מסדר הצללים

פרק 1

החולם מארץ הקודש

 
כשבוע לפני הטיסה תקף אותי חלום ביעותים מחריד. בחלומי ריחפתי בתוך חלל קודר ומאיים בלי יכולת לנוע, והאפלה הסמיכה מסביב הוסיפה למקום המסתורי הזה עוצמה כה אדירה, עד שיכולתי לחוש אותה נמסכת בכל עצמותיי. לפתע דמות דֶמונית צפה ונעה לעברי מתוך קירות האופל הסובבים. הדמות היתה חסרת פנים, ומבטן היוקד של זוג עיניים צהובות-ירקרקות שנצנצו בחשכה, ננעץ בעיניי והאדיר את תחושת החרדה אשר אפפה אותי.
הופעתה של הדמות לוותה בריח לא מוכר, מתועב ומבחיל עד כדי גועל. היא סיננה לעברי הברות בלתי מובנות בקול ארסי הדומה ללחישת נחש, ושלחה לפתע יד גרומה דמוית שלד לאחוז בגרוני. התחושה הצוננת של היד בגרוני נדמתה ללפיתה של יצור קדמוני אימתני. נרתעתי בחופזה לאחור ונעורתי במיטתי שטוף זיעה, מתנשם ומתנשף במהירות, הדופק הולם ברקותיי. הזדקפתי במיטה וניסיתי לפלח במבטי את אפלת החדר, לחפש את מקור הסכנה שאורבת בין הצללים, אבל לא הבחנתי בדמות. גם הריח המתועב שחוויתי קודם לכן פג, ובמקומו עלה ריח נעים של בושם יקר. מצאתי לצדי את יעל אשתי נמה שנת ישרים. נשימתה היתה קצובה ורגועה ופניה היפות שלוות. התבוננתי בשעון המונח על השידה הסמוכה. השעה היתה 2:22 לפנות בוקר.
לא הצלחתי להירדם שוב. ירדתי בשקט מהמיטה ופניתי לחדר האמבטיה כדי לשטוף פנים ולהירגע. בראי שבחדר האמבטיה נשתקפו פניי המיוסרות וראשי סתור השיער, שהגיל חרץ מפרצים עמוקים בצדעיו והאפיר את השיער. עיניי החומות נראו שטופות דם ומכווצות מן השינה, וזיפי זקן שחורים בצבצו על לחיי, מחכים לתגלחת הבוקר. הם שיוו עגמומיות-מה לפניי.
שטפתי פנים והלכתי למטבח להכין לעצמי כוס תה. אחר כך התיישבתי על כורסה נוחה במרפסת הבית והמתנתי לזריחת השמש. הרהרתי בחלום שחלמתי – אם שווא דיבר או אמת. ביני לבין עצמי האמנתי שדיבר אמת, שנשלח לי מסר כלשהו, מעין אזהרה שאינני מבין עדיין את משמעותה. נזכרתי בחלומות נוספים שחלמתי במהלך חיי, חלקם סיוטי לילה. אבל אף אחד מהם לא היה מעורר אימה ומחנק כמו החלום הזה.
הזמן חלף לאִטו ואני נעצתי מבט בשמים המאדימים, שבשרו את עלות החמה. אט אט החל אור הבוקר החיוור להאיר את נופה העירוני של גבעתיים, הנשקף מחלון דירתנו שבקומה השתים-עשרה. רוח קרירה נשבה פנימה, הניעה את צמרת עץ התפוזונים הנטוע בכד גדול וליטפה את פניי.
משב הרוח הביא עמו פנימה את ריחו של הים. התעוררה בי ערגה למקומות אחרים ולעתות קדם. התרווחתי בכורסה והתחלתי להרהר בשנות ילדותי, שעברו חלפו בְּהַשְׁקֵט ובבטחה בגבעתיים הקטנה והפרובינציאלית.
נזכרתי שכאשר התקרב מועד גיוסי לצה"ל, שאפתי להיות טייס. רציתי לרחף באוויר הרחק וגבוה מעל פני האדמה. משלא עברתי את מבדקי הטיס, התגייסתי ליחידה מובחרת של הצנחנים. או אז נפתחה תקופת ההרפתקאות והחלומות של חיי. השתתפתי בקרבות לא מעטים שמהם יצאתי בריא ושלם בגופי, אך נפשי ניזוקה. ההתנסויות האלה חלחלו אל חלומותיי והפכו לביעותי לילה תכופים. רעש הקרבות הכה בחושיי ללא הרף. שוב ושוב פגשתי בחלומותיי את חבריי, שנפלו מולי במלחמות. הם היו קרועים, מפויחים ומדממים, ופיותיהם היו פעורים לעתים בזעקה אילמת, ידיהם נשואות אלי בתחינה כמבקשות עזרה, ואני נטוע במקומי, לכוד בחשכה, חסר יכולת להגיע אליהם ולהושיע.
 

 
היכולת הנדירה הזאת לחלום בפרטי פרטים ולחוש את החלום בעת היקיצה, שאותה כיניתי ביני לבין עצמי בשם 'הכוח האפל', החלה להתפתח אצלי בגיל מוקדם יחסית. עוד בהיותי נער מתבגר חשתי שיש בתוכי יכולות נדירות וכוחות שאינני יכול עדיין להפעיל אותם או להבין את פשרם. שברי חלומות שחלמתי ורסיסי חזיונות שחזיתי לפתע בהקיץ, הצביעו על אירועים שהתרחשו מאוחר יותר. היה בכך משהו מסקרן ובה בעת מפחיד ומבעית.
מלחמת יום הכיפור היוותה עבורי נקודת מפנה. האירוע המכונן, ששינה את חיי מהקצה אל הקצה, התרחש בעיצומה של המלחמה. הכוח שפקדתי עליו יצא מרפידים והתמקם בכביש הרוחב, בסמוך לקו המעוזים. בשעות הערב קיבלתי בקשר פקודה לחלץ טנק שנפגע בדרכו לתעלת סואץ. המרחק מהמקום שבו היינו אל היעד לא היה רב, אך הגעה עד סמוך לתעלה היתה בבחינת נסיעה לפלנטה אחרת. את טנק הפאטון איתרנו בנקל. זחליו חרשו נתיב בחולות המדבר, וזה הוביל אותנו אל דיונת עפר מרוחקת. קנהו הדומם של הטנק היה מופנה לעבר כוחות הארמיה השלישית של הצבא המצרי ומקלעיו היו שמוטים. כתם פיח גדול בחזיתו העיד על פגיעה קודמת מפגז או מטיל, אך אנשי הצוות, שלמים או פגועים, לא נראו לעין.
השקט המתוח לא בישר טובות. התבוננתי אנה ואנה, אך לא הבחנתי במארב או באיום אחר כלשהו. יצאתי עם אנשי כוח החילוץ מהרכב המשוריין שבו נסענו והתקרבנו אל הטנק. או אז נפתחו שערי הגיהינום.
אש ארטילרית מדויקת נחתה עלינו והעיפה אותנו באוויר כבובות קש. לא חשתי בפגיעה, אלא רק כיצד אני נחבט בחוזקה בקרקע החולית, ואז ירדה עלי אפלה מבורכת.
הסתבר כי הפגיעה הכתה בראשי בחוזקה וגרמה לי לאיבוד ההכרה, אך התת-מודע פילס במוחי נתיב משלו. חזיונות שונים ומשונים חלפו בראשי כל העת. את חלקם, שעשויים היו להטריף את דעתו של כל אדם, העדפתי למחוק מזיכרוני. בעיקר זכור לי חיזיון מסויט שבו מצאתי את עצמי בתוך מנהרה אפלה, נשאב אל תוך חלל קודר ומאיים, ללא יכולת לעצור או לבלום. ריח אבק השרפה חדר לאפי והותיר טעם מריר וחריף בתוך גרוני היבש.
לפתע נראתה באופק נקודת אור. מתוך דמדומי ההכרה הבנתי כי באור הזה אמצא מפלט מהזוועות השואבות אותי אל מעמקי השאול. קול רך קרא בשמי ויד צחורה הושטה לעברי. נפנפתי בידי בניסיון לתפוס את היד המושטת, ואז נמוגה האפלה והצלחתי לפקוח את עיניי. דמות בחלוק לבן נגלתה לפניי, מאירה בפנס כיס קטן לתוך אישוניי. ידה בלמה בעדינות את תנועותיי התזזיתיות והדפה אותי ברכות אל הכר.
הבנתי כי אני נמצא במרפאה כלשהי וכי המלאך בחלוק לבן
הוא הרופא המטפל בי. "ברוך הבא לחיים," חייך אלי. את החיוך
החם הזה לא אשכח לעולם, הוא הפיח בי את התקווה לחיים. מאוחר יותר נודע לי שאני הניצול היחידי שנותר מהכוח. המחלצים שהגיעו למקום והביאו אותי למתקן הרפואי, מצאו את שאר חבריי ללא רוח חיים.
מאותו הרגע שבו חזרתי מן השאול, השתנו חיי. חזיונות וחלומות שבו ופקדו אותי מפעם לפעם. כצופה רואה ואינו נראה נעתי בין זמן למרחב, וצפיתי באירועים שהתרחשו לפני שנים רבות ובאלו העתידים להתרחש. לא ידעתי אושר בחזיונות ולא חוויתי דברים משובבי לב. תמיד צפיתי בעיני רוחי באירועים דרמטיים, בקרבות עקובים מדם; בפרשים עוטי שריון, דוהרים על סוסים כשחרבות נוטפות דם בידיהם, או בטנקים אפורים שועטים בשדה הקרב כשהם פולטים כדורי אש ועשן. אזי הבנתי, כי משחר הבריאה שרויה האנושות בשנאה ובמעשי הרג, והיא עדיין ניצבת במרחק שנות אור מהארה.
כך חייתי בין האור והצללים. בשעות היום תפקדתי באורח רגיל, ככל האדם, אך בחשכת הלילה שקעתי בחלומות ובסיוטים אשר קרעו את נשמתי. בתום שירותי הצבאי ביקשתי להיפטר מצלקות הקרב שייסרו אותי, ולהתנסות בהרפתקאות מסוג אחר, חיוביות וטובות. רציתי שוב לרחף גבוה מעל האדמה, לעופף מעלה מעלה ולהגיע למחוזות רחוקים, והחלטתי כי עתידי נמצא בענף התיירות.
לאחר שסיימתי את לימודיי באוניברסיטה והתמחיתי כהיסטוריון, למדתי בבית הספר לתיירות, הוכשרתי כמדריך טיולים והתחלתי להוביל קבוצות מטיילים מישראל למקומות שונים בעולם. בעודי תר את הארצות השונות, מזדמן לאתרים זרים ופוגש אנשים רבים ומרתקים, נפתח לי צוהר לעולם חדש, נרחב ומופלא שכבש אותי מידית.
העולם הזה התאפיין לא רק באתרים, באנשים ובנופים, אלא גם בתרבויות, באורחות חיים, בסיפורים, במיסטיקה ובמסתורין, שהם חלק אינטגרלי מן החיים ומן ההיסטוריה של כל עם.
במהלך נסיעותיי נשרו ממני ספקנות וציניות שסיגלתי לעצמי בימי בחרותי. הפסקתי לבוז לאנשים המוצאים מפלט בדת ובאמונה, וחדלתי לנהוג ביהירות ובהתנשאות כלפי אלה המאמינים ברוחניות לסוגיה השונים; במציאות חיים מטפיזית, בקריאת עתידות, בגלגול נשמות ובחיי העולם הבא.
ניכסתי לעצמי קצת מכל אלה, גם אם קול התבונה שבי לא חדל להצהיר שהעל-טבעי איננו בגדר האפשר. נוצר בי דיסוננס בין המציאות הממשית למציאות המטפיזית, והדיסוננס הזה, אותו חוסר השקט, הוא זה שמניע אותי עד היום למקומות זרים ולהרפתקאות חדשות.
גם לחלומות למדתי להקשיב. פיניתי להם מקום כפי שהאנושות כיבדה אותם והתייחסה אליהם משחר בריאתה. אמנם במשך שנים רבות מיאנתי להתייחס אליהם, אך בתוך תוכי ידעתי שטמון בהם מסר עבורי ושאני מוכשר להקשיב לו מקרוב, גם אם אינני מבין את טיבו ופשרו. הכישרון הזה לחוות חלומות, מתת נדירה זו שעדיין לא ראיתיה כקללה או כברכה, היא זאת שהובילה אותי לחיפוש נשמות אבודות בין האגמים והיערות של סילקבורג השוכנת במרכז דנמרק.