התמימים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התמימים
מכר
מאות
עותקים
התמימים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

התמימים

4.4 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

הרלן קובן

הרלן קובן (באנגלית: Harlan Coben;‏ נולד ב-4 בינואר 1962) הוא סופר מתח יהודי אמריקאי.

הוא למד מדע המדינה במכללת אמהרסט ולאחר מכן עבד בענף התיירות, בחברה בבעלות סבו. ספרו הראשון הופיע בשנת 1990. עד 2008 פרסם 17 ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר, שניים מהם צעדו ברשימת רבי-המכר היוקרתית של הניו-יורק טיימס. ספריו, המתרחשים בדרך כלל בפרוורים הבורגניים של אזור ניו ג'רזי, מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. כמעט בכל ספריו גיבור הסיפור הנו יהודי, אך הדבר זוכה לאזכור מועט מאוד (מלבד הספר מעגל מכושף בו מזכיר קובן פעמים רבות את השואה והיהדות). החל משנות ה-90 גיבורו הוא מיירון בוליטר, סוכן שחקני כדורסל ושחקני קולנוע המפענח תעלומות.
הוא ביקר בישראל חמש פעמים ויש לו קרובי משפחה בראשון לציון. את יחסו המיוחד לישראל הביע בכך שעל פי דרישתו הופיעו ספריו "תחזיקו חזק" ו"דם חם" שיצאו לאור בשנים 2008 וב-2009 בהתאמה, בעת ובעונה אחת בארצות הברית ובישראל.

נושאים

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

התמימים הוא יצירת מתח מחשמלת נוספת מבית היוצר של הרלן קובן, מחבר רבי המכר הגדולים הנעלמים, הזדמנות האחרונה ודיו חיוור. בלילה הנורא שבו איבד מאט האנטר את תמימותו, אבדו יחד עימה חיים של אדם חף מפשע. אחרי שנים של נסיון לחזור למסלול חיים תקין, נראה שהכל מתחיל סוף סוף להסתדר – אשתו בהריון והם עומדים לעבור לבית חדש- משליכה אותו שיחת טלפון פתאומית לתוך מערבולת המאיימת למוטט את חייו. מאט מוצא את עצמו במרכזה של שורת רציחות ופשעים מסתוריים שבהם מעורבים, בין היתר, נזירה אדוקה שתלי סיליקון בחזה, חשפניות עבר ודמויות נשכחות מילדותו. בנסיון נואש להציל את שפיותו ואת עתידו, מאט מסכן בפעם האחרונה הכול. מי הם התמימים בסיפור הזה, שדבר בו איננו כפי שנראה, ומי כבר איבד את התמימותו מזמן? עוד יצירת מתח מחשמלת ומשתקת לב מבית היוצר של הרלן קובן, מחבר רבי המכר הגדולים "הנעלמים", "ההזדמנות האחרונה" ו"דיו חיוור".

פרק ראשון


רינו, נוואדה
18 באפריל

פעמון הדלת טילטל את קימי דייל מתוך שינה חסרת חלומות.
היא התהפכה במיטתה, גנחה והציצה בשעון הדיגיטלי שליד המיטה.
11:47 בבוקר.
היה כבר אמצע היום, אבל בקרוואן עדיין שרר חושך כמו בלילה. ככה קימי אהבה את זה. היא עבדה בלילות וסבלה משינה טרופה. בזמנים שבהם היתה האטרקציה המרכזית במופעים בלאס וגאס היא בחנה במשך שנים את כל סוגי הווילונות, הצלונים, התריסים וכיסויי העיניים האפשריים, עד שמצאה את השילוב שהצליח באמת למנוע מהשמש הקופחת של מדבר נוואדה להפריע את שנתה. קרני השמש של רינו היו פחות אכזריות, אבל הן עדיין השתלחו מכל פרצה קטנה שמצאו, וזה לא היה נעים.
קימי התיישבה במיטה הזוגית. הטלוויזיה, דגם של יצרן אלמוני שקימי קנתה ממוטל שהחליט סוף סוף להשתדרג, פעלה עדיין, אך ללא קול. התמונות ריחפו כמו רוחות רפאים בעולם רחוק. קימי ישנה לבד בזמן האחרון, אבל המצב הזה השתנה לעיתים קרובות. היו ימים שבהם כל אורח, כל בן זוג עתידי אפשרי, הביא איתו תקווה למיטה הזאת, אופטימיות של אולי הוא האחד, שבמבט לאחור קימי הבינה שלא היתה אלא אשליה.
התקווה הזאת כבר איננה.
היא קמה באיטיות. הנפיחות בחזה, כתוצאה מהניתוח הפלסטי האחרון, הכאיבה בכל תנועה. זה היה ניתוח שלישי באיזור הזה, וקימי כבר לא ילדה. היא לא רצתה לעשות אותו, אבל צ'אלי, שחשב שיש לו טביעת עין לדברים כאלה, התעקש. הטיפים שלה במועדון הלכו והצטמקו. הפופולריות שלה הלכה ודעכה. לכן היא הסכימה. אבל העור באיזור החזה נעשה מתוח מדי בגלל ההתעללות המתמשכת של סכיני המנתחים. כשקימי שכבה על הגב, השדיים הארורים נפלו לצדדים ונראו כמו עיני דגים.
פעמון הדלת צלצל שוב.
קימי הביטה ברגליה השחורות. בת שלושים וחמש, מעולם לא ילדה תינוק, אבל הדליות ברגליים צמחו כמו תולעים מורעבות. יותר מדי שנים על הרגליים. צ'אלי רצה שהיא תעשה משהו גם בקשר לזה. היא היתה עדיין בכושר, עם גיזרה די מרשימה ותחת אדיר, אבל הי, שלושים וחמש זה לא שמונה עשרה. היו צלוליטיס. והיו הדליות האלה. כמו מפת תבליט מגעילה.
היא תחבה סיגריה לפיה. קופסת הגפרורים הגיעה ממקום העבודה הנוכחי שלה, מועדון חשפנות שנקרא "השפן החרמן". פעם היא היתה כוכבת הערב בווגאס, ושם הבמה שלה היה "קסם שחור". היא לא התגעגעה לימים ההם. האמת שהיא לא התגעגעה לשום דבר.
קימי דייל זרקה על עצמה חלוק ופתחה את דלת חדר השינה. החדר השני היה פחות מוגן מפני השמש. האור המסנוור הלם בה. היא סוככה על עיניה ומצמצה. לקימי לא היו הרבה אורחים - עם הלקוחות היא אף פעם לא שכבה בבית - אז היא תיארה לעצמה שאלה בטח נציגים של כת עדי יהוה. בניגוד לרוב האנשים בעולם החופשי, קימי לא כעסה על ההטרדות המזדמנות שלהם. היא תמיד הזמינה את שוחרי הקודש לתוך ביתה והקשיבה להם בעניין, קינאה באדיקותם הנרגשת ובכך שמצאו משהו להאמין בו, ואפילו הצטערה שאינה נופלת ברשת הבולשיט שלהם. כמו עם הגברים בחייה, היא קיוותה שאולי הפעם זה יהיה אחרת, שאולי הפעם יצליח המטיף החדש לסחוף אותה לשורותיו.
היא פתחה את הדלת מבלי לשאול מי שם.
"את קימי דייל?"
הבחורה בדלת היתה צעירה. בת שמונה עשרה, עשרים, משהו כזה. לא, היא לא היתה מעדי יהוה. לא היה לה חיוך של מישהו שעבר כריתת מוח. קימי תהתה לרגע אם היא רכש חדש של צ'אלי, אבל פסלה גם את האפשרות הזו. לא שהבחורה היתה מכוערת או משהו, אבל היא פשוט לא היתה מהסוג שמתאים לצ'אלי. הוא העדיף בשר וזוהר.
"מי את?" שאלה קימי.
"לא חשוב."
"סליחה?"
הבחורה השפילה את מבטה ונשכה את שפתה התחתונה. משהו במחווה הזאת הזכיר לקימי נשכחות, והיא הרגישה רשרוש קל בחזה.
הבחורה אמרה, "את היכרת את אמא שלי."
קימי התעסקה בסיגריה שלה. "אני מכירה הרבה אמהות."
"אמא שלי," אמרה הבחורה, "היתה קנדס פוטר."
קימי נרתעה כששמעה אותה אומרת את זה. היה חם, יותר מ 40 מעלות, אבל היא הידקה לפתע את החלוק שלה.
"אני יכולה להיכנס?"
האם קימי אמרה כן? לא ברור. היא זזה הצידה, והבחורה נדחפה פנימה.
"אני לא מבינה," אמרה קימי.
"קנדס פוטר היתה אמא שלי. היא מסרה אותי לאימוץ ביום שנולדתי."
קימי ניסתה לשמור על קור רוח. היא סגרה את דלת הקרוואן. "רוצה לשתות משהו?"
"לא, תודה."
שתי הנשים הביטו זו בזו. קימי שילבה את זרועותיה.
"אני לא בטוחה שהבנתי מה את רוצה ממני," אמרה.
הבחורה דיברה כאילו התכוננה מראש ועשתה חזרות על הטקסט. "לפני שנתיים גיליתי שאני מאומצת. אני אוהבת את המשפחה המאמצת שלי, אני לא רוצה שתביני אותי לא נכון. יש לי שתי אחיות והורים נהדרים. הם היו מאוד טובים אלי. זה לא קשור אליהם."
קימי הנהנה בראשה, למרות שלא ידעה מדוע בדיוק.
"אז התחלתי לחפש אינפורמציה. זה לא היה קל. אבל יש ארגונים שעוזרים לילדים מאומצים למצוא את ההורים הביולוגיים שלהם."
קימי תלשה את הסיגריה מפיה. ידה רעדה. "אבל את יודעת שקנדי - ז'תומרת אמא שלך - שקנדס..."
"...מתה. כן, אני יודעת. היא נרצחה. זה נודע לי בשבוע שעבר."
ברגליה של קימי התחילה להתפשט תחושת רפיון קלה. היא התיישבה. הזכרונות הציפו אותה והם הכאיבו.
קנדס פוטר. הידועה בכינויה "קנדי קיין" במועדונים.
"מה את רוצה ממני?" שאלה קימי.
"דיברתי עם השוטר שחקר את הרצח שלה. קוראים לו מקס דארו. את זוכרת אותו?"
הו, כן, קימי זכרה את מקס הזקן והטוב. היא הכירה אותו עוד לפני הרצח. בהתחלה הבלש דארו בקושי עשה את המינימום ההכרחי. מקרה קלאסי של עדיפות תחתונה. קנדי היתה בשבילו רק עוד קקטוס מת במדבר. ואז קימי נכנסה לתמונה, החליפה טובה כנגד טובה. דרכו של עולם.
"כן," אמרה קימי, "אני זוכרת אותו."
"הוא פרש מהמשטרה. מקס דארו, אני מתכוונת. הוא אמר שהם יודעים מי הרג אותה, אבל הם לא יודעים איפה הוא נמצא."
קימי הרגישה את הדמעות עולות בעיניה. "הכול קרה נורא מזמן."
"את ואמא שלי הייתן חברות?"
קימי הצליחה להנהן בתגובה. היא עדיין זכרה כל פרט ופרט, כמובן. קנדי היתה יותר מאשר סתם חברה בשבילה. קשה למצוא בחיים האלה יותר מדי אנשים שאפשר באמת ובתמים לסמוך עליהם. קנדי היתה אדם כזה - היחידה אולי מאז שאמא מתה כשקימי היתה בת שתים עשרה. הן הפכו בלתי נפרדות, קימי והבחורה הלבנה הזאת, ולפעמים הן קראו לעצמן, מקצועית לפחות, פיק וסאיירס, על שם הדמויות בסרט הישן ההוא, שירו של בראיין. ואז, בדיוק כמו בסרט, החברה הלבנה מתה.
"היא היתה זונה?" שאלה הצעירה.
קימי הנידה בראשה לשלילה ושיקרה, אך הרגישה כאילו זו האמת כולה. "בחיים לא."
"אבל היא הופיעה בחשפנות."
קימי לא אמרה מלה.
"אני לא שופטת אותה."
"אז מה את רוצה?"
"אני רוצה לדעת על אמא שלי."
"זה לא משנה עכשיו."
"לי זה משנה."
קימי נזכרה בפעם הראשונה ששמעה את החדשות. היא היתה על הבמה ליד טאהו והגישה קטע חשפנות איטי לקהל הצהריים, חבורת הלוזרים הכי גדולה בתולדות האנושות, גברים עם בוץ במגפיים וחור בלב, שנעיצת עיניים בנשים עירומות רק הוסיפה לעליבותם הכללית. היא לא ראתה את קנדי כבר שלושה ימים ברציפות, אבל קימי היתה הרבה בנסיעות והופיעה בדרכים. שם, על הבמה, היא שמעה בפעם הראשונה את השמועות. היא ידעה שמשהו רע קרה. היא רק התפללה שזה לא קשור לקנדי.
אבל זה כן היה קשור.
"לאמא שלך היו חיים קשים," אמרה קימי.
הבחורה התיישבה בדריכות.
"קנדי חשבה שנמצא דרך לצאת מהחיים האלה, את יודעת? בהתחלה היא חשבה שזה יהיה איזה גבר במועדון. מישהו שימצא אותנו וייקח אותנו רחוק משם, אבל זה בולשיט. חלק מהבנות מנסות את זה. זה אף פעם לא עובד. הגברים מחפשים פנטזיה ולא אותך. אמא שלך למדה את השיעור הזה די מהר. היו לה חלומות, אבל היא היתה מחוברת למציאות."
קימי הפסיקה והסבה את מבטה.
"ו-?" הבחורה עודדה אותה להמשיך.
"ואז הבן זונה מעך אותה כאילו שהיא ג'וק."
הצעירה נעה בכיסאה. "הבלש דארו אמר שקראו לו קלייד רַנגוֹר?"
קימי הנהנה.
"הוא הזכיר גם אשה בשם אֶמָה לִימֵיי? היא היתה השותפה שלו?"
"בכל מיני דברים, כן. אבל אני לא יודעת את כל הפרטים."
קימי לא בכתה כששמעה את החדשות בפעם הראשונה. היא היתה מעבר לבכי. אבל היא לא שתקה והלכה למשטרה. היא סיכנה הכול וסיפרה לדארו הדפוק הזה את כל מה שידעה.
העניין הוא שאין יותר מדי הזדמנויות בחיים לנקוט עמדה ולעשות מעשה. אבל קימי לא היתה בוגדת בקנדי אפילו אז, כשהיה מאוחר מכדי לעזור. מפני שכאשר קנדי מתה, החלקים הטובים ביותר בעולמה ובאישיותה של קימי מתו יחד איתה.
אז היא דיברה עם השוטרים, ובמיוחד עם מקס דארו. מי שעשה את זה לקנדי - וכן, היא היתה בטוחה שאלה קלייד ואֶמה - יוכל לפגוע בה ואפילו להרוג אותה, אבל היא לא התכוונה לסגת.
בסופו של דבר קלייד ואמה לא התעמתו איתה. במקום זאת הם פשוט ברחו.
זה היה לפני עשר שנים.
הצעירה שאלה, "ידעת עלי?"
קימי הנהנה באיטיות. "אמא שלך סיפרה לי - אבל רק פעם אחת. כאב לה מדי לדבר על זה. את צריכה להבין. קנדי היתה צעירה מאוד כשזה קרה. בת חמש עשרה או שש עשרה. לקחו אותך ממנה ברגע שיצאת מהרחם. היא אפילו לא ידעה אם את בן או בת."
שתיקה כבדה השתררה בחדר. קימי קיוותה שהבחורה תלך.
"מה את חושבת שקרה לו? לקלייד רנגור, אני מתכוונת."
"הוא בטח מת," ענתה קימי, אף על פי שלא האמינה בכך. מקקים כמו קלייד אינם מתים. הם רק חוזרים לחפור ולגרום עוד נזק וכאב.
"אני רוצה למצוא אותו," אמרה הצעירה.
קימי הרימה אליה את מבטה.
"אני רוצה למצוא את הרוצח של אמא שלי ולהביא אותו למשפט. אני לא עשירה, אבל יש לי קצת כסף."
שתי הנשים השתתקו לרגע. באוויר עמדה תחושה כבדה ודביקה. קימי תהתה איך לנסח את דבריה.
"אני יכולה לספר לך משהו?" התחילה.
"בטח."
"אמא שלך ניסתה לעמוד על שלה."
"מה זאת אומרת?"
קימי המשיכה. "רוב הבנות, הן נכנעות. את מבינה? אמא שלך אף פעם לא נכנעה. היא לא התכופפה. היא חלמה. אבל היא לא יכלה לנצח."
"אני לא מבינה."
"את מאושרת, ילדה?"
"כן."
"את עוד בתיכון?"
"אני מתחילה אוניברסיטה."
"אוניברסיטה," אמרה קימי בקול חולמני. ואז הוסיפה: "את."
"מה איתי?"
"תביני, את הנצחון של אמא שלך."
הצעירה לא אמרה דבר.
"קנדי - אמא שלך - לא היתה רוצה שתהיי מעורבת בכל זה. את מבינה?"
"אני חושבת."
"חכי רגע." קימי פתחה את המגירה שלה. הוא היה שם, כמובן. היא לא הוציאה אותו יותר, אבל התצלום היה שם בראש הערימה. היא וקנדי מחייכות אל העולם. פיק וסאיירס. קימי הביטה בדמותה שלה וקלטה שהבחורה הצעירה שאותה כינו "קסם שחור" היתה זרה, שקלייד רנגור היה יכול באותה מידה להשליך גם אותה לתהומות הנשייה.
"קחי את זה," אמרה.
הבחורה החזיקה בתצלום כאילו היה עשוי חרסינה יקרה.
"היא היתה יפה," לחשה הצעירה.
"מאוד."
"היא נראית מאושרת."
"היא לא היתה מאושרת. אבל אם היא היתה רואה אותך היום, אני בטוחה שהיא כן היתה מאושרת."
הצעירה זקפה את סנטרה. "אני לא יודעת אם אני יכולה לא להתערב בסיפור הזה."
אז אולי, חשבה לעצמה קימי, את דומה לאמא שלך יותר ממה שאת יודעת.
הן התחבקו והבטיחו להישאר בקשר. כשהצעירה יצאה, קימי התלבשה. היא נסעה לחנות הפרחים וביקשה זר של תריסר צבעונים. צבעונים היו הפרחים האהובים על קנדי. היא נסעה ארבע שעות לבית הקברות וכרעה מול הקבר של חברתה. לא היתה שם נפש חיה מלבדה. קימי הסירה את האבק מהמצבה הקטנטנה. היא שילמה מכספה על חלקת הקבר ועל המצבה. את קנדי שלה לא יקברו כמו כלב עזוב.
"הבת שלך באה היום," אמרה בקול רם.
רוח קלה נשבה. קימי עצמה את עיניה והאזינה. היא חשבה שהיא יכולה לשמוע את קולה של קנדי, שהושתק זמן רב כל כך, מפציר בה לשמור על שלומה של בתה ועל בטחונה.
ושם, בעוד השמש הקופחת של נוואדה הולמת בעורה, הבטיחה קימי שכך תעשה.
 

הרלן קובן

הרלן קובן (באנגלית: Harlan Coben;‏ נולד ב-4 בינואר 1962) הוא סופר מתח יהודי אמריקאי.

הוא למד מדע המדינה במכללת אמהרסט ולאחר מכן עבד בענף התיירות, בחברה בבעלות סבו. ספרו הראשון הופיע בשנת 1990. עד 2008 פרסם 17 ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר, שניים מהם צעדו ברשימת רבי-המכר היוקרתית של הניו-יורק טיימס. ספריו, המתרחשים בדרך כלל בפרוורים הבורגניים של אזור ניו ג'רזי, מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. כמעט בכל ספריו גיבור הסיפור הנו יהודי, אך הדבר זוכה לאזכור מועט מאוד (מלבד הספר מעגל מכושף בו מזכיר קובן פעמים רבות את השואה והיהדות). החל משנות ה-90 גיבורו הוא מיירון בוליטר, סוכן שחקני כדורסל ושחקני קולנוע המפענח תעלומות.
הוא ביקר בישראל חמש פעמים ויש לו קרובי משפחה בראשון לציון. את יחסו המיוחד לישראל הביע בכך שעל פי דרישתו הופיעו ספריו "תחזיקו חזק" ו"דם חם" שיצאו לאור בשנים 2008 וב-2009 בהתאמה, בעת ובעונה אחת בארצות הברית ובישראל.

עוד על הספר

נושאים

התמימים הרלן קובן


רינו, נוואדה
18 באפריל

פעמון הדלת טילטל את קימי דייל מתוך שינה חסרת חלומות.
היא התהפכה במיטתה, גנחה והציצה בשעון הדיגיטלי שליד המיטה.
11:47 בבוקר.
היה כבר אמצע היום, אבל בקרוואן עדיין שרר חושך כמו בלילה. ככה קימי אהבה את זה. היא עבדה בלילות וסבלה משינה טרופה. בזמנים שבהם היתה האטרקציה המרכזית במופעים בלאס וגאס היא בחנה במשך שנים את כל סוגי הווילונות, הצלונים, התריסים וכיסויי העיניים האפשריים, עד שמצאה את השילוב שהצליח באמת למנוע מהשמש הקופחת של מדבר נוואדה להפריע את שנתה. קרני השמש של רינו היו פחות אכזריות, אבל הן עדיין השתלחו מכל פרצה קטנה שמצאו, וזה לא היה נעים.
קימי התיישבה במיטה הזוגית. הטלוויזיה, דגם של יצרן אלמוני שקימי קנתה ממוטל שהחליט סוף סוף להשתדרג, פעלה עדיין, אך ללא קול. התמונות ריחפו כמו רוחות רפאים בעולם רחוק. קימי ישנה לבד בזמן האחרון, אבל המצב הזה השתנה לעיתים קרובות. היו ימים שבהם כל אורח, כל בן זוג עתידי אפשרי, הביא איתו תקווה למיטה הזאת, אופטימיות של אולי הוא האחד, שבמבט לאחור קימי הבינה שלא היתה אלא אשליה.
התקווה הזאת כבר איננה.
היא קמה באיטיות. הנפיחות בחזה, כתוצאה מהניתוח הפלסטי האחרון, הכאיבה בכל תנועה. זה היה ניתוח שלישי באיזור הזה, וקימי כבר לא ילדה. היא לא רצתה לעשות אותו, אבל צ'אלי, שחשב שיש לו טביעת עין לדברים כאלה, התעקש. הטיפים שלה במועדון הלכו והצטמקו. הפופולריות שלה הלכה ודעכה. לכן היא הסכימה. אבל העור באיזור החזה נעשה מתוח מדי בגלל ההתעללות המתמשכת של סכיני המנתחים. כשקימי שכבה על הגב, השדיים הארורים נפלו לצדדים ונראו כמו עיני דגים.
פעמון הדלת צלצל שוב.
קימי הביטה ברגליה השחורות. בת שלושים וחמש, מעולם לא ילדה תינוק, אבל הדליות ברגליים צמחו כמו תולעים מורעבות. יותר מדי שנים על הרגליים. צ'אלי רצה שהיא תעשה משהו גם בקשר לזה. היא היתה עדיין בכושר, עם גיזרה די מרשימה ותחת אדיר, אבל הי, שלושים וחמש זה לא שמונה עשרה. היו צלוליטיס. והיו הדליות האלה. כמו מפת תבליט מגעילה.
היא תחבה סיגריה לפיה. קופסת הגפרורים הגיעה ממקום העבודה הנוכחי שלה, מועדון חשפנות שנקרא "השפן החרמן". פעם היא היתה כוכבת הערב בווגאס, ושם הבמה שלה היה "קסם שחור". היא לא התגעגעה לימים ההם. האמת שהיא לא התגעגעה לשום דבר.
קימי דייל זרקה על עצמה חלוק ופתחה את דלת חדר השינה. החדר השני היה פחות מוגן מפני השמש. האור המסנוור הלם בה. היא סוככה על עיניה ומצמצה. לקימי לא היו הרבה אורחים - עם הלקוחות היא אף פעם לא שכבה בבית - אז היא תיארה לעצמה שאלה בטח נציגים של כת עדי יהוה. בניגוד לרוב האנשים בעולם החופשי, קימי לא כעסה על ההטרדות המזדמנות שלהם. היא תמיד הזמינה את שוחרי הקודש לתוך ביתה והקשיבה להם בעניין, קינאה באדיקותם הנרגשת ובכך שמצאו משהו להאמין בו, ואפילו הצטערה שאינה נופלת ברשת הבולשיט שלהם. כמו עם הגברים בחייה, היא קיוותה שאולי הפעם זה יהיה אחרת, שאולי הפעם יצליח המטיף החדש לסחוף אותה לשורותיו.
היא פתחה את הדלת מבלי לשאול מי שם.
"את קימי דייל?"
הבחורה בדלת היתה צעירה. בת שמונה עשרה, עשרים, משהו כזה. לא, היא לא היתה מעדי יהוה. לא היה לה חיוך של מישהו שעבר כריתת מוח. קימי תהתה לרגע אם היא רכש חדש של צ'אלי, אבל פסלה גם את האפשרות הזו. לא שהבחורה היתה מכוערת או משהו, אבל היא פשוט לא היתה מהסוג שמתאים לצ'אלי. הוא העדיף בשר וזוהר.
"מי את?" שאלה קימי.
"לא חשוב."
"סליחה?"
הבחורה השפילה את מבטה ונשכה את שפתה התחתונה. משהו במחווה הזאת הזכיר לקימי נשכחות, והיא הרגישה רשרוש קל בחזה.
הבחורה אמרה, "את היכרת את אמא שלי."
קימי התעסקה בסיגריה שלה. "אני מכירה הרבה אמהות."
"אמא שלי," אמרה הבחורה, "היתה קנדס פוטר."
קימי נרתעה כששמעה אותה אומרת את זה. היה חם, יותר מ 40 מעלות, אבל היא הידקה לפתע את החלוק שלה.
"אני יכולה להיכנס?"
האם קימי אמרה כן? לא ברור. היא זזה הצידה, והבחורה נדחפה פנימה.
"אני לא מבינה," אמרה קימי.
"קנדס פוטר היתה אמא שלי. היא מסרה אותי לאימוץ ביום שנולדתי."
קימי ניסתה לשמור על קור רוח. היא סגרה את דלת הקרוואן. "רוצה לשתות משהו?"
"לא, תודה."
שתי הנשים הביטו זו בזו. קימי שילבה את זרועותיה.
"אני לא בטוחה שהבנתי מה את רוצה ממני," אמרה.
הבחורה דיברה כאילו התכוננה מראש ועשתה חזרות על הטקסט. "לפני שנתיים גיליתי שאני מאומצת. אני אוהבת את המשפחה המאמצת שלי, אני לא רוצה שתביני אותי לא נכון. יש לי שתי אחיות והורים נהדרים. הם היו מאוד טובים אלי. זה לא קשור אליהם."
קימי הנהנה בראשה, למרות שלא ידעה מדוע בדיוק.
"אז התחלתי לחפש אינפורמציה. זה לא היה קל. אבל יש ארגונים שעוזרים לילדים מאומצים למצוא את ההורים הביולוגיים שלהם."
קימי תלשה את הסיגריה מפיה. ידה רעדה. "אבל את יודעת שקנדי - ז'תומרת אמא שלך - שקנדס..."
"...מתה. כן, אני יודעת. היא נרצחה. זה נודע לי בשבוע שעבר."
ברגליה של קימי התחילה להתפשט תחושת רפיון קלה. היא התיישבה. הזכרונות הציפו אותה והם הכאיבו.
קנדס פוטר. הידועה בכינויה "קנדי קיין" במועדונים.
"מה את רוצה ממני?" שאלה קימי.
"דיברתי עם השוטר שחקר את הרצח שלה. קוראים לו מקס דארו. את זוכרת אותו?"
הו, כן, קימי זכרה את מקס הזקן והטוב. היא הכירה אותו עוד לפני הרצח. בהתחלה הבלש דארו בקושי עשה את המינימום ההכרחי. מקרה קלאסי של עדיפות תחתונה. קנדי היתה בשבילו רק עוד קקטוס מת במדבר. ואז קימי נכנסה לתמונה, החליפה טובה כנגד טובה. דרכו של עולם.
"כן," אמרה קימי, "אני זוכרת אותו."
"הוא פרש מהמשטרה. מקס דארו, אני מתכוונת. הוא אמר שהם יודעים מי הרג אותה, אבל הם לא יודעים איפה הוא נמצא."
קימי הרגישה את הדמעות עולות בעיניה. "הכול קרה נורא מזמן."
"את ואמא שלי הייתן חברות?"
קימי הצליחה להנהן בתגובה. היא עדיין זכרה כל פרט ופרט, כמובן. קנדי היתה יותר מאשר סתם חברה בשבילה. קשה למצוא בחיים האלה יותר מדי אנשים שאפשר באמת ובתמים לסמוך עליהם. קנדי היתה אדם כזה - היחידה אולי מאז שאמא מתה כשקימי היתה בת שתים עשרה. הן הפכו בלתי נפרדות, קימי והבחורה הלבנה הזאת, ולפעמים הן קראו לעצמן, מקצועית לפחות, פיק וסאיירס, על שם הדמויות בסרט הישן ההוא, שירו של בראיין. ואז, בדיוק כמו בסרט, החברה הלבנה מתה.
"היא היתה זונה?" שאלה הצעירה.
קימי הנידה בראשה לשלילה ושיקרה, אך הרגישה כאילו זו האמת כולה. "בחיים לא."
"אבל היא הופיעה בחשפנות."
קימי לא אמרה מלה.
"אני לא שופטת אותה."
"אז מה את רוצה?"
"אני רוצה לדעת על אמא שלי."
"זה לא משנה עכשיו."
"לי זה משנה."
קימי נזכרה בפעם הראשונה ששמעה את החדשות. היא היתה על הבמה ליד טאהו והגישה קטע חשפנות איטי לקהל הצהריים, חבורת הלוזרים הכי גדולה בתולדות האנושות, גברים עם בוץ במגפיים וחור בלב, שנעיצת עיניים בנשים עירומות רק הוסיפה לעליבותם הכללית. היא לא ראתה את קנדי כבר שלושה ימים ברציפות, אבל קימי היתה הרבה בנסיעות והופיעה בדרכים. שם, על הבמה, היא שמעה בפעם הראשונה את השמועות. היא ידעה שמשהו רע קרה. היא רק התפללה שזה לא קשור לקנדי.
אבל זה כן היה קשור.
"לאמא שלך היו חיים קשים," אמרה קימי.
הבחורה התיישבה בדריכות.
"קנדי חשבה שנמצא דרך לצאת מהחיים האלה, את יודעת? בהתחלה היא חשבה שזה יהיה איזה גבר במועדון. מישהו שימצא אותנו וייקח אותנו רחוק משם, אבל זה בולשיט. חלק מהבנות מנסות את זה. זה אף פעם לא עובד. הגברים מחפשים פנטזיה ולא אותך. אמא שלך למדה את השיעור הזה די מהר. היו לה חלומות, אבל היא היתה מחוברת למציאות."
קימי הפסיקה והסבה את מבטה.
"ו-?" הבחורה עודדה אותה להמשיך.
"ואז הבן זונה מעך אותה כאילו שהיא ג'וק."
הצעירה נעה בכיסאה. "הבלש דארו אמר שקראו לו קלייד רַנגוֹר?"
קימי הנהנה.
"הוא הזכיר גם אשה בשם אֶמָה לִימֵיי? היא היתה השותפה שלו?"
"בכל מיני דברים, כן. אבל אני לא יודעת את כל הפרטים."
קימי לא בכתה כששמעה את החדשות בפעם הראשונה. היא היתה מעבר לבכי. אבל היא לא שתקה והלכה למשטרה. היא סיכנה הכול וסיפרה לדארו הדפוק הזה את כל מה שידעה.
העניין הוא שאין יותר מדי הזדמנויות בחיים לנקוט עמדה ולעשות מעשה. אבל קימי לא היתה בוגדת בקנדי אפילו אז, כשהיה מאוחר מכדי לעזור. מפני שכאשר קנדי מתה, החלקים הטובים ביותר בעולמה ובאישיותה של קימי מתו יחד איתה.
אז היא דיברה עם השוטרים, ובמיוחד עם מקס דארו. מי שעשה את זה לקנדי - וכן, היא היתה בטוחה שאלה קלייד ואֶמה - יוכל לפגוע בה ואפילו להרוג אותה, אבל היא לא התכוונה לסגת.
בסופו של דבר קלייד ואמה לא התעמתו איתה. במקום זאת הם פשוט ברחו.
זה היה לפני עשר שנים.
הצעירה שאלה, "ידעת עלי?"
קימי הנהנה באיטיות. "אמא שלך סיפרה לי - אבל רק פעם אחת. כאב לה מדי לדבר על זה. את צריכה להבין. קנדי היתה צעירה מאוד כשזה קרה. בת חמש עשרה או שש עשרה. לקחו אותך ממנה ברגע שיצאת מהרחם. היא אפילו לא ידעה אם את בן או בת."
שתיקה כבדה השתררה בחדר. קימי קיוותה שהבחורה תלך.
"מה את חושבת שקרה לו? לקלייד רנגור, אני מתכוונת."
"הוא בטח מת," ענתה קימי, אף על פי שלא האמינה בכך. מקקים כמו קלייד אינם מתים. הם רק חוזרים לחפור ולגרום עוד נזק וכאב.
"אני רוצה למצוא אותו," אמרה הצעירה.
קימי הרימה אליה את מבטה.
"אני רוצה למצוא את הרוצח של אמא שלי ולהביא אותו למשפט. אני לא עשירה, אבל יש לי קצת כסף."
שתי הנשים השתתקו לרגע. באוויר עמדה תחושה כבדה ודביקה. קימי תהתה איך לנסח את דבריה.
"אני יכולה לספר לך משהו?" התחילה.
"בטח."
"אמא שלך ניסתה לעמוד על שלה."
"מה זאת אומרת?"
קימי המשיכה. "רוב הבנות, הן נכנעות. את מבינה? אמא שלך אף פעם לא נכנעה. היא לא התכופפה. היא חלמה. אבל היא לא יכלה לנצח."
"אני לא מבינה."
"את מאושרת, ילדה?"
"כן."
"את עוד בתיכון?"
"אני מתחילה אוניברסיטה."
"אוניברסיטה," אמרה קימי בקול חולמני. ואז הוסיפה: "את."
"מה איתי?"
"תביני, את הנצחון של אמא שלך."
הצעירה לא אמרה דבר.
"קנדי - אמא שלך - לא היתה רוצה שתהיי מעורבת בכל זה. את מבינה?"
"אני חושבת."
"חכי רגע." קימי פתחה את המגירה שלה. הוא היה שם, כמובן. היא לא הוציאה אותו יותר, אבל התצלום היה שם בראש הערימה. היא וקנדי מחייכות אל העולם. פיק וסאיירס. קימי הביטה בדמותה שלה וקלטה שהבחורה הצעירה שאותה כינו "קסם שחור" היתה זרה, שקלייד רנגור היה יכול באותה מידה להשליך גם אותה לתהומות הנשייה.
"קחי את זה," אמרה.
הבחורה החזיקה בתצלום כאילו היה עשוי חרסינה יקרה.
"היא היתה יפה," לחשה הצעירה.
"מאוד."
"היא נראית מאושרת."
"היא לא היתה מאושרת. אבל אם היא היתה רואה אותך היום, אני בטוחה שהיא כן היתה מאושרת."
הצעירה זקפה את סנטרה. "אני לא יודעת אם אני יכולה לא להתערב בסיפור הזה."
אז אולי, חשבה לעצמה קימי, את דומה לאמא שלך יותר ממה שאת יודעת.
הן התחבקו והבטיחו להישאר בקשר. כשהצעירה יצאה, קימי התלבשה. היא נסעה לחנות הפרחים וביקשה זר של תריסר צבעונים. צבעונים היו הפרחים האהובים על קנדי. היא נסעה ארבע שעות לבית הקברות וכרעה מול הקבר של חברתה. לא היתה שם נפש חיה מלבדה. קימי הסירה את האבק מהמצבה הקטנטנה. היא שילמה מכספה על חלקת הקבר ועל המצבה. את קנדי שלה לא יקברו כמו כלב עזוב.
"הבת שלך באה היום," אמרה בקול רם.
רוח קלה נשבה. קימי עצמה את עיניה והאזינה. היא חשבה שהיא יכולה לשמוע את קולה של קנדי, שהושתק זמן רב כל כך, מפציר בה לשמור על שלומה של בתה ועל בטחונה.
ושם, בעוד השמש הקופחת של נוואדה הולמת בעורה, הבטיחה קימי שכך תעשה.