האיש על הקיר

פרק 1

ידה של אישה דפקה על דלתו של בנימין קאופמן. קדמה לכך שיחת טלפון, שבה ביקשה ממנו להיפגש בארבע עיניים. בנימין היסס, אך היא התעקשה. היה לה קול נעים, ריתמוס דיבור קצבי, ברור ובוטח. הוא הבחין בנימה נחרצת בקולה. סיפרה לו שהיא ציירת העוסקת באמנות עכשווית.
"באיזה עניין?" שאל.
"עניין חשוב מאוד," קבעה.
בנימין קאופמן היה באמצע שנות החמישים לחייו. הוא התגורר בירושלים, במושבה הגרמנית, והיה מרצה באקדמיה למוזיקה. בקשתה של האישה נשמעה לו מוזרה. התעורר בו חשש קל, ועם זאת היא הצליחה לסקרן אותו. הוא חש כנות בדבריה, אך בראשו צצו גם פחדים וחשדות חבויים. הייתכן שמדובר באיום או סחיטה? חשב. היא ציינה באופן ברור, שאיננה רוצה ממנו דבר. "אני פשוט רוצה להכיר אותך. יש לי משהו חשוב לספר לך. אתה תבין כשניפגש," אמרה. תחושה חלפה בלבו, הרגשה מוזרה, מטרידה ומשונה, שלא הכיר אותה בעבר. בנימין הפתיע את עצמו כשנעתר לבקשתה והזמין אותה לביתו על אף חששותיו. הם קבעו לשעה אחת-עשרה בבוקר.
בדיוק בשעה היעודה נשמעה דפיקה בדלת. אישה נאה, זקופה, לא גבוהה, פסעה פנימה, מטופפת על נעלי עקב. את חמוקיה עטפה בשמלה אדומה וצמודה, שׂערה בהיר ושופע, עיניה חומות-ירוקות. בנימין העריך שהיא בת כשלושים וחמש שנה. ניכר שהיא מכירה במעלותיה הנשיות, חשב. היא הושיטה לעברו את ידה ואמרה, "רמה, רמה ניקול." היא הדגישה את שמה הלועזי, אך לא ציינה את שם משפחתה.
"בנימין," ענה ומשום-מה הוסיף גם את שם המשפחה, "קאופמן." הוא חש את לחיצת היד האמיצה שלה והחווה לעבר הספה. ביתו במושבה הגרמנית היה מאורגן למשעי, צנוע, מסודר על פי טעמו האישי ומתאים מאוד לאופיו הנזירי ולתפיסה האסתטית הקפדנית שלו.
היא התיישבה במקום שייעד לה, העיפה מבט מסביב, השתהתה על רישום קוצים מצויר בפחם שחור של קראקוור, שהיה תלוי מעל הספה, וציינה שהיא מכירה היטב את עבודתו של האמן. עיניה תרו אחר עבודות האמנות הנוספות שהיו תלויות בחדר. "יפה כאן, האווירה נעימה," אמרה כבדרך אגב. ההערה שלה החמיאה לו. הוא השיב לה בניע ראש של הסכמה וציין שהבית עבר לא מכבר שיפוץ וכי הוא הקפיד לשמור על הסגנון הארכיטקטוני המיוחד: פתחים לגינה, אדני חלונות, קשתות וציפויי אבן ירושלמית מקורית. כדי לצנן את התרגשותה היא ביקשה ממנו כוס מים. היא לגמה לגימה קטנה, הניחה את הכוס על השולחן ואמרה לפתע בשטף ובקול רם, "אביך, ד"ר קלוד קאופמן," כשהיא מדגישה את שמו ותוארו באִטיות מופגנת, "אביך הוא אבי הביולוגי. נולדתי כתוצאה מרומן סוער בין אִמי לאביך."
המילים שיצאו מפיה נשמעו כמו רעמים קרובים וחזקים והן הדהדו במשך שניות ארוכות, כמו ביקשו להיאחז במקום. בנימין השיב בגמגום קל וקולו כמו השתהה בגרונו. "לא יכול להיות, זה לא ייתכן, אבי מעולם לא סיפר לי דבר על כך, ובהתנהגותו לא היה כל רמז לדברייך. אבי היה נאמן למשפחתו." מששמע את דברי עצמו הוסיף בהיסוס, "נאמן לנו, בני ביתו." סימן שאלה גדול ליווה את קביעתו ונשאר תלוי באוויר גם לאחר שסיים את דבריו. שקט מוחלט השתרר בחדר. הוא נשם נשימה עמוקה ואמר, כשקולו מתחזק עד כדי כמעט צעקה, "מה שאמרת כרגע הוא דמיוני לחלוטין, מצב כזה לא יכול להיות אמִתי, זה שקר מוחלט או טעות."
האישה בשמלה האדומה ענתה לו מיד בקול מתנצל, אך בשטף, "אני מצטערת, הייתי חייבת להכיר אותך ולספר לך. שנים אני חיה עם הידיעה שבמרחק כמה רחובות ממקום מגוריי חיה משפחה שיש לה קשר קרוב אליי ואינני יודעת אותה. רק עכשיו, כשאני בוגרת וחזקה, אזרתי אומץ לעשות צעד מעשי. הרגשתי שאני חייבת לראות אותך ולמסור לך את האמת המסעירה הזו. החלטתי סוף-סוף שאני רוצה להתקרב לכל דבר ועניין שקשור לאבי האהוב והנערץ, אדם רך ואנושי." המילים האחרונות הדליקו בבנימין אש והוא נתקף בחוסר מנוחה.
בנימין הרגיש שאישה זרה זו, שחדרה לביתו, מערערת בדבריה את קיומו הרופף ממילא ופורמת תפרים שחיברו בין שאר חלקי המשפחה. החדשות שבפיה, בין אם נכונות או לא, הציפו את העבר אל פני השטח, התסיסו בו חלקים נשכחים. הוא נדם ופניו האדימו מזעם. הוא רצה לסלק אותה מביתו ולא לשמוע את הפרטים שביקשה להוסיף ולספר. גם החוש השישי החבוי בו רמז לו לברוח ממנה וממה שהיא עוד עומדת לגלות לו, אם ייתן לה להמשיך בדבריה. לפתע הוא ניגש בתנועות עצבניות ובמהירות אל דלת הכניסה ופתח אותה לרווחה, ובכך השאיר את פתח הבית פעור וחשוף. הוא נתן פומבי לחדר שבו ישבו, כמו חשש להישאר עם הזרה בתוך מקום סגור ואינטימי וכמו ביקש לפזר את החדשות ששמע לכל רוח. אחר כך חזר לחדר האורחים. גופו נדרך, ובעמידה צבאית זקופה בסמוך לקצה הספה האפורה שעליה ישבה האישה, וכשהוא ניצב מעליה, סימן לה באצבעו השלופה את כיוון היציאה. הוא רצה לסלק אותה מיד, בלי שתהיה לה שהות להשמיע מילה נוספת.
האישה נענתה לו, קמה באִטיות מופגנת מעם הספה, נעמדה בהיסוס מולו, זקפה את ראשה וסנטרה ואמרה ברכּוּת אך בארוגנטיות מסוימת, "תודה שהסכמת לפגוש אותי, סקרנותי באה על סיפוקה. נשבעתי לעצמי שדי לי לראות אותך ולהיווכח שאתה בשר ודם, חי וקיים, אדם אמִתי, ואינך אגדה או המצאה. אם אתה עומד על שלך, אלך לדרכי ולא נתראה יותר." היא המשיכה את דבריה באדישות מופגנת, "הרבה שנים שמרתי את האמת שידעתי לעצמי בלבד. אין לי עניין להטריד אותך, לשכנע אותך, או לגרום לך סבל והתלבטויות." בתנועה זריזה אחזה בתיק שהניחה קודם לכן לידה והתכוונה לצאת ולהיעלם.
באותו רגע בנימין לא ידע את נפשו. הוא היה מבולבל לחלוטין. סקרנותו הלכה וגברה. דבריה נאמרו בביטחון, חשב. בצעדים גדולים ובתנועות רחבות ובמהירות שהעידה על סערה גדולה, הקדים את האורחת בדרך אל הדלת הפתוחה ובעצבנות בולטת סגר אותה בטריקה. הוא סובב במהירות את המפתח התקוע במנעול, שלף אותו ממקומו ונעל את שניהם בתוך הבית. עכשיו הוא ביקש לתחום את הידיעה החדשה, להשאירה בין קירות הבית ולנכס אותה לעצמו בלבד. אחר כך פנה לאישה בשמלה האדומה, שעדיין לא הספיקה לצאת מסלון ביתו.
"ואילו סודות נוספים את שומרת כבר שלושים שנה?" שאל בנימה מתריסה.
האישה הזרה לא ענתה להתגרות, אלא פנתה לעבר הספה האפורה שבחדר וחזרה לשבת עליה. באִטיות בולטת היא שלפה מתיקה צרור מכתבים כתובים בכתב יד מוכר, תוך כדי שהיא מספרת בקול מתון ושקט, "אִמי, רשל, נפטרה לפני כחודשיים ולאחר מותה החלטתי להכיר את משפחתי הביולוגית המורחבת. בעיקר רציתי לפגוש אותך, כי אבי דיבר עליך בפניי בחום לא פעם."
בנימין נדהם למראה המכתבים שהחזיקה בידה. הוא זיהה מיד את כתב ידו המוזר של אביו. כתב החרטומים של הד"ר קאופמן היה יוצא דופן ומיוחד. הוא הביט בהשתאות בצרור המכתבים שהחזיקה. הם היו כתובים בצרפתית ובעברית. כתב היד הלועזי היה קטן, האותיות מחוברות ומעוותות אך ברורות, ואילו בעברית הוא היה גדול ופחות קריא, כתב יד טיפוסי של עולה חדש. הוא הושיט את ידו הימנית וכמעט בכוח חטף את הצרור מידיה. נשמע רחש מאיים של ניירות שכמעט נקרעו. היא עקבה אחר פעולתו האגרסיבית במתח. "היזהר," צעקה בקול.
הוא הביט בניירות מקרוב, עלעל בדפים ונענע אותם בידו הרועדת כאילו התכוון בכך לשחרר אל החלל את כל המילים שהיו כלואות בין הדפים, להיפטר מתוכנן, להתנער מהעדות שהייתה בהן. אך ההברות והמילים כמו התפזרו בערבוביה ולא נמוגו, אלא חזרו מן האוויר אחת לאחת לתודעתו. הוא קלט את ההברות במוחו, אסף את המילים ואִמת אותן. באוזניו שמע את צלילן תוך כדי שהן חדרו ודקרו אותו, ואף נדמה היה לו לרגע ששמע את קולו הרועם של אביו קורא מן המכתבים ומבטא את המילים באִטיות מופגנת ובהדגשה.
ראשו של בנימין הסתחרר. הוא התיישב בקצה האחר של הספה כשידו עדיין מחזיקה במכתבים. הוא שלח גם את ידו השמאלית ואחז בצרור בשתי ידיו. הוא הידק חזק בין עשר אצבעותיו את הניירות והמילים, תקע בהם עיניים קרועות לרווחה כלא-מאמין. הוא ביקש לעצמו חזקה על ההוכחה שהביאה אליו, כמו רצה לשלוט בעצמו במכתבים ובמילים שעליהם ובכך להתעלם מן האמת ולהתכחש לה. כמה מהמכתבים היו פתקים בודדים ואחרים עדיין צרורים בתוך מעטפות.
בנימין הניח את החבילה על ברכיו, שלף שלושה דפים והחל לקרוא בניע שפתיים, במהירות וללא קול, רק כמה מילים בודדות שקפצו אליו מן הדפים ונשמעו בראשו הזויות ותלושות מהמציאות. הוא העביר דף אחר דף, בעדינות, והניח אותם זה על גבי זה על הספה, ברווח שנוצר בינו לבין האישה שישבה במרחק קטן ממנו, דרוכה ומתוחה. בפעולה זו כמו ביקש לשתף אותה בכובד המציאות שהתבררה.
היא לא אמרה דבר, אלא לקחה בעדינות בידה את אחד המכתבים שהניח ביניהם והחלה לקרוא את הכתוב בקול מתון, באופן מסודר ובמבטא צברי, שהדגיש את המילים הבודדות בצרפתית שהופיעו על הדף. מתוך המילים שהקריאה שמע בנימין רק "אני אוהב אותך, משוש חיי, מה שרי1, מון אמי2." לפתע החלה לדבר במהירות ובשטף כדי שלא יתאפשר לו להשחיל לתוך דבריה שאלות. היא נצמדה לביטויים שהשמיעה וחזרה על המילים כאילו היו הוכחה חד-משמעית, שאי-אפשר לחתור תחתיה, ולא להפריח ולרסק את אמִתותה. היא ביקשה לאמת, לחזק ולמצק את המידע שהביאה לו. המילים שיצאו הפעם מפיה, התמזגו עם המילים שהשתחררו רגע קודם מבין הדפים שבידיו ואלה שמלמלו שפתיו.
היא הייתה זקוקה לאישור מצִדו, לרמז קטן שתקבל ויאושש את הסיפור שסיפרה לו, כדי לתת לה חיזוק ולבסס את המציאות שהכירה מילדותה. אך המילים החלו להתפוגג ולהתמסמס לאט והפכו להברות קטועות ולצלילים בודדים, שהלכו והתפזרו במין תווך אמורפי וכאוטי שקם ביניהם, ענן דמיוני של אדים לבנים, שהבליטו את המילים ורגע אחר כך בלעו אותן והעלימו את הנאמר. רק צלילים בודדים של הברות ומילים שלמות חזרו כהד מתוך הערפל הסמיך והמוזר שנוצר בחדר, ובתוך כך הצטללו והצטיירו בבירור בראשו ובלִבו ונשמעו לו כמו מלמול וטרטור חוזר ומטריד. אך אט-אט צצו המילים מחדש, בתוך מוחו, והצלילים ששמע נעו כמו במערבולת סוערת, עלו וירדו, אפפו וסובבו, רקדו סביבו. "שרי, סוער, רשל יקירתי, אהובה שלי".
הוא לא רצה לקבל את הנאמר, התכחש למילים ובעט בהן, העיף אותן ממנו והלאה. הוא היה מבולבל ומסוחרר. שמה השני הוא ניקול, נזכר בנימין שאמרה כשהושיטה לו את ידה והציגה את עצמה, זהו שמה של דודה של אבא שלי מצד אִמו, שהייתה בשבילו כמו אם חלופית כשהגיע מפולין לצרפת כנער. היא נרצחה במלחמה. הוא הביט באצבעותיה של האישה ובציפורניה. הן היו מוכרות לו, צורתן בדיוק כשל אצבעות אביו.
"כל כך הרבה שנים חלפו. אבא שלי כבר לא בין החיים. אנחנו גרים באותה עיר והסיפור שאת מספרת לא התגלה לנו," טען בהתרגשות בקול צרוד ובתימהון, "זה הרי לא ייתכן, זה לא הגיוני." הוא המשיך והפנה שאלות לעברה, "ומדוע אבא שלי לא עזב אותנו? למה אביך, שאת טוענת שהוא גם אבי, לא החליט לחיות אתכן, עם האישה, אִמך, שאת אומרת שאהב, ואִתך? למה לא ויתר עלינו ובנה את המשפחה החדשה שלו אתכן?" קולו התגבר כשביטא את המילים "ויתר עלינו".
רמה התפרצה לתוך שטף דיבורו ואמרה בקול צעקה, "אבל זה היה בלתי אפשרי. אימא שלי הייתה נשואה לאבא שלי, חיים, כלומר, לא לאבא הביולוגי האמִתי שלי." בדבריה נשמעה נימת התנצלות כאילו המצב היה שונה אם לא היה קיים אבא רשמי. היא נאחזה בתירוץ הזה כדי להסביר את עמדתו של אביה ולהגן עליו. השאלות כבדות המשקל ששאל לפני רגע נותרו ללא מענה, תלויות היו ביניהם, והתשובות, גם אילו היו ניתנות, היו חסרות משמעות ופתוחות לפרשנות.
סיפור האהבה שהתברר על פי דבריה, בין אביו לאִמה, הלם בו בעוצמה, שכן הספק באמִתות דבריה הלך והתפוגג ככל ששיחתם נמשכה. הוא חזר והביט שוב באצבעותיה הארוכות והחזקות ובצורת ציפורניה, שהיו צבועות בלק ורוד אשר הבליט את המבנה הרחב והמיוחד המוכר לו. "אין לי ספק, אלה האצבעות שלו," חזר ומלמל לעצמו בשפתיים רוטטות. "ידיים דומות לאלה נגעו בי, הִכו אותי, הצליפו בי," המשיך בינו לבינו כששפתיו נעות ללא קול, "וגם נגעו בה ברכות ואהבה?!" הוא הזדעזע מן המחשבה שהלכה והתבהרה בראשו. הוא הרגיש פתאום קִרבה גדולה אל האישה הזרה. הוא הרים את עיניו.
"ידיים כאלה ליטפו אותך?" שמע את עצמו שואל-אומר בבהלה. משפט משונה שהסיק מתוך דבריה ושנשמע תלוש. הוא נבעת מן התובנה החדה והברורה, שאותה הביע פתאום. תדהמתו וסערת רוחו הלכו וגברו ככל שהפגישה התארכה. בד בבד עם מה ששמע מפיה וראה למול עיניו התרוצצו בראשו של בנימין מחשבות וקטעי זיכרונות, שהפכו מיד למראות שדמיין והופיעו ללא סדר הגיוני, עברו מהעבר להווה ובחזרה. הבזקים של מצבים החלו להופיע בערבוביה במוחו, שטף של אירועים מוזרים מן העבר, כאלה שהכיר וכאלה שדמיין.
דמות אביו, כפי שעלתה מתיאוריה הייתה רכה, סובלנית וקשובה לזולת. בפיו הסתמנו שאלות רבות שלא מצא להן מענה ונשארו על דל שפתיו, תלויות ועומדות ביניהם. בעדות ששמע ממנה היו כמה מילים ברורות וחד-משמעיות, שבלטו מאוד לאוזניו הרגישות. רך ואנושי, מילים שעליהן חזרה פעמים מספר בדבריה על אביו, הכאיבו לו במיוחד. היא סיפרה לו על אביו-אביה, שהיה איש עדין נפש וטוב, ותכונות אלה ממש לא ייתכנו. התיאור בפיה היה כל כך אנושי והדגיש את האבסורד בסיפור והפך אותו לשקרי בעליל. הייתכן שבצד מסכת החיים שידע וחווה היו לאביו גם חיים אחרים? היש אפשרות סוריאליסטית ומטורפת, שאביו היה אדם עם רגשות חמלה ואהבה? הוא היה בטוח שחלה טעות. בקול רם נפלטה לפתע מפיו שאלה רטורית, "האם אבי מסוגל היה לנהל רומן עם אישה אחרת, להוליד ילדה ולתפקד במערכת חיים כפולה?!"
האורחת, שישבה עדיין על הספה בביתו, ביקשה לפרט, להוסיף ולתאר את מסכת חייה, אך בנימין נתקף ברעדה והניע את גופו בעצבנות לכאן ולשם ועשה תנועות משונות בידיו שהתנפנפו בצדי גופו, במהירות. הבגידה בו ובמשפחה שהתבררה, ניחא, אך האופי של אביו, ההפוך לחלוטין למציאות שהכיר, הטריף את מחשבתו. הוא קם ממקומו בלי לדעת לאיזו מטרה, נעמד מול האישה באופן שנראה אלים וקבע תוך כדי הרמת קולו, "מה שאת מספרת זהו שקר, זאת המצאה מרושעת שאיני יכול לקבלה בשום מצב. זה לא יכול להיות נכון. צאי מחיי, הסתלקי."
רמה דמיינה לא מעט את הרגע שתפתח את הדלת במושבה הגרמנית. היא הופתעה מהדמות המלנכולית שפגשה. איש רזה, גילו מעל חמישים, צִדי רקותיו מלבינים, פניו טובות. עיניו הכחולות הביטו בה במבוכה בולטת כמו היה בו צורך להצטדק ולהתנצל על לא דבר. גובהו בינוני ומראהו עדין אך גברי, ציינה רמה לעצמה. לבוש היה בחולצה בצבע תכלת, בעלת שרוולים ארוכים, מגוהצת למשעי, ומכנסיים בצבע בהיר. הופעתו אינה צברית טיפוסית. הוא נראה אירופאי, עדין ותרבותי ובהחלט מעורר אמון, משדר יושר ונאיביות, ועם זה מקרין גם מעין תחושה קלה של חוסר ביטחון וספקנות, חשבה. האיש, שהיא חלמה עליו לא פעם ושהסתתר מאחורי השם בנג'מה, בפי אביו, נראה רגיש וצעיר מכפי גילו. תגובתו הרגשית לחדשות המסעירות שהביאה לו הייתה חריפה, חשבה, הוא כמעט השתגע!
שמו הצטלצל באוזניה במשך שנים רבות ובלי להכירו ציירה לעצמה את דמותו. היא הבחינה בדמיון פיזי לאביה. את העיניים הכחולות קיבל ממנו, חשבה, וגם את מבנה הגוף ומבנה הפנים. פניו מוארכות היו, הוא הרכיב משקפיים בעלי מסגרת מתכתית עדינה, מצחו היה גבוה. היא הייתה בטוחה שיופיע בפניה איש שרירי, חזק, בוטח בעצמו, סמכותי. בנו של אביה הנערץ, שבדמיונה גדל באושר, במסגרת משפחתית שלמה ונורמטיבית. בדמיונה היה בן חוקי לאב ולאם, שזכה לתשומת לב אין-סופית ונהנה מאהבתם של הורים החיים תחת קורת גג משותפת. היא אף פיתחה קנאה בדמות הדמיונית שיצרה ואשר ליוותה אותה כמעט כל חייה.
רמה קמה ממקומה, השתהתה והיססה לרגע, לאור תגובתו הרגשית והסוערת, וכשהרהיבה בנפשה לפתוח את פיה, שלחה אל תוך עיניו מבט ישיר. היא חזרה על דבריה בהדגשה ואמרה בשקט בוטח, במעין קביעה מסכמת, "אני רמה, בִּתו של ד"ר קלוד קאופמן ורשל בר, אחותך. אנחנו אח ואחות," כך אמרה במילים ברורות וחד-משמעיות ללא פקפוק והיסוס בקולה ובלי כל סימני שאלה. היה בה כנראה צורך עז לקבוע באורח מוחלט את היחס המשפחתי ואת הקִרבה הביולוגית ביניהם.
בנימין הרגיש את הנחרצות והדיוק של המילים שבהן סיכמה לשניהם את המצב המיוחד. המשפט הברור ששמע מפיה הִכה בו שנית כמו היה מכת אגרוף חזקה בראשו. הוא הביט באישה הצעירה היפה שלפניו ושב להסס ולא להאמין. רטט הרעיד את שפתיו, פניו החווירו. הוא הוטרד על ידי עצב קטן ונסתר ליד עין שמאל שהתכווץ והזדעזע קלות, וכדי להפסיק את התנועה הלא-רצונית שפשף ומחה קלות את העין בעזרת אצבעו. במשך שניות ארוכות שנדמו כנצח התכנס אל תוך עצמו, השפיל את עיניו, הביט אל עבר השטיח ושקע אל תוך הסיבים הצפופים של זיכרונות מוקדמים וביקש להיטמע, להסתתר ולהיעלם בתוכם. עיניו נעצמו, שפתיו התכרכמו בתנועות מוזרות והוא לא הוציא הגה. רמה קפאה במקומה והביטה בו בדממה.
לאחר כמה דקות התעשת בנימין, הרים את ראשו באִטיות בתנועה בוטחת, הביט אל האישה שלפניו במבט נוקב והציע לה שתייה כדי להפסיק את המבוכה שהשתררה. בלי לצפות לתשובה, הוא יצא מן הסלון לכיוון המטבח ומזג הפעם שתי כוסות מים. לאחר ששב היה מסוגל להישיר מבט ולהתבונן בה, לבחון את גופה על כל חלקיו בתשומת לב ובקפידה. ההלם הראשון חלף, השריר ליד עין שמאל נרגע, הרטט שאחז בו נעלם. רק עכשיו היה מסוגל לשים לב לפרטים היפים והעדינים של האישה שישבה על הספה בביתו.
הם לגמו מכוסות המים שהביא וכאשר ניסה להניח את כוס הזכוכית על השולחן, נשמטה זו מידיו. שברי זכוכית ומעט מים שנותרו בכוס התפזרו על הרצפה. בנימין הנבוך התכופף, העביר את שברי הזכוכית הקטנים בידיו בזהירות, אחד לאחד, אל הרצפה בפינת חדר האורחים, ויצר ערמה של שברים שקופים ורטובים. "אני מצטער, אטפל בזה אחר כך," אמר. הוא לא רצה להפסיק את רצף המידע שהביאה אליו רמה.
היא ביקשה להפיג את המתח שהורגש בחדר, ושהגיע לשיא עם שבירת הכוס, והסיטה במכוון את השיחה מאביהם. היא סיפרה לו בקול שקט ורגוע על עצמה, על לימודיה בבצלאל והוסיפה כמה מילים על בני משפחתה, על רפי בעלה ועל שני ילדיה. היא המשיכה לספר את קורות חייה לפי סדר כרונולוגי. בנימין הקשיב, אך דמות אביו הופיעה בראשו בבהירות ובהבזקים קצרים והפריעה לו להתרכז בדבריה. מחשבותיו נדדו למה שסיפרה מוקדם יותר. המילים שלה, המתארות איש נעים ועדין, נדמו לו מוזרות והתרוצצו במוחו תוך כדי דיבורה. רמה תיארה את דמות האב באופן שונה כל כך ממה שהכיר וידע, וגרמה לו חוסר ריכוז ותהייה בלתי אפשרית. דבר לא עניין אותו מלבד הקשר המיוחד של אביו אליה, ובעיקר – כיצד היו נפגשים? איפה? מתי? האם היה מבקר בביתם? ובאיזו תכיפות?
בגידת אביו במשפחתו ובאִמו צרמה לו, אך לא היא שגרמה לסערה הגדולה אלא הפרטים על אופיו של אביו, שנאמרו באהבה רבה והיו רוויים בנימה אוהדת וסלחנית. היא רקמה במילים חמות וברוגע את דמות אביה, וכשאמרה "אבי", נשמע בקולה רגש חזק שהביע אהבה וכנות, ובאותו רגע בנימין הזדעזע. השיחה הייתה בעיקרה חד-צדדית והוא השתכנע לאט-לאט מקולה הרך והנעים באמת שהשמיעה לו. רמה הרחיבה וסיפרה לו את הסיפור הגדול והאמִתי, לדבריה, שנרקם בין הוריה הביולוגיים, ועל אביה, קלוד, שנכח באופן רצוף בחייה. "אבא," אמרה ברוך ובכוונה, "היה לחלק בלתי נפרד מחיי משפחתי." וכשאמרה בלי היסוס, "אבא שלי, שכל כך אהבתי אותו," הרגיש בנימין כאילו זרם מים קפואים נשפך בבת אחת על ראשו.
המילים שלה פגעו בו ודקרו אותו באכזריות כמו היו סיכה חדה, התסיסו כל תא בגופו וכל פרט נוסף בסיפורה גרם לו לחוסר שקט ורוגז גלוי. הוא התפרץ לתוך דבריה כמה פעמים בכעס וזעם והטיח אל חלל האוויר בחדר קללות גסות. כשתיארה בפניו את סבלנותו של אביה ורגישותו הוא התבטא במילים שהקפיד שלא להשתמש בהן ושלא העז אף פעם לומר אותן בקול ובמפורש. הוא היה איש עדין ותרבותי, וקללות גסות לא היו סגנון שנקט בו מימיו. "הוא ממש לא היה כפי שאת מתארת. הוא היה אחר לגמרי," אמר. בלי להיכנס לפרטים הרגישה רמה שמשהו איום קשור לאביה. אחר כך נבהל מעצם תגובתו הנסערת והמשיך למלמל לעצמו ולחזור על דימויים שהופיעו בתיאוריה. לפעמים שפתיו נעו באי-שקט וללא קול.
פתאום נפלטה מפיו צעקה, "לפי מה שמסתבר מדברייך, אבי ממש בגד במשפחה שלי וזה פשע. ולפי סיפורך את ממזרה, אסורה בקהל ישראל! אז איך בכלל נתנו לך להינשא ליהודי?" דממה מעיקה שבה והשתררה. רמה לא הגיבה להתגרות. היא נאלצה לבלוע את הרוק בפיה ושתקה במבוכה כדי לא להחריף את העימות שנוצר ביניהם.
בנימין נחשף אל המידע שהביאה לפתחו האישה הזרה באופן בלתי צפוי לחלוטין וללא כל הכנה מראש, והגיב באופן סוער ובלתי מתוכנן. ההתפרצות שלו והכאב שליווה את המילים התוקפניות שהשמיע בזעם, עוררו גם בה התרגשות רבה. תגובתו לתיאורים היפים של אביה הייתה בעיניה מוזרה מאוד. היא שמה לב שבכל פעם שהיא הזכירה תכונה חיובית של אביה, בנימין הגיב בהתרגשות. עד כה התנהגה רמה בשליטה וברגיעה, אך תגובותיו התמוהות והנסערות גרמו לה לחוסר שקט. ההפתעה של רמה מפגישתה עם בנימין הייתה גדולה כמו שלו. אף על פי שהייתה לה שהות להתכונן למצב המיוחד ויכלה לדמיין מראש את המפגש בינה לבין אחיה למחצה, לא יכלה לצפות מצב משונה כל כך, שבו מתואר אדם אחד, אביה, שהיו לו זהויות שונות. גם היא נתקפה בתדהמה ובפחד מסתורי.
ברגע שפתח בנימין את הדלת בביתו במושבה הגרמנית ולפניו עמדה אישה צעירה, יפה ושלמה שביקשה להכירו, השתנו חייו. נסער היה מהגילוי שהפך את חייו מן היסוד. רמה הציתה בו אש, שהחלה לבעור ולא כבתה. הוא עיכל את המידע המסעיר תוך כדי שמיעת העדויות הממשיות על אביו כאשר היה כבר מרותק לדמותה. בהמשך הפגישה הראשונה בביתו פרץ בנימין בבכי עז ורמה התקשתה להרגיע אותו. הוא ישב לידה על הספה האפורה במין קִרבה אינטימית משונה ופשוט מירר בבכי. דמעות זלגו על פניו, הוא השמיע קולות ואנחות, נשימותיו היו קצרות והוא השתנק, נשם ונשף. גופו כמו התכרבל אל עצמו, קרס פנימה, התרכך והתרצה בפני האמת הקשה. בכיו העיד על הכאב העמוק שנוצר בו לאחר ששמע את הסיפור הבלתי ייאמן של חייו. הפרטים שהתגלו בפניו הפכו לו את הקרביים והחדשות המרעישות עשו שמות בלִבו. הוא הרגיש אבוד, שבור ובודד. הוא לא שלט בבכי העמוק שהשתלט עליו ואשר הפיל את חומת הספקות שהתעוררו בו. הוא נחשף בחולשתו וברגישותו בפני רמה ונהג באופן חופשי ובאנושיות מכמירה.
למרבה הפלא, הבכי האינטימי שפרץ ממנו בנוכחותה הביא אל שניהם הרגשת הקלה מסוימת. שני אנשים שלא הכירו זה את זה מצאו עצמם יחד במצב של אינטימיות מביכה וקִרבה מפתיעה. רמה ישבה לידו ללא תזוזה, ערה למצב המיוחד והחושפני שבו שניהם נמצאו, דמומה ושותקת, נותנת לו זמן לעכל ולשחרר את המתח. היא הבינה את אשר קרה וחשבה שאולי עדיף היה להמשיך ולהסתיר את האמת, וכי ייתכן שהביאה מהפכה עמוקה ומסוכנת מדי לחייו. היא נבהלה מהמחשבה הזו וחששה שמא סיפוק צרכיה האישיים, האגואיסטיים, ומזור לסקרנותה, הביאו אותה למעשה החשיפה, ובד בבד הזיקו לו ואולי גם יהיו הרסניים בשבילו בעתיד.
היא שאלה את עצמה שוב ושוב אם זה היה מוסרי ונכון להופיע עם האמת בביתו. "למה הייתי צריכה לעזאזל לפתוח את התיבה הסודית והסגורה הזו?" מלמלה לעצמה בלחש. לחישתה גררה אותה למחשבות עמוקות על משמעות החיים ועל חוסר הצדק שהתגלה בפניה. מחד גיסא, היא ידעה כי אמת חייבת לצאת ממחבואה גם כשהיא מלווה בקשיים ותוצאותיה הרסניות, ומאידך גיסא, תיאוריה החמים והעדינים, שמהם הצטייר האב בפניו כאנושי, היו טרגדיה איומה שהתגלתה לו. עדותה האירה באלומת אור מסנוורת את דמותו של אביה, שבעיני אחיה למחצה הפך בן רגע לאדם בעל אישיות מורכבת, מסובכת ומטורפת, הרבה יותר משידע.
היא הביטה בו במבט רך ומזדהה, אך לא התקרבה אליו או נגעה בו. בראשה חלפה מחשבה אנוכית שטוב לה שדמות אביה הייתה חיובית כל כך אצלה, וכי היא נהנתה מתכונותיו התרומיות האיכותיות בניסיונה האישי כבִתו של אב מסור ואוהב. היא הרגישה כמה כאב גרמה לבנימין כשסיפרה לו את האמת שלה והבינה שחייו עד כה היו שונים לחלוטין. הפרטים שגילתה לו היו הפתעה קשה עבורו, אך הטלטלה העמוקה יותר של בנימין נבעה מגילוי האמת המזעזעת על אופיו ואישיותו הקיצונית של האב המשותף.
אבא שלי פסח על שתי הסעיפּים, חשב, התנדנד בין שתי משפחות, דילג מזו לזו והתנהג באופן שונה וקיצוני לכל אחת מהן. הכפילות בחייו של האב הכאיבה לו וזרתה מלח על פצעיו הפתוחים ממילא. הוא הרגיש שאביו בהיותו מאהבה של רשל, בגד גם בו ובאחותו אדל, ולא רק באשתו החוקית, ג'נט. אבי היה מורכב משני אנשים זרים ושונים בתכלית זה מזה, זה לא אותו אב, אלה שני אבות שונים, המשיך לחשוב בדממה. ניכר היה שעובר עליו מהפך שהוא הרבה יותר עמוק ויסודי מן הסיפור ששמע, ולכשיפסיק את הבכי ויתאושש יהיה מישהו אחר.
הוא התעורר בבת אחת מתרדמה ויצא ממנה אדם חדש, חשבה רמה. האמת הביאה אליו רגשות של קנאה מעורבת במשיכה עזה אליה, והתמזגות שתיהן הפכה את כל שידע עד כה על אביו לאובססיה מטורפת וריסקה את האופי המלנכולי האופייני לו. זה היה רגע מכונן ומרכזי בחייו, שבו הפך לאיש אחר, לא מוכר לעצמו, תאב חיים, סוער, יצרי והחלטי.
 
רמה הרגישה קִרבה גדולה לאיש הזר, שהפך מעתה לקרוב אליה. היא חשבה שמרגע זה הם שזורים יחד בחבל אחד, המורכב משתי יחידות סלילים וגורלן קשור לעד. היא זיהתה בחושיה הנשיים המפותחים שהחבל שבו שניהם כבולים לא יינתק. היא ידעה שיעמוד ברוחות הסוערות ובתנאי מזג האוויר הקשה שנוצר, והרגישה בבירור שזהו מצב מסובך ושונה, חדש ולא שגרתי. היא חככה בדעתה – לאן מצב חדש זה יוביל? האם לאסון או לאושר, לסוף טוב או להרס ואובדן איומים? המשימה שעמדה לפניהם הייתה לפרום את אישיותו של האב המשותף, לנסות להסביר ולפענח את סודות התנהגותו המטורפת בחייו, לקבל אותו ואולי לסלוח לו.
 
1 .    יקירתי. 2 .    חברתי, ידידתי.