קיץ 2002 היה קודר. כמעט שנתיים חלפו מאז פרצה האינתיפאדה. שוב אינתיפאדה. חשבתי שהמלה הזאת שהסתננה לתוך העברית, עקפה את כל מסנני השפה שומריה ומאבטחיה, פסה מהעולם כשנחתם הסכם אוסלו. הייתי עד לצהלות השמחה כשהכריזו על לכתה. הייתי בטוח שמתה ולא תשוב עוד. במו עינַי ראיתי איך רוב חייליה ומחולליה נטשוה, לנפשה הותירוה. במו עיני ראיתי איך כרו את קברה. מות קדושים הספידוה.
חילצו עצמם ויצאו לדרך חדשה.
אבל היא לא באמת מתה, רק עשתה עצמה. כוחה תש, גופה אבד, אך נשמתה לא אבדה. בשקט המתינה, מבעבעת, מחלחלת מתחת לפני השטח ומעליה, לבשה צורה חדשה וחיכתה לשעתה. וכל הזמן שקדה לגייס חיילים חדשים וצעירים במקומם של העורקים והנפקדים. ידעה למחול לבניה. מחלה מחילה גדולה למי ששבו אחרי שעזבוה, ואימצה אותם לחיקה. בכל כוחה התאמצה לקבץ סביבה כל מי שנגמר לו חלום השלום, ואת מי שלא חלמו אותו כלל. זינקה על כל בדל סיוע מבחוץ. לא ויתרה על שום הזדמנות, על אין ספור הזדמנויות. רבות מהן הענקנו לה אנחנו, הישראלים, בטוב ליבנו.
כמעט ארבע שנים לא ביקרתי בעזה. מה היה לי לעשות שם? לכולנו נדמה שיצאנו משם כבר מזמן. התנתקנו מרצועת המוות. נגמר הסיפור. עזה שאחרי הנסיגה של שנת תשעים וארבע נחשבה לסיפור עיתונאי מת. "שלום לך עזה," שרנו לה ובנינו סביבה גדר הדוקה להפרידה. היא כבר לא עניינה אותנו יותר. שימותו שם כולם.
כשנדמה שנחה על משכבה לשלום, נפרדתי גם אני מן האינתיפאדה לשלום. שלום, שלום, איזה שלום? הם כידוע אינם רוצים שלום. נתנו להם הכול, והם אינם מרוצים. כלום הם לא רוצים. נתנו את עזה, והם רוצים את חיפה, את יפו את עכו - את הכול. רוצים מלחמה. רוצים מלחמה. מלחמה. ושוב היא כאן. האינתיפאדה בהופעה השנייה שלה. אמרנו לכם.
לאולפני הטלוויזיה נהרו כל הפרשנים להסביר. הקשבתי לכולם. ולא הבנתי דבר.
איך, איך, השתגעו שם שוב כולם? אף אחד לא באמת ידע.
יום אחד טילפנתי לחברי הישאם עבד אל ראזק. הוא זעק באימה, "מפציצים! מפציצים! מטוסים מפציצים את עזה! השתגעתם?! אף 16?! השתגעתם?!" ואני שספגתי הרבה שעות מסך, לא התאפקתי ואמרתי לו, "אתם השתגעתם. גם אתם השתגעתם. כולם השתגעו." אחר כך שמעתי בום עמום. השיחה נותקה. הלו? הלו? הישאם?
בטלוויזיה בערב, במהדורת החדשות שערכתי, אמרו הכתבים הצבאיים והמדיניים וכל שאר הידענים, שלא נותרה ברירה, הדרג המדיני החליט לפגוע בתשתית הטרור. תשתית? מהאוויר?
בבוקר התקשר אלי חברי עיסאם. הוא נשמע מפוחד. תמיד הוא נשמע כך, אך הפעם יותר מתמיד. מפוחד ונוזף. למה לא התקשרתי לשאול לשלומו אחרי ההפצצה? איזה מין חבר אני?
התנצלתי, אך ידעתי שיעדי התקיפה בעזה היו סתמיים. הם נבחרו באקראי כדי לרצות את דעת הקהל בישראל. ידעתי שתבוא תקיפה. באותם ימים ערכתי את מהדורת "מבט". דובר צה"ל היה ממתיק את אוזנם של הכתבים, כדי שעורכי החדשות יהיו ערוכים, וצופי הטלוויזיה יהיו בטוחים שעל פיגוע ירי או כל פיגוע אחר לא עוברים בשתיקה.
ההדלפות לא הכזיבו מעולם. בדיוק של שעון שוויצרי, בשעת השיא, במהלך שידור מהדורות החדשות בערוצים אחד ושניים, היו מגיעים מטוסי האף 16. עזה היא מקום קל לתקיפה אווירית ומקום קל עוד יותר להפיץ ממנו תמונות בשידור חי לכל העולם. לכל סוכנויות הידיעות יש שם סניפים. כל רשת שידור הציבה בקביעות מצלמות, בעיר שהיא יצרנית החדשות הגדולה בעולם. התמונות שהגיעו בשידור חי נראו תמיד דומות. להבות גדולות, כבאים פלסטינים מנסים להשתלט על האש, ועשרות או מאות אזרחים רצים ברחובות.
תגובה קלה, פשוטה, "נקייה", בדרך כלל בלי נפגעים. למען יראו וייראו. בעצם, רק למען יראו.
עם הזמן גיליתי שישראל נהגה להעביר לפלסטינים הודעה מוקדמת על יעדי התקיפה, כדי שהשוטרים הפלסטינים ייצאו משם בעוד מועד ולא ייפגעו. הם לא היו המטרה. בצה"ל כינו בלעג את התקיפות האלה, תקיפות נדל"ן, אך למעשה הנדל"ן לא היה המטרה, גם מבני המשטרה הפלסטינית ומבני הביטחון המסכל לא היו בעצם מטרת התקיפה. אלה היו "תקיפות רייטינג", שנועדו לצופי הטלוויזיה בישראל. לכבודם נבחר היעד והעיתוי של ההפצצה בעזה.
כשעיסאם התקשר לנזוף בי, לא הבנתי שלמטוסי קרב תוקפים יש כוח הרס עצום על האוכלוסייה, הרבה יותר מאשר על יעד התקיפה המוגדר.
"הבנות מרטיבות בלילה במיטה. הן ראו את המטוסים מפציצים ליד הבית וזעקו לעזרה, אבל אף אחד לא היה בבית. הן היו לבדן. אנחנו לא מצליחים להרגיע אותן," אמר.
עיסאם ואני מכירים שנים רבות. כשעבד בישראל, לפני שנחתם הסכם אוסלו, החברים "באגד" היו אומרים לו, "אתה לא נראה ערבי." הוא נעלב. החזות המבלבלת והמבטא הכמו צברי נתנו תחושה שהוא "אחד משלנו". ואם אתה לא ערבי, או לפחות לא נראה כזה, סימן שאתה בסדר.
לפני שצה"ל יצא מעזה, עצר אותו חייל במחסום ליד ההתנחלות נצרים. עיסאם פתח את החלון. מהטייפ במכוניתו בקע קולו של שלמה ארצי.
"זה מה שאתה שומע?" נדהם החייל.
עיסאם לא איבד את הציניות והוסיף, "כן, 'גבר הולך לאיבוד'."
והוא אכן הלך לאיבוד. קולו נשמע חנוק. סחוט. בפעם הראשונה שמעתי שלעברית הרהוטה שבפיו חדר מבטא ערבי. הפחד והחרדה פתחו לו פתח.
ידעתי שעיסאם אינו מוצא עצמו בבעירה הגדולה המתחוללת שם. אבל ידעתי שאין לו ברירה אחרת. פשוט אין. כשנחתם הסכם אוסלו, שאל אותי מה עליו לעשות, האם להמשיך לעבוד בישראל.
"שוב הביתה," יעצתי לו. וברוחו של אברהם אבינו המשותף הוספתי: "לך לך ומצא את מקומך ועתידך בארץ מולדתך." והוא הלך. הימים היו ימים של אופטימיות ותקווה שתימצא לו עבודה הגונה סמוך לביתו.
את העצה הטובה ההיא הוא אינו שוכח לי מאז. כשתכפו הסגרים והעוצרים, ומטה לחמם של אלפי הפועלים שעבדו בישראל נשבר, הוא לא שכח להרים טלפון ולומר תודה.
"על מה?"
"על העצה," היה משיב.
מאז הוא עמל למען השלום. עיסאם אחראי על מפגשי נוער יהודי ופלסטיני לקירוב לבבות, ולעיתים מצליח אף לשכנע משפחות של "שאהידים", שבניהם נהרגו באינתיפאדה מאש כוחות צה"ל, לאפשר לילדיהם להשתתף במפגשים מגשרי שלום. ואין זה פשוט.
כשפרצה האינתיפאדה, הדביקו אות קלון על מצחו. בוגד, משת"פ - כל הכינויים האיומים שהדביקו ל"אוהבי יהודים". הוא פחד. לעיסאם מעולם לא היה עבר שיגן עליו בעת צרה.
בעזה אם אין לך עבר, אין לך גם עתיד.
העבר שלו היה נקי. מעולם לא ישב בכלא הישראלי להתפאר. בעצם רק פעם אחת.
כשנחתו טילי הסקאד הראשונים באזור תל אביב במלחמת המפרץ, יצא בלילה מביתו, למרות העוצר, לחפש טלפון. הוא חרד לחיי זוג חבריו השחקנית שושה גורן ובעלה יצחק המתגוררים בתל אביב.
בדרך נתקל בג'יפ של מג"ב.
"מה שאכל אותי," סיפר, "היה שלא הספקתי להתקשר, כי כל הקווים נפלו, וכל הלילה שם במעצר לא הפסקתי לחשוב איך אני מקבל מהם אות או סימן, שהם חיים."
בשיחה האחרונה שלנו בטלפון דווקא הוא היה זה שדאג לשלומי.
"מה קרה, שלומי, משהו לא בסדר? משהו קרה?" הוא שמע חרדה בקולי.
"שום דבר מיוחד," השבתי. "קניתי בית חדש וההוצאות תפחו ותפחו. היום קיבלתי טלפון מהבנק. זה הכול." כשהנחתי את השפופרת הצטערתי שדיברתי. שם נאבקים על פרוסת לחם ואני קיטרתי על מותרות. צרות של עשירים.
למחרת שוב התקשר.
"שמע," אמר, "אני עומד לקבל פרס מהנורווגים על פעילותי למען השלום, למען הקשרים שאני מטפח כבר שנים בין יהודים וערבים. אני רוצה לתת לך את הכסף. עשרים אלף דולר הודיעו לי שאקבל ולך יש חלק נכבד בפרס." היתה שתיקה של מבוכה. "אם לא הייתי מקשיב לעצתך, לא הייתי זוכה בהוקרה." ניסה כוחו בכיוון אחר.
התרגשתי מאוד. אחר כך לא שלטתי בעצמי ופרצתי בצחוק.
"כספי סיוע מעזה", מפלסטיני לישראלי, נוגד כל היגיון. שיא בספר השיאים של גינס.
"שמע, עיסאם," השבתי כשנרגעתי. "אתה בעזה ואני שתי דקות מתל אביב. לא אקח ממך כסף לעולם. לעולם. אבל לעולם גם לא אשכח לך את ההצעה הנדיבה הזאת."
מאז חלפו שנתיים. כשמחוגי האינתיפאדה מכתיבים את השעות, שנתיים הן המון זמן.
מאז החלה המערכה השנייה, האינתיפאדה בגלגולה החדש, הייתי אסור על הפלסטינים והם היו אסורים עלי. במקום שבו עבדתי, בערוץ הראשון של הטלוויזיה, באווירה של קיץ 2002, ראו והראו את הדברים מבעד למראה אחת בלבד. גם אני הבטתי דרך אותה מראה גדולה וגבוהה, כי היא היתה היחידה ששלטה בכיפה. איש לא חפץ שאשלוף את המראה הקטנה והמאובקת שלי.
שנתיים צפיתי באירועים מן הצד. שנתיים. אני, שנכנסתי לעזה כשפרץ השלום והעמקתי 20,000 מילין מתחת לפני השטח, נותרתי בחוץ. מביט בדברים כמו בסרט מלחמה. התמונות רצו מול עיני. זכרתי את סופה של המערכה הראשונה, את הנפת הדגלים שתיעדתי במצלמתי. איך עמדתי על המרפסת של טאוויל, יבואן המכוניות הגרמניות, שהביט מלמעלה בצהלות השמחה והיה בטוח שהנה הנה מתחילים החיים. ניתן האות לפריחת העסקים. אלא שהעסקים לא פרחו, והחיים לא רווחו. כשהחלה המערכה השנייה הייתי עדיין מנותק. אני הייתי אסור עליהם, והם היו אסורים עלי. מרחוק ראיתים. ראיתי את רוב מכרַי יורדים למחתרת. גם אני הוּרדתי למחתרת. בעל כורחי.
כשהסתיימה השיחה עם עיסאם, החלטתי לפעול. לגלות בדרכי, על פי הבנתי ונסיוני, איך התרסק השלום. איך נשרף הים של עזה.
"סמי, שלום, שלומי מדבר."
"איפה אתה, בן אדם, בלעה אותך האדמה?"
לא. היא לא בלעה אותי. אבל התביישתי לספר. מה יכולתי לומר, שנאסר עלי לסקר אותם?
"אתה זה שמחליף מספר טלפון כל שעתיים, ואתה בא בטענות?" תקפתי.
ואכן היה לי יופי של אליבי. סמי אבו סמהדאנה היה מחליף את מספר הטלפון הסלולרי שלו, מחשש שהוא יעד לחיסול בידי ישראל. עד שהייתי משיג את מספרו החדש, הוא כבר היה מוחלף. לבסוף נמאסו עלי המאמצים לאתר את מחבואיו. כבן למשפחה מפורסמת מרפיח וממנהיגיה הבולטים של האינתיפאדה הראשונה, היה סמי מבוקש, הפעם לא בגלל מעשה הירואי שעליו להתפאר בו. למעשה, כל עניין היותו מבוקש עורר גלי צחוק רמים בפי כל שאר המבוקשים. כשכונסה ועידת טאבה לדון בהסכם השלום, התנה מוחמד דחלאן, חבר המשלחת הפלסטינית, את קיום הוועידה במתן אישור לסמי אבו סמהדאנה, ידידו, לעבור ניתוח לב פתוח בירדן. סמי סבל ממום בליבו. גם ימי המחתרת לא הוסיפו נחת לליבו החולה. בשלהי ממשלתו של אהוד ברק, כשנעשו מאמצים אדירים לנסות ולהוכיח שניתן להגיע להסכם מסגרת בין הישראלים לפלסטינים ערב הבחירות בישראל, נעשה פתאום סמהדאנה לקלף מיקוח. לבסוף הוא יצא לירדן ועבר את הניתוח בהצלחה. עד שביקש לשוב הביתה, כבר התחלף השלטון בישראל. ממשלת שרון החדשה סירבה לאפשר לו לחזור. וכך שוטט סמי בלונדון, ברומא, בניו יורק ובשטוקהולם, עד שמאס ב"חיים הטובים". העולם יפה מאין כמותו, אבל בית הוא בית, אפילו אם הוא ברפיח. בסופו של דבר הוא שב הביתה. הגיח מתחת לאדמה. דרך מנהרה. מאז הוא שוב מבוקש.
"אני רוצה לנסוע למחנה שבורא, לשהות שם לילה אחד לפחות," ביקשתי את עזרתו.
מחנה הפליטים שבורא ברפיח היה ועודנו נייר הלקמוס שלי, אבן בוחן לכל הרצועה. בגלל קרבתו לגבול מצרים-ישראל והחיכוך היום יומי עם צה"ל, ואולי גם בגלל מצבם האומלל של הפליטים בחבל ארץ עזוב ומרוחק זה, הם חשים סגורים ומסוגרים בתוך מובלעת חנוקה.
"עוד פעם אתה עם השטויות שלך," אמר סמי. הוא מכיר את הסיפור. הרבה "אבני בוחן" אכלתי בשבורא. "חשבתי שזה עבר לך, שהתבגרת."
אוי, כמה התבגרתי מאז אותו מבחן. עשר שנים חלפו מאז.
שמונה באפריל 1992, ארבע אחר הצהריים. במדריד היתה אמורה להתכנס ועידת שלום. בפעם הראשונה יישבו ישראלים ופלסטינים, סורים, לבנונים וירדנים - כולם ליד שולחן אחד. ביקשתי לראות איך ועידת השלום ההיא משפיעה על אנשים באמצע האינתיפאדה. הצטרפתי לכוח מג"ב שפעל במחנה הפליטים שבורא בפאתי רפיח.
המג"בניקים שאליהם הצטרפתי, מסרו לי שכפ"ץ וכובע פלדה והורו לי להתמגן. בקושי הצלחתי להתעטף במיגון על עשרות הקילוגרמים שלו, שהיה זר לי כחייל, ועל אחת כמה וכמה היה זר לי כאזרח. נראיתי כמו החייל הכי מרושל ביחידה.
השמש עמדה לשקוע מעל גגות המחנה. מרחוק ראיתי את המחנה הצפוף, ומעליו ענן חום סמיך. ערבוב של עשן צמיגים וחול ממדבר סיני, שלפתו את המחנה מעל כטבעת חנק. המחנה נראה מעולף.
אחד השוטרים הבחין במבטי ההוזה וחייך אלי כממתיק סוד: "הייה מוכן, אתה עומד לראות את הגיהינום מבפנים."
שלושה ג'יפים של מג"ב עשו דרכם באיטיות לתוך המחנה הרדום. מבעד לחלון הממוגן במעטה פלסטיק מפני אבנים הבחנתי בקבוצת נערים ששיחקו כדורגל במגרש עפר מאולתר. על גגות האסבסט והפח של הבתים היו מונחים בלוקים ואבנים גדולות, ששמרו על הגגות בכובד משקלם מפני הרוח. השמש במערב סינוורה את עיני, ואני הצמדתי את ראשי לחלון הפלסטיק החבוט והשרוט של הג'יפ, שידע כנראה הרבה אבנים. החול שכיסה את החלון בשכבה עבה יצר מסך אטום של אבק. רק כשנטה הג'יפ מעט על צידו, נפרש המסך וגילה את שבורא במלוא כיעורה. היינו במרכז המחנה, באמצע רחבת הכורכר ששימשה מגרש כדורגל לנערים. למראנו, עזבו את הכדור הפחוס, שהיה חסר אוויר ונראה כמו גוויה חבוטה, ומיהרו אלינו אוחזים בענפי זית. ילדי שבורא ונעריה נשאו ענפי זית לכבוד המאורע.
אחד הנערים הרהיב עוז, נתלה על הג'יפ ותלה ענף זית גדול שהצטרף לים האנטנות על גג הג'יפ. כולם צחקו. איזה יופי! לפתע יצאו מהבתים אנשים וילדים. המון ילדים. גברים נשאו תינוקות על כפיים וכולם צפו במחזה.
נשמתי לרווחה. ואז בלי כל סימן מקדים, החל מטח האבנים והסלעים על הג'יפ. המג"בניקים דרכו את הנשק, יישרו את הקסדות והידקו את דלתות הג'יפ הממוגן. שחקני הכדורגל הנערים אחזו ביד אחת ענף זית, ובאחרת אבנים. שילוב מוזר שגם המג"בניקים המנוסים לא הבינו את מהותו. כשאזלו האבנים, הביאו סלעים. וכל הזמן לא הניחו מידם את ענף הזית. איזון מרתק לרגל הוועידה.
"ברוך הבא לגיהינום," שב וחייך אלי המג"בניק.
הקסדה נשמטה מראשי. התנשפתי בכבדות. הג'יפ קירטע תחת מטר האבנים. דלתות הפלסטיק בקושי הצליחו לעצור את המטח. הסתרתי את הראש בין רגלַי וחיבקתי אותו בזרועותי, משתדל להגן על פנַי.
כשנדמה ההסתערות על חלונות הפלסטיק, העזתי להרים את הראש. המג"בניקים ציחקקו. הבטתי שוב בגיהינום, הפעם מרחוק. שוב הוא היה מעולף. הענן החום שעמד מעליו נראה סמיך יותר וכהה. מהומת האבנים, הג'יפים והנערים שחזרו לשחק, העניקה לו סומק.
כשהסרתי מעלי את המיגון הצבאי נשבעתי, שעוד אשוב לשבורא הרוגשת. אבל לא עם הצבא. לא כמטרה נייחת.
"אז מה אתה רוצה לראות שם?" שאל סמי ברצינות. "מאז שהיית שם בפעם אחרונה, חיסלו את כולם."
כמעט את כולם. מייד אחרי שהסתיימה האינתיפאדה, שבתי לשם כמובטח. עברנו, הצלם משה פרידמן, המקליט דב אקשטיין ואני את ההתנחלות רפיח ים, ובמורד הכביש בואכה רפיח עצרתי את המכונית. כל הבתים בשורות הראשונות הנושקות לרפיח ים היו מנוקבים בכדורים. אם ירגמו אותנו כאן, אנחנו גמורים, כי המרחק בינינו לבין החיילים המאבטחים את ההתנחלות אינו מספיק. עד שנצעק לעזרה, יהיה כבר מאוחר. חודשים אחדים לפני כן נקלע לכאן בטעות אזרח, יהושע וייסברוד ז"ל. התושבים עשו בו לינץ'. למקום הגיעו שניים, יאסר אבו סמהדאנה, בן דודו של סמי, וסגנו בניצי הפת"ח תייסיר אל בורדיני. אחד מהם ירה בראשו של וייסברוד. נציגת אונרוו"א שעברה במכוניתה סמוך למבצעי הלינץ', לא עשתה דבר כדי להצילו. היא פשוט חמקה מהמקום ואפילו לא דיווחה דבר על הלינץ' שהתרחש מול עיניה הרואות.
נצמדתי להוראות. הוצאתי את לוחיות הזיהוי הישראליות מדופן המכונית ונסעתי למרחק חמישים מטרים עד לפנייה הראשונה. חיפשתי על הכביש סימנים למעשה הלינץ'.
מהרחוב הסמוך הריק מאדם הופיעה מכונית סובארו כחולה. היא קרבה אלינו באיטיות. הנוסע שישב ליד הנהג סימן לנו לנסוע אחריו. נסעתי אחריהם אל תוך הלוע הפעור. במרחק מאתיים מטרים משם עצרנו ועמדנו בצד. הנוסע יצא מהמכונית. גוף של גבר מבוגר ופנים נעריות. אולי בן חמש עשרה, לא יותר. הוא ראה את הבהלה על פנינו וחייך חיוך רחב.
"אהלן, שלומי. אני ערפאת. נשלחתי לקחת אתכם." חייכתי לשמע שמו "המקורי".
"הישאר צמוד אלינו," ביקשתי. "אנחנו לא מכירים את הדרך." זו היתה דרכי העדינה ביותר לרמוז לו שאנחנו פוחדים. שלא ישאיר אותי שנייה לבד.
ערפאת הניח את ידו על כתפי ושוב חייך. "אתם איתי." כך נכנסנו למחנה. הנה מגרש הכורכר. כאן שיחקו הנערים. כאן רגמו אותי באבנים. הנה הבתים המכוערים וענן אבק החום. הענן שלא זז משם כבר שנים. הכול נראה אותו דבר, אלא שהפעם הרגשנו כבני חסות. זרים אבל מוגנים. בלי חלונות פלסטיק עכורים, באים מבעד הדלת הראשית ונכנסים בשער המחנה.
עשר שנים חלפו מאז. אנחנו יושבים בחדר גדול בלב המחנה. פניו חרוכות. על ברכיו יושב ילד קטן. הוא מלטף את ראשו. הילד משחק בקופסת הסיגריות שבידו. מישהו מביא מגש עם כוסות תה. לפעמים אני חושש מהתה שמגישים, כי איני יודע מה איכותם של מי השתייה במחנות הפליטים. אבל אני לוגם כמו כולם. ברעש. במשיכות קטנות ומעצבנות, כי כך שותים כולם. אתה חייב להשמיע שאתה לוגם. לוגם ונהנה.
"בן כמה הוא?" אני שואל.
"בן שנתיים. זה הקטן."
"ובן כמה הגדול?"
"אין גדול, הגדול שאהיד..."
הכרתי את ערפאת כשהיה נער, וכבר יש לו בן שאהיד. מתי הספיק לגדול? מתי הספיק להוליד? מתי הספיק לשכול?
"איך הוא מת?"
ערפאת שותק. רק משפשף באגודלו את אצבעות ידיו החתוכות. אני לא מבין.
כאן אף אחד לא מתרגש ממש משכול. הוא מרחף כל הזמן באוויר.
הילד מלטף את פניו של אביו. מחייך. צחוק של ילד קטן. ערפאת מצמיד אותו לחיקו ועוצם עיניים באהבה. בדיוק כמו שאני עושה לילדי. איזה חיים צפויים לו כאן? איזה מין עתיד?
לפני עשר שנים, בחדר הזה בדיוק, ישבו ארבעה. ערפאת הצעיר ועוד שלושה חמושים. המבוקש הבכיר מכולם, מנהיג הלהקה, היה סלים מואפי. עכשיו, כשאנחנו מזכירים את מואפי, כל הנוכחים ממלמלים, "אללה ירחמו. אללה ירחמו." אלוהים ירחם עליו.
כינו אותו "רמבו", וכשמו כן היה. נהג לרכוב ברחובות שבורא על אופנוע הארלי דווידסון, על גופו תלוי מקלע אפס חמש ושרשראות טעונות כדורי מקלעים מעטרות את גופו החסון. כמו סילבסטר סטלון. כמו סרט שמכתירים בו מלכת יופי בבחירתה. שאיש לו יטעה. איש לו יפקפק - הוא זכה בתהילה בכבוד, והיא החזירה לו הרבה כבוד.
כשבן דודו של סמי, יאסר אבו סמהדאנה, חש שאצבעותיה של ישראל מתהדקות סביב צווארו, נמלט למצרים דרך אחת המנהרות, לא לפני שהעביר את הירושה לתייסיר אל בורדיני, סגנו. זה נהנה מהמלוכה ימים ספורים בלבד, אז נלכד בלי קרב בידי מסתערבים של צה"ל. בורדיני הוא שירה ביהושע וייסברוד ז"ל, או לפחות היה שותף למעשה הלינץ' ההוא. מואפי מונה לבכיר ניצי הפת"ח, אך כפוליטיקאי לכל דבר הצהיר, שהתואר מופקד בידיו רק למשמרת, עד שיחזור יאסר אבו סמהדאנה מן הגלות. וכך, בלי שהתכוון, התגשם חלום חייו. איזה עוד חלום עוד אפשר להגשים במחנה פליטים?
"מה אתה מתכונן לעשות עכשיו כשיש שלום?" שאלתי אז את ערפאת הצעיר.
"מה זאת אומרת?" ענה, "להתגייס למשטרה. להיות שוטר וללמד את כולם להשתמש ברובה. ניסיון כבר יש." כולם צוחקים.
וכל הזמן הזה הוא השתעשע ברימון יד כסביבון.
אחר כך נכנס לחדר ילד קטן, בן ארבע או חמש. התיישב על ברכיו של סלים. "רמבו" הגיש לו את הקלשניקוב. הקטן הושיט ידיו ובטבעיות דרך את הנשק, להראות שהוא כבר בעניינים.
אני מביט בערפאת, בילד הקטן על ברכיו, ובילד שבגר מאז ויושב לצידם. אז החזיק קלשניקוב שנתן לו מואפי כדי להראות לי את "כישוריו" של הילד המוכשר ועכשיו הוא אוחז בו לבדו. הילד גדל, הקלשניקוב נשאר. כרוניקה ידועה מראש.
ואני מאוד רוצה לשאול את ערפאת מה קרה לילד הגדול שלו. את גורל האחרים אני יודע. כבר אז אמור הייתי לדעת. שבועות אחדים לאחר אותו מפגש חיסל צה"ל את כולם. רק ערפאת שרד. רמבו המנהיג, "שיחק אותה" רמבו עד לסופו המר.
"אני מוכן למות, מוכן להקריב עצמי. בעיניים פקוחות," אמר לי, ולא חשבתי שהוא רציני. למה לו למות? למה אינו מוכן להניח את נשקו? "אם נגזר עלי למות, אמות בכבוד. כמו גבר. לא כמו איזה אומלל. כולם יבואו לביתי לנחם את משפחתי. איזה כבוד יעניקו לי כולם! אם אמות בלי קרב, איש לא יבוא לנחם. יירקו על קברי, יגידו, 'זה סתם, הוא לא שאהיד. סתם פחדן.'"
מי שנגע במלכות, מי שטעם את טעמה של תהילה, לא יוותר עליה בקלות. אף אחד מהם אינו רוצה להיות שוב כאחד האדם.
אני מביט בערפאת ובילד הנצמד לגופו ומבין את התשובה. עדיף לו למות כגיבור ולא לחיות את החיים האלה. טול ממנו את נשקו, ואתה גוזר עליו חיים של רעב והשפלה.
חודשים אחדים לאחר המפגש הראשון התגייס ערפאת למשטרה הפלסטינית.
השוטר ערפאת אבו שבאב התגייס למשמר של ערפאת.
כשפרצה האינתיפאדה השנייה, בשלהי שנת 2000, שב השוטר לביתו והתגייס למלחמה.
הצעד ההתקפי הראשון שישראל עשתה ברצועה היה תקיפת מבני המשטרה והברחת השוטרים החמושים. כך, בחשיבה מקורית, ניסינו להילחם ב"תשתית הטרור". כך גייסנו את השוטרים המובטלים ל"מעגל הטרור". וכך נעשה ערפאת שוב למבוקש.
ערב יורד על מחנה שבורא. בבואי לכאן ניתקתי את הטלפון, שלא יחפשו אותי ולא אידרש לתת תשובות. אך מדי פעם גברה בי הסקרנות, לא התאפקתי והפעלתי את המכשיר כדי לשמוע את ההודעות שהשאירו המנהלים ועמיתי בירושלים.
"אם לא תשוב מייד, אף תמונה לא תשודר," היתה ההודעה האחרונה אחרי רצף של הודעות דואגות, שהפכו לכועסות, כשהתגלתה המזימה והתברר שיצאתי למשימה בלי אישור. אבל אני ממשיך במסע. הלילה אישאר כאן. גם מחר. רק אחרי שאבין, אשוב הביתה.
אנחנו יוצאים מהבית. אין כלב בחוץ. "עוד מעט תתחיל החגיגה," מזהיר אותי ערפאת.
אנחנו עומדים באותה סימטה שבה עמדנו לפני עשר שנים. אז הלך מואפי בראש, וכל ילדי המחנה רצו אחוריו, לטשו עיניים מעריצות, מקנאות. כמו זמר או שחקן שלהקת מעריצים נוהים אחריו, מתאמצים לגעת במושא הערצתם.
"בוא, ראה את המשרד שלי," אמר אז.
"משרד? יש לך משרד?" התפלאתי. והוא צחק. איזה אידיוט אני. קצה הסימטה הצרה היה "המשרד".
כאן נהגו להיפגש המבוקשים. כאן פתרו מחלוקות.
אנחנו חולפים על יד "המשרד" שנסגר לפני עשר שנים, בדרך לבלוק או, אחת השכונות הנושקות לציר פילדלפי. עוד מעט תחל שם "החגיגה".
"ברחוב הזה," אומר לי אחד הצעירים, "יש שבעה שאהידים." דלת ליד דלת.
הוא מושך בידי, להראות לי את גאוות השכונה. אני הולך אחריו, והוא מונה. לא מחסיר אף לא שם אחד. ח'ליל אבו שאוויש. אכרם אבו לבדה. השאהידה פאיזה אבו לבדה. עוני ג'ודה ואחיו, מחמד ג'ודה. ליד ביתו של סמי עומר, שחוסל בטיל ממסוק, יושב אביו הקשיש ומביט בשכנו, אבו טהא, שנערך לחתן את בנו. השכול והחיים מתערבבים זה בזה ברחוב השאהידים.
"למרות הסבל, הטרגדיה והשאהידים שסביבנו אנחנו רוצים לחגוג בשקט, בלי גילויי שמחה," אומר אבי החתן. והחתן, שלא נראה כמו חתן בגלל לבושו הלא מהודר, מוסיף, "כל משפחה חטפה כאן מכה. אם לא נהרג בן או אב, בטוח מישהו נפצע. לכל משפחה יש טרגדיה."
האורחים מגיעים ואני מבין שהוא לא הגזים. לפתע אני נראה כרופא כירורג שנחת בטעות בסוף העולם, בכפר שהציוויליזציה פסחה עליו. כמעט כל אחד מושיט לי יד או רגל להראות לי את פציעתו. פציעות חדשות, פציעות ישנות, כל אחד נושא תעודת זהות על גופו, הוכחה שהוא תושב המקום. אם אינך פצוע, אינך שייך.
אני מביט בהם. תושבי רפיח חיים בצלמוות. בקצה העולם. באמצע שדה קרב. חוגגים ומתים.
"מכל הבחינות אנחנו מתים," אומר החתן בעצב. "חיים מתים. חיים מתים," הוא חוזר ואומר. ואני תוהה, לשם מה להתחתן במקום כזה? למה להוליד ילדים? שאלות רבות שאיני מעז לשאול.
מגיעה שעת הארוחה. צלחת פלסטיק ועליה חומוס טבול בשמן זית ביד נדיבה.
"פעם היו שוחטים כבשים," לוחש ערפאת, "אבל אפילו כבשים לא נותרו. אכלו אותן מזמן."
אבו טהא, אבי החתן, מגיש גם לי צלחת. אני אוכל עם כולם. מנגב חומוס. בקושי מצליח לבלוע, להחליקו לתוך קיבתי. אחרי שכולם שבעים, הם לא מתאפקים עוד ומנסים לשמח את החתן. השאהידים השכנים נשכחו לזמן מה, והגברים יוצאים במחול. רוקעים ברגליים בחול ואבק ממלא את "אולם השמחות".
לפתע נשמע מטח יריות. צרורות צרורות, מעל ראשינו חולפים כדורים נותבים. טה טה טה. מעמדה של כוח צה"ל נורית אש עזה. כולם בורחים כל עוד רוחם בהם. גם אני. טה טה טה.
נגמרה החתונה, "החגיגה" גמרה אותה.
בבוקר אני נוסע למסוף הגבול ברפיח. שער היציאה היחיד לעולם החופשי. "שער התקווה והרחמים". כאן, אומרים הפלסטינים, יש הרבה תקווה ומעט מאוד רחמים.
ואני דווקא זוכר את המסוף כ"כיף התקווה הגדולה".
כשנחתם הסכם אוסלו, ישבתי כאן הרבה ימים לראות איך הסכם השלום קורם עור וגידים. בתוך המסוף, מאחורי העצים, חנו שתי משאיות ישראלית שמישהו יצא מגדרו להסתירן. האחת ישראלית, האחרת פלסטינית. גב אל גב חנו, והחיילים הישראלים מסרו לעמיתיהם הפלסטינים מאות רובים. איזו תמונה! נותנים להם רובים. מאות. חמש שעות נמשכה המלאכה, עוד רובה ועוד רובה. זהו, אם נותנים להם רובים, משמע נגמרה המלחמה. עובדה מוגמרת. לא הועילו המחאות, לא עזרו הסטיקרים "אל תתנו להם רובים". הכול נגמר. מי ידע שכך זה ייגמר?
עכשיו אני מביט במבצר שפעם היה מסוף ותוהה, אולי צדקו. למה נתנו להם רובים? אני נזכר בחיל החלוץ שנשלח מתוניס. כאן חיכיתי יום שלם לראשון הבאים. זיאד אל אטרש, הקצין המובחר שערפאת שלח לארגן את הכוחות. איש לא הכיר אותו. כולם המתינו לו מחוץ למסוף. שעות חיכו. כשיצא, הביט בהמונים ונבהל. הם איימו לשאת אותו על כפיים. מניין להם לדעת שרגלו האחת היתה תותבת, ובעוד זמן לא רב הוא עתיד למות ממחלת הסרטן? כשנסע לעזה, רדפו אחריו האלפים במוניות ומשאיות עמוסות אדם, עד לבית המלון "פלסטין" שבו התארח. לראות שאין הם חולמים.
כאן חלמו כולם. יאסר עבד רבו, רשיד אבו שבאכ, נאסר יוסף וראזי אל ג'יבאלי. כולם עברו מולי. עברו את קו האישים החשובים מאוד, עמדו על המדרגה השלישית ומילאו ריאותיהם באוויר החם של רפיח. כאילו עמדו על צוק בהימאליה או על פסגת האלפים. אוויר פסגות נשמו. ושם מאחורי העצים, מאחורי הגדרות וקירות הבטון הענקיים שנבנו עכשיו, הגיעו אז, בפעם הראשונה, השוטרים הפלסטינים.
יום שישי 20 במאי 1994 אחת בצהריים. עמדתי בחוץ.
הם עברו דרך ארוכה מלבנון, לסוריה לירדן, דרך גשר אלנבי, נסיעת לילה בתוך שטח ישראל, עד שלבסוף הגיעה השיירה העייפה מלווה בג'יפים ישראליים. על קו הגבול ישראל-מצרים נעצרה השיירה ומלוויה.
הרובים שלהם היו מאוחסנים בתא המטען של האוטובוס, והמחסניות הופקדו למשמרת בג'יפים הישראליים. עשינו שלום ועדיין לא היינו בטוחים. נתנו רובים, ולא היינו משוכנעים שהם ראויים להם. אם לא היינו משוכנעים, למה נתנו להם רובים? ואם היינו משוכנעים, למה פגענו בכבודם?
באמצע הדרך לרפיח החזירו להם את המחסניות ואת כבודם האבוד.
שעה ארוכה נמשכה המלאכה. מרחוק ראיתי אותם מתארגנים. רוח המדבר נופפה בעוצמה את הדגלים. דגל ישראל על הג'יפ הצבאי, ודגלים פלסטיניים על האוטובוסים.
רק קול חבטות הדגלים נשמע עם הרוח. כמו סצנה הזויה מסרטיו של אקירו קורסאווה. האבק והרוח הם חלק בלתי נפרד מהתפאורה המדברית של רפיח. אלא ששם יצא המלך למלחמה, וכאן עוד מעט ייצאו השוטרים הנרגשים במדיהם החדשים אל העיר שאין בה רחמים.
האוטובוסים החלו לנסוע באיטיות. הג'יפים נותרו מאחור. אחד הקצינים נופף בידו לשלום. ברכה לדרך צלחה. הוא בוודאי ידע, שהמלאכה קשה, והצלחת הדרך רחוקה מלהיות מובטחת.
כשהגיעה השיירה סמוך אלי, הושטתי ידי וביקשתי לעלות. הנהג עצר. עליתי לאוטובוס והתיישבתי ליד אחד השוטרים. היתה התרגשות. הנהג ממזרח ירושלים עשה תנועות הססניות ולבסוף עצר את האוטובוס. כל שיירת האוטובוסים עצרה. אולי חשש הנהג להיכנס כך סתם לתוך העיר האיומה. השוטרים הביטו מבעד לחלון בארץ המובטחת.
"תגיד," פנה אלי שכני לספסל, השוטר, "איך רפיח, יפה?"
"יפה," עניתי. מה יכולתי לומר?
"איך אנשיה?"
"מסבירי פנים." הוא כמובן לא יכול לזהות את הציניות שלי ולכן נרגע. הייתי נותן הרבה כדי לראות היום את אותו שוטר.
ואז נהג האוטובוס סיים את היסוסיו, אזר אומץ והחל בנסיעה לתוך העיר. על החיים ועל המוות.
הרחובות היו ריקים, אף אחד לא חיכה לשוטרים החדשים. אף אחד לא בא להריע. הם נראו מאוכזבים. איזו מין קבלת פנים? אבל ככל שהתקדם האוטובוס בנסיעה, נבלע בקרבה, נפוצה השמועה שהנה הנה הגיעו השוטרים החדשים.
תחילה רצו הילדים, אחריהם הנערים ואליהם הצטרפו המבוגרים, עזבו הכול ויצאו מהבתים. כולם החלו לרוץ אחר כוח החלוץ. ניסו להיתלות על החלונות, לפרוץ בכוח, לגעת, רק לגעת במושיעים.
בסוף האוטובוס נעצר. המון אדם חסם את הכביש. מישהו הצליח לחדור, התקפל כמו לוליין, השליך עצמו פנימה מבעד לחלון והחל מתייפח על כתפו של אחד השוטרים.
"למה?" שאל בעיניים דומעות, "למה לקח לכם כל כך הרבה זמן?" השוטר ליטף את ראשו והביט בי כאומר, "אתה רואה? מה יש לך לומר להגנתך?"
לפתע פרץ מישהו מהדלת הראשית, קיפל בכוח את הדלת בתנועת אקורדיון ונכנס. בת זוגו נותרה בחוץ אך הספיקה למסור לו מבעד לחלון את התינוק שבזרועותיה. הוא הניף אותו אל על כדי שיראה במו עיניו את הדודים החדשים שבאו מארץ רחוקה. הפעוט פרץ בבכי תמרורים.
"אל תדאג, אל תדאג," הרגיעו, "אלה לא יהודים, אלה חיילים שלנו. שלנו!" ולשוטרים ההמומים הסביר, "הוא פוחד מלובשי מדים. פוחד פחד מוות מהיהודים."
אז עלה קשיש ועל פניו חיוך של אושר עילאי. הוא עבר משורה לשורה ונישק את כל השוטרים, כסבא המנשק את נכדיו. נשיקה אחת על המצח ושתיים על הלחיים הסמוקות מהתרגשות. כשהגיע אלי, ניסיתי לעצרו ולהעמידו על טעותו. "אני לא שוטר," אמרתי, "אני ישראלי, עיתונאי ישראלי."
הקשיש בחן אותי לרגע ואז שם ידו על ראשי ונישק אותי כמו את כולם. "מה זה משנה, עכשיו כולנו אחים. לא?"
חזרתי "לכיף התקווה הגדולה". מהומת אלוהים. חום יולי אוגוסט 2002. כמעט שנתיים מלאו לאינתיפאדה. אנשים מחפשים נקודת צל אחת להעביר את היום בשלום. מכאן נוסעים לחו"ל דרך מצרים. אבל אף אחד מהם אינו נופש. אין כאן מותרות. מאז נסגרה בפניהם הדרך לישראל, הם מתחננים לצאת לטיפול רפואי בירדן או במצרים. צעיר עבר בין הנוכחים וקרא בשמות הזוכים, שתורם הגיע להתחיל בהליך הבידוק. אבל כמעט כולם נותרו אדישים לקול הקורא, כאילו חדלו להאמין שגם תורם אי פעם יגיע. או אולי פשוט התעלפו מהחום הכבד שגם אדם בריא מתקשה לשרוד בו.
ילדים עברו עם כוסות ברד ובקבוקי משקה להשקות את המעולפים.
"כמה זמן אתם מחכים?" שאלתי אשה לבושה בהידור שנופפה בידה לגרש את הזבובים ולהפיח מעט רוח על פניה הסמוקות.
"שבועיים," ענתה, "אבל אני זה כלום. לך תראה שם ליד הקפיטריה."
ליד הקפיטריה ישבה מליחה אל מחייסי על כיסא פלסטיק ואחזה בבתה הנמה. פני האם היו קפואות. כל גופה היה קפוא. רק כף ידה נופפה על פניה של הילדה. שבועיים היא יושבת עם בתה החולה בשיתוק מוחין בחום של ארבעים מעלות וממאנת לשוב לביתה. האמינה שאולי תצליח בכל זאת לצאת לירדן להציל אותה. הילדה נראתה כגוויה. עיניה עצומות. הייתי בטוח שאלה הדקות האחרונות של חייה האומללים. האם לא ויתרה. עשרות זבובים מעליה, כאילו חוזים את המוות הקרוב. והיא לא יכלה לכולם.
בדחילו ורחימו ניגשתי אליה. "אף אחד לא נתן לך קדימות בתור?"
מליחה לא זזה, לא הפנתה אלי מבט.
"תגיד להם, לא חראם? בכל רגע היא עלולה למות לי בידיים. לא חראם?"
לא יכולתי לראותה גוססת. לא יכולתי לשמוע את נשימותיה הכבדות. ולא לא יכולתי לראות את האם שכבר השלימה עם העובדה שבתה תמות כי השער סגור. קמתי והתרחקתי ממנה. רציתי למחוק את התמונה מראשי ולא יכולתי. הרגשתי אשם.
איני יודע מה עלה בגורלה. אולי הטלפון שלי לדובר צה"ל ולמִנהלת התיאום זירז את יציאתה באותו יום. אך את המראה הזה לא אשכח לעולם. ילדה קטנה גוססת בשער שהיה פעם מקור תקווה ועתה לא נותרה בו, לא תקווה ולא רחמים.
בבוקר אני נפרד מערפאת. הילד הקטן ישן על המזרן מקופל בתנוחת עובר כמו כל הילדים בכל העולם.
"תגיד," אני מעז לפנות אליו, "אני מוכרח לשאול אותך, איך נהרג הבן הגדול?"
ערפאת שותק. רק ליד המכונית, בעוד אני מתכוון לצאת לדרך, הוא אומר: "הוא היה בן שנה ושמונה חודשים. היה פיצוץ בבית. היתה אש גדולה. והוא נהרג." ואחר כך מוסיף, "הכנתי מטען." הוא זוקף את ידו להראות לי את אצבעותיו הקטועות ואומר, "מעליש, זה מחיר המאבק." אני יוצא לדרך והוא מנופף בידו לשלום וקורא, "אל תשכחו למסור דרישת שלום לאבו הולה!"
אני מבין את הרמז. בדרכו ביקש לומר, "אם תרצה לדעת למה, חשוב על כך אצל אבו הולה. אימת הפלסטינים. שם יהיה לך הרבה זמן לחשוב."
אזור אבו הולה היה סיוט מימים ימימה. לפני האינתיפאדה היה מוקד חיכוך בין פלסטינים למתנחלים. אחר כך גדל, צמח והתרחב עד שהיה למפלצת. הפרדסים מסביב והשטחים החקלאיים נחרשו. עוד חלקה נחרשה, עוד פרדס נעקר. לבסוף נהרסו גם בתיה של כל משפחת אבו הולה המורחבת. כל אדמותיה הוחרמו לטובת המחסום שהקים צה"ל בצומת גוש קטיף. משפחת אבו הולה העשירה לא רק נותרה חסרת כול, אלא שגם המחסום שנקרא על שמה הפך בפי הפלסטינים לשם נרדף לסיוט ואימה.
אזור אבו הולה תקוע בין עזה לרפיח. אין ברירה, אתה חייב לעבור דרכו. הגעתי לשם לפני הצהריים. על הגשר מעל נוסעים תושבי גוש קטיף וכפר דרום ומסביב הכול בטון. בטון. בטון. בטון. על קו המחסום ניצב רמזור ירוק אדום ורמקול שבאמצעותו השמיע החייל בעמדה את הוראותיו.
חלפה שעה, שעתיים, שלוש. השמש הכתה בעוז. בתוך עשרות המוניות התבשלו האנשים. אך המתינו בשקט כגזירת גורל. איך הם יכולים? על גג המונית הראשונה בתור גססו אפרוחים. מישהו רצה להעבירם לעזה. השמש הכתה, והם צייצו. השמש הכתה עוד, וציוצם גבר. כשעמדו למות, יצא בעליהם וניסה להחיותם. תחילה התיז עליהם מים, אחר כך אזלו מקורותיו. לבסוף נאלץ לרכוש מים מינרליים. הוא עצמו לא לגם מהם אף לא טיפה. הוא פחות חשוב עתה. צריך להציל את "הסחורה".
אז הופיע הטנק. כל נגמ"ש משוריין נקרא כאן טנק. דבאבה. קול השלשלאות של הדבאבה גבר על ציוץ האפרוחים, והחייל שבתוכו קרא ברמקול שעל גג הנגמ"ש.
"עופו אחורה, סססתלקו מכאן!" הכול בעברית.
מי שלא הבין את המילים, נדחף בכוח לאחור מפחד המשוריין. הקול המשיך להרעים בשפה שלא כולם מבינים: "מי שלא ילך לאחור, יחטוף תכף כדור בראש."
ומי שלא למד עברית, גם הוא יחטוף בראש?
לפתע הרהיב אחד הילדים במחסום עוז ורץ לעבר הטנק נגמ"ש ליידות עליו אבנים.
בעל האפרוחים קלט באיחור מה מתכוון הילד הרץ לעשות, השליך את בקבוק המים מידו בניסיון נואש אחרון לעצור את הסורר. ילד וטנק ויריות יסגרו את המחסום עוד שעות ארוכות. הבקבוק פגע בראשו, הוא החליק, נפל, קם, הניח ידו על מקום הפגיעה והמשיך לעבר הטנק.
רק אחרי שיידה את האבן חזר הילד בסיפוק. "אני לא פוחד," אמר, "רק מאללה שברא אותי אני פוחד. אלה ציונים. הפחדנים האלה, מהמוות פוחדים. לנו יש דת. לנו - איסלאם. אסור לפחד." נאום הילד המטיף.
יולי אוגוסט 2002, אמצע האינתיפאדה. בפעם הראשונה קלטתי את המשפט, "תשתית הטרור נבנית בליבם של אנשים." האם אני לבדי רואה את הקולות שלא כולם רוצים לראות? האם רק אני רואה את המראות? אבו הולה אחד סיפק לי מיליון שעות פרשנות.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
