בן יחיד

1
 
הכול התחיל כמו עוד יום רגיל בעסק שלנו, זה שאת מכירה כל כך טוב. בתחנת הדלק בדרך השלום חיכתה יונדאי אקסנט שרוטה וחבוטה לשטיפה במכונה האוטומטית, ומאחורי הקלעים פעל המשרד לעניינים רגישים.
כמו שקורה לפעמים, ההכנסות מהעסק שנועד לשמש מסיכה, כלומר שטיפת המכוניות והחנות לאביזרי רכב, כבר עלו על ההכנסות מהעסק המקורי. יכלו לעבור שבועות בלי שאף לקוח נכנס למשרד הפנימי. ובכל זאת, למרות שמצבנו הכלכלי אף פעם לא היה טוב יותר, אבא שלי ואחיו היו מדוכאים. ככה זה: האדם לא יכול להסתפק בעושר ובשלווה. הוא צריך עניין, אתגר, ריגוש, לפעמים אפילו סכנה. אבל יותר מהכול הוא חייב להרגיש שהוא עושה משהו עם משמעות וערך. ועם כל הכבוד לסיפוק שנתנה לנו מכונית נקייה שיוצאת ממכונת השטיפה, זה לא היה מספיק.
כדי לסלק את השעמום, הקדימו דוֹדי ואבא שלי את שעת השתייה לאחת־עשרה בבוקר והגדילו את הסכומים שעליהם הימרו בשולחן הפוקר. זה, בשילוב עם אופיים העצבני, היה בבחינת השלכת בדלי סיגריות בוערים בתחנת דלק - פעולה שגם ממנה לא התנזרנו, למרות תחנוניו של זכיין חברת פז בדרך השלום. התפרצות הדליקה היתה רק עניין של זמן, ואני כבר קיוויתי שתופיע איזו מטרה חיצונית שנוכל לתעל אליה את התסכול שלנו.
ובאמת, באותו יום הסכנה היתה קרובה מתמיד. אבא כבר צבר חוב של מאה אלף שקל בפוקר, וזה עשה אותו חולה. לא בגלל הכסף: כבר ראיתי אותו מוציא סכומים יותר גדולים בלי להתרגש. כמו הרבה אנשים מצליחים, הוא זיהה את הניצחון עם איזו סגולה מוסרית עמוקה, ואת ההפסד תפס כפגם מביש. אפילו כשלימד אותי לשחק דמקה בילדותי, לא היה מסוגל לתת לי לנצח אותו. ועכשיו, כשחובו לאחיו הלך והתנפח, הלך והתנפח גם הווריד המפורסם בצווארו, אותו וריד שלמראהו בלבד שוכנעו חייבים רבים לשלם אחרי שנים של סירוב.
"הולך לך טוב בזמן האחרון," אמר אבא לאחיו
דוֹדי שתק.
"אמרתי שהולך לך טוב בזמן האחרון," חזר אבא.
"שמעתי אותך גם בפעם הראשונה."
"אז למה לא ענית בפעם הראשונה? נתפסה לך הלשון?"
אצבעותיו של אבא התהדקו סביב בקבוק השיבאס עד שנהיו לבנות.
התבקש שאני אתערב בשיחה כדי לשנות נושא ולמנוע בלגן. יכולתי להגיד משהו על כדורגל, פוליטיקה, מזג האוויר, מכונות לשטיפת מכוניות - כל דבר, אבל שתקתי. מרוב שעמום, גם אני קיוויתי לקצת אקשן ורציתי לראות איך הדברים יתפתחו.
גם הדוֹד הבין שהמצב חמור, אבל כבר לא היה יכול לסגת. "אם לא מתאים לך להמשיך לשחק, רק תגיד," אמר לאבא. "חוץ מזה, אני לא לחוץ על הכסף. אז אתה יכול לקחת את הזמן."
בתגובה, אבא הרים את השיבאס, ואני כבר ראיתי את הבקבוק עושה את הדרך, כמו בהילוך אטי, מהשולחן אל פניו הגדולות של הדוֹד. אבל בדיוק באותו רגע נכנסה למשרד, מבעד לדלת הפתוחה, אישה יפה בת שלושים וחמש בערך, בשמלה פרחונית דקה.
הבושם שלה העלים את ריח הסיגריות, האלכוהול והזיעה שמילא את המשרד, כמו שנוכחותה ריככה את פניהם של דוֹדי ושל אבי. היא התקרבה לשולחן, התלבטה למי לפנות והפנתה את מבטה מהדוֹד לאב ובחזרה, אולי בניסיון להעריך מי הבכיר ביניהם. השפתון שלה היה בצבע שזיף, אבל לא היה בו כדי להחיות את חיוכה הכבוי.
"מה אנחנו יכולים לעשות בשבילך?" שאל הדוֹד.
"אני צריכה שתהרגו מישהו."
שלושתנו פרצנו בצחוק. המשטרה נהגה אמנם לשלוח אלינו מדי פעם סוכנים סמויים שיתחזו ללקוחות, אבל זה היה שקוף מדי, אפילו בסטנדרטים הנמוכים של המפכ"ל החדש. לרוב הרחנו את הסוכנים האלה מקילומטר, לא בגלל טעות שעשו, אלא בזכות חוש כמעט חייתי שאִפשר לנו להבחין בין אויב לידיד.
האישה נעלבה.
"תגידי לבוס שלך, סגן ניצב פטרוביץ', שכבר אין לנו כוח למשחקים האלה. אנחנו מפעילים כאן עסק חוקי מאה אחוז, כולל הנחות לעובדי ציבור. אם הוא צריך לשטוף את הניידת המסריחה שלו, אז הוא יכול לבוא לפה. חוץ מזה, שיעזוב אותנו לנוח," אמר אבא.
"אני נראית לכם שוטרת?"
"ואנחנו נראים לך רוצחים?" שאלתי בחיוך.
"כתבו בעיתון ש..."
"אז תלכי לעיתון," אמר דוֹדי והצחיק את כולנו. מריבת הפוקר נשכחה.
"יש לי כסף," אמרה האישה.
"גם לנו יש," השיב אבא. "ברוך השם, לא חסר."
האישה פרצה בבכי.
זה כבר עורר את סקרנותנו. הצענו לה לשבת.
"קוראים לי ליליאנה," אמרה לאחר שנרגעה. "עליתי מרומניה בגיל ארבע־עשרה, ובגלל זה הרי"ש שלי קצת מוזרה, אבל זה לא חשוב. לפני חצי שנה הכרתי באינטרנט בחור, גבר, והתאהבתי בו."
"איפה נפגשתם בפעם הראשונה?" שאל אבא.
"מה?"
"שאלתי איפה נפגשתם בפעם הראשונה? או שאת לא יודעת, כי זה סיפור שהרוסי שלך המציא, רק שהוא שכח לחשוב על הפרטים הקטנים."
האישה הוציאה תעודת זהות והראתה אותה לאבי. "הנה, זה השם האמיתי שלי, עם הכתובת והכול, רחוב ז'בוטינסקי ברמת גן. אני לא שוטרת. קראתי עליכם ועל המקום הזה בכתבה ב'ידיעות אחרונות'. אם אתם רוצים לשמוע את הסיפור, כולל את כל הפרטים הקטנים, כדי להיות רגועים ולהאמין לי שאני לא שוטרת, אין בעיה. אתם בטוחים רק שיש לכם זמן לזה?"
"זמן זה כל מה שיש לנו," אמר דוֹדי.
"אז בבקשה," אמרה ליליאנה, "ממילא רציתי לשפוך את הסיפור הזה מהלב, מההתחלה עד הסוף, ועד עכשיו לא היה לי למי. פשוט התביישתי."
היא הוציאה סיגריה והמתינה בביטחון של אישה שראתה יותר מדי סרטי מאפיה שמישהו מאיתנו ידליק אותה. היא צדקה. שלושתנו הושטנו לה מצית כמעט בבת אחת, והיא העבירה בהתגרות את קצה הסיגריה בין שלוש הלהבות ושאפה ממנה שאיפה ארוכה.
"אכפת לכם רק לסגור את הדלת?"
זה מה שעשיתי. עד שחזרתי לשולחן, היא כבר התחילה בסיפור:
"- אישה שנראית כמוני מחפשת גברים באינטרנט?"
"נכון, באמת שאלנו את עצמנו מה פתאום," אמר דוֹדי.
"איפה שאני עובדת, זאת אומרת ביחידה המרכזית של מחוז תל אביב, קשה למצוא גברים מעניינים."
שתקנו.
"אני רואה שאין לכם הומור. לא נורא. בכל מקרה, כמו שכבר אמרתי, אני לא עובדת במשטרה.
"אני עובדת בתור מזכירה של חברת היי־טק קטנה, סטארט־אפ של חמישה מתכנתים. אמנם כולם חוץ ממני גברים, אבל הם נשואים, דוסים, ואפילו לא מחפשים לזיין מהצד. כל היום הם במחשב, יצורים מוזרים כאלה, בקושי אומרים שלום אחד לשני. האמת, נראים לי טיפוסים די אומללים, אבל זה לא קשור לסיפור. הם משלמים טוב, ואפילו מזמינים אותי לעשות אצלם סדר פסח, אבל זה בערך כל החיים החברתיים במשרד. רוב החברות שלי התחתנו וילדו, והקשרים די התרחקו. גם ככה לא היו לי יותר מדי חברות. בתיכון היו צוחקים עלי בגלל הרי"ש מרומניה, ובצבא שנאתי את כולם. בקיצור, אני די לבד ואין לי איך להכיר גברים. גם אין לי יותר מדי זמן: בגילי, כל שנה שעוברת מורידה את השווי שלי בשוק," היא נאנחה.
"את דווקא נראית מצוין," ניסיתי לנחם אותה.
"תודה," היא חייכה, "רואים שקיבלת חינוך טוב. בכל מקרה, לכבוד יום הולדת שלושים ושבע קניתי לעצמי מנוי באתר היכרויות באינטרנט, רשמתי שם שאני בת שלושים וארבע, הוספתי לעצמי שלושה סנטימטר בגובה, הורדתי שני קילו במשקל ובסוף כתבתי 'לרציניים בלבד'."
עכשיו היה תורנו להיאנח. ליליאנה כיבתה את הסיגריה שלה ושלחה מבט אדיש בבקבוק השיבאס. אבי מיהר למזוג לה כוסית, והיא הודתה לו בתנועה קטנה של השפתיים.
"כמו שאתם יכולים לדמיין לעצמכם, קיבלתי לא מעט פניות. בת שלושים ושבע או לא, עם האודם הנכון אני עוד מסוגלת להעמיד אותו לרוב הגברים, אם תסלחו לי על איך שאני מדברת."
"סלחנו," אמר אבי ומזג גם לעצמו ולאחיו מהשיבאס. כמו בכל פעם, הופתעתי מחדש לגלות עד כמה הוא לא מסוגל לשמור על שלוותו המפורסמת ליד נשים. אולי גם את הבחנת בזה.
"לא תאמינו איזה שקרים אנשים מספרים על עצמם באינטרנט. שמים תמונות מלפני שבע שנים, שמים תמונות לא שלהם, שוכחים להגיד שהם נשואים, מובטלים, אימפוטנטים. תאמינו לי, צער בעלי חיים. בינינו, כמה גברים ישראלים עוברים את גיל ארבעים כשהם במצב טוב, או אפילו סביר? ואם כבר קורה פה ושם איזה נס ויש גבר כזה, בתשע מעשר מקרים כבר יש לו אישה וילדים."
נאנחנו שוב, ועכשיו אפילו הרגשנו קצת אשמים.
"אבל איך היתה אמא שלי זיכרונה לברכה אומרת: 'פעם אחת. מספיק שתצליחי פעם אחת, וכל האכזבות ילכו לפח. אפילו אם יש אלף אכזבות: הצלחה אחת בסוף הדרך, וניצחת. זה היופי במשחק הזה,' ככה היא אמרה."
"מה שנכון נכון," אמר הדוֹד, שבגד באשתו בלי הכרה.
"לפני חצי שנה, חשבתי שמצאתי את הפעם אחת הזאתי. הייתי בטוחה."
בדיוק אז נשמעה דפיקה בדלת.
זה היה עודא, שניהל בפועל את עסק שטיפת המכוניות המצליח שלנו תמורת שכר כפול משכר המינימום.
"אני מפריע?" שאל.
"לא, זה בסדר, ממילא אני צריכה רגע לשירותים," אמרה ליליאנה ויצאה מהחדר.
"מה קרה?" שאל עודא כשהבחין במבטינו, "לקוחה לא מרוצה? מישהו ניקה לה לא טוב את האוטו?"
זה היה הקטע עם עודא. אף פעם לא יכולת לדעת אם הוא צוחק או רציני. אני האמנתי יותר באפשרות הראשונה, אבל לא יכולתי להשתחרר מהחשד שהוא באמת אידיוט. אבא שלי ודוֹדי אף פעם לא הביאו בחשבון שהערבי שלהם ניחן בשנינות ותחכום, וענו ברצינות לכל ההערות שלו, גם הכי מטומטמות. לנקות שטיחים של מכוניות כמו שצריך הוא ידע, על זה לא היה ויכוח.
"זה לא עניינך," אמר אבא, "בשביל מה באת?"
"הנוזל ניקוי עומד להיגמר, אז חשבתי להזמין עוד," עודא הסתכל בנעליים האורתופדיות של אבא שלי, שמותאמות במיוחד לנכים.
"מחשבה מצוינת," אמר דוֹדי. ההידרדרות של הקריירה שלו להחלטות מהסוג הזה הפכה אותו לאדם מריר.
"זה עולה חמש מאות שקל," אמר עודא בשקט.
אבא הוציא צ'ק וזרק אותו לכיוון של עודא בלי שטרח למלא אותו. "אתה משוחרר," אמר לו.
עודא נפרד מאיתנו במעין קידה, שגם בה חשדתי שהיא יותר לעג ופרודיה מאשר מחווה אותנטית של כבוד, והשאיר אותנו לבדנו.
"אז מה אתם אומרים?" שאלתי.
"מה יש להגיד - אם נגמר, צריך לקנות חדש," אמר אבא.
"התכוונתי לליליאנה."
"משהו בה מריח לי לא טוב," אמר הדוֹד.
"למה?"
"תסתכל עליה טוב ותראה ש..."
הוא לא גמר את המשפט.
ליליאנה נכנסה לחדר אפופה בענן הבושם המרענן שלה, התיישבה על הכיסא מולנו, שילבה רגל על רגל וחשפה שוק שזופה וחלקה. שרון סטון, עאלק, אבל עם תחתונים. היא לקחה לגימה גדולה מהוויסקי, כמעט חצי כוסית, והמשיכה בסיפור.
"אז איפה היינו? אה, כן. לפני חצי שנה חשבתי שעשיתי את זה. סוף־סוף מצאתי את הגבר חלומות, כמו שאומרים. עכשיו, אני לא ילדה קטנה, ותאמינו לי שלא הייתי מתעלפת מכל אפס. כבר עברתי יותר מדי בחיים שלי בשביל לעשות טעויות כאלה, אבל שאול היה באמת משהו מיוחד. באתר הוא כתב על עצמו שהוא איש עסקים בן ארבעים וחמש, רווק. וזה היה נכון. בדקתי בתעודת זהות שלו. גם לגבי ה'איש עסקים', שזה כל מיני מצבים, כמו שאתם בטח יודעים יותר טוב ממני, הוא לא הגזים. שאול פתח חברה ליבוא משחקי מחשב וגם משרד לתיווך נדל"ן - כל מה שנגע בו נהיה פלטינה. הוא היה משחרר כסף בקלות: כשיצאתי איתו לבילוי או לחופשה, הרגשתי כמו ליידי אמיתית. הוא קנה הכול הכי יקר, ובכמות יותר ממה שצריך. אף פעם לא בדק את העודף."
"אז מכל החסרונות האפשריים," הערתי, "נשארנו עם אימפוטנט."
"אם יש משהו שאי־אפשר להגיד עליו," אמרה ליליאנה, "זה שהוא אימפוטנט. אני יכולה לרוץ לחלק הזה בסיפור כבר עכשיו, או שאתם מעדיפים שנלך לפי הסדר."
"תלכי בקצב שלך," אמר אבא. "כמו שאמרנו, יש לנו את כל הזמן שבעולם." הוא זרק לי מבט מייבש. אני חשדתי בו שממילא לא דחוף לו לשמוע מישהי משבחת את הביצועים של גבר אחר.
"אוקיי. כדי לא להתאכזב, וכבר אמרתי לכם שבאתרי היכרויות יש אכזבות כמו חול, החלטתי ללכת עם אסטרטגיה: לא לתת את המספר שלי עד שעובר שבוע מהרגע שהכרנו ברשת, ולהסכים להיפגש רק אחרי עוד שבוע של שיחות טלפון. לא תאמינו כמה סתם־חרמנים השיטה הזאת מסננת."
"זה עולם אכזר זה," אבחן דוֹדי.
"נכון. וכמו שאמרו חז"ל: מי שמרחם על אכזרים, בסוף הוא מתאכזר על עצמו," אמרה ליליאנה.
"בדיוק ככה!" קרא אבי, שתמיד היתה לו חולשה למקורות, ושמאז ניסיון ההתנקשות בחייו התחיל ללכת עם כיפה לבנה ענקית.
"במקרה של שאול," חזרה ליליאנה לסיפור, "היה לי קשה לעשות את האסטרטגיה שלי. כבר כשקראתי את המשפטים הראשונים שהוא כתב לי רציתי לראות אותו, וכששמעתי את הקול שלו בטלפון, בכלל נמסתי. אבל דווקא בגלל שהוא כל כך מצא חן בעיני, ידעתי שאני חייבת להתאפק. הפעם אסור לי לפשל. אני לא רוצה לעשות יותר מדי דרמה, אבל לקראת גיל ארבעים הרגשתי כמו שחקן פוקר בסיבוב האחרון שלו, הסיבוב שיקבע אם הוא יוכל לפרוש בשקט או שהוא יפסיד את הכול. הייתי חייבת לשחק את הקלפים שלי בחוכמה," אמרה ליליאנה והביטה בקלפים שנשארו מפוזרים על השולחן.
היה אפשר לחשוב שהאזכור של הפוקר יחזיר קצת את המתח, אבל היינו שקועים כל כך בסיפור, עד שכל מה שקרה לנו נראה עכשיו רחוק. המציאות היחידה שנחשבה היתה זו שליליאנה סיפרה עליה. היא נגעה בתנוך האוזן שלה, הרימה את העיניים מהקלפים והסתכלה דווקא עלי. הרגשתי כמו ארנבון שנלכד באורות משאית.
"אתה נראה לי בחור די צעיר," היא אמרה, "אבל בטח אפילו אתה יודע שהתנהגות כזאת רק מדליקה את הגבר, כל גבר, עוד יותר. אין מה לעשות, אתם אוהבים אתגר, וגם הכי חזקים מביניכם, בעצם במיוחד החזקים, אוהבים שהאישה קצת שולטת בהם." היא העבירה את המבט שלה ממני אל אבא, וזרקה לו חיוך קטן ומקסים. הווריד המפורסם התנפח.
"עם כל הכבוד, את טועה בגדול," התווכח דוֹדי. "לרוב הגברים אין כוח לנשים שמשחקות משחקים. אנחנו שונאים כשאתן מושכות את החבל יותר מדי."
"נכון," אישרה ליליאנה, "אישה חכמה יודעת מתי לחכות ומתי לפתוח. זה באמת קצת דומה לפוקר. אישה חכמה גם יודעת לא לרצות לנצח את הגבר אלא לנצח איתו ביחד... בעצם, אני מדברת שטויות של עיתוני נשים. אם יש משהו שהסיפור עם שאול הוכיח בטוח, זה שאני לא אישה חכמה."
אבא רצה לומר משהו אבל התחרט. הוא מילא את כוסות הוויסקי שלו ושל ליליאנה ונתן לה להמשיך בסיפור.
"כמו שאמרתי, איך שקראתי את המשפטים הראשונים ששאול שלח לי במסנג'ר, הבנתי שזה מישהו שלא פוגשים כל יום. הוא היה מצחיק בלי להתאמץ, חכם, רגוע. במילה אחת, גבר. חוץ מביטחון עצמי, היתה לו עוד תכונה שאין להרבה גברים ישראלים: סבלנות. כשראה שאני לא נותנת לו את המספר טלפון, הוא לא לחץ עלי ונתן לי ללכת בקצב שלי."
"עוד מעט אני כבר מתאהב בו בעצמי," אמרתי. אבא לא אהב את ההערה ההומואית הזאת שלי, באמת אין לו הומור, וגם הפעם הוא הסתכל עלי בצורה מפחידה. אם ליליאנה לא היתה יושבת איתנו, יש מצב שהוא גם היה מוריד לי סטירה.
ליליאנה חייכה במרירות. "כן, אבל דברים הם לא תמיד כמו שהם נראים, לפחות לא כמו שהם נראים בהתחלה. ואל תשכחו שבשלב הזה אפילו לא ראיתי אותו במציאות, אלא רק דיברנו בטלפון. היה לו קול יפה, הרבה יותר צעיר מארבעים וחמש, אבל עמוק כזה, כמו של שדרן צעיר בגלי צה"ל. בעל פה הוא היה אפילו עוד יותר מקסים מאשר בכתב, עם תשובה על כל דבר, איש שיחה מדהים. לאן שלא לקחת אותו, הוא ידע מה להגיד: אוכל, טיולים, בגדים. הוא היה במזרח הרחוק ובדרום אמריקה, אכל בכל מסעדה ששווה משהו בארץ ותמיד נתן את המידע הזה כאילו דרך אגב, לא כמו מישהו שמתאמץ לעשות רושם, אלא רק מתי שזה באמת עלה מהשיחה. ואם פעם במאה שנה קרה שהוא לא הכיר איזה אוכל או לא היה באיזה עיר בעולם, הוא ישר הודה בזה והיה פתוח להקשיב לי וללמוד כאילו זה הדבר הכי חשוב שיש. בקיצור, גבר מושלם. או ככה לפחות חשבתי."
אבא שלי היה מרותק. טכניקת החיזור של שאול הרשימה אותו, והוא אפילו לא טרח להציג את החיוך הספקני שתמיד מתח בקמצנות את שפתיו כשדיברו בשבחו של מישהו אחר. הוא הסיר לרגע את הכיפה ושפשף את הראש. רמת הקשב שלו הגיעה כעת לשיאה. אבל דווקא עכשיו ליליאנה התעייפה והפסיקה את סיפורה. עור לחייה היה סמוק מעט מהאלכוהול, ועיניה דמעו. עכשיו, כשהשתתקה, שוב נשמעו במשרד הקולות מבחוץ: צפירות המכוניות, קריאות המתדלקים, הזמזום השקט והנעים של מכונת השטיפה.
הרגשתי שליליאנה היא גורם חיצוני שבא להסיח לכמה רגעים את דעתנו מעצמנו, כדי שנהיה מודעים סוף־סוף לקולות הרקע שמלווים אותנו. אני מקווה שזה בסדר מבחינתךְ שאני מתעכב על פרט כזה: אמרת לי לכתוב הכול, כולל מה שהרגשתי או חשבתי בכל רגע, כולל דברים שלא נראים לי קשורים. אז הנה עוד פרט: ליליאנה לקחה מהשולחן את המצית של אבי בלי לבקש רשות, והדליקה עוד סיגריה. השתיקה שהשתררה עכשיו במשרד לא הביכה אותה. אנחנו הסתכלנו בה סוגרת שפתיים עבות מסביב לפרימה לוקס סלים החומה שלה וחיכינו בסבלנות עד שתחזור לסיפור.
"שאלת איפה נפגשתי איתו בפעם הראשונה," אמרה לבסוף לאבא. "מעניין אותי לדעת, אם לא אכפת לך שאני שואלת, לאיפה אתה היית מזמין אישה בפגישה ראשונה?"
אבא שלי הרגיש שליליאנה מעמידה אותו במבחן. לא הרבה אנשים העזו לעשות זאת. הוא חשב כמה שניות ובסוף אמר: "אני נשוי באושר."
"אני שמחה בשבילך," אמרה ליליאנה. "אבל בוא תנסה לדמיין רגע, ככה באופן היפותטי, לאן היית לוקח אותי לפגישה ראשונה?"
"באופן היפותטי הייתי לוקח אותך למסעדת מול ים," אמר לה אבא. זה פשוט היה המקום הכי יקר שהכיר.
"זה מה שחשבתי," אמרה ליליאנה בבוז.
"שאול לקח אותי לשחק גולף בקיסריה. אמרתי לו שאני לא יודעת לשחק, והוא אמר שלא נורא, הוא ילמד אותי, וככה נוכל להיות בטוחים שיהיה לנו על מה לדבר. הוא אסף אותי מהבית בטויוטה שלו - שאול בנאדם מאוד צנוע - ונסענו צפונה. בדרך עצרנו באיזה פרדס באזור בית ליד וקטפנו תפוזים, כמו ילדים קטנים. במסלול גולף הוא היה נהדר, כולם הכירו אותו, עשו לו כבוד. אפילו יורם ארבל היה שמה, עשה לשאול 'כן' עם הראש. הפעם הראשונה שהוא נגע בי היתה כדי להסביר לי איך להחזיק את המקל של הגולף. היו לו אצבעות ארוכות וחמות. עד היום אני זוכרת את המגע של האצבעות האלה על הגוף שלי, על כל הגוף שלי. אבל עוד נגיע לזה.
"לפני הפגישה הראשונה נשבעתי לעצמי שאפילו לא נתנשק, אבל כשהוא עמד מאחורי, חיבק אותי מסביב למותניים והחזיק איתי ביחד את המקל של הגולף, הרגשתי איך כל הגוף שלי הופך למים, פשוט נמס. אני חושבת שבאמת הזעתי, אפילו שלא היה חם. באותו רגע, כשהרגשתי את הנשימות שלו על האוזן שלי, לא היה אכפת לי מההחלטה שלי לא להתנשק באותו יום, לא היה אכפת לי מכלום. כל מה שרציתי זה שהוא ייקח אותי שם באותו רגע, איך שאנחנו, בעמידה, אם תסלחו לי על איך שאני מדברת."
אף אחד מאיתנו לא הגיב. רק הדוֹד ניסה לסלק בכף ידו את הזיעה שהצטברה על צווארו. כל זמן הניגוב הוא לא הפסיק להסתכל על ליליאנה.
"אבל התאפקתי, תודה לאל," היא צחקקה צחוק קצת שיכור מהוויסקי. "שלושה שבועות עברו עד שנתתי לו לגעת בי. אפילו לא נשיקה על הלחי. כלום. זה שיגע אותו, ברור, אבל הוא לא ויתר. התחלתי להאמין שזכיתי בלוטו.
"אחרי הגולף הוא לקח אותי למסעדה של המקום. שולחן לידנו ישבה עפרה שטראוס ואכלה סלט עם איזה בחור צעיר שאני לא מכירה. גם אני הזמנתי סלט, לא כל כך בגלל שרציתי לעשות רושם טוב, אלא כי זה הדבר הנורמלי היחיד שהיה אפשר להזמין שם. אוכלים בריא, האלפיון העליון. בדרך חזרה בטויוטה הוא שם דיסק של בארי וייט ואמר לי להסתכל על הים."
"אחלה זמר, בארי וייט," אמר אבא.
"דווקא את הטעם המוזיקלי של שאול לא סבלתי. ובמיוחד לא את בארי וייט."
עבר הרבה זמן עד שאבא שלי העז להתערב שוב בשיחה.
"בכל מקרה, המשכנו לדבר כל יום בטלפון ולהיפגש פעמיים-שלוש בשבוע. בדיוק כמו שצריך. תמיד עשינו דברים מיוחדים. אף פעם לא הלכנו למקום רגיל, לסתם מסעדה או לבית קפה. אחרי שלושה שבועות הוא הזמין אותי לארוחת יום שישי אצל אחותו, אורית. ההורים שלהם מתו כשהם היו צעירים, וככה יצא שאחותו הגדולה בעצם גידלה אותו. היא התחתנה עם מהנדס שמרוויח בסדר, לא יותר, אבל לא הסכימה לקחת משאול אפילו שקל, למרות שהוא הציע לה אולי אלף פעם. היא בנאדם מדהים. חם, פתוח, אוהב, חכם. בעיקר חכם. אותי, למשל, היא קלטה בשנייה, מה שאני לא יכולה להגיד עליכם, עם כל השם שלכם. ישר היא ראתה שגם לי אין הורים, ושאול לא סיפר לה. הרגשתי שפגשתי נפש תאומה, מה שאפילו עם שאול, בגלל שהוא גבר, לא הרגשתי.
"אורית היא מה שקוראים אישה מושלמת, אם אתם מאמינים שקיים דבר כזה. גם אמא מהממת, גם מבשלת נהדר, מורה להיסטוריה בתיכון שיודעת כל מיני פרטים מעניינים שאפשר לספר מסביב לשולחן, לדבר פוליטיקה, הכול. אבל התכונה הכי טובה שלה, ובזה היא דומה לשאול, זה שהיא יכולה להקשיב לך ולהבין בדיוק למה אתה מתכוון בדברים שאתה אומר, ובעיקר בדברים שאתה לא אומר. כשראיתי אותה ואת בעלה, עם השלושה ילדים שלהם, אמרתי לעצמי שמשפחה כזאת אני רוצה לעשות. למשפחה כזאת אני רוצה להיכנס. באותו לילה הזמנתי את שאול אלי לדירה... אתם יודעים, נהיה לי קצת קר."
האור בחוץ נחלש. השמש החלה לשקוע, והפצעים הקטנים על פניו של דוֹדי נבלעו בעורו. היינו מרותקים כל כך לסיפור, עד שאף אחד מאיתנו לא טרח להדליק את הפלואורסנט במשרד.
"רוצה קפה?" שאלתי.
"תודה," היא אמרה.
בזמן שניגשתי למטבחון הם המשיכו לדבר, אבל לא הצלחתי לשמוע על מה. פתאום הם התחילו לצחוק. תיארתי לעצמי שהם מדברים על סקס וכבר הצטערתי על הרגע שהצעתי לה קפה. הכנתי אותו הכי מהר שאני יכול וכשחזרתי כולם השתתקו בבת אחת.
"בעצם," אמר אבא, "תעשה גם לי קפה."
קיללתי אותו בלב, אבל חייכתי אליו כאילו שאני מלצר באתר הגולף של קיסריה והוא יורם ארבל, וחזרתי למטבחון. ברגע שהתרחקתי מטווח שמיעה, התחדשו הלחשושים והצחקוקים. כשחזרתי בפעם השנייה החליט גם דוֹדי לבקש ממני קפה.
"נגמר," אמרתי, מה שלא היה נכון.
הדוֹד שלי רצה לענות לי אבל החליט להתאפק. באותו רגע הקפה והכבוד שלו היו פחות חשובים לו מרצונו לשמוע את המשך הסיפור של ליליאנה.
"כמו שאמרתי לאבא ולדוֹד שלך," היא הביטה בי וחייכה, "החלטתי באותו ערב שאני רק מתחבקת איתו במיטה, אבל שלא נשכב."
"ואני אמרתי שרק אימפוטנט יסכים לדבר כזה," גיחך הדוֹד.
"אימפוטנט הוא לא היה, תאמינו לי," אמרה ליליאנה, "אבל הוא הסכים בכל זאת. לא היתה לו ברירה. זאת הפעם הראשונה שראיתי סימן של חוסר סבלנות על הפנים שלו, זאת אומרת של חולשה, אבל הוא המשיך להיות ג'נטלמן ואפילו לא הסתובב אלי עם הגב, אלא המשיך לחבק אותי עד שנרדמנו ביחד, בדיוק כמו שביקשתי. אל תשכחו, המיטה היתה המקום היחיד בעולם ששמה היה לי איזשהו יתרון עליו, איזושהי עמדת כוח, והייתי חייבת להדגיש את זה. לא כדי להוציא לו את הנשמה או להתעלל בו, תאמינו לי שגם אני סבלתי, אלא פשוט כדי להכניס קצת שוויון בקשר הזה, מה שבטווח הארוך היה עושה טוב לשנינו."
"ילד," אמר לי אבא, "חבל שאתה לא רושם כל מילה. אתה מקבל פה עכשיו את השיעור של החיים שלך."
אני די בטוח שהניסיון המיני של אבי די מוגבל. זה אומר שכבר בגיל עשרים וארבע שכבתי עם הרבה יותר נשים ממנו. אני לא מספר את זה כדי להשתחצן, אלא רק כדי לשים את אבא שלי במקום. לפחות כאן, בדפים האלה שאני כותב לךְ. במשרד, כמובן, המשכתי לחייך אליו כמו אותו מלצר דמיוני בקיסריה.
"ילדים היום זה לא מה שהיה פעם," העירה ליליאנה, "הם יודעים הכול. בכל מקרה, למחרת כבר לא יכולתי להתאפק. הפעם, כשחזרנו אליו הביתה מהקולנוע, עוד לפני שהוא הספיק להתיישב, ירדתי על הברכיים ופתחתי לו את הכפתורים במכנסיים. ומה שיצא משמה, אתם לא תאמינו."
את הדממה ששררה עכשיו במשרד היה אפשר לחתוך בסכין מוהלים. להגיד שהפסקנו לנשום זה לא להגיד כלום. אפילו הרעש בחוץ, בדרך השלום, נפסק. כאילו כל העולם השתתק וחיכה שליליאנה תחזור לדבר.
"האמת שלא יצא משם שום דבר מיוחד..." היא חייכה. "היה לו בדיוק את מה שיש לכל גבר אחר, לא פחות ולא יותר. בכלל, הגיע הזמן שתוציאו לכם מהראש את האובססיביות הזאת עם הגודל. מה שחשוב זה לא רק איזה קלפים קיבלת, אלא מה אתה עושה איתם, בדיוק כמו בפוקר, ככה בחיים. ושאול ידע מה לעשות עם הקלף שלו. בואו נגיד שהוא היה מאהב עדין ומתחשב, אבל הוא גם יכול היה להיות קשוח מתי שצריך. נדמה לי שזה מה שכותבים בכל הרומנים הזולים האלה. אבל אתם הרי לא רוצים לשמוע סיפור פורנוגרפיה, אלא רק לוודא שאני לא שוטרת, נכון?"
שתקנו.
ליליאנה המשיכה בסיפור. "טוב, אחרי הסקס הראשון אני בדרך כלל מרגישה כל מיני דברים. קודם כול, ולא חשוב אם נהניתי או לא נהניתי, אם כן היו לי או אם לא היו לי ציפיות מהבחור, יש את הקטע של החרטה. כאילו נתתי למישהו לנצל אותי או שעשיתי משהו אסור. לקח לי שנים לקלוט את הקטע, אני הרי אמורה להיות אישה זורמת בתקופה זורמת, אבל אחרי יותר מדי פעמים שקמתי עצבנית בבוקר שאחרי או שהרגשתי אשמה בגלל איזו סיבה לא ברורה, הבנתי שמשהו שנשאר מהחינוך, מהביולוגיה, מאיפה שלא יהיה, מביא לי נשיכות קטנות במצפון. אולי זה בכלל קשור לזה שאני קצת קמצנית באופי שלי. גם היום, כשהמצב הכלכלי שלי סביר, הלב שלי כואב כל פעם שאני מוציאה סכום רציני. תבינו, אין לי הורים ואין לי גב כלכלי. אם אני פעם אפול, אין לי למי לפנות. כשאתה לבד בעולם, אתה פוחד אפילו מדברים פשוטים, וסקס זה לא דבר פשוט.
"לשאול לא היה מושג מכל הפחדים האלה, וגם דאגתי שלא יהיה לו. בבוקר שאחרי הערתי אותו במציצה, אם תסלחו לי על איך שאני מדברת, ונסעתי ישר לעבודה. איך שהגעתי למשרד, הוצאתי את הפלאפון מהארנק ושמתי אותו במקום בולט על השולחן. אפילו המתכנתים המעופפים בעבודה שלי קלטו שאני לא מרוכזת, אבל אחרי ששאול התקשר בצהריים כבר הייתי יותר רגועה, ואפילו קצת מאושרת.
"אצלנו בעבודה," המשיכה ליליאנה, "שומעים לצערי הרב גלגלצ, ואני, שבדרך כלל שונאת את התחנה הזאתי, מצאתי את עצמי מזמזמת את השירי אהבה הכי נמרחים כאילו שכתבו אותם במיוחד בשבילי, 'לאב איז אין די אייר', 'אול יו ניד איז לאב', 'וידאאוט לאב איפה היית עכשיו' וכולי וכולי."
עיניה של ליליאנה התמלאו דמעות, והיא ניגבה אותן בטישו ששלפה מארנק גדול כסוף. היא מעכה את הנייר לכדורון והניחה אותו במאפרה. קופסת הסיגריות שלה - היא עישנה כל הזמן הזה - התרוקנה, ובלי לבקש רשות היא שלפה סיגריה מהקופסה של דוֹדי והדליקה אותה במצית שלו.
"שמתם לב שלא הדברים העצובים, אלא דווקא החלקים הטובים בכל סיפור - נגיד כשמישהו עושה טובה למוכרת הגפרורים הקטנה - הם הרגעים שעושים לך לבכות? אתם בטח לא יודעים על מה אני מדברת. לא חשוב. בכל מקרה, לא עברו יותר מכמה שבועות ופחות או יותר עברתי לגור אצל שאול. ועם הזמן נהייתי עוד ועוד בטוחה, ויתרתי על כל ההגנות שלי, שכחתי בשביל מה בכלל הייתי צריכה אותן ופשוט התחלתי ליהנות. כל יום שישי היינו אוכלים אצל אחותו, שנהייתה החברה הכי טובה שלי. היינו מדברות המון בטלפון, גם בלי קשר לשאול, והכול היה מצוין.
"שאול," המשיכה ליליאנה, "שבדיוק עמד לסגור דיל לקנות בניין משרדים להשכרה בלונדון, הרגיש שהוא לקראת פריצת דרך בעסקים שלו. 'אם הכול יסתדר,' הוא אמר לי, 'בעוד שנה נראה לי שאוכל לעבוד ארבע-חמש שעות ביום, ובשאר הזמן לקחת את החיים בקלות, כמו שתמיד רציתי. עכשיו, כשמצאתי אותך, השגתי כל מה שבנאדם צריך.'
"הוא אמר את זה ככה על הדרך, בלי דרמה. בדיוק עשינו קניות בסופר של אבן גבירול, ואני הרגשתי שגם אני השגתי כמעט כל מה שבנאדם צריך, רק חבל שאמא ואבא שלי לא כאן בשביל לראות אותי.
"רצה המזל, ובאותו רגע הפנים שלי ושל שאול הופיעו על המסך של המצלמות אבטחה. נראינו כמו זוג רגיל, אפילו קצת משועממים, אבל בקטע טוב. עד שהספקתי להראות את זה לשאול, התמונה במסך התחלפה. פתאום הרגשתי שההורים שלי דווקא כן יכולים לראות אותי וחייכתי לעצמי חיוך קטן. אם אני צריכה להצביע על הרגע שאחריו הכול התחיל להתחרבן, זה היה הרגע."
ליליאנה השתתקה. החשיכה בחוץ התגברה, וקמתי להדליק את האור. בדרך למתג ראיתי דרך החלון את עודא מבצע את הפעולות הרגילות של סגירת החנות. הוא לא ראה אותי. שני פועלים שעובדים בשטיפת מכוניות סיימו לנקות את המכונית האחרונה ורחצו את הידיים בברז שליד השירותים. אחד מהם ניגב את הידיים באוברול הכחול שלבש, נשען עם הגב אל הקיר, עישן סיגריה והסתכל על מגדלי עזריאלי. לא היה שום דבר חריג במראה הזה, אבל הוא נחרת לי בזיכרון.
כשחזרתי לשולחן ליליאנה המשיכה בסיפור. "בטח שמתם לב שהשתמשתי במילה 'כמעט' כשאמרתי שהשגתי את כל מה שאני צריכה. הדבר היחיד שחסר לי היה ילד. בפעם הראשונה ששכבנו, שאול שאל אם אני מסודרת. אמרתי שכן, אבל בהתחלה הוא עוד היה גומר בחוץ. מאותו סופרמרקט, זה היה בערך חצי שנה אחרי שהכרנו, המשכנו לצימר בצפון. רק כשהגענו שמתי לב ששכחתי לארוז את הגלולות. לא אמרתי כלום כדי לא להרוס את הסוף־שבוע, אבל זה הספיק כדי להיכנס להיריון.
"כשגיליתי את זה, במקום להיות מאושרת, חזרו לי כל הפחדים. להיות אם חד־הורית כשלך בעצמך אין הורים או אחים, זה יותר גרוע מבית כלא. את צריכה להיות עם התינוק כל שנייה ביום ואין לך עם מי להתחלק בגידול שלו, לא בקושי ולא בשמחה. מצד שני, אם שאול ירצה את הילד, גם אני ארגיש שהשגתי את כל מה שצריך בחיים.
"דווקא בגלל שהנושא כל כך חשוב לי, אף פעם לא דיברתי על זה איתו. אל תשכחו, היינו רק כמה חודשים ביחד, ואפילו על חתונה לא דיברנו. לא ידעתי איך הוא יגיב, פשוט לא היה לי מושג, והחלטתי שאני צריכה לבדוק קצת את השטח לפני שאני מודיעה לו על ההיריון. אבל לא ידעתי איך עושים את זה.
"בפעם הראשונה שנפגשנו אחרי שגיליתי על ההיריון, הוא ישר קלט שמשהו לא בסדר ושאל אותי מה קרה. אמרתי שהיה לי המון לחץ בעבודה. ראיתי ששאול לא מאמין לי, אבל הוא לא לחץ עלי. המשכתי לא להגיד כלום, אבל למחרת רבנו את הריב הראשון שלנו, כמובן על איזו שטות, כי דברים כאלה תמיד יוצאים החוצה בסוף.
"השלמנו מהר מאוד. שאול לקח את כל האשמה על עצמו ואמר שבזמן האחרון הוא עובד קשה ובאמת לוקח אותי כמובן מאליו, אבל 'באיזשהו אופן - ואני לא אומר את זה בשביל להתחכם - זה דווקא סימן טוב.' כשהוא אמר את זה הרגשתי שהלב שלי מתמוטט מרוב שמחה ושאני צריכה לספר לו בו במקום, אבל החלטתי להתאפק. זה כאילו היה הגישוש בשטח שחשבתי עליו, אבל הייתי צריכה לעשות עוד בדיקה קטנה.
"אמרתי לשאול שאני רוצה לטייל ברחוב דיזנגוף, בחלק הצפוני, איפה שהמדרכה רחבה, והוא הסכים. תכננתי שבדרך נראה איזה תינוק בעגלה ואני אגיד שהתינוק חמוד ואראה איך שאול יגיב. אז יצאנו מהבית של שאול לכיוון שלמה המלך ושדירות בן גוריון ופנינו ימינה לדיזנגוף. בכל הדרך הזאת לא ראינו אפילו תינוק אחד. וגם לא בהמשך, כשכבר הגענו עד לסוף דיזנגוף והתחלנו לחזור. זה היה מוזר כי בכל זאת היו המון אנשים ברחוב והשעה לא היתה מאוחרת. התחלתי להרגיש כמו בחלום שאישה מאבדת את התינוק שלה ומחפשת אותו ומחפשת, ואנשים אומרים לה שאף פעם לא היה לה תינוק והיא סתם משקרת. שאול ראה שאני עוד פעם מתנהגת מוזר, עם עיניים שמסתכלות מצד לצד, אבל עכשיו הוא לא אמר כלום. ניסיתי לחבק אותו, אבל הוא התרחק ממני כאילו בצחוק ואמר שחם לו. פתאום נבהלתי, ומהבהלה, דווקא ברגע הזה, הכי לא מתאים, אמרתי לו, 'שאול, אני בהיריון.'
"אמרתי לו את זה בטון שמודיעים שקרה דבר איום ונורא," סיפרה ליליאנה, "כאילו שאמא של מישהו מתה. וככה הוא גם הגיב. שאול אמר את המילה האחרונה שאישה רוצה לשמוע בסיטואציה הזאת."
ליליאנה פתחה וסגרה את הארנק הכסוף שלה, ואני התרשמתי שהיא אפילו לא מודעת לכך שהיא עושה את זה. הלק על ציפורני אצבעותיה היה סגול, בגוון כמעט זהה לשפתון שלה, אבל קצת יותר כהה. ראיתי שהיא רוצה להמשיך לדבר, אבל לא יכולה.
"איזו מילה הוא אמר?" שאלתי.
"הוא אמר 'ממני?'" ענתה ליליאנה.
היא פרצה בבכי. אף אחד מאיתנו לא ידע מה לעשות. אבל בסוף היא נרגעה מעט, התאוששה והמשיכה לדבר.
"בשניות הראשונות חיכיתי לראות איזה חיוך על הפנים של שאול, שיסמן לי שהוא מתכוון בצחוק, אבל שום חיוך כזה לא הגיע. הפסקנו ללכת, ונעמדנו בפינה של דיזנגוף ונורדאו. גם המילה 'ממני?' עוד המשיכה לעמוד ברחוב, ואף אחד מאיתנו לא עשה דבר בשביל למחוק אותה. זה היה נורא.
"החלטתי שזה מתחת לכבוד שלי לענות לו והמשכתי ללכת. היה לי ברור שהוא ילך אחרי, אבל הוא לא הלך."
ליליאנה עברה לשבת בתנוחה זקופה יותר, כאילו כדי לצבור כוח.
"בהתחלה עוד הלכתי לאט, נתתי לו הזדמנות להשיג אותי וניסיתי לשמוע אם הוא עוד מאחורי, אבל אחר כך הגברתי את הקצב להליכה מהירה, כמעט ריצה, וברחתי משם. לא צריך להגיד שרציתי לבכות. אולי אפילו בכיתי, אני לא יודעת. בכיכר דיזנגוף עצרתי מונית ונסעתי לדירה שלי ברמת גן. את הפלאפון שכחתי בדירה של שאול, והוא לא היה יכול להשיג אותי. בבית חיכתה לי הודעה ממנו על המשיבון. הוא אמר שאנחנו צריכים לדבר. לא חזרתי אליו. אם הוא היה רוצה, הוא היה יכול להגיע אלי בעצמו, אבל הוא לא עשה את זה. הלכתי לישון לבד.
"למחרת הוא התקשר עוד פעם ואמר שהוא מצטער. טרקתי לו את הטלפון בפרצוף. אחרי חמש דקות הוא התקשר ממספר חסוי ואמר שהוא בא. כשהגיע, אמר שהוא לא ישן כל הלילה, שבאתי לו בהפתעה, שהוא לא הביא בחשבון שדבר כזה יכול לקרות כי אמרתי לו שאני מסודרת. 'איך זה קרה?' הוא שאל.
"אמרתי לו שדווקא תכננתי להגיד לו איך זה קרה, אבל עכשיו הוא איבד את הזכות לדעת, ושהדבר היחיד שמעניין אותי לשמוע זה מה הוא מתכוון לעשות. הוא ניסה ללטף לי את הראש, אבל דחפתי לו את היד. העיניים שלו היו אדומות, הוא כנראה באמת לא ישן כל הלילה.
"'תשמעי,' הוא אמר. 'אני לא אלך איתך סחור־סחור. ילד זה לא מתאים עכשיו, ואולי גם לא אף פעם. אני מבקש שתעשי הפלה.'
"כמו שאתם רואים אותי עכשיו, מדליקה סיגריה בסיגריה, בתקופה ההיא כבר הייתי שמונה שנים בהפסקת עישון. אבל איך שהוא אמר את המילה 'הפלה', לקחתי סיגריה מהקופסה שלו ועישנתי אותה כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. יש כאלה שמפסיקות לעשן כשהן נכנסות להיריון, אצלי זה היה הפוך.
"'אני לא עושה הפלה,' אמרתי לו.
"'ועוד איך את עושה!' הוא צעק.
"'מה אכפת לך, אתה,' צעקתי גם אני, 'הרי אתה בכלל חושב שהילד לא שלך?' וכאן כבר התחלתי לבכות.
"אחרי כמה שניות הוא שם את היד על הגב שלי ואמר: 'טוב, אנחנו לא צריכים לדבר על זה עכשיו. יהיה בסדר. את עוד תראי. אל תבכי. לא סיפרתי לך, אבל לפני שבוע קניתי לנו כרטיסים למדריד. הפתעה. אנחנו נוסעים בסוף החודש. רק אני ואת.' הוא חזר לדבר בקול הזה שלו שכל כך אהבתי, של השדרן הצעיר בגלי צה"ל, ומשהו אצלי נהיה רך. באותו יום הוא לא דיבר יותר על הפלה, ובסוף החודש באמת נסענו לספרד."
"מהטיול הזה אני לא זוכרת הרבה," אמרה ליליאנה, "חוץ מקטע אחד שאותו אני דווקא זוכרת מצוין. ישבנו בתחנת רכבת בעמק ליד ברצלונה, וחיכינו לרכבת שהיתה צריכה להגיע תוך ארבעים דקות. הרכבת עצרה בצומת הזה והמשיכה למדריד. היה חם מאוד.
"'בוא נשתה בירה,' אמרתי לשאול.
"האישה מהבר של התחנה הביאה לנו שתי כוסות. אני הסתכלתי בשורה של גבעות. הן היו לבנות באור של השמש.
"'הן נראות כמו פילים לבנים,' אמרתי.
"'אף פעם לא ראיתי פיל לבן,' אמר שאול ושתה מהבירה שלו.
"'לבירה יש טעם מר,' אמרתי, 'כמו לכל דבר שאתה מחכה לו כל כך הרבה זמן.'
"'אוי, תפסיקי.'
"'אתה התחלת עם זה. אני סתם צחקתי, ניסיתי להעביר את הזמן בכיף.'
"'טוב, בואי ננסה להעביר את הזמן בכיף.'
"'רציתי לטעום מהבירה שיש להם פה. זה הרי כל מה שאנחנו עושים - מסתכלים בדברים וטועמים משקאות חדשים - לא?'
"'כן, כנראה.'
"'נחמד,' אמרתי.
"'באמת זו פעולה פשוטה לגמרי,' אמר שאול. 'בעצם זאת לא פעולה בכלל.'
"הסתכלתי על הרצפה.
"'אני יודע שזה לא יהיה סיפור גדול בשבילך. זה באמת שום דבר. זה רק כדי להכניס אוויר פנימה.'
"לא אמרתי כלום.
"'אני אלך אחרייך ואשאר איתך כל הזמן. הם רק מכניסים את האוויר ואחר כך הכול טבעי לחלוטין.'
"'אז מה נעשה אחר כך?' שאלתי.
"'נהיה בסדר אחר כך, בדיוק כמו שהיינו לפני כן.'
"'למה אתה חושב ככה?'
"'זה הדבר היחיד שמטריד אותנו. זה הדבר היחיד שגורם לנו להיות אומללים.'
"'ואתה מאמין שאז נהיה בסדר ונהיה מאושרים?'
"'אני יודע שנהיה בסדר. אין לך ממה לפחד. אני מכיר המון אנשים שעשו את זה.'
"'גם אני מכירה אנשים שעשו את זה. ואחר כך הם כולם היו כל כך מאושרים.'
"'טוב,' אמר שאול, 'אם את לא רוצה, את לא מוכרחה. לא הייתי רוצה שתעשי את זה אם את לא רוצה. אבל אני יודע שזה פשוט לגמרי.'
"'וזה באמת מה שאתה רוצה?'
"'אני באמת חושב שזה הדבר שהכי נכון לעשות. אבל אני לא רוצה שתעשי את זה אם את לא באמת רוצה.'
"'ואם אני אעשה את זה תהיה מאושר והעניינים יחזרו להיות כמו שהיו ותאהב אותי?'
"'אני אוהב אותך עכשיו. את יודעת שאני אוהב אותך.'
"'טוב, אני אעשה את זה. כי לא אכפת לי מה יקרה לי.'
"'למה את מתכוונת?'
"'לא אכפת לי מה יהיה איתי.'
"'טוב, לי אכפת מה יהיה איתך.'
 
"כשחזרנו לארץ," המשיכה ליליאנה, "הודעתי לשאול שהתחרטתי ואני לא רוצה לעשות הפלה. הוא קיבל את זה קשה. ביקש, התחנן, איים, אבל אני התעקשתי. כל העניין הזה קרה בדרך לארוחת יום שישי אצל אחותו, ולפני שהספקנו להתחיל מריבה, כבר הגענו אליה הביתה ואכלנו אצלה כאילו כרגיל.
"למחרת קיבלתי ממנה טלפון. היא אמרה ששאול דיבר איתה אתמול בלילה, ושהיא חייבת להיפגש איתי. הסכמתי. נפגשנו במנטה ריי, על הים, בשבת בבוקר. השעה היתה מוקדמת ועוד לא היו כמעט אנשים. אף אחת מאיתנו לא הזמינה לאכול.
"חוץ משאול, היא היתה הבנאדם היחיד שקרוב אלי בעולם הזה - וגם היא היתה בצד שלו. אבל כמו שכבר אמרתי לכם, מאוד החזקתי ממנה וגם האמנתי שבתור אישה, בתור אמא, היא רואה גם את הזווית שלי. אמרתי לה את זה. 'תשמעי,' היא ענתה לי, 'אני חושבת שילד זה רעיון נהדר. את ושאול תהיו הורים מקסימים. הלוואי על כל ילד לגדול אצל הורים כאלה. אבל עכשיו זה לא הזמן הכי טוב. את יודעת ששאול סוגר עכשיו עסקה ענקית על הבניין משרדים ההוא. בזמן האחרון הוא עובד מסביב לשעון, אני לא צריכה לספר לך. הוא קרע את התחת שנים בשביל להגיע למצב שהוא נמצא היום. הוא התחיל מאפס. מפחות מאפס. תאמיני לי, אני יודעת. עוד שנה הכול ייראה אחרת. הוא יֵשב על הכסף מהשכירות, יהיה לו יותר זמן, ואז תקימו משפחה. בנחת. הראש שלו פשוט עוד לא נמצא במקום הזה עכשיו,' היא אמרה לי.
"'אני עוד מעט בת ארבעים,' אמרתי לה.
"'אל תגזימי,' היא חייכה אלי. 'את רק בת שלושים ושבע. היום, עם הרפואה, אין עם זה שום בעיה. יהיו לך עוד שני ילדים, אם תרצי. אפילו שלושה.'
"שבוע אחרי זה כבר הייתי בוועדה להפסקת היריון. שלושה רופאים ישבו מאחורי שולחן ושאלו אותי למה אני לא רוצה להביא את הילד לעולם, ולמה לא השתמשתי באמצעי מניעה. 'מה זה משנה, אני רוצה לעשות הפלה, זה לא עניינכם' - זה מה שרציתי להגיד להם. אבל אמרתי שאני מפחדת להיות אם חד־הורית, שיש לי בעיות כלכליות ואין מי שיעזור לי. הם הסבירו לי שבגילי לא מקובל לעשות הפלה, ושעלולות להיות לזה השלכות על הפוריות שלי. אמרתי שאני יודעת. לסיום הם עשו לי הרצאה על שימוש באמצעי מניעה. זה היה משפיל, מעליב את האינטליגנציה ודפוק. אבל בסוף הם אישרו לי. הם תמיד מאשרים. הקימו את הוועדה הזאתי רק בשביל שהדתיים יהיו מרוצים.
"בתחילת השבוע הבא נסעתי לאסותא עם אורית, אחרי לילה של צום מלא. לא רציתי ששאול יבוא. כל הסיפור זה כמה דקות בהרדמה חלקית. את שוכבת על הכיסא הזה של הגינקולוג, המרדימה נותנת לך זריקה, ואחר כך את רואה איך הרופא דוחף לשם צינורית שקופה ושואב אליה דם, זאת אומרת את העובר. ממש אפשר לשמוע את הצליל של השאיבה. אחר כך נתנו לי לשתות כוס מים. המרדימה עזרה לי לעבור לחדר אחר, ואמרה לי 'תשכבי, תירגעי.' הרגשתי בחילה וחוסר נוחות, אבל לא כאב ממש. הבטן היתה כבדה, כאילו נגעו בה מבפנים. מה שכן, כל הזמן רציתי לישון, לנוח מזה. ההתאוששות הנפשית היתה יותר קשה מההתאוששות הגופנית. אתם יודעים, יש איבר אחד בגוף שאם חודרים לתוכו, יש לזה משמעות מאוד גדולה.
"כשהגענו לבית שלי, עדיין לא רציתי לראות את שאול. נכנסתי ישר למיטה, וישנתי בהפסקות איזה שש־עשרה שעות. אפילו מישהי בתיכון שעושה הפלה חושבת על זה אחר כך. אפילו אם אנסו אותך, אפילו אם עשו את ההפלה מסיבות רפואיות, כדי להציל אותך ממוות, אפילו אם אמרו שההיריון בכל מקרה לא יצליח והעובר יֵצא מת - תמיד יש רגשות אשמה וחרטה. בטח ובטח במצב שלי.
"כשקמתי סוף־סוף, הרגשתי שאני חייבת לדבר עם שאול והרמתי לו טלפון. הוא לא ענה. לא בבית, לא במשרד ולא בטלפון הנייד. הלב שלי התחיל לדפוק במהירות, כאילו לעובדה שהוא לא עונה עכשיו יש הרבה משמעות, וזה לא שהוא סתם בשירותים או משהו כזה. נכנסתי להתקלח, הכרחתי את עצמי להירגע והתקשרתי אליו עוד פעם. לא ענה. נכנסתי לסוג של היסטריה. התקשרתי לאורית ואמרתי לה שאני לא מוצאת את שאול.
"היא ענתה לי כמו שעונים לבנאדם שאתה חייב לו כסף. 'ביקשתי משאול שיבוא לאסוף אותנו מהמרפאה,' היא סיפרה לי, 'אבל הוא אמר שהוא לא יכול. הוא אמר שהוא כועס עלייך ולא רוצה לראות אותך. אני מצטערת.'
"לקח לי איזה חצי שנייה להבין על מה היא מדברת, החצי שנייה הזאת שמשהו במוח חוסם אותך מלהבין כדי שלגוף יהיה זמן להתכונן להלם. 'מה זאת אומרת לא רוצה לראות אותי?' שאלתי אותה, 'אף פעם?'
"אורית שתקה."
ליליאנה כבר לא הביטה בנו, אלא בהתה רוב הזמן ברצפה. היא הושיטה את ידה לבקבוק הוויסקי, אבל הוא היה ריק. אבי הציע לדאוג לה למשקה אחר, אבל היא אמרה: "עזוב, יותר טוב ככה," ולגמה מהקפה הקר. במשך כמה דקות היא לא אמרה כלום.
דוֹדי היה הראשון לצאת מההלם. "ומה אחר כך?" שאל, "לא ראית אותו יותר?"
"לא. כשפתחתי את הדלת, חיכה לי ארגז עם הדברים שלי שהיו אצלו בבית ופתק שאומר שהוא מצטער, אבל אחרי מה שקרה הוא מרגיש שאין לקשר שלנו עתיד, כי האמון נפגע, או משהו כזה."
"מה זאת אומרת 'האמון נפגע'?" שאלתי.
"באחת המריבות שלנו הוא זרק לי את המשפט 'גנבת לי זרע'. אני חושבת שזה מה שהיה לו בראש, ושבגלל זה הוא כעס עלי. הוא הרגיש שניסיתי לנצל אותו, ושהוא לא יכול לסמוך עלי יותר."
"אבל בסוף הרי עשית הפלה," אמר אבא.
"זה רק מוכיח שנוסף לכול אני גם מטומטמת."
"בנזונה," אמר אבא.
"בן בנזונה," אמר הדוֹד.
"אני שמחה שאתם חושבים ככה," אמרה ליליאנה. היא נראתה קצת יותר טוב. "זה אומר שתסכימו לעשות את מה שביקשתי?"
אבא ואחיו החליפו ביניהם מבטים. רצח שלא במסגרת סכסוך עם עבריינים יריבים, רצח בשביל מישהו זר, לא היה חלק מסדר היום שלנו.
"אני לא יודע מה קראת בעיתון, אבל אנחנו לא עושים דברים כאלה," אמר דוֹדי.
"אבל אתם יכולים לעשות, אם אתם רוצים," היא אמרה.
"תשמעי," אמר אבא, "אני מציע שתלכי הביתה, תאכלי משהו. נעשה כבר מאוחר."
ליליאנה לא זזה. הרגשתי כאילו שלושתנו ביחד לא נצליח להקים אותה. אף אחד מאיתנו לא ידע מה לעשות.
אבי התעשת ראשון. "תשאירי לנו פרטים שלך," אמר לה.
לא ידעתי אם הוא סתם רוצה להיפטר ממנה או באמת מתכנן לחזור אליה עם תשובה. בכל מקרה, זה עבד. ליליאנה השאירה לאבא כרטיס ביקור, אמרה שאנחנו יכולים להתקשר אליה בכל שעה והלכה. שלושתנו נשארנו במשרד. אני לא העזתי לדבר. גם לאבי ולדוֹד לא היה מה לומר.
"אז מה נראה לך?" שאל אבא. הוא פנה כמובן לאחיו.
"לא בא בחשבון," ענה הדוֹד, "גם אם היא אומרת את האמת, מה שאני ממש לא בטוח, שום דבר טוב לא יכול לצאת לנו מזה."
"למה אתה לא בטוח שהיא אומרת את האמת?" שאלתי.
"הסיפור שלה נשמע לי קצת... לא יודע. יש כמה דברים לא הגיוניים."
"מה למשל?"
"השאול הזה. כל הגולף בקיסריה, הצימר בצפון, איך שהוא מזיין. זה נשמע יותר כמו חלום של אישה מאשר גבר אמיתי."
"היא התעוררה רע מהחלום הזה," העיר אבא.
"גם קשה לי לקנות את זה שהיא הסכימה להפלה. היא לא איזה כַּחְבָּה," הוסיף הדוֹד.
"לי זה דווקא נשמע הגיוני," העזתי להתערב בשיחה. "אל תשכחו את הלחץ שהפעילו עליה, אישה לבד בעולם. היא לא רצתה לאבד אותו ואת כל המשפחה החדשה שהיא נכנסה אליה. היא האמינה, רצתה להאמין, שבהמשך הוא עוד יעשה לה ילד. היא גם פחדה להיות אם חד־הורית, אין לה אפילו כלב שיעזור לה."
"אתם מכירים אותי," אמר דוֹדי. "בדרך כלל אני לא טועה בדברים כאלה. משהו פה לא מריח לי טוב. אני אומר, נעזוב את זה."
וכאן נגמר הדיון. לכל אחד מהם, לאבי ולאחיו, היתה זכות וטו על הפעילות העסקית המשותפת. אם איזשהו פרויקט לא נראה לאחד מהם, אז לא נגעו בו וגם לא דיברו עליו אחר כך. חוץ מזה, הדוֹד שלי באמת אף פעם לא טעה בדברים האלה. חוש הריח שלו עזר לו לא רק לנצח בפוקר, אלא גם לקלוט מצבים ואנשים באופן מדויק. לא היה אפשר לעבוד עליו, אפילו לא במתיחות שטותיות, ובטח לא כשמשהו רציני היה על הפרק. תמיד הרגשת שהוא קורא אותך בעיניים האפורות החודרות שלו ורואה את כל מה שעובר לך בראש. גם אבא סמך על האינסטינקטים של אחיו והציע שנקפוץ לאכול.
 
לא הזכרנו שוב את השם ליליאנה. עד כמה שאני יודע, גם היא לא חזרה לאיש מאיתנו. העניינים במשרד התנהלו כרגיל: שתייה, עישון, משחקי פוקר אינסופיים וגיחות מדי פעם של עודא או של אחד מהעובדים האחרים.
המילה הכי נכונה לתאר את החיים שלנו אז היא בטלה. כבר כמעט קיווינו שאיזו משפחת פשע תתגרה בנו ותספק לנו משהו להתעסק איתו, איזה אתגר, אבל שום דבר לא קרה. דווקא אחרי שחיסלנו את כל האויבים שלנו נאלצנו להתמודד עם אויב חדש שלא ידענו מה לעשות נגדו: השעמום.
בגלל זה, דווקא במקצועות כמו שחקני קולנוע, כוכבי רוק, כדורגלנים, עבריינים - יש כל כך הרבה טרגדיות והתמכרויות לאלכוהול, סמים והימורים. אחרי הריגושים שמספקת לך העבודה, שאר העולם נראה תפל, וכשמנתקים אותך מהדרמות שסיפק לך המקצוע, אתה פשוט מתנוון. אל תאמיני לסיפורים על פנסיה חלומית ועל אנשים שמגלים את עצמם מחדש בגיל הזהב. הסיטואציה הזאת גרועה ממוות. בטח כשאתה רק בן עשרים וארבע.
למרות שסמכתי על האינסטינקטים של הדוֹד, הרגשתי שהוא טועה לגבי ליליאנה. גם אם שיקרה לנו בפרט אחד או שניים על שאול, או יותר נכון שיקרה לעצמה, לא היה לי ספק כי הסיפור שלה אמיתי. בכל אופן, הרגשתי שאני בצד שלה. ובינינו, מי לא היה רוצה לעזור לאישה בצרה?
הבעיה היתה שלא היה לי מושג לא מה שם המשפחה של ליליאנה ולא מה שם המשפחה של שאול. אבא שלי שם את כרטיס הביקור שלה אצלו בכיס. מה שכן, זכרתי שהיא אמרה שהיא גרה ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן.
ז'בוטינסקי הוא רחוב גדול. אבל היה לי זמן והיתה לי מוטיבציה. כל בוקר, לפני שהגעתי למשרד, השקעתי בזה שעתיים, הלכתי מבית לבית ברחוב וסרקתי את תיבות הדואר. בתוך שבועיים כיסיתי את כל ז'בוטינסקי וגיליתי שגרות בו ארבע ליליאנות, אבל רק שתיים מהן גרו לבד. תיארתי לעצמי שליליאנה שלי מסיימת את עבודתה מתישהו בין ארבע לשבע בערב, ואלה השעות שבהן ישבתי ותִצפַּתי על הכניסה לבתים, יומיים על כל בית. בערב השני ראיתי אותה נכנסת לז'בוטינסקי 147, ולמחרת כבר פרצתי לדירה שלה.
למרות שהבניין היה ישן ומוזנח מבחוץ, הדירה שלה היתה משופצת, מסודרת ונקייה. לליליאנה היה טעם טוב אבל לא יקר, ואני חשבתי, מעניין כמה היא חשבה לשלם לנו על הנקמה שלה. הפרט היחיד שתפס אותי היה כוננית בסלון שהיתה מלאה בספרי ניו אייג'. על אחד הספרים האלה מצאתי את ההקדשה: "לליליאנה היקרה, שיהיה לך רק טוב, שאולי", אבל זה לא קידם אותי בהרבה. המשכתי לחפש בדירה שרידים אחרים של שאול שיסגירו את שם המשפחה או את הכתובת שלו, אבל לא מצאתי כלום. כבר עמדתי להתייאש, אבל אז חשבתי על משהו.
הדלקתי את המחשב שלה ונכנסתי לאינטרנט. דף הבית היה תיבת הדואר הנכנס באי־מייל שלה. היא לא מחקה את האי־מיילים משאול, בכל אופן לא את כולם. האי־מיילים נשלחו מהכתובת shaulbernstein@hotmail.com והכילו בעיקר תמונות של ליליאנה, אבל גם של שניהם, מכל מיני מקומות בצפון הארץ וגם ממדריד. לפחות החלק הזה בסיפור היה נכון. הוא עומד להצטער על התמונות האלה, חשבתי לעצמי, ויצאתי מהדירה.
לפי ספר הטלפונים, רק שאול ברנשטיין אחד גר בתל אביב, ברחוב מגידו. הטלפון שלו אפילו הופיע ב־144, וכשהתקשרתי מטלפון ציבורי נעניתי בהודעה קולית: "נסעתי ללונדון, אחזור בחמישי לחודש. שאול". הקול היה עמוק אבל צעיר, בדיוק כמו שליליאנה אמרה.
החלטתי לא לחכות, וכבר בלילה הראשון אחרי ששאול חזר נסעתי לדירה שלו. ליתר ביטחון, כדי שלא יהיה תיעוד שהייתי בסביבה, החניתי את האוטו כמה דקות הליכה משם ולא בחניון. זה היה סוף החורף, האוויר לא היה קר יותר מהרגיל, אבל אני הרגשתי שקר לי באופן מיוחד. גם כשטיפסתי בחדר המדרגות, שלוש קומות גבוהות בלי מעלית, עדיין היה לי קר. נעמדתי מול דלת הדירה שלו, עם שלט חום ועליו כתוב "ברנשטיין" בסגול, והתנשמתי מהטיפוס. חיכיתי עד שהאור בחדר המדרגות יכבה, והמשכתי לעמוד מול הדלת עוד שתי דקות לפחות, עד שהסדרתי את הנשימה.
אחר כך הצמדתי את האוזן לדלת והקשבתי בכל הכוח. לא שמעתי אפילו רחש. השעה היתה שתיים ורבע בלילה, ושאול כנראה ישן. הוצאתי מהתיק את מה שהוצאתי, ופתחתי את הדלת בעצמי. לרוב האנשים אין מושג איזה קרום דק מפריד בינם לבין העולם האכזר שבחוץ. רק מי שננעלו פעם בחוץ ונאלצו להזמין פורץ יודעים כמה קל להיכנס אליהם הביתה, אבל גם הם כבר הצליחו לשכוח את זה. אחרי הכול, זאת מחשבה לא נעימה.
דלת הכניסה הובילה לסלון, שמנורת קיר אחת קלושה דלקה בו. בניגוד לליליאנה, לשאול היה טעם יקר ורע. מול מסך הטלוויזיה עמדה כורסה ענקית של ד"ר גב, מרופדת ועם מחזיק לספל, שרועה בתנוחה עצלה של שכיבה. השטיח היה לבן ופרוותי, מין חיקוי של דב קוטב רצוח, ועל הקיר היתה תלויה תמונה ענקית של התמזה בלילה, עם הגלגל הענק.
הורדתי את הנעליים והכנסתי אותן לתיק. התקרבתי בשקט אל חדר השינה. שאול שכב על המיטה הזוגית מכוסה בשמיכה דקה אפורה. הוא היה לבד. העמקתי את שנתו בעזרת תרסיס הרדמה, ויצאתי מהחדר. כעבור כמה דקות נעלתי את הנעליים בחזרה, חזרתי לחדר השינה והדלקתי את האור. שאול נראה בדיוק כמו בתמונות במחשב של ליליאנה.
על הכוננית שליד המיטה היה מונח ארנק עם כמעט אלף שקל, וגם שעון מוזהב, שנראה בדיוק כמו שהיית מצפה למצוא אצל חובב בארי וייט. שמתי בכיס את השעון ואת המזומנים. אם מביאים בחשבון את השעות שהשקעתי באיתור ליליאנה, זה יוצא בערך שכר מינימום.
טוב, עכשיו הגענו לקטע שיעניין אותךְ במיוחד: הנפתי את הסכין מעל הצוואר של שאול, אבל בניגוד למקרים דומים בעבר, הפעם היססתי להשתמש בה. זאת היתה הפעם הראשונה שעמדתי לפגוע באדם זר, שלא עשה לי כלום.
שאול הישֵן, כמו כולנו, נראה תמים ושוחר טוב. אז עמדתי ככה מעליו, מבולבל, והתלבטתי מה לעשות. הרעיון שבגללו יצאתי מהבית כבר לא נראה לי כל כך מוצלח. כי כבר באותה תקופה חיפשתי דרכים לצאת מהעולם של המשפחה שלי, ומעשה כזה, אפילו אם אף אחד לא יֵדע עליו, רק יקשור אותי לשם עוד יותר.
הקיפאון הזה שלי היה מסוכן. אי־אפשר להיות בטוח כמה זמן תרסיס ההרדמה אמור לפעול, כך שבאופן עקרוני שאול היה יכול להתעורר כל רגע. לא היה לי זמן להתלבט: הייתי חייב לעוף מהדירה בהקדם. הסתכלתי שוב על שעון הזהב שלו, ותהיתי כמה הוא היה מוכן לשלם לי תמורת חייו הריקים והנוחים. מצד שני, משום־מה, דווקא השעון דחף אותי למחשבה שמגיע לו למות. ובכל זאת, לא הצלחתי לזוז. המשכתי לעמוד צמוד למיטה והסתכלתי על פניו השלוות, עם השפתיים הדקות הסגורות והאף הישר שהמשיך להזרים חמצן לגוף החי.
פתאום שמעתי צעדים בתוך הבית. מרוב בהלה, כמעט צעקתי. אבל איכשהו הצלחתי להשתלט על עצמי. כיביתי את האור ונשכבתי מתחת למיטה.
אלה לא היו צעדים רגילים, אלא צעדי צליעה. הכרתי אותם מצוין. גרירה בימין, צעד מהיר בשמאל; גרירה בימין, צעד מהיר בשמאל; גרירה בימין, עצירה. זיהיתי גם את הנעליים האורתופדיות החומות. השתדלתי לעצור את הנשימה.
למרבה המזל, אבי לא האמין בתרסיסים. הוא נכנס לחדר במהירות, עד כמה שהרשתה לו הצליעה, ושיסף בשתי תנועות את גרונו של שאול. הוא היה בדירה פחות מדקה. מקצוען אמיתי.
ליתר ביטחון, חיכיתי כמה רגעים מתחת למיטה ורק כשהייתי בטוח שאבא שלי כבר התרחק מהאזור יצאתי ונעמדתי בחדר. שאול, האיש ושלולית הדם, עדיין שכב על המיטה. הבחנתי בקולות השקטים של נשימתו רק בדיעבד, אחרי שנפסקו. הדממה עכשיו היתה מוחלטת. יצאתי מהדירה אל הרחוב התל־אביבי הקטן, וניסיתי לחשוב מה היה דוֹדי אומר אילו ידע על מעשהו האצילי של אבא שלי. אני עצמי יכולתי לחשוב רק על מילה אחת. רומנטיקן.