מי מפחד משמלה לבנה?

1.
 
"תתפסו לו את הידיים," צעקתי, ונאבקתי בגֶבַע בכל הכוח. אחזתי חזק בחולצתו של חברי הטוב ביותר, וניסיתי להכניע אותו. עוד מספר זוגות ידיים הטיחו יחדיו את גופו של גבע על השולחן הארוך, כשהוא משתולל ומנסה לנער אותן מעליו. הוא הטה את ראשו לימין, כך שעיניו המתחננות נתקלו ישירות בעיניי. שפתיו לא היו צריכות אפילו לנוע כדי שאבין את בקשתו האילמת, "די, שחרר אותי," אבל לא שחררתי. אף אחד לא שיחרר. סירבנו להרפות מידיו, מצווארו ומרגליו. הפעלנו בדיוק את מידת הכוח הדרושה בכדי לרתק אותו מבלי לגרום לו לכאב רב יותר משנדרש.
אולי מכיוון שידע שלא יקבל רחמים מהאחרים, גבע המשיך להביט בי בעיניו המעורפלות, אשר קיבלו כבר גוון ורדרד. כוחו עזב אותו מרגע לרגע, עד אשר תש לחלוטין. הוא נשכב פרקדן על השולחן והרפה את שריריו, אשר היו גדולים הרבה יותר משלנו. החזקנו בו עוד כדקה על מנת לוודא שהוא לא אוגר כוחות להתפרעות נוספת. נשימותיו הואטו וחזרו אט־אט לקצב רגיל. ורידי צווארו שבו לגודלם הנורמאלי. עדיין אחזנו בו חזק, כשמבטו עוד נעוץ בי, משלים לאט עם הבלתי נמנע.
"אני אוהב אותך אח שלי," אמרתי לגבע וסגרתי את נחירי אפו בקצות אצבעותיי כשמָשִינַה־מֵן התקרב מקצה החדר עם כוס וודקה נוספת. פיו של גבע נפער ומָשִינַה־מֵן שפך את הנוזל האלכוהולי השקוף לתוך גרונו.
גבע אפשר לוודקה לזלוג במורד הגרון, תוך שהוא נאבק ברפלקס ההקאה אשר החל לתת בו את אותותיו. שחררתי את אחיזתי בידו והצטרפתי בצהלה לקריאות הסובבים.
"הרגתם אותי כבר," אמר גבע וניגב את שפתיו באחורי כף ידו. "זו הכוס העשירית בערך." הוא ירד מהשולחן והילך בקושי אל הספה האדומה אשר בפינת החדר.
הרצפה הייתה מלאה בכוסות חד פעמיות ובשיירי אלכוהול. צמוד לקיר נזרקו קרטון פיצה ריק ובדלי סיגריות. על שתי מאפרות עמוסות אפר נחו להם בדל של סיגר ולפחות שלושים פילטרים. חלפתי בתוך ענן העשן שאפף את החדר, והתיישבתי ליד גבע. הוא היה גמור לגמרי. ראשו הסתחרר, חיפש מקום בו יוכל לצנוח. חולצת הכפתורים המגוהצת שלו כבר מזמן יצאה מהמכנסיים וחיוכו הרחב מדי בישר על קיומו של גבול דק בין שכרון חושים לעילפון.
"זהו זה, עוד שבוע אתה מתחתן," אמרתי והנחתי את ידי על כתפו, מאפשר לראשו לצנוח מעט על כתפי.
"בטח, בטח מתחתן," הוא מלמל. "בטח... שבוע..."
"זהו, נגמרה החגיגה." קירבתי אותו אליי. "מעכשיו זה אתה ועפרי לנצח, בלי שטויות."
"בטח, עפרי," הוא חייך וחשף בפניי מבט שבישר על שארית פיכחות שעוד נותרה. "שבוע..."
ריח חמוץ של עשן ואלכוהול מילא את החדר. מוזיקה רועשת התערבבה עם צעקות שמחה של שניים ממשתתפי המסיבה שרקדו במרכז החדר ועם מלמולי השיחה של היושבים. הרצפה המטונפת עטתה שכבת אלכוהול דקה ועקבות נעליים שחורות עיטרו את הרצפות.
דפיקה בדלת גרמה לגבע להניע מעט את ראשו. עפעפיו הכבדים ניסו מעט להתרומם, אך חזרו למקומם במרכז העין, מסתירים כמעט מחצית מהאישון. כשדלת החדר נפתחה, בצבצו שלוש דמויות מתוך ענן העשן.
"מי חתן?" שאל גבר במבטא רוסי. הוא היה לבוש בחליפה מחויטת בצבע שמנת, כשעל כתפיו גלש שיער בהיר וחלק. כל הווייתו נראתה כאילו נלקחה מתוך סרט משנות השמונים, מנעלי העור החומות שנעל, אשר הבריקו תחת האור העמום ששרר בחדר, ועד קצה פדחתו המוברשת היטב, אשר הותירה קווצות שיער זהות באורכן משני צדדיה.
משינה־מן עזר לי להרים את גבע ממושבו ולהניחו על כיסא החתן אשר קושט מבעוד מועד בפרחי פלסטיק זולים.
"יש שלושה כללים," המשיך הגבר במבטא רוסי כבד. "אחד - בנות עושות מופע. אחרי מופע, אף אחד לא מתקרב."
הוא המתין מספר שניות, מוודא שכל הסובבים מבינים את דבריו, ואז העביר יד בשיערו. "שתיים - מותר לגעת בבנות כל עוד הן מסכימות, אבל לא נושך, לא שורט, לא צובט." הוא הרים אצבע בכל פעם שציין פעולה אסורה, והותיר את שלושת אצבעותיו המורמות באוויר. "שלוש," - הוא הרים מעט את קולו - "מי שרוצה משהו יותר מבנות, קודם בא אליי. לא מדבר איתן כסף."
חבורת הגברים השיכורים הפכו פתאום לכיתה ממושמעת של תלמידי בית ספר והקשיבו ברצינות לחוקים ולהגבלות.
"ועכשיו," הוא התקדם אל גבע והניח יד על כתפו, "אני גאה להציג בפניכם את..." ידו הורמה לכיוון הדלת, שם עדיין חיכו שתי החשפניות, "ורוניקה וסבטה."
התחלנו למחוא כפיים לפי קצב המוזיקה, מעודדים את שתי הבחורות להיכנס פנימה ללא חשש. בלונדינית מהממת וברונטית מהממת עוד יותר התקדמו לעברנו בתיאום מושלם כשהן כאילו מרחפות בנעלי העקב הגבוהות שנעלו. על גופן הייתה רק כתונת לילה שקופה, אשר דרכה ניתן היה לראות את קו התחתון הדקיק שכיסה את מפשעתן, וצמד פטמות כהות יותר שנראו זקורות תחת מעטה הבד הדק.
כשהבלונדינית הניחה את כף רגלה על כיסא החתן, בין רגליו של גבע, הגברנו את עוצמת מחיאות הכפיים, משלהבים זה את זה תוך הפקת קולות חייתיים. שדיה העגולים הוצבו בדיוק מול פניו של חתן השמחה ומבטו השיכור החל להתפוגג. ניצוץ הנעורים שלו, שראיתי כל־כך הרבה פעמים בעבר, חזר לשכון בעינו הימנית. החשפנית, סבטה או ורוניקה, באותם רגעים עוד לא ממש ידעתי מי זאת מי, הנמיכה את החזה שלה עד אשר קצות פטמותיה נגעו באפו של גבע. היא אחזה בעורפו בשתי ידיה והצמידה את פניו אל גופה, תוך שהיא מנענעת את שדיה מצד לצד.
הברונטית עמדה מאחורי הכיסא ורקדה בתנועות חושניות. רגליה החלקות והמבריקות עלו אל תוך כתונת אדומה, והפכו לגוף מעוצב אשר לא הוסתר על ידי בד התחרה. מעל לפס התחתונים שלה היה טבוע קעקוע קטן של חתלתול.
הבלונדינית התרחקה מכיסאו של גבע ובתיאום מושלם עם החשפנית השנייה, השילו השתיים מעל עצמן את הכתונת. הן ניגשו אל השולחן וכל אחת מהן לקחה בקבוק וודקה.
חבורת הגברים, שישבה מול כיסאו המקושט של החתן המיועד, סקרה כל מילימטר מגופן המושלם של החשפניות. עיניי הביטו בהן מהופנטות, מהמבט המסומם אשר בעיניהן ועד השקערוריות הנפלאות אשר בקימורי גבן התחתון, בזמן שכל אחת מהן ניגשה לקצה אחר של שורת הגברים. הן התיישבו על הראשון בכל צד ושפכו וודקה אל תוך פיו. כך הן עברו מאחד לשני, כשהן משקות כל אחד מהחבורה הצוהלת ומתחככות במפשעתו. ככל שהתקרבו אליי מכל כיוון, שקלתי בראשי את מי אני מעדיף. כאילו שהייתה לי בכלל זכות בחירה.
הגורל שלח אליי את הברונטית, אשר הצמידה את ישבנה אל חיקי. פניי הפכו חיוורים עקב עזיבה פתאומית של הדם מהלחיים אל כיוון המפשעה. זקפה אימתנית דקרה את אחוריה של סבטה בזמן שהתחככו באיברי. לפתע היא תפסה בכף ידי והניחה אותה על חזה הזקור.
"קרע אותה, ירדן," צעקו אליי שאר הגברים, אשר בתורם לא עשו דבר ואף הסמיקו כתלמידי תיכון ביישנים. החלקתי את ידי אל בטנה הרכה והנעימה, עד אשר סיימה לרקוד על חיקי והתרוממה ממני. קצר, קולע, מחרמן ומהפנט.
שתי החשפניות נשקו את כף ידן והפריחו את הנשיקה אל חלל החדר. צעדי עקביהן לקחו אותן בקולות נקישה רמות אל מחוץ לטווח ראייתנו. מחיאות כפיים רועשות ליוו אותן, קוראות־דורשות הדרן.
כדי לא להתמודד עם המבוכה שנבעה מחדר מלא זקפות, המשכנו למחוא כפיים ולמרפק אחד את השני. "איך לא נגעת בה יא הומו? איזה כוסית היא הייתה." אמר אחד. "איך נהיית חיוור," הוסיף שני בלעג. כולם זרקו חצי מבט אל גבע כדי לראות אם נהנה. אחרי הכל, כל אחד מאיתנו נפרד משלוש מאות שקלים כדי שחתן הבלאגן יהיה מבסוט.
המשכנו לעקוץ אחד את השני, מתנהגים כמו בני עשרה המגלים לראשונה גוף נשי, כששתי החשפניות חזרו לחדר. גופן המהמם היה עטוף שוב בכתונת דקיקה. הן החליפו מספר מילים ברוסית עם הגבר בחליפה והתיישבו בינינו.
"אני רק מזכיר," תפס מנהל ההופעה את מרכז החדר, "אם מישהו רוצה ליהנות עם בנות, מדבר כסף רק איתי," הוא אמר וחזר לפינה, בוחן בעיניו את שלל הלקוחות הפוטנציאליים.
גבע הצליח להרים את ראשו השיכור ולחש לכיווני, "מה קשור זונות עכשיו? מה אנחנו, חבורת גרושים בנופשון באילת?" הוא חידד את מבטו, מבהיר לי שגבול ההבנה של בנות הזוג של כל נוכחי החדר משורטט בדיוק על הקו הדק שבין חשפנית לזונה.
הנהנתי בראשי וניגשתי למשינה־מן, שהיה אחראי להזמנתן של החשפניות. תפסתי בכתפו ושאלתי, "תגיד לי, אנחנו נבחרת ישראל בכדורגל? מה פתאום הבאת לכאן זונות?"
"לא ידעתי שהן... נו אתה יודע..." אמר משינה־מן במבוכה. "כאילו... במודעה היה כתוב שהן חשפניות... מאיפה יכולתי לדעת שהן עושות אקסטרה?"
"מאיפה באמת... בכל מקרה, לך תסביר לסרסור שלהן שאנחנו לא בקטע ויאללה, שיעופו מפה."
"למה אני?" נחרד משינה־מן. "לך אתה."
"כי אתה הזמנת אותן," אמרתי בניסיון להימנע בכל מחיר מהמשימה הטרחנית.
משינה־מן לא ענה. הוא רק הביט בי בעיניים מעט מבוהלות, בעיקר שיכורות, ועיווה את פיו בהבעה חסרת אונים.
בינתיים החשפניות לקחו כוסית וודקה כל אחת והתנהגו כאילו הן אורחות הכבוד של המסיבה.
"טוב נו, הן בטח יבינו את הרמז וילכו עוד מעט," הרגעתי את משינה־מן, שלא ברור אם היה מבוהל מתגובתו העתידית של הסרסור ברגע שיבין שהוא והסחורה שלו לא רצויים יותר, או מכך שחברתו תגלה שהזמין זונות למסיבת הרווקים של גבע.
המשכנו לשתות ולעשן מכל הבא ליד, מנסים עד כמה שיותר לעלף את גבע. העשן שהחל להתנדף מהחדר חזר לשלוט בו ביתר שאת. עננת ערפיח קלה ריחפה בגובה הכתפיים, חוסמת את שדה הראייה ואת קני הנשימה. שלפנו כוסות חדשות משרוול הכוסות שהיה מונח על השולחן מבלי שאף אחד התלונן שכוסות חד פעמיות זה לא אקולוגי, ומילאנו אותן בתוכנו של הבקבוק הראשון שהיה בהישג יד. הפעם זה היה ערק.
בניסיון למשוך את תשומת הלב מהחשפניות, עודדתי את גבע לשאת נאום. "נו קום כבר יא הפוך, תן כמה מילים," משכתי בכתפו, מנסה להרים אותו מהכיסא.
גבע ניפח את לחייו כמנסה להימנע מן ההקאה הקרבה, ועזר לי להרים אותו על רגליו הכושלות.
"חבר'ה, נאום," הרמתי את קולי, והיסיתי את חבורת הגברים השיכורים.
"לכל מי שבא," פתח גבע בדיבור איטי וממולמל, "אני רק רוצה להגיד..." הוא הניח את גב ידו על הפה וגיהק פעמיים. "אני רוצה... לכל מי שבא..." גבע חזר על מילותיו וקיבל את הקשבתנו המוחלטת. "אני באמת אוהב אתכם... וזה לא משנה... זה באמת לא משנה... כי אני... מה ש..." שוב הוא גיהק, זקף את קומתו וניסה להחזיר את מראה הפיכחות לעיניו על ידי כך שפתח אותן בצורה מאומצת ומוגזמת. "מה שאני... וכולם, זה כולם, לא רק אני..." הוא חזר לפלוט מילים לא ברורות.
"לחיים," קטעתי אותו ואת נאומו חסר הקוהרנטיות.
"לחיים," מיהרו הנוכחים לחזור אחרי.
התזנו את שארית הכוס אל אחורי הגרון והמשכנו להביט בגבע המתנדנד. "רק רציתי לומר..." הוא משום מה המשיך בנאומו, מתעלם לחלוטין מכך שאיבד את תשומת ליבנו, "שאתם על הכיפאק." רגליו של גבע כשלו מלהחזיקו, ונעצו את גופו חזרה בכיסא הפלסטיק המקושט. עיניו נעצמו והיה נראה כאילו הוא ממשיך בנאומו בישיבה.
משינה־מן נגע בכתפי, מסמן לי לקרב אליו את אוזנו. "מה הן עושות?" הוא לחש לי, מחווה בראשו לעבר החשפניות המשועממות, אשר קיומן כמעט ונשכח.
סובבתי את ראשי לעבר הפינה בה ישבו. אל מול עיניי נחשפו שתי הנימפות המהממות מפזרות אבקה לבנה על מראה קטנה.
"מה זה?" אמר משינה־מן בפנים מבוהלות, "הן עושות סמים?"
"נו, לך תגיד להן כבר ללכת," הפצרתי בו.
"לא הולך," הוא שילב את ידיו בתנוחה ילדותית.
"מה לא הולך?"
"לא הולך!" הוא חזר וקיבע את עמדתו.
"אז אני אלך," אמרתי וקמתי ממקומי. בצעדים מהוססים ניגשתי אל הגבר בחליפה המיושנת.
"שמע," פניתי אליו, לא לפני שחשבתי מה לומר וחישבתי את קיצי לאחור. "אנחנו עוד מעט מקפלים פה..."
הוא הנהן בראשו וחיכה לעוקץ בפנייתי אליו.
"כאילו, אנחנו כבר ממש עוד רגע הולכים..." התפתלתי. "לא נראה לי שמישהו בעניין לשכב עם הבנות."
"מה לשכב? איזה לשכב???" הוא הרים עליי את קולו. "מה אתה חושב, הן עובדות בצומת?" הרוסי קירב את פניו אל פניי, ורק אז שמתי לב עד כמה הוא גבוה. "בחורות רק עושות מסאז' למי שרוצה."
"כן, אבל אתה יודע... זה לא בדיוק מסאז'," ניסיתי לפייס אותו בחיוך.
הוא החזיר לי בחיוך רחב שחשף את שיניו הלבנות. "אתה בסדר בחור, לך אני עושה הנחה." הוא הניח את ידו על כתפי ושאל, "את מי מהן אתה רוצה?"
"לא, לא, אתה לא מבין," התפתלתי תחת ידו. "אנחנו לא רוצים יותר מהבנות כלום. אנחנו עוד מעט הולכים הביתה."
הוא הישיר את מבטו בעיניי, כיווץ את שפתיו ואז פנה אל הבנות בצעקה, "דָוַואי, דָמוֹי."
הברונטית בדיוק דחפה קש דקיק בנחירה השמאלי, וצעקתו של בעל החליפה המכוערת הבהילה אותה. היא ניתרה על רגליה כטירון ביומו הראשון בצבא והעבירה את גב ידה על אפה. הגבר צעק לעברה עוד מספר מילים ברוסית ונעמד ליד הדלת.
משינה־מן שלח לעברי חיוך מרוצה ואני השבתי לו בחיוך משלי.
הברונטית שלחה את ידה אל חברתה המנומנמת על הכיסא, כשזו מצידה לא הגיבה כלל למגע. המגע החברי הפך במהירות למגע נוקשה, עד אשר תפסה הברונטית בכתפי חברתה והחלה מנענעת ומנערת את גופה. היא שלחה שברי מילים ברוסית רצוצה שלוו בפאניקה טהורה. הגבר הזדרז למקום מושבה של הבלונדינית ועזר לנער את כתפיה בחוזקה. עד לשלב זה, החיוכים ביני ובין משינה־מן נותרו בעינם, אולם כאשר אגל דקיק של דם החל נוזל מאפה של החשפנית, התדפקה הפאניקה גם על דלתותינו.
הגבר הרוסי נמלט, תוך כדי שהוא גורר אחריו את החשפנית הברונטית, מותיר אחריהם את גופה הרפוי של חברתה.
"צריך לקרוא לאמבולנס," זעק משינה־מן.
"מה אמבולנס?" תפסתי פיקוד על המאורע. "מד"א יזמינו משטרה. כולם פה מסטולים וחוץ מזה, ייקח לאמבולנס שעה להגיע." הסדרתי את נשימתי במשך מספר שניות של שתיקה ואמרתי, "משינה־מן, אתה הכי פחות שיכור. לך תניע את האוטו. נזרוק אותה בחדר מיון ונעוף משם."
הפעם משינה־מן התנער מכל סממנים ילדותיים של סירוב ומילא אחר פקודותיי במלואן. שאר החברים שהבינו שהמסיבה הסתיימה החלו להיעלם בזה אחר זה מדלת החדר.
"גם אני בא," אמר לפתע גבע, שנראה פיכח להפליא.
"אתה לא אמור להיות חצי מת?" שאלתי בהפתעה.
"סתם עשיתי את עצמי כדי שתעזבו אותי. יאללה, בואו נעוף מפה," הוא אמר והתרומם מכיסאו. "דוד שלי עובד במיון. אני אדבר איתו."
משינה־מן שייט את הסוזוקי אלטו שלו להפליא ברחובות תל־אביב בשעת לילה מאוחרת. מדי מספר שניות הוא הגניב מבט לעבר מראת הרכב, בודק את המצב במושב האחורי, שם ישבנו אני וגבע, ועלינו חשפנית מעולפת. ראיתי בפניו של גבע רמז לשכרות שבכל זאת התבססה בגופו.
"רק סע לאט, שלא יעצור אותנו איזה שוטר תנועה מניאק," אמרתי למשינה־מן כשקול בכי משך לפתע את תשומת ליבי. להפתעתי המוחלטת הוא הגיע מכיוונו של גבע.
"זהו זה," הוא אנפף. "זה סימן."
"מה אתה מזיין בשכל?"
"הוא צודק," אמר משינה־מן, "זו לא הדרך להתחיל נישואים."
"מה שניכם מקשקשים?" הרמתי את קולי. בתגובה, משינה־מן החל לבכות גם כן. הגברים, מתברר, בהחלט בוכים בלילה.
"אני אומר לך ירדן," משך גבע באפו, "זה לא מגיע לי... לא מגיע לי להתחתן איתה." הוא פרץ ביבבה ומשינה־מן השתנק גם הוא מהבכי וניגב את עיניו בשרוול חולצתו. רק היה חסר שורוניקה תתעורר לחיים ותצטרף למקהלת הבוכים, כדי שאדע שהעולם השתגע לגמרי.
הייתי מבוהל לחלוטין, אבל ניסיתי לשדר קור רוח רק כדי להרגיע את הרטט שבליבי. בחיקי הייתה מוטלת ספק חשפנית ספק זונה, ספק חיה ספק מתה, ומסביבי חבריי הטובים ביותר נקלעו למשבר אישי. לא יכולתי לבקש יותר.
"גבע, יהיה בסדר," תפסתי בעורפו כשגם בעיניי מתחילות לנצוץ דמעות. "יהיה בסדר," המשכתי כששפתי התחתונה רוטטת. ניסיון הניחום שלי גרם רק לגל בכי נוסף. אולי מוטב שאסתום את הפה?
משינה־מן שם לב לאורו האדום של הרמזור מבעד לזגוגית דמעותיו ולחץ בכל כוחו על דוושת הבלם. הרכב נעצר בקול חריקה צורם, וגופינו הוטח מעט קדימה.
"תשים לב לכביש," צעקתי, תוך כדי שניגבתי את דמעותיי. גופו של גבע זועזע מהטלטול ופניו החליפו צבעם לסגול. הוא פתח את פיו והקיא על גופה של החשפנית.