אימא עננה

א
"ינק, אל תצא מן הבונקר עד שנחזור," הזהירה אותי אימא, "בעוד יומיים נחזור."
ינק. פעם קראו לי ינק, או אולי זה רק נדמה לי? זמן רב לא שמעתי את השם הזה.
שלוש שנים ביער.
אימא והדוד לא חזרו.
כבר כשיצאו ידעתי שלא יחזרו, כעבור שלושה ימים הייתי בטוח בכך. איני יודע איך, אבל ידעתי. רציתי להחזיק באימא, לאחוז חזק ברגליה ולא לתת לה ללכת. לא העזתי, לא רציתי שתחשוב שאני מפחד, מפחד להישאר בבונקר לבד למשך יומיים שלמים. רציתי להזהיר אותם, אבל לא הוצאתי מילה מפי.
זה כבר היה אולי לפני שנתיים.
יומיים חיכיתי. הצעדים לא קרבו והפתח לא נפתח.
ביומיים הראשונים כמעט ולא ישנתי. הייתי בטוח שאני טועה בספירה כי הייתי עייף, עייף מאוד. הייתי סחוט והזיתי, דמיינתי קולות צעדים ונביחות כלבים.
קולות הכלבים רדפו אחריי. ידעתי שאני צריך לרוץ לבִּיצה. שם יש לי סיכוי, שם אולי הם יאבדו את העקבות, אבל צעדיי איטיים כל כך, כל תנועה נמשכת שניות ארוכות. אני חייב אני חייב להניע את הרגליים ולרוץ מהר יותר, לרוץ ממש, ככה לא רצים. והנביחות קרֵבות ומאיימות. אני יודע, מהשיניים שלהם לא אצא חי. אבל אני לא יכול למהר יותר. אני חייב, אבל איני יכול.
אימא לא כאן, היא עזבה לפני יומיים ואין מי שיעצור בעד הקולות. אימא! אימא! הכלבים ודאי רודפים גם אחרי אימא, הם ישיגו גם אותה. גם רגליה ודאי כבדות ותנועותיה איטיות, כמו שלי, לא מגיבות לצורך הבהול לברוח, להימלט.
לא, אין טעם, הכול אבוד. אני עוצר, מסתובב, מביט לאחור בדיוק ברגע שבו הכלב הענק, האפור, מזנק אלי באוויר, חושף מלתעות, כמו מחייך בטרם ינחת עלי בכל כובד גופו.
האקדח, איפה האקדח? אני חייב לירות בו עכשיו. אך לא, כמו ברק עוברת בי האזהרה: אסור לירות, בכפר עלולים לשמוע. ואני רואה את דודי העומד מעלי ומסביר לי איך משתמשים באקדח, וחוזר ואומר שאסור, אסור לירות, אלא רק כשאין ברירה וכשזה הסוף, ולא רגע לפני כן. אבל הרי זה הסוף, הכלב הזה יקרע אותי לגזרים. אני מרגיש את הכובד שלו נוחת עלי. אני מתגלגל לתהום, נופל ונופל, מתגלגל ונופל.