סיפורים מהעולם הרביעי

האביב של יולי
 
כשהקפה מגיע אני מרים את פני מהמחשב הנייד ומביט בהיסח הדעת ברחוב השומם שרוח הסתיו שוטפת במשב יבש. העצים בשדרה כבר השירו את עליהם, והרחוב נראה עזוב לנפשו בשעה המוקדמת הזאת שבה האור עוד סגול. רק העיוור עומד תחת אחד העצים העירומים, וכלב הנחייה שלו משתין על הגזע. כשהכלב מסיים הוא גורף מעט חול בניסיון כושל לכסות את השתן, ואני מתפלא שהאינסטינקט הזה הצליח לשרוד שנים של אילוף וביוּת והינדוסים גנטיים. העיוור נראה לי כבן שלושים וחמש, לכל היותר ארבעים, ולפי כל חישוב הגיוני הכלב ימות לפניו, ואף שזה לא חשוב בכלל, זה מה שעולה לי בראש כשאני רואה אותם.
ציפור קטנה ככף יד נחה על ענף דק בצמרתו העירומה של אחד העצים המתנודד ברוח הסתיו. היא מביטה לצדדים ומאזנת את עצמה באמצעות זנבה החד כסיף. ציפור אחרת חגה סביב העץ, וקריאותיה הדקיקות נבלעות בשאון רכב ניקוי הכבישים שצץ במעלה השדרה, ועכשיו יורד לכיוון בית הקפה עד שחולף על פנַי, והציפורים מתעופפות להן. אני שותה מעט קפה ושב לעיין באתר החדשות, מרפרף על פני הכותרות, פה ושם מוצא אנקדוטה מעניינת בחדשות הפלילים, ומתוך הרגל עובר על מודעות האבל, כשלפתע צדה את עיני המודעה על מותה של יולי, ולצדה התמונה שלה מאותם הימים. לרגע מאבד העולם את צבעו והכול נראה לי אפור ונוקשה. יולי.
שוב ושוב אני קורא את המודעה הקטנה שמודיעה על פטירתה בשיבה טובה, ולא מצליח לעכל את הדברים. מאורעות הימים ההם נראים לי כחלום בלהות ממרחק שבע השנים שעברו מאז, אבל מראה פניה הנשקפות מהתמונה שצמודה למודעה נותר כשהיה ברגע ההוא. בחיי. אני מביט מקרוב בפניה הנוהרות, המופתעות תמיד, עם החיוך הקל והעיניים העצומות. זו תמונה בשחור לבן שאין בה די כדי לתאר את יופייה, ובכל זאת היא נראית שם קורנת, מאושרת. אני בטוח שהתמונה הזאת צולמה אז, כשפגשתי אותה. ודווקא את התמונה הזאת הם החליטו לפרסם לצד מודעת האבל. זה בלתי־נתפס. אני מרחיק מעלי את המחשב ומחפש את המלצרית. היא יושבת ליד הבָּר בתוך בית הקפה, ואני מנופף לה שעה ארוכה עד שהיא מבחינה בי ומגיעה. אני מבקש עוד כוס קפה וקנקן מים, וכשהיא מסתובבת אני קורא אל גבה, "אולי יש לך סיגריות?"
היא נעמדת רגע, מפשפשת בכיס הסינר שלה, מגישה לי סיגריה בודדת ואומרת, "יש לך גפרורים על השולחן." אני מציע לשלם לה על הסיגריה, והיא צוחקת ואומרת, "מה פתאום, אתה קבוע פה, זה בסדר," ואני אומר, "בדרך כלל אני לא מעשן," והיא שואלת, "עוד משהו חוץ מהקפה והמים?" ואני אומר, "לא, רק זה." והיא מושכת בכתפיים והולכת, ואני לוקח את הגפרורים שמונחים בתוך המאפרה שעל השולחן, מדליק אחד מהם, מצית את הסיגריה, ושם לב שהיד שלי רועדת. כבר שנתיים שאינני מעשן, ואחרי ארבע שאיפות מהסיגריה הניקוטין מחריף את הרעד, ואני חייב להשתלט על עצמי כדי לא לקרוס. המלצרית חוזרת, מניחה את ספל הקפה וכוס המים ומעירה בזהירות שאני חיוור. אני משתדל לחייך וממלמל משהו על השעה המוקדמת, וכשהיא עוזבת אותי לנפשי אני מעיף מבט בעצים העירומים, בחזיתות הנוקשות של הבתים, בשמים הבהירים עד כדי שקיפות. כמה שונה הכלום שאני צף בו בימים האלה מהאנדרלמוסיה של התקופה ההיא, וכמה מעט זמן עבר, והכול השתנה.
אולי זאת היתה העסקה שטרפה את הקלפים, ואולי הדברים פשוט קורים כמו שהם קורים, בלי קשר לגורל או לאירוע מחולל. ככה וזהו זה. החיים הם מבוי סתום. כמה אירוני זה נראה לי היום ביחס להתלהבות שחשתי אז. רקמתי את העסקה מראשיתה, וככל שהתפתחו הדברים והבשילו, נסחפתי פנימה כמו למערבולת. בתקופה ההיא הייתי עסוק בפגישות עסקים רבות שלא הולידו שום עסקה של ממש, אבל באמצעותן יצרתי רשת קשרים מסועפת, וכך פגשתי את רובין, והתחילה העסקה עם הוורוּדים. רובין היה אז בן חמישים ושתיים ועשה הון קטן ממכירת עודפי ברזל שאסף ביבשת השחורה בזמן פירוק מסילות רכבת וסחר בשיש לבן, ואני ייעצתי לו איך לפזר את תיק ההשקעות שלו והגנתי עליו באמצעות כמה תרגילי מס שתמיד היו המומחיות שלי, והתיק תפח והלך. נעשינו חברים לאינטרס צר מאוד, והיינו נפגשים תכופות ודנים בעניינים פיננסיים כמו שני מלומדים, אף על פי שהיה ברור לשנינו שרובין לא מבין שום דבר בכסף. הוא היה אמנם סוחר מעולה, ידע לקבוע ערך של סחורה ולגבות את המחיר בהתאם, אבל לא ידע מה לעשות בכסף שהרוויח, ואילו אני לא הבנתי דבר במסחר אבל היה לי חוש פיננסי. כשסיפר לי על הוורודים באחת מפגישותינו השגרתיות, הצעתי דרך לממן את העסקה ולהוציא אותה לפועל. הפתרון היה פשוט מאוד, אבל דרש תשתית פיננסית שרובין לא ידע לבנות. במסגרת עסקי הברזל שלו התהדקו קשריו עם אחת ממדינות סמורה, שמטעמי חשאיות העדיף רובין לכנותה "המדינה הוורודה". הוא לא חשף ממש את טיב היחסים שהיו לו, רק הניח לי להבין שהוא מכיר מישהו מדרג השרים שיכול לאשר תקציבים גבוהים עבור רכישת נשק, אך כיוון שיש אמברגו על המדינה הוורודה, הוא לא יכול לממן את העסקה, ובעצם אין לו מימון לרכישת הנשק. כמו כן, הוא לא ידע איך להוציא כסף מהמדינה הוורודה בלי להיחשף. הצעתי לו שהמדינה הוורודה תפתח קו אשראי עבור תבואה, למשל, ובכסף הזה תמומן עסקת הנשק. ככה התחילו להתגלגל העניינים.
התפקיד שלי היה התשתית, שאותה הצלחתי להקים בתוך חודשים אחדים. פתחתי חברת אחזקות על שמי ועל שמו של רובין, ורשמתי אותה באִיי קוֹ־פוּ כמפלט מס, אחר כך פתחתי לה חברת בת שנועדה לשמש כפלטפורמה פיננסית למסחר עם המדינה הוורודה והתחלתי לסחור בתבואה. קניתי אופציות של חיטה כדי להראות פעילות בתחום, וברווחים הייתי רוכש תבואה של ממש שרובין תמיד ידע למכור. ניהלנו כסף קטן כדי שתשתית המסחר תיראה הגיונית, ואחרי שישה חודשים הבשילו התנאים לקבלת ההלוואה. הרעיון היה שהשר במדינה הוורודה ירכוש תבואה באמצעות הלוואה מהבנק העולמי, הכסף יעבור לחברת הסחר שלנו, משם יולבן במכבסת הבורסה לתבואה, ובחלקו נרכוש את הנשק שאותו יעביר רובין למדינה שלישית, שבה הוא מחזיק את מפעלי התָכַת הברזל. משם, במסווה של פסולת תעשייתית, יועבר הנשק למדינה הוורודה. כיוון שלא היה אפשר ליצור חוזה גלוי לעסקה, הושתת כל העניין על יחסי האמון שרובין הצליח לייצר עם הוורודים ועל התשתית הפיננסית שבניתי, וכל שנותר הוא לחבר בין השניים. המפתח היה, כמו שהסביר לי רובין, להסביר להם בפשטות איך עובר הכסף, ולסייע להם בתקשורת עם הבנק העולמי כדי לקבל את ההלוואה. קבענו להיפגש בטוּסקו; רובין סבר שאווירת החוף הבלתי־מחייבת תתרום לקידום העסקה, ושם, רחוק מעין כול, הוא יוכל לסגור את נושא העברת התשלום לשר, העניין האחרון שעוד נותר פתוח.
רובין ואני נחתנו בטוּסקו יום לפני הוורוּדים. את רוב היום העברנו בסימולציות של משא ומתן, עד שנמאסנו על עצמנו. אחרי ארוחת הערב ישבנו בבָּר הפתוח, תחת המאווררים הגדולים, שתינו משקה כחלחל עם אחוזי אלכוהול שערורייתיים ורקמנו מזימות. רובין, שהכיר את הוורודים וסבר שהעסקה תיסגר, היה שמח וטוב לב, ואילו אני נותרתי מסוגר ומתוח. אחר כך עלו כמה חבר'ה עם גיטרות לרחבת הריקודים ושרו שירי פולקלור ענוגים, ודיברנו קצת על החיים עד שרובין החל לנקר ופרשנו לחדרינו. כשעברנו בלובי בדרכנו אל בקתות השינה, חלפנו על פני זוג בגיל שלושים וחמש בערך שבדיוק נרשם בדלפק הקבלה. על הספות מאחוריהם היו שרועים שני ילדים כבני עשר ושמונה, ולצדם על ספת יחיד, מכוסה בשמיכה דקיקה, מצונפת בעצמה, ישבה יולי.
למחרת, אחרי ארוחת בוקר קלה, נסענו לקבל את פני הוורודים בנמל התעופה. הייתי עצבני ולחוץ מהמפגש ועישנתי בשרשרת, עד שרובין העיר לי שזה עלול לעשות רושם רע על הוורודים. כשסוף־סוף יצאו השלושה מהטרמינל לחש רובין על אוזני, "השר זה האמצעי," וניגש לקבלו בלחיצת יד. השר לבש חולצה צעקנית מעל מכנסי שלושת־רבעי בצבע חאקי, ובכך לא התבלט במראהו משאר התיירים סביבנו. לצדו דחף עוזרו האישי את עגלת המזוודות, ולימינו הלך בחור צעיר שהתגלה בהמשך כאחיינו של השר ושימש רק כהסוואה פתטית לחופשה שגרתית. השר - שעליו שמעתי רבות מרובין - גוץ בגיל העמידה, מרכיב משקפי ראייה עם מסגרת זהב שעליהם רוכבות עדשות משקפי שמש, לא עורר השראה מיוחדת. העוזר, קיפח כבן שישים, דק כאטרייה, נעל מוקסינים חומים וחשף קרחת מושלמת, דמוית ביצה, ואילו האחיין היה בחור בריא וחייכן, בערך בגילי, בעל פני שור, אחד שניכרות בו שעות אימון אינטנסיביות בחדר הכושר. במבט ראשון הם נראו לי חבורה סתמית, ולרגע פקפקתי ביכולתנו להוציא מהם את הכסף הגדול.
נסענו למלון ובדרך רובין לא סתם את הפה בהאדירו את טוסקו ושכיותיה. הוורודים היו במצב רוח טוב, וגם אני הפשרתי מעט ותרמתי את חלקי במיני פרטים לא הכרחיים שקראתי בעלון המידע של המלון: לטוסקו יש ארבע מאות חמישים קילומטרים של ים, רוב תושביה מתפרנסים מתיירות או מתעשיית היין שמגלגלת מחזורי עתק בכל שנה, ובעצם בזכותה התפרסמה טוסקו, כל המכוניות מונעות בחשמל, כדאי לבקר במעיינות החמים שלרגלי הר הגעש אוריטָל.
כשהגענו למלון שיכַּנו את הוורוּדים בבקתות המפוארות שהזמנו להם, והם התקשו להסתיר את שביעות רצונם. נדברנו להיפגש בבריכה. רובין, שהיה שבע רצון מהתנהלות העניינים עד כה, הזמין לנו משקה חריף, ואני רבצתי לצדו על כיסא הנוח. כשהוורודים הצטרפו הזמין רובין משקאות לכולם, והשר רוקן את כוסו בלגימה אחת. היה ברור שהם באו לבלות, ואני לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שלא נצליח לסגור את העסקה. משהו בוורודים האלה לא נראה לי. ניהלנו שיחת חולין קצרה, עד שהאלכוהול השפיע על כולנו ופרשנו איש־איש לעיסוקו. האחיין, בחור מעט סתום, השתכשך בבריכה ואחר השתרע על כיסא נוח, חושף גוף שרירי לשמש הרכה של טוסקו, העוזר התרווח על כורסת הנצרים ושקד על העיתונים שהביא איתו, השר עישן סיגר והביט אל הים כמו איש רוח, רובין נמנם, ואני שקעתי לדכדוך. המלון לא היה בתפוסה מלאה, ורק נופשים מעטים היו בבריכה. מלצרית במכנסיים קצרים ובחולצה לבנה ארוכת שרוולים ישבה על כיסא גבוה תחת סוכת הבר, חסרת מעש בעליל, ובגדה השנייה של הבריכה צלתה את עצמה אישה כבת שישים. מאחוריה נשקפה מרפסת חדר האוכל, שבה סעדה אותה שעה המשפחה שראיתי אמש: שני הורים וילדיהם הקטנים וצעירה כבת עשרים, הלוא היא יולי, שהנחתי שהיא האומנת של הילדים. מלצר כחוש הניח מולם את ארוחת הבוקר המאוחרת, וכשהם התחילו לאכול, משהו נראה לי מוזר, אבל לא הבנתי מה בדיוק כיוון שישבתי רחוק מהם. בהיתי בהם שעה ארוכה, עד שסיימו לאכול וקמו מן השולחן. התחשק לי ללכת לים, אבל הייתי כבד מהאלכוהול בשעה מוקדמת זו, והמשכתי לבהות ככה עד הצהריים, כשהשר התחיל להראות סימני רעב. רובין הזמין לנו שולחן בחדר האוכל הממוזג, ואכלנו דגים ופירות ים ודיברנו על דברים של מה בכך. אחרי הארוחה העדיפו השר והעוזר שלו לישון, והאחיין דווקא רצה לרדת לחוף. ליוויתי אותו כל אחר הצהריים, משמש לו מורה נבוכים באטרקציות הרבות שהעמיד לרשותו המקום. שכרתי לו אופנוע ים והוא התפעל ממנו עד עמקי נשמתו וחרש את מי הלגונה הרגועים שעה ארוכה, נלהב כילד, אחר כך התנסה בסקי מים והפגין כישרון לא רע, וכשסוף־סוף ישב להשיב את נפשו במיץ מנגו רענן, הצלחתי להציל ממנו כמה פרטים שאיששו את השערתי הראשונית; התברר שהוא אינו יודע דבר על העסקה, דודו השר הזמין אותו להצטרף לחופשה בטוסקו, שם אמור הדוד להיפגש עם חברים, והוא הניח לתומו שרובין הוא אבא שלי. עוד גילה לי בהתלהבות של שותף לרגע, כי לא חלם שכך ייראו פני הדברים, ומיהר להזמין אותי לארץ הוורודה, שם הבטיח לגמול לי באירוח כיד המלך, אלא ששם, הוסיף באכזבה, אין דברים כמו פה.
בערב השתלטנו כולנו על שני שולחנות הביליארד ושתינו ברנדי אגב משחק חברותי. העוזר התגלה כאשף במשחק, מרוכז ומחושב, ניגש לכל מכה בכובד ראש, ואילו השר היה פזיז ונמהר וכל כולו רצון לנצח. כשהחמיץ מחה בקול, ורובין דחק בו לנסות ולהכות שוב, מסדר עבורו את הכדורים בעֶמדה, ואפילו משפר את מיקומם. האווירה היתה טובה וחברותית, בדיוק כמו שקיווינו. השתדלתי לדייק במכותי, אבל לא ממש הצטיינתי במשחק. החמצתי הזדמנויות פשוטות שאחרים מימשו בלי מאמץ, אפילו השר, שגם הוא לא היה שחקן מבריק במיוחד, וכיוון שהיה גוץ נאלץ להשתרע על השולחן כשניסה להכות בכדור רחוק. כך שיחקנו שעה קלה, ואז פרשנו לפינת ישיבה בלובי שאוכלס אותה שעה במעט אנשים, פזורים בפינות הישיבה המרווחות, ממתינים כמונו לארוחת הערב, ושכמונו לא עוררו עניין רב. רביעיית כלי מיתר ניגנה מוזיקה חולמנית מתחת למאווררי תקרה אימתניים, והכול התנהל על מי מנוחות, במין אווירת כזב, כאשר נכנסה ללובי משפחתה של יולי ולראשונה בעצם הבחנתי בה. היא לבשה חצאית פשוטה שהסתיימה מעל קו הברכיים, ומעליה חולצת טריקו שחשפה את היד המעוותת שלה. שערה השחור היה פזור וירד אנכי אל גבה, ופניה הארוכות, עם עצמות הלחיים השקועות מעט ושפתיה הבשרניות, נראו בדיוק כמו בתמונה באינטרנט. היא הפנטה בגזרתה החטובה, אבל הבעיתה בידה הקצרה שהידלדלה לצד הגוף, קטנה ומצומקת, מגיעה עד קו המותן, בלתי־מפותחת ומחרידה. יולי היתה יפהפייה, אבל מראה ידה המעוותת היה צורם ומטריד כל כך, עד כדי דחייה.
נדמה לי שכל מי שישב בלובי הביט בה בהשתאות שעה שהמשפחה התמקמה באחת מפינות הישיבה. הילדים היו רחוצים ומסורקים ונראו עליזים מאוד, אבל משהו בהורים שידר קרירות וחשדנות שאינן אופייניות לאנשים בחופשה. אחרי ארוחת הערב, כשהשתרענו על הספות הרכות באגף המערבי והתמסרנו לבריזה הקרירה, ראיתי אותה רוקדת עם הילדים הקטנים לצלילי המוזיקה שניגנה התזמורת. האחיין הלך גם הוא לרקוד, וברחבה פיזזו עוד כמה זוגות, ואני הבטתי כמהופנט ביד החולה של יולי, מיטלטלת חסרת חיים, שעה שהיא מרקידה את גופה הנהדר. בעוד רובין שוטח בפני השר ועוזרו את התוכנית למחר - ביקור בחבל היין בשעות הקרות של הבוקר ושיט בסירה שקופה אחר הצהריים, אחת מהאטרקציות המבוקשות ביותר בטוסקו - הגיעה אִמם של הילדים לאסוף אותם מהרחבה. ניכר היה שהילדים רוצים להישאר, אבל האם התעקשה והחבורה נעלמה. שעה ארוכה עוד המתנתי לראות אם יולי תחזור אחרי שהילדים ילכו לישון, אבל היא לא חזרה.
למחרת השכמנו קום ונסענו לחבל היין. הכביש שעלה ממישור החוף לאזור הרמה חתר בצמחייה נמוכה של שיחי בר קוצניים, שהצהיבו חסרי מחסה תחת השמש שכבר עמדה רצחנית מעלינו. אחרי שעת נסיעה, כשהתחלנו בטיפוס אל הרמה, התקרר מזג האוויר ופה ושם התחילו להתגלות הגפנים. חבל היין של טוסקו משתרע על שלוש מאות אלף דונם, הפרושים ברמה המישורית והיבשה, והנסיעה בכביש הצר, במקביל לשורות הגפנים העמוסות, מרהיבה. האחיין צילם ללא הרף, והשר ועוזרו לא הסתירו את התפעלותם. עצרנו באחד היקבים וערכנו סיור מודרך שהסתיים במסע טעימות, והשר התעניין לדעת אם אפשר לייבא יין מרמת טוסקו למדינה הוורודה. זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו מזכיר משהו עסקי והייתי להוט להעלות את הסוגיה לסדר היום. ניסיתי להבין באיזה היקפים היה רוצה להיכנס לעסקה, ואם יש לו פלטפורמה להפצת היין או שהוא מתכוון למכור אותו לספקי משנה, ורובין התפרץ לדברי ואמר שאם השר רוצה, אפשר לארגן לו כמה ארגזים, ולפני שחזרנו לרכב עיכב אותי מעט וגער בי על להיטותי. אל תדחף לו דברים, ביקש. זה לא עובד ככה.
אחר הצהריים, כשחזרנו אל עיר החוף, עצרנו לקניות בחנויות התיירים הרבות שפזורות לאורך הרחוב הראשי. עוזר השר רכש לעצמו מקל הליכה עם ידית כסופה, והשר התעניין דווקא בסירת מפרש שהוכנסה לבקבוק ענק, ולבסוף ויתר משיקולי שינוע. תחת זאת הציע רובין לרכוש עבורו חולצת פשתן מסורתית, וגם האחיין החליט לקנות כזאת בסופו של דבר. רובין שילם על הכול. כשחזרנו למלון היינו עייפים מכדי לצאת לשיט והחלטנו לנוח עד ארוחת הערב. כשנפרדנו מהוורודים, רובין, שהיה מרוצה מהתקדמות העניינים עד כה, פנה לנוח, ואילו אני, שהייתי מדוכדך מכך שאנחנו הולכים סחור־סחור במקום לשבת ולסגור עניינים, ירדתי אל החוף.
השמש היתה תלויה עשרים מטר מעל הים, ונותרה עוד כחצי שעה של אור. כיסאות נוח יחידים היו פזורים על החול ומול סוכת המציל השתכשכו כמה אנשים במי הים הצלולים. על המזח, שאליו קשורים אופנועי הים וגלשני הרוח, קיפל עובד המלון את עמדת ההשכרה, וסמוך לקו המים ישבה יולי עם שני הילדים הקטנים ושיחקה איתם בחול. ההורים היו שרועים כעשרים מטר מאחוריהם, הגבר קרא ספר והאישה שכבה על בטנה, משתזפת בחזייה פתוחה. אחרי שהתמקמתי במרחק מה מהם, נכנסתי לרחוץ בים. המים היו חמים וצלולים. ביצעתי תרגילי צלילה אחדים שהרגיעו אותי ושחררו את המתח שהצטבר בי מהשהות עם הוורודים, ואז שחיתי אל העומק בתנועות קצובות והתהפכתי על גבי, מביט ממרחק ברצועת החוף הארוכה ובאנשים שנראו בה כמו כתמים מטושטשים. אחרי השחייה התעמלתי מעט על החול הרך ושמתי לב שיולי מסתכלת לכיווני. היא ישבה על ברכיה מול ארמון החול שהשלישייה טרחה לבנות, שערה אסוף מאחורי ראשה, וחפרה בחול בידה הבריאה. כשהתכופפה לפנים נשמטה היד הקצרה והתנודדה, והעמק בין שדיה נחשף. בכל פעם שהרימה את הראש הביטה לעברי בחטף, כמו משתאה על נוכחותי שם. כשנטלה את הדלי והלכה לים למלא בו מים הבטתי בלי בושה בגזרתה החטובה, וניסיתי לאזור אומץ לפנות אליה בדברים. השמש נגעה במים, ובאופק האדימו השמים מקו הים עד הזֶנית, ולרגע היה לי טוב, אבל כעבור דקות ספורות התארגנה המשפחה לתזוזה, ואני נשארתי כמעט אחרון על החוף. כשהתרחקו הפכתי אליהם את פני וראיתי אותם הולכים לעבר אורות בית המלון שציירו הילה לבנבנה בשמים המשחירים, הילדים הקטנים הולכים לצד הגבר, והאישה ויולי פוסעות מעט מאחור, כשידה הבריאה של יולי כרוכה סביב כתפה של האישה.
בלילה לקחנו את הוורודים לקזינו ובילינו שעות מתישות ליד שולחן הרולטה. עד מהרה התברר שמשחקי המזל חביבים על עוזר השר והאחיין. לראשונה ראיתי את עוזר השר יוצא מגדרו, כשהפסיד סכומי כסף פעוטים. רובין נרתם כל כולו לשעשע את השר, שלא ממש התעניין במשחקי המזל, ולמרבה הפלא הרוויח יותר מכולם. כמי שנסחף להימורים נזהרתי מאוד שלא להמר באותו ערב. בשולחן הבלק ג'ק שמאחורינו ישבו זוג ההורים ושיחקו. הנחתי שיולי שומרת על הילדים בזמן שהוריהם מבלים כאן, וקצת הצטערתי שלא אראה אותה באותו ערב. השעה היתה מאוחרת, והסיכוי שהיא תחליט לצאת אחרי שההורים יחזרו נראה קלוש. כשעליתי על מיטתי לא הצלחתי להירדם. יצאתי למרפסת, הבטתי בים שהכסיף לאור ירח קמצני וחשתי בודד מתמיד. לבסוף נרדמתי על הכיסא במרפסת והתעוררתי מעט אחרי הזריחה.
בחדר האוכל ישבו סועדים ספורים. לקחתי כוס קפה ויצאתי לשתות אותה על שפת הבריכה, שם כבר ישב הגבר וקרא בספר שעה שיולי שחתה במים. אספתי עיתון מהבר, התיישבתי רחוק מהם והעמדתי פנים שאני קורא בו בזמן שבלשתי אחר יולי בחסות משקפי השמש. היא שחתה גב, מתקדמת בעיקר בכוח רגליה שהעלו קצף ובועות, ומפעם לפעם שלחה את ידה הבריאה לאחור, ושדיה המפוארים הנתונים בחזייה פרחונית גאו מעל המים. כשהתקרבה אל קצה הבריכה התהפכה על בטנה והתגלגלה גלגול מושלם מתחת למים, דוחפת את גופה לפנים ואז צפה ועולה, מתהפכת על גבה ושבה לחתור ברגליה. מקץ עשרים דקות סיימה לשחות, נתלתה בידה הבריאה על שפת הבריכה והתנשמה דקות אחדות. אחר כך נאחזה בסולם והניפה את עצמה כלפי מעלה, ידה הקטנה נחשפת בעליבותה, מעוררת חלחלה ביחס לגזרתה המושלמת. בעומדה כך באור השמש זכיתי להביט בקימורי גבה הזקוף ואחוריה הרעננים, נדהמתי מהמִפתח הזעיר שנוצר בין ירכיה הצמודות, דרכו התנוצצה פיסת שמים כחולים, והרגשתי שאני מביט בה אבל רואה ממנה והלאה. היא היתה נחשקת כל כך עד שחשתי כמי שהעולם התאכזר אליו בכוונה תחילה. לא יכולתי לחשוב ולו על תירוץ אחד כדי לפתוח איתה בדברים, ולא היה לי שום סיכוי לפרוץ את חומת המשפחה. היא התרחקה ממני לעבר המקלחון ושטפה את גופה במים נקיים, ואב הילדים הניח את ספרו וניגש להביא לה מגבת. כשסיימה את המקלחת הקצרה שלה, כבר עמד שם אב הילדים ופרש לעומתה את המגבת, ועטף אותה בדרך שנראתה לי חורגת ממערכת היחסים שבין אבי המשפחה לאומנת. אחר כך חזרו להתיישב על כיסאות הנוח, ויולי נותרה עטופה במגבת, מצונפת בעצמה, כמו שראיתי אותה בלובי המלון בלילה שבו הגיעו.
כעבור דקות אחדות פרצו הילדים אל רחבת הבריכה, ובעקבותיהם דשדשה לה האמא, בשמלה אוורירית שממנה מציצים שרוכי החזייה של בגד הים. הילדים רצו אל יולי בהתלהבות גדולה, אבל היא ישבה שם עטופה במגבת הגדולה, אדישה לבואם. האישה התכופפה ונשקה לגבר והם החליפו דברים שלא יכולתי לשמוע. נראה שכולם עומדים להתמקם, אבל מקץ רגע קם הגבר מכיסא הנוח והחל אוסף את חפציו. האישה ניגשה אל יולי, אמרה לה משהו, והן הלכו יחד לשירותי הנשים. כשיצאו כעבור כמה דקות, היתה יולי לבושה במכנסי שלושת־רבעי ובחולצת טריקו פשוטה, והמשפחה הלכה לחדר האוכל. כשחלפו על פני השפלתי את עיני אל העיתון, אבל היה נדמה לי שאב המשפחה השגיח בי כבר קודם ונכלמתי. בכל זאת לא יכולתי להתאפק והבטתי בהם מבעד לזגוגיות הגדולות של חלונות חדר האוכל, עומדים מול המזנון ובוחרים לעצמם את ארוחת הבוקר. יולי לא יכלה לשאת מגש, והילד בן העשר הוא שעשה זאת בשבילה. כשהתיישבו לאכול חתכה האמא עבור יולי את האוכל שבצלחתה, ופתאום הבנתי מה היה מוזר בעיני כשראיתי אותם אוכלים בפעם הראשונה: הורי הילדים עוזרים ליולי לחתוך את האוכל, ומרחוק אפשר לטעות ולחשוב שהם מחליפים ביניהם צלחות במהלך הארוחה. התחשק לי לבוא ולסעוד בשולחן לצדם, אבל זה נראה כמהלך בוטה מדי, חסר חן ואידיוטי. במקום זה נכנסתי לשחות וכשיצאתי הם כבר לא היו. אולי יצאו לסיור במעיינות החמים, אולי כמונו, נסעו לבקר בחבל היין. נדמה שזה כל מה שהעסיק את מחשבותי; רק כאשר צץ רובין בפתח חדר האוכל - עומד על הדֶק הכהה ומאהיל בידו על עיניו, ואז מגלה אותי שרוע על כיסא הנוח ונחפז אלי במהירות - פתאום השגחתי בשעה. הוורודים כבר המתינו לנו בלובי, שבעים, מגולחים, רעננים לקראת יום התענוגות שתוכנן להיום, ורובין, בדרכו הדיפלומטית, קרא אותי לסדר. רצתי אל הבקתה, החלפתי בגדים במהירות, אבל עד שחזרתי אליהם השתנה הלך הרוח ובמקום לנסוע לריף הדולפינים וכלבי הים, שמציע צלילה מודרכת בין בעלי החיים וצפייה באקווריומים ענקיים שחושפים עולם תת־מימי שיכול להתקיים רק באקווריומים מסוג זה, הוחלט להישאר לרבוץ במלון.
כשהגענו לחוף התעקש האחיין לשכור אופנוע ים, והחריש את אוזנינו שעה ארוכה, שבה ניסיתי ללא הועיל לנהל שיחה אינטליגנטית עם השר. רובין מצדו הסתודד חרישית עם עוזר השר, והיה נדמה לי שהוא מנסה לברר אם ירצו שנארגן להם נערות ליווי. שוב חשתי שאנחנו הולכים סחור־סחור סביב עסקה שלעולם לא תצא לפועל. התקשיתי לדמיין את השר כמי שמסוגל להעביר מכספי המדינה הוורודה את סכומי העתק שדיברנו עליהם, רובין ואני. בנוסף לזה חשדתי שאולי רובין לא העריך נכון את יכולתם של הוורודים להיכנס לעסקאות בסדר גודל כזה, וכל חלומי על הכסף הגדול הוא לא יותר מבלון פורח. רובין, לעומת זאת, היה שבע רצון, או שפשוט הצליח להעמיד פנים טוב ממני. הוא התנהל כאילו אין עסקה באוויר ומטרתנו היחידה בטוסקו היא ליהנות מהחיים. הבטתי באחיין שחרש את המים מולנו, נלהב ונמרץ, וקינאתי בו. היינו בערך בני אותו גיל, אבל האמביציה שלי לא אפשרה לי לעשות את מה שהוא עושה. מוחי קדח ללא הרף, ותמיד, תחת המעטה השקט שלי, המטעה, רחשה אש.
כשמיצה האחיין את כל מה שהיה יכול להפיק מאופנוע הים הוא עבר לגלישת רוח, ובתוך דקות נעלם מעינינו והיה צריך לשלוח סירה לגרור אותו לחוף, מה ששעשע מאוד את השר. כששב אלינו, מותש מהפעילות הגופנית, מיהר רובין להזמין משקאות קלים ובקבוק שמפניה, שפתחנו בחגיגיות, ושתינו לכבוד טוסקו בלי סיבה מיוחדת. השמפניה סייעה לכולנו להעביר את הבוקר באווירה נינוחה, וזכר החמצת הביקור בריף הדולפינים נמחה כלא היה. בצהריים עלינו מהחוף אל חדר האוכל. הצעתי לשר שניסע אחרי הארוחה לבקר בשוק הצף, אבל הוא ביטל את הצעתי בתנועת יד אגבית ופלט שלא מתכננים תוכניות לפני ארוחת הצהריים. רובין צחק ומיהר להסכים איתו, וסימן לי להיזהר בלשוני, ושוב הכול נראה לי פיקציה. אבל בתום הארוחה, לפני שהלכנו לנמנם קצת איש־איש בבקתתו, הציע השר שאחרי השינה נעיף מבט במה שקונים, ורובין, באופן לא רצוני, מחא כפיים והבטיח לארגן את חדר הישיבות.
הוקצה לנו חדר ממוזג באגף הדרומי של המלון. מבעד לחלונות הענק נשקף העמק, רובו ככולו מטעי בננות צפופים הנחתכים שתי וערב בתעלות השקיה. חיברתי את המחשב הנייד למקרן ולמערכת השמע והעליתי את הסרט ואת המצגת של רובין, לבדוק שהכול עובד. הוא היה מרוצה מאוד. התחלנו לערוך סימולציה קצרה, אני הייתי השר ורובין בתפקיד עצמו, אבל חיש מהר הפסקנו ויצאנו לעשן בחוץ. כשהשקפנו על החוף, נשענים על מעקה העץ וממתינים שהוורודים יתעוררו, חשתי שרובין לחוץ קצת יותר ממני, ומשום מה התגלית הזו עודדה אותי.
בשעה ארבע הובלנו את השר ועוזרו לחדר הישיבות. על השולחן האובלי הונחו מבעוד מועד מיני מאפה ממולאים בגבינות מקומיות, חמימים וטריים, מעוטרים בזרעי קצח. אחרי שהתפעלנו מהנוף סימן לנו השר שאפשר להתחיל. סגרתי את הווילונות והפעלתי את הסרט שבו הוצגו כלי הנשק בפעולה. במשך שש דקות צפינו בטנקים דוהרים על גבעות צחיחות, מתמקמים בעמדות ירי ומפוצצים שלדות של משוריינים שעמדו בעומק השטח הפתוח, לרקע מוזיקה קצבית. כוחות חי"ר, רכובים על נגמ"שים מכוערים, נהרו לעבר השלדות הבוערות, ונעצרו כחמש מאות מטרים מהן. כשנפתחו דלתות הנגמ"שים נשפכו מתוכם החיילים, והמצלמה התמקדה באחד מהם, שהיה מוגן באפוד מגן קרמי ומעליו נחגר אפוד הקרב. המצלמה התקרבה אל נשקו האישי, משם עלתה אל הקסדה ואל מכשיר הקשר, ושוב התרחקה וחשפה את תמונת הקרב: החיילים הסתערו על השלדות. הם יצרו שורה ארוכה והתקדמו לפנים תוך כדי שהם משתטחים ארצה במיומנות מרשימה וממטירים אש מנשקיהם האישיים. משם עברה התמונה לחדר הפיקוד שבו ישבו כשמונה אנשים מול מסכי תצוגה צבעוניים. המסך המרכזי העביר את תמונת הקרב שהתקבלה מהמזל"ט שחג מעל המערכה, והמסך שלצדו הציג דיגיטלית את היערכות הכוחות בשטח, בהתאם לאותות מכשירי האיכון שהוצמדו לכל חייל. כשתם תרגיל האש שהציג את כלי הנשק שהתאימו ללוחמה בשטח פתוח, הופיעה על המסך הכתובת "לוחמה בשטח בנוי", והמוזיקה התחלפה לנעימה קודרת ומותחת. השר צפה כמהופנט בכיתת חיילים שהתקדמה בזירת האימון, במעין רחוב שכל בתיו חשופי הבטון מנוקבים מכדורים, ואז כיתרה את אחד המבנים. שוב התחלפה התמונה לחדר הבקרה, שממנו ניתן היה לחזות ממעוף הציפור בהשתלטות על המבנה ולכוון את מהלך הקרב. בסופו של הסרט נראו כל החיילים סועדים בחדר אוכל מאולתר, מחויכים ומרוצים, והמפקד משקיף עליהם משולחנו, רציני ונחוש, אבל שבע רצון. כשהסתיים הסרט פתחתי מעט את הווילונות ורובין החל יורה את המצגת שלו, סוקר בקפדנות את אמצעי הלחימה שבכוחו להשיג, מפרט את לוחות הזמנים לאספקתם ואת העלויות ליחידה, למאה יחידות, לאלף ולעשרת אלפים. פזלתי אל עוזר השר, שלהפתעתי רשם לעצמו הערות, וחיכיתי בסבלנות לתורי. מכל ההיצע שסקר רובין התמקד השר בשני ענפים עיקריים: הנשק הקל ואמצעי הביון והשליטה. שוב ושוב הוא ביקש לראות את טבלאות רובי הסער, רימוני היד, מקלעונים ומקלעים כבדים, רכבי שטח, נגמ"שים, חדרי שליטה ובקרה וכמובן מזל"טים, ולא הפגין כל עניין במטוסי הקרב ובספינות הטילים. עוזר השר ביקש לראות שוב את שקף מערכות ההאזנה, וכשרובין העלה את המצגת, הוא רשם משהו במחברתו ואמר לשר שכאלה דברים הם היו צריכים לקנות כבר מזמן. אני חושב שברגע ההוא הבנתי שזה הולך לקרות; לראשונה מאז פגשתי את הוורודים הם הפגינו להיטות, התנהגו כמו מי שחייב לשים את היד על המוצר.
השר עיין שעה ארוכה במחברת של סגנו, תיקן בה דבר מה, ואז הביט ברובין ושאל בתוך כמה זמן יקבל את הסחורה. רובין הסביר שמרגע שנסכם את תנאי המימון ונקבל את הכסף, תהליך שעשוי לארוך שלושה-ארבעה חודשים, יעברו עוד חודשיים לפחות עד שראשוני המשלוחים יגיעו ליעדם, ואין באפשרותו לדעת מתי הרכבת תסתיים כיוון שזה תלוי בהיקפי ההזמנה. השר הביט בו בעיון, ואז אמר שאם רובין יכול לספק בתוך שישה חודשים מרגע קבלת הכסף ציוד חטיבתי לעשרים וחמישה אלף חיילים, כולל טנקים, נגמ"שים, מזל"טים, חדרי שליטה ובקרה ושמונה־עשרה מערכות האזנה רב־תכליתיות, אזי הוא ידאג לכך שהכסף יעבור תוך חודש לכל היותר, ובכך יסתיים השלב הראשון של העסקה בתוך שבעה-שמונה חודשים. סיכמתי בראשי את המספרים והגעתי לסכום כסף דמיוני. העסקה המוצעת היתה גדולה פי כמה ממה שהתכוננו אליו, ולא ידעתי אם רובין יוכל לספק כל כך הרבה סחורה בלוח זמנים דוחק. גם השר היה מודאג מלוח הזמנים של האספקה. רובין הסביר שצוואר הבקבוק של זרימת הסחורה הוא בהובלה הימית, ואת זה אפשר לפתור על ידי חכירת אונייה, מה שכמובן ייקר את העסקה, והשר שאל בכמה. התחלנו לצלול אל הניירות. ערכתי טבלה על נייר וסיכמתי את החישובים לנגד עיניו של השר. העלות המשוערת של חכירת ספינה התבררה כשולית ביחס להיקף העסקה, ורובין אמר שאם זה המצב אז נוכל לספוג את העלות ולהתחייב על אספקה בתוך שמונה חודשים. "מרגע קבלת הכסף," הוספתי, "כי בלי הכסף אי־אפשר להתחיל ברכישה," והשר אמר, "את הכסף אעביר מתקציב המדינה, זה כבר אושר, אין בעיה." התחוור שהשר לא נזקק כלל להלוואת הבנק העולמי כדי לממן עסקת תבואה בדויה; מתוקף תפקידו כשר לשעת חירום, הוא ממונה על מוכנותם של מחסני החירום של המדינה ושומה עליו להזרים כספים לשמירת המשאב הלאומי. יתרה מזו, הכספים שהתעתד להעביר ישירות מתקציב המדינה היו כשרים בעיני הבנק העולמי, ובאצטלה הומניטרית הצליחו להערים על האמברגו. כל זה חלף מעל ראשו של רובין, אבל מרגע שהבנתי את הקלות שבמימון כזה, שאינו נזקק כלל להלוואות בנקים, התקשיתי להסתיר את שמחתי.
באווירה חגיגית ישבנו לסכם עניינים. עד שמונה וחצי הספקנו לקבוע את התכולות, ואז התפנינו לארוחה קלה שסעדנו בחדר הישיבות, ולאחריה יצאנו למרפסת לעשן ולהביט בנוף וסיכמנו בעל־פה את לוח הזמנים. השר התחייב להעביר שליש מהכסף בתוך שלושה שבועות, השליש השני ישולם עם יציאת המשלוח אל הים וכנגד תעודת החכירה של הספינה, והאחרון עם הגעת המשלוח אל המדינה הוורודה. לכאורה היו בעסקה מוקדי סיכון רבים, אבל בהתחשב בהיקף המדובר, הסיכון הכספי שלנו שאף לאפס. החוזה היחיד שיכולנו לייצר היה בין חברת הסחר של התבואה לממשלה הוורודה, הסכם פשוט שסיימנו לנסח לפני עשר בלילה, והשר חתם עליו בשם המדינה הוורודה. לאחר מכן אמר השר שהוא רוצה שישה מיליון דולר תמורת העסקה, והתפלאתי שהוא מעלה בקלות כזו את נושא השוחד, בנוכחות עוזרו, שלא הניד עפעף. הנחתי שגם העוזר יקבל מזה משהו. שישה מיליון דולר היו סכום פעוט לעומת הרווח העתידי הצפוי לנו, ובכל זאת התעקשתי שנחלק אותו לשלושה תשלומים לפי אותן אבני דרך של התקדמות העסקה. השר חכך מעט בדעתו, ולבסוף החליט שלא להתעקש. הוא הכתיב לי את פרטי חשבון הבנק שהחזיק בסימול, לשם נעביר את הכסף, לחצנו ידיים בחגיגיות והלכנו לשתות משהו בבּר.
על רחבת הריקודים פיזז האחיין בריקוד לוהט עם אחת מאורחות המלון הצעירות, וכשהבחין בנו נופף אלינו בידו. הייתי במצב רוח מרומם, הזמנתי ויסקי לכולם, וכשהרמנו כוסית לחיי העסקה הכריז השר שמחר בבוקר הם חוזרים. הוא נראה לי מעט קודר ומסוגר, ובאמת אחרי שלוש כוסות העדיף לפרוש לחדרו והחבורה התפזרה, רק האחיין נותר לפזז על הרחבה. ליווינו את השר ועוזרו אל בקתותיהם ואז התמקמנו בלובי והחלפנו חוויות מהשעות האחרונות. הזמנו את המשקה האלכוהולי ששתינו בערב הראשון שלנו במלון וניסינו למשול ברוחנו. שנינו ידענו שעסקה כזאת לא יוצאת אל הפועל עד שלא רואים את הכסף, אבל הרחנו שזה עומד לקרות. פתאום הכול נראה קונקרטי וקל. הבטתי בנופשים המעטים שהיו פזורים להם על הספות, שותים בירה או יין אדום ומשוחחים בניחותא, כשמבעד לחלונות נשקף דק העץ, טובל באור צהוב, וממנו והלאה, שחורה ואפלולית, רצועת החוף והים. הבטתי סביבי כמי שרואה זאת לראשונה, והתבדחתי עם רובין על כך שברגע שהכסף ייכנס לחשבון - ארכוש לי בית נופש בטוסקו. רובין נתקף רעב והזמין לעצמו לובסטר, אבל כשהגווייה האדמומית הזו הגיעה נתקפתי גועל, לקחתי את כוס המשקה ויצאתי לשאוף אוויר. לאורו הקלוש של הירח הטילו הדקלים את צלם על רצועת החוף, וסמוך למזח הבליחו אורות סירות הדיג. הלאה משם, בקצה המפרץ, התיז המגדלור את אורו הירוק אל השמים השחורים, והרגשתי כמעט מאושר עד שחשתי סחרחורת קלה והבנתי שאני מעט שיכור.
עזבתי את הדק והתכוונתי לרדת אל החוף, להלך מעט על רצועת החול ולנשום את האוויר המלוח, אבל כשחלפתי על פני הבריכה גיליתי שם את יולי, ישובה על אחד מכיסאות הנוח בברכיים מקופלות לחזה, מחבקת את עצמה בידה הבריאה ומביטה לפנים, אל הים החשוך. היא ישבה כשצדודיתה מופנית אלי, ידה הקטנה רחוקה ממני, ובבלי דעת מצאתי את עצמי מתקדם לעברה. כשהבחינה בי הפנתה אלי את ראשה, והיה נדמה לי שגם היא מזהה אותי. היא ישבה בעלטה, וכשהתקרבתי לא הראתה שום סימן של בהלה, וחשתי איך גרוני הולך ומתייבש. עמדתי מעליה רגע קט, מנסה למצוא איזה תירוץ להימצאותי המופרכת כאן לידה, כשלפתע נשקף אבי הילדים מחלונות הלובי, ואז יצא החוצה, השקיף למרחק וקרא, יולי, יולי. היא השתופפה, ואני יחד איתה. היה לי ברור שמחפשים אותה, והיה לה ברור שאני שם לב שהיא מסתתרת. אבי הילדים הלך לאורכו של הדֶק ושוב קרא בשמה, ואז התייאש וחזר ללובי. כשנעלם מעינינו היא קמה והמשיכה להביט אל המלון בדאגה, ושאלתי אותה בטבעיות אם היא רוצה לטייל על החוף. היא אמרה שלא, היא פוחדת ללכת על החוף בחושך. כעת הופיעה האישה בחלון ועמדה שם לרגע, סוקרת את סביבתה, ויולי שוב כרעה והציצה בחשש אל הלובי המואר. הבטתי בידה הקטנה שנתלתה ברפיון שעה שהתכופפה לפנים. כעבור רגע חזר הגבר והתחבק עם האישה, ושניהם הלכו יחד לכיוון הבקתות. חשדתי שיולי גנבה מהם משהו, והייתי נכון לעזור לה להסתיר אותו. דיווחתי לה שהם הלכו, והיא שאלה אם אני עדיין רוצה לטייל על החוף. התרוממנו ומיהרנו לרדת בשביל, מביטים לאחור כשותפים לדבר עבירה.
כשנבלענו בחושך האטנו את צעדינו, והתכוונתי לומר לה שכבר שלושה ימים אני מתבונן בה, ושלדעתי היא מדהימה ביופייה ומעוררת חמלה בידה הלא מפותחת, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לומר את הדברים. יולי חלצה את סנדליה והחזיקה אותם בידה הבריאה. היא לבשה חצאית דקיקה שירדה עד קרסוליה וחולצת כפתורים שהלילה בלע את צבעה, ושערה העשיר נשפך על גבה הזקוף. כשהלכה נדנדה את סנדליה לפנים ולאחור, וכפות רגליה הותירו טביעות יפהפיות בחול המהודק. המשכנו עוד כחמש מאות מטרים לכיוון המזח, שותקים ונבוכים, עד שיולי נעצרה פתאום. שאלתי אם היא רוצה לחזור, והיא אמרה שלא, היא רוצה להסתכל על הים. התיישבנו על החול, יולי חיבקה את ברכיה בידה הבריאה, ואני ישבתי ישיבה מזרחית ונעצתי את מבטי לפנים, נבוך מכדי להסתכל בה. הים היה רגוע, שולח אדוות אל החול ומשמיע פכפוך קל, ורוח חמה כהבל פה נשבה. הבטתי בשמים העצומים שהיתמרו מעלינו, משובצים במיליוני כוכבים, שמתי לב שסביב סהר הירח הסתמן היקפו המלא של הכדור, ורציתי שהרגע הזה לא ייגמר לעולם. יולי נראתה לי כה בודדה ואבודה, שלבי יצא אליה ובלי משים הנחתי את ידי על ראשה והתחלתי מלטף את שערה, מוליך את ידי כמו בתוך משי. היא המשיכה להביט לפנים, מכונסת באותה תנוחה, כאילו לא קורה דבר. אט־אט התמכרה לליטוף ועצמה את עיניה, אבל אז הקיצה פתאום, הביטה בי כמעט מופתעת מהיותי שם, חייכה חיוך קל ואמרה שאני עושה לה ממש נעים בראש, ואני רכנתי ונישקתי את שפתיה שנותרו מעט פשוקות, מופתעות, וכשנסוגותי לאחור, יולי צחקה. היינו קרובים כל כך, שהיופי שלה דקר אותי. שערה הארוך התבדר ברוח וחשף מצח חלק וגבות דקיקות, תחתן דלקו עיניה באור הקלוש. הבטתי בפניה הארוכות שמסתיימות בסנטר מחודד, בשפתיה הבשרניות, לחלוחיות ולעגניות, וחשקתי בה הרבה מעבר לעניין המיני. שוב התנשקנו, שפתינו נוגעות בזהירות, מגששות זו אל זו, נפתחות בחשדנות, מנהלות דיאלוג אילם של גילוי וכיסוי, וחשתי את ידה הבריאה מונחת על עורפי, מצמידה אותי אליה ברכות, מושכת אותי כלפי מטה, עד שנשכבה על גבה ואני גהרתי מעליה בעיניים עצומות. הכול היה כל כך מפתיע ופנטסטי ואטי, ואני חושב ששום דבר לא חלף בראשי בשעה שהתנשקנו, וידי מלטפת את ראשה, את פניה, את עיניה העצומות, את צווארה הדק, את כתפיה, את ידה הקטנה, הקרה, חסרת החיים. כשנגעתי בערוותה נרעדה וקפאה, ואני משכתי משם את ידי ומלמלתי איזו התנצלות, והמשכנו להתנשק, עד שהיא אמרה, "תיגע לי עוד פעם שמה," ומשם כבר התגלגלו העניינים מעצמם. כשהסרתי את תחתוניה ופתחתי את רוכסן מכנסי, שאלתי אם יש לה אמצעי מניעה. היה נדמה שהיא לא ממש מתייחסת לשאלה שלי, והנחתי שזה בסדר. זה היה הרגע האחרון שעוד יכולתי לעצור את זה, רגע של פיכחות, מחוץ לתשוקה העיוורת, הפראית במקריותה, אבל לאור הנסיבות, אז, תחת שביל החלב, לא היה טעם להרהר בדברים כאלה.
כשחדרתי אליה הביטה בי מופתעת וקפואה. רגע ארוך שכבנו כך, היא על גבה, בחצאית מופשלת ורגליה פשוקות, ואני שעון על מרפקי, עקוד בתוכה, והבטנו זה בזה כלא מאמינים. אט־אט הפשרנו. הורדתי את כל כובד משקלי על גופה, והיא כרכה את רגליה סביב גבי, וכשגמרנו והתגלגלתי מעליה, מתנשף, ומביט כמכושף בשמים הצלולים, יולי צחקה. היא הסתובבה על צדה, נשענה על ידה הבריאה, והביטה בי בראש מוטה לימין, ונראתה בדיוק כמו אותה תמונה באתר החדשות.
בהיזכרי בתווי פניה של יולי, שם, על חוף הים בטוסקו, רגליה היחפות בחול, ידה החולה שמוטה לצדה, ועל פניה נהרה, דבר מותה הולם בי ביתר שאת. אני חושב על זה ומתכווץ. עברו בסך הכול שבע שנים, והמפולת שבאה אחר כך גרסה לתוכה את כל חיי, אבל קורות הלילה ההוא נותרו בזיכרוני צלולים באכזריותם, ובחלוף השנים, חרף מה שהתחולל אחר כך, ברור לי שזה היה הלילה המאושר בחיי. חיבקתי אותה, והיא הניחה את ראשה על חזי, וידה הבריאה משמשה בפני עד שנרדמה, ואני הוספתי להביט כמכושף בחלל העצום שמעלי, עד שהשמים החלו להכחיל והערתי את יולי. חלף רגע ארוך עד שהבינה היכן היא, ומשהשגיחה בנוכחותי מיהרה לקום, ללבוש את התחתונים ולאסוף את סנדליה מהחול. קמתי גם אני ורכסתי את מכנסי והצטערתי שהכול נעשה בחיפזון ובבהלה. שוב פסענו זה לצד זה על החוף, שותקים וקודרים, ומעלינו ממהר היום לעלות. ניסיתי להניח את ידי על כתפה אבל היא ניערה אותה בבעתה, ועד שהגענו למלון כבר היתה ממש חיוורת ומבוהלת. הצעתי לה לבוא לבקתה שלי, אבל היא רק מלמלה שהיא צריכה לחזור למשפחה, והתכנסה עוד ועוד אל תוך עצמה. כשעלינו בשביל המוביל אל המלון עצרה לרגע, הביטה בי ואמרה שהיה כיף איתי, ואז פתחה בריצה, משאירה אותי קפוא על מקומי. לא היה טעם לרדוף אחריה. הבטתי בה רצה ונעלמת בשביל המוביל אל הבקתות, ואני שבתי אל החוף, התפשטתי ונכנסתי לים.
כשעליתי מהחוף היתה השעה רבע לשבע, והופתעתי לגלות את רובין עומד מול דלפק הקבלה ועושה צ'ק אאוט לוורודים בשעה מוקדמת כל כך. הטיסה שלהם אמורה לצאת רק בצהריים, שום דבר לא בער, והעדפתי לעקוף את הלובי ולחזור לבקתתי מאזור החוף, בלי שרובין יבחין בי בבגדי המרוטים ובשערי הרטוב מהשחייה. אבל דקות אחרי שהגעתי לבקתה, בעודי מתקלח, כבר דפק רובין על דלתי. הוא בא רק לספר לי שקרה משהו לא נעים עם האחיין, ושעדיף שנוציא אותם מהמלון בהקדם האפשרי, וכבר ארגן סיור בוקר בשוק הדגים, והוורודים ערוכים ומוכנים. "מה האחיין עשה?" שאלתי אותו, ורובין אמר, "הוא הסתבך פה עם איזו בחורה, אבל עזוב עכשיו, לפני שיהיה בלגן, בוא נעיף אותם מפה, לך תביא את האוטו."
התלבשתי בזריזות ורצתי אל החניון להביא את הרכב. כשהוורודים נכנסו למכונית לא ניכרה בפניהם שום בהלה, להפך, ריחה של העסקה מאמש עוד נדף מהם, והם נראו עליזים ושמחים לקראת הסיור שעוד יספיקו לערוך לפני שיעזבו. את עשרים הדקות עד לשוק הדגים העברנו בשיחת חולין בטלה, וכל הזמן הקניטו השר ועוזרו את האחיין, והוא נראה מרוצה מאוד מעצמו, עד שיצא המרצע מהשק: התברר שהאחיין בילה את הלילה עם אחת מנופשות המלון, מה ששעשע את השר ועוזרו מעבר למצופה וגרם לרובין להחוויר. סיירנו בשוק הדגים כשעה ואכלנו ארוחת בוקר קלה באחת ממסעדות הנמל, ואף שנותרו עוד שלוש שעות להרוג, העדיפו הוורודים לנסוע לנמל התעופה כדי להספיק לקניות בדיוטי פרי. נסענו אפוא לנמל התעופה ונפרדנו בלחיצות ידיים ממושכות ובחיבוקים חמים. האחיין הצהיר שלעולם לא ישכח את החופשה הזאת בטוסקו, והשר הציע שניפגש כך כל שנה, רגע לפני האביב. היתה אווירה חגיגית, ואף שנראה שעל כל אחד מאיתנו רבץ משהו אחר, היינו כולנו מרוצים. כך או אחרת כולנו הרווחנו. כשמצאנו את עצמנו סוף־סוף לבד במכונית הרשה לעצמו רובין לצרוח משמחה. "אנחנו הולכים לעשות מיליונים!" הוא קרא וטפח על שכמי בעוצמה. אחר כך הוציא את הסיגר שלו ומילא את האוטו בעשן המתקתק והסמיך, ואני פתחתי את החלונות ואמרתי שאנחנו הולכים להיות מיליונרים.
היינו אמורים להמריא בטיסה שיוצאת בארבע אחר הצהריים, והודעתי לרובין שבכוונתי להישאר כאן עוד יום-יומיים, להירגע מהלחץ של העסקה ובאמת לחוות חופשה. כצפוי, רובין לא הציע להישאר, וחשתי קליל וחופשי ופתאום גם צעיר כפי גילי. כשגמאנו את עשרים הקילומטרים שבין נמל התעופה למלון, סיפר לי רובין בבדיחות הדעת על מאורעות הלילה ומעללי האחיין הסורר, ואט־אט התחוורה לי התמונה המחרידה. הסתבר שאמש, בזמן שישב ואכל את הלובסטר שלו, קמה בהלה במלון סביב היעלמותה של אחת האורחות. עד מהרה התברר לו שמחפשים את הילדה בלי היד, כמו שכינה אותה רובין, ומיד נדלקה בראשו נורה אדומה. הוא חשש שהאחיין נמצא איתה. הבחור לא ממש מבין ומכיר את התרבות שלנו, ואולי לא קלט שזאת ילדה חולה - הרי היא נראית ממש בחורה, לא כמו ילדה בת ארבע. הוא מיד החל לחפש את האחיין ולא מצא אותו בשום מקום, והבוקר באמת התברר לו שהאחיין בילה את הלילה עם מישהי, ולכן הוא דחק להוציא אותם מהמלון בהקדם האפשרי, לפני שחס וחלילה תתברר השערורייה. "עם איזו ילדה הוא בילה?" ניסיתי לברר, ורובין אמר, "אני לא יודע אם שמת לב אליה, היא נראית בת עשרים עם יד מצומקת כזאת," והרגשתי כאילו מכים בבטני. בלי משים האטתי את קצב הנסיעה ונדמה לי שקולי רעד כשמחיתי, "מה זאת אומרת ילדה? היא לא ילדה, היא בחורה לכל דבר," ורובין, שלא שם לב לכך שאני לופת בעוצמה רבה מדי את ההגה, אמר כלאחר יד, "לא בחורה ולא שום דבר, בת ארבע אני אומר לך, זאת ילדה שגדלה מהר מדי, ילדים כאלה חיים שמונה-תשע שנים ומתים זקנים, כל החיים רצים להם קדימה, כמו אצל כלבים, שנה שווה שבע." השיחים הצפופים שצמחו לצדי הכביש נראו לי לרגע כפס ירוק אחיד, מונוטוני מאופק לאופק, וחשבתי שאני עומד לאבד את שפיותי, ורובין המשיך לרצוח אותי בבלי דעת, "אתה מבין איזה עניין היה יכול להיות לנו פה אם היה מתברר שהאחיין דפק אותה? תאר לך שהם היו יוצאים מפה בהרגשה לא טובה, הרי זה היה יכול לתקוע את כל העסקה."
כשהגענו למלון התגלגלנו לבּר, ובאצטלה של הצלחת העסקה ומבצע הברחת הוורודים מהמלון לפני שתיוודע השערורייה, טשטשתי את עצמי באלכוהול, ורובין, שממילא היה באופוריה, שתה גם הוא עד שהגיע הזמן לצאת לנמל התעופה. מצבי לא אפשר לי לנהוג, ולפני שעלה למונית התחבקנו שעה ארוכה, כמו שניים שניצלו ממערכה נוראה. חזרתי למלון והסתובבתי בו חסר שקט עד שכבר לא יכולתי להתאפק וביררתי בדלפק הקבלה איפה המשפחה של יולי. התברר שהם עזבו את המלון בשש בבוקר. קיצרו את החופשה בשלושה ימים ונעלמו. ייתכן שעמדתי שם יתר על המידה כי פקיד הקבלה, שמן הסתם היה בקיא בסוד היעלמותה של יולי, חש צורך לעודד אותי ואמר שזה נגמר בסדר, בסוף מצאו את הילדה. ירדתי אל הים מתנודד ומעט שיכור, אבל כשהגעתי אל החוף פתחתי בריצה צפונה, ורצתי כל עוד רוחי בי, עד שהתמוטטתי. מרוקן ועייף ושיכור ואובד עצות שכבתי בגבי על החול וחשבתי לעצמי שבמקום הזה, רק אתמול, ידעתי אושר גדול. חשתי צורך עז להעניש את עצמי באיזו דרך אבל לא היה לי שום אמצעי חוץ מהים. פשטתי את בגדי ונכנסתי אל המים, שוחה בזעם לפנים, במחשבה להטביע את עצמי, אבל אחרי כמה דקות נתקפתי אימה וחזרתי אל החוף, מותש וצמא. למחרת בבוקר עזבתי את טוסקו. כשהמטוס המריא הבטתי מטה וראיתי את הפרטים הולכים וקטנים עד שטוסקו הפכה לכתם מטושטש.
שלושה שבועות לאחר מכן העבירו הוורודים את השליש הראשון של הכסף לחשבון הבנק של חברת הסחר שפתחנו, וגם ביום הזה לא הצלחתי לשמוח. רובין היה הזרוע הביצועית בעסקה, אני ניהלתי את הצד הכספי, ובתוך שנה ישבנו על קופת מזומנים שהתחלתי למנף בלי חשק. סחרתי במטבעות, במתכות, בחומרי גלם, והגדלתי את ההון באחוזים שהדהימו את רובין. שכרנו קומה שלמה בבניין משרדים חדש בלב העיר, בנינו צוות להשקעות בנדל"ן וצוות לבחינת עסקאות, וכל מה שעשיתי היה לקיים את גופי מבחינה פיזית. בד בבד התחילו להגיע הידיעות מהמדינה הוורודה. בדפים הפנימיים של העיתונים תואר ניסיון ההפיכה הכושל של השר לענייני חירום. בסופה של שנת קרבות עקובה מדם נהדפו כוחותיו על ידי כוחות הנשיא, והשר עצמו נמצא ירוי בבונקר הפיקוד שלו, וייתכן שנרצח בידי אחד מאנשיו. כשנפח השר את נשמתו כבר לא היינו תלויים בו כמקור מימון, וכל העניין היה עובר מעל ראשינו אלמלא הולידה ההפיכה חקירה פנימית במדינה הוורודה, בניסיון להבין מאין הגיע הנשק ואיך מומן. מיהרתי לסגור את חברת הסחר שאליה הוזרמו הכספים מהמדינה הוורודה, אבל זה היה מאוחר מדי. שנת הלחימה חוללה משבר מזון במדינה, וכשנפתחו המחסנים הריקים והתגלתה התרמית של השר, פתח הבנק העולמי בחקירה משלו, כחלק מניסיונותיו הנואלים לאתר כספים נגועים. הטבעת הלכה והתהדקה סביבנו. בתושייה של הרגע האחרון הצלחתי לפזר בין חשבונותי השונים כמה מיליונים, ובטרם עוקלו כל נכסינו ברחתי לכאן, לטוסקו, לבית שקניתי מיד אחרי שהוזרם התשלום הראשון מהוורודים, בית שאליו הייתי נוסע אחת לכמה חודשים, מחפש לשווא את מה שלעולם לא יימצא.