אבות לדור - כרך ב'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אבות לדור - כרך ב'

אבות לדור - כרך ב'

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: פברואר 2015
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 528 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 48 דק'

ישראל מאיר לאו

הרב ישראל מאיר לאו (נולד בכ"ב בסיוון ה'תרצ"ז, 1 ביוני 1937) שימש כרב הראשי לישראל בשנים 1993–2003, וכרבה של תל אביב-יפו מ-1988 עד 1993 ומשנת 2005. יו"ר מועצת יד ושם. חתן פרס ישראל למפעל חיים לשנת ה'תשס"ה.

הרב לאו מתבלט כנואם וכמשמיע דברה של היהדות בנועם, גם באוזני ציבורים הרחוקים ממנה. עובדת היותו ניצול השואה הביאה אותו לעסוק הרבה בעניינים הקשורים בזכרה ובהנצחתה. לאו תומך בגישה המתירה המתת חסד פסיבית ומניעת טיפול פולשני בחולה סופני. כחלק מתפקידו כרב הראשי לישראל פעל לקיום קשר בין ראשי היהדות לבין ראשי הכנסייה הקתולית. לשם כך נפגש עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני והיה לרב הראשי הראשון שנפגש עם אפיפיור. גם לאחר סיום תפקידו כרב ראשי המשיך בפעילות הקשר בין הדתות.

תקציר

מן המפורסמות הוא ש"דרך ארץ קדמה לתורה". רעיון זה מלמדנו שהתנהגות נאותה, כבוד לכל אדם באשר הוא אדם ומוסריות בסיסית הם תנאים הכרחיים לקבלת התורה. הם המסד שעליו ניתן לבנות קומות נוספות של שאר רוח, ולמעשה הם אינם רק תנאים מקדימים לקבלת התורה, אלא הם התורה עצמה, שכל עניינה לצרוף ולזקק את האדם ואת החברה.


ברוח זו כתובה מסכת אבות, אוסף דברי המוסר והחוכמה היהודי המפורסם ביותר. במסכת אבות ניתן למצוא את שורשיו של כל רעיון מוסרי המובא בכתביה השונים של המסורת היהודית. לפיכך עיון במסכת זו דומה ללימוד יסודות המחשבה המוסרית היהודית לדורותיה, לימוד שלא נס לחו גם לאחר אלפי שנים.


אבות לדור הוא יצירה מקיפה על מסכת אבות, פרי עטו של הרב ישראל מאיר לאו הידוע בדרכו הייחודית ומאירת הפנים. בספר זה הרב לאו צולל אל עומקה של היצירה היהודית, פורש את השקפת עולמם העשירה של חכמינו, מאיר את דיוקנו של האדם הישר ומשיא עצות לחיים. זהו ספר על עצמיות האדם, על חברה מתוקנת ועל עולמם של חכמים שחזונם ממשיך להדהד עד ימינו.


הרב ישראל מאיר לאו, יו"ר מועצת יד ושם, כיהן בתפקיד הרב הראשי לישראל במשך עשר שנים, מתוכן חמש שנים כנשיא בית הדין הרבני הגדול. הרב לאו הוא רבה הראשי של העיר תל אביב-יפו וחבר מועצת הרבנות הראשית, ואף זכה בפרס ישראל לשנת התשס"ה על תרומתו לחברה ולמדינה. ספריו אל תשלח ידך אל הנער, הנחת יסוד וההגדה לפסח, ראו אור בהוצאת ידיעות ספרים וזכו להצלחה רבה.

פרק ראשון

משנה א
 
עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים, וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה. וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
 
לאחר שסיימה המשנה להביא את דבריהם של שושלת הנשיאים ותלמידיהם, היא מתחילה להביא מדבריהם של שאר חכמי ישראל, דברים שהם אבני יסוד בתורת המוסר ובתיקון המידות.
את הפרק השלישי בחר המסדר לפתוח בדברי עקביא בן מהללאל, הן משום שהוא קדום לשאר החכמים שמוזכרים בהמשך, והן משום חשיבות הדברים, שהם הבסיס לכל עבודת הבורא. בכך יש דמיון לפתיחת הפרק השני, אשר גם שם מובאים שלושה דברים שיש להתבונן בהם בקביעות.
כמו כן, ניתן לראות את דברי משנה זו כהמשך ישיר לדברי המשנה הקודמת על אודות היום הקצר, היכולת המועטה של האדם וההכרח להספיק הרבה ככל האפשר.
במשנה זו מנויים שלושה דברים, אשר צריכים להיות נר לרגליו של כל אדם לכל משך חייו. לעולם אסור לו לשכוח את פחיתותו החומרית מחד גיסא ואת מעלתו הרוחנית מאידך גיסא.
בידו ניתנה הבחירה אם להשתמש ביכולותיו המופלאות לצרכים נחותים, או להפך - לרומם את עולמו הגשמי לפסגות של קדושה וטהרה.
אך תמיד עליו לזכור כי בבוא יומו הוא עתיד ליתן את הדין על בחירתו - הטובה היא אם רעה.
 
עקביא בן מהללאל
עקביא בן מהללאל היה חכם קדמון, שחי בזמן הבית בתקופת הזוג החמישי - הלל ושמאי, או קצת לפני כן. מסיבה זו אף לא הוצמד כינוי של כבוד לשמו, שכן חכמי אותם דורות היו גדולים למעלה מן התארים שהיו נהוגים בדורות מאוחרים יותר (הרחבה על כך בפרק א משנה טז).
בש"ס מובא מספר מועט של דברים בשמו. המשנה בעדויות (ה, ו) מביאה בהרחבה מחלוקת שהיתה לו עם שאר חכמי דורו. מחילופי הדברים בינו לבין החכמים בעת המחלוקת, וכן מדברי חכמים מאוחרים יותר על אותה מחלוקת, ניתן לקבל מושג מה על גדלותו.
כך נאמר שם: "עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו: עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל! אמר להן: 'מוטב לי להקרא שוטה כל ימי, ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו'..."
היינו, עקביא היה ראוי לשמש אב בית דין, אלא שעמידתו על האמת ללא פשרות מנעה זאת ממנו. הוא ויתר על תפקיד נכבד זה, ובלבד שלא יצטרך לחזור בו מארבע הלכות שסבר בהן אחרת משאר החכמים. מכאן אנו למדים על גדלותו בתורה, על רדיפתו אחר האמת ועל יראת החטא שלו, באומרו "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי" - שהכול ינודו לי על כך שוויתרתי על שררה וכבוד, ובלבד ש"לא להיעשות שעה אחת רשע לפני המקום" - אני מוכן ומזומן לשאת בחרפה כל ימי, ובלבד שלא אבוש באותה שעה שאעמוד לפני בית דין של מעלה, ואצטרך להשיב על השאלה: מדוע סטית מן האמת?
כה חזקה היתה אצלו ההכרה "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" - השעה שבה הוא עתיד לעמוד לפני המקום היתה כה מוחשית אצלו, עד שהיה "מוטב לו להיקרא שוטה כל ימיו".
הוא אף הוסיף ואמר: "שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו" - אפילו הייתי נוכח כי הצדק עם החולקים עלי, לא הייתי נענה להצעה לשמש כאב בית דין - זאת כדי שלא יצא לעז כי כביכול חזרתי מדברי כדי להתמנות לתפקיד רם המעלה. כל חייו היו קודש לה' עד כדי כך שהוא היה מוכן לוותר על הנאתו האישית, ובלבד שלא תצא תקלה מחמת ידו, אף אם בטעות יסודה.
המשנה שם מוסיפה כי בהמשך הדין ודברים, היתה בדבריו של עקביא משמעות של זלזול בשמעיה ובאבטליון, חכמי הזוג בדור שקדם, ועל כן "נדוהו, ומת בנדויו, וסקלו בית דין את ארונו. אמר רבי יהודה: חס ושלום שעקביא נתנדה, שאין עזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל." בגמרא בברכות (יט ע"א) הגרסה היא ש"אין עזרה ננעלת על כל אדם בישראל, בחכמה ובטהרה וביראת חטא, כעקביא בן מהללאל."
כלומר, רבי יהודה אומר כי לא ייתכן שחשדו החכמים באיש כעקביא שייכשל בביזוי חכמים, שהרי ידוע כי בעת שהתאספו כל ישראל להקריב את קורבן הפסח והיו ננעלות דלתות העזרה לאחר שכולם נכנסו (כמובא בפסחים סד ע"ב) - לא היה בעזרה אף אדם אשר היה גדול מעקביא בחוכמתו, בטהרתו וביראתו מן החטא. הוא היה גדול הדור בשלושה אלה. אם כן, ודאי שלא הגיע לידי כך שנידוהו.
 
"מעשיך יקרבוך, ומעשיך ירחקוך"
המשנה (שם, ז) ממשיכה ואומרת: "בשעת מיתתו אמר (עקביא) לבנו: 'בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר.' אמר לו: 'ולמה לא חזרת בך?'" - אם אני אמור לקבל את הכרעת חבריך, מדוע אתה עצמך לא עשית כן?
"אמר לו: 'אני שמעתי מפי המרובים, והם שמעו מפי המרובים. אני עמדתי בשמועתי, והם עמדו בשמועתן. אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובין, מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובין.'"
היינו, עקביא הסביר לבנו כי הוא לא היה צריך לחזור בו ולכפוף דעתו מפני דעת הרוב. זאת משום שמחלוקתו עם שאר החכמים היתה אם דעת הרוב בדור שקדם להם היתה דעתו או דעתם. לעומת זאת, הבן, שכבר שמע את דעת אביו כדעת יחיד, ראוי שילך אחר דעת הרוב (אך גם לגביו אין כאן דין "אחרי רבים להטות", שכן לפי עדות האב, דעתו היא דעת הרוב).
לאחר מכן אמר לו הבן: "'אבא פקוד עלי לחבירך'" - דבר למעני עם חבריך, כך שכאשר אגיע לבית המדרש יֵדעו להתייחס אלי כאל 'בן של', ולא אהיה אלמוני חסר ייחוס. "אמר לו (האב): 'איני מפקיד.' אמר לו: 'שמא עילה מצאת בי?' אמר ליה: 'לאו - מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך.'"
כל בני האדם התחילו מאותו מקום - "מטיפה סרוחה", וכל אחד קובע לעצמו "לאן הוא הולך". המקום שאליו יגיע האדם לא ייקבע על ידי רכושו, לא על ידי המשרה שהוא נושא ולבטח לא על ידי ייחוסו. אפילו חוכמתו של האדם אינה מביאה לו תועלת (כמובא בשיר השירים רבה א, ד"ה "הביאני המלך"), אלא מעשיו - ומעשיו בלבד - הם שירוממו אותו למעלה והם שישפילוהו עד עפר.
 
"הסתכל בשלושה דברים, ואי אתה בא לידי עבירה"
כדי שלא יבוא האדם לידי עבירה, מורה לו עקביא בן מהללאל במשנתנו להסתכל על שלושה דברים: "מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון."
לכאורה, דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם דברי רבי בתחילת פרק ב, שכן אף הוא אמר: "הסתכל בשלושה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה", אך מנה שלושה דברים אחרים - "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". האם ישנה סתירה בין שני המאמרים?
מסבירים המפרשים כי אין כל סתירה בין השניים, ולמעשה, שלושת הדברים שמונה רבי לעיל כלולים בדבר השלישי שמזכיר עקביא במשנתנו: "דע... לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" - לפני הקב"ה, אשר דבר לא נעלם מעיניו, וכל מעשי האדם יובאו לפניו למשפט - "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים".
על כך מוסיף עקביא בן מהללאל כי יש להסתכל אף "מאין באת ולאן אתה הולך", שכן שני אלה יסייעו ביד האדם להתרחק מן החטא. ההסתכלות מאין הוא בא תסייע בידו לברוח מן הגאווה, וההכרה לאן הוא הולך תעזור לו במלחמתו ביצר התאווה והחמדנות.
משנה זו מייעצת לאדם מה לעשות על מנת שיתרחק כליל מן החטא, ולא יסמוך רק על יראת העונש שתעצור בעדו מלחטוא.
בעוד הידיעה "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" מרחיקה את האדם מן החטא, רק מפני אימת הדין, מחמת החשש מן העונש - הרי שההכרה מאין הוא בא וההבנה לאן הוא הולך מדכאות את גאוותו, מחלישות את יצרו הרע ועוקרות את תאוותו מן השורש.
 
"ואין אתה בא לידי עבירה"
אף המשנה מדגישה עניין זה, באומרה שההסתכלות בשלושת הדברים מביאה לכך שהאדם לא בא לידי עבירה. מה כוונת המשנה בתוספת ידי עבירה? מה הן ידיה של העבירה?
לפי ההסבר לעיל הדברים ברורים: ידיה של העבירה הן המידות הרעות, אשר מביאות את האדם ליפול בזרועות החטא. כשם שהאוחז בידית הכלי מרים את כל הכלי - היד נושאת אחריה את הכלי כולו - כך האוחז במידות רעות, מידותיו יגררו בעקבותיהן שלל עבירות.
אם כן, כאשר האדם יסתכל באותם דברים, ההתבוננות תסייע לו להכניע את מידותיו הרעות; היא תעזור לו להשתחרר מאחיזת ידי העבירה (עוד על כך בפרק ב משנה א).
 
הגאווה והתאווה - מביאות לידי עבירה
כאמור, כדי שהאדם לא יגיע כלל לידי חטא, עליו לעשות 'טיפול שורש' במוקדי הרע, במידות שבאמצעותן האדם "בא לידי עבירה". המפרשים מציינים שתי מידות כאלה - הגאווה והתאווה.
רבנו יונה מתאר בספרו "שערי תשובה" (שער א, כו-לא) את שתי המידות הרעות הללו כ"שורש פורה ראש ולענה". הוא כותב כי החוזר בתשובה חייב תחילה להכניע את גאוותו, שכן "הוא חייב להסיר מנפשו המידות שגורמות לחטוא ומעוללות הפשעים."
למעשה, שתי המידות הללו צועדות יחדיו ומזינות זו את זו: כבר בתורה נאמר (דברים ח, יא-יד): "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך, לבלתי שמור מצוותיו" וגו'. כיצד ייתכן שהאדם יגיע לידי כך? - ממשיכה התורה ומפרטת: "פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת... וכסף וזהב ירבה לך" וכו' - האדם יתמסר לחמודות העולם הזה וישקע בהן עד למעלה מראשו. השלב הבא הוא "ורם לבבך" - בעקבות ההצלחה החומרית, הגאווה תתגנב ללבו... או אז "ושכחת את ה' אלקיך". כל הטובות שעשה הקב"ה עמו תישכחנה מלבו, והוא יאמר (שם, יז): "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה," ושוב לא ישעה למצוות ה' ולחוקיו.
בשירת "האזינו" מתומצת התהליך כולו במילים ספורות (שם לב, טו): "וישמן ישורון - ויבעט... ויטוש אלו־ה עשהו."
כיצד יינצל האדם מאותן שתי מידות מַשחיתות?
התשובה נמצאת במשנתנו: "הסתכל בשלושה דברים, ואי אתה בא לידי עבירה."
 
"דע מאין באת, ולאן אתה הולך" - ואי אתה בא לידי תאווה וגאווה
דברי משנה זו באים ללמדנו מה יעשה אדם על מנת להתרחק מן החטא לגמרי, כיצד יעקור מתוכו את הטבע המביא אותו לידי חטא. לשם כך עליו לעקור מקרבו את הגאווה ואת התאווה, שכן גם במקרה שהן עצמן אינן חטא, הן עלולות להביאו לידי חטא.
שירוש הגאווה, כיצד? "דע מאין באת." כאשר יתבונן האדם על גופו וישים אל לבו מהו מקורו - טיפה סרוחה, אבק פורח ותו לא - האם יש לו במה להתגאות? האם יש מקום להתגאות ביופי, בכוח, בעושר ובשאר משמשי הגוף? כיצד יכול קרוץ חומר להתגאות במה שיש לו יותר מזולתו? הלוא בסופו של דבר, מבעד למעטה החיצוני, כולם שווים - לכל בני האדם אותו מקור ואותו סוף: "כי עפר אתה, ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט).
הכנעת התאווה, כיצד? "דע... לאן אתה הולך." כאשר יפנים האדם את סופו, אם יראה לפניו בצורה מוחשית כיצד גופו הופך לכלי אין חפץ בו, כל רכושו נותר בידי אחרים והוא עצמו מורד לבור הקבר, הופך לעפר ומשמש מאכל ל"רימה ותולעה" - האם ימשיך לרדוף אחר תענוגות הגוף? האם מי שמיתתו עומדת כתמונה חיה לנגד עיניו יתעניין בצבירת רכוש או יכלה זמנו ברדיפה אחר מעמד וכבוד? הלוא הוא יודע, "כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו" (תהלים מט, יח)! האם הזוכר מה יהיה סופו של הגוף יחוש לחיצוניותו או יהיה שטוף באכילה ובשתייה? אדרבה, ככל שיתענג יותר, ייסוריו לעתיד לבוא יגדלו, שכן "מרבה בשר מרבה רימה" (אבות ב, ז).
חז"ל הזכירו עצה זו, של "דע לאן אתה הולך", כמסייעת להתגברות על התאווה (ברכות ה ע"א): "'לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע' - ישתדל בכל כוחו להגביר את כוח היצר הטוב על יצר הרע, שנאמר (תהלים ד, ה): 'רגזו ואל תחטאו.' אם ניצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר (שם): 'אמרו בלבבכם'. אם ניצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר (שם): 'על משכבכם'. אם ניצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר (שם): 'ודומו סלה.'"
אין תרופה טובה יותר לתחלואיו של יצר הרע מאשר המחשת יום המיתה לנגד עיני רוחו.
אם כן, הזוכר כל העת מאין הוא בא ולאן הוא הולך, יעלה בידו לשרש את גאוותו ולהכניע את תאוותו. כל ימיו הוא חי בתחושה כי "אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר" (תהלים קמד, ד), ומתחושה זו ייגזרו מעשיו. בכך הוא מביא את עצמו למצב שבו לא יבוא לידי עבירה.
 
אומר רבנו יונה במשנה כי למעשה זו תכליתו של ספר קהלת כולו - לההביל את כל חמודות העולם הזה, להמחיש את אפסות הגוף - וכפי שהוא מקדים (קהלת א, ב): "הבל הבלים, אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל." זהו גם הסיכום של הספר (יב, ח): "הבל הבלים אמר הקוהלת הכל הבל."
המסקנה המתבקשת מכך היא (שם, יג-יד): "סוף דבר הכל נשמע - את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם" - להיות ירא אלוקים וירא חטא.
אך כדי שיהיה האדם "ירא אלוקים" באמת ובתמים, זקוק האדם לעוד ידיעה אחת, ועמה מסיים קהלת את ספרו (שם, טו): "כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם, אם טוב ואם רע" - "ודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון."
 
"הכול הבל", ועם זאת "אתה עתיד ליתן דין וחשבון"
כאמור בקהלת, לא די בשתי הידיעות הראשונות לבדן - "מאין באת ולאן אתה הולך" - כדי להתרחק כליל מן העבירה; לא מספיקה ההכרה כי "הכול הבל".
אדרבה, החיים בצל התחושה של "מה אנחנו? מה חיינו? מה ישועתנו? מה כוחנו? מה גבורתנו?" - עלולים לגרום לאדם להגיע למסקנה שאין לו מה להרוויח וממילא אין לו מה להפסיד - על כן "אכול ושתו כי מחר נמות" (ישעיהו כב, יג).
כאשר אדם מתבונן ביכולותיו ובמגבלותיו, שהוא בסך הכול בא מ"טיפה סרוחה", בשר ודם ולא יותר, הוא עלול להגיע למסקנה כי אי אפשר לדרוש ממנו מאומה - יש לו 'נסיבות מקלות'. כיצד יכול גוש עפר לדבוק בעניינים רוחניים? האם ניתן לדרוש מגוף חומרי להתכחש לטבעו?!
כדי להימנע ממחשבות כגון אלה, עליו לזכור תמיד דבר שלישי: "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".
כך נאמר אף בפרק ד (משנה כב): "ודע שהכל לפי החשבון, ואל יבטיחך יצרך, שהשאול בית מנוס לך" - שהגוף כלה, ואין דין ואין דיין, אלא "על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא."
בסופו של דבר אתה עתיד ליתן את הדין על כל פעולה שעשית, ותצטרך לפרוע את החשבון של כל הנאה שקיבלת. אף שבאת מטיפה סרוחה, נתן הקב"ה בידך כלים להתגבר על החומרנות ולהתרומם מעל לגשמיות. אם לא עשית כן, ולא השתמשת נכון בכלים שניתנו בידך - אתה עתיד ליתן את הדין על כך.
 
נכון, היותו של האדם שקוע בחומר העכור מהווה סיבה להתחשב בו ולהקל בעונשו, כפי שאנו מבקשים מהקב"ה - "אבינו מלכנו: זכור כי עפר אנחנו"; אנו שבויים בגוף תאווני וחומרני, המונע מאיתנו לעבוד אותך כאשר עם לבבנו. אף דוד המלך הזכיר את עובדת היותו מטיפה סרוחה כסיבה שיש להתחשב בה (תהלים נא, ז): "הן בעוון חוללתי, ובחטא יחמתני אמי" - עצם יצירת האדם היא תולדה של תאווה גופנית, ועל כן אין הוא מסוגל להשתחרר מכבלי הגוף.
כך אמר גם איוב (יד, א-ב): "אדם ילוד אשה, קצר ימים ושבע רוגז. כציץ יצא וימל, ויברח כצל ולא יעמוד." על כן הוא ממשיך ותמה (שם, ג-ד): "אף על זה פקחת עיניך, ואותי תביא במשפט עמך?" - כיצד יכול הקב"ה לשפוט את האדם על מיעוט עבודתו הרוחנית - "מי יתן טהור מטמא, לא אחד?!" - רק הקב"ה, הוא היחיד המסוגל להוציא טהרה מטומאה, להפוך גשמי לרוחני, אך כיצד ניתן לדרוש זאת מן החומר עצמו?!
ואף על פי כן, "אתה עתיד ליתן דין וחשבון"; הקב"ה יודע ומכיר את יכולותיך, ו"גם את זה לעומת זה עשה האלקים" (קהלת ז, יד) - לכל תאווה יש פתרון, כנגד כל מידה חולה יש דבר מה המעלה לה ארוכה. הקב"ה נתן לפני האדם את החיים ואת המוות, את הטוב ואת הרע, וביד האדם היכולת לבחור בחיים.
 
"הסתכל בשלושה דברים" ותינצל מקנאה, מתאווה ומכבוד
יש המוצאים בדברי משנה זו הד לדברי משנה אחרת במסכתנו. נאמר בפרק ד (משנה כא): "הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם." שלוש תכונות אלה ממררות לאדם את חייו בעולם הזה ומרחיקות אותו מחיי העולם הבא.
כדי להינצל משלוש רעות אלה מייעץ החכם להתבונן בשלושה דברים: "מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון."
כנגד התשוקה לכבוד אומרת המשנה "דע מאין באת" - האם "טיפה סרוחה" ראויה לכבוד? אם יזכור האדם מאין בא, וכי אין הוא אלא בשר ודם, כולו חומר גס ויכולותיו דלות - הוא לא יחוש כי הוא ראוי לכבוד כלשהו. הוא יהיה בעיני עצמו "נבזה בעיניו נמאס", ויבין כי אין מה לכבד את הגוף.
על מנת להינצל מן הקנאה צריך האדם רק לזכור תמיד "לאן הוא הולך" - מה סופם של כל בני האדם. אם הוא חי בתחושה כי הכול זמני, שוב לא ייתן עיניו בשל אחרים, ביודעו כי הכול בעולם הזה הוא זמני.
"אל תירא כי יעשיר איש, כי ירבה כבוד ביתו - כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו" (תהלים מט, יז-יח). ההכרה כי כל טובת העולם הזה היא קצרת מועד, וכי שום דבר לא נותר זמן רב בידי האדם, 'מוציאה את העוקץ' מן הקנאה. האם מישהו מקנא בפקיד בנק על כך שהוא יושב מול ערימה של שטרי כסף?
לבסוף, כנגד התאווה צריך האדם לחרות על לוח לבו כי הוא "עתיד ליתן דין וחשבון". לכל הנאה יש תשלום ועל כל תאווה שהוגשמה יישלח 'חשבון'. הכרה זו תביא את האדם למעט ברדיפתו אחר תאוותיו ותסייע בידו לגבור על יצריו.
אם אדם חי בתחושה כי הוא עשוי לסיים את חייו פתע פתאום ולהיקרא בכל רגע לעמוד בפני בית דין של מעלה - תישלל ממנו ההנאה השלילית מתאוותיו. אם יסתכל כל העת לאן הוא הולך ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון, כל הנאות העולם הזה יהיו חשובות בעיניו כקליפת השום.
 
"הסתכל" ו"דע"
המשנה פתחה בהוראה: "הסתכל בשלושה דברים", ואחר כך היא מפרטת: "דע מאין באת" וכו' - תחילה "הסתכלות" ואחר כך "ידיעה". מה פשר השימוש בשתי פעולות שונות?
אלא שביחס לשתי העובדות הראשונות, אין צריך יותר מאשר הסתכלות. כולנו יודעים כיצד נולדים בני האדם, ואנו חווים יום־יומית מה הוא סופו של כל אדם. מי שאינו עוצם עיניו, רואה מאין הוא בא ולאן הוא הולך.
אולם לדבר השלישי - "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" זקוקים לידיעה מעבר לנראה בחושינו. כאן צריך אמונה וידיעת הנאמר במקורותינו בדבר השכר והעונש לעתיד לבוא.
עם זאת, חשוב להדגיש כי גם לגבי עובדות החיים לא די בהסתכלות אלא יש צורך גם בשימת לב, כדברי שלמה (קהלת שם): "והחי יתן אל לבו."
 
"הסתכל" על פחיתות הגוף, ו"דע" את רוממות הנשמה
נוסף לכפילות בפעלים, ישנה במשנה כפילות בכל דבריה. היא פותחת בתיאור קצר של שלושת הדברים שבהם יש להסתכל ואותם יש לדעת. לאחר מכן, היא חוזרת ומפרטת את השלושה באריכות ובתוספת הסבר. לשם מה הכפילות הזו?
מסביר ה"מדרש שמואל" כי למעשה המשנה מתייחסת בדבריה לשני חלקי האדם - לגופו ולנשמתו, ככתוב (בראשית ב, ז): "ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים." שמו של האדם נגזר משני החלקים המרכיבים אותו. אדם מלשון אדמה - החלק המרכיב את גופו, שעליו נאמר (שם ג, יט): "עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת." מנגד, הקב"ה נפח באדם "נשמת חיים" ובראו "כצלמנו בדמותנו". השם אדם נגזר גם משום דמיונו לבורא, כנאמר (ישעיהו יד, יד): "אדמֶה לעליון."
תחילה מתייחסת המשנה אל הנשמה, באומרה לאדם: שים לב אל הנשמה - "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון." עליך לדעת מהו מקור נשמתך, אשר חוצבה מתחת כיסא הכבוד ועליה אמרו חז"ל כי "מאן דנפח - מדיליה נפח" - הקב"ה כביכול נפח באדם חלק מעצמותו. לפיכך הנשמה היא החיים עצמם וקיומה הוא נצחי.
משום כך גם יתבונן האדם "לאן אתה הולך" - לאן הולכת הנשמה בסיימה את תפקידה בעולם הזה? לעולם הנשמות, למקום שבו היא חיה לנצח, כמו שאמרה אביגיל לדוד (שמואל א כה, כט): "והיתה נפש אדנִי צרורה בצרור החיים."
אולם בעת הגיעה לעולם הבא, תחילה עליה לתת "דין וחשבון", כדי שיפסקו לה לאיזה מקום היא ראויה.
 
שלוש ידיעות אלה באות להמחיש לאדם כי עליו לדאוג לנשמתו, אשר היא טהורה, חייה הם חיי הרוח הנצחיים ואין לה חלק ונחלה בעולם הזה. כיצד זה יהין האדם לטנף את נשמתו הטהורה בעבירות? ובכלל, מה לנשמה ולתאוות הגוף? איזה מזון רוחני היא שואפת מתענוגי העולם הזה? מה עושה האדם למען נשמתו, שהיא החלק שייוותר קיים לנצח?
כך אמרו חז"ל על הפסוק (קהלת רבה ו, ז): "'וגם הנפש לא תמלא' - שהנפש יודעת, כל מה שהיא עמלה, לעצמה היא עמלה. לכך אינה שבעה, לא תורה ולא מעשים טובים. משל למה הדבר דומה? לעירוני שנשא בת מלכים. אם יביא לה כל מה שבעולם, אינן חשובין לה כלום. למה? שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה? שהיא מן העליונים." ראשית, רק מזון הנשמה נותר קניינו של האדם לעולמי עד. שנית, רק מזון רוחני, תורה ומעשים טובים, יכול לשמש כמזון, כסם חיים, לבת המלך.
 
נוסף לכך, ממשיכה משנתנו, צריך האדם להסתכל בשלושה דברים הנוגעים אל הגוף, ואשר גם הם יביאו לכך שיימנע מן החטא: "מאין באת - מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך - למקום רימה ותולעה" - "כי עפר אתה ואל עפר תשוב." אין ערך ברדיפה אחר תענוגות הגוף, אותו גוף אשר אין לו שום חשיבות בפני עצמו ואף סופו לכיליון.
אולם, אף שבאחריתו הוא מאכל לרימה ולתולעה, בכל זאת אף הוא "עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".
 
"דין וחשבון" לגוף ולנשמה כאחד
ההסבר הנ"ל מעלה את השאלה מדוע צריכה הנשמה לתת דין וחשבון על מעשי הגוף - מה חטאה ומה פשעה בכך שהגוף נהה אחר תאוות העולם הזה?
כמו כן, מדוע הגוף צריך לתת את הדין על טינופה של הנשמה? הלוא הוא "טיפה סרוחה" וכלה לאחר המיתה, ומה לנו כי נלין על שעשה לנפשו בעולם הזה - מה לו ולחיי הנצח?
שאלה זו שאל אנטונינוס המושל הרומי את רבי יהודה הנשיא (סנהדרין צא ע"א-ע"ב): "אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין. כיצד? גוף אומר: 'נשמה חטאת (והראיה:) שמיום שפירשה ממני - הריני מוטל כאבן דומם בקבר.' ונשמה אומרת: 'גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו - הריני פורחת באויר כצפור'" ושוב אין לי עסק עם עניינים גשמיים כלל. אם כן, מדוע שניהם נידונים לעתיד לבוא?
"אמר ליה (רבי): אמשול לך משל, למה הדבר דומה: למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס נאה, והיה בו ביכורות (=פירות) נאות, והושיב בו שני שומרים - אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: 'בכורות נאות אני רואה בפרדס. בוא והרכיבני, ונביאם לאכלם.'" שמע העיוור לעצת החיגר, "רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום."
לימים בא בעל הפרדס. "אמר להן: 'בכורות נאות היכן הן?' - אמר לו חיגר: 'כלום יש לי רגלים להלך בהן?' אמר לו סומא: 'כלום יש לי עינים לראות?'" - אף אחד מאיתנו אינו אשם.
אך המלך לא היה טיפש כלל. "מה עשה? - הרכיב חיגר על גבי סומא, ודן אותם כאחד."
סיכם רבי: "אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד, שנאמר (תהלים נ, ד): 'יקרא אל השמים מעל, ואל הארץ לדין עמו.' 'יקרא אל השמים מעל' - זו נשמה, 'ואל הארץ לדין עמו' - זה הגוף."
אכן, הנשמה והגוף לבדם לא היו באים לידי חטא. הנשמה רוחנית מכדי לחטוא, והגוף הוא חפץ דומם ללא רוח החיים שניתנה בו. אולם שניהם יחדיו הורכבו ליצירה - ושמה אדם.
לאדם יש בחירה אם להיות 'אדמה' - להשתמש בנשמה כדי לשרת את הגוף, או להיות בבחינת 'אדמֶה לעליון' - לנצל את הגוף לצבירת תורה ומעשים טובים, לתת מזון רוחני לנשמה, לחלק אלו־ה ממעל.
על כן, גם הגוף וגם הנשמה מתחברים יחדיו לאדם ועתידים "ליתן דין וחשבון".

ישראל מאיר לאו

הרב ישראל מאיר לאו (נולד בכ"ב בסיוון ה'תרצ"ז, 1 ביוני 1937) שימש כרב הראשי לישראל בשנים 1993–2003, וכרבה של תל אביב-יפו מ-1988 עד 1993 ומשנת 2005. יו"ר מועצת יד ושם. חתן פרס ישראל למפעל חיים לשנת ה'תשס"ה.

הרב לאו מתבלט כנואם וכמשמיע דברה של היהדות בנועם, גם באוזני ציבורים הרחוקים ממנה. עובדת היותו ניצול השואה הביאה אותו לעסוק הרבה בעניינים הקשורים בזכרה ובהנצחתה. לאו תומך בגישה המתירה המתת חסד פסיבית ומניעת טיפול פולשני בחולה סופני. כחלק מתפקידו כרב הראשי לישראל פעל לקיום קשר בין ראשי היהדות לבין ראשי הכנסייה הקתולית. לשם כך נפגש עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני והיה לרב הראשי הראשון שנפגש עם אפיפיור. גם לאחר סיום תפקידו כרב ראשי המשיך בפעילות הקשר בין הדתות.

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: פברואר 2015
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 528 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 48 דק'
אבות לדור - כרך ב' ישראל מאיר לאו

משנה א
 
עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים, וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה. וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
 
לאחר שסיימה המשנה להביא את דבריהם של שושלת הנשיאים ותלמידיהם, היא מתחילה להביא מדבריהם של שאר חכמי ישראל, דברים שהם אבני יסוד בתורת המוסר ובתיקון המידות.
את הפרק השלישי בחר המסדר לפתוח בדברי עקביא בן מהללאל, הן משום שהוא קדום לשאר החכמים שמוזכרים בהמשך, והן משום חשיבות הדברים, שהם הבסיס לכל עבודת הבורא. בכך יש דמיון לפתיחת הפרק השני, אשר גם שם מובאים שלושה דברים שיש להתבונן בהם בקביעות.
כמו כן, ניתן לראות את דברי משנה זו כהמשך ישיר לדברי המשנה הקודמת על אודות היום הקצר, היכולת המועטה של האדם וההכרח להספיק הרבה ככל האפשר.
במשנה זו מנויים שלושה דברים, אשר צריכים להיות נר לרגליו של כל אדם לכל משך חייו. לעולם אסור לו לשכוח את פחיתותו החומרית מחד גיסא ואת מעלתו הרוחנית מאידך גיסא.
בידו ניתנה הבחירה אם להשתמש ביכולותיו המופלאות לצרכים נחותים, או להפך - לרומם את עולמו הגשמי לפסגות של קדושה וטהרה.
אך תמיד עליו לזכור כי בבוא יומו הוא עתיד ליתן את הדין על בחירתו - הטובה היא אם רעה.
 
עקביא בן מהללאל
עקביא בן מהללאל היה חכם קדמון, שחי בזמן הבית בתקופת הזוג החמישי - הלל ושמאי, או קצת לפני כן. מסיבה זו אף לא הוצמד כינוי של כבוד לשמו, שכן חכמי אותם דורות היו גדולים למעלה מן התארים שהיו נהוגים בדורות מאוחרים יותר (הרחבה על כך בפרק א משנה טז).
בש"ס מובא מספר מועט של דברים בשמו. המשנה בעדויות (ה, ו) מביאה בהרחבה מחלוקת שהיתה לו עם שאר חכמי דורו. מחילופי הדברים בינו לבין החכמים בעת המחלוקת, וכן מדברי חכמים מאוחרים יותר על אותה מחלוקת, ניתן לקבל מושג מה על גדלותו.
כך נאמר שם: "עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו: עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל! אמר להן: 'מוטב לי להקרא שוטה כל ימי, ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו'..."
היינו, עקביא היה ראוי לשמש אב בית דין, אלא שעמידתו על האמת ללא פשרות מנעה זאת ממנו. הוא ויתר על תפקיד נכבד זה, ובלבד שלא יצטרך לחזור בו מארבע הלכות שסבר בהן אחרת משאר החכמים. מכאן אנו למדים על גדלותו בתורה, על רדיפתו אחר האמת ועל יראת החטא שלו, באומרו "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי" - שהכול ינודו לי על כך שוויתרתי על שררה וכבוד, ובלבד ש"לא להיעשות שעה אחת רשע לפני המקום" - אני מוכן ומזומן לשאת בחרפה כל ימי, ובלבד שלא אבוש באותה שעה שאעמוד לפני בית דין של מעלה, ואצטרך להשיב על השאלה: מדוע סטית מן האמת?
כה חזקה היתה אצלו ההכרה "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" - השעה שבה הוא עתיד לעמוד לפני המקום היתה כה מוחשית אצלו, עד שהיה "מוטב לו להיקרא שוטה כל ימיו".
הוא אף הוסיף ואמר: "שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו" - אפילו הייתי נוכח כי הצדק עם החולקים עלי, לא הייתי נענה להצעה לשמש כאב בית דין - זאת כדי שלא יצא לעז כי כביכול חזרתי מדברי כדי להתמנות לתפקיד רם המעלה. כל חייו היו קודש לה' עד כדי כך שהוא היה מוכן לוותר על הנאתו האישית, ובלבד שלא תצא תקלה מחמת ידו, אף אם בטעות יסודה.
המשנה שם מוסיפה כי בהמשך הדין ודברים, היתה בדבריו של עקביא משמעות של זלזול בשמעיה ובאבטליון, חכמי הזוג בדור שקדם, ועל כן "נדוהו, ומת בנדויו, וסקלו בית דין את ארונו. אמר רבי יהודה: חס ושלום שעקביא נתנדה, שאין עזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל." בגמרא בברכות (יט ע"א) הגרסה היא ש"אין עזרה ננעלת על כל אדם בישראל, בחכמה ובטהרה וביראת חטא, כעקביא בן מהללאל."
כלומר, רבי יהודה אומר כי לא ייתכן שחשדו החכמים באיש כעקביא שייכשל בביזוי חכמים, שהרי ידוע כי בעת שהתאספו כל ישראל להקריב את קורבן הפסח והיו ננעלות דלתות העזרה לאחר שכולם נכנסו (כמובא בפסחים סד ע"ב) - לא היה בעזרה אף אדם אשר היה גדול מעקביא בחוכמתו, בטהרתו וביראתו מן החטא. הוא היה גדול הדור בשלושה אלה. אם כן, ודאי שלא הגיע לידי כך שנידוהו.
 
"מעשיך יקרבוך, ומעשיך ירחקוך"
המשנה (שם, ז) ממשיכה ואומרת: "בשעת מיתתו אמר (עקביא) לבנו: 'בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר.' אמר לו: 'ולמה לא חזרת בך?'" - אם אני אמור לקבל את הכרעת חבריך, מדוע אתה עצמך לא עשית כן?
"אמר לו: 'אני שמעתי מפי המרובים, והם שמעו מפי המרובים. אני עמדתי בשמועתי, והם עמדו בשמועתן. אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובין, מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובין.'"
היינו, עקביא הסביר לבנו כי הוא לא היה צריך לחזור בו ולכפוף דעתו מפני דעת הרוב. זאת משום שמחלוקתו עם שאר החכמים היתה אם דעת הרוב בדור שקדם להם היתה דעתו או דעתם. לעומת זאת, הבן, שכבר שמע את דעת אביו כדעת יחיד, ראוי שילך אחר דעת הרוב (אך גם לגביו אין כאן דין "אחרי רבים להטות", שכן לפי עדות האב, דעתו היא דעת הרוב).
לאחר מכן אמר לו הבן: "'אבא פקוד עלי לחבירך'" - דבר למעני עם חבריך, כך שכאשר אגיע לבית המדרש יֵדעו להתייחס אלי כאל 'בן של', ולא אהיה אלמוני חסר ייחוס. "אמר לו (האב): 'איני מפקיד.' אמר לו: 'שמא עילה מצאת בי?' אמר ליה: 'לאו - מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך.'"
כל בני האדם התחילו מאותו מקום - "מטיפה סרוחה", וכל אחד קובע לעצמו "לאן הוא הולך". המקום שאליו יגיע האדם לא ייקבע על ידי רכושו, לא על ידי המשרה שהוא נושא ולבטח לא על ידי ייחוסו. אפילו חוכמתו של האדם אינה מביאה לו תועלת (כמובא בשיר השירים רבה א, ד"ה "הביאני המלך"), אלא מעשיו - ומעשיו בלבד - הם שירוממו אותו למעלה והם שישפילוהו עד עפר.
 
"הסתכל בשלושה דברים, ואי אתה בא לידי עבירה"
כדי שלא יבוא האדם לידי עבירה, מורה לו עקביא בן מהללאל במשנתנו להסתכל על שלושה דברים: "מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון."
לכאורה, דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם דברי רבי בתחילת פרק ב, שכן אף הוא אמר: "הסתכל בשלושה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה", אך מנה שלושה דברים אחרים - "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". האם ישנה סתירה בין שני המאמרים?
מסבירים המפרשים כי אין כל סתירה בין השניים, ולמעשה, שלושת הדברים שמונה רבי לעיל כלולים בדבר השלישי שמזכיר עקביא במשנתנו: "דע... לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" - לפני הקב"ה, אשר דבר לא נעלם מעיניו, וכל מעשי האדם יובאו לפניו למשפט - "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים".
על כך מוסיף עקביא בן מהללאל כי יש להסתכל אף "מאין באת ולאן אתה הולך", שכן שני אלה יסייעו ביד האדם להתרחק מן החטא. ההסתכלות מאין הוא בא תסייע בידו לברוח מן הגאווה, וההכרה לאן הוא הולך תעזור לו במלחמתו ביצר התאווה והחמדנות.
משנה זו מייעצת לאדם מה לעשות על מנת שיתרחק כליל מן החטא, ולא יסמוך רק על יראת העונש שתעצור בעדו מלחטוא.
בעוד הידיעה "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" מרחיקה את האדם מן החטא, רק מפני אימת הדין, מחמת החשש מן העונש - הרי שההכרה מאין הוא בא וההבנה לאן הוא הולך מדכאות את גאוותו, מחלישות את יצרו הרע ועוקרות את תאוותו מן השורש.
 
"ואין אתה בא לידי עבירה"
אף המשנה מדגישה עניין זה, באומרה שההסתכלות בשלושת הדברים מביאה לכך שהאדם לא בא לידי עבירה. מה כוונת המשנה בתוספת ידי עבירה? מה הן ידיה של העבירה?
לפי ההסבר לעיל הדברים ברורים: ידיה של העבירה הן המידות הרעות, אשר מביאות את האדם ליפול בזרועות החטא. כשם שהאוחז בידית הכלי מרים את כל הכלי - היד נושאת אחריה את הכלי כולו - כך האוחז במידות רעות, מידותיו יגררו בעקבותיהן שלל עבירות.
אם כן, כאשר האדם יסתכל באותם דברים, ההתבוננות תסייע לו להכניע את מידותיו הרעות; היא תעזור לו להשתחרר מאחיזת ידי העבירה (עוד על כך בפרק ב משנה א).
 
הגאווה והתאווה - מביאות לידי עבירה
כאמור, כדי שהאדם לא יגיע כלל לידי חטא, עליו לעשות 'טיפול שורש' במוקדי הרע, במידות שבאמצעותן האדם "בא לידי עבירה". המפרשים מציינים שתי מידות כאלה - הגאווה והתאווה.
רבנו יונה מתאר בספרו "שערי תשובה" (שער א, כו-לא) את שתי המידות הרעות הללו כ"שורש פורה ראש ולענה". הוא כותב כי החוזר בתשובה חייב תחילה להכניע את גאוותו, שכן "הוא חייב להסיר מנפשו המידות שגורמות לחטוא ומעוללות הפשעים."
למעשה, שתי המידות הללו צועדות יחדיו ומזינות זו את זו: כבר בתורה נאמר (דברים ח, יא-יד): "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך, לבלתי שמור מצוותיו" וגו'. כיצד ייתכן שהאדם יגיע לידי כך? - ממשיכה התורה ומפרטת: "פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת... וכסף וזהב ירבה לך" וכו' - האדם יתמסר לחמודות העולם הזה וישקע בהן עד למעלה מראשו. השלב הבא הוא "ורם לבבך" - בעקבות ההצלחה החומרית, הגאווה תתגנב ללבו... או אז "ושכחת את ה' אלקיך". כל הטובות שעשה הקב"ה עמו תישכחנה מלבו, והוא יאמר (שם, יז): "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה," ושוב לא ישעה למצוות ה' ולחוקיו.
בשירת "האזינו" מתומצת התהליך כולו במילים ספורות (שם לב, טו): "וישמן ישורון - ויבעט... ויטוש אלו־ה עשהו."
כיצד יינצל האדם מאותן שתי מידות מַשחיתות?
התשובה נמצאת במשנתנו: "הסתכל בשלושה דברים, ואי אתה בא לידי עבירה."
 
"דע מאין באת, ולאן אתה הולך" - ואי אתה בא לידי תאווה וגאווה
דברי משנה זו באים ללמדנו מה יעשה אדם על מנת להתרחק מן החטא לגמרי, כיצד יעקור מתוכו את הטבע המביא אותו לידי חטא. לשם כך עליו לעקור מקרבו את הגאווה ואת התאווה, שכן גם במקרה שהן עצמן אינן חטא, הן עלולות להביאו לידי חטא.
שירוש הגאווה, כיצד? "דע מאין באת." כאשר יתבונן האדם על גופו וישים אל לבו מהו מקורו - טיפה סרוחה, אבק פורח ותו לא - האם יש לו במה להתגאות? האם יש מקום להתגאות ביופי, בכוח, בעושר ובשאר משמשי הגוף? כיצד יכול קרוץ חומר להתגאות במה שיש לו יותר מזולתו? הלוא בסופו של דבר, מבעד למעטה החיצוני, כולם שווים - לכל בני האדם אותו מקור ואותו סוף: "כי עפר אתה, ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט).
הכנעת התאווה, כיצד? "דע... לאן אתה הולך." כאשר יפנים האדם את סופו, אם יראה לפניו בצורה מוחשית כיצד גופו הופך לכלי אין חפץ בו, כל רכושו נותר בידי אחרים והוא עצמו מורד לבור הקבר, הופך לעפר ומשמש מאכל ל"רימה ותולעה" - האם ימשיך לרדוף אחר תענוגות הגוף? האם מי שמיתתו עומדת כתמונה חיה לנגד עיניו יתעניין בצבירת רכוש או יכלה זמנו ברדיפה אחר מעמד וכבוד? הלוא הוא יודע, "כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו" (תהלים מט, יח)! האם הזוכר מה יהיה סופו של הגוף יחוש לחיצוניותו או יהיה שטוף באכילה ובשתייה? אדרבה, ככל שיתענג יותר, ייסוריו לעתיד לבוא יגדלו, שכן "מרבה בשר מרבה רימה" (אבות ב, ז).
חז"ל הזכירו עצה זו, של "דע לאן אתה הולך", כמסייעת להתגברות על התאווה (ברכות ה ע"א): "'לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע' - ישתדל בכל כוחו להגביר את כוח היצר הטוב על יצר הרע, שנאמר (תהלים ד, ה): 'רגזו ואל תחטאו.' אם ניצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר (שם): 'אמרו בלבבכם'. אם ניצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר (שם): 'על משכבכם'. אם ניצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר (שם): 'ודומו סלה.'"
אין תרופה טובה יותר לתחלואיו של יצר הרע מאשר המחשת יום המיתה לנגד עיני רוחו.
אם כן, הזוכר כל העת מאין הוא בא ולאן הוא הולך, יעלה בידו לשרש את גאוותו ולהכניע את תאוותו. כל ימיו הוא חי בתחושה כי "אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר" (תהלים קמד, ד), ומתחושה זו ייגזרו מעשיו. בכך הוא מביא את עצמו למצב שבו לא יבוא לידי עבירה.
 
אומר רבנו יונה במשנה כי למעשה זו תכליתו של ספר קהלת כולו - לההביל את כל חמודות העולם הזה, להמחיש את אפסות הגוף - וכפי שהוא מקדים (קהלת א, ב): "הבל הבלים, אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל." זהו גם הסיכום של הספר (יב, ח): "הבל הבלים אמר הקוהלת הכל הבל."
המסקנה המתבקשת מכך היא (שם, יג-יד): "סוף דבר הכל נשמע - את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם" - להיות ירא אלוקים וירא חטא.
אך כדי שיהיה האדם "ירא אלוקים" באמת ובתמים, זקוק האדם לעוד ידיעה אחת, ועמה מסיים קהלת את ספרו (שם, טו): "כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם, אם טוב ואם רע" - "ודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון."
 
"הכול הבל", ועם זאת "אתה עתיד ליתן דין וחשבון"
כאמור בקהלת, לא די בשתי הידיעות הראשונות לבדן - "מאין באת ולאן אתה הולך" - כדי להתרחק כליל מן העבירה; לא מספיקה ההכרה כי "הכול הבל".
אדרבה, החיים בצל התחושה של "מה אנחנו? מה חיינו? מה ישועתנו? מה כוחנו? מה גבורתנו?" - עלולים לגרום לאדם להגיע למסקנה שאין לו מה להרוויח וממילא אין לו מה להפסיד - על כן "אכול ושתו כי מחר נמות" (ישעיהו כב, יג).
כאשר אדם מתבונן ביכולותיו ובמגבלותיו, שהוא בסך הכול בא מ"טיפה סרוחה", בשר ודם ולא יותר, הוא עלול להגיע למסקנה כי אי אפשר לדרוש ממנו מאומה - יש לו 'נסיבות מקלות'. כיצד יכול גוש עפר לדבוק בעניינים רוחניים? האם ניתן לדרוש מגוף חומרי להתכחש לטבעו?!
כדי להימנע ממחשבות כגון אלה, עליו לזכור תמיד דבר שלישי: "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".
כך נאמר אף בפרק ד (משנה כב): "ודע שהכל לפי החשבון, ואל יבטיחך יצרך, שהשאול בית מנוס לך" - שהגוף כלה, ואין דין ואין דיין, אלא "על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא."
בסופו של דבר אתה עתיד ליתן את הדין על כל פעולה שעשית, ותצטרך לפרוע את החשבון של כל הנאה שקיבלת. אף שבאת מטיפה סרוחה, נתן הקב"ה בידך כלים להתגבר על החומרנות ולהתרומם מעל לגשמיות. אם לא עשית כן, ולא השתמשת נכון בכלים שניתנו בידך - אתה עתיד ליתן את הדין על כך.
 
נכון, היותו של האדם שקוע בחומר העכור מהווה סיבה להתחשב בו ולהקל בעונשו, כפי שאנו מבקשים מהקב"ה - "אבינו מלכנו: זכור כי עפר אנחנו"; אנו שבויים בגוף תאווני וחומרני, המונע מאיתנו לעבוד אותך כאשר עם לבבנו. אף דוד המלך הזכיר את עובדת היותו מטיפה סרוחה כסיבה שיש להתחשב בה (תהלים נא, ז): "הן בעוון חוללתי, ובחטא יחמתני אמי" - עצם יצירת האדם היא תולדה של תאווה גופנית, ועל כן אין הוא מסוגל להשתחרר מכבלי הגוף.
כך אמר גם איוב (יד, א-ב): "אדם ילוד אשה, קצר ימים ושבע רוגז. כציץ יצא וימל, ויברח כצל ולא יעמוד." על כן הוא ממשיך ותמה (שם, ג-ד): "אף על זה פקחת עיניך, ואותי תביא במשפט עמך?" - כיצד יכול הקב"ה לשפוט את האדם על מיעוט עבודתו הרוחנית - "מי יתן טהור מטמא, לא אחד?!" - רק הקב"ה, הוא היחיד המסוגל להוציא טהרה מטומאה, להפוך גשמי לרוחני, אך כיצד ניתן לדרוש זאת מן החומר עצמו?!
ואף על פי כן, "אתה עתיד ליתן דין וחשבון"; הקב"ה יודע ומכיר את יכולותיך, ו"גם את זה לעומת זה עשה האלקים" (קהלת ז, יד) - לכל תאווה יש פתרון, כנגד כל מידה חולה יש דבר מה המעלה לה ארוכה. הקב"ה נתן לפני האדם את החיים ואת המוות, את הטוב ואת הרע, וביד האדם היכולת לבחור בחיים.
 
"הסתכל בשלושה דברים" ותינצל מקנאה, מתאווה ומכבוד
יש המוצאים בדברי משנה זו הד לדברי משנה אחרת במסכתנו. נאמר בפרק ד (משנה כא): "הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם." שלוש תכונות אלה ממררות לאדם את חייו בעולם הזה ומרחיקות אותו מחיי העולם הבא.
כדי להינצל משלוש רעות אלה מייעץ החכם להתבונן בשלושה דברים: "מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון."
כנגד התשוקה לכבוד אומרת המשנה "דע מאין באת" - האם "טיפה סרוחה" ראויה לכבוד? אם יזכור האדם מאין בא, וכי אין הוא אלא בשר ודם, כולו חומר גס ויכולותיו דלות - הוא לא יחוש כי הוא ראוי לכבוד כלשהו. הוא יהיה בעיני עצמו "נבזה בעיניו נמאס", ויבין כי אין מה לכבד את הגוף.
על מנת להינצל מן הקנאה צריך האדם רק לזכור תמיד "לאן הוא הולך" - מה סופם של כל בני האדם. אם הוא חי בתחושה כי הכול זמני, שוב לא ייתן עיניו בשל אחרים, ביודעו כי הכול בעולם הזה הוא זמני.
"אל תירא כי יעשיר איש, כי ירבה כבוד ביתו - כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו" (תהלים מט, יז-יח). ההכרה כי כל טובת העולם הזה היא קצרת מועד, וכי שום דבר לא נותר זמן רב בידי האדם, 'מוציאה את העוקץ' מן הקנאה. האם מישהו מקנא בפקיד בנק על כך שהוא יושב מול ערימה של שטרי כסף?
לבסוף, כנגד התאווה צריך האדם לחרות על לוח לבו כי הוא "עתיד ליתן דין וחשבון". לכל הנאה יש תשלום ועל כל תאווה שהוגשמה יישלח 'חשבון'. הכרה זו תביא את האדם למעט ברדיפתו אחר תאוותיו ותסייע בידו לגבור על יצריו.
אם אדם חי בתחושה כי הוא עשוי לסיים את חייו פתע פתאום ולהיקרא בכל רגע לעמוד בפני בית דין של מעלה - תישלל ממנו ההנאה השלילית מתאוותיו. אם יסתכל כל העת לאן הוא הולך ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון, כל הנאות העולם הזה יהיו חשובות בעיניו כקליפת השום.
 
"הסתכל" ו"דע"
המשנה פתחה בהוראה: "הסתכל בשלושה דברים", ואחר כך היא מפרטת: "דע מאין באת" וכו' - תחילה "הסתכלות" ואחר כך "ידיעה". מה פשר השימוש בשתי פעולות שונות?
אלא שביחס לשתי העובדות הראשונות, אין צריך יותר מאשר הסתכלות. כולנו יודעים כיצד נולדים בני האדם, ואנו חווים יום־יומית מה הוא סופו של כל אדם. מי שאינו עוצם עיניו, רואה מאין הוא בא ולאן הוא הולך.
אולם לדבר השלישי - "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" זקוקים לידיעה מעבר לנראה בחושינו. כאן צריך אמונה וידיעת הנאמר במקורותינו בדבר השכר והעונש לעתיד לבוא.
עם זאת, חשוב להדגיש כי גם לגבי עובדות החיים לא די בהסתכלות אלא יש צורך גם בשימת לב, כדברי שלמה (קהלת שם): "והחי יתן אל לבו."
 
"הסתכל" על פחיתות הגוף, ו"דע" את רוממות הנשמה
נוסף לכפילות בפעלים, ישנה במשנה כפילות בכל דבריה. היא פותחת בתיאור קצר של שלושת הדברים שבהם יש להסתכל ואותם יש לדעת. לאחר מכן, היא חוזרת ומפרטת את השלושה באריכות ובתוספת הסבר. לשם מה הכפילות הזו?
מסביר ה"מדרש שמואל" כי למעשה המשנה מתייחסת בדבריה לשני חלקי האדם - לגופו ולנשמתו, ככתוב (בראשית ב, ז): "ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים." שמו של האדם נגזר משני החלקים המרכיבים אותו. אדם מלשון אדמה - החלק המרכיב את גופו, שעליו נאמר (שם ג, יט): "עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת." מנגד, הקב"ה נפח באדם "נשמת חיים" ובראו "כצלמנו בדמותנו". השם אדם נגזר גם משום דמיונו לבורא, כנאמר (ישעיהו יד, יד): "אדמֶה לעליון."
תחילה מתייחסת המשנה אל הנשמה, באומרה לאדם: שים לב אל הנשמה - "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון." עליך לדעת מהו מקור נשמתך, אשר חוצבה מתחת כיסא הכבוד ועליה אמרו חז"ל כי "מאן דנפח - מדיליה נפח" - הקב"ה כביכול נפח באדם חלק מעצמותו. לפיכך הנשמה היא החיים עצמם וקיומה הוא נצחי.
משום כך גם יתבונן האדם "לאן אתה הולך" - לאן הולכת הנשמה בסיימה את תפקידה בעולם הזה? לעולם הנשמות, למקום שבו היא חיה לנצח, כמו שאמרה אביגיל לדוד (שמואל א כה, כט): "והיתה נפש אדנִי צרורה בצרור החיים."
אולם בעת הגיעה לעולם הבא, תחילה עליה לתת "דין וחשבון", כדי שיפסקו לה לאיזה מקום היא ראויה.
 
שלוש ידיעות אלה באות להמחיש לאדם כי עליו לדאוג לנשמתו, אשר היא טהורה, חייה הם חיי הרוח הנצחיים ואין לה חלק ונחלה בעולם הזה. כיצד זה יהין האדם לטנף את נשמתו הטהורה בעבירות? ובכלל, מה לנשמה ולתאוות הגוף? איזה מזון רוחני היא שואפת מתענוגי העולם הזה? מה עושה האדם למען נשמתו, שהיא החלק שייוותר קיים לנצח?
כך אמרו חז"ל על הפסוק (קהלת רבה ו, ז): "'וגם הנפש לא תמלא' - שהנפש יודעת, כל מה שהיא עמלה, לעצמה היא עמלה. לכך אינה שבעה, לא תורה ולא מעשים טובים. משל למה הדבר דומה? לעירוני שנשא בת מלכים. אם יביא לה כל מה שבעולם, אינן חשובין לה כלום. למה? שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה? שהיא מן העליונים." ראשית, רק מזון הנשמה נותר קניינו של האדם לעולמי עד. שנית, רק מזון רוחני, תורה ומעשים טובים, יכול לשמש כמזון, כסם חיים, לבת המלך.
 
נוסף לכך, ממשיכה משנתנו, צריך האדם להסתכל בשלושה דברים הנוגעים אל הגוף, ואשר גם הם יביאו לכך שיימנע מן החטא: "מאין באת - מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך - למקום רימה ותולעה" - "כי עפר אתה ואל עפר תשוב." אין ערך ברדיפה אחר תענוגות הגוף, אותו גוף אשר אין לו שום חשיבות בפני עצמו ואף סופו לכיליון.
אולם, אף שבאחריתו הוא מאכל לרימה ולתולעה, בכל זאת אף הוא "עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".
 
"דין וחשבון" לגוף ולנשמה כאחד
ההסבר הנ"ל מעלה את השאלה מדוע צריכה הנשמה לתת דין וחשבון על מעשי הגוף - מה חטאה ומה פשעה בכך שהגוף נהה אחר תאוות העולם הזה?
כמו כן, מדוע הגוף צריך לתת את הדין על טינופה של הנשמה? הלוא הוא "טיפה סרוחה" וכלה לאחר המיתה, ומה לנו כי נלין על שעשה לנפשו בעולם הזה - מה לו ולחיי הנצח?
שאלה זו שאל אנטונינוס המושל הרומי את רבי יהודה הנשיא (סנהדרין צא ע"א-ע"ב): "אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין. כיצד? גוף אומר: 'נשמה חטאת (והראיה:) שמיום שפירשה ממני - הריני מוטל כאבן דומם בקבר.' ונשמה אומרת: 'גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו - הריני פורחת באויר כצפור'" ושוב אין לי עסק עם עניינים גשמיים כלל. אם כן, מדוע שניהם נידונים לעתיד לבוא?
"אמר ליה (רבי): אמשול לך משל, למה הדבר דומה: למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס נאה, והיה בו ביכורות (=פירות) נאות, והושיב בו שני שומרים - אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: 'בכורות נאות אני רואה בפרדס. בוא והרכיבני, ונביאם לאכלם.'" שמע העיוור לעצת החיגר, "רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום."
לימים בא בעל הפרדס. "אמר להן: 'בכורות נאות היכן הן?' - אמר לו חיגר: 'כלום יש לי רגלים להלך בהן?' אמר לו סומא: 'כלום יש לי עינים לראות?'" - אף אחד מאיתנו אינו אשם.
אך המלך לא היה טיפש כלל. "מה עשה? - הרכיב חיגר על גבי סומא, ודן אותם כאחד."
סיכם רבי: "אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד, שנאמר (תהלים נ, ד): 'יקרא אל השמים מעל, ואל הארץ לדין עמו.' 'יקרא אל השמים מעל' - זו נשמה, 'ואל הארץ לדין עמו' - זה הגוף."
אכן, הנשמה והגוף לבדם לא היו באים לידי חטא. הנשמה רוחנית מכדי לחטוא, והגוף הוא חפץ דומם ללא רוח החיים שניתנה בו. אולם שניהם יחדיו הורכבו ליצירה - ושמה אדם.
לאדם יש בחירה אם להיות 'אדמה' - להשתמש בנשמה כדי לשרת את הגוף, או להיות בבחינת 'אדמֶה לעליון' - לנצל את הגוף לצבירת תורה ומעשים טובים, לתת מזון רוחני לנשמה, לחלק אלו־ה ממעל.
על כן, גם הגוף וגם הנשמה מתחברים יחדיו לאדם ועתידים "ליתן דין וחשבון".