המפתח של שרה

פריז, יולי 1942

היַלדה שמעה ראשונה את המהלומות. חדרה היה הסמוך ביותר לדלת הכניסה. תחילה, מטושטשת משינה, חשבה שזה אביה העולה ממחבואו במרתף. ודאי שכח את המפתח והוא קצר רוח כי איש לא שמע את נקישותיו הראשונות, העדינות. אבל אז נשמעו הקולות, רמים וגסים בדומיית הלילה. זה לא היה אבא שלה כלל וכלל. "משטרה! תפתחו מיד!"
המהלומות התחדשו ביתר שאת והידהדו בתוך גופה. אחיה הצעיר, שישן במיטה לידה, התנועע. "משטרה! לפתוח!" מה השעה? היא הציצה בין הווילונות. בחוץ עדיין שררה חשכה.
היא פחדה. היא נזכרה בשיחות המהוסות שהגיעו באחרונה לאוזניה בשעות הלילה המאוחרות, כשהוריה חשבו שהיא ישנה. היא נהגה להתגנב אל דלת הסלון, להציץ מבעד לסדק בלוחות העץ ולהקשיב. קולו המתוח של אביה. פניה החרדות של אמה. הם דיברו בשפת אמם, שפה שהילדה הבינה אם כי לא שלטה בה כמוהם. אביה לחש שהתקופה הקרובה תהיה קשה. שהם יצטרכו להיות אמיצים וזהירים מאוד. הוא אמר מילים מוזרות, בלתי מוכרות: "מחנות", "מצוד, מצוד ענקי", "מעצרים בשעות הבוקר המוקדמות", והילדה תהתה מה פירושן. אביה מילמל שרק הגברים מצויים בסכנה, לא הנשים והילדים, ושהוא יסתתר במרתף מדי לילה.
בבוקר הסביר לילדה כי יהיה בטוח יותר אם הוא יישן למטה בינתיים. עד ש"דברים יסתדרו". איזה "דברים" בדיוק? חשבה הילדה. מתי ישובו הדברים "להסתדר"? היא רצתה לדעת לְמה התכוון כשאמר "מחנה" ו"מצוד", אבל חששה להודות שצותתה להוריה כמה וכמה פעמים, ולכן לא העזה לשאול אותו.
"תפתחו! משטרה!"
האם המשטרה מצאה את פאפא במרתף, תהתה, ולכן הם כאן, כדי לקחת אותו למקומות שהזכיר באותן שיחות לילה מהוסות: ל"מחנות", רחוק, מחוץ לעיר?
הילדה צעדה בשקט ובמהירות אל חדרה של אמה בהמשך המסדרון. אמה התעוררה ברגע שחשה בידה על כתפה.
"זאת המשטרה, מָאמָא," לחשה הילדה, "הם דופקים על הדלת."
אמה שלפה את רגליה מבין הסדינים והסיטה את שערה מעיניה. הילדה חשבה שהיא נראית זקנה, זקנה בהרבה משלושים שנותיה.
"הם באו לקחת את פאפא?" הפצירה הילדה, מניחה את ידיה על זרועה של אמה, "הם באו בשבילו?"
האם לא ענתה. שוב נשמעו הקולות הרמים מקצה המסדרון. האם לבשה בחיפזון חלוק על כתונת הלילה שלה, אחזה בידה של הילדה והלכה לכיוון הדלת. כף ידה היתה חמה ולחה, כמו של ילד קטן, חשבה הילדה.
"כן?" שאלה האם בביישנות בלי לשחרר את המנעול.
קול של גבר. הוא צעק את שמה.
"כן, מסייה, זאת אני," ענתה. המבטא שלה נשמע בבירור, צורם כמעט.
"תפתחי. מיד. משטרה."
האם הניחה יד על צווארה והילדה הבחינה עד כמה היא חיוורת. היא נראתה סחוטה, קפואה. כאילו אינה יכולה לזוז. הילדה מעולם לא ראתה פחד כזה בפני אמה. היא חשה את פיה מתייבש בחרדה.
הגבר שוב הלם. האם פתחה את הדלת באצבעות מסורבלות ורועדות. הילדה נרתעה, היא ציפתה לראות מולה מדים אפורים־ירוקים.
שני גברים עמדו שם. אחד מהם שוטר בשכמייה כחולה כהה שהגיעה עד ברכיו, ולראשו כובע שוטרים עגול. השני במעיל גשם בצבע בז'. הוא אחז בידו רשימה. הוא חזר על שמה של האישה. ואז אמר את שמו של האב. הוא דיבר צרפתית בלי שמץ של מבטא זר. אנחנו לא בסכנה, חשבה הילדה. אם הם צרפתים ולא גרמנים אנחנו לא בסכנה. אם הם צרפתים הם לא יפגעו בנו.
האם משכה אליה את הילדה. הילדה חשה בלבה ההולם מבעד לחלוק. היא רצתה להדוף את אמה, היא רצתה שתזדקף ותישיר מבט אל הגברים, שתפסיק להתכווץ בפחד, שלבה יפסיק להלום כך, כמו לבה של חיה מפוחדת. היא רצתה שאמה תהיה אמיצה.
"בעלי... לא נמצא," גימגמה האישה. "אני לא יודעת איפה הוא. אני לא יודעת."
האיש במעיל הבהיר נדחף לתוך הדירה.
"מהר, מאדאם. יש לך עשר דקות. תארזי כמה בגדים. שיספיקו לכמה ימים."
האם לא זזה. היא נעצה מבט בשוטר. הוא עמד בחדר המדרגות בגבו אל הדלת. הוא נראה אדיש, משועמם. היא הניחה יד על השרוול הכחול.
"מסייה, בבקשה..." התחילה.
השוטר הסתובב, מזיז ממנו את ידה. עיניו היו קשות וריקות.
"שמעת אותי. את באה איתנו. גם הבת שלך. תעשי מה שאמרו לך."