אודיסיאה יפנית

1
לפעמים נדמה לי כי הזמן כפוף לאותה חוקיות מוזרה אליה כפוף גם כסף. אפשר לקחת כדוגמה חולצה הנמכרת בדולר ותשעים ותשעה סנטים. מחירה של זו זול אמנם רק בסנט אחד משני דולרים, אולם שוויו של אותו סנט בודד רב בהרבה מסתם סנט. בתפיסתו של המוח האנושי, ההבדל בין דולר אחד ותשעים ותשעה סנט ובין שני דולרים הוא בעצם דולר שלם. וכך קורה גם ביחס לזמן: אם כיוון אדם את שעונו המעורר לשש וחמישים וחמש דקות, הוא יתעורר אמנם חמש דקות לפני השעה שבע, אבל עדיין יימצא מבחינתו בשטח השיפוט של השעה שש. וההבדל בין זה לזה הוא כמו שעת שינה שלמה.
הזמן אינו מוחשי. אפשר אמנם לכמת אותו, אבל כממד הוא לא נתפס, או לפחות לא אמור להיתפס. אין לראותו, להריחו או למששו, ואף על פי כן אנחנו יודעים שהוא קיים. לפעמים אני ממש מרגיש כיצד נמתח הזמן ומתכווץ. שלוש פעמים חשתי כיצד עצר הזמן במקומו.
שלוש תאונות מסמנות את חיי. שלוש תאונות קטלניות. הייתי יכול למצוא אירועים אחרים, שגם אותם יכולתי להגדיר כבעלי משמעות, אבל הם ייחשבו בעיני כקליפת השום לעומת שלוש התנגשויות אלה של זמן ומקום. התאונה הראשונה אירעה בזמן לידתי, מהשנייה ניצלתי בעור שיניי וכמו נולדתי ממנה מחדש, ואת השלישית, המתרחשת עכשיו, אני חושש שלא אשרוד.
קר לי. קר וחם.
בכל דרך שבה אבחן את חיי הם יצטיירו לי כהחמצה גדולה. על קברי יהיה אפשר לכתוב, "הכי כמעט עשה זאת". באנגלית אומרים, "Most almost" והאבסורד הוא בכך שדווקא עכשיו, כשבבת אחת הפכתי מפסימיסט גמור לאופטימיסט מושלם, ובה בעת מאתיאיסט למאמין, דווקא עכשיו, כשמילאתי את משימתי האחרונה ומנעתי ממך סבל מתמשך, דווקא עכשיו אני עומד למות.
אינך ער לכך עדיין, אבל בזכותך, בזכות היותך, אני מממש את ייעודי בחיים. ועזרתך היא בעצם קיומך המעשי בעולם הזה, עצם היותך חלק ממנו ועצם היותך חלק ממני. הגשמת ייעודי עשתה אותי אולי שלם יותר, אבל לא הפכה את משימתי לקלה. כלל לא. לא קל לי לוותר כך על חיי.
שאלה: מטוס נוסעים גדול טס בגובה שלושים ושלושה אלף רגל מנקודה A לנקודה B. המטוס נפגע וצולל במהירות אל האדמה. נסה לחשב בתוך כמה זמן יפגע בקרקע. בקור רוח כמעט אדיש, המנוגד למתרחש סביבי, אני מנסה לפתור את החידה. כמה זמן באמת נשאר עד שנתרסק?
ואין לי מושג כיצד איני נשאב לתוך מערבולת ההיסטריה המקיפה אותי.
כמה יצא לי? בוא נראה. שלושים ושלושה אלף רגל הם כאחד עשר קילומטרים. בנפילה חופשית אין חשיבות למשקל גופו של המטוס, אבל יש חשיבות לנפחו ולשטח גופו. מנתוני המטוס המופיעים בחוברת הסבר הטיסה עולה כי שטח הפנים של כנפיו הוא כחמש מאות מטרים רבועים, אבל הבעיה היא שאיני יודע מהו נפחו של המטוס ומובן שלא הבאתי בחשבון את החיכוך הנוצר במגע עם האוויר. חוץ מזה, על מי אני עובד? אין לי מושג ירוק כיצד פותרים שאלה כזאת. לכן אנחש, וניחושי יהיה טוב בדיוק כמו ניחושו של כל אחד אחר או גרוע כמותו. בקיצור, כשתי דקות עברו כבר מאז שהתחיל המטוס בסחרורו הפטאלי, ואני יכול רק לשער שנפגע בקרקע אולי בעוד כארבע או חמש דקות. תראה מה זה, התחלתי בחישוב מתמטי וסיימתי באמונה. ממש סיפור חיי.
אומרים שבשניות האחרונות לחייו עוברים לנגד עיניו של אדם כל המאורעות המרכזיים שחווה וכל זיכרונותיו. זה נכון. זה קורה לי עכשיו. אם כך, הלוואי שיהיה לי די זמן כדי שבאמת יחלפו לנגד עיניי החיים שחייתי במלואם, מההתחלה ועד עכשיו. אז נשארו אולי כמה דקות עד שנתרסק, ועל פי הפנים המבועתות שמסביבי, גם שאר הנוסעים שותפים להבנה שרגע הפגיעה יהיה כנראה רגע מותנו.
אני רוצה לנצל את הזמן הקצר הזה שנותר לי כדי לספר לך עלי. אני מרגיש שהחמצתי אותך, וחשוב לי מאוד שלפחות אתה לא תחמיץ אותי. חשוב שתדע הכל עלי ועל אמך, שתדע את כל מה שאצליח לזכור כדי לספר, חשוב לי שתבין מדוע בחרתי להיות דווקא כאן דווקא עכשיו ולא בכל מקום אחר בזמן אחר.
כמה כבר אפשר לספר בחמש דקות? כמה שאספיק. ואני חייב לזכור הכל, ממש מוכרח. בשבילך, בשבילי. חשכת השכחה הדולקת בעקבותיי הולכת ומתקרבת במהירות, שולחת אליי את זרועותיה, מלטפת, מנסה לעטוף, לשאוב אותי לתוכה.
מאורעות מהעבר מתערבבים זה בזה בתוך ראשי. כבר לא ברור לי אם הזיכרונות הצפים שם שייכים לי או לאחרים. אלה גם אלה יכולים בקלות להיות חלק מדמיוני, שלמזלי נשאר חזק כתמיד. מי יציל אותי אם לא הדמיון, כפי שעשה פעמים כה רבות בעבר? ועכשיו יותר מתמיד אני זקוק לעזרה, כל עזרה, כיוון שזמני הולך ואוזל.
"הפחד הוא המכשול הראשון", אמר דון חואן לקסטנדה. ובכן, איני מפחד עוד. לא. אין לי עוד ממה. אבל לך יש, ואני רוצה להספיק ולספר לך כל שאוכל כדי שתהיה מוכן. מכשולי הוא הזמן. אין לי ממנו הרבה. בעצם כמעט אין לי ממנו דבר. בתוך זמן קצר אני עומד לממש את חלקי בחוזה הלא כתוב הזה שגם אתה הוכנסת אליו על כורחך בלי שמישהו הכין אותך כראוי.
ממה אתחיל לספר? מרגע לידתי? אולי מעכשיו? ואולי אדלג היישר לעתידי הלוט בערפל? האם אספר על היום בו נולדתי? או שמא על מותו של אבי בסיומה של אותה מלחמת גיבורים נוראה? ואולי כדאי להתחיל ממש מהסוף? אני מת. שנייה קודם אני נשרף, ולפני כן המטוס הצולל. ואולי בתחושות: לחות קרה ולפניה חום נוראי. רגע לפני כן חריפות השינה על לשוני, ורגע נוסף לפניו חלום.
בעצם אוכל באמת להתחיל מאותו חלום החוזר אלי פעם אחר פעם במשך השנים. מירו ואני יושבים על שפת אגם. "האגם שלנו", כמו שכינינו אותו, הוא בסך הכל מקווה מים קטן מידות, אבל רחב דיו בשביל לשחות בו ואף לצלול. יום שמש אביבי. השמים ספק כחולים ספק ירוקים מבעד לגוני השחור והלבן המאפיינים את חלומותיי, ושקט מאוד סביב. שקט מדי. וחם. חם מאוד. חם עד כדי מחנק כמעט. אני מתפשט ורץ עירום למים. מזנק לתוכם, ריאותיי מתכווצות מהקור הפתאומי. אני שוחה אל מרכז האגם ואז פונה להסתכל אל מירו. היא מתפשטת לאטה, קפדנית ומבוקרת, מקפלת את בגדיה ומניחה אותם מסודרים זה על זה בדיוק מרבי לפני שהיא ניגשת בנחת למים. אני צולל לקראתה. השקט נעשה סמיך יותר וגם המים אינם צלולים. לפיכך, אף על פי שכיוונתי את עצמי למקום שהייתה אמורה להימצא בו, היא איננה שם. אני מתרומם מעל המים, מחפש אותה, אבל לא מוצא. מסתובב לכל הכיוונים, בודק אם פני המים זזים עקב תנועה מתחתם, אבל לא. הכל דומם.
היכן היא? אני דואג, קורא בשמה בקול. צועק. קולי נשמע עמום ואיני יודע אם זה משום שאוזניי אטומות מהמים, או משום שהאוויר מכביד על גלי הקול בגלל החום הגדול. פתאום היא מזנקת מאחוריי ונתלית על גבי, ואז על כתפיי. אני מסתובב מבוהל וכעוס, אך במשך הסיבוב גופי מתחכך בגופה, שדיה דוקרים אותי וכך גם שיער ערוותה. ומיד אני שוכח את כעסי ומתרכך. אנו עושים סקס בתוך האגם, וטוב לנו. מאוד. הכי טוב לנו שאפשר.
אך לפתע נשמע רעש חזק, ורוח סערה מאיימת לקרוע אותה מעלי. אני מהסס, מסרב להתעורר, אבל כוחי אוזל. אני נכנע ופוקח עיניים היישר לתוך הסיוט הגדול ביותר של חיי.