סדרת קרוספייר 4 - שבויה בידיך

1
 
מחטים קפואות של מים התקיפו את עורי הלוהט, והדקירות העלימו אט־אט את צללי הסיוט שעדיין רדף אותי ושלא הצלחתי להיזכר בו במלואו.
בעיניים עצומות התקרבתי עוד אל הזרם, וניסיתי לסלק בכוח רצוני את הפחד והבחילה שעוד אחזו בי ולשטוף אותם מטה אל פתח הניקוז שלרגלַי. רעד טלטל אותי, ומחשבותי עברו אל אשתי. אשתי, חומד שלי, שישנה בשלווה בדירה הסמוכה. רציתי אותה כאן ועכשיו, רציתי לשקע את עצמי בה, והייתי מתוסכל עד היסוד מכך שאני לא יכול לקבל אותה. לא יכול לחבק אותה אלי. לא יכול להשכיב את גופה השופע תחת גופי ולשקוע אל תוכו, לתת למגעה להדוף את הזיכרונות.
"זין." הצמדתי את כפות ידי אל האריחים הקרירים והרגשתי איך צמרמורת של בושה חודרת אל עצמותי. אני חתיכת בן־זונה אנוכי.
אילו הייתי אדם טוב יותר, הייתי קם ועוזב את אווה קרוס ביום שבו הכרתי אותה.
במקום זה, התחתנתי איתה. ורציתי שהידיעה בדבר נישואינו תפורסם בכל אמצעי תקשורת שמוכר לאנושות, ולא תישאר סוד חבוי בינינו ובין קומץ מצומצם של אנשים. גרוע מכך, היות שלא היתה לי שום כוונה להרפות ממנה, ידעתי שאהיה מוכרח למצוא דרך לפצות אותה על העובדה שאני כל כך דפוק עד שאנחנו אפילו לא יכולים לישון יחד באותו חדר.
הסתבנתי כדי למהר לשטוף מעלי את הזיעה הדביקה שכיסתה את כל גופי כשהתעוררתי. כעבור כמה דקות כבר הייתי בדרכי אל חדר השינה, שם לבשתי זוג מכנסי טרנינג ויצאתי לכיוון חדר העבודה. השעה אפילו עוד לא היתה שבע בבוקר.
את הדירה שבה גרה אווה עם החבר הכי טוב שלה, קארי טיילור, עזבתי כמה שעות קודם לכן, כי רציתי לאפשר לה לישון כמה שעות לפני שתצטרך לצאת לעבודה. שנינו התנפלנו זה על זה במשך כל הלילה, שנינו מלאי תשוקה וצורך. אבל היה גם עוד משהו. איזו דחיפות מצד אווה שהציקה לי ועוררה בי אי־נוחות.
משהו הטריד את אשתי.
מבטי נע על החלון ואל הנוף של מנהטן שנשקף מעבר לו, ואז התמקד בקיר הריק שעליו נתלו תמונות שלה ושל שנינו באותו מיקוּם במשרד הפנטהאוז שבביתנו שבשדרה החמישית. יכולתי לדמיין את הקולאז' בבהירות, היות שבחודשים האחרונים ביליתי אינספור שעות בבחינת כל תמונה ותמונה. פעם הרגשתי שאני גומע את כל עולמי כשאני מביט החוצה אל העיר הנשקפת מחלוני. עכשיו הרגשתי זאת כשהסתכלתי על אווה.
התיישבתי ליד שולחן העבודה והערתי את המחשב שלי לחיים בטלטול של העכבר, ואז נשמתי נשימה עמוקה ואטית בעוד פניה של אשתי ממלאות את הצג לנגד עיני. היא לא היתה מאופרת כלל בתמונה שהיתה שומר המסך שלי, ומקבץ של נמשים חיוורים על אפה שיווה לה מראה צעיר אפילו יותר מעשרים וארבע שנותיה. עברתי במבטי על תווי פניה - עיקול הגבות שלה, הבוהק של עיניה האפורות, המלאוּת של שפתיה. ברגעים שבהם הרשיתי לעצמי לחשוב על כך, כמעט הצלחתי להרגיש את השפתיים האלה נוגעות בעורי. הנשיקות שלה היו הבעות חסד, הבטחות מהמלאכית השומרת עלי שמאשרות לי שיש טעם לחיי.
בנשיפה נחושה הרמתי את שפופרת הטלפון ולחצתי על כפתור החיוג הישיר לראוּל הוּאֶרטָה. למרות השעה המוקדמת, הוא ענה מיד ובקול דרוך ונמרץ.
"גברת קרוס וקארי טיילור יוצאים היום לסן דייגו," אמרתי, וידי נקפצה לאגרוף רק מעצם המחשבה על כך. לא הייתי צריך לומר יותר מזה.
"הבנתי."
"אני רוצה לקבל עד הצהריים תמונה עדכנית של אן לוקַס ודיווח מלא ומפורט של מה שעשתה אתמול בלילה."
"אין בעיה," הוא אישר.
ניתקתי ונעצתי מבט בפניה היפהפיות של אווה. תפסתי אותה ברגע מאושר ונטול הגנות, מצב שהייתי נחוש שתוכל להישאר בו במשך כל חייה. אבל אתמול בלילה היא היתה מוטרדת מעימות אפשרי עם אישה שפעם ניצלתי. עבר זמן רב מאז נתקלתי לאחרונה באן, אבל אם יתברר שהיא אכן אחראית למצוקה שאשתי חשה, היה ברור מעל לכל ספק שבקרוב היא תראה אותי שוב. בקרוב מאוד.
פתחתי את תיבת הדואר הנכנס והתחלתי לעבור על האי־מיילים. שרבטתי תשובות זריזות על המכתבים שדרשו מענה, והתקדמתי לעבר שורת הנושא שמשכה את תשומת לבי מרגע שפתחתי את תיבת הדואר.
הרגשתי את אווה עוד לפני שראיתי אותה.
הרמתי את ראשי וקצב ההקלדה שלי הואט. געש פתאום של תשוקה שיכך את המצוקה שחשתי בכל רגע שהייתי בלעדיה.
נשענתי אחורה כדי להתפעל ביתר נוחות מהנוף. "קמת מוקדם, חומד."
אווה עמדה בפתח החדר ובידיה מפתחות, שערה הבלונדיני פרוע בדרך סקסית סביב כתפיה, לחייה ושפתיה סמוקות משינה, חמוקיה עטופים בגופייה ומכנסיים קצרים. היא לא לבשה חזייה, ושדיה השופעים מילאו ברכות את בד הכותנה המפוספס. היא היתה קטנה ובעלת גוף חלומי שיכול להכניע כל גבר, ועם זאת היא ציינה לעתים קרובות כמה היא שונה מהנשים שצולמתי בחברתן בעבר.
"התעוררתי והתגעגעתי אליך," היא ענתה בקול הגרוני שגרם לי בכל פעם ופעם לזקפה. "כמה זמן אתה כבר ער?"
"לא הרבה." הכנסתי פנימה את מגירת המקלדת כדי לפנות לה מקום על השולחן.
היא התקרבה אלי בכפות רגליה היחפות, ופיתתה אותי ללא כל מאמץ. ברגע שראיתי אותה לראשונה בחיי ידעתי שהיא תהרוס אותי. זה היה כתוב בעיניה, בתנועות הגוף שלה. בכל מקום שהלכה אליו, גברים סובבו אחריה את הראש. חמדו אותה. בדיוק כמוני.
תפסתי אותה במותניים ברגע שהתקרבה מספיק, והחלטתי להושיב אותה דווקא על ברכי. הרכנתי את ראשי, תפסתי את הפטמה שלה בפי ושאבתי אותה במציצות ארוכות, עמוקות. שמעתי אותה עוצרת את הנשימה, הרגשתי את גופה נרעד, ובלבי חייכתי. אני יכול לעשות לה כל מה שאני רוצה. היא נתנה לי את הזכות הזאת. זאת היתה המתנה הכי יפה שקיבלתי בחיי.
"גידאון." ידיה נשלחו אל ראשי ועברו בשערי.
כבר עכשיו הרגשתי הרבה יותר טוב.
הרמתי את ראשי ונישקתי אותה, ובפי עלה טעם הקינמון של משחת השיניים שלה ומתחתיו הטעם הייחודי רק לה. "הממ?"
היא נגעה בפני ונעצה בי מבט בוחן. "היה לך עוד סיוט?"
נשפתי מיד. היא תמיד הצליחה לראות עמוק אל תוכי. לא ידעתי אם אי־פעם אצליח להתרגל לזה.
ליטפתי בכרית האגודל שלי את בד הכותנה הלח שנצמד אל פטמתה. "אני מעדיף לדבר על החלומות הרטובים שאת מעוררת אצלי ברגע זה."
"על מה הוא היה?"
שפתי התהדקו לנוכח העיקשות שלה. "אני לא זוכר."
"גידאון -"
"חומד, עזבי את זה."
אווה נדרכה. "אני רק רוצה לעזור."
"את יודעת איך לעשות את זה."
היא נחרה בבוז. "חולה מין."
חיבקתי אותה חזק יותר. לא יכולתי למצוא את המילים שיסבירו לה עד כמה אני נהנה להרגיש אותה בין זרועותי, אז פשוט חיככתי באפי את צווארה ונשמתי אל קרבי את הניחוח האהוב של עורה.
"אלוף."
משהו בנימת קולה הטריד אותי. התנתקתי ממנה לאט, ומבטי החליק על פניה. "דברי איתי."
"בקשר לסן דייגו..." היא השפילה את עיניה ונשכה את שפתה התחתונה.
נדרכתי וחיכיתי לראות לאיזה כיוון תתקדם השיחה.
"'שש תשיעיות' יהיו שם," היא אמרה לבסוף.
היא לא ניסתה להסתיר את מה שכבר ידעתי, ושמחתי להיווכח בכך. אבל עכשיו הציף אותי מתח מסוג אחר.
"את אומרת לי שזאת בעיה." קולי נותר יציב, אבל הייתי רחוק בהחלט מלהיות רגוע.
"לא, זאת לא בעיה," היא אמרה בשקט. אבל אצבעותיה לא חדלו להתפתל בעצבנות בשערי.
"אל תשקרי לי."
"אני לא משקרת." היא נשמה נשימה עמוקה ואז נעצה בי מבט. "משהו לא בסדר. זה מבלבל אותי."
"מה מבלבל אותך?"
"אל תהיה כזה," היא אמרה בשקט. "אל תהיה פתאום כל כך קר ומקפיא."
"תצטרכי לסלוח לי. כשאני שומע שאשתי אומרת לי שאיזה גבר מבלבל אותה זה לא בדיוק עושה לי מצב רוח טוב."
היא התפתלה וקמה מעל ברכי, ונתתי לה לעשות זאת כדי שאוכל להסתכל עליה - לאמוד אותה - ממרחק־מה. "אני לא יודעת איך להסביר את זה."
התעלמתי בכוונה מההתכווצות הקרה שאחזה את בטני. "תנסי."
"זה פשוט -" היא השפילה את מבט ולעסה את שפתה התחתונה. "יש משהו... לא פתור."
החזה שלי התהדק בלהט. "הוא מחרמן אותך, אווה?"
היא נדרכה. "זה בכלל לא העניין."
"אז מה העניין, הקול? הקעקועים? הזין המופלא שלו?"
"תפסיק. לא קל לי לדבר על זה. אל תקשה עלי עוד יותר."
"גם לי לא בדיוק קל פה," אמרתי בכעס וקמתי על רגלי.
סרקתי אותה מכף רגל ועד ראש ורציתי לזיין אותה ולהעניש אותה בעת ובעונה אחת. רציתי לקשור אותה, לנעול אותה, להרחיק אותה מכל מי שעלול לאיים על האחיזה שלי בה. "הוא התייחס אלייך כמו אל זבל, אווה. אז מה קרה? ראית את הקליפ של 'מלאכית' ושכחת מכל זה? יש משהו שאת זקוקה לו ואת לא מקבלת ממני?"
"אל תהיה אידיוט." היא שילבה את זרועותיה, תנוחה של מגננה שרק הרגיזה אותי עוד יותר.
רציתי אותה פתוחה ורכה. רציתי את כולה. ולפעמים פשוט הכעיס אותי לדעת עד כמה היא חשובה לי. היא היתה הדבר היחיד בעולם שלא הצלחתי לדמיין את עצמי מאבד. והיא אמרה את הדבר היחיד שלא יכולתי לסבול לשמוע.
"בבקשה אל תתנהג מגעיל בגלל זה," היא לחשה.
"אני מתנהג בשיא הנימוס, בהתחשב ברגשות האלימים שיש לי כרגע."
"גידאון." אשמה מילאה את עיניה האפורות, ומיד נצצו בהן דמעות.
הסטתי את המבט. "אל תעשי את זה!"
אבל היא ראתה עמוק אל תוכי, כמו תמיד.
"לא התכוונתי לפגוע בך." היהלום שעל טבעת הנישואים שלה - הטבעת שקבעה שהיא שלי - לכד את האור וירה אל הקיר ניצוצות של להבה רבת־גוונים. "אני שונאת שאתה כועס עלי ככה. זה מכאיב גם לי, גידאון. אני לא רוצה אותו. אני נשבעת שלא."
קמתי אל החלון באי־שקט וניסיתי למצוא את השלווה שנזקקתי לה כדי להתמודד עם הסכנה שהציב בדרכי בְּרֶט קליין. עשיתי כל מה שיכולתי. דקלמתי את השְׁבוּעוֹת, החלקתי את הטבעת על האצבע שלה. קשרתי אותה אלי בכל דרך אפשרית. ועדיין, זה לא הספיק.
העיר נפרשה לנגד עיני, ואת הנוף חסמו בניינים גבוהים יותר. מהפנטהאוז יכולתי לראות לאורך קילומטרים רבים. אבל מהדירה באפּר וסט סייד שקניתי לצד הדירה של אווה היה הנוף מוגבל. לא יכולתי לראות מכאן את אינספור הרחובות הנמתחים תחתי ופקוקים במוניות צהובות, ואף לא את קרני השמש הנוצצות מעל שלל חלונות של גורדי שחקים.
יכולתי לתת לאווה את ניו יורק. יכולתי לתת לה את העולם. לא יכולתי לאהוב אותה יותר; זה אכל אותי מבפנים. ובכל־זאת, איזה בן־זונה מהעבר שלה הצליח לערער את שלוותי. זכרתי אותה בזרועותיו של קליין, מנשקת אותו בתשוקה נואשת שהיא היתה אמורה לחוש רק כלפַּי. האפשרות שהתשוקה הזאת עדיין אוחזת בה עוררה בי רצון לקרוע משהו לגזרים.
מפרקי האצבעות שלי התפוקקו כשכפות ידי נקפצו לאגרופים. "כבר עכשיו הגיע הזמן שנעשה איזו הפסקה? פסק זמן שיאפשר לך להבהיר את הבלבול שלך? אולי גם אני צריך פסק זמן, כדי לעזור לקורין להתמודד עם הבעיות שלה."
היא עצרה את נשימתה בקול נרעד כשהזכרתי את הארוסה לשעבר שלי. "אתה מדבר ברצינות?"
השתררה דממה ממושכת ואיומה.
ואז, "ברכותי, אידיוט. הרגע פגעת בי יותר ממה שהוא פגע בי אי־פעם."
הסתובבתי והספקתי לראות אותה יוצאת בזעם מהחדר, גבה נוקשה ומתוח. המפתחות שבעזרתם היא נכנסה למשרד נותרו על שולחני, וכשראיתי אותם זנוחים כך התעורר בי צורך נואש. "תעצרי."
תפסתי אותה והיא נאבקה, וזאת היתה הדינמיקה המוכרת כל כך לשנינו - אווה בורחת, אני רודף אחריה.
"עזוב אותי!"
עיני נעצמו והצמדתי את פני אל פניה. "אני לא אתן לו לקבל אותך."
"אני כל כך כועסת עליך עכשיו שמתחשק לי להרביץ לך."
רציתי שהיא תעשה את זה. רציתי את הכאב. "תעשי את זה."
היא תפסה את הזרועות שלי בציפורניה. "גידאון, תוריד אותי."
סובבתי אותה והצמדתי אותה אל קיר המסדרון. "מה אני אמור לעשות כשאת אומרת לי שאת מבולבלת בגלל ברט קליין? אני מרגיש כאילו אני נאחז בקצה צוק ועומד כל רגע ליפול לתהום."
"אז אתה מתכוון לקרוע אותי לגזרים כדי להיאחז בי ולא ליפול? למה אתה לא תופס שאני לא הולכת לשום מקום?"
נעצתי בה מבט וסרקתי את מוחי בניסיון למצוא משהו להגיד שיסדר איכשהו הכול. השפה התחתונה שלה החלה לרעוד ואני... התפרקתי.
"תגידי לי איך להתמודד עם זה," אמרתי בקול צרוד. סובבתי את מפרקי ידיה והפעלתי עליהם לחץ עדין. "תגידי לי מה לעשות."
"איך להתמודד איתי. לזה אתה מתכוון, נכון?" היא הסיטה את כתפיה אחורה. "כי אני הבעיה כאן. הכרתי את ברט בתקופה בחיי שבה שנאתי את עצמי אבל רציתי שאחרים יאהבו אותי. ועכשיו הוא מתנהג כמו שרציתי שיתנהג אז, וזה פשוט מחרפן אותי."
"אלוהים, אווה." לחצתי חזק יותר, ושיטחתי את גופי כנגד גופה. "איך אני אמור להתנהג כאילו זה לא מאיים עלי?"
"אתה אמור לסמוך עלי. סיפרתי לך את זה כי לא רציתי שתרגיש כל מיני דברים מוזרים ותסיק את המסקנה הלא־נכונה. רציתי להיות כנה בעניין הזה כדי שלא תרגיש מאוים. אני יודעת שיש כמה דברים שאני צריכה לסדר לעצמי בראש. אני נפגשת השבוע עם דוקטור טרוויס ו-"
"פסיכולוגים לא יכולים לתקן הכול!"
"אל תצעק עלי."
נאבקתי בדחף לתקוע אגרוף בקיר הגבס שמאחוריה. האמונה העיוורת של אשתי בכוחו המרפא של הטיפול הפסיכולוגי תסכלה אותי מאוד. "אי־אפשר לרוץ לרופא בכל פעם שיש לנו בעיה. בנישואים האלה יש שני אנשים - את ואני. הם לא רכוש של איזו קהילה פסיכולוגית מזדיינת!"
היא זקרה את הסנטר, והלסת שלה התקשחה במין זווית נחושה שהטריפה אותי. זה תמיד היה ככה: היא נתנה לי את עצמה רק כשהזין שלי היה בתוכה. ואז היא נתנה את כל־כולה.
"אולי אתה חושב שזה לא עוזר, אלוף, אבל אני יודעת שכן."
"אני זקוק רק לך." חפנתי את ראשה בין ידי. "אני זקוק לאשתי. ואני צריך שהיא תחשוב עלי, ולא על איזה בחור אחר!"
"בגלל התגובה שלך אני ממש מתחרטת שבכלל סיפרתי לך."
השפה שלי התעקלה בלעג. "ידעתי איך את מרגישה. ראיתי את זה."
"אלוהים, אתה חתיכת קנאי מטורף..." היא נאנחה חרש. "למה אתה לא מבין כמה אני אוהבת אותך? לברט אין שום יתרון עליך. שום יתרון. אבל בכנות, כרגע ממש לא מתחשק לי להיות בקרבתך."
הרגשתי את ההתנגדות שלה, איך היא מנסה להדוף אותי ולהתרחק. נאחזתי בה כמו בקרש הצלה. "את לא מבינה מה את עושה לי?"
אווה התרככה בזרועותי. "אני לא מבינה אותך, גידאון. איך אתה מסוגל פשוט ללחוץ על מתג ולכבות את הרגשות שלך? הרי אתה יודע מה אני מרגישה כלפי קורין, אז איך היית מסוגל לנפנף בה ככה מול הפרצוף שלי?"
"אַת הסיבה שאני בכלל נושם, ואת זה אני לא יכול לכבות." החלקתי את פי על לחייה. "אני חושב כל הזמן רק עלייך. כל יום. כל היום. כל מה שאני עושה, אני עושה במחשבה עלייך. אין שום מקום לאף אחד אחר. זה הורג אותי, לדעת שיש לך מקום בשבילו."
"אתה לא מקשיב."
"פשוט תתרחקי ממנו."
"זאת התחמקות, לא פתרון." אצבעותיה נתקעו במותני. "אני שבורה לחתיכות, גידאון, אתה יודע את זה. אני מנסה להדביק את עצמי בחזרה."
אני אהבתי אותה בדיוק כמו שהיא. למה זה לא מספיק?
"בזכותך אני חזקה יותר משהייתי אי־פעם," היא הוסיפה ואמרה, "אבל עדיין יש בי סדקים, וכשאני מוצאת אותם, אני חייבת להבין מה גרם להם ואיך אני יכולה לסתום אותם. סופית."
"מה זה בכלל אומר?" הידיים שלי נתחבו אל מתחת לגופייה שלה, חיפשו את עורה החשוף.
היא התקשחה והדפה אותי, התנגדה לי. "גידאון, לא..."
כיסיתי את פיה בפי. הרמתי אותה באוויר והשכבתי אותה על הרצפה. היא נאבקה ואני נהמתי, "אל תילחמי בי."
"אתה לא יכול לזיין אותי ולנסות להעלים ככה את כל הבעיות."
"אני רק רוצה לזיין אותך." אצבעותי התעקלו סביב מותני המכנסיים הקצרים שלה ומשכו אותם למטה. הרגשתי צורך מטורף להיות בתוכה, לתבוע חזקה עליה, להרגיש אותה נכנעת. כל דבר שיצליח להשתיק את הקול בראשי שאמר לי שפישלתי. שוב. והפעם, לא אזכה לקבל מחילה.
"עזוב אותי." היא התגלגלה על הבטן.
זרועותי נשלחו אל שני צדי האגן שלה כשהיא ניסתה להתרחק בזחילה. היא יכלה להעיף אותי מעליה כמו שאימְנו אותה, והיא יכלה לנתק אותי במילה אחת. מילת הביטחון שלה...
"'קרוספייר'."
אווה קפאה לשמע קולי והמילה האחת שנועדה להביע את הרגשות הסוערים שהיא ניפצה בתוכי.
רק עכשיו, בעין הסערה, התנפץ בי משהו. דממה עזה ומוכרת פרצה בתוכי והשתיקה את הבהלה שערערה את ביטחוני. נשארתי במקומי בלי לזוז וחוויתי את ההיעלמות הפתאומית של הסערה. עבר זמן רב מאז הרגשתי בפעם האחרונה את המעבר המסחרר בין כָּאוֹס לבין שליטה. רק אווה יכלה לגרום לי טלטלה עזה כל כך, להשליך אותי היישר אל תקופה שבה הייתי נתון לחסדיהם של כולם.
"את תפסיקי עכשיו להילחם בי," אמרתי לה בשלווה. "ואני אתנצל."
היא היתה רפויה בין זרועותי. הכניעה שלה היתה טוטאלית ומהירה. שוב יצאתי כשידי על העליונה.
הרמתי אותה והחזרתי אותה למקומה הקודם, כך שהיא ישבה על ברכַּי. אווה זקוקה לי כשאני בשליטה. כשיצאתי מהמסלול, היא התפזרה לכל עבר, וזה רק טלטל אותי יותר. זה היה מעגל קסמים שטני וידעתי שעלי ללמוד לשלוט בו.
"אני מצטער." מצטער שהכאבתי לה. מצטער שאיבדתי שליטה על המצב. הייתי עצבני אחרי הסיוט - משהו שהיא הרגישה באינטואיציה - וההתעמתות עם האזכור של קליין מיד לאחר מכן לא נתנה לי די זמן להתעשת.
אצליח להתמודד איתו. אצליח לשמור על האחיזה בה. סוף פסוק. אין שום אפשרות אחרת.
"אני צריכה את התמיכה שלך, גידאון."
"אני צריך שתגידי לו שאת נשואה."
היא השעינה את הרקה שלה על לחיי. "זה בדיוק מה שאני אגיד."
הזזתי אותה כך שתשב בחיקי ונשענתי אחורה על הקיר בעודה מעורסלת בין ידי. זרועותיה נכרכו סביב צווארי והעולם שסביבי חזר שוב למסלולו.
ידה החליקה במורד חזי. "אלוף..."
הנימה המשדלת שבקולה היתה מוכרת לי היטב. עמד לי מיד, והדם געש בעורקי, לוהט וסמיך. הַכְּניעה לי תמיד חרמנה את אווה, והתגובה הזאת שלה הציתה אותי יותר מכל דבר אחר.
תחבתי את כף ידי אל שׂערה וקימצתי אותה לאגרוף סביב קווצות השיער הרכות והזהובות. ראיתי איך עפעפיה נעשים כבדים בתגובה למשיכות העדינות. היא היתה כבולה למקומה ונתונה לחסדי, והיא אהבה את זה. היתה זקוקה לזה, בדיוק כמוני.
כבשתי את פיה.
ואז כבשתי אותה.
 
בזמן שאנגוּס הסיע את אווה ואותי לעבודה, עברתי על יומן הפגישות שלי וחשבתי על הטיסה של אשתי בשמונה וחצי.
הסתכלתי עליה. "את תטוסי לקליפורניה באחד המטוסים שלי."
היא הביטה עד אז מבעד לחלון הבנטלי וגמעה את נופי העיר בלהט הרגיל שלה. עכשיו היא הפנתה את מבטה אלי.
אני נולדתי בניו יורק. גדלתי בעיר ובסביבותיה, ועם הזמן התחלתי להפוך אותה לשלי. בשלב מסוים הפסקתי להבחין בה. אבל אווה התבוננה תמיד בעיר הולדתי במבט מרותק ומוקסם, וזה הצית גם את העניין שלי בה. לא בחנתי את העיר באותו ריכוז שבו היא בחנה אותה, ובכל־זאת הסתכלתי עליה מזווית חדשה ורעננה.
"זה מה שאתה חושב?" היא שאלה בהתרסה, ועיניה הסגירו את המשיכה העזה שלה אלי.
המבט המתגרה ששלחה בי השאיר אותי מתודלק כל הזמן.
"כן." סגרתי את הטאבלט. "זה מהיר יותר, נוח יותר ובטוח יותר."
פיה התעגל לחיוך. "בסדר."
השעשוע המקנטר והמרומז שבה אותי, גרם לי לרצות לעשות לה שלל דברים זדוניים ומָרים עד שלא תהיה לה ברירה אלא להיכנע.
"אבל אני משאירה לך להודיע את זה לקארי," היא המשיכה ואמרה, ואז החליפה את השיכול של רגליה וחשפה את שולי התחרה של הגרבונים שלה ומעט מהביריות.
היא לבשה חולצה אדומה נטולת שרוולים וחצאית לבנה, ונעלה נעלי עקב עם רצועה. תלבושת עסקית ומהוגנת ללא ספק, שבשילוב עם הגוף שתחתיה שידרה סקסיות מאופקת. חשמל זרם בינינו, ההבנה המיידית שנועדנו להתאים זה לזה בשלמות.
"תבקשי ממני לבוא איתך," אמרתי, ותיעבתי את המחשבה שהיא תהיה רחוקה ממני למשך סוף שבוע שלם.
החיוך שלה התפוגג. "אני לא יכולה. אם אתחיל לספר לאנשים שאנחנו נשואים, אני חייבת להתחיל עם קארי, ואני לא יכולה לעשות את זה כשאתה בסביבה. אני לא רוצה שהוא ירגיש שהוא נשאר בחוץ בזמן שאני בונה איתך חיים משותפים."
"גם אני לא רוצה להרגיש בחוץ."
היא שילבה את אצבעותיה באצבעותי. "גם אם אנחנו מבלים זמן לבד עם חברים זה לא מפחית מהזוגיות שלנו."
"אני מעדיף לבלות זמן איתך. את הבנאדם הכי מעניין שאני מכיר."
עיניה התרחבו והיא נעצה בי מבט. ואז היא נכנסה פתאום לתזזית, הרימה את החצאית והתיישבה עלי בתנוחת רכיבה עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה. היא תפסה את פני בכפות ידיה, הצמידה את שפתיה המכוסות ליפ־גלוס אל שפתי ונישקה אותי כאילו אין מחר.
"המממ," נאנקתי כשהיא התנתקה ממני בקוצר נשימה. אצבעותי נמתחו על גבי העיקול הנדיב של התחת המשגע שלה. "תעשי את זה שוב."
"לא ממש בא לי עליך עכשיו," היא אמרה בקול מתנשף, וניקתה את שפתי באגודל.
"לי אישית אין בעיה עם זה."
הצחוק הצרוד שלה מילא את כולי. "אני מרגישה כל כך נפלא עכשיו."
"יותר טוב ממה שהרגשת במסדרון?" השמחה שלה היתה מידבקת. אילו יכולתי לעצור את הזמן, הייתי עוצר אותו על הרגע הזה.
"זה נפלא מסוג אחר." קצות אצבעותיה ריקדו על כתפי. היא היתה... קורנת כשהיתה שמחה, וההנאה שלה הקרינה על כל מה שסביבה. אפילו עלי. "זאת היתה מחמאה נהדרת, אלוף. בייחוד כשהיא באה מפי גידאון קרוס בכבודו ובעצמו. אתה פוגש אנשים מרתקים כל יום."
"ומת שהם יעופו לי כבר מהעיניים כדי שאוכל לחזור אלייך."
עיניה נצצו. "אלוהים, אני אוהבת אותך כל כך שזה כואב."
ידי רעדו ותחבתי אותן אל אחורי הירכיים שלה כדי להסתיר את זה ממנה. מבטי תעה כה וכה וניסיתי להיאחז במשהו שיספק לי עוגן.
אילו רק ידעה מה היא עושה לי בשלוש המילים הקטנות האלה.
היא חיבקה אותי. "אני רוצה שתעשה בשבילי משהו," היא מלמלה.
"כל דבר. מה שתגידי."
"בוא נעשה מסיבה."
קפצתי על ההזדמנות לעבור לדבר על נושאים אחרים... "בכיף. נעשה מסיבת חשק היסטרית."
אווה התרחקה ממני ודחפה אותי בכתף. "לא מסיבת חשק, חולה מין אחד."
נאנחתי. "חבל."
היא שלחה לעברי חיוך שובב. "אז אולי אני אבטיח לך מסיבת חשק פרטית שלנו, בתמורה למסיבה שאני רוצה?"
"נשמע סידור לא רע בכלל." התרווחתי לאחור ונהניתי מכל רגע. "ספרי לי על מה חשבת."
"משקאות וחברים, שלך ושלי."
"בסדר גמור." שקלתי את האפשרויות. "אני אתן לך משקאות וחברים, ואדרוש בתמורה איזה קוויקי בפינה אפלה באיזה מקום, בזמן המסיבה."
היא בלעה רוק בתנועה ניכרת לעין וביני לביני חייכתי. הכרתי את החומד שלי היטב. הצורך האקסהיביציוניסטי הסמוי שלה היה רחוק ממני מרחק רב, אבל איכשהו, על אף שזה בהחלט הפליא אותי, לא היה אכפת לי בכלל לטפח אותו. הייתי מוכן לעשות הכול למען הרגעים האלה שבהם הדבר היחיד שעניֵין אותה זה שהזין שלי ימלא אותה.
"אתה מנהל משא ומתן מאוד קשוח," היא אמרה.
"זאת בהחלט הכוונה."
"אז טוב." היא ליקקה את שפתיה. "אני מסכימה לקוויקי, ומוסיפה דרישה שתאונן לי מתחת לשולחן."
הרמתי גבה. "עם בגדים," דרשתי.
משהו שנשמע כמו המיה רטט באוויר בינינו. "אני חושבת שכדאי שתשקול מחדש את דרישותיך, מר קרוס."
"אני חושש שתצטרכי להתאמץ קצת יותר כדי לשכנע אותי, גברת קרוס."
היא היתה, כמו תמיד, המשא ומתן המסעיר ביותר שהיה לי במשך היום.
 
נפרדנו בקומה העשרים, שבה היא יצאה מהמעלית אל תוך הלובי של משרדי "ווטרס, פילד ולימן". הייתי נחוש לגייס אותה לצוות העובדים שלי כך שהיא תעבוד תחתי. זאת היתה מטרה שחתרתי אליה מדי יום ביומו.
כשהגעתי למשרד שלי, העוזר שלי כבר ישב מאחורי שולחנו.
"בוקר טוב," בירך אותי סקוט, וקם כשהתקרבתי. "התקשרו לפני כמה דקות ממחלקת יחסי ציבור. הם מקבלים כמות חריגה של פניות בעניין שמועה על אירוסים שלך ושל מיס טְרֶמֶל. הם מבקשים לדעת איך להגיב."
"שיאשרו את השמועה." חלפתי על פניו וניגשתי אל קולב המעילים שבפינה שמאחורי השולחן שלי.
הוא בא אחרי. "ברכותי."
"תודה." פשטתי את הז'קט ותליתי אותו על וָו. כשהסתכלתי עליו שוב, הוא חייך מאוזן אל אוזן.
סקוט ריד טיפל בשבילי באינספור עניינים בקפדנות שקטה, שלעתים קרובות גרמה לאנשים להתעלם שלא בצדק ממנו ומיכולותיו. יותר מפעם אחת קרה שאבחנותיו הדקות בכל הנוגע לאנשים התבררו כיקרות מפז, ולכן שילמתי לו הרבה יותר ממה שמקובל לאדם במשרתו רק כדי שלא ילך לשום מקום אחר.
"מיס טרמל ואני נתחתן לפני סוף השנה," אמרתי לו. "כל בקשה לריאיון או לתמונה של שנינו או של כל אחד מאיתנו צריכה לעבור דרך 'תעשיות קרוס'. ותגיד את זה גם למחלקת הביטחון שבכניסה לבניין. אסור לאף אחד להתקרב אליה בלי לתאם את זה קודם־כול איתי."
"אני אודיע להם. ומר מָדָאנִי ביקש שאודיע לו מתי אתה מגיע. הוא מבקש לדבר איתך כמה דקות לפני הישיבה הבוקר."
"אני מוכן לקבל אותו בכל רגע."
"מצוין," אמר אָרָאש מדאני ונכנס פנימה. "היו ימים שהגעת למשרד לפני שבע. אתה מתרכך, קרוס."
שלחתי אל עורך הדין מבט מתרה, אבל ללא כל כעס. אראש חי למען העבודה והוא היה מעולה במקצועו. בגלל זה גנבתי אותו מהמעסיק הקודם שלו והצעתי לו עבודה אצלי. הוא היה היועץ הכי קשוח שאי־פעם נתקלתי בו, ובשנים שעברו מאז זה לא השתנה.
סימנתי לו שיֵשב באחד משני הכיסאות שמול שולחני, התיישבתי וחיכיתי עד שגם הוא יתיישב. חליפתו הכחולה־כהה היתה פשוטה אבל תפורה בהזמנה, ושערו השחור הגלי גזוז בתספורת קצרה ומדויקת. עיניו החומות־כהות שידרו חוכמה חריפה, והוא חייך חיוך שמשמעו אזהרה יותר מאשר ברכה. הוא היה חבר, ולא רק עובד, והערכתי מאוד את נטייתו לגשת תמיד ישר ולעניין.
"קיבלנו הצעה מכובדת לרכישת הנכס בשלושים ושש," הוא אמר.
"באמת?" תערובת של רגשות סבוכים עיכבה את תגובתי לרגע. המלון שאווה שנאה נשאר בעיה כל עוד הוא היה בבעלותי. "טוב מאוד."
"זה מעניין," הוא השיב מיד, והציב קרסול אחד על הברך הנגדית, "כי השוק מתאושש לאט מאוד. בדקתי את העניין ונאלצתי לחדור לעומק של הרבה שכבות, אבל מתברר שהחברה שמציעה את הרכישה היא חברה־בת של 'לֶנקוֹרְפּ'."
"מעניין."
"שחצני. לנדון יודע שההצעה הכי גבוהה כרגע רחוקה מאוד מהסכום הזה - בערך עשרה מיליון. אני ממליץ שנוריד כרגע את הנכס מהשוק וננסה שוב בעוד שנה־שנתיים."
"לא." התרווחתי בכיסאי וביטלתי את ההצעה שלו בהינף יד. "תן לו את זה."
אראש מצמץ. "אתה צוחק עלי? למה אתה כל כך ממהר להיפטר מהמלון הזה?"
כי אני לא יכול להמשיך להחזיק אותו כנכס בלי לפגוע באשתי. "יש לי סיבות משלי."
"זה מה שאמרת כשיעצתי לך למכור אותו לפני כמה שנים ובחרת במקום זה לשפוך עליו מיליונים בשיפוצים. הוצאה שרק עכשיו אתה מתחיל להחזיר לעצמך, ודווקא עכשיו אתה רוצה למכור אותו, כשהשוק עדיין לא יציב, למישהו שרק מחפש לדפוק אותך?"
"במנהטן כל זמן הוא זמן טוב למכירת נדל"ן." ובהחלט תמיד מומלץ להיפטר ממשהו שאווה כינתה "מאורת הזיונים" שלי.
"יש תקופות טובות יותר, ואתה יודע את זה. לנדון יודע את זה. אם תמכור לו, זה יעזור בעיקר לו."
"טוב מאוד. אולי הוא ישתפר קצת במה שהוא עושה."
ראיין לנדון נטר לי טינה. בהחלט יכולתי להבין את זה. אבא שלי הכחיד את ההון של משפחת לנדון, וראיין רצה שמישהו ממשפחת קרוס ישלם את המחיר. הוא לא היה איש העסקים הראשון או האחרון שניסה להתנקם בי בגלל אבא שלי, אבל הוא היה העקבי מכולם. והוא היה צעיר למדי, כך שהיו לו שנים רבות לנסות להגשים את מטרתו.
הסתכלתי בתמונה של אווה שעל שולחני. כל שאר השיקולים היו משניים.
"שמע," אמר אראש והרים את ידיו בחיקוי של כניעה, "זה העסק שלך. אני רק רוצה לדעת אם משהו בכללים השתנה."
"שום דבר לא השתנה."
"אם אתה מאמין בזה, קרוס, אתה הרבה יותר מנותק ממה שחשבתי. לנדון מתכנן איך להרוס אותך, ואתה הולך לך לחוף הים."
"תפסיק לרדת עלי כי לקחתי לעצמי חופשה של סוף שבוע, אראש." הייתי עושה את זה שוב בלי לחשוב פעמיים. הימים ההם שביליתי עם אווה על החוף הגשימו כל חלום שהרשיתי לעצמי אי־פעם לחלום.
קמתי וניגשתי אל החלון. המשרדים של "לֵנקוֹרפּ" היו בגורד שחקים במרחק שני בלוקים ממני, והמשרד של ראיין לנדון צפה היישר על בניין "קרוספייר". שיערתי שהוא בילה לפחות כמה דקות ביום בנעיצת מבטים במשרד שלי בעודו מתכנן את הצעד הבא. מדי פעם נעצתי בו עיניים בחזרה ואתגרתי אותו להסלים את המאבק.
אבא שלי היה פושע שהרס את חייהם של אינספור אנשים. הוא גם היה האיש שלימד אותי לרכוב על אופניים ולחתום את שמי בגאווה. לא יכולתי להציל את שמו הטוב של ג'פרי קרוס, אבל יכולתי בהחלט להגן על מה שבניתי במו ידי על גבי החורבות שהוא השאיר אחריו.
אראש נעמד לצדי מול החלון. "אני לא מתכוון להגיד שלא הייתי מסתגר בעצמי עם חתיכה כמו אווה טרמל. אבל הייתי בהחלט לפחות לוקח איתי את הטלפון הנייד. בייחוד באמצע משא ומתן חשוב כל כך."
נזכרתי בטעם של השוקולד הנמס על עורה של אווה, וחשבתי לעצמי שגם אם סופת הוריקן היתה משתוללת באותו רגע ומעיפה גגות מבתים לא הייתי שם לב לזה. "אתה רק גורם לי לרחם עליך."
"כש'לנקורפ' רכשו את התוכנה ההיא זה גרם לך לעיכוב של שנים במחקר ופיתוח. וזה הפך אותו לשחצן מתמיד."
זה מה שבאמת הרתיח את אראש, העונג שלנדון שאב מהצלחותיו העסקיות. "התוכנה לא שווה כמעט כלום בלי החומרה של 'פּוֹס־אִיט'."
הוא הסתכל עלי. "אז מה?"
"סעיף שלוש ברשימת הנושאים לדיון."
הוא נעמד מולי. "בעותק שלי היה כתוב עדיין לא הוחלט."
"אולי, אבל בעותק שלי כתוב פוס־איט. זה מספיק מחובר בשבילך?"
"לעזאזל."
הטלפון שעל השולחן שלי זמזם, ולאחר מכן בקע מהרמקול קולו של סקוט. "שני דברים, מר קרוס. מיס טרמל נמצאת על קו מספר אחת."
"תודה, סקוט." פניתי לעבר השפופרת ובדמי גועשת ההתרגשות של הציד. אם נרכוש את "פוס־איט", לנדון יחזור לנקודת ההתחלה שלו. "כשאגמור את השיחה אני רוצה שתשיג לי את ויקטור רֶיֶיס."
"בסדר גמור. וגברת וידאל מחכה לך בקבלה," הוא המשיך ואמר, ובכך קטע את מחשבותי. "תרצה שאדחה את הישיבה של הבוקר?"
הבטתי אל מעבר למחיצת הזכוכית שהפרידה בין משרדי לבין שאר הקומה, אף שלא יכולתי לראות את אמא שלי מהמרחק הזה. ידי נקפצו לאגרופים לצדי גופי. על פי השעון שבטלפון שלי נותרו לי עשר דקות, ואשתי היתה על הקו. בהחלט התחשק לי לתת לאמא שלי לחכות עד שיתפנה בשבילה זמן בלו"ז שלי, ולא להפך, אבל דיכאתי את הדחף הזה.
"תשיג לי עשרים דקות," אמרתי לו. "אדבר בטלפון עם מיס טרמל ועם רייס, ואז אתה יכול לשלוח אלי את אמא שלי."
"בסדר גמור."
חיכיתי רגע. ואז הרמתי את הטלפון ולחצתי על הכפתור המהבהב במהירות.