קונטרפונקט

וריאציה 1
 

 
אכלה במהירות, השליכה בחיפזון את הכלים המלוכלכים לכיור, הושיבה את הילד בעגלה - כשהוא הולך בכוחות־עצמו הוא נעצר בכל מקום, רוכן בסקרנות מעל גללי כלבים, קופץ לקטוף גרגירים משיח הסמבוק - חם בחוץ, עדיין מואר, לא צריך להתעסק עם מעילים. החלונות סגורים, המפתח בכיס?
הבת מרקדת בגינה הקדמית ושרה לעצמה חרש שיר ילדים: "שלושה אווזים בתוך הקש, יושבים להם, מתלוננים…" היא לובשת חצאית רחבה בעלת פסים ורודים ולבנים. לרגליה הקטנות סנדלים מוצקים. היא מפנה את פרצופה אל האם והילד, קורנת בציפייה. הולכים כבר?
הם פוסעים בקצב מזורז לאורך הגינות. מאחורי החלונות יושבים אנשים לאכול. פה־ושם כבר שוטפים כלים. שלושתם שרים מלוא גרון על האווזים, האֵם דוחפת את העגלה בעיקולים קהים על המדרכה, בקצב השלושה־רבעים האטי של השיר. הילד הקטן קומץ את אגרופיו על מוט העגלה ועושה קולות של מנוע. הבת אוחזת בעגלה ביד אחת ומתנועעת עם העיקולים ושרה.
הם עוברים בנקודות קבועות. עץ המגנוליה עם העלים הקצוצים. הגינה הקדמית עם הברֵכה ועם הגשרון שמעליה, בשביל הדוור. הכלב המסוכן שמאחורי גדר נמוכה להחריד: הם עושים קשת רחבה ומתקדמים לאורך הצד האחר של הרחוב. גרם מדרגות קטן עם רַמפָּה לכיסא־גלגלים - משהו מתקרב, מכונית, אופניים? - לא, אם כך לחצות את הכביש במלוא הקיטור ולעלות למדרכה הנגדית בשארית התנופה. עכשיו נופל הדוב מן העגלה, הילד צועק; איזה קול עמוק יש לו, לא ייאמן שבאס כזה בוקע מגרונו של בן שלוש. הם נעצרים, והילדה חוזרת בדילוגים ואוספת את הדוב האבוד. היא מקבעת אותו בקפידה מאחורי גבו הרחב של אחיה, שמהמהם בתודה.
אין רוח. מן הגינות עולה ניחוח מַנתוּרים. עכשיו נגלה המרכז הקהילתי, בניין אפור בעל גג שטוח. הוא ניצב בכיכר שעצים צעירים ניטעו בה לאחרונה, גזעים דקים עם צמרות צנועות שהאור עובר דרכן. ילדים באים בריצה מכל עֵבר, בקבוצות קטנות, חלקם מלוּוים באב או באם. הילד צועק בהתלהבות למכרים ומנסה לקום על רגליו בתוך העגלה. הילדה מראה את החצאית שלה לילדה גדולה קצת יותר, שמהנהנת בהתפעלות. "איזה יופי".
האֵם מתמרנת את העגלה על־פני הדלתות הפתוחות לרווחה. היא משחררת את הילד; הוא פותח מיד בריצה ברחבי החלל האפרורי, על־פני כיסאות שהוצמדו אל הקירות, חוצה את רצפת הלינוליאום האפור. את הדוב הוא מחזיק תחת זרועו, חזק.
בחוג ריקודי־העם יש בעיקר בנות, מגיל שש בערך. הגדולות אולי בנות תשע. הן מצטופפות סביב המורָה, אשה בשנות השלושים לחייה, בחצאית ארוכה ושערותיה קלועות בצמה הנופלת על גבה. האֵם, החשדנית כלפי חובבי ריקודי־עם ומטפחי "התרבות העממית", נועצת מבט ביקורתי בפניה של המורה - אין לה איפור, כמובן, אבל למרבה המזל גם לא פרצוף בריא וסמוק. דווקא חיוורת מעט, עייפה, אבל נמלאת מרץ הודות להתעניינות הילדים.
המורה מתעסקת ברשמקול גדול. "עכשיו נחליף בגדים", היא אומרת, "לריקוד נעלי העץ". היא מוציאה מצנפות וצעיפים משובצים מתוך שקית אשפה.
"אמא, נעלי העץ", אומרת הילדה. היא נשענת לרגע על ברכי האם ומתיישבת על הארץ לחלוץ את הסנדלים. ברגל יחפה היא ניגשת אל אחיה, המביט בתדהמה בהתלבשות. היא מניחה את זרועה סביב צווארו החסון. "כשתהיה בן ארבע, גם אתה תוכל. זה לא עוד הרבה זמן".
האֵם הוציאה מתיקהּ נעלי עץ וגרביים. לילד היא מלבישה מעיל רכיבה אדום ישן, וחובשת לראשו את כובע הכרטיסן מן המשחק ברכבת. היא רוצה שיֵדע שגם הוא שייך, גם אם אסור לו להצטרף. מן הרשמקול נשמעת מוזיקת ריקודים ריתמית, מחרישת אוזניים.
"עם בן־הזוג", אומרת המורה, "לשים אחד לשני ידיים על הכתפיים".
הבת רוקדת עם בת השכנים. המורה חבשה לה מצנפת הקשורה בסרט מתחת לסנטר. בד שחור עם דוגמה פרחונית. כל השערות מתחתיו, והבד נגמר בחוד על המצח. פני הילדה העגלגלות, הקטנות, מתוחות מרוב ריכוז. העיניים נעוצות במורה; רגל ימין, בנעל עץ כבדה, מקושטת, מורמת מעט לצעד הראשון.
האם מושיבה את הילד על ברכיה. הם מביטים בשתי הילדות המסתחררות, ומוחאים כפיים לקצב נקישות הנעליים. הילדים מסתובבים במעגל בזוגות, משחררים זה את זה ונפרשים כמניפה למעגל גדול, חוזרים בריקוד הצידה זה אל זה, ידיים על המותניים, נוקשים בנעלי העץ.
 
הצְפייה בהתנהלות של ילדייך בעולם שמחוץ למשפחה מעוררת רגשות מעורבים. זה לא יאה, את חושבת, ריקוד עושים בבית, כמו פעם, כשהיא היתה תינוקת והחזקתי אותה בידיים וניענעתי אותה ברחבי החדר. לא עם זרים, לא בהדרכת מישהי שבקושי מכירה אותה. האם היא בנויה לכך? ילדים זרים עלולים לקלל ולהציק, מורה חדשה עלולה לתת הוראות מטופשות. האם תדע לומר לא, להתרחק? האם יביך אותה מבטו של האחר, האם לא תעז עוד לרקוד, האם תבכה מרוב צער ומצוקה? איך יכול ילד לעמוד בכך שהדברים והאנשים והמוזיקה שונים מאלה שבבית? תפקידה של האם הוא להכין את הילד לעמדה של כפילות: להיות סקרן ובד־בבד דרוך; נכון להתמסר ובד־בבד חשדן. האִם עשתה זאת כראוי?
הבת במצנפת הצנועה רוקדת. האֵם רואה אותה מחייכת לרגע כשהיא מדלגת אל בת השכנים בתום מחזור התנועות. היא רוקדת לפי הקצב ללא דופי. "הרגל השנייה", היא אומרת כשבת־זוגה מתבלבלת. בפרידה הכוריאוגרפית הבאה מנופפות השתיים קצרות בידיהן זו לזו, לפני שהן שבות ומניחות את הידיים על המותניים. הן מתַרגלות סדרה חדשה של תנועות. זרועות משולבות זו בזו, סיבוב, רקיעה ברגל הפונה החוצה. עמידה במקום, יד שנייה לצד שני, נעל שנייה. איך ייתכן, חושבת האם, הבת שלי רוקדת את ריקוד נעלי העץ, זה פשוט קורה ואנחנו מתבוננים בזה.
לפתע נגמר הריקוד. הילדים נאספים סביב המורָה ומחזירים את הצעיפים ואת המצנפות. אני צריכה לשחרר לה את הקשר, חושבת האם וכמעט קמה על רגליה. ואז היא רואה איך בת השכנים מניחה בעדינות את ידה על הראש של בתה, אומרת משהו, שפתיה נעות. היא משחררת את הסרט ומסירה בזהירות את הכובע מעל ראשה של הבת.
לראות איך ילדתך מסתדרת בעולם, לראות שהיא מסוגלת ליהנות, להתמסר למשהו. שהיא יכולה לעורר הבנה ורוך באנשים מחוץ למשפחה. שהיא נעשית אדם אוטונומי, מחוץ לכותלי הבית. האם מסתירה את פניה מאחורי גבו של הילד.
 
***
 
כעבור עשרים־וחמש שנה מתבוננת האם בשפתיים קפוצות בווריאציה 1. "את תנגני את זה בקלי־קלות", אמר חבר פסנתרן. "תתחילי להתאמן על זה שוב, זה יעשה לך טוב".
טָה־טָה־טָההה, חשבה בבוז. אפשר לחשוב בבוז? היא יכולה. לנגן ריקוד, אותו קיפוץ מהודר בשלושה־רבעים היה מפגן התרברבות. הוא נהיה אותנטי רק כשהגזמת להחריד. אבל קודם־כל רק התווים, בלי דוושה, לאט. זה לא היה פשוט בכלל, קשה מן המצופה. הריצות בסולם התחלפו באקורדים שבורים, היד נאלצה להימתח ואחר־כך, לפתע, לשוב ולהתכווץ. מעצבן.
לָאִי־נחת בגלל הבעיות הטכניות, הפיזיות - היא הרבתה כל־כך לטעות עד שחששה שהשגיאות יתקבעו - הצטרף הרוגז על העליצות הילדותית של המוזיקה הפּוֹלוֹנֶזית הזאת. פיסות זיכרון תקפו אותה בעוצמה רבה. איך ישבה מאחורי הצ'לו מול בתהּ ופרטה באס ריתמי מתחת לריקוד העליז שהילדה נשפה בחלילהּ. זה קרה מעצמו, ההטעמה של הפעמה הראשונה בתיבה, ההמתנה הכמעט לא־מורגשת בסוף התיבה, כאילו הן התלבטו, עצרו לרגע את הנשימה לפני שעשו את הצעד אל התיבה הבאה. הן לא היו צריכות לתאם שום דבר מראש, השיחה התנהלה אך ורק באמצעות המוזיקה. האחת אִלתרה קישוט, ארטיקולציה לא־כתובה בתווים, והאחרת המשיכה אותו. מעצמה.
היא טילטלה את ראשה כאילו היא חופפת את שׂערה, הזיכרונות ניתזו לכל עֵבר כטיפות מים. וריאציה 1. היא ניגנה בנוקשות, בשליטה, טיפה לאט מן הטמפו המתבקש. במהלך הנגינה הפכה המוזיקה יותר ויותר לקליפה מוצקה סביב גרעין בוער של זעם. העליצות התחלפה תחת ידיה במשהו שדמה לציניות. הווריאציה הראשונה הזאת הציעה בחירה: להתמסר לעליצות התמימה, המידבקת, או להתרחק ממנה באי־אמון. היא בחרה באפשרות האחרונה. האינטרפרטציה שלה היתה מֶטָא־פּוֹלוֹנֶז צונן, פרשנות קרה לָריקוד.
 
בסוף הקטע נעו ידיה זו לעֵבר זו, סולם פשוט בתנועה נגדית המסתיימת באותו קליד. זה נסגר. פני הבת נגלו לעיניה, בת שש, עיניים עצומות תחת המצנפת השחורה, מתמסרת לתנועה הרכה של בת השכנים.
מלאת זעם ניגנה האם את הפולונז הקשה, הנוקשה.