קונטרפונקט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קונטרפונקט
מכר
מאות
עותקים
קונטרפונקט
מכר
מאות
עותקים

קונטרפונקט

4.4 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אנה אנקוויסט

אנה אנקוויסט – מספרת, משוררת, פסיכואנליטיקנית, בעלת הכשרה של פסנתרנית קלאסית – היא היום אחת הסופרות הגדולות והמצליחות באירופה. 

תקציר

גיבורת 'קוֹנטרַפּוּנקט', הרומאן הרביעי של אנקוויסט, מכוּנָה פשוט "אשה", או "אֵם". המחברת מתקשה לנקוב בשמה. לפני קרוב לשלושים שנה, לאחר שהאשה סיימה את הקונסרבטוריון, וכשבתה ובנה היו קטנים, היא התאמנה בנגינה בפסנתר של "וריאציות גולדברג" מאת באך. עכשיו היא חוזרת לתרגל את היצירה התובענית, ובמקביל להטמעת התווים ולחילוץ המלודיות היא כותבת בעיפרון רסיסי זיכרונות מחיי המשפחה עם בעלה, בנה, ובעיקר עם בתה – כילדה, כנערה, כאשה צעירה. אפיזודות יומיומיות שלוות ותַמות, נוגעות ללב וכתובות להפליא, מתחים משפחתיים שגרתיים, ורגעים של קרבה גדולה, מסופרים כאן דרך עיני אשה מאופקת, קצת חרדתית, קצת רכושנית.

המוזיקה של באך, פרטים שהיא קוראת על חייו, והבעיות הטכניות של הנגינה, מספקים לאשה שפע של מטאפורות, שמעלות בה, באופן אסוציאטיבי, את האנקדוטות מן העבר. אבל ככל שנמשכים הקריאה ואימוני הנגינה, וריאציה אחרי וריאציה, הולכת ומתרמזת איזו אימה אפלה. האֵם המנגנת והכותבת מתחברת יותר ויותר אל תיבות במוזיקה שהן, לפי פרשנותה, מַפָּלים מבשרי רעות, מקומות של יגון שבאך כובש בהם את ייאושו ומנסה לזקוף את קומתו. האם באמת קיים מפנה טראגי ברוב הווריאציות, או רק היא מפרשת אותן כך? האם היתה המטרה העיקרית של כתיבת "וריאציות גולדברג" להגן על יוצרן מפני טירוף הדעת? בכאוס הנפשי שמתברר כי האשה שרויה בו, בבלבול ובזעם הקפוא שלה, מעניקה לה הנגינה גישה אל זיכרונה, גשר צר אל לב חורבנה האישי – גשר שמחלץ אותה מן האומללות חסרת המלים.

יחסי אֵם־בת מתוארים כאן, באופן נדיר, באמצעות מוזיקה ההופכת לקרום של מלים מדודות, שמתחתיו רוחשים עומק ועוצמה רגשיים.

אנה אנקוויסט – מספרת, משוררת, פסיכואנליטיקנית, בעלת הכשרה של פסנתרנית קלאסית – היא היום אחת הסופרות הגדולות והמצליחות באירופה. הרומאנים הקודמים שלה, שכולם תורגמו מהולנדית לעברית בידי רן הכהן ('יצירת המופת', 'הסוד', 'השיבה הביתה'), ריגשו את הקוראים והמבקרים גם בארץ.

'קוֹנטרַפּוּנקט' הוא האוטוביוגרפי ביותר מבין ספריה. בקיץ 2001 דרסה משאית למוות את בתה מרגיט, שרכבה על אופניה באמסטרדם.

פרק ראשון

וריאציה 1
 

 
אכלה במהירות, השליכה בחיפזון את הכלים המלוכלכים לכיור, הושיבה את הילד בעגלה - כשהוא הולך בכוחות־עצמו הוא נעצר בכל מקום, רוכן בסקרנות מעל גללי כלבים, קופץ לקטוף גרגירים משיח הסמבוק - חם בחוץ, עדיין מואר, לא צריך להתעסק עם מעילים. החלונות סגורים, המפתח בכיס?
הבת מרקדת בגינה הקדמית ושרה לעצמה חרש שיר ילדים: "שלושה אווזים בתוך הקש, יושבים להם, מתלוננים…" היא לובשת חצאית רחבה בעלת פסים ורודים ולבנים. לרגליה הקטנות סנדלים מוצקים. היא מפנה את פרצופה אל האם והילד, קורנת בציפייה. הולכים כבר?
הם פוסעים בקצב מזורז לאורך הגינות. מאחורי החלונות יושבים אנשים לאכול. פה־ושם כבר שוטפים כלים. שלושתם שרים מלוא גרון על האווזים, האֵם דוחפת את העגלה בעיקולים קהים על המדרכה, בקצב השלושה־רבעים האטי של השיר. הילד הקטן קומץ את אגרופיו על מוט העגלה ועושה קולות של מנוע. הבת אוחזת בעגלה ביד אחת ומתנועעת עם העיקולים ושרה.
הם עוברים בנקודות קבועות. עץ המגנוליה עם העלים הקצוצים. הגינה הקדמית עם הברֵכה ועם הגשרון שמעליה, בשביל הדוור. הכלב המסוכן שמאחורי גדר נמוכה להחריד: הם עושים קשת רחבה ומתקדמים לאורך הצד האחר של הרחוב. גרם מדרגות קטן עם רַמפָּה לכיסא־גלגלים - משהו מתקרב, מכונית, אופניים? - לא, אם כך לחצות את הכביש במלוא הקיטור ולעלות למדרכה הנגדית בשארית התנופה. עכשיו נופל הדוב מן העגלה, הילד צועק; איזה קול עמוק יש לו, לא ייאמן שבאס כזה בוקע מגרונו של בן שלוש. הם נעצרים, והילדה חוזרת בדילוגים ואוספת את הדוב האבוד. היא מקבעת אותו בקפידה מאחורי גבו הרחב של אחיה, שמהמהם בתודה.
אין רוח. מן הגינות עולה ניחוח מַנתוּרים. עכשיו נגלה המרכז הקהילתי, בניין אפור בעל גג שטוח. הוא ניצב בכיכר שעצים צעירים ניטעו בה לאחרונה, גזעים דקים עם צמרות צנועות שהאור עובר דרכן. ילדים באים בריצה מכל עֵבר, בקבוצות קטנות, חלקם מלוּוים באב או באם. הילד צועק בהתלהבות למכרים ומנסה לקום על רגליו בתוך העגלה. הילדה מראה את החצאית שלה לילדה גדולה קצת יותר, שמהנהנת בהתפעלות. "איזה יופי".
האֵם מתמרנת את העגלה על־פני הדלתות הפתוחות לרווחה. היא משחררת את הילד; הוא פותח מיד בריצה ברחבי החלל האפרורי, על־פני כיסאות שהוצמדו אל הקירות, חוצה את רצפת הלינוליאום האפור. את הדוב הוא מחזיק תחת זרועו, חזק.
בחוג ריקודי־העם יש בעיקר בנות, מגיל שש בערך. הגדולות אולי בנות תשע. הן מצטופפות סביב המורָה, אשה בשנות השלושים לחייה, בחצאית ארוכה ושערותיה קלועות בצמה הנופלת על גבה. האֵם, החשדנית כלפי חובבי ריקודי־עם ומטפחי "התרבות העממית", נועצת מבט ביקורתי בפניה של המורה - אין לה איפור, כמובן, אבל למרבה המזל גם לא פרצוף בריא וסמוק. דווקא חיוורת מעט, עייפה, אבל נמלאת מרץ הודות להתעניינות הילדים.
המורה מתעסקת ברשמקול גדול. "עכשיו נחליף בגדים", היא אומרת, "לריקוד נעלי העץ". היא מוציאה מצנפות וצעיפים משובצים מתוך שקית אשפה.
"אמא, נעלי העץ", אומרת הילדה. היא נשענת לרגע על ברכי האם ומתיישבת על הארץ לחלוץ את הסנדלים. ברגל יחפה היא ניגשת אל אחיה, המביט בתדהמה בהתלבשות. היא מניחה את זרועה סביב צווארו החסון. "כשתהיה בן ארבע, גם אתה תוכל. זה לא עוד הרבה זמן".
האֵם הוציאה מתיקהּ נעלי עץ וגרביים. לילד היא מלבישה מעיל רכיבה אדום ישן, וחובשת לראשו את כובע הכרטיסן מן המשחק ברכבת. היא רוצה שיֵדע שגם הוא שייך, גם אם אסור לו להצטרף. מן הרשמקול נשמעת מוזיקת ריקודים ריתמית, מחרישת אוזניים.
"עם בן־הזוג", אומרת המורה, "לשים אחד לשני ידיים על הכתפיים".
הבת רוקדת עם בת השכנים. המורה חבשה לה מצנפת הקשורה בסרט מתחת לסנטר. בד שחור עם דוגמה פרחונית. כל השערות מתחתיו, והבד נגמר בחוד על המצח. פני הילדה העגלגלות, הקטנות, מתוחות מרוב ריכוז. העיניים נעוצות במורה; רגל ימין, בנעל עץ כבדה, מקושטת, מורמת מעט לצעד הראשון.
האם מושיבה את הילד על ברכיה. הם מביטים בשתי הילדות המסתחררות, ומוחאים כפיים לקצב נקישות הנעליים. הילדים מסתובבים במעגל בזוגות, משחררים זה את זה ונפרשים כמניפה למעגל גדול, חוזרים בריקוד הצידה זה אל זה, ידיים על המותניים, נוקשים בנעלי העץ.
 
הצְפייה בהתנהלות של ילדייך בעולם שמחוץ למשפחה מעוררת רגשות מעורבים. זה לא יאה, את חושבת, ריקוד עושים בבית, כמו פעם, כשהיא היתה תינוקת והחזקתי אותה בידיים וניענעתי אותה ברחבי החדר. לא עם זרים, לא בהדרכת מישהי שבקושי מכירה אותה. האם היא בנויה לכך? ילדים זרים עלולים לקלל ולהציק, מורה חדשה עלולה לתת הוראות מטופשות. האם תדע לומר לא, להתרחק? האם יביך אותה מבטו של האחר, האם לא תעז עוד לרקוד, האם תבכה מרוב צער ומצוקה? איך יכול ילד לעמוד בכך שהדברים והאנשים והמוזיקה שונים מאלה שבבית? תפקידה של האם הוא להכין את הילד לעמדה של כפילות: להיות סקרן ובד־בבד דרוך; נכון להתמסר ובד־בבד חשדן. האִם עשתה זאת כראוי?
הבת במצנפת הצנועה רוקדת. האֵם רואה אותה מחייכת לרגע כשהיא מדלגת אל בת השכנים בתום מחזור התנועות. היא רוקדת לפי הקצב ללא דופי. "הרגל השנייה", היא אומרת כשבת־זוגה מתבלבלת. בפרידה הכוריאוגרפית הבאה מנופפות השתיים קצרות בידיהן זו לזו, לפני שהן שבות ומניחות את הידיים על המותניים. הן מתַרגלות סדרה חדשה של תנועות. זרועות משולבות זו בזו, סיבוב, רקיעה ברגל הפונה החוצה. עמידה במקום, יד שנייה לצד שני, נעל שנייה. איך ייתכן, חושבת האם, הבת שלי רוקדת את ריקוד נעלי העץ, זה פשוט קורה ואנחנו מתבוננים בזה.
לפתע נגמר הריקוד. הילדים נאספים סביב המורָה ומחזירים את הצעיפים ואת המצנפות. אני צריכה לשחרר לה את הקשר, חושבת האם וכמעט קמה על רגליה. ואז היא רואה איך בת השכנים מניחה בעדינות את ידה על הראש של בתה, אומרת משהו, שפתיה נעות. היא משחררת את הסרט ומסירה בזהירות את הכובע מעל ראשה של הבת.
לראות איך ילדתך מסתדרת בעולם, לראות שהיא מסוגלת ליהנות, להתמסר למשהו. שהיא יכולה לעורר הבנה ורוך באנשים מחוץ למשפחה. שהיא נעשית אדם אוטונומי, מחוץ לכותלי הבית. האם מסתירה את פניה מאחורי גבו של הילד.
 
***
 
כעבור עשרים־וחמש שנה מתבוננת האם בשפתיים קפוצות בווריאציה 1. "את תנגני את זה בקלי־קלות", אמר חבר פסנתרן. "תתחילי להתאמן על זה שוב, זה יעשה לך טוב".
טָה־טָה־טָההה, חשבה בבוז. אפשר לחשוב בבוז? היא יכולה. לנגן ריקוד, אותו קיפוץ מהודר בשלושה־רבעים היה מפגן התרברבות. הוא נהיה אותנטי רק כשהגזמת להחריד. אבל קודם־כל רק התווים, בלי דוושה, לאט. זה לא היה פשוט בכלל, קשה מן המצופה. הריצות בסולם התחלפו באקורדים שבורים, היד נאלצה להימתח ואחר־כך, לפתע, לשוב ולהתכווץ. מעצבן.
לָאִי־נחת בגלל הבעיות הטכניות, הפיזיות - היא הרבתה כל־כך לטעות עד שחששה שהשגיאות יתקבעו - הצטרף הרוגז על העליצות הילדותית של המוזיקה הפּוֹלוֹנֶזית הזאת. פיסות זיכרון תקפו אותה בעוצמה רבה. איך ישבה מאחורי הצ'לו מול בתהּ ופרטה באס ריתמי מתחת לריקוד העליז שהילדה נשפה בחלילהּ. זה קרה מעצמו, ההטעמה של הפעמה הראשונה בתיבה, ההמתנה הכמעט לא־מורגשת בסוף התיבה, כאילו הן התלבטו, עצרו לרגע את הנשימה לפני שעשו את הצעד אל התיבה הבאה. הן לא היו צריכות לתאם שום דבר מראש, השיחה התנהלה אך ורק באמצעות המוזיקה. האחת אִלתרה קישוט, ארטיקולציה לא־כתובה בתווים, והאחרת המשיכה אותו. מעצמה.
היא טילטלה את ראשה כאילו היא חופפת את שׂערה, הזיכרונות ניתזו לכל עֵבר כטיפות מים. וריאציה 1. היא ניגנה בנוקשות, בשליטה, טיפה לאט מן הטמפו המתבקש. במהלך הנגינה הפכה המוזיקה יותר ויותר לקליפה מוצקה סביב גרעין בוער של זעם. העליצות התחלפה תחת ידיה במשהו שדמה לציניות. הווריאציה הראשונה הזאת הציעה בחירה: להתמסר לעליצות התמימה, המידבקת, או להתרחק ממנה באי־אמון. היא בחרה באפשרות האחרונה. האינטרפרטציה שלה היתה מֶטָא־פּוֹלוֹנֶז צונן, פרשנות קרה לָריקוד.
 
בסוף הקטע נעו ידיה זו לעֵבר זו, סולם פשוט בתנועה נגדית המסתיימת באותו קליד. זה נסגר. פני הבת נגלו לעיניה, בת שש, עיניים עצומות תחת המצנפת השחורה, מתמסרת לתנועה הרכה של בת השכנים.
מלאת זעם ניגנה האם את הפולונז הקשה, הנוקשה.

אנה אנקוויסט

אנה אנקוויסט – מספרת, משוררת, פסיכואנליטיקנית, בעלת הכשרה של פסנתרנית קלאסית – היא היום אחת הסופרות הגדולות והמצליחות באירופה. 

סקירות וביקורות

פסטיבל הפסנתר קשה להתמסר ‭ ,' טקנופרטנוק'ל‬ ספרה היומרני של אנה אנקוויסט שנשען על טרגדיה שחוותה בעצמה 'ק‭,'ונטרפונקט‬ שהתפרסם במקור ‭ ,2008-ב‬ נכתב אחרי אסון נורא שפקד את המחברת. ‭ 2001-ב‬ דרסה משאית למוות את בתה. את המידע הזה אני שואב מהכריכה האחורית, אבל הספר עצמו כמו שולח את הקורא אל מחוצה לו, מסמן לו שמדובר בטקסט אוטוביוגרפי ולא בטקסט ספרותי מן המניין. "האישה נקראה פשוט '‭,'אישה‬ ואפשר גם '‭.'אם‬ היו בעיות של נקיבה בשם‭,"‬ כותבת אנה אנקוויסט על גיבורת הרומן. המשפט החידתי הזה, המופיע בפתיחה, כמו אומר: זוהי כתיבה אוטוביוגרפית, אבל איני רוצה לומר זאת במפורש, לנקוב בשמי.

לאורך הספר מנגנת "האישה" את היצירה הקלאסית 'וריאציות גולדברג' של באך. בעקבות היצירה, המחולקת ‭ 30-ל‬ וריאציות, נחלק גם הרומן לחלקים תואמים. בכל וריאציה ש"האישה" עומדת לנגן, היא מספרת משהו על הקטע הנוכחי ביצירה, על הפרשנות שלו, או על חייו של המלחין הגדול, ובצד זה רסיס זיכרון או אנקדוטה מחיי הבת - חופשות משפחתיות, חיי העבודה שהחלה בהם אחרי האוניברסיטה, יחסיה עם חברות וחברים ועוד. "האישה" כורכת את הווריאציה הספציפית שבה היא נתונה בזיכרון הספציפי מהבת שעולה במוחה. הקורא מבין עד מהרה שבעזרת היצירה מעבדת האם את האבל. הבעיה הגדולה של 'קונטרפונקט' היא שהקריאה ברומן מסתמכת בחלקה על המידע החוץ ספרותי באשר לסופרת. אין הכוונה, חלילה, שאנקוויסט היא ציניקנית שמערבת בין חייה האישיים לבין יצירתה כדי "לקדם את עצמה‭,"‬ באופן שמוכר מהמחוזות הטלוויזיוניים. אבל באופן כמעט בלתי נמנע, למרות הכוונות הטהורות, יצירה מסוג כזה בונה על תנופה חוץ-ספרותית, על אהדה מראש של קהל הקוראים. מכיוון שאנחנו מצויים בתקופה שבה יודעים הרבה על חייהם של סופרים, שבה ספרים יוצאים בלוויית ראיון אישי )על הומרוס, למשל, איננו יודעים כמעט כלום( - מעניין לגלות שההסתמכות הזו על אירוע אמיתי אינה מחזקת את האימפקט של הרומן ואת תחושת "האותנטיות" שלו, אלא דווקא מחלישה אותו. מקשה על הקורא להתמסר לו.

הבעיה הזו מורגשת גם בחלק שעוסק באמנות של באך. מעבר לעובדה שהחלק הזה סובל ממקצועיות יתר, עתיר ידע ומינוחים מוזיקליים שמרחיקים את הקורא ההדיוט; ומעבר לכך שגם הוא נסמך על מידע ביוגרפי חוץ-ספרותי ‭ "(‬אנה אנקוויסט - מספרת, משוררת, פסיכואנליטיקאית, בעלת הכשרה של פסנתרנית קלאסית‭- )"‬ הרי שגם החלק הזה כמו נסמך על התלהבות ונכונות שנביא "מהבית‭."‬ הפעם הרוח הגבית שאנחנו אמורים להביא אל ההפלגה היא לא אמפתיה לאסון נורא של מות ילד, אלא הזדהות עם קדושתה כביכול של האמנות, התמוגגות מהאנינות התרבותית שמפגין הספר.

"האישה" )והמחברת באמצעותה( מזכירה כבדרך אגב את הרומן 'הטובע' של תומאס ברנהרד, שעוסק גם הוא ב'וריאציות גולדברג' של באך. והנה שם, בורותי בכל הנוגע למוזיקה קלאסית לא הפריעה לי בקריאה. ברנהרד אינו סומך על התלהבות לבאך שאתה מביא "מהבית‭,"‬ אלא יוצר את האש והסערה והקדחתנות בתוך הספר עצמו. הוא לא מבקש להפליג על כנפי יצירת מופת קלאסית, אלא יוצר ספרות חריפה ומלאת תנופה בכוחות עצמו. הוא לא בורגני כבד ומכובד, הוא פרא אדם מיואש.

נדמה לי שאם 'קונטרפונקט' היה כולל רק את האנקדוטות על הבת - חלקן מדויקות, צורבות, מכמירות לב - בלי ההסתייעות בבאך, התוצאה הייתה רומן טוב בהרבה, ישיר, כאוב ולא יומרני. נדמה לי עוד שביסודו של דבר זו יצירה פרטית מאוד של אם המקוננת על אובדן, ובמובן זה היא קורעת לב, אבל אין זו יצירת ספרות בשלה - אף כי אנקוויסט היא סופרת ותיקה ומוערכת.

יצא שהתוודעתי לרוב ספריה שראו אור בעברית רק לאחרונה ובסדר הפוך. ב'הסוד' ‭ 1997-מ‬ מצאתי את אותה בעיה: איזו הסתמכות על אהדה שמביא איתו הקורא בזכות המוזיקה הקדושה )פסנתר‭,)‬ לצד אמפתיה מובנית לגורלם המר של יהודי הולנד, לגורלם של מונגולואידים ועוד. ואז הגעתי ל'יצירת ‭ ,'המופת‬ רומן הביכורים של אנקוויסט, שכבר שמו לא בישר טובות: עוד ספר המתמוגג מכוחה של האמנות? אלא שהספר הזה, שהתפרסם ‭ ,1994-ב‬ התגלה כהיפוך גמור של הבאים אחריו, כפנינת פרוזה יקרת ערך ולמעשה כאחד הרומנים הבולטים של שנות ‭ .90-ה‬ 'יצירת המופת' הוא רומן סאטירי, מצחיק מאוד לפעמים, רומן ארצי וייצרי מאוד, מדייק מאוד בפרטים. ולמרות שגם הוא עוסק בחלקו באובדן ילדים - נקודה מצמררת בהתחשב בכך שהוא נכתב לפני מות בתה של אנקוויסט - הרי שבניגוד ‭ ,'קונטרפונקט'ל‬ זה רומן מלא חיים.

עוד 3 ספרים על מוזיקאים:
רביעיית רוזנדורף > נתן שחם
הפסנתרנית > אלפרידה ילינק
סונטת קרויצר > לב טולסטוי

בתמונה: 'שיעור הפסנתר' של ג'ורג' קילבורן, 1871
אריק גלסנר 7 לילות 27/02/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
אנה אנקוויסט: "המצב בישראל נורא, אני מתביישת להתלונן על הממשלה שלי" רונן טל הארץ 19/11/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
זה שיר פרידה עטרה אופק אתר מרמלדה 04/05/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
האם המוזיקה יכולה להביא מזור לנפש שנשברה? שירה סתיו הארץ, מוסף הסרים 09/04/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
אנה אנקוויסט: "החיים מפריעים לי לכתוב" עמיחי שלו ynet ספרים 09/02/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

פסטיבל הפסנתר קשה להתמסר ‭ ,' טקנופרטנוק'ל‬ ספרה היומרני של אנה אנקוויסט שנשען על טרגדיה שחוותה בעצמה 'ק‭,'ונטרפונקט‬ שהתפרסם במקור ‭ ,2008-ב‬ נכתב אחרי אסון נורא שפקד את המחברת. ‭ 2001-ב‬ דרסה משאית למוות את בתה. את המידע הזה אני שואב מהכריכה האחורית, אבל הספר עצמו כמו שולח את הקורא אל מחוצה לו, מסמן לו שמדובר בטקסט אוטוביוגרפי ולא בטקסט ספרותי מן המניין. "האישה נקראה פשוט '‭,'אישה‬ ואפשר גם '‭.'אם‬ היו בעיות של נקיבה בשם‭,"‬ כותבת אנה אנקוויסט על גיבורת הרומן. המשפט החידתי הזה, המופיע בפתיחה, כמו אומר: זוהי כתיבה אוטוביוגרפית, אבל איני רוצה לומר זאת במפורש, לנקוב בשמי.

לאורך הספר מנגנת "האישה" את היצירה הקלאסית 'וריאציות גולדברג' של באך. בעקבות היצירה, המחולקת ‭ 30-ל‬ וריאציות, נחלק גם הרומן לחלקים תואמים. בכל וריאציה ש"האישה" עומדת לנגן, היא מספרת משהו על הקטע הנוכחי ביצירה, על הפרשנות שלו, או על חייו של המלחין הגדול, ובצד זה רסיס זיכרון או אנקדוטה מחיי הבת - חופשות משפחתיות, חיי העבודה שהחלה בהם אחרי האוניברסיטה, יחסיה עם חברות וחברים ועוד. "האישה" כורכת את הווריאציה הספציפית שבה היא נתונה בזיכרון הספציפי מהבת שעולה במוחה. הקורא מבין עד מהרה שבעזרת היצירה מעבדת האם את האבל. הבעיה הגדולה של 'קונטרפונקט' היא שהקריאה ברומן מסתמכת בחלקה על המידע החוץ ספרותי באשר לסופרת. אין הכוונה, חלילה, שאנקוויסט היא ציניקנית שמערבת בין חייה האישיים לבין יצירתה כדי "לקדם את עצמה‭,"‬ באופן שמוכר מהמחוזות הטלוויזיוניים. אבל באופן כמעט בלתי נמנע, למרות הכוונות הטהורות, יצירה מסוג כזה בונה על תנופה חוץ-ספרותית, על אהדה מראש של קהל הקוראים. מכיוון שאנחנו מצויים בתקופה שבה יודעים הרבה על חייהם של סופרים, שבה ספרים יוצאים בלוויית ראיון אישי )על הומרוס, למשל, איננו יודעים כמעט כלום( - מעניין לגלות שההסתמכות הזו על אירוע אמיתי אינה מחזקת את האימפקט של הרומן ואת תחושת "האותנטיות" שלו, אלא דווקא מחלישה אותו. מקשה על הקורא להתמסר לו.

הבעיה הזו מורגשת גם בחלק שעוסק באמנות של באך. מעבר לעובדה שהחלק הזה סובל ממקצועיות יתר, עתיר ידע ומינוחים מוזיקליים שמרחיקים את הקורא ההדיוט; ומעבר לכך שגם הוא נסמך על מידע ביוגרפי חוץ-ספרותי ‭ "(‬אנה אנקוויסט - מספרת, משוררת, פסיכואנליטיקאית, בעלת הכשרה של פסנתרנית קלאסית‭- )"‬ הרי שגם החלק הזה כמו נסמך על התלהבות ונכונות שנביא "מהבית‭."‬ הפעם הרוח הגבית שאנחנו אמורים להביא אל ההפלגה היא לא אמפתיה לאסון נורא של מות ילד, אלא הזדהות עם קדושתה כביכול של האמנות, התמוגגות מהאנינות התרבותית שמפגין הספר.

"האישה" )והמחברת באמצעותה( מזכירה כבדרך אגב את הרומן 'הטובע' של תומאס ברנהרד, שעוסק גם הוא ב'וריאציות גולדברג' של באך. והנה שם, בורותי בכל הנוגע למוזיקה קלאסית לא הפריעה לי בקריאה. ברנהרד אינו סומך על התלהבות לבאך שאתה מביא "מהבית‭,"‬ אלא יוצר את האש והסערה והקדחתנות בתוך הספר עצמו. הוא לא מבקש להפליג על כנפי יצירת מופת קלאסית, אלא יוצר ספרות חריפה ומלאת תנופה בכוחות עצמו. הוא לא בורגני כבד ומכובד, הוא פרא אדם מיואש.

נדמה לי שאם 'קונטרפונקט' היה כולל רק את האנקדוטות על הבת - חלקן מדויקות, צורבות, מכמירות לב - בלי ההסתייעות בבאך, התוצאה הייתה רומן טוב בהרבה, ישיר, כאוב ולא יומרני. נדמה לי עוד שביסודו של דבר זו יצירה פרטית מאוד של אם המקוננת על אובדן, ובמובן זה היא קורעת לב, אבל אין זו יצירת ספרות בשלה - אף כי אנקוויסט היא סופרת ותיקה ומוערכת.

יצא שהתוודעתי לרוב ספריה שראו אור בעברית רק לאחרונה ובסדר הפוך. ב'הסוד' ‭ 1997-מ‬ מצאתי את אותה בעיה: איזו הסתמכות על אהדה שמביא איתו הקורא בזכות המוזיקה הקדושה )פסנתר‭,)‬ לצד אמפתיה מובנית לגורלם המר של יהודי הולנד, לגורלם של מונגולואידים ועוד. ואז הגעתי ל'יצירת ‭ ,'המופת‬ רומן הביכורים של אנקוויסט, שכבר שמו לא בישר טובות: עוד ספר המתמוגג מכוחה של האמנות? אלא שהספר הזה, שהתפרסם ‭ ,1994-ב‬ התגלה כהיפוך גמור של הבאים אחריו, כפנינת פרוזה יקרת ערך ולמעשה כאחד הרומנים הבולטים של שנות ‭ .90-ה‬ 'יצירת המופת' הוא רומן סאטירי, מצחיק מאוד לפעמים, רומן ארצי וייצרי מאוד, מדייק מאוד בפרטים. ולמרות שגם הוא עוסק בחלקו באובדן ילדים - נקודה מצמררת בהתחשב בכך שהוא נכתב לפני מות בתה של אנקוויסט - הרי שבניגוד ‭ ,'קונטרפונקט'ל‬ זה רומן מלא חיים.

עוד 3 ספרים על מוזיקאים:
רביעיית רוזנדורף > נתן שחם
הפסנתרנית > אלפרידה ילינק
סונטת קרויצר > לב טולסטוי

בתמונה: 'שיעור הפסנתר' של ג'ורג' קילבורן, 1871
אריק גלסנר 7 לילות 27/02/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
אנה אנקוויסט: "המצב בישראל נורא, אני מתביישת להתלונן על הממשלה שלי" רונן טל הארץ 19/11/2023 לראיון המלא >
זה שיר פרידה עטרה אופק אתר מרמלדה 04/05/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
האם המוזיקה יכולה להביא מזור לנפש שנשברה? שירה סתיו הארץ, מוסף הסרים 09/04/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
אנה אנקוויסט: "החיים מפריעים לי לכתוב" עמיחי שלו ynet ספרים 09/02/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
קונטרפונקט אנה אנקוויסט

וריאציה 1
 

 
אכלה במהירות, השליכה בחיפזון את הכלים המלוכלכים לכיור, הושיבה את הילד בעגלה - כשהוא הולך בכוחות־עצמו הוא נעצר בכל מקום, רוכן בסקרנות מעל גללי כלבים, קופץ לקטוף גרגירים משיח הסמבוק - חם בחוץ, עדיין מואר, לא צריך להתעסק עם מעילים. החלונות סגורים, המפתח בכיס?
הבת מרקדת בגינה הקדמית ושרה לעצמה חרש שיר ילדים: "שלושה אווזים בתוך הקש, יושבים להם, מתלוננים…" היא לובשת חצאית רחבה בעלת פסים ורודים ולבנים. לרגליה הקטנות סנדלים מוצקים. היא מפנה את פרצופה אל האם והילד, קורנת בציפייה. הולכים כבר?
הם פוסעים בקצב מזורז לאורך הגינות. מאחורי החלונות יושבים אנשים לאכול. פה־ושם כבר שוטפים כלים. שלושתם שרים מלוא גרון על האווזים, האֵם דוחפת את העגלה בעיקולים קהים על המדרכה, בקצב השלושה־רבעים האטי של השיר. הילד הקטן קומץ את אגרופיו על מוט העגלה ועושה קולות של מנוע. הבת אוחזת בעגלה ביד אחת ומתנועעת עם העיקולים ושרה.
הם עוברים בנקודות קבועות. עץ המגנוליה עם העלים הקצוצים. הגינה הקדמית עם הברֵכה ועם הגשרון שמעליה, בשביל הדוור. הכלב המסוכן שמאחורי גדר נמוכה להחריד: הם עושים קשת רחבה ומתקדמים לאורך הצד האחר של הרחוב. גרם מדרגות קטן עם רַמפָּה לכיסא־גלגלים - משהו מתקרב, מכונית, אופניים? - לא, אם כך לחצות את הכביש במלוא הקיטור ולעלות למדרכה הנגדית בשארית התנופה. עכשיו נופל הדוב מן העגלה, הילד צועק; איזה קול עמוק יש לו, לא ייאמן שבאס כזה בוקע מגרונו של בן שלוש. הם נעצרים, והילדה חוזרת בדילוגים ואוספת את הדוב האבוד. היא מקבעת אותו בקפידה מאחורי גבו הרחב של אחיה, שמהמהם בתודה.
אין רוח. מן הגינות עולה ניחוח מַנתוּרים. עכשיו נגלה המרכז הקהילתי, בניין אפור בעל גג שטוח. הוא ניצב בכיכר שעצים צעירים ניטעו בה לאחרונה, גזעים דקים עם צמרות צנועות שהאור עובר דרכן. ילדים באים בריצה מכל עֵבר, בקבוצות קטנות, חלקם מלוּוים באב או באם. הילד צועק בהתלהבות למכרים ומנסה לקום על רגליו בתוך העגלה. הילדה מראה את החצאית שלה לילדה גדולה קצת יותר, שמהנהנת בהתפעלות. "איזה יופי".
האֵם מתמרנת את העגלה על־פני הדלתות הפתוחות לרווחה. היא משחררת את הילד; הוא פותח מיד בריצה ברחבי החלל האפרורי, על־פני כיסאות שהוצמדו אל הקירות, חוצה את רצפת הלינוליאום האפור. את הדוב הוא מחזיק תחת זרועו, חזק.
בחוג ריקודי־העם יש בעיקר בנות, מגיל שש בערך. הגדולות אולי בנות תשע. הן מצטופפות סביב המורָה, אשה בשנות השלושים לחייה, בחצאית ארוכה ושערותיה קלועות בצמה הנופלת על גבה. האֵם, החשדנית כלפי חובבי ריקודי־עם ומטפחי "התרבות העממית", נועצת מבט ביקורתי בפניה של המורה - אין לה איפור, כמובן, אבל למרבה המזל גם לא פרצוף בריא וסמוק. דווקא חיוורת מעט, עייפה, אבל נמלאת מרץ הודות להתעניינות הילדים.
המורה מתעסקת ברשמקול גדול. "עכשיו נחליף בגדים", היא אומרת, "לריקוד נעלי העץ". היא מוציאה מצנפות וצעיפים משובצים מתוך שקית אשפה.
"אמא, נעלי העץ", אומרת הילדה. היא נשענת לרגע על ברכי האם ומתיישבת על הארץ לחלוץ את הסנדלים. ברגל יחפה היא ניגשת אל אחיה, המביט בתדהמה בהתלבשות. היא מניחה את זרועה סביב צווארו החסון. "כשתהיה בן ארבע, גם אתה תוכל. זה לא עוד הרבה זמן".
האֵם הוציאה מתיקהּ נעלי עץ וגרביים. לילד היא מלבישה מעיל רכיבה אדום ישן, וחובשת לראשו את כובע הכרטיסן מן המשחק ברכבת. היא רוצה שיֵדע שגם הוא שייך, גם אם אסור לו להצטרף. מן הרשמקול נשמעת מוזיקת ריקודים ריתמית, מחרישת אוזניים.
"עם בן־הזוג", אומרת המורה, "לשים אחד לשני ידיים על הכתפיים".
הבת רוקדת עם בת השכנים. המורה חבשה לה מצנפת הקשורה בסרט מתחת לסנטר. בד שחור עם דוגמה פרחונית. כל השערות מתחתיו, והבד נגמר בחוד על המצח. פני הילדה העגלגלות, הקטנות, מתוחות מרוב ריכוז. העיניים נעוצות במורה; רגל ימין, בנעל עץ כבדה, מקושטת, מורמת מעט לצעד הראשון.
האם מושיבה את הילד על ברכיה. הם מביטים בשתי הילדות המסתחררות, ומוחאים כפיים לקצב נקישות הנעליים. הילדים מסתובבים במעגל בזוגות, משחררים זה את זה ונפרשים כמניפה למעגל גדול, חוזרים בריקוד הצידה זה אל זה, ידיים על המותניים, נוקשים בנעלי העץ.
 
הצְפייה בהתנהלות של ילדייך בעולם שמחוץ למשפחה מעוררת רגשות מעורבים. זה לא יאה, את חושבת, ריקוד עושים בבית, כמו פעם, כשהיא היתה תינוקת והחזקתי אותה בידיים וניענעתי אותה ברחבי החדר. לא עם זרים, לא בהדרכת מישהי שבקושי מכירה אותה. האם היא בנויה לכך? ילדים זרים עלולים לקלל ולהציק, מורה חדשה עלולה לתת הוראות מטופשות. האם תדע לומר לא, להתרחק? האם יביך אותה מבטו של האחר, האם לא תעז עוד לרקוד, האם תבכה מרוב צער ומצוקה? איך יכול ילד לעמוד בכך שהדברים והאנשים והמוזיקה שונים מאלה שבבית? תפקידה של האם הוא להכין את הילד לעמדה של כפילות: להיות סקרן ובד־בבד דרוך; נכון להתמסר ובד־בבד חשדן. האִם עשתה זאת כראוי?
הבת במצנפת הצנועה רוקדת. האֵם רואה אותה מחייכת לרגע כשהיא מדלגת אל בת השכנים בתום מחזור התנועות. היא רוקדת לפי הקצב ללא דופי. "הרגל השנייה", היא אומרת כשבת־זוגה מתבלבלת. בפרידה הכוריאוגרפית הבאה מנופפות השתיים קצרות בידיהן זו לזו, לפני שהן שבות ומניחות את הידיים על המותניים. הן מתַרגלות סדרה חדשה של תנועות. זרועות משולבות זו בזו, סיבוב, רקיעה ברגל הפונה החוצה. עמידה במקום, יד שנייה לצד שני, נעל שנייה. איך ייתכן, חושבת האם, הבת שלי רוקדת את ריקוד נעלי העץ, זה פשוט קורה ואנחנו מתבוננים בזה.
לפתע נגמר הריקוד. הילדים נאספים סביב המורָה ומחזירים את הצעיפים ואת המצנפות. אני צריכה לשחרר לה את הקשר, חושבת האם וכמעט קמה על רגליה. ואז היא רואה איך בת השכנים מניחה בעדינות את ידה על הראש של בתה, אומרת משהו, שפתיה נעות. היא משחררת את הסרט ומסירה בזהירות את הכובע מעל ראשה של הבת.
לראות איך ילדתך מסתדרת בעולם, לראות שהיא מסוגלת ליהנות, להתמסר למשהו. שהיא יכולה לעורר הבנה ורוך באנשים מחוץ למשפחה. שהיא נעשית אדם אוטונומי, מחוץ לכותלי הבית. האם מסתירה את פניה מאחורי גבו של הילד.
 
***
 
כעבור עשרים־וחמש שנה מתבוננת האם בשפתיים קפוצות בווריאציה 1. "את תנגני את זה בקלי־קלות", אמר חבר פסנתרן. "תתחילי להתאמן על זה שוב, זה יעשה לך טוב".
טָה־טָה־טָההה, חשבה בבוז. אפשר לחשוב בבוז? היא יכולה. לנגן ריקוד, אותו קיפוץ מהודר בשלושה־רבעים היה מפגן התרברבות. הוא נהיה אותנטי רק כשהגזמת להחריד. אבל קודם־כל רק התווים, בלי דוושה, לאט. זה לא היה פשוט בכלל, קשה מן המצופה. הריצות בסולם התחלפו באקורדים שבורים, היד נאלצה להימתח ואחר־כך, לפתע, לשוב ולהתכווץ. מעצבן.
לָאִי־נחת בגלל הבעיות הטכניות, הפיזיות - היא הרבתה כל־כך לטעות עד שחששה שהשגיאות יתקבעו - הצטרף הרוגז על העליצות הילדותית של המוזיקה הפּוֹלוֹנֶזית הזאת. פיסות זיכרון תקפו אותה בעוצמה רבה. איך ישבה מאחורי הצ'לו מול בתהּ ופרטה באס ריתמי מתחת לריקוד העליז שהילדה נשפה בחלילהּ. זה קרה מעצמו, ההטעמה של הפעמה הראשונה בתיבה, ההמתנה הכמעט לא־מורגשת בסוף התיבה, כאילו הן התלבטו, עצרו לרגע את הנשימה לפני שעשו את הצעד אל התיבה הבאה. הן לא היו צריכות לתאם שום דבר מראש, השיחה התנהלה אך ורק באמצעות המוזיקה. האחת אִלתרה קישוט, ארטיקולציה לא־כתובה בתווים, והאחרת המשיכה אותו. מעצמה.
היא טילטלה את ראשה כאילו היא חופפת את שׂערה, הזיכרונות ניתזו לכל עֵבר כטיפות מים. וריאציה 1. היא ניגנה בנוקשות, בשליטה, טיפה לאט מן הטמפו המתבקש. במהלך הנגינה הפכה המוזיקה יותר ויותר לקליפה מוצקה סביב גרעין בוער של זעם. העליצות התחלפה תחת ידיה במשהו שדמה לציניות. הווריאציה הראשונה הזאת הציעה בחירה: להתמסר לעליצות התמימה, המידבקת, או להתרחק ממנה באי־אמון. היא בחרה באפשרות האחרונה. האינטרפרטציה שלה היתה מֶטָא־פּוֹלוֹנֶז צונן, פרשנות קרה לָריקוד.
 
בסוף הקטע נעו ידיה זו לעֵבר זו, סולם פשוט בתנועה נגדית המסתיימת באותו קליד. זה נסגר. פני הבת נגלו לעיניה, בת שש, עיניים עצומות תחת המצנפת השחורה, מתמסרת לתנועה הרכה של בת השכנים.
מלאת זעם ניגנה האם את הפולונז הקשה, הנוקשה.