חיילים

שני מבואות

מבוא 1: סונקה נייצל

היה יום סתיו לונדוני טיפוסי: עננים נמוכים, גשם טורדני וטמפרטורה של שמונה מעלות צלזיוס. נסעתי ברכבת התחתית עד גני קיוּ, ירדתי בתחנת הרכבת הציורית בדרום־מערב לונדון ונחפזתי אל הארכיון הבריטי הלאומי כדי לקבור את עצמי בתיקים ישנים. בכניסה עמדו שומרים אחדים, שנברו בתיק שלי בחטף. אחר כך עברתי דרך חנות הספרים הקטנה אל המלתחה, ומשם עליתי במדרגות אל אולם הקריאה, שָם הבטיח לי השטיח הירוק הבוהק שעל הרצפה שדבר לא השתנה כאן מאז ביקורי האחרון.
באותו סתיו בשנת 2001 הייתי מרצה אורח באוניברסיטת גלזגו, ועתה הרשיתי לעצמי ביקור קצר בלונדון. שבועות אחדים לפני כן נתקלתי בספרו של מיכאל גנון על נקודת המפנה במערכה על האוקיינוס האטלנטי במאי 1943. בין השאר הופיעו שם כמה עמודים ובהם תמלילים של ציתותים לחיילי צוללות גרמנים — והדבר עורר בי סקרנות. עובדת קיומם של תמלילים של שבויים גרמנים היתה ידועה לי, אבל עד אז לא שמעתי על פרוטוקולים שמקורם בהאזנות. רציתי ללכת מיד בנתיב הזה, אם כי לא היו לי ציפיות גדולות. מה זה כבר יכול להיות? כמה עמודים של קטעי שיחות שהוקלטו בידי מישהו היכנשהו. אינספור פעמים התבררו רמזים, שעוררו תקווה למקורות חדשים, כלא יותר מדרכים ללא מוצא.
אבל הפעם המצב היה שונה: על שולחן העבודה הקטן שלי היה מונח צרור תיקים שהחזיקו כשמונה מאות דפים והיו מחוברים זה לזה בשרוך. הדפים הדקים היו מונחים זה על זה בסדר מופתי. נראה שהייתי אחד הראשונים שהחזיקו אותם בידיהם. מבטי חלף על תמלילי שיחות של אנשי חיל הים הגרמני, רובם חיילי צוללות, מתועתקים מילה במילה. שמונה מאות עמודים רק מחודש ספטמבר 1943. אם קיימים דוחות מחודש ספטמבר, צריכים להיות דוחות גם מאוקטובר ומנובמבר 1943. ומה עם שנות המלחמה האחרות? ואכן, גם מחודשים אחרים היו קיימים צרורות עבים, ואני קלטתי שזהו רק קצה הקרחון והזמנתי בהתרגשות עוד ועוד תיקים. נראה שההאזנות לא נעשו אך ורק לחיילי צוללות, אלא גם לאנשי הלופטוואפה וצבא היבשה. רותקתי לשיחות, וממש נשאבתי לעולם החדש של המלחמה שהשתרע לפני. היה אפשר לשמוע את החיילים מדברים, לראות אותם מניעים את ידיהם בעת שהתווכחו. הפתיחוּת שבה דיברו על הלחימה, על ההריגה ועל המוות, הפתיעה אותי. למחרת, לאחר שחזרתי לגלזגו עם כמה צילומים של טקסטים מעניינים במיוחד, פגשתי במקרה במכון להיסטוריה את פרופסור ברנרד ואסֶרשטיין וסיפרתי לו על החומר שמצאתי. אמרתי שמדובר במקור חדש לחלוטין, ושאולי מישהו יוכל לכתוב עליו עבודת דוקטורט. "אתה רוצה לוותר על כל זה?" הוא שאל בתדהמה. המשפט הזה הידהד בראשי זמן רב. לא. הוא צודק. אני צריך לקחת את האוצר הזה על עצמי.
מאז נסעתי ללונדון שוב ושוב וגם התחלתי לקלוט מה נפל לידי: הבריטים האזינו כל המלחמה לאלפי שבויים גרמנים ולכמה מאות שבויים איטלקים. קטעי שיחות שנראו מעניינים במיוחד הועלו על הכתב. כל הפרוטוקולים שרדו את המלחמה ומאז 1996 היה מותר לעיין בהם. אך בשנים שעברו מאז תום המלחמה המקורות האלה פשוט נשכחו — הם נמו להם על מדפי הארכיון בלי שאיש זכר את קיומם.
בשנת 2003 פירסמתי מובאות ראשונות. לאחר שנתיים הופיעה מהדורה עם כמעט מאתיים תמלילים של ציתותים לגנרלים גרמנים. זמן קצר לאחר מכן נתקלתי בארכיון הלאומי בוושינגטון בחומר דומה, בכמות כפולה מזו שבלונדון. כלומר, עוד מאה אלף דפים. לא יכולתי לנתח לבד את כמות התיקים העצומה הזאת.