזכר בספר שיר השירים כדמות נגד, לומר: האהוב משווה את אהבתו לנערה לאהבת המלך את אהובותיו, ולרוב מוצא את אהבתו גדולה יותר. כך לדוגמה, בעת שפירש ראב"ע את הפסוקים המתארים את האפִריון שעשה לו המלך שלמה, הדגיש כי האהוב מתאר את האפִריון כדי לעמת את אהבת שלמה לאהבתו, כאומר: אף על-פי שיש לשלמה אפִריון ייחודי ומקום שתוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, אהבתי אותך גדולה יותר, וטוב לך לשכון עימי מלהיות אחת מההרמון של המלך שלמה:
...ועוד ששלמה המלך כאשר לקח את חשוקתו הוצרך לבנות אפִריון והוא היה בתוך האפִריון.
רצוף אהבה - כלומר שרוף אהבה על אחת מבנות ירושלים ושׂם עטרה בראשו, וכל זה עשה שלמה המלך אז ראה תאוותו.
הנך - ואת יותר יפה מחשוקתו של שלמה, ויכולתי לראותך בלי שאצטרך לעשות אפִריון.

מובן כי הקביעה כי מדובר בשתי דמויות גבריות משמעותית לא רק בפרשנות הפסוקים, אלא קובעת אופי שונה לעלילה כולה. לפי דבריו אין מדובר באהבת נערה מעין גדי למלך בירושלים, אלא באהבת בת כרמי עין גדי לרועה במדבר בלבד. מה שהוא עיקר פירושנו, והנושא העיקרי של ספר השירים, אינו מצוי בדברי ראב"ע. ברם, בדרך כלל לא כך ביארו חז"ל את ספר שיר השירים. מפירושם עולה כי באופן שיטתי מדובר באהבת הנערה למלך. אנו נותרנו נאמנים לדבריהם ולדברי חלק ניכר מהראשונים, ופירושנו רואה במתח שבין המלך לבין הנערה את היסוד העיקרי של ספר שיר השירים. לפיכך אין לראות בדברינו רק הרחבה של דברי ראב"ע, ואנו משתמשים בדבריו במקומות בהם פשוטו של מקרא אינו סותר את דברינו.
סיבה שנייה לפער בין פירוש ראב"ע לבין הפירוש המוצע בזה נובעת מהיחס שבין המשל לבין הנמשל. כאמור לעיל, ראב"ע פירש את הספר בשלושה פירושים סימולטנית. ניתן היה לצפות כי שתי הפעמים - השני והשלישי - יהיו זהים, שכן הפעם השנייה עוסקת במשל ואילו הנמשל מצוי בפעם השלישית. ברם, כאמור, לא כך הם פני הדברים, ופעמים רבות מפרש ראב"ע את הנמשל בדרך שאינה מתאימה למשל כלל ועיקר. משום כך אין אנו נתלים באילן גבוה כמוהו אלא מציעים את פירושנו העומד על הקרקע.