אהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהבה
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: עופרה קק
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 351 עמ' מודפסים

ריכרד דויד פּרֶכט, פילוסוף, עיתונאי וסופר, נולד בשנת 1964 בזוֹלינגֶן. את תואר הדוקטור שלו קיבל מאוניברסיטת קלן ועבד מאז כמעט בכל אמצעי התקשורת החשובים בגרמניה. פרכט, שעבד גם בעיתון "שיקגו טריביון", קיבל בשנת 2000 את פרס העיתונות לביו-רפואה.

הוא כתב שני רומנים ושלושה ספרי עיון. על-פי הביוגרפיה של ילדותו "לנין הגיע רק עד לוּדֶנשָייד" הופק סרט קולנוע. ספרו "מי אני? מה אני?" כבש את ראש רשימת רבי-המכר של השבועון "דר שפיגל" והלהיב קוראים ומבקרים. ריכרד דויד פרכט גר בקלן ובלוקסמבורג.

נושאים

תקציר

אהבה בין גבר לאישה היא הנושא המרתק ביותר את בני-האדם. שבועת האהבה מופיעה באינספור רומנים, כמעט אין סרט שהאהבה אינה חלק ממנו, ומה היתה המוסיקה בלעדיה? האם היינו מקימים משפחות ויולדים ילדים באותה מידה ללא האהבה?

האהבה מניעה אותנו באופן ששום דבר אחר אינו מניע אותנו, היא יכולה לחולל מהפכה בחיינו אך כל צורה של סדר או ארגון זרה לה. ועם זאת, כמעט איננו יודעים מהי בדיוק – האהבה.

הפילוסוף, הסופר והעיתונאי ריכרד דויד פּרכט מכניס סדר ברגש הכי חסר רסן מכל הרגשות: החל בביולוגיית הגנים שלנו דרך הפסיכולוגיה של התשוקה ועד לבעיות האישיות והחברתיות שמשפיעות על האהבה בימינו.

קראו את ספרו המרתק של ריכרד דויד פרכט ותראו את ההרפתקה המסעירה ששמה "אהבה" בעיניים חדשות לגמרי! כמו בספרו רב-המכר "מי אני? מה אני?" שראה אף הוא אור בעברית בהוצאת "מטר", יוצא ריכרד דויד פּרֶכט למסע הרפתקני בין הגישות השונות של המדע ומוביל את הקוראים בקלילות ובגובה העיניים במשעולי האהבה – רגש שלוח רסן, שאין לנו ברֵירה אלא להתרגל לעובדת היותו כזה.

ריכרד דויד פרכט - Richard David Precht
ריכרד דויד פּרֶכט, פילוסוף, עיתונאי וסופר, נולד בשנת 1964 בזוֹלינגֶן. את תואר הדוקטור שלו קיבל מאוניברסיטת קלן ועבד מאז כמעט בכל אמצעי התקשורת החשובים בגרמניה. פרכט, שעבד גם בעיתון "שיקגו טריביון", קיבל בשנת 2000 את פרס העיתונות לביו-רפואה.
הוא כתב שני רומנים ושלושה ספרי עיון. על-פי הביוגרפיה של ילדותו "לנין הגיע רק עד לוּדֶנשָייד" הופק סרט קולנוע.
ספרו "מי אני? מה אני?" כבש את ראש רשימת רבי-המכר של השבועון "דר שפיגל" והלהיב קוראים ומבקרים. ריכרד דויד פרכט גר בקלן ובלוקסמבורג.

פרק ראשון

פרק 1
תורשה אפלה | מה הקשר בין אהבה לביולוגיה

 
רעיון כמעט מוצלח
 
הביולוגים מכירים את הנושא: נשים אוהבות גברים בעלי רכוש, בריאים, גבוהים, בנויים בצורה סימטרית, עם כתפיים רחבות וגבות עבות. גברים אוהבים נשים צעירות, רזות, בעלות חזה גדול, אגן מתאים ללידה ועור עדין.
אם הכול פשוט כל־כך בנוגע להעדפה המינית שלנו, אז מדוע המציאות מורכבת כל־כך? מדוע גברים ונשים בוחרים בני זוג שאינם מתאימים לקריטריונים הללו? מדוע אנשים אינם מתאהבים תמיד רק בגבר ובאישה היפים ביותר, שלא לדבר על מתחתנים איתם? מדוע יש גברים שאוהבים נשים בעלות גוף, ונשים שאוהבות גברים עדינים? למה בעצם אין רק אנשים יפים, אם זאת תכונה אהודה עד כדי כך, שהיא מספקת לנו יתרון אבולוציוני גדול? ואחרון חביב, מדוע לא נולדים ליפים ולעשירים מרבית הילדים?
כבר שנים רבות מסבירים הביולוגים את ההעדפה המינית שלנו ואת תוצאותיה המקיפות. והם מכירים את התפקיד הביולוגי־אבולוציוני שלה. מי יפה בעינינו, במי אנו חושקים, עם מי אנחנו מזדווגים ואל מי אנו נקשרים - כל זה עניין של חוקי טבע חד־משמעיים, הניתנים להסבר באמצעות שלוש דיסציפלינות ביולוגיות השלובות זו בזו: ביוכימיה, גנטיקה וביולוגיה אבולוציונית.
כוח הפיתוי של הסברים ביולוגיים כאלה הוא עצום. כוחות אבולוציה נטולי נשמה מניעים אותנו. סוף־סוף אנו עורכים סדר בכאוס בנוגע לאהבה, מוצאים את הלוגיקה החבויה באי־הרציונליות הנצחית ומגלים סיבות אובייקטיביות להתנהגות המוזרה שלנו. לא רק החוקרים מתלהבים. צי שלם של עיתונאי מדע מוציא לאור ספרים רבי־מכר. כתבות שער של כתבי עת רציניים מגלות את "קוד האהבה" או את "נוסחת האהבה". "האדם תועה בחיי היצר שלו, כבול לתורשה האבולוציונית, ומנווט על־ידי גנים והורמונים," כך קבע השבועון "דר שפיגל" בשנת 2005 בכתבת השער "קופים אוהבים".[1] כבר זמן רב ש"אהבה" אינה עוד עניין פיוטי של מוספי התרבות, אלא חומר חזק המופיע במדורי המדע של העיתונים היומיים ושל השבועונים. הם לוקחים לעצמם כיום את סמכות הפירוש של תחום, שבעבר לא היה קשור במיוחד למדעי הטבע. הביולוגיה האבולוציונית וחקר ההורמונים והמוח משמשים להם בסיס לדיווח יומיומי. יחד עם אלפי מחקרים בכל שלוש הדיסציפלינות. האם קוד האהבה פוצח?
המדע שמרכז את התחום נקרא "פסיכולוגיה אבולוציונית". הוא שואף להסביר לנו, איך הצדדים הרבים של טבע האדם ותרבותו התפתחו מהצרכים של ההיסטוריה האבולוציונית שלנו. כאשר רבי־מכר מספרים לנו מדוע גברים לא יכולים להקשיב ונשים לא יודעות לחנות, אז אנו קוראים בהם הסבר משעשע לממצאים של הפסיכולוגיה האבולוציונית. במידת רצינות גדולה יותר מספרים לנו עיתונאי מדע אמריקנים, וכיום גם גרמנים, למה אנחנו ציידי ממותות ברכבת התחתית ומדוע מתחת לחליפה שלנו מסתתרת פרוות אייל. הרעיון הוא שתאווה ואהבה הן כימיה פונקציונלית בשירות הרבייה האנושית. ומאחורי הכול חבוי הצד האפל של חוסר האונים שלנו - פעילותם הסודית של הגנים.
ההצהרה מרתקת. האין זה נאה למצוא הסבר מתקבל על הדעת או לפחות מסגרת מתאימה לכלל ההתנהגות האנושית? אולי כן ואולי לא. יש המבקשים להעיף מבט במבנה הנפש שלנו, באחרים זה מעורר אימה! שכן, אם ניתן להסביר הכול במסגרת מדעי הטבע, מה מקומם של מדעי הרוח והתרבות? האם מותר לנו לתת לפילוסופיה, לפסיכולוגיה ולסוציולוגיה של האהבה ציון שלילי ולשלוח אותן לחופשה, או האם מותר לנו לפחות לצרוף את אוצר מושגי האהבה שלהם ליצירת הזהב החדש של הפסיכולוגיה האבולוציונית?
אם שואלים את חוקר האהבה והזוגיות האמריקני דייוויד באס (Buss), אז הפסיכולוגיה האבולוציונית היא "השלמתה וסיומה של המהפכה המדעית" ומשמשת "יסוד לפסיכולוגיה של המילניום החדש".[2] כל מה שהבנו כשאלות של התרבות האנושית, משיכה, קנאה, מיניות, תשוקה, קשר וכן הלאה, לא היה יותר מאשר מקרה פרטי אחד מתוך מקרים פרטיים רבים בממלכת החיות. בין שמדובר במשחקי החיזור של דגי הפיל האפריקאיים ובין שמדובר במשחקי החיזור בערים הגדולות בגרמניה - המילים המתארות ושלבי ההסבר יהיו זהים. ובכל מקום שאנתרופולוגים רואים ייחודים אתניים של עמים ותרבויות, מנפצת הפסיכולוגיה האבולוציונית עם דייוויד באס את "מיתוס המגוון התרבותי האינסופי" לטובת הגלובליות של "אחידות בסקס ובהתנהגות בתחום האהבה".[3]
האדם שהמציא את המונח "פסיכולוגיה אבולוציונית" הוא היום חוקר לא מוכר יחסית מהאקדמיה למדע בקליפורניה. בשנת 1973, כאשר מייקל ט' גישלין (Ghiselin) השתמש במונח לראשונה במאמר בכתב העת המדעי Science, הוא היה פרופסור באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. גישלין היה משוכנע שהרעיון לחקור את הפסיכולוגיה האנושית בכללותה באמצעות הכלים והמתודות של הביולוגיה האבולוציונית היה רעיון של דרווין.
בספרו החשוב השני, "מוצא האדם" (1871), אבי תורת האבולוציה המודרנית הסביר לא רק את מוצא האדם באופן ביולוגי, אלא גם את מקור תרבותו. לפי הרעיון הזה, למוסר, לאסתטיקה, לדת ולאהבה יש מקור טבעי ותכלית ברורה. בני זמנו של דרווין וממשיכיו אימצו בלהט את הקו הזה, והסבו את מושגי תורת האבולוציה החדשה של הישרדות החזקים במלחמה בסביבה לתחומי החברה והפוליטיקה. "הדרוויניזם החברתי" יכול היה לחגוג בתהלוכת ניצחון, בעיקר באנגליה ובגרמניה. מ"הישרדות החזקים" ועד ל"זכות החזקים" היה רק צעד אחד קטן. ההמשך ידוע. האידיאולוגיה התגלגלה לרעיון בדבר "הזכות הטבעית של העמים" במלחמת העולם הראשונה, וכאילו לא היה די בכך, היא התגלגלה לתורת הגזע, לשואה ולתוכנית השבחת הגזע של הנאצים, שפירושה היה המתת כל מה שנחשב "חיים חסרי ערך".
לקטסטרופה היו תוצאות. יותר מעשרים שנה שרר שקט בחזית. ההסבר הביולוגי לתרבות האנושית שקע בשינה עמוקה. אבל באמצע שנות השישים טלטל הביולוג האבולוציוני ג'וליאן הַקסלי (Huxley) את ההמונים באנגליה. ובגרמניה ובאוסטריה שב תיאורטיקן הגזע הנאצי, קונרָד לורֶנץ (Lorenz), לומר את דברו ללא חשש. בסוף שנות השישים הגיע הזמן להתחלה חדשה. פתאום נמצאו בכל מקום ביולוגים שראו ברעיון הישן של ביולוגיה של התחום החברתי כמעט רעיון טוב. המחקר המפוקפק שוחרר מתיאוריית הגזע בכללותה. גם על פוליטיקה לא רצו החוקרים להתבטא יותר מדי, לאחר החטא הגדול. גישלין טבע את הביטוי "פסיכולוגיה אבולוציונית", והביולוג האבולוציוני אדוארד א' וילסון (Wilson) טבע את הביטוי "סוציו־ביולוגיה". בשנות השבעים והשמונים שלט הביטוי של וילסון, אבל החל משנות התשעים שולט הביטוי המודרני והניטרלי יותר של גישלין.
מהלך המחשבה של הסוציוביולוגים והפסיכולוגים האבולוציוניים הוא פחות או יותר כדלקמן: אם רוצים להבין איך התחרות בין כל היצורים התרחשה באבולוציה, הרי הכלל "הישרדות החזקים" הוא עד היום ההסבר הטוב ביותר. חזקים הם בעיקר היצורים שיכלו ויכולים להתאים את עצמם באופן טוב במיוחד לשינויים בתנאי הסביבה. המינים שהתאימו את עצמם בצורה הטובה ביותר העבירו את התכונות הגנטיות בעלות הערך הלאה והצליחו להתרבות יחסית למינים אחרים, חזקים פחות.
עקרונותיה המהותיים של עמדה זו כמעט אינם נתונים היום למחלוקת. זהו ההסבר השליט של האבולוציה. פסיכולוגים אבולוציוניים מסיקים מכך שהמאפיינים החשובים של גוף האדם בהכרח העניקו לו יתרון באבולוציה. אבל לא רק מאפיינים גופניים ראויים לציון. גם הנפש שלנו הגיעה למצבה כיום מפני שהיא מעניקה לנו יתרונות. התפיסה שלנו, הזיכרון, האסטרטגיות לפתרון בעיות והתנהגויות הלמידה שלנו צריכים היו בהכרח להיות בעלי השפעה חיובית על סיכויי ההישרדות שלנו. אחרת קרוב לוודאי שהיינו רוכשים מאפיינים שונים לחלוטין, או שהאדם היה נכחד. מאחר שאין זה המצב, אפשר להניח בבטחה, שהתכונות הנפשיות הטובות ביותר שלנו הן הדומיננטיות היום. הנפש שלנו מותאמת היטב לסביבה. אבל סביבה זו - וזוהי נקודת המוצא - איננה תקופתנו אנו, אלא התקופה שבה התהווה לראשונה האדם המודרני מבחינה ביולוגית: תקופת האבן!
לעומת זאת, תקופתנו אנו על סביבתה המודרנית קיימת זמן קצר בלבד, כך שלא יכול להיות שהיא מילאה תפקיד בהתפתחות הביולוגית של נפשנו. ה"יחידות" במוח שמנווטות את התנהגותנו הן לפיכך עתיקות למדי. ולמרות זאת הן קובעות בשבילנו. כאשר גברים ונשים במצבים מסוימים נבדלים אלה מאלה באופן מובהק, לרוב הפסיכולוגים והסוציולוגים סבורים שזה נובע מתהליכי למידה, מדפוסים תרבותיים ומסוציאליזציה. ואולם לפי תפיסתם של פסיכולוגים אבולוציוניים, מקורן של צורות חשיבה נבדלות אלה בין המינים הוא בירושה האבולוציונית של אבותינו הקדמונים. לפיכך, הבדלים עקרוניים, למשל ביחס אל המיניות, ניתן להבין רק באמצעות התמודדות עם "מנגנונים של חשיבה" שנוצרו במהלך האבולוציה. על־פי ויליאם אלמן (Allman), ניתן להשוות את ההבדלים בין המינים להבדלים בין כלי רכב. שכן, "את ההבדל בין מונית לבין מכונית מירוץ" אפשר "להבין רק כאשר מכירים מראש את היסודות הבסיסיים של שני כלי הרכב, כמו לדוגמה המנוע ומערכת הקפיצים."[4]
ברור שאנו מכירים היום את סוגי הרכב, קרי: את הנשים והגברים המודרניים בעולמנו. אבל כמה טוב אנו מכירים בעצם את המנוע שלנו מתקופת האבן ואת מערכת הקפיצים?
 
זואולוגיה אנושית
 
מלטה הוא אי יפה בים התיכון, צחיח במקצת. מי שמטייל לאורך החוף התלול והציורי של צוקי דינגלי, יכול לפגוש במקרה אדם בן שמונים החובש כובע חום רחב־שוליים. יכול להיות שזה מי שהפיץ יותר מכל אדם אחר במאה העשרים את התפיסה, שכל ההתנהגות האנושית אינה אלא ביולוגיה.
דזמונד ג'ון מוריס נולד באנגליה בשנת 1928. הוא למד זואולוגיה בברמינגהם ובאוקספורד, אבל לקח לו זמן להחליט מה הוא רוצה להיות: זואולוג או אמן. במובן מסוים הוא עתיד היה להיות גם זואולוג וגם אמן, או יותר נכון: קצת מזה וקצת מזה. את עבודת הדוקטורט שלו הוא כתב על טקסי ההפריה של דגי העוקצן, דגים מקומיים החיים במים מתוקים. בגיל שלושים הוא נתן לשימפנזים לצייר על בד והציג את הציורים במכון לאמנות בת־זמננו בלונדון. לאחר מכן הוא פיתח תוכניות טלוויזיה על התנהגות החיות. ב־1959 הפך מוריס לממונה על היונקים בגן החיות בלונדון. שם הוא כתב את הספר, שעתיד היה להפוך אותו לכוכב בתחום עיסוקו.
"הקוף העירום" יצא לאור בדיוק בזמן הנכון. על עטיפת ההוצאה האנגלית המקורית הופיע צילום מאחור של שלושה אנשים עירומים: גבר, אישה וילד. על העטיפה של ההוצאה בגרמנית מופיע קוף־אדם בנוסף. תמונות מסוג זה עדיין נחשבו בשנת 1967 כפורנוגרפיה. אין פלא ש"הקוף העירום" הפך לספר פולחן בעיקר בקרב בני הדור הצעיר. כבר הטקסט שעל גב העטיפה מסגיר מדוע: "ספר מהפכני אמיתי זה הופך את החשיבה שלנו מהיסוד. מי שיקרא אותו יראה הכול בעיניים אחרות: את השכנים והחברים, את האישה והילדים ואת עצמו. והוא יבין עכשיו דברים יומיומיים רבים אבל גם דברים בלתי־ניתנים לתפיסה באותה קלילות מחויכת שהספר מקנה להם."
כמעט בן־לילה הפכו מוריס ואשתו הנמרצת רמונה לכוכבי תרבות הרוקנרול. האמן המטייל להנאתו בשבילי הזואולוגיה או הזואולוג בעל השאיפות האמנותיות מכר יותר מעשרה מיליון עותקים - אחד מרבי־המכר הגדולים ביותר בכל הזמנים. והכוהן הגדול של המהפכה המינית, האיש המעורר פרובוקציות מחושבות היטב, היכה שנית. בשנת 1969 יצא לאור "גן החיות האנושי". האדם, לפי מוריס, כלא את עצמו בעצמו באמצעות התרבות שלו. הוא הידרדר לחיה בגן חיות בעלת הפרעות התנהגות. ורק חזרה יצירתית ומרדנית אל הביולוגיה שלו תמנע את קריסת הציוויליזציה.
במבט ראשון נראה מוריס כמהפכן. עם "הקוף העירום" הוא ערער את המוסר המיני השמרני של שנות השישים. ועם "גן החיות האנושי" הוא קידם את תנועת הירוקים הרבה טרם זמנה. אבל במבט שני, מאחורי המתירנות הגדולה ומאחורי השבח ליצירתיות מסתתרת אידיאולוגיה עתיקה: תפיסת היות האדם קבוע מראש על־ידי הביולוגיה. אפשר לנפנף עם הספרים של מוריס בהתלהבות יוקדת מול אנשי כנסייה או מול מטיפי מוסר בורגני. אבל המחשבה שהאדם בכללו נקבע מראש על־ידי הביולוגיה אינה אופטימית או מתקדמת. בדיוק להפך: היא מגדירה את האדם "במהותו" כחמדן, תאוותן, להוט אחר עוצמה, אלים, אנוכיי ומנווט על־ידי דחפים.
מוריס ראה בהתנהגות המהותית של האדם משהו מולד ואף שריד מתקופת האבן. נקודת מבט זו הפכה אותו לדוברה המוכשר של הביולוגיה הפונדמנטליסטית. בשנת 1973 הוא חזר לאוניברסיטת אוקספורד כדי לחקור את היסודות המולדים של ההתנהגות האנושית. המדריך שלו, ניקולאס טינבֶּרגֶן (Tinbergen) ההולנדי, היה אחד מחוקרי ההתנהגות החשובים ביותר בזמנו. וה"אתולוגיה" ידעה בזמנו הצלחה חסרת תקדים. טינברגן קיבל באותה שנה פרס נובל, יחד עם קונרד לורנץ, שפִרסם באותו זמן את הפילוסופיה שלו. כמו ספריו של מוריס, גם "צִדה האחורי של המראה" הוא ניסיון שאפתני להסביר את התרבות האנושית באופן ביולוגי. אם לורנץ צודק, אותם חוקים החלים על הביולוגיה חלים גם על התרבות, וניתן להסביר את כל ההתנהגות האנושית באמצעות אינסטינקטים והתנהגות למידה ביולוגית. העובדה שלורנץ מעז בסוף אפילו לנבא התפתחות תרבותית נוספת - ומאוד פסימיסטית - אינה מחזקת את אמון הקוראים בתזות הנועזות והבוטות. שכן, מוריס שופע אמון בגורל הקופים העירומים שלו, ואילו לורנץ רואה את בואה של שקיעת הציוויליזציה דווקא בגלל חוסר הבושה שבחצאית המיני.
לניתוחים שקולים ועל־זמניים לכאורה של הטבע האנושי יש לעתים קרובות חיים קצרים להפתיע. הסיבה לכך היא פשוטה. כדי לקבוע מהו האדם "בטבעו", עלינו להכיר את טבענו היכרות יסודית. היכרות זו כרוכה בקושי רב, שכן גם לורנץ וגם מוריס קובעים את המקור לטבע האדם רק בעבר. לפיהם האדם הוא מה שהוא היה בתקופת האבן, וזאת מבחינה מינית ומבחינה חברתית, מבחינת האגרסיות ומבחינת הנטיות שלנו, מבחינת הסקרנות היוצרת, הרגלי האכילה וההיגיינה האישית, ואפילו מבחינת מושגי האמונה שלנו. מכיוון שהידע שלנו על תקופת האבן אינו רב, אין גבול לפנטזיות אמנותיות ולאלתורים פראיים. וכאן מציג את עצמו דזמונד מוריס כמומחה לסוריאליזם פליאוליתי.
החזה הנשי הוא חידה גדולה בביולוגיה האבולוציונית האנושית. בהשוואה ליונקים אחרים וגם לקופי־אדם, החזה של נשים רבות גדול באופן ניכר. בשביל ייצור החלב, את זה ידע גם מוריס, חזה כזה אינו נחוץ. במשיכת מכחול נועזת מוריס מחבר לכך את החיזיון הזה: השדיים והשפתיים של האישה נמצאים בחזותה ומשדרים איתותים מיניים! האדם הקדמון, כקוף בג'ונגל, הגיב בעיקר לאיתותים מיניים מאחור. "זוג עגבות מעוגלות ובשרניות וזוג שפתי ערווה אדומות" אצל הנקבה מפתים את הזכר לעלות עליה. אבל עם המעבר להליכה על שתיים בערבה - לפי מוריס - נוצר מעבר למגע מיני חזותי, ומוקדי המשיכה נדדו קדימה. לכן כתוב ש"השדיים המעוגלים והפה של הנקבה הם העתקים של העגבות ושל שפתי הערווה". המגע המיני החזותי כתוצאה של איתותי פיתוי מבלבלים, ממשיך מוריס, הוביל גם לקרבה נפשית בין הגבר לאישה. הם הסתכלו זה לזה בעיניים, העמיקו את "הקשר" והחליטו על מונוגמיה.[5]
מעשייה משעשעת זו מתקופת האבן היא כמובן שטות גמורה. אין צורך לשאול מדוע גם לגברים יש לפעמים שפתיים מלאות כדי להטיל ספק כבד בזואולוגיה העובדתית לכאורה של מוריס. אפשר להתחיל בכך שלקוף־האדם המונוגמי היחיד, הגיבון על חמישה־עשר המינים שלו, יש שדיים קטנים באופן ברור. לעומת זאת, קופי הבונובו, שמקיימים יחסי מין בכל תנוחה אפשרית, כולל "התנוחה המסיונרית", הם פוליגמיים מובהקים ואינם מטפחים כל קשר זוגי רציני. וגם לנקבות הבונובו אין חזה גדול.
תיאוריית השדיים של מוריס היא לא יותר מהערת שוליים מבדרת מגן הילדים של הפסיכולוגיה האבולוציונית. אבל גם היום ניתן למצוא בתחום הזה שעשוע רב. בהיעדר ידע רב על הפרהיסטוריה, לעתים קרובות אין כמעט גבול לדמיון היצירתי של ביולוגים אבולוציוניים. עיתונאי המדע האמריקני ויליאם אלמן, שמצא את התיאוריה של מוריס מאוד משעשעת, מציג בתגובה לכך את הפנטזיה שלו: "סביר יותר שחזה גדול נוצר כחלק מטקטיקה נשית להחזיק בבן הזוג ליחסי המין. מאחר ששדיים תפוחים הם סימפטום של היריון, הם מאותתים לגבר שבת זוגו לא יכולה יותר להתעבר. לכן עליו להתחיל לחפש נשים אחרות, בזמן שבת זוגו ליחסי המין נשארת לבדה חסרת הגנה. עם חזה גדול באופן תמידי משדרות הנשים כל הזמן 'אני בהיריון', אפילו כשזה לא נכון, כך שסימן זה מאבד את ערכו בשביל הגבר. כתוצאה מכך ממלאים הגברים את חלקם ב'הסכם ההִתרבות', נשארים עם הנשים שלהם ועוזרים להן בגידול הילדים."[6] השאלה, איך ה"טקטיקה" הזאת אמורה להפוך במהלך האבולוציה למאפיין גופני נשארת סודו של אלמן. שכן "טקטיקות", לפי הגנטיקה של ימינו, לא ניתן להוריש ולא לדכא מבחינה גופנית. גם החזה הגדול, הדורש נאמנות ומשמש מוטיבציה לגידול ילדים, הוא רעיון מבדח.
בקרב הפסיכולוגים האבולוציוניים כבר נוצר ספורט היתולי: לקבוע בכל מקום תמרורים מתקופת האבן ולפרשם. כמחאה קטנה אפשר רק לשאול: מי בעצם קבע שלכל מאפיין של יצורים חיים חייבת להיות תכלית? האם לא די בכך שמאפיינים מסוימים, חלקם מקריים, פשוט לא מפריעים לנושאים אותם ולא פוגמים בסיכויי הישרדותם, וכך הם נשארו עד היום? מחשבה זו תעסיק אותנו עוד בהמשך. בנוגע לחזה הנשי, הוא יכול לדוגמה להיות קשור לאכילת הבשר המרובה היום לעומת התקופה הפרהיסטורית. אכילת בשר ממריצה כידוע ייצור הורמונלי. לכן, מאוד ייתכן שיש קשר בין החזה הגדול בממוצע של נשים בחברות מרובות אוכלי בשר (כמו למשל בארצות הברית) לעומת שדיים קטנים יותר בממוצע בתרבויות המבוססות על צמחונות (כמו למשל בדרום אסיה). במקרה זה אין לכך כל קשר לתנוחות מין, למונוגמיה ולפונקציות אחרות מהביולוגיה האבולוציונית.
ארבעה קשיים גדולים ניצבים בפני מי שרוצה להסביר את האדם היום באמצעות צמצומו לצורות "פשוטות יותר", לנקודות קבועות בעבר: הוא צריך לשאול את עצמו אם את כל מה שהטבע יוצר, ובני־האדם בכלל זה, אמנם ניתן להסביר באופן ביו־לוגי. ביולוגים, ומדעי הטבע באופן כללי, מחפשים את הלוגיקה בכל מקום בטבע. אבל הלוגיקה עצמה אינה תכונה של הטבע, אלא יכולת של החשיבה האנושית. לכן מותר לשאול: האם לוגי להניח שיש הסבר לוגי לכל דבר בטבע?
הקושי השני נוגע לידיעה מדויקת של התנאים הסביבתיים של האדם בתקופת האבן. האם הם היו זהים בכל מקום? האם האדם הקדמון בג'ונגל עמד בפני אותם אתגרים כמו בערבה או בחופים?
הנקודה השלישית היא הקושי העצום לעשות בכלל הבחנה בין התנהגות ביולוגית להתנהגות תרבותית, וזאת עוד בתקופת זמן של לפני רבבות שנים, שעליה אנו לא יודעים הרבה כל־כך.
לבסוף, הקושי הרביעי הוא להראות שהמאפיינים וצורות ההתנהגות שאנו רואים כמולדים, אמנם נוצרו כתוצאה מהתאמה לסביבת תקופת האבן, כטענת הפסיכולוגים האבולוציוניים. אם כן, במסגרת הנושא שלנו עלינו להשיב על השאלה: מה היה מצב האהבה בתקופת האבן?
 
האהבה והפליסטוקן
 
התקופה הקשורה בהיווצרות הביולוגית של האדם היא הפליסטוקן, התקופה הלפני־אחרונה בעידן הקנוזואיקון. הכוונה לתקופה שמתחילה לפני כ־1.8 מיליון שנה ומסתיימת לפני כ־11,500 שנה. תקופה זו מוכרת יותר בשם עידן הקרח, שכן בפליסטוקן התרחשו כמה עידני קרח.
בתחילת תקופת הפליסטוקן הופיעו במזרח־אפריקה ובדרומה שני סוגים של אדם קדמון: הומו הביליס (Homo habilis) והומו רודולפנסיס (Homo Rudolfensis). ככל הנראה, הם התפתחו מן האוסטרלופיתקוס (Australopithecus), גם אם אופן הקרבה אינו ברור. לאחר זמן הופיע בסוואנות ההומו ארקטוס (Homo Erectus), שהתפשט מאפריקה לאירופה ולאסיה. יורשו המשוער באירופה הוא האדם הניאנדרטלי המפורסם, טיפוס חסון אך לגמרי לא תמים. הוא נכחד לפני כ־30,000 עד 40,000 שנה בנסיבות לא ברורות עד כה. על כל טיפוסי ההומו אנו יודעים שבמשך הזמן הם השתמשו יותר ויותר בכלים כדוגמת היתד. ומתישהו הם למדו גם להשתמש באש.
גילוי ההומו ספיאנס אידלטו (Homo sapiens idaltu) בשנת 1997 באתיופיה סוגר את הרווח שבין היכחדות ההומו ארקטוס באפריקה לפני כ־300,000 שנה להופעתו הראשונה של האדם המודרני, הומו ספיאנס (Homo sapiens) לפני כ־100,000 שנה. זהו האב הקדמון הישיר שלנו העתיק ביותר הידוע לנו. בתקופתו חיו בסך הכול מספר רבבות קטן של בני־אדם קדמונים. לאט־לאט התפשט ההומו ספיאנס מאפריקה לאזורים אחרים של כדור הארץ. כמו ההומו ארקטוס זמן רב לפניו, הם השתלטו בהדרגה על אזורי מחיה שונים לגמרי, לרוב קרים יותר. הם היו ציידים ומלקטים וניזונו מצמחים, פירות, זרעים, שורשים, פטריות, ביצים, חרקים, דגים ונבלות. רק בשלב האחרון של התפתחותם הם הכשירו את עצמם באזורי מחיה רבים לציידים אמיתיים של חיות גדולות. כמו הניאנדרטלים הם צדו במרכז אירופה ביזונים, ממותות וקרנפים צמריריים.
נראה שעם היכחדותם של שני המינים האחרונים שהוזכרו, הממותות והקרנפים הצמריריים, הפכו אבותינו הקדמונים במרכז־אירופה ליושבי קבע. עידן הקרח האחרון נסוג, ואנשי תקופת האבן התחילו לעסוק יותר ויותר בחקלאות ובמשק חי. אך באזורים אחרים של התפשטותם חלו כללי משחק שונים. החיות הניצודות היו שונות וגם האקלים. חלק מאבותינו הקדמונים חיו לדוגמה מדיג במשך אלפי שנים, אחרים נשארו ציידים ומלקטים.
ככל שצורת החיים היתה שונה, כך התפתחה גם התרבות באופן שונה. היו שחיו במערות, אחרים חיו בבקתות או בבורות חפורים. הם התיישבו בערבות ובמדבריות, בעמקים ובהרים, בחופים ובאיים. אם הקיום קובע את התודעה, כטענת הפסיכולוגים האבולוציוניים, אז אתגרי הקיום השונים השפיעו באופן שונה על התודעה. ליקוט פירות ביערות־עד או דיג בנחל קטן הזורם בהרים אינם אותו דבר כמו לצוד ממותות בשלג. לאחדים היה הקור הסכנה הגדולה, ואילו אחרים כמעט מעולם לא קפאו. חלק היו צריכים להגן על עצמם מפני חיות בר, לאחרים כמעט ולא היו אויבים בסביבה. (אפשר לחשוב על האורנג־אוטן בבורנֶאו, שאוהבים לרדת אל הקרקע בג'ונגל, דבר שעמיתיהם בסומטרה לא היו מעזים לעשות - כי בסומטרה יש נמרים ובבורנאו אין.) חלק מבני־האדם הקדמונים נשאר כנראה תמיד באותו אזור, ואחרים נדדו אלפי קילומטרים אחרי עדרי החיות. חלק היו קניבלים, ואחרים קברו את מתיהם בטקסים מושקעים. מוחותיהם של אחדים התמחו באוריינטציה ביער עבות, ואילו אחרים צפו אל ערבה אינסופית.
בקיצור: הפליסטוקן הוא פרק זמן ארוך מאוד ובלתי־אחיד מאוד. סוגים שונים של בני־אדם חיו בתקופה הזאת במרחבי מחיה חדשים ושונים מאוד. כנראה בקבוצות קטנות או בשבטים משפחתיים כמו רוב הקופים. ואולם אנו יודעים מעט מאוד על כללי המשחק המדויקים בקהילות האלה. אם נכון ש"הגולגולת המודרנית שלנו מאכסנת נפש מתקופת האבן", כטענתם של לֶדָה קוסמידס (Cosmides) וג'ון טוּבּי (Tooby) מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, אז אנחנו אכן ניצבים בפני חידה שלא ניתן לפתור. כמו שהפליאו־אנתרופולוג הקנייתי המפורסם ריצ'רד ליקי (Leakey) אומר: "המציאות הקשה שאנתרופולוגים ניצבים לפניה היא שייתכן שאין מענה על השאלות האלה. אם אני מתקשה להוכיח שאדם אחר הוא בעל אותה דרגת תודעה כמוני, ואם רוב הביולוגים נרתעים מן הניסיון לקבוע מהי רמת התודעה של בעלי־חיים, כיצד אוכל להבחין בסימנים לתודעה מחשבתית אצל יצורים שעברו מן העולם לפני זמן כה רב? התודעה ניכרת בממצאים ארכיאולוגיים עוד פחות מן השפה."[7]
מנקודת מבטם של הפסיכולוגים האבולוציוניים אלו הן באמת חדשות מדכאות. לכן מדהים שהן כמעט לא בולמות את מרצם בהסבר התנהגויותינו מתקופת האבן. בשאלות של גבר ואישה, של מין והתנהגויות של קשר, הם מניחים בטבעיות גמורה את קיומם של "איברי חשיבה" שונים. "בתקופתו של האדם הקדמון ראו את עצמם שני הצדדים ככפופים לבעיות שונות מיסודן בנושא המיניות. לכן המוחות אצל גברים ונשים התפתחו אחרת, כך שגם הקריטריונים לבחירת בן זוג, תגובות לחוסר נאמנות ותשוקה מינית הם שונים בין שני המינים," כותב ויליאם אלמן.[8] אילו היה הדבר נכון, אז גם המוחות של זכר ונקבה בקרב בעלי־החיים היו שונים אלה מאלה. לביאה המטפלת בגוריה מבוקר עד ערב, היתה צריכה להיות בעלת מוח שונה מזה של האריה, המוביל את הלהקה ורק מפעם לפעם מטפל בגוריו. אבל לא ידוע על הבדלים בולטים בין המוחות של שני המינים. נושא "איברי מין במוח", כפי שאלמן מגדיר אותו, הוא די בעייתי. וגם הטענה שלצד הדחף להולדה גם "האהבה והליבידו" שלנו מקורם בתקופת האבן, נשארת נועזת מאוד.
נראה שהפסיכולוגים האבולוציוניים מעדיפים שלא להתעסק עם האהבה. ספרו של אלמן על "ציידי ממותות ברכבת התחתית" מכיל אמנם פרק על "האבולוציה של האהבה", אבל הוא לא מדבר בו על האהבה - הוא עוסק רק במין. מכיוון שהמין, לפי אלמן, היה הדבר החשוב ביותר בתקופת האבן: "אלה שלא עשו זאת - לדוגמה, אלה שהשקיעו את כל הזמן והאנרגיה בפיתוח מתכונים לתבשילי ממותות או שפרקו את התשוקה המינית שלהם על עצים - לא הותירו צאצאים."[9]
הפסיכולוג האבולוציוני יכול לתאר לעצמו בקלות את המיניות של אבותינו הקדמונים, אבל הוא מעדיף לא לגעת בנושא האהבה. אבל אם נכון שאנו מממשים היום תוכנית מתקופת האבן ונושאים בראש "יחידות" עתיקות, האם האהבה אינה גם מין "תוכנית" שכזו? האם יש לנו במוח מעין "יחידת אהבה"? ואם כן - לאיזו תכלית?
הפסיכולוג האבולוציוני מבטיח את קיומה של "יחידת אהבה" ליצירת קשר עם הצאצאים וכן לקשר בין המינים. אבל מה אנו יכולים לומר ולדעת על כך? אחרי הכול, עד היום עדיין לא מצאנו שיר אהבה מהתקופה הניאנדרטלית או זוגות אוהבים מאובנים.
אבל מצד שני, האם באמת יש לנו עדויות משמעותיות לנטיות ולדימויים המיניים של אבותינו הקדמונים? לכמה נשים שמנות וגסות מתקופת האבן הצעירה, מסותתות באבן או עשויות מחימר, יש חזה גדול ואגן רחב. יש להן שמות ציוריים כמו "ונוס מווילנדורף", אבל את תפקידן אנו יכולים רק לנחש. בניגוד לכמות הגדולה של דמויות החיות הנהדרות והמדויקות מאוד מתקופה זו, מפגינים כאן האמנים מיומנות מוגבלת. ולא נראה שהיתה כל כוונה ליצור דמיון לנשים קיימות במציאות בתקופת האבן. נוסף על כך הן נוצרו רק בהולוקן, תקופה שהתחילה לפני 10,000 שנה ונמשכת עד היום. אם כן, על־פי הפסיכולוגיה האבולוציונית זוהי תקופה לא באמת מעניינת מבחינת עיצוב הביולוגיה שלנו.
מתוך ממצאים מתקופת האבן אנו בקושי יכולים ללמוד משהו על המיניות, על ההתנהגות הזוגית ועל רגשות האהבה של אבותינו הקדמונים. לכן, הדבר היחיד שנותר בידי הפסיכולוגים האבולוציוניים הוא לצפות בתרבויות בנות זמננו שאפשר שסגנון חייהן דומה לזה של חברות ציידים ומלקטים. אבל קיים קושי רב גם במציאת ובחקירת "שבטים טבעיים" היום. שכן ניתן לשער שתנאי החיים של תרבויות הציידים והמלקטים בימינו בקושי זהות לאלה של לפני יותר מ־10,000 שנה. הקולוניאליזם של סוף המאה התשע־עשרה הציץ בכל פינה נידחת, הרס את כל תרבויות השבטים, העביר מחלות, שיעבד עמים או החריב את תנאי מחייתם המקוריים. כמעט כל מה שנקרא "שבט טבעי" חי היום בשמורה, בגן חיות תיירותי או תלוי בנדבות של ארגוני סעד.
למרות מינימום האותנטיות מבחינה פליאו־אנתרופולוגית של תרבויות הציידים והמלקטים שנותרו היום, הן עדיין מספקות מידע לפסיכולוגים האבולוציוניים. האנתרופולוגית האמריקנית הלן פישר (Fisher) מאוניברסיטת רטגרס בניו ברנזוויק, ניו ג'רזי, מדווחת בערך כך על המונוגמיה החלקית בחברות של ציידים ומלקטים. בשבטים טבעיים זוגות נשארו ביחד למשך ארבע עד חמש שנים בלבד, כלומר למשך תקופת זמן הנחוצה לגידולו של ילד קטן. אחר כך נפרדו דרכיהם והם החלו בחיפושים אחר שותפות אינטרסנטית חדשה. להלן פישר זה נשמע הגיוני עד כדי כך, שהיא מניחה שלאבותינו הקדמונים היתה בדיוק אותה צורת התנהגות. לכן האדם באופן טבעי הוא פשוט "מונוגם סדרתי". לפיכך, צורת ההתנהגות האנושית המקורית היא נאמנות לתקופה מוגבלת. חוסר נאמנות בזמן שהילדים קטנים היתה צורת התנהגות מוזרה בדיוק כמו מונוגמיה לכל החיים. במקום "השנה השביעית הארורה" יש לנו במציאות "השנה הרביעית הארורה" - ועובדה: סטטיסטיקת הגירושים בארצות הברית אמנם מצביעה על כך שרוב הזוגות נפרדים בערך לאחר ארבע שנים. האם אין זה שריד מתקופת האבן! לפי השקפה זו, רק הופעתה של בעלות משותפת על קרקעות ומשק חי גרמה לגבר ולאישה להישאר יחד למשך כל חייהם והובילה גם ל"בעלות" הדדית של בני הזוג בצורת נישואים. אבל מכיוון שתהליך זה התחיל רק בהולוקן, הוא נשאר חסר השלכות על "יחידת האהבה" שלנו במוח. שכן ראשי־תקופת־האבן שלנו היו אז כבר קבועים מזמן. לכן אין זה פלא שלטבענו האמיתי יש יותר במשותף עם קופי־האדם מאשר עם תביעות המונוגמיה של התרבות המערבית המודרנית. כלומר, אנו מזהים בקופי־האדם את האדם האמיתי. השאלה היא רק: באיזה מבין החמישה?
 
גשר אל הערפל
 
רוחם של אבותינו הקדמונים אינה טמונה במאובנים בקרקע. והעדים החיים היחידים לתהליכי האבולוציה אינם יכולים לדבר איתנו. הם נפרדו מאיתנו לפני מיליונים רבים של שנים ועברו תהליך התפתחות ייחודי להם: גיבונים, אורנג־אוטן, גורילות, שימפנזים ובונובו. אבל גם אם האב הקדמון המשותף האחרון שלהם ושלנו נשאר בג'ונגל לפני כשבעה מיליון שנים, ולא יצא אל ערבות הדשא הפתוחות של ה"ריפט ואלי" ההולך ונפער, אנו עדיין יכולים ללמוד הרבה דרכם, כך טוענים הפסיכולוגים והסוציולוגים. בחקירת התנהגותם במשפחה והעזרה ההדדית אנו מזהים את מקור המוסר שלנו. "אם תעזור לי, גם אני אעזור לך מתישהו" - נראה שמקורה של מחשבה זו הוא בקופי־האדם. מה שרוברט טריברס כינה בשנות השבעים "אלטרואיזם הדדי" אושש על־ידי חוקר הפרימאטים ההולנדי פראנס דה־ואל (de Waal) במספר רב של מחקרים וספרים.
המשמעות של הלמידה מקופי־האדם היא למידה על מקור ההתנהגות שלנו. בכך אין כל ספק. אבל כמה מגלים לנו בני־דודינו השעירים על משהו מסובך כל־כך כמו המיניות האנושית שלנו, ומה שעוד יותר מורכב - על רגשות האהבה בין גבר לאישה?
התשובה היא: מעט מאוד. לא רק שההתנהגות המינית של האורנג־אוטן, הגיבונים, השימפנזים, הבונובו והגורילות אינה זהה לזו של בני־האדם. היא אפילו לא זהה בינם לבין עצמם! עם הסקס נגמר המשותף ביניהם. וכל אחד מקופי־האדם הוא אחר. הגיבונים, לדוגמה, הם מונוגמיים מחמירים, הם חיים בזוגיות לכל החיים בטריטוריה ספציפית. החיפוש אחר בן זוג מתאים יכול לקחת שנים.
ארבעת קופי־האדם האחרים אינם נוהגים בנאמנות כזו. האורנג־אוטן נראים גמישים להפליא. הנקבות נוטות לחפש טריטוריה פרטית, ואילו הזכרים נודדים באזורים רחבים. נקבות האורנג־אוטן יכולות להסתדר לבד עם גוריהן או בקבוצות קטנות בלתי־מחייבות. כללי המשחק נראים רופפים כל־כך, שההתנהגות החברתית של האורנג־אוטן משאירה עד היום הרבה חידות לא פתורות.
לעומת זאת לגורילות יש מבנה יציב. הם חיים במה שנקרא הרמון משפחתי עם זכר דומיננטי יחיד, שמתרבה באופן בלעדי. גודל הקבוצות האלה יכול להשתנות בצורה ניכרת ונע בין ארבעה לארבעים פרטים. כשהגורים הופכים לבוגרים, הם עוזבים כמעט תמיד את הקבוצה, גם הזכרים וגם הנקבות.
אצל השימפנזים הכללים קצת יותר גמישים. אמנם גם כאן קיים זכר דומיננטי, אבל גם הזכרים האחרים יכולים להיות בני־מזל ולהזדווג עם כמה נקבות. לפעמים הזכר מפקח על נקבה, שאיתה הזדווג. לפעמים הם אפילו עוברים זמן מה למקום הנפרד מהאחרים באמצעות שיחים. נראה שאין לכך כללים קבועים. בממוצע, הקבוצות גדולות קצת יותר מאשר אצל הגורילות וכוללות עשרים עד שמונים פרטים.
גישה שונה לגמרי למין מציגים קופי הבונובו. הם חיים ביחד באופן חברותי יותר ובמספר גדול יותר בהשוואה לקרוביהם. המין הוא הפעילות האהובה עליהם. הם מזדווגים בכל יום בכל תנוחה אפשרית. לכל אחד מותר כמה שהוא רוצה ולא משנה מה מעמדו בקבוצה. ככל הנראה, כך מפחיתים קופי הבונובו מתח. על כל פנים, הם שלווים מאוד יחסית לשימפנזים.
מבחינה גנטית השימפנזים וקופי הבונובו רחוקים מאיתנו כמעט באותה מידה. הסטייה מהתכונות הגנטיות שלנו נעה בין 1.6 ל־1.1 אחוזים, תלוי במחקר. מידה דומה של שוני קיימת גם בין שימפנזים לבין קופי בונובו. אם נכון שהגנים הם המפתח הטוב ביותר להבנת המוצא שלנו, אז יש לומר שכל שלושת המינים, שימפנזים, בונובו ובני־אדם, קרובים ורחוקים זה מזה באותה מידה. אם כן, את מי עלינו להביא בחשבון כמקור להתנהגות המינית שלנו? חוקר הפרימאטים פראנס דה־ואל רואה את מקומו של האדם איפשהו באמצע בין השימפנזים בעלי ה"היררכיות הכפויות" לה"היררכיות המוחלשות" של קופי הבונובו. התמזל מזלו של האדם, לפי דה־ואל, "שבתוכו שוכן לא רק קוף־אדם אחד אלא שניים."[10]
לעומת זאת, ויליאם אלמן מעז לתת תשובה חד־משמעית יותר בספרו הנזכר על ציידי הממותות ברכבת התחתית. מבחינתו ברור שהקו אל האדם יוצא מן הגורילות ועובר דרך השימפנזים. עדות לכך הוא רואה ב"לוסי", הממצא השלם ביותר עד היום של אוסטרלופיתקוס אפררנסיס (Australopithecus afrarensis). לוסי חיה לפני כשלושה מיליון שנה באתיופיה. בגובה תשעים סנטימטר היתה לוסי קטנה למדי. היא שקלה כנראה לא יותר משלושים קילו. זכרים מבני מינה של לוסי קיימים רק בחלקים שבורים, אבל ברור שהם היו יותר גדולים. מבחינת אלמן ברור שהם "היו כפולים בגודלם". ו"אפשר להסיק מהבדל זה בגודל בין זכרים לנקבות שלוסי ובני מינה חיו בקבוצות חברתיות דומות לאלה של הגורילות." לפיכך, גם "חיי המין" שלהם היו דומים לאלה של "גורילות בנות ימינו".[11]
אפשר להסיק את המסקנה הזו? דווקא נראה שלא. ראשית כול, גודלו הכפול של הזכר בקרב האוסטרלופיתקוס אינו מוכח. שנית, אותו הבדל בגודל שקיים אצל הגורילות קיים גם אצל האורנג־אוטן. ובכל זאת מדובר בהתנהגות קבוצתית שונה לגמרי. הן בקרב הגורילות והן בקרב האורנג־אוטן הזכרים כבדים כמעט פי שניים מהנקבות. ואולם קו התפתחות ישיר לא קיים בעצם עם אף אחת מהקבוצות.
אבל בעיני אלמן הנושא ברור. קודם היינו מעין־גורילות, ואז נהיינו מעין־שימפנזים. מה שמדהים בכך הוא הדרך האמנותית שבאמצעותה מכניס אלמן בעורמה את המונוגמיה לסיפור מוצאנו. ככל שגודל הזכר והנקבה התחיל להשתוות, כך הם הפכו ליותר מונוגמיים. אבל זה לא מתאים בכלל להתנהגות הבונובו והשימפנזים! וזה שהאדם הוא מונוגמי מטבעו, לאור הדמיון בגודל של שני המינים, לא משקף כל־כך את הטבע אלא בעצם פנטזיה פוריטנית של אב משפחה אמריקני. האדם היה מונוגמי מטבעו, כפי שכבר פרידריך אנגלס הסיק, רק אם מוצאו היה מן הציפורים: "אם מונוגמיה חמורה היא שיא המידות הטובות, אזי זר התהילה מגיע לכרץ (תולעת הבטן), שבכל אחד מחמישים עד מאתיים קטעי גופו (הפרוגלוטידים) יש לו מנגנון מיני זכרי ונקבי, והוא מבלה את כל חייו בהזדווגות עצמית בכל אחד מן הקטעים האלה."[12]
אם כן, להסיק מתוך צפייה בקופי־אדם על ההתנהגות המינית והזוגית של האדם, דומה לעתים קרובות לקריאה זואולוגית בקפה. נראה שהחוכמה היא לבחור תמיד את הקוף הכי מתאים לתמונת האדם של החוקרים. השימפנזים היו באופנה זמן רב. בשביל ביולוגים שמרנים כמו קונרד לורנץ הם סיפקו את ההוכחה, שהאדם הוא אלים מטבעו, ערמומי ומשתוקק לעוצמה. כשהבונובו נחקר טוב יותר בשנות השמונים, התאסף מאחורי הקוף ההיפי הקטן מי שראה ב"סקס ושלום" את טבעו האמיתי של האדם.
פיזור הערפל מההתנהגות המינית והתנהגות האהבה שלנו בעזרתם של תושבי הג'ונגלים הקיימים היום הוא אפוא עניין די מפוקפק. גם די לא סביר שהפסיכולוגיה האבולוציונית מצליחה בדרך זו "להסביר את המנגנונים הרוחניים", שמגדירים "מה פירוש להיות אדם", כפי שדייוויד באס היה רוצה.[13] שהרי "מכיוון שאין בני־אדם ללא תרבות, הרי בלתי־אפשרי לדעת איך המיניות שלנו היתה נראית ללא השפעות כאלה," כותב חוקר הפרימאטים ההולנדי פראנס דה־ואל. "טבעו המקורי של האדם משול לגביע הקדוש - לנצח יחפשוהו, לעולם לא ימצאוהו."[14]
קושי עיקרי במסגרת הנושא שלנו הוא, כפי הנראה, הערבוב הכמעט בלתי־ניתן להפרדה בין אהבה למיניות. במיוחד מדהימה העובדה שספרו המקיף בן 600 העמודים של באס, "פסיכולוגיה אבולוציונית", מייחד 180 עמודים למיניות האדם, אך לאהבה בקושי שני עמודים! "אהבה," כך נטען שם, "היא אולי הסימן החשוב ביותר לשאיפה אמיתית לקשר."[15]
זוהי בהחלט הגדרה צרה. האם היא מסבירה את "המנגנונים הרוחניים", את מה שמכונה "אהבה"? מובן שיש לעתים קרובות קשר בין אהבה ובין שאיפה לקשר. מי שאוהב מישהו, גם רוצה בדרך כלל להיות איתו ביחד. אבל אפשר גם לאהוב ועם זאת לראות שאין תקווה לקשר קרוב. למשל בגלל שמישהו חושב או יודע, שלמרות הרגשות ההדדיים, בני הזוג אינם מתאימים זה לזה. או מכיוון שמישהו לא רוצה להתחייב לקשר בגלל קיומו של קשר אחר, והוא ממתין שהרגשות יתפוגגו וכיו"ב. לפיכך, המשפט הבא הוא פשוט טענה בלתי־מוכחת, שיכולה להיות נכונה או לא: "הפעילויות שנתפסות כמרכיבים בסיסיים של האהבה, משדרות לבן הזוג היקשרות מינית, כלכלית, רגשית וגנטית."[16]
מה שחסר בהסבר הזה הוא מילה על כך, מדוע הרגש הזה של אהבה בין המינים קיים בכלל. האם מדע המעוניין "להסביר את המנגנונים הרוחניים שמגדירים מה פירוש להיות אדם", לא אמור לפחות להעז ולנסות להסביר מהי בעצם אהבה? אבל ניסיון כזה לא קיים אצל באס. כאילו הוא אומר: "על אהבה לא מדברים, מניחים אותה מראש." וזאת למרות שיש לה תפקיד עצום כל־כך בנפש האדם שכמוהו יש רק למעט מאוד רגשות ומושגים אחרים!
סיבה אפשרית לכך היא שבכלל לא ניתן להסביר את האהבה בין המינים באמצעות השיטות הנבחרות של הפסיכולוגיה האבולוציונית. ומה שאני לא יכול לתפוס ברשת שלי, פשוט איננו דג! יכול להיות שהאהבה האנושית בין המינים מחוברת כל־כך לאבולוציה של התרבות, שכל ניסיון להסביר אותה במסגרת מדעי הטבע נידון לכישלון.
יכול להיות שחלקה הגדול של האבולוציה של המוח שלנו התפתח בתקופה הפרהיסטורית האפורה, הרבה לפני שבכלל היה משהו כמו יצור אנושי. אבל ללא הבנת האבולוציה התרבותית של האדם הרבה עובדות חשובות נשארות בערפל. שכן כפי שכתב כבר בשנות השישים הוגה הדעות של הפסיכולוגיה האבולוציונית ה"הומניסטית", הזואולוג והמדען הפוליטי ג'וליאן הקסלי, באופן פאתטי במקצת: "התהליך הפסיכוסוציאלי - במילים אחרות, האדם האבולוציוני - הוא שלב אבולוציוני חדש, ...שנבדל באופן בסיסי באותה מידה מהתקופה הביולוגית של האדם הקדמון, כמו שזו נבדלת מהתקופה הפרה־ביולוגית הלא־אורגנית."[17]
אפילו אם האבולוציה של הנפש שלנו נבעה באופן שאין עליו עוררין מכך שאבותינו הקדמונים התאימו את עצמם לסביבה הפיזית והנפשית שלהם, עדיין תופעות כמו קנאה ובחירת בן זוג בימינו אינן מאפיינים קבועים של האדם, אלא משתנים תרבותיים. המוסר המיני של האינוּאיטים בחוג הקוטב נבדל מזה של הבָּנטוּ ביער הגשם איטוּרי, כמו שהסכמי הזוגיות במערות מוקפות שלג בתקופה הניאנדרטלית לא חייבים להיות זהים לחלוטין לאלה בְּקָלָהָארי לפני 30,000 שנה. לא רק הפרט מחליט מה מקובל או בלתי־מקובל באהבה ובמין, אלא גם החברה שבה הוא חי. היא חלק מן "הסביבה" שאליה הוא היה צריך להתאים את עצמו בעבר, כמו גם בהווה.
מסיבה זו אין פלא שהגשרים שהפסיכולוגים האבולוציוניים בונים, אינם אלא סיפורים המתקבלים יותר או פחות על הדעת. לא מפתיע שרוב הפסיכולוגים המעוניינים להסביר את האדם מתוך הביולוגיה, לא ממש אוהבים את המילה "תרבות". שכן התרבות רק מסבכת הכול. התרבות היא ערטילאית, הביולוגיה ברורה. אבל אולי המצב בעצם הפוך, כפי שנראה בפרק הבא. אולי יש מצב שבו התרבות ברורה יחסית, והביולוגיה מטושטשת.
אם שואלים את הפסיכולוגים האבולוציוניים, סקס הוא תחילת הקשר בין המינים. אבל כפי הנראה, על־פי הפסיכולוגיה האבולוציונית הקשר נשאר תקוע שם. האהבה נשארת מוגבלת לאם וילדיה, ומה שמחזיק את שני המינים יחד הוא רק "שאיפה לקשר". דבק חלש יחסית בהשוואה לכוח המסכסך באופן קבוע של יצר המין שלנו.
אבל מה מקורו של יצר המין הזה, שאמור לקבוע כל־כך הרבה דברים? ומדוע הוא מתבטא בצורה שונה לגמרי אצל גבר ואצל אישה - כפי שהפסיכולוגים האבולוציוניים משוכנעים? מי שמעוניין להבין את האדם ואת התנהגותו המינית, טוענים הפסיכולוגים האבולוציוניים, צריך ראשית כול ללמוד להבין את משימתם הסודית של הגנים שלנו. שכן "התוכנית" שלהם מפעילה אותנו ואומרת לנו מה לעשות.
האם זה נכון? מהי בכלל ההשפעה הנסתרת של הגנים? כדי לענות על שאלה זו, עלינו להיכנס לעומקה של תיאוריית האבולוציה, אל עולמם של הגנים ותפקידם. זהו פרק תיאורטי יחסית, שבו כמעט לא מדובר על השאלה הגדולה של הספר, על האהבה. זה עלול לאכזב קצת את הקוראים חסרי־הסבלנות. אבל עדיין מדובר בקביעת מערכת החוקים של קיומנו. והשאלה איך אנחנו מפרשים את מערכת החוקים הזאת מסגירה לידינו דברים מהותיים מאוד על האדם ועל הפסיכולוגיה שלו. פירושו של דבר שאנו מסירים אי־הבנה בעלת השלכות משמעותיות מאוד. למי שקצת משתעמם מכך אני מציע לדפדף קדימה אל הפרק הבא. שם נבחן את התנהגות האהבה שלנו ואת בחירת בן הזוג בחינה פרקטית וקונקרטית ביותר. כל היתר מוזמנים בברכה.

ריכרד דויד פּרֶכט, פילוסוף, עיתונאי וסופר, נולד בשנת 1964 בזוֹלינגֶן. את תואר הדוקטור שלו קיבל מאוניברסיטת קלן ועבד מאז כמעט בכל אמצעי התקשורת החשובים בגרמניה. פרכט, שעבד גם בעיתון "שיקגו טריביון", קיבל בשנת 2000 את פרס העיתונות לביו-רפואה.

הוא כתב שני רומנים ושלושה ספרי עיון. על-פי הביוגרפיה של ילדותו "לנין הגיע רק עד לוּדֶנשָייד" הופק סרט קולנוע. ספרו "מי אני? מה אני?" כבש את ראש רשימת רבי-המכר של השבועון "דר שפיגל" והלהיב קוראים ומבקרים. ריכרד דויד פרכט גר בקלן ובלוקסמבורג.

עוד על הספר

  • תרגום: עופרה קק
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 351 עמ' מודפסים

נושאים

אהבה ריכרד דוויד פרכט

פרק 1
תורשה אפלה | מה הקשר בין אהבה לביולוגיה

 
רעיון כמעט מוצלח
 
הביולוגים מכירים את הנושא: נשים אוהבות גברים בעלי רכוש, בריאים, גבוהים, בנויים בצורה סימטרית, עם כתפיים רחבות וגבות עבות. גברים אוהבים נשים צעירות, רזות, בעלות חזה גדול, אגן מתאים ללידה ועור עדין.
אם הכול פשוט כל־כך בנוגע להעדפה המינית שלנו, אז מדוע המציאות מורכבת כל־כך? מדוע גברים ונשים בוחרים בני זוג שאינם מתאימים לקריטריונים הללו? מדוע אנשים אינם מתאהבים תמיד רק בגבר ובאישה היפים ביותר, שלא לדבר על מתחתנים איתם? מדוע יש גברים שאוהבים נשים בעלות גוף, ונשים שאוהבות גברים עדינים? למה בעצם אין רק אנשים יפים, אם זאת תכונה אהודה עד כדי כך, שהיא מספקת לנו יתרון אבולוציוני גדול? ואחרון חביב, מדוע לא נולדים ליפים ולעשירים מרבית הילדים?
כבר שנים רבות מסבירים הביולוגים את ההעדפה המינית שלנו ואת תוצאותיה המקיפות. והם מכירים את התפקיד הביולוגי־אבולוציוני שלה. מי יפה בעינינו, במי אנו חושקים, עם מי אנחנו מזדווגים ואל מי אנו נקשרים - כל זה עניין של חוקי טבע חד־משמעיים, הניתנים להסבר באמצעות שלוש דיסציפלינות ביולוגיות השלובות זו בזו: ביוכימיה, גנטיקה וביולוגיה אבולוציונית.
כוח הפיתוי של הסברים ביולוגיים כאלה הוא עצום. כוחות אבולוציה נטולי נשמה מניעים אותנו. סוף־סוף אנו עורכים סדר בכאוס בנוגע לאהבה, מוצאים את הלוגיקה החבויה באי־הרציונליות הנצחית ומגלים סיבות אובייקטיביות להתנהגות המוזרה שלנו. לא רק החוקרים מתלהבים. צי שלם של עיתונאי מדע מוציא לאור ספרים רבי־מכר. כתבות שער של כתבי עת רציניים מגלות את "קוד האהבה" או את "נוסחת האהבה". "האדם תועה בחיי היצר שלו, כבול לתורשה האבולוציונית, ומנווט על־ידי גנים והורמונים," כך קבע השבועון "דר שפיגל" בשנת 2005 בכתבת השער "קופים אוהבים".[1] כבר זמן רב ש"אהבה" אינה עוד עניין פיוטי של מוספי התרבות, אלא חומר חזק המופיע במדורי המדע של העיתונים היומיים ושל השבועונים. הם לוקחים לעצמם כיום את סמכות הפירוש של תחום, שבעבר לא היה קשור במיוחד למדעי הטבע. הביולוגיה האבולוציונית וחקר ההורמונים והמוח משמשים להם בסיס לדיווח יומיומי. יחד עם אלפי מחקרים בכל שלוש הדיסציפלינות. האם קוד האהבה פוצח?
המדע שמרכז את התחום נקרא "פסיכולוגיה אבולוציונית". הוא שואף להסביר לנו, איך הצדדים הרבים של טבע האדם ותרבותו התפתחו מהצרכים של ההיסטוריה האבולוציונית שלנו. כאשר רבי־מכר מספרים לנו מדוע גברים לא יכולים להקשיב ונשים לא יודעות לחנות, אז אנו קוראים בהם הסבר משעשע לממצאים של הפסיכולוגיה האבולוציונית. במידת רצינות גדולה יותר מספרים לנו עיתונאי מדע אמריקנים, וכיום גם גרמנים, למה אנחנו ציידי ממותות ברכבת התחתית ומדוע מתחת לחליפה שלנו מסתתרת פרוות אייל. הרעיון הוא שתאווה ואהבה הן כימיה פונקציונלית בשירות הרבייה האנושית. ומאחורי הכול חבוי הצד האפל של חוסר האונים שלנו - פעילותם הסודית של הגנים.
ההצהרה מרתקת. האין זה נאה למצוא הסבר מתקבל על הדעת או לפחות מסגרת מתאימה לכלל ההתנהגות האנושית? אולי כן ואולי לא. יש המבקשים להעיף מבט במבנה הנפש שלנו, באחרים זה מעורר אימה! שכן, אם ניתן להסביר הכול במסגרת מדעי הטבע, מה מקומם של מדעי הרוח והתרבות? האם מותר לנו לתת לפילוסופיה, לפסיכולוגיה ולסוציולוגיה של האהבה ציון שלילי ולשלוח אותן לחופשה, או האם מותר לנו לפחות לצרוף את אוצר מושגי האהבה שלהם ליצירת הזהב החדש של הפסיכולוגיה האבולוציונית?
אם שואלים את חוקר האהבה והזוגיות האמריקני דייוויד באס (Buss), אז הפסיכולוגיה האבולוציונית היא "השלמתה וסיומה של המהפכה המדעית" ומשמשת "יסוד לפסיכולוגיה של המילניום החדש".[2] כל מה שהבנו כשאלות של התרבות האנושית, משיכה, קנאה, מיניות, תשוקה, קשר וכן הלאה, לא היה יותר מאשר מקרה פרטי אחד מתוך מקרים פרטיים רבים בממלכת החיות. בין שמדובר במשחקי החיזור של דגי הפיל האפריקאיים ובין שמדובר במשחקי החיזור בערים הגדולות בגרמניה - המילים המתארות ושלבי ההסבר יהיו זהים. ובכל מקום שאנתרופולוגים רואים ייחודים אתניים של עמים ותרבויות, מנפצת הפסיכולוגיה האבולוציונית עם דייוויד באס את "מיתוס המגוון התרבותי האינסופי" לטובת הגלובליות של "אחידות בסקס ובהתנהגות בתחום האהבה".[3]
האדם שהמציא את המונח "פסיכולוגיה אבולוציונית" הוא היום חוקר לא מוכר יחסית מהאקדמיה למדע בקליפורניה. בשנת 1973, כאשר מייקל ט' גישלין (Ghiselin) השתמש במונח לראשונה במאמר בכתב העת המדעי Science, הוא היה פרופסור באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. גישלין היה משוכנע שהרעיון לחקור את הפסיכולוגיה האנושית בכללותה באמצעות הכלים והמתודות של הביולוגיה האבולוציונית היה רעיון של דרווין.
בספרו החשוב השני, "מוצא האדם" (1871), אבי תורת האבולוציה המודרנית הסביר לא רק את מוצא האדם באופן ביולוגי, אלא גם את מקור תרבותו. לפי הרעיון הזה, למוסר, לאסתטיקה, לדת ולאהבה יש מקור טבעי ותכלית ברורה. בני זמנו של דרווין וממשיכיו אימצו בלהט את הקו הזה, והסבו את מושגי תורת האבולוציה החדשה של הישרדות החזקים במלחמה בסביבה לתחומי החברה והפוליטיקה. "הדרוויניזם החברתי" יכול היה לחגוג בתהלוכת ניצחון, בעיקר באנגליה ובגרמניה. מ"הישרדות החזקים" ועד ל"זכות החזקים" היה רק צעד אחד קטן. ההמשך ידוע. האידיאולוגיה התגלגלה לרעיון בדבר "הזכות הטבעית של העמים" במלחמת העולם הראשונה, וכאילו לא היה די בכך, היא התגלגלה לתורת הגזע, לשואה ולתוכנית השבחת הגזע של הנאצים, שפירושה היה המתת כל מה שנחשב "חיים חסרי ערך".
לקטסטרופה היו תוצאות. יותר מעשרים שנה שרר שקט בחזית. ההסבר הביולוגי לתרבות האנושית שקע בשינה עמוקה. אבל באמצע שנות השישים טלטל הביולוג האבולוציוני ג'וליאן הַקסלי (Huxley) את ההמונים באנגליה. ובגרמניה ובאוסטריה שב תיאורטיקן הגזע הנאצי, קונרָד לורֶנץ (Lorenz), לומר את דברו ללא חשש. בסוף שנות השישים הגיע הזמן להתחלה חדשה. פתאום נמצאו בכל מקום ביולוגים שראו ברעיון הישן של ביולוגיה של התחום החברתי כמעט רעיון טוב. המחקר המפוקפק שוחרר מתיאוריית הגזע בכללותה. גם על פוליטיקה לא רצו החוקרים להתבטא יותר מדי, לאחר החטא הגדול. גישלין טבע את הביטוי "פסיכולוגיה אבולוציונית", והביולוג האבולוציוני אדוארד א' וילסון (Wilson) טבע את הביטוי "סוציו־ביולוגיה". בשנות השבעים והשמונים שלט הביטוי של וילסון, אבל החל משנות התשעים שולט הביטוי המודרני והניטרלי יותר של גישלין.
מהלך המחשבה של הסוציוביולוגים והפסיכולוגים האבולוציוניים הוא פחות או יותר כדלקמן: אם רוצים להבין איך התחרות בין כל היצורים התרחשה באבולוציה, הרי הכלל "הישרדות החזקים" הוא עד היום ההסבר הטוב ביותר. חזקים הם בעיקר היצורים שיכלו ויכולים להתאים את עצמם באופן טוב במיוחד לשינויים בתנאי הסביבה. המינים שהתאימו את עצמם בצורה הטובה ביותר העבירו את התכונות הגנטיות בעלות הערך הלאה והצליחו להתרבות יחסית למינים אחרים, חזקים פחות.
עקרונותיה המהותיים של עמדה זו כמעט אינם נתונים היום למחלוקת. זהו ההסבר השליט של האבולוציה. פסיכולוגים אבולוציוניים מסיקים מכך שהמאפיינים החשובים של גוף האדם בהכרח העניקו לו יתרון באבולוציה. אבל לא רק מאפיינים גופניים ראויים לציון. גם הנפש שלנו הגיעה למצבה כיום מפני שהיא מעניקה לנו יתרונות. התפיסה שלנו, הזיכרון, האסטרטגיות לפתרון בעיות והתנהגויות הלמידה שלנו צריכים היו בהכרח להיות בעלי השפעה חיובית על סיכויי ההישרדות שלנו. אחרת קרוב לוודאי שהיינו רוכשים מאפיינים שונים לחלוטין, או שהאדם היה נכחד. מאחר שאין זה המצב, אפשר להניח בבטחה, שהתכונות הנפשיות הטובות ביותר שלנו הן הדומיננטיות היום. הנפש שלנו מותאמת היטב לסביבה. אבל סביבה זו - וזוהי נקודת המוצא - איננה תקופתנו אנו, אלא התקופה שבה התהווה לראשונה האדם המודרני מבחינה ביולוגית: תקופת האבן!
לעומת זאת, תקופתנו אנו על סביבתה המודרנית קיימת זמן קצר בלבד, כך שלא יכול להיות שהיא מילאה תפקיד בהתפתחות הביולוגית של נפשנו. ה"יחידות" במוח שמנווטות את התנהגותנו הן לפיכך עתיקות למדי. ולמרות זאת הן קובעות בשבילנו. כאשר גברים ונשים במצבים מסוימים נבדלים אלה מאלה באופן מובהק, לרוב הפסיכולוגים והסוציולוגים סבורים שזה נובע מתהליכי למידה, מדפוסים תרבותיים ומסוציאליזציה. ואולם לפי תפיסתם של פסיכולוגים אבולוציוניים, מקורן של צורות חשיבה נבדלות אלה בין המינים הוא בירושה האבולוציונית של אבותינו הקדמונים. לפיכך, הבדלים עקרוניים, למשל ביחס אל המיניות, ניתן להבין רק באמצעות התמודדות עם "מנגנונים של חשיבה" שנוצרו במהלך האבולוציה. על־פי ויליאם אלמן (Allman), ניתן להשוות את ההבדלים בין המינים להבדלים בין כלי רכב. שכן, "את ההבדל בין מונית לבין מכונית מירוץ" אפשר "להבין רק כאשר מכירים מראש את היסודות הבסיסיים של שני כלי הרכב, כמו לדוגמה המנוע ומערכת הקפיצים."[4]
ברור שאנו מכירים היום את סוגי הרכב, קרי: את הנשים והגברים המודרניים בעולמנו. אבל כמה טוב אנו מכירים בעצם את המנוע שלנו מתקופת האבן ואת מערכת הקפיצים?
 
זואולוגיה אנושית
 
מלטה הוא אי יפה בים התיכון, צחיח במקצת. מי שמטייל לאורך החוף התלול והציורי של צוקי דינגלי, יכול לפגוש במקרה אדם בן שמונים החובש כובע חום רחב־שוליים. יכול להיות שזה מי שהפיץ יותר מכל אדם אחר במאה העשרים את התפיסה, שכל ההתנהגות האנושית אינה אלא ביולוגיה.
דזמונד ג'ון מוריס נולד באנגליה בשנת 1928. הוא למד זואולוגיה בברמינגהם ובאוקספורד, אבל לקח לו זמן להחליט מה הוא רוצה להיות: זואולוג או אמן. במובן מסוים הוא עתיד היה להיות גם זואולוג וגם אמן, או יותר נכון: קצת מזה וקצת מזה. את עבודת הדוקטורט שלו הוא כתב על טקסי ההפריה של דגי העוקצן, דגים מקומיים החיים במים מתוקים. בגיל שלושים הוא נתן לשימפנזים לצייר על בד והציג את הציורים במכון לאמנות בת־זמננו בלונדון. לאחר מכן הוא פיתח תוכניות טלוויזיה על התנהגות החיות. ב־1959 הפך מוריס לממונה על היונקים בגן החיות בלונדון. שם הוא כתב את הספר, שעתיד היה להפוך אותו לכוכב בתחום עיסוקו.
"הקוף העירום" יצא לאור בדיוק בזמן הנכון. על עטיפת ההוצאה האנגלית המקורית הופיע צילום מאחור של שלושה אנשים עירומים: גבר, אישה וילד. על העטיפה של ההוצאה בגרמנית מופיע קוף־אדם בנוסף. תמונות מסוג זה עדיין נחשבו בשנת 1967 כפורנוגרפיה. אין פלא ש"הקוף העירום" הפך לספר פולחן בעיקר בקרב בני הדור הצעיר. כבר הטקסט שעל גב העטיפה מסגיר מדוע: "ספר מהפכני אמיתי זה הופך את החשיבה שלנו מהיסוד. מי שיקרא אותו יראה הכול בעיניים אחרות: את השכנים והחברים, את האישה והילדים ואת עצמו. והוא יבין עכשיו דברים יומיומיים רבים אבל גם דברים בלתי־ניתנים לתפיסה באותה קלילות מחויכת שהספר מקנה להם."
כמעט בן־לילה הפכו מוריס ואשתו הנמרצת רמונה לכוכבי תרבות הרוקנרול. האמן המטייל להנאתו בשבילי הזואולוגיה או הזואולוג בעל השאיפות האמנותיות מכר יותר מעשרה מיליון עותקים - אחד מרבי־המכר הגדולים ביותר בכל הזמנים. והכוהן הגדול של המהפכה המינית, האיש המעורר פרובוקציות מחושבות היטב, היכה שנית. בשנת 1969 יצא לאור "גן החיות האנושי". האדם, לפי מוריס, כלא את עצמו בעצמו באמצעות התרבות שלו. הוא הידרדר לחיה בגן חיות בעלת הפרעות התנהגות. ורק חזרה יצירתית ומרדנית אל הביולוגיה שלו תמנע את קריסת הציוויליזציה.
במבט ראשון נראה מוריס כמהפכן. עם "הקוף העירום" הוא ערער את המוסר המיני השמרני של שנות השישים. ועם "גן החיות האנושי" הוא קידם את תנועת הירוקים הרבה טרם זמנה. אבל במבט שני, מאחורי המתירנות הגדולה ומאחורי השבח ליצירתיות מסתתרת אידיאולוגיה עתיקה: תפיסת היות האדם קבוע מראש על־ידי הביולוגיה. אפשר לנפנף עם הספרים של מוריס בהתלהבות יוקדת מול אנשי כנסייה או מול מטיפי מוסר בורגני. אבל המחשבה שהאדם בכללו נקבע מראש על־ידי הביולוגיה אינה אופטימית או מתקדמת. בדיוק להפך: היא מגדירה את האדם "במהותו" כחמדן, תאוותן, להוט אחר עוצמה, אלים, אנוכיי ומנווט על־ידי דחפים.
מוריס ראה בהתנהגות המהותית של האדם משהו מולד ואף שריד מתקופת האבן. נקודת מבט זו הפכה אותו לדוברה המוכשר של הביולוגיה הפונדמנטליסטית. בשנת 1973 הוא חזר לאוניברסיטת אוקספורד כדי לחקור את היסודות המולדים של ההתנהגות האנושית. המדריך שלו, ניקולאס טינבֶּרגֶן (Tinbergen) ההולנדי, היה אחד מחוקרי ההתנהגות החשובים ביותר בזמנו. וה"אתולוגיה" ידעה בזמנו הצלחה חסרת תקדים. טינברגן קיבל באותה שנה פרס נובל, יחד עם קונרד לורנץ, שפִרסם באותו זמן את הפילוסופיה שלו. כמו ספריו של מוריס, גם "צִדה האחורי של המראה" הוא ניסיון שאפתני להסביר את התרבות האנושית באופן ביולוגי. אם לורנץ צודק, אותם חוקים החלים על הביולוגיה חלים גם על התרבות, וניתן להסביר את כל ההתנהגות האנושית באמצעות אינסטינקטים והתנהגות למידה ביולוגית. העובדה שלורנץ מעז בסוף אפילו לנבא התפתחות תרבותית נוספת - ומאוד פסימיסטית - אינה מחזקת את אמון הקוראים בתזות הנועזות והבוטות. שכן, מוריס שופע אמון בגורל הקופים העירומים שלו, ואילו לורנץ רואה את בואה של שקיעת הציוויליזציה דווקא בגלל חוסר הבושה שבחצאית המיני.
לניתוחים שקולים ועל־זמניים לכאורה של הטבע האנושי יש לעתים קרובות חיים קצרים להפתיע. הסיבה לכך היא פשוטה. כדי לקבוע מהו האדם "בטבעו", עלינו להכיר את טבענו היכרות יסודית. היכרות זו כרוכה בקושי רב, שכן גם לורנץ וגם מוריס קובעים את המקור לטבע האדם רק בעבר. לפיהם האדם הוא מה שהוא היה בתקופת האבן, וזאת מבחינה מינית ומבחינה חברתית, מבחינת האגרסיות ומבחינת הנטיות שלנו, מבחינת הסקרנות היוצרת, הרגלי האכילה וההיגיינה האישית, ואפילו מבחינת מושגי האמונה שלנו. מכיוון שהידע שלנו על תקופת האבן אינו רב, אין גבול לפנטזיות אמנותיות ולאלתורים פראיים. וכאן מציג את עצמו דזמונד מוריס כמומחה לסוריאליזם פליאוליתי.
החזה הנשי הוא חידה גדולה בביולוגיה האבולוציונית האנושית. בהשוואה ליונקים אחרים וגם לקופי־אדם, החזה של נשים רבות גדול באופן ניכר. בשביל ייצור החלב, את זה ידע גם מוריס, חזה כזה אינו נחוץ. במשיכת מכחול נועזת מוריס מחבר לכך את החיזיון הזה: השדיים והשפתיים של האישה נמצאים בחזותה ומשדרים איתותים מיניים! האדם הקדמון, כקוף בג'ונגל, הגיב בעיקר לאיתותים מיניים מאחור. "זוג עגבות מעוגלות ובשרניות וזוג שפתי ערווה אדומות" אצל הנקבה מפתים את הזכר לעלות עליה. אבל עם המעבר להליכה על שתיים בערבה - לפי מוריס - נוצר מעבר למגע מיני חזותי, ומוקדי המשיכה נדדו קדימה. לכן כתוב ש"השדיים המעוגלים והפה של הנקבה הם העתקים של העגבות ושל שפתי הערווה". המגע המיני החזותי כתוצאה של איתותי פיתוי מבלבלים, ממשיך מוריס, הוביל גם לקרבה נפשית בין הגבר לאישה. הם הסתכלו זה לזה בעיניים, העמיקו את "הקשר" והחליטו על מונוגמיה.[5]
מעשייה משעשעת זו מתקופת האבן היא כמובן שטות גמורה. אין צורך לשאול מדוע גם לגברים יש לפעמים שפתיים מלאות כדי להטיל ספק כבד בזואולוגיה העובדתית לכאורה של מוריס. אפשר להתחיל בכך שלקוף־האדם המונוגמי היחיד, הגיבון על חמישה־עשר המינים שלו, יש שדיים קטנים באופן ברור. לעומת זאת, קופי הבונובו, שמקיימים יחסי מין בכל תנוחה אפשרית, כולל "התנוחה המסיונרית", הם פוליגמיים מובהקים ואינם מטפחים כל קשר זוגי רציני. וגם לנקבות הבונובו אין חזה גדול.
תיאוריית השדיים של מוריס היא לא יותר מהערת שוליים מבדרת מגן הילדים של הפסיכולוגיה האבולוציונית. אבל גם היום ניתן למצוא בתחום הזה שעשוע רב. בהיעדר ידע רב על הפרהיסטוריה, לעתים קרובות אין כמעט גבול לדמיון היצירתי של ביולוגים אבולוציוניים. עיתונאי המדע האמריקני ויליאם אלמן, שמצא את התיאוריה של מוריס מאוד משעשעת, מציג בתגובה לכך את הפנטזיה שלו: "סביר יותר שחזה גדול נוצר כחלק מטקטיקה נשית להחזיק בבן הזוג ליחסי המין. מאחר ששדיים תפוחים הם סימפטום של היריון, הם מאותתים לגבר שבת זוגו לא יכולה יותר להתעבר. לכן עליו להתחיל לחפש נשים אחרות, בזמן שבת זוגו ליחסי המין נשארת לבדה חסרת הגנה. עם חזה גדול באופן תמידי משדרות הנשים כל הזמן 'אני בהיריון', אפילו כשזה לא נכון, כך שסימן זה מאבד את ערכו בשביל הגבר. כתוצאה מכך ממלאים הגברים את חלקם ב'הסכם ההִתרבות', נשארים עם הנשים שלהם ועוזרים להן בגידול הילדים."[6] השאלה, איך ה"טקטיקה" הזאת אמורה להפוך במהלך האבולוציה למאפיין גופני נשארת סודו של אלמן. שכן "טקטיקות", לפי הגנטיקה של ימינו, לא ניתן להוריש ולא לדכא מבחינה גופנית. גם החזה הגדול, הדורש נאמנות ומשמש מוטיבציה לגידול ילדים, הוא רעיון מבדח.
בקרב הפסיכולוגים האבולוציוניים כבר נוצר ספורט היתולי: לקבוע בכל מקום תמרורים מתקופת האבן ולפרשם. כמחאה קטנה אפשר רק לשאול: מי בעצם קבע שלכל מאפיין של יצורים חיים חייבת להיות תכלית? האם לא די בכך שמאפיינים מסוימים, חלקם מקריים, פשוט לא מפריעים לנושאים אותם ולא פוגמים בסיכויי הישרדותם, וכך הם נשארו עד היום? מחשבה זו תעסיק אותנו עוד בהמשך. בנוגע לחזה הנשי, הוא יכול לדוגמה להיות קשור לאכילת הבשר המרובה היום לעומת התקופה הפרהיסטורית. אכילת בשר ממריצה כידוע ייצור הורמונלי. לכן, מאוד ייתכן שיש קשר בין החזה הגדול בממוצע של נשים בחברות מרובות אוכלי בשר (כמו למשל בארצות הברית) לעומת שדיים קטנים יותר בממוצע בתרבויות המבוססות על צמחונות (כמו למשל בדרום אסיה). במקרה זה אין לכך כל קשר לתנוחות מין, למונוגמיה ולפונקציות אחרות מהביולוגיה האבולוציונית.
ארבעה קשיים גדולים ניצבים בפני מי שרוצה להסביר את האדם היום באמצעות צמצומו לצורות "פשוטות יותר", לנקודות קבועות בעבר: הוא צריך לשאול את עצמו אם את כל מה שהטבע יוצר, ובני־האדם בכלל זה, אמנם ניתן להסביר באופן ביו־לוגי. ביולוגים, ומדעי הטבע באופן כללי, מחפשים את הלוגיקה בכל מקום בטבע. אבל הלוגיקה עצמה אינה תכונה של הטבע, אלא יכולת של החשיבה האנושית. לכן מותר לשאול: האם לוגי להניח שיש הסבר לוגי לכל דבר בטבע?
הקושי השני נוגע לידיעה מדויקת של התנאים הסביבתיים של האדם בתקופת האבן. האם הם היו זהים בכל מקום? האם האדם הקדמון בג'ונגל עמד בפני אותם אתגרים כמו בערבה או בחופים?
הנקודה השלישית היא הקושי העצום לעשות בכלל הבחנה בין התנהגות ביולוגית להתנהגות תרבותית, וזאת עוד בתקופת זמן של לפני רבבות שנים, שעליה אנו לא יודעים הרבה כל־כך.
לבסוף, הקושי הרביעי הוא להראות שהמאפיינים וצורות ההתנהגות שאנו רואים כמולדים, אמנם נוצרו כתוצאה מהתאמה לסביבת תקופת האבן, כטענת הפסיכולוגים האבולוציוניים. אם כן, במסגרת הנושא שלנו עלינו להשיב על השאלה: מה היה מצב האהבה בתקופת האבן?
 
האהבה והפליסטוקן
 
התקופה הקשורה בהיווצרות הביולוגית של האדם היא הפליסטוקן, התקופה הלפני־אחרונה בעידן הקנוזואיקון. הכוונה לתקופה שמתחילה לפני כ־1.8 מיליון שנה ומסתיימת לפני כ־11,500 שנה. תקופה זו מוכרת יותר בשם עידן הקרח, שכן בפליסטוקן התרחשו כמה עידני קרח.
בתחילת תקופת הפליסטוקן הופיעו במזרח־אפריקה ובדרומה שני סוגים של אדם קדמון: הומו הביליס (Homo habilis) והומו רודולפנסיס (Homo Rudolfensis). ככל הנראה, הם התפתחו מן האוסטרלופיתקוס (Australopithecus), גם אם אופן הקרבה אינו ברור. לאחר זמן הופיע בסוואנות ההומו ארקטוס (Homo Erectus), שהתפשט מאפריקה לאירופה ולאסיה. יורשו המשוער באירופה הוא האדם הניאנדרטלי המפורסם, טיפוס חסון אך לגמרי לא תמים. הוא נכחד לפני כ־30,000 עד 40,000 שנה בנסיבות לא ברורות עד כה. על כל טיפוסי ההומו אנו יודעים שבמשך הזמן הם השתמשו יותר ויותר בכלים כדוגמת היתד. ומתישהו הם למדו גם להשתמש באש.
גילוי ההומו ספיאנס אידלטו (Homo sapiens idaltu) בשנת 1997 באתיופיה סוגר את הרווח שבין היכחדות ההומו ארקטוס באפריקה לפני כ־300,000 שנה להופעתו הראשונה של האדם המודרני, הומו ספיאנס (Homo sapiens) לפני כ־100,000 שנה. זהו האב הקדמון הישיר שלנו העתיק ביותר הידוע לנו. בתקופתו חיו בסך הכול מספר רבבות קטן של בני־אדם קדמונים. לאט־לאט התפשט ההומו ספיאנס מאפריקה לאזורים אחרים של כדור הארץ. כמו ההומו ארקטוס זמן רב לפניו, הם השתלטו בהדרגה על אזורי מחיה שונים לגמרי, לרוב קרים יותר. הם היו ציידים ומלקטים וניזונו מצמחים, פירות, זרעים, שורשים, פטריות, ביצים, חרקים, דגים ונבלות. רק בשלב האחרון של התפתחותם הם הכשירו את עצמם באזורי מחיה רבים לציידים אמיתיים של חיות גדולות. כמו הניאנדרטלים הם צדו במרכז אירופה ביזונים, ממותות וקרנפים צמריריים.
נראה שעם היכחדותם של שני המינים האחרונים שהוזכרו, הממותות והקרנפים הצמריריים, הפכו אבותינו הקדמונים במרכז־אירופה ליושבי קבע. עידן הקרח האחרון נסוג, ואנשי תקופת האבן התחילו לעסוק יותר ויותר בחקלאות ובמשק חי. אך באזורים אחרים של התפשטותם חלו כללי משחק שונים. החיות הניצודות היו שונות וגם האקלים. חלק מאבותינו הקדמונים חיו לדוגמה מדיג במשך אלפי שנים, אחרים נשארו ציידים ומלקטים.
ככל שצורת החיים היתה שונה, כך התפתחה גם התרבות באופן שונה. היו שחיו במערות, אחרים חיו בבקתות או בבורות חפורים. הם התיישבו בערבות ובמדבריות, בעמקים ובהרים, בחופים ובאיים. אם הקיום קובע את התודעה, כטענת הפסיכולוגים האבולוציוניים, אז אתגרי הקיום השונים השפיעו באופן שונה על התודעה. ליקוט פירות ביערות־עד או דיג בנחל קטן הזורם בהרים אינם אותו דבר כמו לצוד ממותות בשלג. לאחדים היה הקור הסכנה הגדולה, ואילו אחרים כמעט מעולם לא קפאו. חלק היו צריכים להגן על עצמם מפני חיות בר, לאחרים כמעט ולא היו אויבים בסביבה. (אפשר לחשוב על האורנג־אוטן בבורנֶאו, שאוהבים לרדת אל הקרקע בג'ונגל, דבר שעמיתיהם בסומטרה לא היו מעזים לעשות - כי בסומטרה יש נמרים ובבורנאו אין.) חלק מבני־האדם הקדמונים נשאר כנראה תמיד באותו אזור, ואחרים נדדו אלפי קילומטרים אחרי עדרי החיות. חלק היו קניבלים, ואחרים קברו את מתיהם בטקסים מושקעים. מוחותיהם של אחדים התמחו באוריינטציה ביער עבות, ואילו אחרים צפו אל ערבה אינסופית.
בקיצור: הפליסטוקן הוא פרק זמן ארוך מאוד ובלתי־אחיד מאוד. סוגים שונים של בני־אדם חיו בתקופה הזאת במרחבי מחיה חדשים ושונים מאוד. כנראה בקבוצות קטנות או בשבטים משפחתיים כמו רוב הקופים. ואולם אנו יודעים מעט מאוד על כללי המשחק המדויקים בקהילות האלה. אם נכון ש"הגולגולת המודרנית שלנו מאכסנת נפש מתקופת האבן", כטענתם של לֶדָה קוסמידס (Cosmides) וג'ון טוּבּי (Tooby) מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, אז אנחנו אכן ניצבים בפני חידה שלא ניתן לפתור. כמו שהפליאו־אנתרופולוג הקנייתי המפורסם ריצ'רד ליקי (Leakey) אומר: "המציאות הקשה שאנתרופולוגים ניצבים לפניה היא שייתכן שאין מענה על השאלות האלה. אם אני מתקשה להוכיח שאדם אחר הוא בעל אותה דרגת תודעה כמוני, ואם רוב הביולוגים נרתעים מן הניסיון לקבוע מהי רמת התודעה של בעלי־חיים, כיצד אוכל להבחין בסימנים לתודעה מחשבתית אצל יצורים שעברו מן העולם לפני זמן כה רב? התודעה ניכרת בממצאים ארכיאולוגיים עוד פחות מן השפה."[7]
מנקודת מבטם של הפסיכולוגים האבולוציוניים אלו הן באמת חדשות מדכאות. לכן מדהים שהן כמעט לא בולמות את מרצם בהסבר התנהגויותינו מתקופת האבן. בשאלות של גבר ואישה, של מין והתנהגויות של קשר, הם מניחים בטבעיות גמורה את קיומם של "איברי חשיבה" שונים. "בתקופתו של האדם הקדמון ראו את עצמם שני הצדדים ככפופים לבעיות שונות מיסודן בנושא המיניות. לכן המוחות אצל גברים ונשים התפתחו אחרת, כך שגם הקריטריונים לבחירת בן זוג, תגובות לחוסר נאמנות ותשוקה מינית הם שונים בין שני המינים," כותב ויליאם אלמן.[8] אילו היה הדבר נכון, אז גם המוחות של זכר ונקבה בקרב בעלי־החיים היו שונים אלה מאלה. לביאה המטפלת בגוריה מבוקר עד ערב, היתה צריכה להיות בעלת מוח שונה מזה של האריה, המוביל את הלהקה ורק מפעם לפעם מטפל בגוריו. אבל לא ידוע על הבדלים בולטים בין המוחות של שני המינים. נושא "איברי מין במוח", כפי שאלמן מגדיר אותו, הוא די בעייתי. וגם הטענה שלצד הדחף להולדה גם "האהבה והליבידו" שלנו מקורם בתקופת האבן, נשארת נועזת מאוד.
נראה שהפסיכולוגים האבולוציוניים מעדיפים שלא להתעסק עם האהבה. ספרו של אלמן על "ציידי ממותות ברכבת התחתית" מכיל אמנם פרק על "האבולוציה של האהבה", אבל הוא לא מדבר בו על האהבה - הוא עוסק רק במין. מכיוון שהמין, לפי אלמן, היה הדבר החשוב ביותר בתקופת האבן: "אלה שלא עשו זאת - לדוגמה, אלה שהשקיעו את כל הזמן והאנרגיה בפיתוח מתכונים לתבשילי ממותות או שפרקו את התשוקה המינית שלהם על עצים - לא הותירו צאצאים."[9]
הפסיכולוג האבולוציוני יכול לתאר לעצמו בקלות את המיניות של אבותינו הקדמונים, אבל הוא מעדיף לא לגעת בנושא האהבה. אבל אם נכון שאנו מממשים היום תוכנית מתקופת האבן ונושאים בראש "יחידות" עתיקות, האם האהבה אינה גם מין "תוכנית" שכזו? האם יש לנו במוח מעין "יחידת אהבה"? ואם כן - לאיזו תכלית?
הפסיכולוג האבולוציוני מבטיח את קיומה של "יחידת אהבה" ליצירת קשר עם הצאצאים וכן לקשר בין המינים. אבל מה אנו יכולים לומר ולדעת על כך? אחרי הכול, עד היום עדיין לא מצאנו שיר אהבה מהתקופה הניאנדרטלית או זוגות אוהבים מאובנים.
אבל מצד שני, האם באמת יש לנו עדויות משמעותיות לנטיות ולדימויים המיניים של אבותינו הקדמונים? לכמה נשים שמנות וגסות מתקופת האבן הצעירה, מסותתות באבן או עשויות מחימר, יש חזה גדול ואגן רחב. יש להן שמות ציוריים כמו "ונוס מווילנדורף", אבל את תפקידן אנו יכולים רק לנחש. בניגוד לכמות הגדולה של דמויות החיות הנהדרות והמדויקות מאוד מתקופה זו, מפגינים כאן האמנים מיומנות מוגבלת. ולא נראה שהיתה כל כוונה ליצור דמיון לנשים קיימות במציאות בתקופת האבן. נוסף על כך הן נוצרו רק בהולוקן, תקופה שהתחילה לפני 10,000 שנה ונמשכת עד היום. אם כן, על־פי הפסיכולוגיה האבולוציונית זוהי תקופה לא באמת מעניינת מבחינת עיצוב הביולוגיה שלנו.
מתוך ממצאים מתקופת האבן אנו בקושי יכולים ללמוד משהו על המיניות, על ההתנהגות הזוגית ועל רגשות האהבה של אבותינו הקדמונים. לכן, הדבר היחיד שנותר בידי הפסיכולוגים האבולוציוניים הוא לצפות בתרבויות בנות זמננו שאפשר שסגנון חייהן דומה לזה של חברות ציידים ומלקטים. אבל קיים קושי רב גם במציאת ובחקירת "שבטים טבעיים" היום. שכן ניתן לשער שתנאי החיים של תרבויות הציידים והמלקטים בימינו בקושי זהות לאלה של לפני יותר מ־10,000 שנה. הקולוניאליזם של סוף המאה התשע־עשרה הציץ בכל פינה נידחת, הרס את כל תרבויות השבטים, העביר מחלות, שיעבד עמים או החריב את תנאי מחייתם המקוריים. כמעט כל מה שנקרא "שבט טבעי" חי היום בשמורה, בגן חיות תיירותי או תלוי בנדבות של ארגוני סעד.
למרות מינימום האותנטיות מבחינה פליאו־אנתרופולוגית של תרבויות הציידים והמלקטים שנותרו היום, הן עדיין מספקות מידע לפסיכולוגים האבולוציוניים. האנתרופולוגית האמריקנית הלן פישר (Fisher) מאוניברסיטת רטגרס בניו ברנזוויק, ניו ג'רזי, מדווחת בערך כך על המונוגמיה החלקית בחברות של ציידים ומלקטים. בשבטים טבעיים זוגות נשארו ביחד למשך ארבע עד חמש שנים בלבד, כלומר למשך תקופת זמן הנחוצה לגידולו של ילד קטן. אחר כך נפרדו דרכיהם והם החלו בחיפושים אחר שותפות אינטרסנטית חדשה. להלן פישר זה נשמע הגיוני עד כדי כך, שהיא מניחה שלאבותינו הקדמונים היתה בדיוק אותה צורת התנהגות. לכן האדם באופן טבעי הוא פשוט "מונוגם סדרתי". לפיכך, צורת ההתנהגות האנושית המקורית היא נאמנות לתקופה מוגבלת. חוסר נאמנות בזמן שהילדים קטנים היתה צורת התנהגות מוזרה בדיוק כמו מונוגמיה לכל החיים. במקום "השנה השביעית הארורה" יש לנו במציאות "השנה הרביעית הארורה" - ועובדה: סטטיסטיקת הגירושים בארצות הברית אמנם מצביעה על כך שרוב הזוגות נפרדים בערך לאחר ארבע שנים. האם אין זה שריד מתקופת האבן! לפי השקפה זו, רק הופעתה של בעלות משותפת על קרקעות ומשק חי גרמה לגבר ולאישה להישאר יחד למשך כל חייהם והובילה גם ל"בעלות" הדדית של בני הזוג בצורת נישואים. אבל מכיוון שתהליך זה התחיל רק בהולוקן, הוא נשאר חסר השלכות על "יחידת האהבה" שלנו במוח. שכן ראשי־תקופת־האבן שלנו היו אז כבר קבועים מזמן. לכן אין זה פלא שלטבענו האמיתי יש יותר במשותף עם קופי־האדם מאשר עם תביעות המונוגמיה של התרבות המערבית המודרנית. כלומר, אנו מזהים בקופי־האדם את האדם האמיתי. השאלה היא רק: באיזה מבין החמישה?
 
גשר אל הערפל
 
רוחם של אבותינו הקדמונים אינה טמונה במאובנים בקרקע. והעדים החיים היחידים לתהליכי האבולוציה אינם יכולים לדבר איתנו. הם נפרדו מאיתנו לפני מיליונים רבים של שנים ועברו תהליך התפתחות ייחודי להם: גיבונים, אורנג־אוטן, גורילות, שימפנזים ובונובו. אבל גם אם האב הקדמון המשותף האחרון שלהם ושלנו נשאר בג'ונגל לפני כשבעה מיליון שנים, ולא יצא אל ערבות הדשא הפתוחות של ה"ריפט ואלי" ההולך ונפער, אנו עדיין יכולים ללמוד הרבה דרכם, כך טוענים הפסיכולוגים והסוציולוגים. בחקירת התנהגותם במשפחה והעזרה ההדדית אנו מזהים את מקור המוסר שלנו. "אם תעזור לי, גם אני אעזור לך מתישהו" - נראה שמקורה של מחשבה זו הוא בקופי־האדם. מה שרוברט טריברס כינה בשנות השבעים "אלטרואיזם הדדי" אושש על־ידי חוקר הפרימאטים ההולנדי פראנס דה־ואל (de Waal) במספר רב של מחקרים וספרים.
המשמעות של הלמידה מקופי־האדם היא למידה על מקור ההתנהגות שלנו. בכך אין כל ספק. אבל כמה מגלים לנו בני־דודינו השעירים על משהו מסובך כל־כך כמו המיניות האנושית שלנו, ומה שעוד יותר מורכב - על רגשות האהבה בין גבר לאישה?
התשובה היא: מעט מאוד. לא רק שההתנהגות המינית של האורנג־אוטן, הגיבונים, השימפנזים, הבונובו והגורילות אינה זהה לזו של בני־האדם. היא אפילו לא זהה בינם לבין עצמם! עם הסקס נגמר המשותף ביניהם. וכל אחד מקופי־האדם הוא אחר. הגיבונים, לדוגמה, הם מונוגמיים מחמירים, הם חיים בזוגיות לכל החיים בטריטוריה ספציפית. החיפוש אחר בן זוג מתאים יכול לקחת שנים.
ארבעת קופי־האדם האחרים אינם נוהגים בנאמנות כזו. האורנג־אוטן נראים גמישים להפליא. הנקבות נוטות לחפש טריטוריה פרטית, ואילו הזכרים נודדים באזורים רחבים. נקבות האורנג־אוטן יכולות להסתדר לבד עם גוריהן או בקבוצות קטנות בלתי־מחייבות. כללי המשחק נראים רופפים כל־כך, שההתנהגות החברתית של האורנג־אוטן משאירה עד היום הרבה חידות לא פתורות.
לעומת זאת לגורילות יש מבנה יציב. הם חיים במה שנקרא הרמון משפחתי עם זכר דומיננטי יחיד, שמתרבה באופן בלעדי. גודל הקבוצות האלה יכול להשתנות בצורה ניכרת ונע בין ארבעה לארבעים פרטים. כשהגורים הופכים לבוגרים, הם עוזבים כמעט תמיד את הקבוצה, גם הזכרים וגם הנקבות.
אצל השימפנזים הכללים קצת יותר גמישים. אמנם גם כאן קיים זכר דומיננטי, אבל גם הזכרים האחרים יכולים להיות בני־מזל ולהזדווג עם כמה נקבות. לפעמים הזכר מפקח על נקבה, שאיתה הזדווג. לפעמים הם אפילו עוברים זמן מה למקום הנפרד מהאחרים באמצעות שיחים. נראה שאין לכך כללים קבועים. בממוצע, הקבוצות גדולות קצת יותר מאשר אצל הגורילות וכוללות עשרים עד שמונים פרטים.
גישה שונה לגמרי למין מציגים קופי הבונובו. הם חיים ביחד באופן חברותי יותר ובמספר גדול יותר בהשוואה לקרוביהם. המין הוא הפעילות האהובה עליהם. הם מזדווגים בכל יום בכל תנוחה אפשרית. לכל אחד מותר כמה שהוא רוצה ולא משנה מה מעמדו בקבוצה. ככל הנראה, כך מפחיתים קופי הבונובו מתח. על כל פנים, הם שלווים מאוד יחסית לשימפנזים.
מבחינה גנטית השימפנזים וקופי הבונובו רחוקים מאיתנו כמעט באותה מידה. הסטייה מהתכונות הגנטיות שלנו נעה בין 1.6 ל־1.1 אחוזים, תלוי במחקר. מידה דומה של שוני קיימת גם בין שימפנזים לבין קופי בונובו. אם נכון שהגנים הם המפתח הטוב ביותר להבנת המוצא שלנו, אז יש לומר שכל שלושת המינים, שימפנזים, בונובו ובני־אדם, קרובים ורחוקים זה מזה באותה מידה. אם כן, את מי עלינו להביא בחשבון כמקור להתנהגות המינית שלנו? חוקר הפרימאטים פראנס דה־ואל רואה את מקומו של האדם איפשהו באמצע בין השימפנזים בעלי ה"היררכיות הכפויות" לה"היררכיות המוחלשות" של קופי הבונובו. התמזל מזלו של האדם, לפי דה־ואל, "שבתוכו שוכן לא רק קוף־אדם אחד אלא שניים."[10]
לעומת זאת, ויליאם אלמן מעז לתת תשובה חד־משמעית יותר בספרו הנזכר על ציידי הממותות ברכבת התחתית. מבחינתו ברור שהקו אל האדם יוצא מן הגורילות ועובר דרך השימפנזים. עדות לכך הוא רואה ב"לוסי", הממצא השלם ביותר עד היום של אוסטרלופיתקוס אפררנסיס (Australopithecus afrarensis). לוסי חיה לפני כשלושה מיליון שנה באתיופיה. בגובה תשעים סנטימטר היתה לוסי קטנה למדי. היא שקלה כנראה לא יותר משלושים קילו. זכרים מבני מינה של לוסי קיימים רק בחלקים שבורים, אבל ברור שהם היו יותר גדולים. מבחינת אלמן ברור שהם "היו כפולים בגודלם". ו"אפשר להסיק מהבדל זה בגודל בין זכרים לנקבות שלוסי ובני מינה חיו בקבוצות חברתיות דומות לאלה של הגורילות." לפיכך, גם "חיי המין" שלהם היו דומים לאלה של "גורילות בנות ימינו".[11]
אפשר להסיק את המסקנה הזו? דווקא נראה שלא. ראשית כול, גודלו הכפול של הזכר בקרב האוסטרלופיתקוס אינו מוכח. שנית, אותו הבדל בגודל שקיים אצל הגורילות קיים גם אצל האורנג־אוטן. ובכל זאת מדובר בהתנהגות קבוצתית שונה לגמרי. הן בקרב הגורילות והן בקרב האורנג־אוטן הזכרים כבדים כמעט פי שניים מהנקבות. ואולם קו התפתחות ישיר לא קיים בעצם עם אף אחת מהקבוצות.
אבל בעיני אלמן הנושא ברור. קודם היינו מעין־גורילות, ואז נהיינו מעין־שימפנזים. מה שמדהים בכך הוא הדרך האמנותית שבאמצעותה מכניס אלמן בעורמה את המונוגמיה לסיפור מוצאנו. ככל שגודל הזכר והנקבה התחיל להשתוות, כך הם הפכו ליותר מונוגמיים. אבל זה לא מתאים בכלל להתנהגות הבונובו והשימפנזים! וזה שהאדם הוא מונוגמי מטבעו, לאור הדמיון בגודל של שני המינים, לא משקף כל־כך את הטבע אלא בעצם פנטזיה פוריטנית של אב משפחה אמריקני. האדם היה מונוגמי מטבעו, כפי שכבר פרידריך אנגלס הסיק, רק אם מוצאו היה מן הציפורים: "אם מונוגמיה חמורה היא שיא המידות הטובות, אזי זר התהילה מגיע לכרץ (תולעת הבטן), שבכל אחד מחמישים עד מאתיים קטעי גופו (הפרוגלוטידים) יש לו מנגנון מיני זכרי ונקבי, והוא מבלה את כל חייו בהזדווגות עצמית בכל אחד מן הקטעים האלה."[12]
אם כן, להסיק מתוך צפייה בקופי־אדם על ההתנהגות המינית והזוגית של האדם, דומה לעתים קרובות לקריאה זואולוגית בקפה. נראה שהחוכמה היא לבחור תמיד את הקוף הכי מתאים לתמונת האדם של החוקרים. השימפנזים היו באופנה זמן רב. בשביל ביולוגים שמרנים כמו קונרד לורנץ הם סיפקו את ההוכחה, שהאדם הוא אלים מטבעו, ערמומי ומשתוקק לעוצמה. כשהבונובו נחקר טוב יותר בשנות השמונים, התאסף מאחורי הקוף ההיפי הקטן מי שראה ב"סקס ושלום" את טבעו האמיתי של האדם.
פיזור הערפל מההתנהגות המינית והתנהגות האהבה שלנו בעזרתם של תושבי הג'ונגלים הקיימים היום הוא אפוא עניין די מפוקפק. גם די לא סביר שהפסיכולוגיה האבולוציונית מצליחה בדרך זו "להסביר את המנגנונים הרוחניים", שמגדירים "מה פירוש להיות אדם", כפי שדייוויד באס היה רוצה.[13] שהרי "מכיוון שאין בני־אדם ללא תרבות, הרי בלתי־אפשרי לדעת איך המיניות שלנו היתה נראית ללא השפעות כאלה," כותב חוקר הפרימאטים ההולנדי פראנס דה־ואל. "טבעו המקורי של האדם משול לגביע הקדוש - לנצח יחפשוהו, לעולם לא ימצאוהו."[14]
קושי עיקרי במסגרת הנושא שלנו הוא, כפי הנראה, הערבוב הכמעט בלתי־ניתן להפרדה בין אהבה למיניות. במיוחד מדהימה העובדה שספרו המקיף בן 600 העמודים של באס, "פסיכולוגיה אבולוציונית", מייחד 180 עמודים למיניות האדם, אך לאהבה בקושי שני עמודים! "אהבה," כך נטען שם, "היא אולי הסימן החשוב ביותר לשאיפה אמיתית לקשר."[15]
זוהי בהחלט הגדרה צרה. האם היא מסבירה את "המנגנונים הרוחניים", את מה שמכונה "אהבה"? מובן שיש לעתים קרובות קשר בין אהבה ובין שאיפה לקשר. מי שאוהב מישהו, גם רוצה בדרך כלל להיות איתו ביחד. אבל אפשר גם לאהוב ועם זאת לראות שאין תקווה לקשר קרוב. למשל בגלל שמישהו חושב או יודע, שלמרות הרגשות ההדדיים, בני הזוג אינם מתאימים זה לזה. או מכיוון שמישהו לא רוצה להתחייב לקשר בגלל קיומו של קשר אחר, והוא ממתין שהרגשות יתפוגגו וכיו"ב. לפיכך, המשפט הבא הוא פשוט טענה בלתי־מוכחת, שיכולה להיות נכונה או לא: "הפעילויות שנתפסות כמרכיבים בסיסיים של האהבה, משדרות לבן הזוג היקשרות מינית, כלכלית, רגשית וגנטית."[16]
מה שחסר בהסבר הזה הוא מילה על כך, מדוע הרגש הזה של אהבה בין המינים קיים בכלל. האם מדע המעוניין "להסביר את המנגנונים הרוחניים שמגדירים מה פירוש להיות אדם", לא אמור לפחות להעז ולנסות להסביר מהי בעצם אהבה? אבל ניסיון כזה לא קיים אצל באס. כאילו הוא אומר: "על אהבה לא מדברים, מניחים אותה מראש." וזאת למרות שיש לה תפקיד עצום כל־כך בנפש האדם שכמוהו יש רק למעט מאוד רגשות ומושגים אחרים!
סיבה אפשרית לכך היא שבכלל לא ניתן להסביר את האהבה בין המינים באמצעות השיטות הנבחרות של הפסיכולוגיה האבולוציונית. ומה שאני לא יכול לתפוס ברשת שלי, פשוט איננו דג! יכול להיות שהאהבה האנושית בין המינים מחוברת כל־כך לאבולוציה של התרבות, שכל ניסיון להסביר אותה במסגרת מדעי הטבע נידון לכישלון.
יכול להיות שחלקה הגדול של האבולוציה של המוח שלנו התפתח בתקופה הפרהיסטורית האפורה, הרבה לפני שבכלל היה משהו כמו יצור אנושי. אבל ללא הבנת האבולוציה התרבותית של האדם הרבה עובדות חשובות נשארות בערפל. שכן כפי שכתב כבר בשנות השישים הוגה הדעות של הפסיכולוגיה האבולוציונית ה"הומניסטית", הזואולוג והמדען הפוליטי ג'וליאן הקסלי, באופן פאתטי במקצת: "התהליך הפסיכוסוציאלי - במילים אחרות, האדם האבולוציוני - הוא שלב אבולוציוני חדש, ...שנבדל באופן בסיסי באותה מידה מהתקופה הביולוגית של האדם הקדמון, כמו שזו נבדלת מהתקופה הפרה־ביולוגית הלא־אורגנית."[17]
אפילו אם האבולוציה של הנפש שלנו נבעה באופן שאין עליו עוררין מכך שאבותינו הקדמונים התאימו את עצמם לסביבה הפיזית והנפשית שלהם, עדיין תופעות כמו קנאה ובחירת בן זוג בימינו אינן מאפיינים קבועים של האדם, אלא משתנים תרבותיים. המוסר המיני של האינוּאיטים בחוג הקוטב נבדל מזה של הבָּנטוּ ביער הגשם איטוּרי, כמו שהסכמי הזוגיות במערות מוקפות שלג בתקופה הניאנדרטלית לא חייבים להיות זהים לחלוטין לאלה בְּקָלָהָארי לפני 30,000 שנה. לא רק הפרט מחליט מה מקובל או בלתי־מקובל באהבה ובמין, אלא גם החברה שבה הוא חי. היא חלק מן "הסביבה" שאליה הוא היה צריך להתאים את עצמו בעבר, כמו גם בהווה.
מסיבה זו אין פלא שהגשרים שהפסיכולוגים האבולוציוניים בונים, אינם אלא סיפורים המתקבלים יותר או פחות על הדעת. לא מפתיע שרוב הפסיכולוגים המעוניינים להסביר את האדם מתוך הביולוגיה, לא ממש אוהבים את המילה "תרבות". שכן התרבות רק מסבכת הכול. התרבות היא ערטילאית, הביולוגיה ברורה. אבל אולי המצב בעצם הפוך, כפי שנראה בפרק הבא. אולי יש מצב שבו התרבות ברורה יחסית, והביולוגיה מטושטשת.
אם שואלים את הפסיכולוגים האבולוציוניים, סקס הוא תחילת הקשר בין המינים. אבל כפי הנראה, על־פי הפסיכולוגיה האבולוציונית הקשר נשאר תקוע שם. האהבה נשארת מוגבלת לאם וילדיה, ומה שמחזיק את שני המינים יחד הוא רק "שאיפה לקשר". דבק חלש יחסית בהשוואה לכוח המסכסך באופן קבוע של יצר המין שלנו.
אבל מה מקורו של יצר המין הזה, שאמור לקבוע כל־כך הרבה דברים? ומדוע הוא מתבטא בצורה שונה לגמרי אצל גבר ואצל אישה - כפי שהפסיכולוגים האבולוציוניים משוכנעים? מי שמעוניין להבין את האדם ואת התנהגותו המינית, טוענים הפסיכולוגים האבולוציוניים, צריך ראשית כול ללמוד להבין את משימתם הסודית של הגנים שלנו. שכן "התוכנית" שלהם מפעילה אותנו ואומרת לנו מה לעשות.
האם זה נכון? מהי בכלל ההשפעה הנסתרת של הגנים? כדי לענות על שאלה זו, עלינו להיכנס לעומקה של תיאוריית האבולוציה, אל עולמם של הגנים ותפקידם. זהו פרק תיאורטי יחסית, שבו כמעט לא מדובר על השאלה הגדולה של הספר, על האהבה. זה עלול לאכזב קצת את הקוראים חסרי־הסבלנות. אבל עדיין מדובר בקביעת מערכת החוקים של קיומנו. והשאלה איך אנחנו מפרשים את מערכת החוקים הזאת מסגירה לידינו דברים מהותיים מאוד על האדם ועל הפסיכולוגיה שלו. פירושו של דבר שאנו מסירים אי־הבנה בעלת השלכות משמעותיות מאוד. למי שקצת משתעמם מכך אני מציע לדפדף קדימה אל הפרק הבא. שם נבחן את התנהגות האהבה שלנו ואת בחירת בן הזוג בחינה פרקטית וקונקרטית ביותר. כל היתר מוזמנים בברכה.