את חייבת לי חיים שלמים

1.
 
"איך אפשר לאהוב מישהו ולשנוא אותו באותה מידה?", אני שואלת.
"את שונאת אותי?", אתה עונה בשאלה, מתעלם מהאוהבת.
"גם", אני עונה.
אתה שותק. לוקח נשימה ושואל, "זה בגלל שלא באתי היום?".
"לא", אני עונה מהר מדי ואז מוסיפה, "התרגלתי".
ושנים רבות אחר־כך אתוודה בפניך שלא מתרגלים לזה לעולם.
ושוב שנינו שותקים משני צדי הקו. אנחנו הרי אלופים בשתיקות. בזק הרוויחה מיליונים מהשתיקות שלנו עוד כשהיינו בני חמש־עשרה. כשאני חושבת על זה, אני לא מצליחה להבין איך יש לנו שיחות כאלה עמוקות ותקשורת כזו חזקה אם בעצם חצי מהזמן אנחנו שותקים.
 
* * *
 
היום התחיל מבחינתי ב־13:20. אחרי שמהבוקר הנייד שלי דמם, הוא סופסוף צלצל.
"אני מצטער. עם כל המשימות שיש לי כאן, לא אצליח להשתחרר". בלי הקדמות, בלי להתעניין בשלומי. לפחות להתנצל הצלחתי ללמד אותך. ואז, בלי לחכות לתשובה אתה מוסיף, "את כועסת?"
"לא", אני מנסה טון סתמי ולא ממש מצליחה. "לא ציפיתי שזה יקרה". זה שקר, אבל אני מרגישה טוב איתו.
"אז למה את ככה?", אתה שואל, ואני, במקום להגיד "ככה איך?", שאני אומרת בדרך כלל, אפילו לא מנסה לענות.
"מאמי?", אתה בודק אם אני עדיין שם, ואני לא יכולה להתחמק מהמחשבה על כל אותן בנות שקראת להן 'מאמי' לפניי.
"כן", אני עונה, מבהירה שאני עדיין על הקו.
"מה קרה?".
"כלום", אני מתעקשת.
"תספרי לי". הקול שלך מקבל את הטון הזה שאני לא יכולה לעמוד בפניו. הטון שפוער בורות במעמקי הלב שלי.
"אין מה לספר", אני בשלי.
"אני שומע בנשימות שלך שמשהו לא בסדר".
"שאני אפסיק לנשום?", אני שואלת ומנסה לחייך. קשה לי עם הכבדות הזו, למרות שהיא באשמתי.
"חסר לך", אתה עונה ברצינות גמורה.
ואז, אחרי נשימה ארוכה, אני שואלת אותך איך אפשר לאהוב מישהו ולשנוא אותו באותה מידה.
 
* * *
 
אתמול בלילה הייתה לנו שיחה כל־כך אחרת. ישבתי לבד באוטו והתקשרתי אליך. אחרי ארבעה ימים של נתק היה לי הרבה מה לספר. הקשבת בזמן שהמילים דהרו ממני וצחקת כשהקראתי לך קטע מספר שקראתי.
ופתאום עצרת את שטף המילים שלי, ואמרת בקול הבלתי אפשרי הזה שלך,
"אבל אני אוהב אותך!". כשלא הגבתי הוספת, "ההתלהבות הזו שלך מדהימה אותי בכל פעם מחדש".
ואני השתתקתי ממבול המילים שהיו לי על הלשון ולא הצלחתי לענות. איך מגיבים לדבר כזה?
"אוף, הדיבורית שלך דפוקה", אמרת, כאילו לא הבנת למה נעלמו לי המילים.
ואני, במקום להתלונן שוב שרק לך יש תלונות על הדיבורית שלי, ושכולם שומעים אותי מצוין, פשוט אמרתי בשקט, "אני אוהבת לשמוע אותך בדיבורית. הכי כיף זה ככה, כשהאוטו דומם, שקט מסביב, ורק הקול שלך ממלא את האוטו מכל הכיוונים. זה מרגיש לי הכי קרוב". את כל זה אמרתי אחרי שהוצאתי כבר את הנייד מהדיבורית.
"אז תחזירי אותי לדיבורית", אמרת בשקט.
ושתקנו שוב לעוד דקה עד ששאלת, "מה עוד?".
"אוף, יש כל־כך הרבה עוד".
"אז תספרי לי".
"אני כמו קבצן. כל הזמן אוספת רגעים וחוויות ורגשות, כדי לספר לך כשסוף־סוף תתקשר". הרגשתי שוב שאני נמסה לתוך ההרגשה הזו שאין לה סוף, אבל במקום לספר עוד אמרתי, "אני חייבת לחזור הביתה. הוא מחכה לי".
"אז אתקשר אלייך מחר. אין סיכוי שאני לא פוגש אותך מחר".
ואני שמעתי רק את ה'אין סיכוי שאני לא', ואמרתי לעצמי אלף פעמים שבכל זאת מחר יקרה שלא, למרות האין סיכוי. ולפני שהספקתי להגיד, "חסר לך שאתה מבריז לי מחר", הייתה לך שיחה ממתינה. אמרת "ביי" מהיר, ו"נשיקות", ולא ממש חיכית לתשובה.
ישבתי עוד דקה באוטו, נושמת את מה שנשאר מהקול שלך בחלל הקטן של הרכב הגדול שלי. לקחתי את הנייד ליד, וסימסתי לך, 'אוהבת. מאוד ומוצפת עד כדי טביעה'.
ידעתי שלא תענה, כי אמרתי לך שאני ממש ליד הבית. הנעתי את האוטו ונסעתי את שלושת הרחובות אל השכונה החדשה בצד המזרחי של נתניה. טיפסתי לאט את שלושת הקומות עד הבית, לבשתי חיוך על הפנים וכשנכנסתי הביתה חיבקתי את עופר, בעלי.