מספר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מספר

מספר

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

זהבה קור

זהבה קור (נולדה ב-18 בדצמבר 1957) היא סופרת ישראלית.

בשנת 1987 נוסד עיתון הילדים והנוער "אותיות" על ידי אורי אורבך, שבו כתבה קור סדרה בהמשכים בשם "דפי זהבה" שעסקה בחוויותיה כאם צעירה. במשך השנים המשיכה לכתוב ב"אותיות" סדרות וסיפורים נוספים, וכיום היא כותבת בו רק לעתים ולא באופן קבוע.
בהמשך כתבה מופע בשם "דור שני מספר דור ראשון" יחד עם חברתה תמר קאופמן, שגם אביה הוא ניצול השואה מהונגריה. במופע מספרות הנשים על האירועים הקשים אותם חוו הוריהן בשואה. המופע מועלה בפני תלמידי תיכון כהכנה למסע לפולין, בפני סטודנטים ועוד.
קור פרסמה עד כה שישה ספרים לבני נוער, שחלקם היו לרבי מכר. רובם התפרסמו קודם כסיפורים בהמשכים בעיתון "אותיות". אחד הספרים, "עלילות לוט" שמו, נכלל ברשימת מומלצי 'מצעד הספרים' של משרד החינוך. כיום זהבה קור מדריכה במוזיאון לשואה ולגבורה בניר גלים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5yz3cw7w

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"אני בכלל לא רואה את התועלת הגדולה בנסיעה לפולין", אומר אבא של צליל. "בשביל מה לעבור ממחנה השמדה אחד לשני? כמה רוע אפשר לבלוע!"
צליל, תלמידת תיכון בת 17, עומדת לפני נסיעה כיתתית למחנות ההשמדה בפולין. היא מודעת לכך שמדובר בנסיעה טעונה, אבל היא לא ציפתה לכך שהנסיעה הזאת תגרום למלחמת עולם שלישית בסלון ביתם של סבתא ריבצ'ו וסבא מוישה.
סבתא ריבצ'ו, אישה חזקה ומרשימה, מתעקשת להצטרף לנסיעה ולספר את עדותה הקשה והמאשימה לצליל, לחבריה ולעולם כולו; מנחם, אביה של צליל, שגדל בצל סיפוריה של אמו, מתנגד לעצם הנסיעה ועושה כל שביכולתו שבתו ואמו לא יֵצאו לפולין; אמה של צליל כבר אמרה מזמן את דעתה הנחרצת לגבי גידול ילדים בצל השואה; ואפילו לאמיר, אחיה הצעיר, יש מה לומר.
וצליל? היא מוצאת את עצמה בעין הסערה, מיטלטלת בין בני משפחתה הנסערים, ורק רוצה שיפסיקו לנסות לנהל את חייה ויאפשרו לה לבחור את מה שמתאים לה.
האם זכותה של סבתא ריבצ'ו לספר שוב ושוב את עדותה כנערה באושוויץ גדולה מזכותו של בנה לילדות שלווה ונורמלית שאינה מוכתמת בסיפורי הזוועה? והאם צליל יכולה לצאת עם חבריה לטיול בפולין בלי לכרוע תחת המשא הכבד מנשוא של ההיסטוריה המשפחתית ושל העם היהודי כולו?
סביב טיולי התיכון למחנות ההשמדה בפולין בונה זהבה קור ("צנחן וחצי", "הסיפור של דוגו", "לבן גוריון ובחזרה", ועוד) דרמה משפחתית עזה ומורכבת, המעלה שאלות מרתקות ותשובות שלעולם לא יהיו חד – משמעיות.

פרק ראשון

פרק 1
עגורים

 
יממה אחת לפני צאתה לחופשה הגישה לִין לסבא מוישה מתנת יום הולדת מעשה ידיה: עגור יפהפה מקיפולי נייר צבעוני.
"סבא," אמרה לִין בחן פיליפיני, "סבא, תגידי מה אתה רוצה. אני מקפלת אלף ציפורים וזה עושה משאלה. יש לך משאלה, סבא?"
"בטח, לעבור לדיור מוגן בכפר!" צחק סבא מוישה בהנאה וביקש מלִין, בהומור ובעברית מאונגלזת, שתזדרז לקפל עוד תשע מאות תשעים ותשעה עגורים אם היא רוצה לעבור עם סבתא ריבצ'וּ ואיתו לבית האבות הנחשק "מחוזות ראשונים".
למחרת הגיע מנחם, כרגיל. הוא נכנס לחדר השינה של הוריו כדי לקחת את עיתוני סוף השבוע ונדהם לגלות שם הר עצום של בעלי כנף.
"מה זה, כל החדר מלא ברבורים! כמה יש פה?"
"בדיוק אלף," נחפזה אליו ריבצ'וּ, "וזה לא ברבורים אלא עגורים. מתנה מלִין."
"בשבילי ברבור ועגור זה אותו דבר!"
"בשבילה לא."
"ועוד מִדַפּים של עיתונים. גועל נפש. אני אוסף את זה לפח."
"שלא תעז! זה אוריגמי. אמנות של קיפול נייר. בשינטו יש חשיבות מיוחדת לקיפול העגור. העגור מסמל הגשמה של משאלות, הצלחה ובריאות. לפני שלִין יצאה לחופש היא הביאה שתי בנות דודות שלה לתגבורת ויחד הן קיפלו כל הלילה. היא אמרה שבמסורת שלהן קיפול של אלף עגורים מאפשר הגשמה של משאלה, והיא לא תצא לחופש עד שיהיו פה אלף."
"הגשמה של משאלה של מי?"
"שלי!" ענתה ריבצ'ו בפנים קורנות. "הגשמה של משאלה שלי."

זהבה קור

זהבה קור (נולדה ב-18 בדצמבר 1957) היא סופרת ישראלית.

בשנת 1987 נוסד עיתון הילדים והנוער "אותיות" על ידי אורי אורבך, שבו כתבה קור סדרה בהמשכים בשם "דפי זהבה" שעסקה בחוויותיה כאם צעירה. במשך השנים המשיכה לכתוב ב"אותיות" סדרות וסיפורים נוספים, וכיום היא כותבת בו רק לעתים ולא באופן קבוע.
בהמשך כתבה מופע בשם "דור שני מספר דור ראשון" יחד עם חברתה תמר קאופמן, שגם אביה הוא ניצול השואה מהונגריה. במופע מספרות הנשים על האירועים הקשים אותם חוו הוריהן בשואה. המופע מועלה בפני תלמידי תיכון כהכנה למסע לפולין, בפני סטודנטים ועוד.
קור פרסמה עד כה שישה ספרים לבני נוער, שחלקם היו לרבי מכר. רובם התפרסמו קודם כסיפורים בהמשכים בעיתון "אותיות". אחד הספרים, "עלילות לוט" שמו, נכלל ברשימת מומלצי 'מצעד הספרים' של משרד החינוך. כיום זהבה קור מדריכה במוזיאון לשואה ולגבורה בניר גלים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5yz3cw7w

עוד על הספר

מספר זהבה קור

פרק 1
עגורים

 
יממה אחת לפני צאתה לחופשה הגישה לִין לסבא מוישה מתנת יום הולדת מעשה ידיה: עגור יפהפה מקיפולי נייר צבעוני.
"סבא," אמרה לִין בחן פיליפיני, "סבא, תגידי מה אתה רוצה. אני מקפלת אלף ציפורים וזה עושה משאלה. יש לך משאלה, סבא?"
"בטח, לעבור לדיור מוגן בכפר!" צחק סבא מוישה בהנאה וביקש מלִין, בהומור ובעברית מאונגלזת, שתזדרז לקפל עוד תשע מאות תשעים ותשעה עגורים אם היא רוצה לעבור עם סבתא ריבצ'וּ ואיתו לבית האבות הנחשק "מחוזות ראשונים".
למחרת הגיע מנחם, כרגיל. הוא נכנס לחדר השינה של הוריו כדי לקחת את עיתוני סוף השבוע ונדהם לגלות שם הר עצום של בעלי כנף.
"מה זה, כל החדר מלא ברבורים! כמה יש פה?"
"בדיוק אלף," נחפזה אליו ריבצ'וּ, "וזה לא ברבורים אלא עגורים. מתנה מלִין."
"בשבילי ברבור ועגור זה אותו דבר!"
"בשבילה לא."
"ועוד מִדַפּים של עיתונים. גועל נפש. אני אוסף את זה לפח."
"שלא תעז! זה אוריגמי. אמנות של קיפול נייר. בשינטו יש חשיבות מיוחדת לקיפול העגור. העגור מסמל הגשמה של משאלות, הצלחה ובריאות. לפני שלִין יצאה לחופש היא הביאה שתי בנות דודות שלה לתגבורת ויחד הן קיפלו כל הלילה. היא אמרה שבמסורת שלהן קיפול של אלף עגורים מאפשר הגשמה של משאלה, והיא לא תצא לחופש עד שיהיו פה אלף."
"הגשמה של משאלה של מי?"
"שלי!" ענתה ריבצ'ו בפנים קורנות. "הגשמה של משאלה שלי."