השוטה הקדושה מפטרבורג
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השוטה הקדושה מפטרבורג
הוספה למועדפים

השוטה הקדושה מפטרבורג

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

קסניה, חולמת תמהונית, בת למשפחה רוסית מהאצולה הנמוכה, מתאהבת באנדריי הכריזמטי, חייל וזמר במקהלה הקיסרית. על אושרם של השניים מאפילות הדרישות המגוחכות הכרוכות בחיים בחצר המלוכה והצורך הנואש של קסניה בילד.   

בעקבות התגשמותו של חיזיון טרגי קסניה שוקעת באבל שבעקבותיו היא ומהלך חייה משתנים מן היסוד. היא מתנתקת ממשפחתה ומידידיה, מחלקת את כל כספה ורכושה לעניים, ויום אחד נעלמת באורח מסתורי.

 כעבור שנים רבות היא מתגלה בשכונת העוני של סנט פטרבורג, לבושה במדי הצבא הבלויים של בעלה ועונה רק כשפונים אליה בשמו. החלכאים והנדכאים רואים בה חוזה ומרפאה מבורכת, אך החצר והקיסרית החדשה יקטרינה, חוששים מפניה ורואים במעשיה ביקורת על חיי המותרות שלהם.   

דברה דין משרטטת ביד אמן את חייה המסקרנים של קסניה מסנט פטרבורג, הפטרונית הקדושה של עירה ואחת הקדושות המסתוריות והאהובות ברוסיה. זהו רומן עוצר נשימה על ידידות נאמנה, על מגבלות השכל, על שיגעון ודבקות דתית ועל המחיר האמיתי שגובה אהבה עמוקה.   

דברה דין נולדה בסיאטל, ומתגוררת עם בעלה, המשורר קליפורד פול פטרס, במיאמי, שם היא מלמדת באוניברסיטה הבינלאומית של פלורידה.

פרק ראשון

1.
 

כן, זה היה ביתה לפני שנים רבות, כשעוד הייתה קְסֶניָה*. החפצים שאתם רואים כאן - הרהיטים המעטים, הספרים והמזכרות - אלה שלי. מכרתי וחילקתי הרבה; נשאר אך מעט.
[* מיוונית: זָרָה.]
נוצה.
האבן הזאת המוקפת בטבעת לבנה.
גולגולת של ציפור. ראו כמה עדינה היא, דקה מחרסינה.
פיסה זו של תחרת זהב שנותרה משרוול שמלת ערב חגיגית.
הגעתי לגיל שבו אני מבינה מה מועט היה ערכם של נכסיי ואף להרגיש אותם כנטל על נשמתי. אבל המאמץ להיפטר מכולם... כמו שקְסֶניָה אמרה פעם, 'הבלי העולם הזה נאחזים כצמח מטפס'. הדבר נכון כפליים ביחס לנכסים שאינם חומריים - עִצְבוֹנוֹתיי ופחדיי, שִכלי שהוקרתי יותר מכול, הזיכרונות שנדמה כי הם־הם מי שאני. אני לא שוטה קדושה שיכולה לוותר על אלה.
הזיכרון הקדום ביותר - עלטה, שבה פעמוני הכנסייה מצלצלים בפראות כמו מבשרים על בואה. אני יורדת מהמיטה שאני חולקת עם הנְיָאנְיָה שלי, ירידה בוגדנית בחשיכה, וניגשת לחלון. שמי הקיץ האפלים מנצנצים. כתום, סגול, אדום - הזוהר הצפוני מבליח ומתלקח - וברחוב אדם נופל על ברכיו ומצטלב. אנשים צועקים, מילותיהם מעורפלות אך הן רוויות בבהילות שאין לטעות בה. סוס לבן ללא פרש נגלה לעין. הוא מתרומם על רגליו האחוריות ואז ממשיך בריצתו, זנבו ורעמתו מתנופפים מאחוריו כמו מפרשים מרופטים. אני חוזרת למיטה מבוהלת ונצמדת לאולגה.
בתמונה הבאה נפרצת דלת חדר השינה שלנו, וזאב עצום נכנס דרכה. הזאב אומר בשלווה גמורה שביתו עולה באש.
שנים רבות האמנתי שזה היה חלום מציאותי במיוחד. רק מאוחר הרבה יותר, כששמעתי את האומנת שלי מדברת על אירועים מימים עברו - כשם שנוטים זקנים לעשות, כשם שאני עושה עכשיו - זיהיתי בסיפורה כמה מאפיינים בולטים שהופיעו בחלומי.
בשלהי קיץ 1736, בשנה השישית לשלטונה של הוד קיסרותה אָנָה איאוֹאַנוֹבְנָה ובשנה הרביעית לחיי, השתוללה בעיר דליקה איומה. אמרו שהאש פרצה באורווה סמוך לרחוב סָדוֹבָאיָה של ימינו, אבל היא התפשטה ברחבי העיר כמו בשדה קוצים. אנשים נמלטו מבתיהם עם מעט החפצים שהצליחו לשאת בידיהם: אִיקוֹנוֹת וכלי אוכל, חופן של תכשיטים. איש אחד נראה גורר את מיטתו ברחוב, אישה זקנה נמצאה בכתונת השינה שלה, מצמידה אווז מקרקר אל חזה. באותם ימים לא היו מכבי אש ולא היו אמצעים לשאיבת מים מהתעלות, ובסופו של דבר נשרפו יותר מאלפיים בתים. מה שנראה לי בטעות כזוהר הצפוני היה אזור האדמירלוּת שכָּלָה בלהבות. מה שנראה לי בטעות כזאב, הייתה קְסֶניָה.
אמה של קְסֶניָה נמלטה מביתה עם בת בזרועותיה, חמישה רובלים בארנק הקטיפה שלה ונקניק שהיה תלוי על דלת המזווה. היא חצתה את הגשר הצף מעל נהר נְייֶבָה, בתה הבכורה ומשרתת משתרכות מאחוריה, והלכה עד שהגיעה לבית שהכירה ושהשתייך לדודנו של בעלה. הן הגיעו אל סף דלתנו באמצע הלילה. המשרתת הטילה על כתפה את קְסֶניָה, עדיין צרוּרה בשמיכת פרווה, ונשאה אותה אל מיטתי.
"צווחת כשראית אותה," סיפרה לי אולגה מאוחר יותר. "לא הצלחתי להרגיע אותך."
אחרי הדליקה החליפו קְסֶניָה ואחותה נַדיָה את מקומה של אולגה במיטה. אביהן ואבי נלחמו באותה עת נגד הטורקים, ולכן הן התגוררו איתנו בזמן שהעיר נבנתה מחדש. לדברי אולגה, שנתי הייתה מופרעת בשבועות הבאים, נגועה בחלומות בלהה. אני זוכרת רק את היללות.
פטרבורג הייתה הרבה יותר קטנה אז, בוצית וקודרת וחבויה בין צללי היער, ובלילה עוד אפשר היה לשמוע זאבים. מכיוון שהאומנת שלי לא הייתה במיטה, נצמדתי בלית ברירה לקְסֶניָה. ייבבתי באוזניה את פחדי שהזאבים באים לטרוף אותנו.
"הם לא רעבים," היא לחשה. "הם שרים."
לא היה קל להרגיע אותי. לא נשמע לי שהם שרים.
"זה מפני שאת לא זאבה. תקשיבי. היא שרה שהיא בודדה." היללה הארוכה אכן נשמעה עצובה. אחרי זמן מה הצטרף קול שני אל הראשון. "הנה, בן זוגה עונה. זה בטח נשמע לה כמו צליל יפה מאוד."
היא כרכה את זרועותיה סביבי. "אני כאן, דָאשֶנקָה. את לא לבד."
במילה 'לבד' היא הרימה את קולה עד שהוא נשמע כיללה. צחקקתי.
"עכשיו תעני," היא אמרה.
"מה?"
"גם את צריכה לשיר."
עניתי על יללותיה ביללות משלי עד שנדיה גערה בנו שנהיה בשקט וניתן לה לישון.
הן היו אמורות להישאר רק עד שאביהן יחזור, אבל בקיץ הבא הוא נהרג בהתקפה על אוֹצָ'קוֹב. באותו רגע השתנה עתידן. הן נשארו, ואני שכחתי שאי פעם היה זמן שבו לא היו איתנו.
מה שאנחנו יודעים בילדותנו, זה העולם, והוא נבלע בשלמותו ללא שאלות. כך היה גם עם קסניה. לא חשבתי שהיא מוזרה, אם כי תיאור מאפייניה בלבד כבר מבדיל אותה מאחרות. היא הייתה גבוהה ורזה כנצר ערבה, אפה וסנטרה היו חדים מדי ושיערה הבהיר היה דק כל־כך, עד שנמלט בקביעות מסרטים וממסרקות. כשהיא נעה, קווצות שיער התרוממו וריחפו מסביב לראשה ושיוו לה מראה פרוע ולא ממשי כמו ראשו הסב של צמח שן־הארי שבהתייבשו עף ברוח כדי להאביק. אדם הבקי בתורת הפיזיוֹנוֹמיָה יכול לגלות את אופייה על־פי תווים אלה ועל־פי עיניה, שאמנם ברקו במיוחד אך צבען לא היה ברור. הן היו ירוקות מאוד באור אחד וחומות כאגוזי לוז באור אחר.
אני נזכרת בדבר המוזר שראינו בילדותנו במוזיאון הקוּנְסְטקַאמֶרָה. המכשיר דמה למשקפת של ימאים, אבל כשהסתכלנו בעינית לא העולם הרגיל הוא שנגלה מבעד לזכוכית. למרבה התדהמה, האופק נמלא בשברי אור ססגוניים, פסיפס זוהר שבסיבוב של כפתור קטן נשבר ונאסף שוב לאינספור דוגמאות חדשות. נראה בלתי אפשרי שצינור פליז צר יהיה מסוגל להכיל פלא עצום ונפלא שכזה, והנה, הוא בכל זאת הכיל.
אני זוכרת שימים אחדים אחרי הביקור במוזיאון הרימה קסניה נוצה מן הארץ והייתה מאושרת כאילו מצאה אבן אודם בעפר. היא החזיקה אותה מול האור ואמרה לי, "תראי."
נוצה של עורב, חשבתי. ההבעה על פניי הסגירה כנראה את בורותי.
"היא שחורה, אבל תראי מה קורה." היא סובבה את הנוצה באיטיות בין אצבעותיה. "את רואה את הכחול? ועכשיו ירוק ברקת..." צבעים הבליחו על פני הנוצה השמנוניים. "ויש סגול! ואפילו אדום. זה כמו הקָלֵידוֹסְקוֹפּ!"
רק אז ראיתי שזו נוצה מדהימה.
כשחיקיתי כמו תוכי את התפעלותה, היא הושיטה לי את הנוצה בלי להניד עפעף ואמרה, "היא שלך."
כך בדיוק היא נתנה לי אחר־כך מתנות נוספות. את גולגולת הציפור ואת האבן המקפצת וחרקים ופרחי בר שונים. מוזיאון פלאים ומוזרויות משלי.
מה שמילא אותה לגמרי ברגע אחד נשכח ברגע הבא, אבל כשהייתה נתונה בעיצומו של הלהט, לא היה אפשר להסיט אותה ממנו, ותהיה התנהגותה פזיזה כאשר תהיה. היא אכלה פטריות בר לפני שהביאה אותן הביתה לבדיקתה של אולגה. היא ניגשה לכלבים ולחתולים מלוכלכים ברחוב ושידלה אפילו את אלה שנהמו או קימרו את גבם לעומתה להיכנע כניעה ידידותית. אף אחד מבעלי החיים לא נשך אותה מעולם, אבל הגמול על הידידותיות חסרת ההבחנה הייתה שהיא הדיפה ריח של שום, כי אולגה נאלצה לטפל שוב ושוב בגזזת שלה.
קיץ אחד, כשהיינו בבית הכפר של משפחתי, היא החליטה שאין כמו מראה הנהר הנשקף מענף מסוים של עץ שהשתרע עד מעל פני המים. היא קשרה את חצאית שמלתה הרחבה סביב מותניה, אחזה בענף נמוך וטיפסה במהירות במעלה הגזע לענף גבוה ואחר־כך לגבוה ממנו.
"אוי, דאשה," היא קראה. "זה אפילו יותר יפה ממה שדמיינתי. בטח כך המלאכים רואים את העולם. מעניין אם אני יכולה לראות את הבית שלנו." היא התפתלה על העץ כמו זחל עד שישבה גבוה מעל המים הגועשים.
"אני מלאך," היא הכריזה ופרשה את ידיה לצדדים עד שנראו כמו כנפיים.
כשנפלה, המים סגרו עליה והיא נעלמה. דשדשתי לתוך הנהר ונעצרתי המומה כשהמים הגיעו עד לשוקיים. היא הגיחה מהמים במרחק מה בהמשך הנהר, השתנקה והתחבטה, ואז שקעה ולא עלתה שוב.
כמו אשת לוט שהפכה לנציב מלח המשכתי להביט במקום שבו ראיתי אותה צוללת ואז שמעתי אותה קוראת, "הנה אני."
כשהסתובבתי, ראיתי אותה מדשדשת ועולה אל גדת הנהר. שמלתה הרטובה הייתה דבוקה לעורה שנטף מים, והיא צחקה והשתעלה לסירוגין. "אני מלאך שנפל מהשמים."
בעולם שיש בו מלאכים יש ודאי גם שדים. כמקובל בקרב ילדים, המעמדות בחברה הקטנה שלנו נקבעו על פי גילנו. בזכות השנה שבה נולדה, לאחותה של קסניה, נדיה, מותר היה לחלק לנו פקודות ולהרביץ לנו בלי סיבה. היא גם לא היססה לעשות זאת.
אחד התחביבים שלנו היה המחזת הסיפורים ששמענו מהאמהות שלנו. נדיה שיחקה בת אצילים רוסייה, או נסיכה גרמנייה, קסניה גילמה את אחותה הצעירה של האצילה או בת לווייתה של הנסיכה, ואני לוהקתי לתפקיד המשרתת. אחי הצעיר, ואניה, היה כלב ספניאל או קופיף מחמד, לפי הצורך. אבל בלבו של כל משחק, בכל מתכונת שבחרנו, עמדה נדיה שהייתה תובענית וגחמנית עד בלי די. היא הייתה שולחת אחת מאיתנו להביא לה משהו, סרט לשיער או מגש של דברי מתיקה, אבל בכל פעם שחזרנו עם החפץ הדמיוני, הסרט היה בצבע הלא נכון - היא רצתה את הירוק ולא את הצהוב - דברי המתיקה היו נחותים, והיא לא ביקשה להביא לה את קופיף המחמד אלא את התוכי.
פעם אחת ביקשה ממני להביא מכתב שנשלח לה באחרונה ממעריץ. יצאתי בצייתנות מהחדר, חיכיתי קצת ואז חזרתי פנימה עם האגרת הדמיונית.
"נו, איפה הוא?" תבעה נדיה לדעת.
"הנה, גברתי," אמרתי והעמדתי פנים שאני מחזיקה משהו בין האגודל לאצבע.
"לא, טיפשה. המכתב שאני רוצה נמצא במגירת שולחן האיפור שלי. הוא קשור בסרט כחול."
לחשתי, "את מתכוונת למכתב של אבא שלי?" כמו הייתי שחקן שמבקש שישמיעו לו את הטקסט, ופוגגתי את הקסם שבמשחק.
היא הביטה בי באיום משכנע. "למכתב שלי. הביאי אותו מיד, לפני שאאבד את הסבלנות."
שקלתי אם לצאת למסדרון ולנסות שוב, וכל אותו זמן נשארתי לעמוד עד שהיא סטרה לי בנזיפה.
"לכי!" צווחה.
רצתי לחדר ההלבשה של אמי ופתחתי את המגירה. בפנים הייתה ממחטה רקומה מבד פשתן משובח שנתנה לה בתו של הצאר, אָנָה פֶּטרוֹבנָה, כשהפסיקה לעבוד בשירותה כדי להינשא. ליד הממחטה היה מונח צרור המכתבים שכתב אבי. האחרון שבהם הגיע רק יום קודם. אמי הזמינה את הכומר כדי שיקרא אותו באוזניה ויכתוב תשובה, ולאחר מכן היא צירפה אותו לשאר המכתבים במגירה.
היססתי. מדי פעם בפעם הרשו לי לפתוח את המגירה ולהתבונן בממחטה, אבל לעולם לא לגעת בתכולתה. אם מעשיי יתגלו, איענש, אבל גם אם לא אחזור אל נדיה עם המכתב, גורלי יהיה דומה. שקלתי את שתי הסכנות ולבסוף החלטתי להימלט מהקרובה יותר. הוצאתי את המעטפה הדקה מראש הצרור והבאתי אותה לנדיה.
"הנה, גברתי."
נדיה לקחה ממני את המכתב ופתחה את המעטפה. היא בחנה בסקרנות את הדף וקראה בקול רם, "לגבירה היפה ביותר בכל רוסיה..."
"זה מה שכתוב?" שאלתי.
"כמובן."
"לא, אני מתכוונת, באמת?"
"את קוראת לי שקרנית?"
לא ידעתי איך נדיה למדה לקרוא, אבל הייתי הצעירה בבנות ומשום כך ציפיתי שלכולן יהיה ידע שנמנע ממני.
"לגבירה היפה ביותר בכל רוסיה," היא פתחה שוב. המכתב המשיך להביע את הערצתו של אבי במשפטים מליציים רבים. הוא התחנן שאמי תשלח לו סימן כלשהו שרגשותיו נענים ברגש דומה.
אני לא זכרתי את אבי, אם כי הוא היה נוכחות בלתי נראית מתמדת בביתנו. שמו הוזכר בכל תפילותינו, ובכל פעם שאמי הייתה צריכה לקבל החלטה היא הזכירה את שמו ותהתה אם ניקולאי פְֶאוֹדוֹסְיֶיביץ' היה רואה בעין יפה דבר זה או אחר.
"אם את לא אוהבת אותי," הוסיפה נדיה לקרוא, "אין ספק, אמות."
הייתי נתונה בכישוף שהשרתה עליי שמיעת מילותיו והצצתי במכתב מעבר לכתפה כדי שאוכל גם לראותן. "מה זה?" שאלתי והצבעתי על צורה מעניינת שנראתה כמו סירת משוטים המשתקפת במים.
"זה? זה 'לשלוח'."
"וזה?"
"זה 'למות'. זה פשוט," אמרה נדיה. "תראי." היא העבירה את אצבעותיה באיטיות מתחת לשורה של משיכות קולמוס וסלסולים מסתוריים והגתה את פירושיהם. "'לנסיכה היפה ביותר בכל האימפריה הרוסית'. עכשיו את תקראי את זה."
ניסיתי לחבר בין הסימנים למילים, אבל מה שבשורה אחת היה 'לשלוח' היה דבר אחר בשורה הבאה.
"אני לא יכולה."
"אלה אותן מילים," התפרצה נדיה. "'לנסיכה היפה ביותר...' פשוט תחזרי על מה שאני אומרת."
רציתי לקרוא בעצמי. בהיתי במקום שעליו הצביעה נדיה וראיתי משהו שנראה כמו גזירי שיער שחור. קמח נגוע בחדקוניות. גדוד של חיילים זעירים על שלג טרי. אבל לא הייתה להם כל משמעות. החרקים על הדף היטשטשו.
"תראי!" נדיה הצביע על שלולית דיו על הנייר. "עכשיו הרסת את זה."
פרצתי בבכי מר.
"תשתקי," נהמה נדיה. "ישמעו אותך."
אזהרתה רק הגבירה את עוצמת היללות שלי. היא חלצה אחת מנעליה והרימה אותה באיום. "אמרתי לך לשתוק. את רוצה מכות?"
גם קסניה ניסתה להשתיק אותי. "אל תיקחי ללב, דָאשֶנקָה. זה רק משחק. גם נדיה לא יודעת לקרוא."
כשנדיה נפנתה והכתה אותה על לחיה, קסניה לא צעקה ואפילו לא נרתעה. למרבה הפלא, שתיקתה הרגיזה את נדיה עוד יותר, והיא הכתה אותה שוב ואז שוב, ביתר עוצמה, כאילו ניסתה לטלטל מתוכה תגובה.
אני עצמתי את העיניים, אבל לא יכולתי לחסום את הצליל, שוב ושוב, עור חיה על בשר אדם. אחר־כך הואט הקצב ונפסק. כשהצצתי מבעד לאצבעותיי ראיתי שהן עמדו בדיוק כמו קודם, נדיה עם הנעל המורמת מעל לראשה וקסניה מולה, אבל קסניה... איך לומר זאת? אף על פי שבשרה היה מכוסה בסימני הכאה, נראתה כאילו אכלה משהו אוורירי ומתוק והיא עדיין מתענגת מטעמו על לשונה.
ידה של נדיה החלה לרעוד, והיא לא הייתה מסוגלת לפגוש את מבטה הבהיר של קסניה בלי להסיט את עיניה. היא הורידה את זרועה אט־אט, כאילו מכוח רצונה של קסניה.
 
לא ראיתי את זה אז, ממש כשם שאדם לא רואה את הדוגמה בגב שטיח הקיר. אביר, ברבור, זר פרחים עגול - מאחור הם אינם אלא בליל של צבע, שתי וערב של חוטים סבוכים שהורמו והורדו.
חלפנו על פניהן ברחובות, אומללות שדעתן משובשת, מלהגות לעצמן. נשים ללא בעלים וללא ילדים, ללא היסטוריה שתעניק להן משמעות. עד כמה שידענו, הן תמיד היו שם. אחת מהן, אישה שאולגה כינתה 'המבורכת', חיה על מדרגות הכנסייה. היא תמיד הייתה באותו מקום, עטופה בעור כבש מטונף. אולגה נהגה להביא לה מנה של קָאשָׁה או סרדינים ולהניח אותה לרגליה, אבל הזקנה אף פעם לא הודתה לה ולא אישרה במבט שהיא מכירה אותנו. היא נעצה את עיניה היישר לפנים כמו סוס שישן בעמידה, או שהוכיחה בקול ישויות בלתי נראות והאשימה אותן בפשעים איומים. אולגה אמרה שאנחנו צריכות לגלות כלפיה חמלה, אבל היא הייתה מפחידה, מזוהמת וחסרת שיניים, והרגשתי כאילו אני מנסה למצוא בלבי חמלה כלפי קרפדה או זאב.
בוקר אחד, כשיצאנו מהכנסייה, הזקנה הושיטה פתאום את ידה ואחזה בקסניה. קסניה המרותקת למקומה התפתלה וניסתה להשתחרר מאחיזתה, אבל הזקנה לא הרפתה, ונראה כאילו במבט עיניה היא מנסה לכשף אותה כדי שתעמוד בשקט.
"זאת רואה," הכריזה הזקנה.
אולגה הצטלבה. "מה? מה היא רואה, 'מבורכת'?"
הזקנה הרפתה מידה של קסניה. "תשאלי אותה בעצמך."
אבל קסניה עמדה פעורת־עיניים מרוב אימה. היא החזירה מבט חודר ל'מבורכת' ולא ענתה. בזמנו חשבתי שהיא פחדה מהזקנה. עכשיו אני תוהה אם לא פחדה יותר ממה שהזקנה ראתה בה.

עוד על הספר

השוטה הקדושה מפטרבורג דברה דין

1.
 

כן, זה היה ביתה לפני שנים רבות, כשעוד הייתה קְסֶניָה*. החפצים שאתם רואים כאן - הרהיטים המעטים, הספרים והמזכרות - אלה שלי. מכרתי וחילקתי הרבה; נשאר אך מעט.
[* מיוונית: זָרָה.]
נוצה.
האבן הזאת המוקפת בטבעת לבנה.
גולגולת של ציפור. ראו כמה עדינה היא, דקה מחרסינה.
פיסה זו של תחרת זהב שנותרה משרוול שמלת ערב חגיגית.
הגעתי לגיל שבו אני מבינה מה מועט היה ערכם של נכסיי ואף להרגיש אותם כנטל על נשמתי. אבל המאמץ להיפטר מכולם... כמו שקְסֶניָה אמרה פעם, 'הבלי העולם הזה נאחזים כצמח מטפס'. הדבר נכון כפליים ביחס לנכסים שאינם חומריים - עִצְבוֹנוֹתיי ופחדיי, שִכלי שהוקרתי יותר מכול, הזיכרונות שנדמה כי הם־הם מי שאני. אני לא שוטה קדושה שיכולה לוותר על אלה.
הזיכרון הקדום ביותר - עלטה, שבה פעמוני הכנסייה מצלצלים בפראות כמו מבשרים על בואה. אני יורדת מהמיטה שאני חולקת עם הנְיָאנְיָה שלי, ירידה בוגדנית בחשיכה, וניגשת לחלון. שמי הקיץ האפלים מנצנצים. כתום, סגול, אדום - הזוהר הצפוני מבליח ומתלקח - וברחוב אדם נופל על ברכיו ומצטלב. אנשים צועקים, מילותיהם מעורפלות אך הן רוויות בבהילות שאין לטעות בה. סוס לבן ללא פרש נגלה לעין. הוא מתרומם על רגליו האחוריות ואז ממשיך בריצתו, זנבו ורעמתו מתנופפים מאחוריו כמו מפרשים מרופטים. אני חוזרת למיטה מבוהלת ונצמדת לאולגה.
בתמונה הבאה נפרצת דלת חדר השינה שלנו, וזאב עצום נכנס דרכה. הזאב אומר בשלווה גמורה שביתו עולה באש.
שנים רבות האמנתי שזה היה חלום מציאותי במיוחד. רק מאוחר הרבה יותר, כששמעתי את האומנת שלי מדברת על אירועים מימים עברו - כשם שנוטים זקנים לעשות, כשם שאני עושה עכשיו - זיהיתי בסיפורה כמה מאפיינים בולטים שהופיעו בחלומי.
בשלהי קיץ 1736, בשנה השישית לשלטונה של הוד קיסרותה אָנָה איאוֹאַנוֹבְנָה ובשנה הרביעית לחיי, השתוללה בעיר דליקה איומה. אמרו שהאש פרצה באורווה סמוך לרחוב סָדוֹבָאיָה של ימינו, אבל היא התפשטה ברחבי העיר כמו בשדה קוצים. אנשים נמלטו מבתיהם עם מעט החפצים שהצליחו לשאת בידיהם: אִיקוֹנוֹת וכלי אוכל, חופן של תכשיטים. איש אחד נראה גורר את מיטתו ברחוב, אישה זקנה נמצאה בכתונת השינה שלה, מצמידה אווז מקרקר אל חזה. באותם ימים לא היו מכבי אש ולא היו אמצעים לשאיבת מים מהתעלות, ובסופו של דבר נשרפו יותר מאלפיים בתים. מה שנראה לי בטעות כזוהר הצפוני היה אזור האדמירלוּת שכָּלָה בלהבות. מה שנראה לי בטעות כזאב, הייתה קְסֶניָה.
אמה של קְסֶניָה נמלטה מביתה עם בת בזרועותיה, חמישה רובלים בארנק הקטיפה שלה ונקניק שהיה תלוי על דלת המזווה. היא חצתה את הגשר הצף מעל נהר נְייֶבָה, בתה הבכורה ומשרתת משתרכות מאחוריה, והלכה עד שהגיעה לבית שהכירה ושהשתייך לדודנו של בעלה. הן הגיעו אל סף דלתנו באמצע הלילה. המשרתת הטילה על כתפה את קְסֶניָה, עדיין צרוּרה בשמיכת פרווה, ונשאה אותה אל מיטתי.
"צווחת כשראית אותה," סיפרה לי אולגה מאוחר יותר. "לא הצלחתי להרגיע אותך."
אחרי הדליקה החליפו קְסֶניָה ואחותה נַדיָה את מקומה של אולגה במיטה. אביהן ואבי נלחמו באותה עת נגד הטורקים, ולכן הן התגוררו איתנו בזמן שהעיר נבנתה מחדש. לדברי אולגה, שנתי הייתה מופרעת בשבועות הבאים, נגועה בחלומות בלהה. אני זוכרת רק את היללות.
פטרבורג הייתה הרבה יותר קטנה אז, בוצית וקודרת וחבויה בין צללי היער, ובלילה עוד אפשר היה לשמוע זאבים. מכיוון שהאומנת שלי לא הייתה במיטה, נצמדתי בלית ברירה לקְסֶניָה. ייבבתי באוזניה את פחדי שהזאבים באים לטרוף אותנו.
"הם לא רעבים," היא לחשה. "הם שרים."
לא היה קל להרגיע אותי. לא נשמע לי שהם שרים.
"זה מפני שאת לא זאבה. תקשיבי. היא שרה שהיא בודדה." היללה הארוכה אכן נשמעה עצובה. אחרי זמן מה הצטרף קול שני אל הראשון. "הנה, בן זוגה עונה. זה בטח נשמע לה כמו צליל יפה מאוד."
היא כרכה את זרועותיה סביבי. "אני כאן, דָאשֶנקָה. את לא לבד."
במילה 'לבד' היא הרימה את קולה עד שהוא נשמע כיללה. צחקקתי.
"עכשיו תעני," היא אמרה.
"מה?"
"גם את צריכה לשיר."
עניתי על יללותיה ביללות משלי עד שנדיה גערה בנו שנהיה בשקט וניתן לה לישון.
הן היו אמורות להישאר רק עד שאביהן יחזור, אבל בקיץ הבא הוא נהרג בהתקפה על אוֹצָ'קוֹב. באותו רגע השתנה עתידן. הן נשארו, ואני שכחתי שאי פעם היה זמן שבו לא היו איתנו.
מה שאנחנו יודעים בילדותנו, זה העולם, והוא נבלע בשלמותו ללא שאלות. כך היה גם עם קסניה. לא חשבתי שהיא מוזרה, אם כי תיאור מאפייניה בלבד כבר מבדיל אותה מאחרות. היא הייתה גבוהה ורזה כנצר ערבה, אפה וסנטרה היו חדים מדי ושיערה הבהיר היה דק כל־כך, עד שנמלט בקביעות מסרטים וממסרקות. כשהיא נעה, קווצות שיער התרוממו וריחפו מסביב לראשה ושיוו לה מראה פרוע ולא ממשי כמו ראשו הסב של צמח שן־הארי שבהתייבשו עף ברוח כדי להאביק. אדם הבקי בתורת הפיזיוֹנוֹמיָה יכול לגלות את אופייה על־פי תווים אלה ועל־פי עיניה, שאמנם ברקו במיוחד אך צבען לא היה ברור. הן היו ירוקות מאוד באור אחד וחומות כאגוזי לוז באור אחר.
אני נזכרת בדבר המוזר שראינו בילדותנו במוזיאון הקוּנְסְטקַאמֶרָה. המכשיר דמה למשקפת של ימאים, אבל כשהסתכלנו בעינית לא העולם הרגיל הוא שנגלה מבעד לזכוכית. למרבה התדהמה, האופק נמלא בשברי אור ססגוניים, פסיפס זוהר שבסיבוב של כפתור קטן נשבר ונאסף שוב לאינספור דוגמאות חדשות. נראה בלתי אפשרי שצינור פליז צר יהיה מסוגל להכיל פלא עצום ונפלא שכזה, והנה, הוא בכל זאת הכיל.
אני זוכרת שימים אחדים אחרי הביקור במוזיאון הרימה קסניה נוצה מן הארץ והייתה מאושרת כאילו מצאה אבן אודם בעפר. היא החזיקה אותה מול האור ואמרה לי, "תראי."
נוצה של עורב, חשבתי. ההבעה על פניי הסגירה כנראה את בורותי.
"היא שחורה, אבל תראי מה קורה." היא סובבה את הנוצה באיטיות בין אצבעותיה. "את רואה את הכחול? ועכשיו ירוק ברקת..." צבעים הבליחו על פני הנוצה השמנוניים. "ויש סגול! ואפילו אדום. זה כמו הקָלֵידוֹסְקוֹפּ!"
רק אז ראיתי שזו נוצה מדהימה.
כשחיקיתי כמו תוכי את התפעלותה, היא הושיטה לי את הנוצה בלי להניד עפעף ואמרה, "היא שלך."
כך בדיוק היא נתנה לי אחר־כך מתנות נוספות. את גולגולת הציפור ואת האבן המקפצת וחרקים ופרחי בר שונים. מוזיאון פלאים ומוזרויות משלי.
מה שמילא אותה לגמרי ברגע אחד נשכח ברגע הבא, אבל כשהייתה נתונה בעיצומו של הלהט, לא היה אפשר להסיט אותה ממנו, ותהיה התנהגותה פזיזה כאשר תהיה. היא אכלה פטריות בר לפני שהביאה אותן הביתה לבדיקתה של אולגה. היא ניגשה לכלבים ולחתולים מלוכלכים ברחוב ושידלה אפילו את אלה שנהמו או קימרו את גבם לעומתה להיכנע כניעה ידידותית. אף אחד מבעלי החיים לא נשך אותה מעולם, אבל הגמול על הידידותיות חסרת ההבחנה הייתה שהיא הדיפה ריח של שום, כי אולגה נאלצה לטפל שוב ושוב בגזזת שלה.
קיץ אחד, כשהיינו בבית הכפר של משפחתי, היא החליטה שאין כמו מראה הנהר הנשקף מענף מסוים של עץ שהשתרע עד מעל פני המים. היא קשרה את חצאית שמלתה הרחבה סביב מותניה, אחזה בענף נמוך וטיפסה במהירות במעלה הגזע לענף גבוה ואחר־כך לגבוה ממנו.
"אוי, דאשה," היא קראה. "זה אפילו יותר יפה ממה שדמיינתי. בטח כך המלאכים רואים את העולם. מעניין אם אני יכולה לראות את הבית שלנו." היא התפתלה על העץ כמו זחל עד שישבה גבוה מעל המים הגועשים.
"אני מלאך," היא הכריזה ופרשה את ידיה לצדדים עד שנראו כמו כנפיים.
כשנפלה, המים סגרו עליה והיא נעלמה. דשדשתי לתוך הנהר ונעצרתי המומה כשהמים הגיעו עד לשוקיים. היא הגיחה מהמים במרחק מה בהמשך הנהר, השתנקה והתחבטה, ואז שקעה ולא עלתה שוב.
כמו אשת לוט שהפכה לנציב מלח המשכתי להביט במקום שבו ראיתי אותה צוללת ואז שמעתי אותה קוראת, "הנה אני."
כשהסתובבתי, ראיתי אותה מדשדשת ועולה אל גדת הנהר. שמלתה הרטובה הייתה דבוקה לעורה שנטף מים, והיא צחקה והשתעלה לסירוגין. "אני מלאך שנפל מהשמים."
בעולם שיש בו מלאכים יש ודאי גם שדים. כמקובל בקרב ילדים, המעמדות בחברה הקטנה שלנו נקבעו על פי גילנו. בזכות השנה שבה נולדה, לאחותה של קסניה, נדיה, מותר היה לחלק לנו פקודות ולהרביץ לנו בלי סיבה. היא גם לא היססה לעשות זאת.
אחד התחביבים שלנו היה המחזת הסיפורים ששמענו מהאמהות שלנו. נדיה שיחקה בת אצילים רוסייה, או נסיכה גרמנייה, קסניה גילמה את אחותה הצעירה של האצילה או בת לווייתה של הנסיכה, ואני לוהקתי לתפקיד המשרתת. אחי הצעיר, ואניה, היה כלב ספניאל או קופיף מחמד, לפי הצורך. אבל בלבו של כל משחק, בכל מתכונת שבחרנו, עמדה נדיה שהייתה תובענית וגחמנית עד בלי די. היא הייתה שולחת אחת מאיתנו להביא לה משהו, סרט לשיער או מגש של דברי מתיקה, אבל בכל פעם שחזרנו עם החפץ הדמיוני, הסרט היה בצבע הלא נכון - היא רצתה את הירוק ולא את הצהוב - דברי המתיקה היו נחותים, והיא לא ביקשה להביא לה את קופיף המחמד אלא את התוכי.
פעם אחת ביקשה ממני להביא מכתב שנשלח לה באחרונה ממעריץ. יצאתי בצייתנות מהחדר, חיכיתי קצת ואז חזרתי פנימה עם האגרת הדמיונית.
"נו, איפה הוא?" תבעה נדיה לדעת.
"הנה, גברתי," אמרתי והעמדתי פנים שאני מחזיקה משהו בין האגודל לאצבע.
"לא, טיפשה. המכתב שאני רוצה נמצא במגירת שולחן האיפור שלי. הוא קשור בסרט כחול."
לחשתי, "את מתכוונת למכתב של אבא שלי?" כמו הייתי שחקן שמבקש שישמיעו לו את הטקסט, ופוגגתי את הקסם שבמשחק.
היא הביטה בי באיום משכנע. "למכתב שלי. הביאי אותו מיד, לפני שאאבד את הסבלנות."
שקלתי אם לצאת למסדרון ולנסות שוב, וכל אותו זמן נשארתי לעמוד עד שהיא סטרה לי בנזיפה.
"לכי!" צווחה.
רצתי לחדר ההלבשה של אמי ופתחתי את המגירה. בפנים הייתה ממחטה רקומה מבד פשתן משובח שנתנה לה בתו של הצאר, אָנָה פֶּטרוֹבנָה, כשהפסיקה לעבוד בשירותה כדי להינשא. ליד הממחטה היה מונח צרור המכתבים שכתב אבי. האחרון שבהם הגיע רק יום קודם. אמי הזמינה את הכומר כדי שיקרא אותו באוזניה ויכתוב תשובה, ולאחר מכן היא צירפה אותו לשאר המכתבים במגירה.
היססתי. מדי פעם בפעם הרשו לי לפתוח את המגירה ולהתבונן בממחטה, אבל לעולם לא לגעת בתכולתה. אם מעשיי יתגלו, איענש, אבל גם אם לא אחזור אל נדיה עם המכתב, גורלי יהיה דומה. שקלתי את שתי הסכנות ולבסוף החלטתי להימלט מהקרובה יותר. הוצאתי את המעטפה הדקה מראש הצרור והבאתי אותה לנדיה.
"הנה, גברתי."
נדיה לקחה ממני את המכתב ופתחה את המעטפה. היא בחנה בסקרנות את הדף וקראה בקול רם, "לגבירה היפה ביותר בכל רוסיה..."
"זה מה שכתוב?" שאלתי.
"כמובן."
"לא, אני מתכוונת, באמת?"
"את קוראת לי שקרנית?"
לא ידעתי איך נדיה למדה לקרוא, אבל הייתי הצעירה בבנות ומשום כך ציפיתי שלכולן יהיה ידע שנמנע ממני.
"לגבירה היפה ביותר בכל רוסיה," היא פתחה שוב. המכתב המשיך להביע את הערצתו של אבי במשפטים מליציים רבים. הוא התחנן שאמי תשלח לו סימן כלשהו שרגשותיו נענים ברגש דומה.
אני לא זכרתי את אבי, אם כי הוא היה נוכחות בלתי נראית מתמדת בביתנו. שמו הוזכר בכל תפילותינו, ובכל פעם שאמי הייתה צריכה לקבל החלטה היא הזכירה את שמו ותהתה אם ניקולאי פְֶאוֹדוֹסְיֶיביץ' היה רואה בעין יפה דבר זה או אחר.
"אם את לא אוהבת אותי," הוסיפה נדיה לקרוא, "אין ספק, אמות."
הייתי נתונה בכישוף שהשרתה עליי שמיעת מילותיו והצצתי במכתב מעבר לכתפה כדי שאוכל גם לראותן. "מה זה?" שאלתי והצבעתי על צורה מעניינת שנראתה כמו סירת משוטים המשתקפת במים.
"זה? זה 'לשלוח'."
"וזה?"
"זה 'למות'. זה פשוט," אמרה נדיה. "תראי." היא העבירה את אצבעותיה באיטיות מתחת לשורה של משיכות קולמוס וסלסולים מסתוריים והגתה את פירושיהם. "'לנסיכה היפה ביותר בכל האימפריה הרוסית'. עכשיו את תקראי את זה."
ניסיתי לחבר בין הסימנים למילים, אבל מה שבשורה אחת היה 'לשלוח' היה דבר אחר בשורה הבאה.
"אני לא יכולה."
"אלה אותן מילים," התפרצה נדיה. "'לנסיכה היפה ביותר...' פשוט תחזרי על מה שאני אומרת."
רציתי לקרוא בעצמי. בהיתי במקום שעליו הצביעה נדיה וראיתי משהו שנראה כמו גזירי שיער שחור. קמח נגוע בחדקוניות. גדוד של חיילים זעירים על שלג טרי. אבל לא הייתה להם כל משמעות. החרקים על הדף היטשטשו.
"תראי!" נדיה הצביע על שלולית דיו על הנייר. "עכשיו הרסת את זה."
פרצתי בבכי מר.
"תשתקי," נהמה נדיה. "ישמעו אותך."
אזהרתה רק הגבירה את עוצמת היללות שלי. היא חלצה אחת מנעליה והרימה אותה באיום. "אמרתי לך לשתוק. את רוצה מכות?"
גם קסניה ניסתה להשתיק אותי. "אל תיקחי ללב, דָאשֶנקָה. זה רק משחק. גם נדיה לא יודעת לקרוא."
כשנדיה נפנתה והכתה אותה על לחיה, קסניה לא צעקה ואפילו לא נרתעה. למרבה הפלא, שתיקתה הרגיזה את נדיה עוד יותר, והיא הכתה אותה שוב ואז שוב, ביתר עוצמה, כאילו ניסתה לטלטל מתוכה תגובה.
אני עצמתי את העיניים, אבל לא יכולתי לחסום את הצליל, שוב ושוב, עור חיה על בשר אדם. אחר־כך הואט הקצב ונפסק. כשהצצתי מבעד לאצבעותיי ראיתי שהן עמדו בדיוק כמו קודם, נדיה עם הנעל המורמת מעל לראשה וקסניה מולה, אבל קסניה... איך לומר זאת? אף על פי שבשרה היה מכוסה בסימני הכאה, נראתה כאילו אכלה משהו אוורירי ומתוק והיא עדיין מתענגת מטעמו על לשונה.
ידה של נדיה החלה לרעוד, והיא לא הייתה מסוגלת לפגוש את מבטה הבהיר של קסניה בלי להסיט את עיניה. היא הורידה את זרועה אט־אט, כאילו מכוח רצונה של קסניה.
 
לא ראיתי את זה אז, ממש כשם שאדם לא רואה את הדוגמה בגב שטיח הקיר. אביר, ברבור, זר פרחים עגול - מאחור הם אינם אלא בליל של צבע, שתי וערב של חוטים סבוכים שהורמו והורדו.
חלפנו על פניהן ברחובות, אומללות שדעתן משובשת, מלהגות לעצמן. נשים ללא בעלים וללא ילדים, ללא היסטוריה שתעניק להן משמעות. עד כמה שידענו, הן תמיד היו שם. אחת מהן, אישה שאולגה כינתה 'המבורכת', חיה על מדרגות הכנסייה. היא תמיד הייתה באותו מקום, עטופה בעור כבש מטונף. אולגה נהגה להביא לה מנה של קָאשָׁה או סרדינים ולהניח אותה לרגליה, אבל הזקנה אף פעם לא הודתה לה ולא אישרה במבט שהיא מכירה אותנו. היא נעצה את עיניה היישר לפנים כמו סוס שישן בעמידה, או שהוכיחה בקול ישויות בלתי נראות והאשימה אותן בפשעים איומים. אולגה אמרה שאנחנו צריכות לגלות כלפיה חמלה, אבל היא הייתה מפחידה, מזוהמת וחסרת שיניים, והרגשתי כאילו אני מנסה למצוא בלבי חמלה כלפי קרפדה או זאב.
בוקר אחד, כשיצאנו מהכנסייה, הזקנה הושיטה פתאום את ידה ואחזה בקסניה. קסניה המרותקת למקומה התפתלה וניסתה להשתחרר מאחיזתה, אבל הזקנה לא הרפתה, ונראה כאילו במבט עיניה היא מנסה לכשף אותה כדי שתעמוד בשקט.
"זאת רואה," הכריזה הזקנה.
אולגה הצטלבה. "מה? מה היא רואה, 'מבורכת'?"
הזקנה הרפתה מידה של קסניה. "תשאלי אותה בעצמך."
אבל קסניה עמדה פעורת־עיניים מרוב אימה. היא החזירה מבט חודר ל'מבורכת' ולא ענתה. בזמנו חשבתי שהיא פחדה מהזקנה. עכשיו אני תוהה אם לא פחדה יותר ממה שהזקנה ראתה בה.