להיות-בעולם

פרק א
אין כמו בבית

 
לכל אדם יש בית בעולם. אולם בית אינו בהכרח מקום מוגדר וההיות־בבית אינו תלוי בנוכחות פיזית בו. ההנחה שבית הוא "דירה, מעון, בניָן לגור בו או לעבֹד בו", כפי שמציע למשל מילון אבן־שושן, מחמיצה את משמעותו הקיומית.[30] בתור היות־בעולם בני אדם נושאים עמם את ביתם בכל אשר יפנו - לפני היותם הפיזי בו, בזמנו ואחריו - וכל מה שנמצא בבית תמיד היה, הווה ויהיה קרוב אליהם. ההיות־בבית מבוסס על שלושת המומנטים של ההיות־בעולם. להיות־בבית פירושו להיות כבר בבית לפני עצמך ובקרבת הדברים. בית הוא המקום שאדם "מרגיש בו בבית", שהוא מי שהוא בתוכו, שדבר בו אינו זר לו. לפיכך הוא גם המקום הראוי להתחיל בו את ההיסטוריות של ההיות־בעולם.
בפרק זה אתאר את מקצת בתי התקופה. את הבתים לא אתאר מבחינה מבנית אלא כמו שהופיעו בעולמם של דייריהם. כך, אני סבור, אוכל לחשוף את היותם־בביתם. כל זאת מתוך ההנחה שבית אינו ניתן להפרדה מהאדם המתגורר בו. באותו אופן שבית נושא בקרבו את האדם כך גם האדם נושא אותו בקרבו. היחס בין האדם לביתו הוא יחס של שקיפות. בין היתר אתמקד במעשיהם של דיירי הבתים, בתחושותיהם, במחשבותיהם, בפנטזיות שלהם ובכל מה שגרם להם "להרגיש בבית". תיעוד היסטורי מפורט ומדוקדק שכזה יוכל לחשוף את האין־סופיות של הבית. את העובדה שבית אינו "מתחיל" בנקודה אחת ו"מסתיים" באחרת; שהיות־האדם־בביתו אינו תלוי בדבר; שבית הוא ה"דע מאין באת" וה"לאן אתה הולך" של כל אדם.
ב־29 בספטמבר 1896 שהתה הסופרת מוניקה הוּניוּס זה ארבעה שבועות בביתה שבריגָה לאחר ששבה מטיול ארוך באיטליה. ארבעה שבועות היו די והותר בשבילה כדי להתאקלם שוב ב"קן הישן", כמו שכינתה את ביתה.[31] הוניוס הודתה כי לעתים חשה ש"כנפיים" מכות בה מבפנים ודוחפות אותה לצאת אל מחוץ לבית, אל האוויר הפתוח, אל האור, אל החופש. השיבה הנעימה הביתה היתה גם משא כבד. כששבה הביתה היתה לדבריה כמו אטלס הנאלץ לשאת את הגלובוס על כתפיו.[32]
לא אחת נהגה הוניוס לשבת סמוך לאחד מחלונות ביתה ולהביט אל "העולם המלבלב". "הנפש", התוודתה, "משתחררת ומאבדת את עצמה במרחקים. המתח הנורא, הנפשי והגופני, נחלש; ושֶקט, שמחת חיים ועבודה - לא עוד חיפזון, לא עוד אי־שקט ומכאובים, אלא שקט ועוצמה - ממלאים את לבי".[33] "הבית שלי, ביתי, כמה הוא חסר לי, אין לי שֵם לזה!" כתבה כאשר נסעה לנאפולי, "כמה התגעגעתי לכל הפרחים שלי, לתמונות שלי, לשקט שלי, לנוחות שלי, לקרני השמש שלי! איני יכולה לבטא זאת במילים!"[34] וגם הפעם, התעקשה, טוב לעזוב מדי פעם את הבית. זה נכון שלא יהיה לך את מה שיש לך, כי רק אז אתה נהפך לאסיר תודה על כל מה שיש לך כְּמובן מאליו. רק כאשר עוזבים את הבית לתקופה מרגישים חמלה כלפי אלה שאין להם בית משלהם.
בספטמבר 1912 ביקרה הוניוס בנוֹיהוֹיזֶר, ששם נמצא הבית שהתגוררה בו בעבר. כדי להגיע אליו נאלצה לחצות את מה שכינתה "היער החלומי". "הכול היה ונשאר כמו אז! הדרך, הבית השזור בגפנים, חלוני הפתוח לרווחה ווילונות המלמלה המתנפנפים ברוח".[35] היא עמדה מחוץ לגדר והביטה לעבר הבית.
 
וכל השנים עברו חלפו דרך נפשנו, וכל בני האדם שהתהלכו פה, את כולם ראינו [...] וכל האושר שחשנו כאן וכל ההוד וההדר, וכל המצוקות וכל הזעזועים שנחוו כאן, כל אלה הופיעו לפנינו. אולם כל זה היה כצל חולף, ורק הגדוּלה והיופי היו ונשארו חיים.[36]
 
הוניוס עזבה את ביתה הישן שלווה ואסירת תודה על כל מה שהיה לה. עוד נשוב אל הוניוס לאחר שתאבד את ביתה במלחמה הגדולה ותהיה לפליטה.
באפריל 1897 חיפשה פרנצ'סקה הרוזנת לבית רֵבֶנטלוֹ בית. למרות תוארה היא היתה כמעט חסרת כול. קצין אחד שלא הכירה הציע לה להתגורר בביתו. היא סירבה. היא רצתה לדבריה לחיות את חייה לבדה ולא יכלה לשאת את המחשבה לחלוק אותם עם זר.[37] בתקופה ההיא היתה פרנצ'סקה בהיריון. בסופו של דבר מצאה בית שחשה בו שתוכל סוף כל סוף לנוח. "הבית שלנו מוכן".[38] מבחינתה היה הבית הזה לא סתם מקום לגור בו. הוא היה "כמו מקדש" שהתכוונה להכניס אליו רק אנשים שאהבה. את כל האחרים תדחה.[39] פרנצ'סקה העסיקה עוזרת בית. אולם עצם הרעיון שמישהו זר מסתובב בביתה עינה אותה.[40]
הילד נולד, ופרנצ'סקה היתה מאושרת. באחד מימי החורף השקטים והשמשיים היא היתה עייפה, ובכל זאת נאלצה לצאת לעבוד. הילד ישב במיטתו ושיחק. את הימים האלה, כתבה ביומנה, ביקשה לנצור. "זה כמו שהאושר עובר בשקט דרך החדר".[41]
בחורף נאלצה לעזוב את הבית בגלל הקור העז ששרר בו. לאחר שמצאה בית אחר, חשה כאב לעזוב את "המאורה הישנה והטובה".[42] עוד לפני שעזבה אותו כבר התגעגעה אל "הבית השקט" שלה.[43] יומיים לפני המעבר אל הבית החדש התקשתה להתנתק מ"הפינה הירוקה" שחייתה בה שני קיצים. היה זה מבחינתה כמו "להשאיר מאחור חלק ממך".[44]
במכתב מינואר 1905 העיד המהפכן גוסטב לנדאוור כי בכל ערב היה רץ אל עבר ביתו כדי לחזור אל אשתו ואל ילדו אך גם כדי "לשוב אל עצמי". עם זאת זה לא תמיד הצליח כי גם גיסתו עדיין גרה אִתם.[45] הבית היה המקום שלנדאוור חש בו את עצמו חופשי להיות מי שהוא. לא אחת נהג להסתובב בו עירום.[46] ביום הראשון של ספטמבר 1908, לאחר חופשת הקיץ שחווה בה הרבה מאוד טבע ומעט מאוד קורת גג, כתב כי הוא "שוב ושוב שמח וכמעט משתומם לחזור אל בין ארבעת הקירות האהובים שלנו".[47]
ב־1905 פרסם פלוני קרל אויגן שמידט יומן שתיעד בו את תולדות חיי בנו. את היומן כתב בגוף ראשון בשם בנו. לדבריו הילד אהב מאוד לשהות סמוך לרגליו בזמן שעבד על שולחן העבודה. שם, מתחת לשולחן, מצא הבן בית משלו. "היה שם חלל גדול כמו בקתה הסגורה משלושה כיוונים ופתוחה רק לְפָנים, היכן שיכולתי להחליק לי לכל כיוון ולגרד את הקירות או לדפוק עליהם כמה שבא לי".[48] בכל פעם שנכנס הבן אל תוך ה"בקתה" שלו, הוציא האב את פח האשפה כדי לפנות מקום. אולם אליה וקוץ בה.
 
וזה פגע בי מאוד כי אין דבר כיפי יותר מלהפוך על ראשו את [פח האשפה] ואז לפשפש באוצרות שנשפכו ממנו. פעם או פעמיים לא הציבו אותו רחוק מספיק מה"בית", ואז, בזמן שאבא כתב ושכח מעצם קיומי, זחלתי באטיות החוצה מתוך הבקתה שלי, תפסתי את פח האשפה, הפכתי אותו והתחלתי לחקור את כל מה שהיה בתוכו. ואז אמא היתה כועסת עלי מאוד ומפריעה לי באמצע הפעילות המעניינת. היא היתה חוטפת ממני את פח האשפה ואת כל מה שהתפזר על הרצפה ומחזירה אותי אחר כבוד אל הבקתה שלי.[49]
 
כמעט בכל מקום בבית נהג שמידט הבן לצאת ל"מסעות מחקר". כאשר מצא את עצמו באמצעו של אחד מחדרי הבית, נהג לנוע לכל הכיוונים - אל עבר פינותיו, אל הקירות, אל חפצים שונים שהיו בו.[50] לאחר שגדל במקצת החל לנוע בין חדרי הבית השונים - כניסת הבית, המטבח, חדר השינה, הסלון - תוך כדי שהוא נעזר ונתמך בכיסאות, בארונות, בקירות ובדלתות.[51]
 

 
ב־1908 פנטז כריסטיאן מורגנשטרן על בית חלומותיו. הבית שלו יהיה מוקף חצר ובמרכזה עץ ענקי. שום דבר מלבד עץ לדבריו לא יכול לדמות טוב יותר את העולם ואת החיים. ולאחר שיסיים לבנות את הבית וישב בחצר, יתבונן בו בכל יום ויהרהר.[52] שלוש שנים לפני כן כתב כי נפלאה יותר מהמראָה הרגילה והפשוטה שאדם מתבונן בה ורואה את עצמו היא המראָה השקופה בדמות חלון הבית הפתוח לתמונת הנוף שמשתקפים בה בעת ובעונה אחת הנוף שבחוץ וכל מה שנמצא בחדר.[53]
מתוקף פעילותו הפוליטית הענפה כיתת לודוויג פרנק את רגליו בין כפרים רבים. בימי ראשון אף נהג לנאום ארבע פעמים. כל זאת כדי לזכות בקולות המצביעים בבחירות 1912 לרייכסטאג בתור חבר המפלגה הסוציאל־דמוקרטית. את שני ימי חג המולד ב־1911 חגג בבית הוריו בנוֹנֶנוָיֶר, שנולד וגדל בה. "אין מקום יפה יותר בעולם", התוודה, "מבבית מאחורי התנור".[54]
הפדגוג אדולף רַייכוַיין שירת בחזית המזרח בזמן המלחמה הגדולה.[55] במאי 1917 הגיע למצודת ורשה. "זאת אני יודע", כתב למשפחתו, "עד כמה יפה עכשיו בבית, יפה הרבה יותר מאשר כאן בפולין".[56] רייכוויין הוצב מרחק רב מאוֹבֶּר־רוֹסבַּך, שהיה בה בית הוריו, בית ילדותו. אולם גם שם, בחזית הרחוקה, נשא את הבית עמו. "גם כאן [כמו בבית] יכולים אנו לשמוח מהאביב".[57] גם בחזית הרחוקה הופיע הלילה במפתיע ממש כמו בבית. ועץ הערמונים הנשקף מחלון המצודה כוסה כולו בירוק והדשא היה מדושן וירוק והסנוניות צייצו "ממש כמו ברוסבך".[58]
ב־1920 כבר היה רייכוויין סטודנט שהתגורר במַרבּוּרג. ביוני באותה שנה כתב לאביו כי אם אווה, חברתו, תמצא עבודה קבועה בעיר, הם יעברו לגור יחדיו. מגוריהם המשותפים נבעו לא רק מסיבות כלכליות לשם חיסכון בעלויות. הבית היה מבחינתם היות־יחדיו־בעולם. "אין מדובר אלא בזה שאיננו רוצים עוד להסתובב נפרדים בעולם".[59] בנובמבר 1920 כבר התגוררו יחד. לאביו דיווח כי שניהם עושים חיל. "החדרון שלנו חם בצורה נפלאה".[60] ביתם היה פתוח לרווחה לאורחיהם. כל מכריהם ביקרו אותם לפחות פעם אחת בביתם החדש.[61]
רייכוויין התענג על חייו החדשים, שבמרכזם המגורים המשותפים עם אשתו תחת קורת גג אחת. "חיינו הביתיים", כך כינה אותם, התעצבו בחן ובנועם.[62] אווה היתה לחלק מהבית והסתגלה בהצלחה לניהול משק הבית, והוא כמעט שלא גזל ממנה זמן. רייכוויין הודה להוריו, ששלחו חומרי בעירה, והוא ניצל אותם לחימום חדר עבודתו. "[עתה] אני יכול להמשיך לשבת בנינוחות בחדר עבודתי החם".[63]
ליום הולדתו ה־24 קיבל רייכוויין מתנה מאווה - קֶסֶת דיו. באותה תקופה הם שהו בדירה זמנית ברובע נוֹיקֶלן שבברלין ותרו אחר בית חדש.[64] הקסת, כתב, "כבר רוצה במהרה להתנוסס בגאון בביתנו שלנו אנו".[65] אולם הם לא הצליחו למצוא דבר, והבית נשאר בחזקת חלום.[66] לאווה היה העניין קשה במיוחד, שכן בהיותה אישה היתה תלויה בבית משלה "באופן טבעי" הרבה יותר משגבר תלוי בו.[67] ב־1923 עבר הזוג ליֵנָה. בזכות עבודתו החדשה בתפקיד מנהל מערכת בתי הספר הגבוהים למבוגרים בתוּרינגיָה עתיד היה רייכוויין לקבל בית מרוהט משלו. "אני כבר מחכה ומצפה לחדר העבודה שלי!" כתב לאביו.[68]
בחג המולד של 1928 הגיע רייכוויין לביקור בעיר שגדל בה, אובר־רוסבך. העובדה שהכול נשאר שם כשהיה היתה מבחינתו עדות ליציבות החיים שלו, שהיו מלאי תנועה. אחותו עדיין גרה שם עם ילדהּ וכך גם אחיו, שפגש שם את אשתו, וכן הוריו. יֵנָה, שחי ועבד בה, התבררה לו שם, באובר־רוסבך, בתור מקום של עבודה ומשימות בלבד. לפתע, אל מול בית ילדותו, "הכול קורס באחת".[69] רייכוויין שמע את פעמון שעון הכנסייה הישן. "בכמה מצבים", נזכר בערגה, "היה הפעמון משמיע את קולו למעני".[70] ועם זאת ביתו שביֵנה לא היה מקום מגורים סתמי. באחד מימי אפריל 1929 התנצל לפני אלברט קרֶבּס, אחד מידידיו, על שלא היה יכול לפגוש אותו מכיוון שנאלץ לשהות בברלין. "אז מתי אנחנו מתראים?" כתב רייכוויין לידידו, "אולי תבוא שוב, לפני 1 במאי, אל הפינה שלנו?"[71]
באוקטובר 1914 נהפך פלוני ארנסט ווֹלפגַנג לילד גדול, כך לפחות טענה אמו ביומנה. הוא כבר היה גדול דיו להיות "ילד מפתח", האחראי על מפתח הבית. את המפתח נשא ארנסט בגאווה ובגאון על שרוך סביב צווארו. ועם זאת נדרש אימון רב עד שהצליח לסגור ולפתוח את מנעול דלת הבית בהצלחה. הבית היה המקום שארנסט הרגיש בו "בבית". "אם היה מגיע הביתה לדירה חשוכה וריקה", כתבה האם, "היה מדליק את מנורת הגז, לוקח ספר בידו וקורא".[72] הוא מעולם לא כעס על אמו אם לא היתה בבית, רק במקרים שהשאירה אותו לבדו במשך שעות רבות. או אז היה מוותר על "ההנאה שבדבר" להיות ילד שנוהגים בו כבמבוגר.
ביומנה נפשות ילדים: מיומנה של אמא (1919) תיארה הילדֵגַארד נוֹיפֶר־סטָאבֶנהָאגֶן את השנים הראשונות של חיי ילדיה. ביתם ועולמם הראשון היו למעשה היא עצמה. כשבנה היה בן שלוש גילה לו אחד מחבריו שהוריו שלו מתו. בנה של נויפר־סטאבנהאגן בא אליה נסער ואמר לה, למעשה קבע, שהיא ואביו לעולם לא ימותו. יום אחד זה יקרה, היא ענתה לו בכנות, כאשר הם יהיו זקנים מאוד. הוא הביט בה מזועזע ולא יכול לקבל את האפשרות שתמות כי היא היתה כל עולמו. "אמא", אמר לה בשקט, "כאשר אתם תמותו, יתמוטטו כל הבתים והפרחים יִבְּלוּ וכל העצים ייפלו וכל השמים יקרסו ואז הכול ייגמר, הכול ייגמר".[73]
יום אחד לקח אותה בנה הבכור לפינה רחוקה ונידחת באחד הפארקים. הוא הראה לה שם סבך אטום של שיח פרחוני ומעליו מבנה עשוי שזירה הדוקה וצפופה של שיחים. "אמא, תראי", קרא לה, "מעכשיו זה חדר המגורים שלנו".[74] היא הביטה כלפי מעלה, אל ים העלים מעליה שנע קמעה באור השמש, וראתה לא יותר משתי רגליים קטנות שהציצו מתוך הסבך. "זה היה משהו מיוחד, כך, באמצעו של הטבע היפה!" הודתה נויפר־סטאבנהאגן.[75]
אולם זה לא היה הבית היחיד שהבן מצא לעצמו. בתים ועולמות נוספים הופיעו ונעלמו בתוך הבית עצמו. "אני יודעת", הודתה נויפר־סטאבנהאגן, "על קיומן של ממלכות שגבולותיהן צרים מאוד ושעמיהן כוללים אך ורק בני אדם קטנטנים וצעירים מאוד".[76] הממלכות הללו היו אלה שילדיה בנו. וכדי להגיע אליהן לא היה צריך לצאת את הבית. בעצם היותם־בבית נפתחו לפני הילדים ואמם עולמות ומלואם.
"אמא", קרא לה אחד הבנים, "אני קולומבוס - והנה ספינתי. תרצי לצאת אתי למסע ולגלות את אמריקה?"[77] אין לי זמן, היא ענתה לו. "אוי, אמא יקרה, זה לא ייקח הרבה זמן, דקה לכל היותר!"[78] "יש!" קרא לאחר שהסכימה, "אמא משתתפת!"[79] או אז קרא לה בקול רם לעלות אל ספינתו כי זו בדיוק עמדה להפליג לדרכה. הספינה היתה בנויה מכיסאות הפוכים בלבד. בין רגלי הכיסאות המונפים באוויר נשאר מקום קטן וצר. למזלה של נויפר־סטאבנהאגן התיר לה הבן לקחת הדום ולשבת עליו.
קולומבוס ניצב בחרטום ספינתו והשקיף במאמץ רב אל האופק. חיתול שנקשר למוט שימש לו מפרש. בירכתי הספינה עמד שותף נוסף למסע, שהיה אחראי על ההגאים שנלקחו מעגלת הבובות. השותף, שהיה צייתן ומילא ברוב קשב את פקודותיו של קולומבוס, סובב את ההגה ימינה ושמאלה לפי פקודה. כדי להגיע לאמריקה מהר ככל האפשר עזרה האם להניע את הספינה באמצעות שני מקלות הליכה ששימשו משוטים.
"אני רואה יבשה!" הכריז לפתע קולומבוס.[80] אמא הורשתה לרדת מהספינה. לאחר שבירכה אותו על גילוי היבשת, אמר לה: "לא, אמא, עכשיו מגיע החלק הכי יפה! [...] אנו חייבים קודם כול לחפש את הפראים, והם חייבים להישבע לי אמונים".[81] בלית בררה הסכימה ויצאה אתו אל הדרך היבשתית. את הפראים המפוחדים מצאו עד מהרה מתחבאים מאחורי הספה והארונות כשהם כמעט אינם לבושים. פניהם היו צבועות וידיהם מושחרות. לצורך קישוט שְׂערם השתמשו בפרוות הנוצות של האם. אחר כך גם ענדו אותה על צווארם.
המלחמה בין קולומבוס לפראים החלה. בסופו של דבר נוצחו האחרונים. רק אז היה אפשר להתחיל בטקס שבועת האמונים. אולם לפתע הבחין קולומבוס שאחד מהפראים חסר. החיפושים הקדחתניים החלו ועד מהרה הסתיימו בזעקה גדולה. מאחורי הווילון עמד פרא אחד ופסים כהים על לחייו. "אני לא רוצה שיגלו אותי", זעק הפרא. "זה מה שהיית רוצה", ענה לו קולומבוס, "חרא שכמוך".[82]
 

 
באפריל 1924 ביקר פאול מוזם באגם הטירה שבעיר הולדתו חֶמניץ. זיכרונות ישנים צפו ועלו בו למראה נופי ילדותו. הוא נכנס אל הבית שנולד וגדל בו ביוֹהָניסשטרָאסֶה 24, קומה ראשונה. בבית היו שני חדרי מגורים. הבית, התוודה, היה "כל עולמי".[83]
באמצע שנות העשרים חיפש יוזף גבלס את דרכו בחיים ואת הפתרון לכל מצוקותיה ותחלואיה של ארצו האהובה גרמניה, שהיתה בדרך לאבדון בראש ובראשונה בגלל "הסכנה היהודית". לדבריו גרמניה נזקקה למנהיג האחד, הגדול, בדיוק כמו שאדמה בקיץ זקוקה לגשם. גבלס קרא לאלוהים להתערב בהיסטוריה בדרך נס ולאפשר לאותו אדם גדול להופיע. שאם לא כן, לא היה למה לצפות אלא לגרוע ביותר. אחוז ספקות קשים ביותר איבד גבלס לא אחת את רצונו לחיות. "עזור לי, אלוהים גדול! אני בסוף כוחותי!!!"[84]
בצר לו דמיין את עצמו בורח אל חוף הים בבַּלטרוּם שבצפון גרמניה. שם ראה את עצמו שוכב על דיונות חול חמות, מתבונן בים האין־סופי, שוכח מהכול, אינו חושב על דבר.[85] גבלס, שכאמור גם היה שרוי במצוקה אישית גדולה, ניצב לפני שאלות קיומיות על עצמו. "מי אני? לשם מה אני? מה מטרתי ומה הטעם בקיומי? האם אני יכול להאמין בעצמי? מדוע האחרים אינם מאמינים בי?"[86] "אני עוד שום דבר", הוסיף בגילוי לב, "אפס אחד גדול. וככל הנראה גם לא איהפך למשהו".[87] "מחכה! מחכה! הלוואי שהייתי יודע לְמה".[88] אפילו את הרומן פרי עטו מיכאל לא הצליח לפרסם, והוא ממשיך, מתוך רמייה עצמית, להעביר אותו ממוציא לאור אחד למשנהו. אם ירצה השם, כתב ביומנו באוגוסט 1924, בעוד חמש שנים יהיה לו אוטו.[89]
גבלס החליט להיכנס אל הפוליטיקה והחל לנהל חיי עבודה תזזיתיים
ביותר: ארגון אירועים פוליטיים, תנועה אינטנסיבית ממקום למקום במכוניות ובמטוסים, כתיבת נאומים, שיחות טלפון, קבלה ומשלוח של הודעות טלגרף. לפתע מצא שחסר לו זמן. וגם אם עדיין היה חסר כול, עתה לכל הפחות נטען באמונה גדולה בעתיד. "השמש צוחקת על עם וארץ אבודים! אלוהים, עזור לנו, הלילה יורד! אתה יכול לאבד הכול, רק לא את האמונה!"[90]
באמצע שנות העשרים נע אפוא גבלס בין תחושות אובדן אישיות ולאומיות ובין דרכים חדשות שנפתחו לפניו, בין ספקות וייאוש עמוקים ובין תקווה ואמונה גדולות בייעודו החדש בתור אדם פוליטי ובתור חבר המפלגה הנאצית. במצב החדש הזה מצא את עצמו ואת מקומו במקום אחד ויחיד. "רק בבית", כתב באוגוסט 1925, "אני מרגיש בבית".[91] הבית הזה נמצא באֶלבֶּרפֶלד, שעבר אליה כעשרה חודשים לפני כן, כשמוּנה לעורך השבועון פוֹלקישֶה פרַייהַייט. בסוף אוגוסט חזר הביתה. "שוב באלברפלד. אני כבר צריך לומר - בבית. עד כדי כך חדרה אֶלבֶּרפֶלד זו אל תוך לבי".[92] בעבודתו הפוליטית המאומצת חווה מצבי מתח קשים ולעתים היה על סף התמוטטות עצבים. אולם כשהרהר על ביתו החדש שיקים בעתיד, דמיין אותו כ"פלא של רוגע ושלווה".[93]
לגבלס היה בית נוסף שהרגיש בו בבית. היה זה בית הוריו שנולד וגדל בו ברַיידט. מפעם לפעם חזר לבקר בו. "כל אחר הצהריים בבית עם כל אהובי. זה זמן רב אני כבר מרגיש שוב את הקסם המתוק: להיות־בבית. אמא, מריה, אֵליזבֶּת, אַלמָה, אבא, כולם היו שם. בבית".[94] בית המשפחה שימש גם בסיס אם לפעילותו הפוליטית. "זה עתה אני שב מהבית", כתב במארס 1926, "הרעיפו עלי שפע של אהבה וטוּב. אֶלזֶה, אמא, מריה, אליזבת. הוֹ, כמה טוב אני מרגיש בו!"[95]
בראשית נובמבר 1928 עבר לביתו החדש. מהלילה הראשון "כבר הרגשתי בו בבית".[96]