המולדת הישנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המולדת הישנה

המולדת הישנה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 180 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות

לילך נתנאל

דר' לילי (לילך) נתנאל, ילידת נתניה. למדה ספרות צרפתית באוניברסיטת פריז. כיום חוקרת ספרות עברית ומרצה בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן. יצירותיה הראשונות התפרסמו מעל דפי "הו!". ערכה יחד עם יובל שמעוני רומן גנוז מאת דוד פוגל, "רומן וינאי". החיבור "כתב ידו של דוד פוגל: מחשבת הכתיבה", שנכתב בעקבות פרשת הגילוי והפענוח של הרומן הגנוז, ראה אור בסדרת אופקי מחקר בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בר-אילן.

דר' נתנאל כתבה גם מונוגרפיה אודות יצירותיו של זלמן שניאור בשם "שניאור מן החיים והמוות" שראתה אור בשנת 2019 בהוצאת מוסד ביאליק, וספר אודות מכתביו האבודים, "נדון להיעלם", שראה אור בהוצאת מאגנס בשנת 2022.

ספר הביכורים שלה בפרוזה, "המצב העברי", ראה אור בהוצאת בבל בשנת 2008 וזיכה אותה בפרס רמת גן לספר ביכורים לשנת תש"ע. ספרה השני, "המולדת הישנה", ראה אור בהוצאת כתר בשנת 2014 וזיכה אותה בפרס ברנשטיין לאותה שנה.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

בפריז שהיא עיר של דיבורים קטנים, של צעדים על מדרכות, אי שם אישה עוד מערסלת מאהב, וניסן,  סטודנט ישראלי, שוכר דירה ברחוב הצלב. באותו בניין מתגוררת גם מאדאם אן טיטי,  זקנה שבלילות פוגשת את בעלה המת. וישנה גם סופי, העומדת לאהוב את מי שלא יחזיר לה אהבה.
לילך נתנאל הופכת ברומן יפיפה זה, את ישראל למולדת ישנה, ואת הישראלים החדשים למהגרים בעל-כורחם.  
ספרה הראשון של נתנאל "המצב העברי" ראה אור בהוצאת בבל וזיכה אותה בפרס רמת גן.
משבחי הביקורת ל"המצב העברי":
"במציאות ספרותית סבירה היו מתווכחים על הספר הזה; היו כאלה שהיו מעריצים אותו והיו כאלה שמתנגדים לו, לא יכולים לו. ריחו החזק של הספר הזה - ריח של ספרות, מגע של אריג משובח של דף של פרוזה - היה נודף למרחוק".  (דרור בורשטיין, הארץ ספרים)

פרק ראשון

שפעת אור גסה, מעליבה, זוהרת כל הלילה. מבעד לחלון נראה עכשיו עשן אטי, כמעט ניצב בארובות הבניינים, ופה ושם נראים כבר רסיסים של שחר. רפה־רפה, כמעט בלתי מורגש, עולה הבוקר ונישא מעל מיטות הישנים. החדר מאפיל. ועדיין מורגשת עייפות גדולה, עייפות שהצטברה לאִטה עם השנים, עם העלבונות, הדחיפות הקטנות, הבלתי מורגשות כביכול, עם הקניות הקטנות של צמר גפן ושל סבונים בריח קמומיל שמצטברים אחר כך בארונות החדרים ונשכחים, נערמים סמוך לקיר, היכן שאי־אפשר כבר להגיע. הבית מתמלא בשיירים שאין להם אומדן אפילו. מורגש רק ריח דק, מפורר, של טלק. גם של זִקנה. ריח של קרום חלב בסיר שהצטנן. ריח של עור. ריח צהוב. ריח שהוא תמיד, בהכרח, של מישהו אחר. כי איך אדם יכול לומר לעצמו שהזדקן.
ואולי יותר מההרעלה האטית, הבלתי מזיקה, ממי השתייה והרחצה, מהירקות, הסוכר, המלח, הבשר המומת של הצלי שבתנור, יותר רעילה מכל אלה זו העייפות. הנמנום על הכורסה, הלוך ושוב במסדרון, ובמיטה מצד לצד, כמו עכשיו, הבוקר כבר עולה והעיניים מלוחות ממאמץ ומדמעות. בחוץ עובר כבר אוטובוס ראשון. הבניינים ברחוב הצלב מנוקדים עכשיו באור שנדלק פה ושם בחלונות.
אן טיטי, שלא ישנה כל הלילה הזה, אלא שכבה במיטה והתבוננה בחושך, והלכה במסדרון הלוך ושוב, והסתחררה קצת, והלכה לשטוף ידיים, וטעמה את הסבון, והביטה מחלון הדירה שלה שבקומה החמישית, השקיפה אל עצי הגן הסמוך, שהיו דוממים ושווים כאילו לא צמחו אלא נקברו באדמה, חזרה עכשיו אל המיטה מבולבלת, מובסת עוד יותר, וחיכתה. עוד שעה קטנה יישמעו צעדים עולים במדרגות. ואחר כך דפיקות אצלה בדלת, ושוב הכול, מהתחלה: סוכנת הבית תעלה אל הקומה החמישית, תעמוד מאחורי הדלת ותקרא: מאדאם טיטי?
היא לא עונה.
בוקר טוב מאדאם, את שם?
כן הבוקר טוב, מה את רוצה, עוד לא הלכתי. הלב עוד פועם שם בחזה.
בן למעלה מתשעים. פועם במהלומות, במורא גדול, בחסד. שתי רגליה הצבות של סוכנת הבית מתנהלות חזרה במורד המדרגות בשקט. הבוקר אין מתים. החיים עוד אוחזים בכוח, לא מרפים.
אך גם הבוקר אן טיטי מתיישבת במיטה, נשענת על הכר ומביטה לעבר מסדרון הדירה החשוך בלחיים נובלות, בפנים משומשים מאוד, וקוראת לה:
את שומעת, שוב היה לי רע הלילה, את עוד עומדת שם? שוב היה לי רע. את יודעת למה, כי הוא מפריע לי. נצמד אלי כי קר לו, כי מתחשק לו. אני אישה זקנה, תביני, הוא לא נותן לנוח.
סוכנת הבית חזרה באין ברֵרה ונשענה על הדלת הנעולה של הדירה, וגם הבוקר היא השיבה למאדאם טיטי בקול רם ככל שרק יכלה:
מי הפריע לך, גברתי? מי יכול היה כבר להפריע לך, הרי אדון טיטי עזב מזמן. מת, את שומעת אותי, נפטר מהעולם. מה, פתאום את לא זוכרת? אוי ואבוי לך את מוכרחה לזכור. חשבי רגע: היה אז קיץ מעונן. טיטי נפל. ריסק את כַּן המטריות שעמד אז בכניסה לבית. הרי קראנו יחד לרופא. כמה חבל שהרופא התעכב כל כך... תגידי לי עכשיו את האמת, כלום את לא זוכרת מכל זה?
הייתה שתיקה.
אחר כך הזקנה טיטי הגתה חלושות את השם: ז'אן־מארי... באי־שם של הדירה הריקה שלה. אחר כך גם הכתה באגרופים כמושים בחלל הריק של חדר השינה.
ושוב הייתה שתיקה.
סוכנת הבית לא אמרה כלום. היא חיכתה שטיטי תגיד משהו ראשונה. היא הצמידה את האוזן לעץ המשוח של הדלת. הכול היה שקט לעת עתה. היה ריח של משחה לצחצוח פמוטים. היה ריח של שאיבת אבק. אבל בין השפתיים המרופטות של אן טיטי, שישבה בתוך הדירה, על המיטה בחדר השינה שלה, בכתונת הלילה הלבנה שלה, שוב החלה מתעצמת הצעקה, הסירוב שלה, שהתגבר עכשיו עוד יותר, ונישא בכל יום בכוחות דלים יותר, זקנים יותר, שהייתה בהם בכל זאת עוצמה מבהילה:
אבל הוא מפריע לי, תביני, הפעם לא תשכנעי אותי. כל הלילה הוא נצמד, תשמעי מה שאני אומרת לך, מזיע, מתעקש אתי, נועץ בי את האף שלו, נצמד אלי קשה כל כך. את לא מאמינה לי. אני מרגישה אותך, עומדת שם בחוץ, רוצה כבר לגמור כאן ולהתחיל את היום שלך, מה את יודעת.
אבל מה יש פה לדעת, אדון טיטי איננו, זאת עובדה, את שומעת מה שמדברים אתך?
עומדת שם בחוץ, רוצה כבר להתחיל את היום יהיה מה שיהיה, מה את עומדת שם, מה את יכולה להגיד לי, מה את כל כך רוצה שאני אשמע?
שהאדון הלך כבר לפני עשרים שנה.
הלך לפָנַי.
מה אפשר לעשות, הוא הלך ראשון בסוף. אל תכעסי עליו, היה לו קשה ללכת, את זוכרת, היה יום מעונן, הרחוב היה רטוב מגשם, הסוליות היו לחות והוא החליק כאן בכניסה. הרופא התעכב, דווקא אז הוא איחר להגיע. בינתיים השכבנו אותו שתינו במבוא הבית, על השטיח האלג'יראי שקניתם יחד בחופשת הקיץ האחרונה. שוב אי־אפשר היה להקים אותו. הבאנו לו כרית מהכורסה. כבר אי־אפשר היה להזיז אותו, הוא נעשה פתאום כבד נורא. הגוף שקע. קרס בבת אחת. וכבר ידענו, אני לפחות ידעתי, כבר הבנתי, מה את חושבת. אבל הוא התעקש, הוא אמר שזה שום דבר, שלא קרה כלום, שאין מה לחשוש, והוא חזר על זה בלי הפסקה, דיבר אלייך, הרגיע אותך, ביקש ממך לא לדאוג, שוב ושוב, עד שהשפתיים נשרו לו. אחר כך הוא פתאום פִּרפר חזק כל כך שהעיניים התהפכו לו. אבל את היסית אותו. לא נתת לו. הוא רצה לצעוק, אוי איך שהוא רצה לצעוק. ואת סתמת לו את הפה. שמת את היד שלך על הפה שלו, ניסית להשתיק אותו, אמרת לו שינוח, אמרת לו שישמור את הכוחות, לא היה לו עוד כוח לשמור, את מבינה, כבר לא היה בשביל מה, הוא רק רצה לצעוק, זה עזר לו הצעקות, את זוכרת מה היה.
הייתה שתיקה.
עכשיו נשמע רק איזה רשרוש מעלה צמרמורת מאחורי הדלת הנעולה. אחר כך נשמעו כמה צעדים. בחשכת החדר, לאורך המסדרון שהוביל אל דלת הדירה, נישא גופה הזקן של אן טיטי. גוף של כובעים ושל סיכות, גוף של מי קולון, גוף של בית קפה ששותים בו מי מנטה מזוגים בסודה, גוף של פרח מרגריט בדש הבגד, גוף של עדשות זכוכית במשקפיים, גוף של טבק, גוף של חלוקי צמר, גוף של גינונים, גוף ישן. ותיק. פגום. דקיק. גוף שמתוכו יצאה עכשיו, בבת אחת, זעקה צרודה, לחה, מגואלת בתשעים שנות חיים:
אבל רע לי אני אומרת לך, כי הוא מפריע לי. איך שהוא נצמד אלי, מה את יודעת, אל אלוהים לישון הוא לא נותן, לנוח. את לא מאמינה לי.
פניה השקופים של הזקנה הציצו עכשיו מבעד לחריץ הדלת שנפתחה קמעה, ורטטו באימה ובעונג, וסוכנת הבית עמדה מולה, והייתה מותשת כבר מרוב בקרים של שכחה. יום אחד היא עלולה עוד להדק את אצבעותיה סביב גרונה של הזקנה, שבעלה נקבר כבר לפני שני עשורים, נפל ומת ממש באותה דירה.
או שהיא עשויה לאסוף את הזקנה האומללה הזאת אליה, ולהשקות אותה בספל תה, וללטף לה את שְׂער ראשה. כמו חסד בין אנשים שנספחו זה לזה במקרה, והם אחוזים יחד באיזו ברית של נישואים מוזרים, של חיים מאוחרים, עודפים לאלו שכבר נחיו. חיים שאין בהם כל כוונה, ולא היה להם כל תכנון, ומוכרחים לחיות אותם בזמן הזה, בתוך עכשיו ארוך, אטי מאוד.
סוכנת הבית הוכנסה אל הדירה ושתיהן ניגשו אל המטבח. אן טיטי ישבה אל השולחן, וסוכנת הבית בישלה ביצה במים, ורוקנה את קומקום הקפה, והציצה מהחלון. המסגר עבר למטה, בדרך לסדנה שלו שבקצה הרחוב. הוא הביט רגע למעלה, אל הקומה החמישית, והִנהן לה לשלום. היא כיווצה את השפתיים. היא אמרה למאדאם טיטי: ראית אותו?
אן טיטי לא ראתה. היא חיכתה לביצה שלה, וזה עזר לה, ואחר כך יהיה קפה, והיא תשתה אותו כמו בכל בוקר: לא תשתה אותו בכלל אלא רק תמזוג. מחר בבוקר סוכנת הבית תרוקן שוב את הקומקום ותכין שוב קפה טרי שיישפך גם הוא. כי מוכרחים להתעקש בשביל לחיות. צריך להיאבק בעקשנות פראית, עיוורת, כדי לשרוד במרחבים המרופדים האלה של הכורסאות, והמסדרונות, ומשככי הכאבים. צריך לחיות תשעים שנה כמו טורף מיומן, עתיר כוח, בחלוק ונעלי בית, בשגרה קטנה של רחצה מדודה ומצעים להחלפה, מתוך בורות גמורה או אדישות גמורה, בריכוז אדיר של כוחות לטובת, בסך הכול, עובדת קיום אחת קטנה.
גשם סתווי, מסורבל, הרטיב עכשיו את אדני החלונות. אן טיטי הקישה על הביצה בגב הכפית, והסירה את הקליפה, שהייתה כמו נשל שביר, באצבעות השבירות שלה, וקירבה אל פיה. בקומה למעלה הורגש היטב ריח הקפה שהיא מזגה לספל. מעל הגגות התעבו עננים קרושים, מזוהמים. אפשר היה לחשוב שבבת אחת התאחר נורא. הכול החשיך, אבל מיד נפרץ והתבהר שוב. אחר כך משהו נפל אי־שם מעליה והתרסק. אן טיטי לא הרימה את העיניים מהספל בכוונה, ורק אמרה:
זה הכול מלמעלה, אני אומרת לך.
אסור להאשים, טיטי.
למה? יש לי חשבונות למסור לו שם למעלה?
למעלה, בקומת הגג, מעל הדירה של טיטי, היה חדר של אחד־עשר מטרים מרובעים, עם מיטה, עם כיור אחד לרחצה, וחלון יחיד. והיה דייר שרק נכנס לגור שם. אמר שהוא סטודנט לפילוסופיה. הייתה לו צרפתית רעה. היה לו פה קטן מדי בשבילה. והייתה לו מזוודה אחת. סוכנת הבית היא זו שקיבלה אותו. היא הראתה לו את החדר, היא גבתה תשלום שלושה חודשים מראש, היא מסרה לו את המפתח.
ומאז כל לילה הוא מרעיש לי על הראש.
לא בכל לילה הוא מרעיש, מאדאם טיטי, עזבי, אכלי את הביצה שלך, למה את לא אוכלת?
בחוץ כבר החל מורגש המהום כבד, לאה, של דיבורים קטנים, של צעדים על מדרכות. אי־שם מצלצל טלפון נייד. אי־שם אישה עוד מערסלת מאהב כאילו הוא תינוק. ובכיכר האוניברסיטה כבר שוצפים המים במזרקה, ובמעונות הבנות כבר לא הולכים יחף אל כיורי הרחצה בגלל הקור, ועל מיטות היחיד שרק ננטשו כבר מותחים את הסדינים. שעון מאיר בקצה המסדרון. ובתחנת הרכבת הצפונית. ובמגדל הכנסייה.
כבר שמונה ושלושים, תראי.
מעל הדירה של אן טיטי נסגר עכשיו חלון, וניסן, הדייר שהרעיש לה כל הלילה ברעש החלוש של הנשימות שלו, מתוך שינה רכה מאוד, רכן אל הכיור ורחץ את הפנים.
הגוף הנזירי, הענוג, היה לבוש עכשיו רק בבגדים תחתונים, והיה מאוד נוח בינתיים. לפני שיֵצא אל הרחוב, יפה כמו שהוא, ושוב יתרפקו עליו מבטים זרים, שוב תרחש סביבו אותה תשוקה שקטה של אנשים, עם הנגיעות התכופות, המקריות כביכול, במעברים, עם ההיצמדות של גוף אל גוף ברכבת התחתית, ושוב תצעק לו מישהי, בוא יפה שלי אצלי כלום לא יכאב לך, והוא ירגיש כואב מאוד.
אבל בינתיים, מעל הדירה של אן טיטי, בחדר הסגור, בקומת הגג, הוא הרגיש בטוח, והתלבש לאט, הקפיד מאוד, החליק ביד אחת על החולצה, ליפף סביב הצוואר מטפחת משי, לבש מעיל ויצא מהחדר אל חדר המדרגות.
המעלית הייתה קטנה, תלויה, מוכלבת, וניסן בחר במדרגות. ירד שש קומות למטה, לאורך השטיח הארגמני שבשוליו תופסים קרסי זהב, ושבכל שבוע רוכנת סוכנת הבית ומצחצחת אותם אחד־אחד במשחה חריפה. רק בקומת הקרקע, על אבני החצר הפנימית, אבנים טחובות, קרות מאוד, הוא הרגיש שהוא דורך סוף־סוף בטוח.
בחזית הבית היו ערוכות תיבות דואר שחורות, שכבר עכשיו החלו מתיישנות ללא תקנה, ומתעקמות ללא תקנה, ומתרחקות מהזמן כמו כוכי מוות. בתיבה האחרונה, של דירה מספר עשרים ושתיים, הייתה מדבקת נייר ועליה שמו של הדייר האחרון. לפני ניסן גר כאן אוֹלף. פקיד שנשלח לעיר להשתלמות. איש לא זהיר, לא חסכן, חיזר אחרי נשים מבוגרות והעליב אותן לעתים קרובות באיזו הנאה רותחת. ולפני אולף הייתה שרה. סטודנטית ללשונות עתיקות. נמוכה וחלבית ושקדנית מאוד. רק הרגל מגונה אחד היה לה, הייתה לועסת עפרונות ומרעילה קצת את עצמה בבדידות. ולפני שרה גר כאן אוּלריך. תייר נודד בין ערי אירופה. והיה ביכנר שהתקוטט פעם בחדר הזה עם בעל חוב ושבר את החלון באגרוף שדימם אחר כך, ואי־אפשר היה לעצור את הדימום. והיה אדגר. נשוי טרי שנמלט מהבית, וכאן ישן שינה מרובה מדי והתמלא בחששות גדולים מדי, עד שלילה אחד ויחיד בחייו יצא ממש מדעתו.
היה זה חדר של אחד־עשר מטרים בסך הכול. ואפשר היה להתהלך בו רק בצעדים קטנים בין ארבעה קירות, ובין כיור, ובין חלון יחיד בתוך הגג. גם אדגר ביכנר אולף ושרה היו ספונים בגג הזה כמו ציפורים. ראשון היה אדגר ואחריו בא ביכנר, ואחר כך אולריך בא עד שרה, ושרה עצמה הייתה עד אולף. ועכשיו ניסן, רושם את שמו על התיבה, לוחץ על הזמזם של הכניסה, פותח את השער ויוצא אל הרחוב.
עד הצהריים בלי כלום. משוטט בכיכר האוניברסיטה. ובצהריים הוא נכנס לבית קפה. היה רועש. הרצפה הייתה כבר מנומרת בסלילי נייר של חשבונות על חצי כד יין, ועל מנת היום של סטייק קצוץ, ואי של קצף צף, וכוסית כפולה של ברנדי שהוגשה עם קוביית סוכר. ניסן הזמין גבינה בשלה, חמאה ולחם. אכל בעמידה כשהוא נשען על המזנון, בין עיתון יומי ובין כוסות קפה שתויות.
אישה כבדה, מתייגעת, עלתה עכשיו מהמטבח. היא הגישה קוטלט של עגל לשולחן סמוך, היא בדקה את החשבונות, היא פרסה לחם על דלפק העץ שבפינה עד שנגמר ולא היה עוד מה לפרוס. היא תפסה את אחד המלצרים שלה בסינר שהיה קשור לו סביב מותניו, וביקשה ממנו שיחצה את הכביש וייגש אל המאפייה.
אל מתילד, אתה שומע? תמסור לה שנעשה את החשבון מחר. רק אל מתילד, אתה שומע? לא אל אדון ברטרנד. לא אל הבת האדומה, מה שמה ז'נבייב? קלמנטין? אתה רק אל מתילד תיגש, אם לא רק זה חסר לי.
הוא נענה לה זריז־זריז וממושמע. נער דק. גס, אבל גם רך לחיים. נער ילדותי מאוד בעל תווי פנים מעורבים של גבר קצת נרקב. כבר הספיק לחצות את האולם, חלף במהירות לאורך המזנון, עצר בצד ברזי המזיגה והתיר את הסינר באצבעות מדממות, פצועות, פסולות מגע. קרץ לו לניסן קריצה אחת בעין. נתקע הלחם בגרון. ניסן לגם מהר שתי לגימות של מים, הזמין קפה, ימתיק אותו באחת ושתיים קוביות סוכר מן הפנכה הכסופה המונחת לפניו, עד שישבע.
אל הפנכה הכסופה הזו, אל צנצנת החרדל, אל רחוב הצלב, אל המדרגות שמובילות בכל בוקר לקומה השישית, אל הבדידות של הזקנה טיטי, אל כל אלה הוא הגיע מרחוק. בא מארץ שהשמים הקדושים שלה קרובים כל כך ומגיעים נמוך כל כך, עד שהם נוגעים ברחובות.
את הנסיעה לכאן עשה ניסן לבדו. בא במטוס לילי, במחלקת תיירים צפופה, מורכנת ראש, טרוטת עיניים, מערסלת תינוקות על הברכיים. מעורבת יש שבים ויש באים, ובעיקר נמשכת משני הכיוונים, נמתחת בין כאן ובין שָם, אפילו שהמרחק לא רב כל כך. רק כמה שעות טיסה בשמים הנמוכים. כי השמים מנמיכים לאט, בשקט, רק האדמה עולה, עולה ומחניקה אפילו. ממלאת את האוויר עפר.
בתא הנוסעים הכריזו על העיר המתקרבת במזג ערפילי, בשבע מעלות לערך, צפוי היה באותו יום לרדת גשם. מתחת לרגליו של ניסן העננים, אחר כך הגגות, אחר כך הכבישים. ואז נחת. הגיע. שתי אצבעות בכיס המעיל. בפה הייתה לו סוכריית אניס. עזב את מבואות הטרמינל וירד אל הרכבת התחתית שנוסעת למרכז העיר.
במזוודה היחידה שלו הביא אתו חולצות כותנה בהירות רכוסות בכפתורים חומים, ומכנסי כותנה, ומצעי מיטה מקופלים יפה, וכרית קטנה, וחלב שקדים לעור, ורטיות לחות, וספל ריק, וגם פנקס כתובות אחד ישן כמו פעם, עם סימנייה של אלף־בית מימין, פנקס יפה, נקי, ורק שֵם אחד היה כתוב בו: עוגן.
ניסן פגש אותו לראשונה בארץ. שם שמעו יחד שיעור מבוא לפילוסופים אחרונים. ניסן עיקם את הפרצוף. עוגן חשב שהפרצוף הזה שלו יפה. ובליל ירח, ליל קיץ לח אחד, רחצו שניהם במי הים. במים השחורים הבהיקו כתפיהם העירומות. לאורך החוף התנשאו בנייני הזכוכית והברזל אל השמים. קצות הבניינים זרחו. היה צפוף. היה מכוער מאוד. מסוק הנמיך מעל המים. בין רגליהם של עוגן ושל ניסן התערבלו קרעי אצות ושקיות. רשת דייגים ריקה צפה אי־שם במרחק על פני המים. הייתה גאות רדודה, מפרפרת, של מים זקנים. העיניים של ניסן צרבו והוא מיהר לצאת להתייבש. עוגן עוד הוסיף לחתור בעומק, והכה על פני המים בכל הכוח. אחר כך התקרב לחוף ורצה לשאת את ניסן בחזרה למים.
עכשיו, אחרי הרבה ימים, אחרי פרֵדה, אחרי שלא הבטיח כלום, ניסן חוזר אל עוגן. אל דירה שהוא שכר בעיר זרה, על גבול הפרוורים, סמוך לתחנה האחרונה של הרכבת התחתית. הוא יצא מהקרון והלך לאורך הרציף. כרך את המטפחת הדקה סביב הצוואר. אחר כך עלה במדרגות אל הרחוב.
ראשית נראו לו קרסולי אישה. על כותל של בניין סמוך היה מרוסס משפט: "הפקידות חוזרת", ונראה ציור של אדם הפוך מוחזק בקרסולו ביד ענק. גבר דק חלף ונשף עשן סיגריה ממועכת. ניסן הרחיק בלי לדעת מה. קרא במשובש את שמות הרחובות. חיפש את הדירה של עוגן והגיע לבסוף. במבוא הצר של הכניסה חוסים גבר ואישה דלים. מגואלים בעוני. ניסן נכנס. גרר את המזוודה. עלה במדרגות. עוגן גר בקומה שלישית, מאחורי דלת נעולה בשני מנעולים. הדירה הזאת עלתה לו בהרבה מאמצים, גם ברחוב ישן לא פעם עד שמצא אותה. ועכשיו יש לו קירות סדוקים קצת, חלון אחד פרוץ קצת, ארגז במקום שולחן, ארון בגדים שבור דלת, ומיטה אחת למנוחה.
ניסן יבוא, יפשוט את המעיל וינוח. יש חדר. יש מקום. יש מיטה אחת למנוחה למי שבא עייף מאוד כמו שניסן בא. אבל לניסן יהיה שם רע, ולא תהיה לו מנוחה. יהיו לו טפטופים של חרדה, יהיו ספקות של ראשונים אחרונים כמוהו, של ילדים זקנים, של מהגרים שמאחרים כבר במאה שנה, מתרוצצים ברקיעים מלאים נוסעים, והמזוודות נשמטות להם מהידיים ומתגלגלות בחזרה עד סף ביתם.

לילך נתנאל

דר' לילי (לילך) נתנאל, ילידת נתניה. למדה ספרות צרפתית באוניברסיטת פריז. כיום חוקרת ספרות עברית ומרצה בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן. יצירותיה הראשונות התפרסמו מעל דפי "הו!". ערכה יחד עם יובל שמעוני רומן גנוז מאת דוד פוגל, "רומן וינאי". החיבור "כתב ידו של דוד פוגל: מחשבת הכתיבה", שנכתב בעקבות פרשת הגילוי והפענוח של הרומן הגנוז, ראה אור בסדרת אופקי מחקר בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בר-אילן.

דר' נתנאל כתבה גם מונוגרפיה אודות יצירותיו של זלמן שניאור בשם "שניאור מן החיים והמוות" שראתה אור בשנת 2019 בהוצאת מוסד ביאליק, וספר אודות מכתביו האבודים, "נדון להיעלם", שראה אור בהוצאת מאגנס בשנת 2022.

ספר הביכורים שלה בפרוזה, "המצב העברי", ראה אור בהוצאת בבל בשנת 2008 וזיכה אותה בפרס רמת גן לספר ביכורים לשנת תש"ע. ספרה השני, "המולדת הישנה", ראה אור בהוצאת כתר בשנת 2014 וזיכה אותה בפרס ברנשטיין לאותה שנה.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 180 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות
המולדת הישנה לילך נתנאל

שפעת אור גסה, מעליבה, זוהרת כל הלילה. מבעד לחלון נראה עכשיו עשן אטי, כמעט ניצב בארובות הבניינים, ופה ושם נראים כבר רסיסים של שחר. רפה־רפה, כמעט בלתי מורגש, עולה הבוקר ונישא מעל מיטות הישנים. החדר מאפיל. ועדיין מורגשת עייפות גדולה, עייפות שהצטברה לאִטה עם השנים, עם העלבונות, הדחיפות הקטנות, הבלתי מורגשות כביכול, עם הקניות הקטנות של צמר גפן ושל סבונים בריח קמומיל שמצטברים אחר כך בארונות החדרים ונשכחים, נערמים סמוך לקיר, היכן שאי־אפשר כבר להגיע. הבית מתמלא בשיירים שאין להם אומדן אפילו. מורגש רק ריח דק, מפורר, של טלק. גם של זִקנה. ריח של קרום חלב בסיר שהצטנן. ריח של עור. ריח צהוב. ריח שהוא תמיד, בהכרח, של מישהו אחר. כי איך אדם יכול לומר לעצמו שהזדקן.
ואולי יותר מההרעלה האטית, הבלתי מזיקה, ממי השתייה והרחצה, מהירקות, הסוכר, המלח, הבשר המומת של הצלי שבתנור, יותר רעילה מכל אלה זו העייפות. הנמנום על הכורסה, הלוך ושוב במסדרון, ובמיטה מצד לצד, כמו עכשיו, הבוקר כבר עולה והעיניים מלוחות ממאמץ ומדמעות. בחוץ עובר כבר אוטובוס ראשון. הבניינים ברחוב הצלב מנוקדים עכשיו באור שנדלק פה ושם בחלונות.
אן טיטי, שלא ישנה כל הלילה הזה, אלא שכבה במיטה והתבוננה בחושך, והלכה במסדרון הלוך ושוב, והסתחררה קצת, והלכה לשטוף ידיים, וטעמה את הסבון, והביטה מחלון הדירה שלה שבקומה החמישית, השקיפה אל עצי הגן הסמוך, שהיו דוממים ושווים כאילו לא צמחו אלא נקברו באדמה, חזרה עכשיו אל המיטה מבולבלת, מובסת עוד יותר, וחיכתה. עוד שעה קטנה יישמעו צעדים עולים במדרגות. ואחר כך דפיקות אצלה בדלת, ושוב הכול, מהתחלה: סוכנת הבית תעלה אל הקומה החמישית, תעמוד מאחורי הדלת ותקרא: מאדאם טיטי?
היא לא עונה.
בוקר טוב מאדאם, את שם?
כן הבוקר טוב, מה את רוצה, עוד לא הלכתי. הלב עוד פועם שם בחזה.
בן למעלה מתשעים. פועם במהלומות, במורא גדול, בחסד. שתי רגליה הצבות של סוכנת הבית מתנהלות חזרה במורד המדרגות בשקט. הבוקר אין מתים. החיים עוד אוחזים בכוח, לא מרפים.
אך גם הבוקר אן טיטי מתיישבת במיטה, נשענת על הכר ומביטה לעבר מסדרון הדירה החשוך בלחיים נובלות, בפנים משומשים מאוד, וקוראת לה:
את שומעת, שוב היה לי רע הלילה, את עוד עומדת שם? שוב היה לי רע. את יודעת למה, כי הוא מפריע לי. נצמד אלי כי קר לו, כי מתחשק לו. אני אישה זקנה, תביני, הוא לא נותן לנוח.
סוכנת הבית חזרה באין ברֵרה ונשענה על הדלת הנעולה של הדירה, וגם הבוקר היא השיבה למאדאם טיטי בקול רם ככל שרק יכלה:
מי הפריע לך, גברתי? מי יכול היה כבר להפריע לך, הרי אדון טיטי עזב מזמן. מת, את שומעת אותי, נפטר מהעולם. מה, פתאום את לא זוכרת? אוי ואבוי לך את מוכרחה לזכור. חשבי רגע: היה אז קיץ מעונן. טיטי נפל. ריסק את כַּן המטריות שעמד אז בכניסה לבית. הרי קראנו יחד לרופא. כמה חבל שהרופא התעכב כל כך... תגידי לי עכשיו את האמת, כלום את לא זוכרת מכל זה?
הייתה שתיקה.
אחר כך הזקנה טיטי הגתה חלושות את השם: ז'אן־מארי... באי־שם של הדירה הריקה שלה. אחר כך גם הכתה באגרופים כמושים בחלל הריק של חדר השינה.
ושוב הייתה שתיקה.
סוכנת הבית לא אמרה כלום. היא חיכתה שטיטי תגיד משהו ראשונה. היא הצמידה את האוזן לעץ המשוח של הדלת. הכול היה שקט לעת עתה. היה ריח של משחה לצחצוח פמוטים. היה ריח של שאיבת אבק. אבל בין השפתיים המרופטות של אן טיטי, שישבה בתוך הדירה, על המיטה בחדר השינה שלה, בכתונת הלילה הלבנה שלה, שוב החלה מתעצמת הצעקה, הסירוב שלה, שהתגבר עכשיו עוד יותר, ונישא בכל יום בכוחות דלים יותר, זקנים יותר, שהייתה בהם בכל זאת עוצמה מבהילה:
אבל הוא מפריע לי, תביני, הפעם לא תשכנעי אותי. כל הלילה הוא נצמד, תשמעי מה שאני אומרת לך, מזיע, מתעקש אתי, נועץ בי את האף שלו, נצמד אלי קשה כל כך. את לא מאמינה לי. אני מרגישה אותך, עומדת שם בחוץ, רוצה כבר לגמור כאן ולהתחיל את היום שלך, מה את יודעת.
אבל מה יש פה לדעת, אדון טיטי איננו, זאת עובדה, את שומעת מה שמדברים אתך?
עומדת שם בחוץ, רוצה כבר להתחיל את היום יהיה מה שיהיה, מה את עומדת שם, מה את יכולה להגיד לי, מה את כל כך רוצה שאני אשמע?
שהאדון הלך כבר לפני עשרים שנה.
הלך לפָנַי.
מה אפשר לעשות, הוא הלך ראשון בסוף. אל תכעסי עליו, היה לו קשה ללכת, את זוכרת, היה יום מעונן, הרחוב היה רטוב מגשם, הסוליות היו לחות והוא החליק כאן בכניסה. הרופא התעכב, דווקא אז הוא איחר להגיע. בינתיים השכבנו אותו שתינו במבוא הבית, על השטיח האלג'יראי שקניתם יחד בחופשת הקיץ האחרונה. שוב אי־אפשר היה להקים אותו. הבאנו לו כרית מהכורסה. כבר אי־אפשר היה להזיז אותו, הוא נעשה פתאום כבד נורא. הגוף שקע. קרס בבת אחת. וכבר ידענו, אני לפחות ידעתי, כבר הבנתי, מה את חושבת. אבל הוא התעקש, הוא אמר שזה שום דבר, שלא קרה כלום, שאין מה לחשוש, והוא חזר על זה בלי הפסקה, דיבר אלייך, הרגיע אותך, ביקש ממך לא לדאוג, שוב ושוב, עד שהשפתיים נשרו לו. אחר כך הוא פתאום פִּרפר חזק כל כך שהעיניים התהפכו לו. אבל את היסית אותו. לא נתת לו. הוא רצה לצעוק, אוי איך שהוא רצה לצעוק. ואת סתמת לו את הפה. שמת את היד שלך על הפה שלו, ניסית להשתיק אותו, אמרת לו שינוח, אמרת לו שישמור את הכוחות, לא היה לו עוד כוח לשמור, את מבינה, כבר לא היה בשביל מה, הוא רק רצה לצעוק, זה עזר לו הצעקות, את זוכרת מה היה.
הייתה שתיקה.
עכשיו נשמע רק איזה רשרוש מעלה צמרמורת מאחורי הדלת הנעולה. אחר כך נשמעו כמה צעדים. בחשכת החדר, לאורך המסדרון שהוביל אל דלת הדירה, נישא גופה הזקן של אן טיטי. גוף של כובעים ושל סיכות, גוף של מי קולון, גוף של בית קפה ששותים בו מי מנטה מזוגים בסודה, גוף של פרח מרגריט בדש הבגד, גוף של עדשות זכוכית במשקפיים, גוף של טבק, גוף של חלוקי צמר, גוף של גינונים, גוף ישן. ותיק. פגום. דקיק. גוף שמתוכו יצאה עכשיו, בבת אחת, זעקה צרודה, לחה, מגואלת בתשעים שנות חיים:
אבל רע לי אני אומרת לך, כי הוא מפריע לי. איך שהוא נצמד אלי, מה את יודעת, אל אלוהים לישון הוא לא נותן, לנוח. את לא מאמינה לי.
פניה השקופים של הזקנה הציצו עכשיו מבעד לחריץ הדלת שנפתחה קמעה, ורטטו באימה ובעונג, וסוכנת הבית עמדה מולה, והייתה מותשת כבר מרוב בקרים של שכחה. יום אחד היא עלולה עוד להדק את אצבעותיה סביב גרונה של הזקנה, שבעלה נקבר כבר לפני שני עשורים, נפל ומת ממש באותה דירה.
או שהיא עשויה לאסוף את הזקנה האומללה הזאת אליה, ולהשקות אותה בספל תה, וללטף לה את שְׂער ראשה. כמו חסד בין אנשים שנספחו זה לזה במקרה, והם אחוזים יחד באיזו ברית של נישואים מוזרים, של חיים מאוחרים, עודפים לאלו שכבר נחיו. חיים שאין בהם כל כוונה, ולא היה להם כל תכנון, ומוכרחים לחיות אותם בזמן הזה, בתוך עכשיו ארוך, אטי מאוד.
סוכנת הבית הוכנסה אל הדירה ושתיהן ניגשו אל המטבח. אן טיטי ישבה אל השולחן, וסוכנת הבית בישלה ביצה במים, ורוקנה את קומקום הקפה, והציצה מהחלון. המסגר עבר למטה, בדרך לסדנה שלו שבקצה הרחוב. הוא הביט רגע למעלה, אל הקומה החמישית, והִנהן לה לשלום. היא כיווצה את השפתיים. היא אמרה למאדאם טיטי: ראית אותו?
אן טיטי לא ראתה. היא חיכתה לביצה שלה, וזה עזר לה, ואחר כך יהיה קפה, והיא תשתה אותו כמו בכל בוקר: לא תשתה אותו בכלל אלא רק תמזוג. מחר בבוקר סוכנת הבית תרוקן שוב את הקומקום ותכין שוב קפה טרי שיישפך גם הוא. כי מוכרחים להתעקש בשביל לחיות. צריך להיאבק בעקשנות פראית, עיוורת, כדי לשרוד במרחבים המרופדים האלה של הכורסאות, והמסדרונות, ומשככי הכאבים. צריך לחיות תשעים שנה כמו טורף מיומן, עתיר כוח, בחלוק ונעלי בית, בשגרה קטנה של רחצה מדודה ומצעים להחלפה, מתוך בורות גמורה או אדישות גמורה, בריכוז אדיר של כוחות לטובת, בסך הכול, עובדת קיום אחת קטנה.
גשם סתווי, מסורבל, הרטיב עכשיו את אדני החלונות. אן טיטי הקישה על הביצה בגב הכפית, והסירה את הקליפה, שהייתה כמו נשל שביר, באצבעות השבירות שלה, וקירבה אל פיה. בקומה למעלה הורגש היטב ריח הקפה שהיא מזגה לספל. מעל הגגות התעבו עננים קרושים, מזוהמים. אפשר היה לחשוב שבבת אחת התאחר נורא. הכול החשיך, אבל מיד נפרץ והתבהר שוב. אחר כך משהו נפל אי־שם מעליה והתרסק. אן טיטי לא הרימה את העיניים מהספל בכוונה, ורק אמרה:
זה הכול מלמעלה, אני אומרת לך.
אסור להאשים, טיטי.
למה? יש לי חשבונות למסור לו שם למעלה?
למעלה, בקומת הגג, מעל הדירה של טיטי, היה חדר של אחד־עשר מטרים מרובעים, עם מיטה, עם כיור אחד לרחצה, וחלון יחיד. והיה דייר שרק נכנס לגור שם. אמר שהוא סטודנט לפילוסופיה. הייתה לו צרפתית רעה. היה לו פה קטן מדי בשבילה. והייתה לו מזוודה אחת. סוכנת הבית היא זו שקיבלה אותו. היא הראתה לו את החדר, היא גבתה תשלום שלושה חודשים מראש, היא מסרה לו את המפתח.
ומאז כל לילה הוא מרעיש לי על הראש.
לא בכל לילה הוא מרעיש, מאדאם טיטי, עזבי, אכלי את הביצה שלך, למה את לא אוכלת?
בחוץ כבר החל מורגש המהום כבד, לאה, של דיבורים קטנים, של צעדים על מדרכות. אי־שם מצלצל טלפון נייד. אי־שם אישה עוד מערסלת מאהב כאילו הוא תינוק. ובכיכר האוניברסיטה כבר שוצפים המים במזרקה, ובמעונות הבנות כבר לא הולכים יחף אל כיורי הרחצה בגלל הקור, ועל מיטות היחיד שרק ננטשו כבר מותחים את הסדינים. שעון מאיר בקצה המסדרון. ובתחנת הרכבת הצפונית. ובמגדל הכנסייה.
כבר שמונה ושלושים, תראי.
מעל הדירה של אן טיטי נסגר עכשיו חלון, וניסן, הדייר שהרעיש לה כל הלילה ברעש החלוש של הנשימות שלו, מתוך שינה רכה מאוד, רכן אל הכיור ורחץ את הפנים.
הגוף הנזירי, הענוג, היה לבוש עכשיו רק בבגדים תחתונים, והיה מאוד נוח בינתיים. לפני שיֵצא אל הרחוב, יפה כמו שהוא, ושוב יתרפקו עליו מבטים זרים, שוב תרחש סביבו אותה תשוקה שקטה של אנשים, עם הנגיעות התכופות, המקריות כביכול, במעברים, עם ההיצמדות של גוף אל גוף ברכבת התחתית, ושוב תצעק לו מישהי, בוא יפה שלי אצלי כלום לא יכאב לך, והוא ירגיש כואב מאוד.
אבל בינתיים, מעל הדירה של אן טיטי, בחדר הסגור, בקומת הגג, הוא הרגיש בטוח, והתלבש לאט, הקפיד מאוד, החליק ביד אחת על החולצה, ליפף סביב הצוואר מטפחת משי, לבש מעיל ויצא מהחדר אל חדר המדרגות.
המעלית הייתה קטנה, תלויה, מוכלבת, וניסן בחר במדרגות. ירד שש קומות למטה, לאורך השטיח הארגמני שבשוליו תופסים קרסי זהב, ושבכל שבוע רוכנת סוכנת הבית ומצחצחת אותם אחד־אחד במשחה חריפה. רק בקומת הקרקע, על אבני החצר הפנימית, אבנים טחובות, קרות מאוד, הוא הרגיש שהוא דורך סוף־סוף בטוח.
בחזית הבית היו ערוכות תיבות דואר שחורות, שכבר עכשיו החלו מתיישנות ללא תקנה, ומתעקמות ללא תקנה, ומתרחקות מהזמן כמו כוכי מוות. בתיבה האחרונה, של דירה מספר עשרים ושתיים, הייתה מדבקת נייר ועליה שמו של הדייר האחרון. לפני ניסן גר כאן אוֹלף. פקיד שנשלח לעיר להשתלמות. איש לא זהיר, לא חסכן, חיזר אחרי נשים מבוגרות והעליב אותן לעתים קרובות באיזו הנאה רותחת. ולפני אולף הייתה שרה. סטודנטית ללשונות עתיקות. נמוכה וחלבית ושקדנית מאוד. רק הרגל מגונה אחד היה לה, הייתה לועסת עפרונות ומרעילה קצת את עצמה בבדידות. ולפני שרה גר כאן אוּלריך. תייר נודד בין ערי אירופה. והיה ביכנר שהתקוטט פעם בחדר הזה עם בעל חוב ושבר את החלון באגרוף שדימם אחר כך, ואי־אפשר היה לעצור את הדימום. והיה אדגר. נשוי טרי שנמלט מהבית, וכאן ישן שינה מרובה מדי והתמלא בחששות גדולים מדי, עד שלילה אחד ויחיד בחייו יצא ממש מדעתו.
היה זה חדר של אחד־עשר מטרים בסך הכול. ואפשר היה להתהלך בו רק בצעדים קטנים בין ארבעה קירות, ובין כיור, ובין חלון יחיד בתוך הגג. גם אדגר ביכנר אולף ושרה היו ספונים בגג הזה כמו ציפורים. ראשון היה אדגר ואחריו בא ביכנר, ואחר כך אולריך בא עד שרה, ושרה עצמה הייתה עד אולף. ועכשיו ניסן, רושם את שמו על התיבה, לוחץ על הזמזם של הכניסה, פותח את השער ויוצא אל הרחוב.
עד הצהריים בלי כלום. משוטט בכיכר האוניברסיטה. ובצהריים הוא נכנס לבית קפה. היה רועש. הרצפה הייתה כבר מנומרת בסלילי נייר של חשבונות על חצי כד יין, ועל מנת היום של סטייק קצוץ, ואי של קצף צף, וכוסית כפולה של ברנדי שהוגשה עם קוביית סוכר. ניסן הזמין גבינה בשלה, חמאה ולחם. אכל בעמידה כשהוא נשען על המזנון, בין עיתון יומי ובין כוסות קפה שתויות.
אישה כבדה, מתייגעת, עלתה עכשיו מהמטבח. היא הגישה קוטלט של עגל לשולחן סמוך, היא בדקה את החשבונות, היא פרסה לחם על דלפק העץ שבפינה עד שנגמר ולא היה עוד מה לפרוס. היא תפסה את אחד המלצרים שלה בסינר שהיה קשור לו סביב מותניו, וביקשה ממנו שיחצה את הכביש וייגש אל המאפייה.
אל מתילד, אתה שומע? תמסור לה שנעשה את החשבון מחר. רק אל מתילד, אתה שומע? לא אל אדון ברטרנד. לא אל הבת האדומה, מה שמה ז'נבייב? קלמנטין? אתה רק אל מתילד תיגש, אם לא רק זה חסר לי.
הוא נענה לה זריז־זריז וממושמע. נער דק. גס, אבל גם רך לחיים. נער ילדותי מאוד בעל תווי פנים מעורבים של גבר קצת נרקב. כבר הספיק לחצות את האולם, חלף במהירות לאורך המזנון, עצר בצד ברזי המזיגה והתיר את הסינר באצבעות מדממות, פצועות, פסולות מגע. קרץ לו לניסן קריצה אחת בעין. נתקע הלחם בגרון. ניסן לגם מהר שתי לגימות של מים, הזמין קפה, ימתיק אותו באחת ושתיים קוביות סוכר מן הפנכה הכסופה המונחת לפניו, עד שישבע.
אל הפנכה הכסופה הזו, אל צנצנת החרדל, אל רחוב הצלב, אל המדרגות שמובילות בכל בוקר לקומה השישית, אל הבדידות של הזקנה טיטי, אל כל אלה הוא הגיע מרחוק. בא מארץ שהשמים הקדושים שלה קרובים כל כך ומגיעים נמוך כל כך, עד שהם נוגעים ברחובות.
את הנסיעה לכאן עשה ניסן לבדו. בא במטוס לילי, במחלקת תיירים צפופה, מורכנת ראש, טרוטת עיניים, מערסלת תינוקות על הברכיים. מעורבת יש שבים ויש באים, ובעיקר נמשכת משני הכיוונים, נמתחת בין כאן ובין שָם, אפילו שהמרחק לא רב כל כך. רק כמה שעות טיסה בשמים הנמוכים. כי השמים מנמיכים לאט, בשקט, רק האדמה עולה, עולה ומחניקה אפילו. ממלאת את האוויר עפר.
בתא הנוסעים הכריזו על העיר המתקרבת במזג ערפילי, בשבע מעלות לערך, צפוי היה באותו יום לרדת גשם. מתחת לרגליו של ניסן העננים, אחר כך הגגות, אחר כך הכבישים. ואז נחת. הגיע. שתי אצבעות בכיס המעיל. בפה הייתה לו סוכריית אניס. עזב את מבואות הטרמינל וירד אל הרכבת התחתית שנוסעת למרכז העיר.
במזוודה היחידה שלו הביא אתו חולצות כותנה בהירות רכוסות בכפתורים חומים, ומכנסי כותנה, ומצעי מיטה מקופלים יפה, וכרית קטנה, וחלב שקדים לעור, ורטיות לחות, וספל ריק, וגם פנקס כתובות אחד ישן כמו פעם, עם סימנייה של אלף־בית מימין, פנקס יפה, נקי, ורק שֵם אחד היה כתוב בו: עוגן.
ניסן פגש אותו לראשונה בארץ. שם שמעו יחד שיעור מבוא לפילוסופים אחרונים. ניסן עיקם את הפרצוף. עוגן חשב שהפרצוף הזה שלו יפה. ובליל ירח, ליל קיץ לח אחד, רחצו שניהם במי הים. במים השחורים הבהיקו כתפיהם העירומות. לאורך החוף התנשאו בנייני הזכוכית והברזל אל השמים. קצות הבניינים זרחו. היה צפוף. היה מכוער מאוד. מסוק הנמיך מעל המים. בין רגליהם של עוגן ושל ניסן התערבלו קרעי אצות ושקיות. רשת דייגים ריקה צפה אי־שם במרחק על פני המים. הייתה גאות רדודה, מפרפרת, של מים זקנים. העיניים של ניסן צרבו והוא מיהר לצאת להתייבש. עוגן עוד הוסיף לחתור בעומק, והכה על פני המים בכל הכוח. אחר כך התקרב לחוף ורצה לשאת את ניסן בחזרה למים.
עכשיו, אחרי הרבה ימים, אחרי פרֵדה, אחרי שלא הבטיח כלום, ניסן חוזר אל עוגן. אל דירה שהוא שכר בעיר זרה, על גבול הפרוורים, סמוך לתחנה האחרונה של הרכבת התחתית. הוא יצא מהקרון והלך לאורך הרציף. כרך את המטפחת הדקה סביב הצוואר. אחר כך עלה במדרגות אל הרחוב.
ראשית נראו לו קרסולי אישה. על כותל של בניין סמוך היה מרוסס משפט: "הפקידות חוזרת", ונראה ציור של אדם הפוך מוחזק בקרסולו ביד ענק. גבר דק חלף ונשף עשן סיגריה ממועכת. ניסן הרחיק בלי לדעת מה. קרא במשובש את שמות הרחובות. חיפש את הדירה של עוגן והגיע לבסוף. במבוא הצר של הכניסה חוסים גבר ואישה דלים. מגואלים בעוני. ניסן נכנס. גרר את המזוודה. עלה במדרגות. עוגן גר בקומה שלישית, מאחורי דלת נעולה בשני מנעולים. הדירה הזאת עלתה לו בהרבה מאמצים, גם ברחוב ישן לא פעם עד שמצא אותה. ועכשיו יש לו קירות סדוקים קצת, חלון אחד פרוץ קצת, ארגז במקום שולחן, ארון בגדים שבור דלת, ומיטה אחת למנוחה.
ניסן יבוא, יפשוט את המעיל וינוח. יש חדר. יש מקום. יש מיטה אחת למנוחה למי שבא עייף מאוד כמו שניסן בא. אבל לניסן יהיה שם רע, ולא תהיה לו מנוחה. יהיו לו טפטופים של חרדה, יהיו ספקות של ראשונים אחרונים כמוהו, של ילדים זקנים, של מהגרים שמאחרים כבר במאה שנה, מתרוצצים ברקיעים מלאים נוסעים, והמזוודות נשמטות להם מהידיים ומתגלגלות בחזרה עד סף ביתם.